תמיד היא נוגעת בלב: על Ever של ג'וש בק וראיון עם הבמאי (פוסט אורח מאת מיכאל גינזבורג)

josh beck

ג'וש בק. יליד 1985

האוצרות הקטנים של הקולנוע העצמאי הם אלו שהופכים אותו ליחידה אמנותית שוחרת יצירתיות, בה מתגבש חוש שאפתנות בריא במיוחד. תמיד גם ניכר כי מתגברות בו האפשרויות שטמון בהן סיכון והן שוות את כל הטרחה, אחרת לעולם לא נוכל להעריך באמת את החזון הסופי שמתעורר מתוכו לחיים. בשנה החולפת מצאתי את עצמי משתכשך בנעימים בבריכת האינדי האמריקני, התוודעתי לכל מיני יוצרים וסרטים בהם חיככתי את נפשי בחדווה רבה. כשנתקלתי לפתע בפנינה יקרה וקסומה, שליתי אותה מייד והתייחסתי אליה בזהירות. הפנינה הזו נקראת Ever והבעלות עליה שייכת לג'וש בק, במאי/תסריטאי לו זה סרט ביכורים רגיש, מופלא, מקסים, מפלח לב ועוד כהנה וכהנה סופרלטיבים. ההחלטה המשמעותית ביותר של בק הייתה לשחרר את הסרט בחינם, הישר ל-Vimeo, ספקית תוכן שמתחילה לגשש דרכה בתחום הסטרימינג ולהיות יותר כמו נטפליקס, פחות כמו יוטיוב. לאחר הקרנות בודדות בפסטיבלים שונים, Ever לא הצליח למצוא מפיצים אך בק כאמור התעשת, שמר על קור רוח ורצה לדאוג בכל מחיר שהסרט לא יעלם מהרדאר ויקבל את ההזדמנות שלו להוכיח עצמו בפלטפורמה זמינה לכל. הסרט נעשה בתקציב זעום של 12 אלף דולר, בעיקר מימון עצמי, עם צוות מצומצם של שלושה אנשים בלבד. חבריו של בק, שחקנים מתחילים, התנדבו להשתתף בפרויקט ויחד הם אחראים לאחת הדרמות הטובות של השנה.

 
הבמאי/תסריטאי ג'וש בק, הצלם מיכה ואן הוב והשחקניות וונדי מק'קולם וכריסטינה אליזבת' סמית' מדברים על חוויות מהצילומים

את Ever מגלמת וונדי מק'קולם, תגלית של ממש, המגלמת צעירה שעברה אירוע אישי טראגי ומסתובבת מלנכולית וסגורה, מבלה את זמנה בין ערימות ספרים ותקליטים בחנות בה היא עובדת, בתקווה למצוא נחמה והסחה רגשית שתרחיק את המחשבות העצובות. כשהיא נדחקת עמוק פנימה בין נקיקי העליבות האנושית, Ever כמעט מרימה ידיים אך הייאוש לא מכריע אותה. היא נחלצת ופוגשת מישהי, ומתבהר לה כי גאולה הינה אופציונלית. לעיתים המוצא הקל ביותר של במאים הוא לעשות שימוש גס בקלוז אפים, כאילו היו כלי לגיטימי שיכול לפתור ולטשטש עצלנות ואטימות נראטיבית. נדיר שיש מי שמוכשר דיו (ג'ון קסבאטס היה כזה, למשל) להתעלות מעל המכשול ולתת לקלוז-אפים נופך מעודן ומאוזן. בק, מסתבר, מציג כבר בסרטו הראשון יכולות מדויקות איך וכיצד לטפל נכונה בדמויות שלו, לתת להן מרחב כשצריך, אך גם להסתער על עצם קיומן, לבודד אותן. הגורמים הללו מכתיבים טון ספציפי מאוד, תיאור שובר לב של צעירה בעולם שהפנה לה גב והיא מהססת לתת בו אמון. כשהיא מזהה כי נשתלו עבורה ניצנים של תקווה, היא נעתרת ומגלה כי כנראה יש סיבה לחזור ולחייך. הפעם אולי לתמיד.

ever

וונדי מק'קולם ב-Ever

 

איתרתי את בק בפייסבוק, שוחחנו מעט והודיתי לו אישית על החווייה האינטימית אותה עברתי במהלך הצפייה. לאחר מכן הוא נתן הסכמתו לראיון קצר בו סיפק לי הצצה חטופה לעולמו של קולנוען מתחיל שרוצה בסך הכל לספר סיפורים ולהפיצם כגשם של מטאוריטים – מחזה יוצא דופן שמסוגל להשפיע על הפרספקטיבה שלנו כבני אדם המעורבים באוטוסטרדה גדולה מאיתנו.

האם במהלך עשיית Ever קיבלת לפתע ניצוצות השראה מבמאים להם אתה חב את אהבתך לקולנוע? כיצד זה בא לידי ביטוי במהלך שלבי ההפקה?

אני חושב שבזמן תהליך הכתיבה קיבלתי את מירב ההשראה לה הייתי זקוק. לטוב או לרע, השתמשתי בה בתסריט אבל בפועל, במהלך הצילומים, ניפיתי והסרתי את רוב החלקים הללו ונשארתי עם החומר המקורי שלי. הטון של הסרט השתנה משמעותית כשנכנסנו לשלבי ההפקה, כי למעשה הטעם הקולנועי שלי גם כן השתנה בין לבין. אני מעריץ במאים שיודעים להגיע לרמות גבוהות של ריאליזם. יש שוט אחד אותו השאלתי מהסרט המצוין Nothing Personal של אורסולה אנטוניאק, בו אפשר לראות איך Ever פותחת את דלת חדר השינה שלה ומחוצה לה מונחת לרגליה ארוחת בוקר. פשוט חשבתי שזה רגע יפהפה למדי.

מה היה הקושי העיקרי במהלך הצילומים? איך חשת כשדברים לא הסתדרו לך כפי שציפית ונאלצת למצוא פשרה?

היעדר מקורות מימון, הישענות על מעט מאוד כסף והסתמכות על היותינו צוות קטן של ארבעה אנשים, כולל אותי. זה הביא אותנו להיות חלק מאווירה מאתגרת ומלחיצה, בה היינו צריכים למצוא איך לתמרן במהירות וביעילות, יום ביומו. ככה לומדים איך לעמוד בפני הקשיים של קולנוע עצמאי. יוצרים עצמאיים הם לרוב תומכים גדולים של שיתוף פעולה ביניהם אבל אני לא חושב שכדאי לך לוותר כל כך מהר על החזון הפרטי שלך כאמן. יש גבול לעד כמה ניתן להקריב את עצמך ואת מה שאתה רוצה לומר לטובת התפשרות מעושה. חשוב לדעת מתי בדיוק להגיע לעמק השווה ולהחליט החלטות שלא יפגעו או יגרעו יותר מדי ממה שתיכננת מלכתחילה. כבמאי, אתה מגלה לא פעם כי תעמוד ותתמודד מול אופוזיציה. לפעמים אין ברירה וצריך להצהיר בפניהם "כן, גם זה עשוי לעבוד" או "לא, החלק הזה פשוט חייב להיות כמו שהוא".

וונדי מק'קולם נותנת תצוגת משחק נפלאה. כיצד חתרת ליצור אמון רגשי בין הדמות שלה Ever לבין הצופים?

אני חושב שלכתוב דמות ממקום כנה עוזרת ליצירת אמון. אני גם מניח שהשגתי את הניסיון הדרוש מחיי בשביל להניח יסודות של אמון ביני לבין מי שיצפה בסרט. כמובן שוונדי בוחנת את הגבולות הללו בעצמה ובתור שחקנית יש לה אחריות על שמירת הקשר הרגשי בינה לבין הקהל. וזה מה שהיא משיגה. אני מכיר אישית את וונדי וידעתי שלמרות שהיא באה מרקע קומי, תהיה לה את היכולת להצליח ולהשתלב בתפקיד תובעני מבחינה רגשית.

ישנה אווירה מאוד רגישה, עמוקה ומתחשבת בסרט שלך. כיצד השקפת עולמך האישית עזרה להרכיב מציאות שכזו? האם זה גם נבע משיטתיות זהירה כשהחלטת לעסוק בנושא כה שברירי?

אני מחשיב את עצמי כאדם טראגי, לכן זה כנראה מתבטא בכתיבה שלי. היות והסרט אכן מתמודד עם טרגדיה, חשבתי שיש לגעת בה ברגישות. עם זאת, אני בהחלט רואה את עצמי כותב ומביים קומדיה שעושה שימוש באותן איכויות ממש, אז אולי זה פשוט הסגנון הקולנועי אליו אני מוצא עצמי נמשך ביתר שאת. שילוב של הז'אנרים קוסם לי. כמו שציינת, אני חושב שעל מנת שנוכל לקרוא לקולנוע – אמנות, יש לו צורך להיות מתחשב, אחרת הוא נועד רק למטרות בידור. אין לי בעיה עם סרטים שנעשים למטרות בידור, אני פשוט לא רוצה לעשות סרטים כאלה.

כשכתבת את התסריט האינטנסיבי רגשית של Ever איזו הדרכה קיבלת מהקול הפנימי שלך? האם הייתה נקודה בה פיתחת עימו סוג של מאבק יצירתי?

ובכן, הקול הפנימי שלי אמר לי לקחת את התסריט למקומות אפלים יותר ויותר. רציתי שהדמות הראשית שלי תעבור את החווייה הכי קודרת ובלתי ניתנת להעלות על הדעת, לכן גרמתי לה ללכת בדרך בה מצפות לה בעיקר תלאות. פיללתי לכך שהיא תעשה פנייה חדה ותעבור טרנספורמציה מושלמת. היו כמה רעיונות שלא הכנסתי בסופו של דבר לתסריט, היות והם היו קשים מדי אפילו בשבילי ובשביל הדמות, לכן הייתה מנה קטנה של קלילות. אפקט האמינות היה בעדיפות עליונה ויצירת מציאות מדכאת מדי עשוי היה לקלקל את מה שרציתי להשיג בסופו של יום.

תעשיית הקולנוע העצמאי תמיד מחפשת כיצד להרחיב את מעמדה על ידי מציאת דרכים חדשות ומקוריות. העלית את Ever בחינם הישר ל-Vimeo. אילו מחשבות של בעד ונגד היו לך לפני שהחלטת על כך?

יכולתי להמתין זמן רב יותר עד שהייתי משיג חוזה הפצה. יכולתי גם לערוך עוד הקרנות בפסטיבלים אבל היה לי חשוב יותר להוציא את הסרט החוצה בשביל חובבי הקולנוע שמגיע להם שיכבדו את טעמם. נמאס היה לי לשבת כשבאמתחתי סרט ערוך ומוכן להפצה והקרנה, בעוד תשומת הלב שלי כבר התחילה להתמקד בסרט הבא עליו אני עובד. זה מתסכל. והיה נדמה לי כי אם הסרט ישתהה עוד ועוד, יתרחש נזק לו לא הייתי מוכן להיות אחראי. הייתה לי מחויבות לסרט ולצוות. ההחלטה התקבלה אחרי התייעצות עימם. Vimeo הינו הפלטפורמה המתאימה ביותר עבור הסרט, כיוון שהטריילר הוקרן ב-Vimeo ומשך הרבה תשומת לב ובאז בזכותו. היו לטריילר מעל 45 אלף צפיות ולכן ראיתי בכך הזדמנות מעניינת. ידענו מראש שלא נרוויח כסף על הסרט כי היינו יחד במקום בו אמרנו לעצמנו שאנחנו לא עושים את הסרט הזה בשביל הכסף.

מהם השיעורים הכי חשובים שלמדת אחרי שהתנסית עם סרט ארוך ראשון?

אל תעשו סרט בשום פנים ואופן מבלי שיהיה לכם מפיק. הם יכולים להתמודד ולהתעסק בהרבה דברים קטנים כגדולים וכך מפלס הדאגה שלך יורד. יש לך יותר זמן לחשוב על הצד היצירתי והעיקרי של הסרט. אל תתחילו לצלם ולו פריים אחד מהסרט עד שהתסריט שלכם מוכן ומזומן לכך. כלומר, שיכתבתם ועשיתם לו את המוות עד שבאמת השגתם את התוצאה הרצויה. תמיד תעבדו במקביל עם דד-ליינים, תתארגנו כך שתעמדו בלוחות הזמנים של הצילומים וההפקה שיצרתם לכם ותשתדלו להימנע כמה שיותר מסטייה כלשהי ממנו. התקציב שלכם חייב להגיע עם תכנית גיבוי, תדאגו שיהיה סכום כסף מסוים שיחפה, במידה ורצוי, על כל מיני תקלות לא רצויות או הכרח אמנותי דחוף שאיכשהו צץ ברגע האחרון. אה, כן – כל הזמן יתרחשו תקלות על הסט שלכם. כל הזמן. תהיו מוכנים לכך. והכי חשוב, אל תשכחו לנשום ולזכור שאתם עושים משהו מדהים שלא להרבה אנשים יש את הזכות לעשות. תהיו גאים בעצמכם על כך.

מהם הפחדים הכי גדולים שלך כקולנוען מתחיל?

החשש הנוכחי שלי הוא שלא אצליח לגייס מימון עבור הסרט הבא שלי. אם שוב אצטרך לממן בעצמי, יקח לי פרק זמן משמעותי מאוד עד שאצליח להשלים אותו. באופן כללי, אישית אני מרגיש שמא קפצתי מאוחר מדי פנימה לתעשייה. אם הייתי מצליח לעשות סרט לפני שנתיים-שלוש, אני מניח שהיה לי סיכוי טוב יותר להצליח. כמות הסרטים שנעשית עכשיו היא עצומה וזה כל כך פשוט וקל להיות אבוד ולהישכח בזרם הבלתי פוסק. הפיתרון מבחינתי הוא לעשות סרט שיהיה עד כדי כך ייחודי ומקורי, כך שלא יהיה ניתן להתעלם ממנו. משם הכל תלוי בך.

הסרט המלא:

 

מיכאל גינזבורג הוא טברייני, תולעת סרטים, כבר בן 27 וטרם אזר אומץ לעשות פיצ'ר עצמאי אך בינתיים מתנחם בכתיבה עצמאית על קולנוע וטלוויזיה.

מודעות פרסומת

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: