סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2017

ברוכים השבים למי ממכם שכבר קראו את סקירות תחרות האקדמיה שלי בעבר (זוהי השנה השישית שאני עושה זאת) וברוכים הבאים לאלה שקוראים בפעם הראשונה. אני אסקור כאן כל אחד מ-31 הסרטים העלילתיים המתחרים על פרסי האופיר השנה (כתמיד אני נאלץ לוותר בשל העומס על הסרטים התיעודיים והקצרים, ועימם הסליחה). מכיוון שזוהי סקירה מרוכזת של כל הסרטים בבת אחת, אין כאן ניסיון לביקורת פרשנית מעמיקה על כל סרט (מה שהיה מנפח את הפוסט הארוך מאוד הזה אפילו עוד יותר), אלא התרשמות אסתטית אישית שלי על כל אחד מהם, תוך מתן רקע על היוצרים, ניסיון להבין מה הם ניסו לעשות ביצירה, והאם הם הצליחו בכך. כמו כן אציין בפרט את הקטגוריות הבולטות או הבעייתיות שבכל סרט (אם היו כאלה), כשהכוונה שלי היא להצביע על תפקידים שונים ביצירת הסרטים שבהם נעשתה עבודה טובה במיוחד, או כאלה שפוספסו באופן מיוחד, או שהתנגדתי לבחירות האמנותיות שבהם (אין לי עניין לבקר אנשים שסתם עשו עבודה טכנית לא טובה). בסיום הפוסט יהיה ריכוז של כל הקטגוריות שציינתי לטובה, בתוספת הבחירה האישית שלי בכל קטגוריה. לפני כל סקירה צירפתי את תקציר העלילה כפי שההפקה שלחה אותו לאתר האקדמיה, בכדי שלא איאלץ לבזבז יותר מדי מילים על תיאור העלילה ולהסתכן באי דיוקים. כמו כן, כמו בכל שנה, אני פותח את הפוסט עם התייחסות לכמה מהמגמות המרכזיות שהיה ניתן להבחין בהן בצפיה מרוכזת של כל הסרטים, כניסיון להבין לאן נושבת הרוח בקולנוע הישראלי העכשווי. כתמיד אדגיש שגם אם לעתים יהיו מילים קשות בהתייחסות לחלק מהסרטים ועושי המלאכה, מדובר בדעתי האישית בלבד, והיא אינה מושפעת מהיכרות אישית עם מי מהיוצרים (גם במקרים המעטים שישנה כזאת), בלי לנסות לקטול או להחניף, וגם כשהביקורת היא חריפה, היא על הבחירות האמנותיות של היוצר ולא נגדו באופן אישי, ואני מקווה שכך היא גם תתקבל. קריאה נעימה.

מגמות בולטות

אבות אוכלי בוסר

אולי התמה המרכזית ביותר של השנה היא אבות שכולים (געגוע, פוקסטרוט, היער שהיה) או לא מתפקדים (הלומים, דרייבר, משפחה). בסרטו של אבי נשר החטאים אף יש עיסוק מפורש בביטוי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" והוא אף משמש כמנוע עלילתי (למרות ששם מדובר בבת). למרות התמה המשותפת, ניתן להצביע על כמה גישות להתמודד איתה שעלו בסרטים הללו. בפוקסטרוט וגעגוע, שהם אולי שני הסרטים המרכזיים בתחרות, נדמה שמדובר בחשבון נפש של היוצרים לגבי האחריות של הדור שלהם כלפי זה שבא אחריהם, ובעיקר הנעדרות שלהם ממנו, לאו דווקא רק מבחינה משפחתית, אלא גם מבחינה מוסרית. במשפחה והיער שהיה נראה שמדובר יותר בהצבת מראה מול החברה הישראלית ואבותיה, כמעין תמרור אזהרה חריף, ובהלומים והחטאים מדובר בניסיון להבין את העבר של דור ההורים של היוצרים, והטראומות שעיצבו אותם לכדי הורים לא מתפקדים. שלוש גישות שונות ומעניינות להתמודד עם הנושא הכה טעון הזה, שנדמה שבשנים קודמות היה רק רקע לסיפורים משפחתיים רחבים יותר, ואילו השנה יש ניסיון להציב אותו במרכז, לא כדמות שולית של אב לא מתפקד, אלא כניסיון להציג כיצד חוסר התפקוד הזה משפיע על כל העולם שסביבו, אפילו כשהוא דמות משנית.

גותיקה ואלימות

לאחר הגל האלים של 2013 (מי מפחד מהזאב הרע, הנוער) מגיע מיני-גל של גותיקה ישראלית (משפחה, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה) ושל אלימות, בעיקר אצל בני נוער (מדינת הגמדים, מוטלים בספק, פיגומים). הגותיות של האחוזות רחבות הידיים, הצילום המסוגנן וההומור השחור והמקאברי של משפחה וינקלובה ממשיך את הניסיון של הקולנוע הישראלי לצאת מהמגבלות של הכאן ועכשיו הישראליים לטובת הצגת תמונה מסוגננת ועקומה של הישראליות הזאת, שמצד אחד נטועה בה היטב (כפי שניתן להבין משמם – המשפחה הישראלית במשפחה והגלותיות האשכנזית בינקלובה) ומצד שני עושה לה הזרה מוחלטת ומעצבת אותה כאגדת אימים, שבה שני היוצרים הצעירים של הסרטים האלה מפנים עורף במכוון למסורת של הקולנוע הישראלי ומנסים לתת לו טעמים חדשים. גם אם בשני המקרים זה לא בדיוק צלח, מדובר בנסיונות מעניינים.

לעומת זאת העיסוק באלימות אצל בני נוער נעשה השנה מכיוון הפוך לחלוטין של ריאליזם טהור במוטלים בספק ופיגומים, ששניהם עוסקים במורה העובד עם קבוצה של בני נוער מופרעים, שלעתים נוטים גם לאלימות, שגם אם היא לא קיצונית, היא כל הזמן נמצאת באוויר. בשני המקרים מדובר בנסיונות לא דידקטיים לעסוק באלימות ובמצוקה הרגשית הזאת, כשהסגנון הריאליסטי מנסה לתת מבט לא שיפוטי ומורכב מבחינה חברתית ורגשית על הבתים והמקומות שעיצבו את הנוער הזה, ובאותה עת גם להראות את ההשפעה הלא מיטיבה בהכרח שיש לטיפול בהם על אלה שלוקחים על עצמם את התפקיד כפוי הטובה אך החשוב הזה.

בתווך בין שני הקטבים האלה נמצא מדינת הגמדים שנראה כאילו הוא יכל להיעזר בסגנון קולנועי יותר מסוגנן, ובמקום זה מנסה למקם את הסרט בהוויה ישראלית שלא מרגישה אמינה.

קולנוע מסחרי מופחת ציניות

זה נכון שיתכן שמראש הסרטים המסחריים שנשלחו השנה לאקדמיה הם בכל זאת אלה שיש בהם איזשהן מעלות אמנותיות ומפיקיהם חשבו שיש סיכוי שיזכו באיזשהם פרסים. ישנם סרטים מסחריים שהופצו השנה ולא התחרו כמועדון החנוים: הסרט ומסע הטבעת (שלא ראיתי), לכן אולי המגמה שאני מציין כאן אינה מדויקת, אך מצפיה בסרטים המסחריים הבידוריים שכן הוגשו לתחרות השנה (מכתוב, מבצע ביצה, כמעט מפורסמת, ואז היא הגיעה) עולה תמונה חיובית של סרטים שאמנם מבוימים בליטוש מסחרי, עם עריכה קצבית, מוזיקה מוגזמת ללא הפסק בפסקול, דמויות שבנויות על פי נוסחאות ועלילות שמצייתות לתכתיבי ז'אנר, אבל עדיין אין בהם ציניות. בכולם יש מידה בריאה של אהבת אדם וסימפטיה לדמויות, ואפילו מיתון מפתיע במפלס הבהמיות והשוביניזם שהקולנוע המסחרי בישראל כה מזוהה איתו. ברבים מהסרטים האלה לא סבלתי בעת הצפיה (שעבור סרט מסחרי זה הישג בעיני), והם לא הרגישו מניפולטיביים יותר מכפי הצורך, כמוצר צריכה שבכל זאת נועד למכור כרטיסים ולא להיות יצירת אמנות. זה כיוון חדש ומרענן עבור סרטים מהסוג הזה, ולדעתי חשוב לציין אותו. מעניין אגב שדווקא הסרטים ה"אמנותיים" המסחריים, שפונים במובהק לקהל אירופאי (מסתור, החטאים) הרגישו הרבה יותר ציניים ומניפולטיביים מהם.

הסרטים המתחרים

31 סרטים התחרו השנה. 16 סרטי ביכורים. 4 מהם בויימו בידי נשים. 2 בידי פלסטינים (אחת מהן גם אשה). אלה הנתונים היבשים. ועכשיו לסרטים.

אווה (בימוי: חיים טבקמן)

יואל נשוי לאווה. יש להם בת אחת ובית יפה ושליו, מול שדה זהוב. יואל הוא צבר חזק ושקט. כשהכירו, אווה הייתה פליטה צעירה, תלושה ופגיעה. יואל התאהב באווה ופרש עליה חסותו. בעיניו תמיד תהיה מסתורית ובלתי מושגת. יואל לא מבין ולא מעז לשאול איך שרדה את השואה. אהבה גדולה, אך גם סוד גדול. כשחלתה אווה, מחליט יואל לפרוש מעסקיו ולהקדיש זמן לטיפול בה. תוך כדי סידור מחסן ביתם מוצא יואל מסמך המעיד שבבעלותו דירה שעל קיומה לא ידע. מודע לפרטיותה של אווה מחליט יואל לבדוק את הנושא בדיסקרטיות. בדיקתו תשנה את חייהם לתמיד.

לעתים היה נדמה שהפרויקט הזה כמעט מקולל – הוא צולם במקור ב-2011 בבימוי מיכה לבינסון, נגנז, צולם מחדש שנתיים לאחר מכן בבימוי חיים טבקמן (עם אפרת בן צור במקום יבגניה דודינה) ושוב נדמה שכמעט ונגנז לאחר שנכנס לשנים רבות של עריכה ובניה מחדש, ולבסוף יצא בתחילת השנה לאקרנים בצרפת (הסרט הוא קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית-פולנית), כשבצירוף מקרים כמה חודשים לאחר מכן, נפטר מיכה לבינסון. בצפיה בסרט המאוד סימבולי ונטול עלילה סוחפת הזה, ניתן לעתים לתהות מה היה בו שגרם למפיקיו רונן בן-טל ודוד זילבר להיאבק עליו ולא להרים ידיים בשום שלב. יתכן שזהו הגרעין העלילתי החזק שלו – ניצולת שואה בישראל של שנות השבעים שמגלה דמות משמעותית מעברה שהיא הייתה משוכנעת שמתה ומגלה שהיא חיה בשכנות אליה, מה שמשנה את עולמה. אך טבקמן, כנראה בניגוד מוחלט ללבינסון שבא מהתיאטרון, מחליט להצניע את הצד הנרטיבי והדרמטי שבסרט וללכת על כיוון אמנותי ומופשט יותר, של אווירה של חידלון, טראומה ואטימות רגשית. זוהי הפעם השניה שטבקמן עושה זאת, לאחר שגם סרטו הראשון עיניים פקוחות היה פרויקט שהוא ירש מבמאי אחר, וגם בו הוא נתן טיפול מדוד וארטהאוסי לעלילה הסנסציונית של הומוסקסואליות בחברה החרדית. בשני המקרים קשה לומר שההשתלה עברה היטב והגוף של הסרט לא דוחה במידת מה את הסגנון של טבקמן, שנראה שמתאים יותר לפרויקט אישי שבו הוא יוכל לבטא את עצמו במלואו מבלי להסתמך על חומרים שנכפו עליו. כאן הבעיה היא שהאווירה שטבקמן אכן מצליח ליצור, בכישרון בימוי בלתי מבוטל (ולא מעט בזכות הצילום של אקסל שנפאט), נשענת על דמויות פלקטיות למדי, חלקן גם לא מלוהקות נכון (בעיקר אבי קושניר בתפקיד הגבר האטום שהסרט לא מגלה יותר מדי חמלה או עניין בו למרות שהוא הדמות הראשית), וקונפליקטים דרמטיים משומשים למדי. המתח בין הסימובליות והאווירה העשירים ובין הקרקע הדרמטית הדלה בסופו של דבר מותיר חוויה של סרט מעט חלול.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (אפרת בן צור): בתפקיד הראשי בן צור עושה עבודה סולידית, אך לא מורכבת למדי, אך בתחום המוזיקה היא נהדרת כרגיל ותורמת כמה מנגינות ושירים יפים שתורמים לסרט, גם אם האתנחתאות המוזיקליות שבו תמוהות כשלעצמן, הן לפחות נעימות לאוזן.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אבי קושניר), תסריט (עמית רון וחיים טבקמן), בימוי (חיים טבקמן): מהסיבות שפורטו בביקורת.

אויר קדוש (בימוי: שאדי סרור)

אדם, בחור משכיל ופנטזיונר מנצרת עיר הבשורה, חולם להיות איש עסקים מצליח. בעודו מובטל הוא פוגש את רוברטו, כומר איטלקי אשר מדריך צליינים בעיר. רעיון לסטארט אפ גאוני צץ במוחו, מכירת אוויר קדוש בבקבוקים. כשכבר הוא עומד להתעשר, משהו בלתי צפוי קורה.

סרטו הראשון של שאדי סרור – הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי – הוא סאטירה דתית-חברתית-פוליטית על ישראל כמקום לא פשוט שבו הקצנה דתית, מאכעריות, פשע מאורגן ושחיתות פוליטית הם שנותנים את הטון, ומי שאיתרע מזלו להיות "מיעוט בתוך מיעוט" (כפי שסרור הגדיר בראיון את המיעוט הערבי-נוצרי בישראל) צריך לדעת לתמרן בין כולם בשביל לשרוד. את המסר המעט גס הזה מנסה סרור להעביר בצורה לא דידקטית אלא קומית ואבסורדית דרך סיפורו של אדם שמוכר בקבוקים שפעם היו בהם מים קדושים אבל כעת מספיק שיהיה בהם אויר בשביל שימכרו לצליינים נלהבים. אך גם הסאטירה נשחקת מהר, וגם כשהטון של הסרט עובר לדרמטי, למשל בקו העלילה שבו אשתו נכנסת להריון, שדווקא עשוי בצורה אנושית ועדינה, ואף מציג דמות נשית חזקה ומעניינת (בגילומה המוצלח של לאטיסיה עידו), הוא עדיין חסר מדי רגעים משמעותיים באמת. דמותו של סרור עצמו מעוצבת בצורה שמשאירה אותו אפאתית ומרוחקת במידה מסוימת מההתרחשויות האבסורדיות שאל חלקן הוא זה שהכניס את עצמו, וגם זה גורם לסרט להרגיש חסר אנרגיה ורגש ככל שהוא מתקדם. הצילום המוקפד והקריר של דניאל מילר מצליח לבטא את הקוסמופוליטיות של נצרת ולהרים את הסרט מעל להקשר המקומי המוגבל שלו, אך סרור גם בו לא משתמש בשביל לייצר דימויים חזקים באמת, אלא רק כאלה שמאיירים את התמה הכללית והברורה של הסרט. לא מדובר בסרט רע, ויש בו לא מעט חן, אך נראה שדווקא בסרט שבו ישנם מוטיבים חוזרים ונשנים של אוויר, מים ואש (לא פלא שיש לא מעט עישון נרגילות בו), חסרה קצת אדמה וקירקוע של הרעיונות האלגוריים שלו לסצנות ספציפיות משמעותיות יותר.

אזימוט (בימוי: מייק בורשטיין)

מלחמת ששת הימים, 11.ליוני, יום אחרון למלחמה. 2 חיילים, ישראלי ומצרי, נקלעים למוצב או"ם נטוש ומבינים שאחד מהם בלבד יצא משם חי. לאחר קרב דמים כאשר זיכרונות מהבית ומהמשפחה עולים מוצאים פתרון…

סרטו הראשון כבמאי של שחקן הקולנוע והתיאטרון היידישאי המוכר ביותר בדורו, הוא שונה לחלוטין מהדימוי של בורשטיין ומהעולם התרבותי שהוא מזוהה איתו. למעשה, מדובר ברעיון שנבט בו כבר לפני 50 שנה, לאחר סיום מלחמת ששת הימים, והבשיל לכדי סרט רק כעת, לרגל ציון היובל למלחמה. מראש נראה שהסרט תוכנן כיצירה קטנה וצנועה, שעוסקת בסיטואציה אחת בסוף המלחמה, בין שני אנשים, ללא הרבה מילים ועם דגש על פעולות ומבע קולנועי. ואכן, בתחילה הסרט נראה מבטיח – ראשית, העובדה שהוא החל ללא לוגואים של קרנות או חברות הפקה שונות (לפחות בעותק שבו הוא הוקרן לאקדמיה) אלא ישר עם הקרדיטים, ועם צילום ביחס מסך רחב מהרגיל במונוכרומטיות צהבהבה, נתן תחושה כאילו הסרט אכן הגיע מהתקופה שבה הוא מתרחש, וכאילו יש כאן ניסיון לחזור לסגנון מודרניסטי של שנות השישים, כשאנו רואים דמויות של חיילים תועות בלב המדבר הצהוב והרחב. אך לאחר כמה דקות הן מתחילות לדבר, וכמו שאר הסרטים התקופתיים השנה, אין הקפדה יתרה על כך שהשפה תישמע כמו התקופה שבה היא מתרחשת, וכבר בנקודה זו הסרט מתחיל לחרוק. לא עובר הרבה זמן ואנו מגיעים לסיטואציה המרכזית, שבה אחד החיילים הולך לחפש את הג'יפ שלו ונקלע לעימות עם חייל מצרי שאינו מודע לכך שהמלחמה נגמרה. מכאן הסיטואציה יכלה ללכת לכמה כיוונים מעניינים – הדים מאוונטי פופולו המופלא עולים בראש – אך הסרט פחות או יותר נתקע. בעימות המתמשך בין השניים לא קורה הרבה, ובשביל בכל זאת להוסיף בשר לעלילה, הסרט עובר לפלאשבקים שמתארים את חיי שני החיילים לפני המלחמה, וכאן הסרט באמת כבר מאבד כיוון לחלוטין. קודם כל, הצילום המונוכרומטי נזנח לטובת צבעוניות כחלחלה קצת תפלה בצד הישראלי ואפלה ניאונית לא ברורה בצד המצרי. גרוע מכך, הסצנות כתובות ומשוחקות בצורה סתמית, שלא מוסיפה לדמויות שום עומק ולעלילה שום עניין. למרות אורכו הקצר של הסרט (75 דקות), הצפיה בו מפרכת למדי, והוא בעיקר מרגיש כמו רעיון שיכל להיות סרט קצר מרשים וחשוב לו נעשה בזמן אמת, אך כפיצ'ר בשנת 2017 הוא סוג של חלטורה שנמתחה מעבר לפרופורציות הטבעיות שלה. העובדה שמאז גל הסרטים שנעשו מיד לאחר המלחמה, כמעט ולא נעשו בארץ משום מה סרטים עלילתיים על מלחמת ששת הימים, רק מגדילה את תחושת ההחמצה.

קטגוריות בולטות: צילום (רם שוייקי): שוייקי כאמור מצלם את הסצנות שקורות במדבר בצורה יפהפייה, עם תחושה  של תלישות אקזיסטנציאליסטית ופיוטית, שחבל ששאר האלמנטים בסרט לא משלימים אותה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (מייק בורשטיין): הרעיון שבבסיס הסרט יכל להפוך למעניין הרבה יותר לו התסריט היה מורכב מסצנות בעלות משקל אמיתי ולא סימון של פעולות ורקע אישי, ולו הבימוי היה ממשיך את הקו שהותווה בצילום שלו ומעצב את הסרט כניסיון בעל עומק ולא סכמטי לתאר את ההשפעה הנפשית על הדמויות של הסיטואציה שהם נזרקו אליה.

אינרציה (בימוי: עידן חגואל)

בוקר אחד מירה סגל (40), עקרת בית חשוכת ילדים משכונת נווה-שאנן שבחיפה, מתעוררת מחלום בלהות ומגלה שבעלה יצא מוקדם מהרגיל לעבודה. ככל שמתקדם היום מתגנב בה החשד שמשהו אירע לבעלה. נדמה שבלעה אותו האדמה. מודאגת, היא פונה למשטרה ומדווחת עליו כנעדר. בתחנה מעודדים אותה לחזור הביתה ולהמתין. הימים הופכים לשבועות וחודשים, ואת הואקום אותו הותיר בעלה ממלאים אירועים מטלטלים ומפגשים שדוחפים את מירה להתמודד עם העולם הפחות צפוי שמחוץ לחיי הנישואין.

סרט הביכורים של עידן חגואל נראה כמו שילוב בין ההתחלפות של ערן קולירין ואליס של דנה גולדברג. כמו באליס רוב הסרט עוקב אחר אישה כבויה וחתומת פנים (שוב בגילום אילנית בן-יעקב) שנראה שחייה התפספסו והיא משקיפה עליהן מהצד, אלא שבמקרה הזה ההיעלמות של בעלה מניעה אותה לפעולה וגורמת לה לבחון מחדש את חיי השגרה שבנתה לעצמה (מהלך שמזכיר גם את האיש שבקיר של יבגני רומן), בחינה שמבוטאת בשפה קולנועית לקונית של הזרה, הדומה לזו של קולירין. הבעיה היא שסרטו של חגואל אינו מבויים עם אותו דמיון יצירתי של קולירין, והמבנה האמנותי אינו נשען על סצנות בעלות מספיק משקל מבחינת הבימוי והכתיבה בשביל להחזיק אותו. גם החד-ממדיות של דמותה של בן-יעקב שפגמה בה באליס פוגמת בה גם כאן, ואינה נותנת לה להציג דמות מלאה אלא סקיצה בלבד של אישה כבויה.

אל תשכחי אותי (בימוי: רם נהרי)

זה היום הכי טוב של ניל כי חבר הציע לו להצטרף ללהקת הגאראז׳ המצליחה שלו. זה היום הכי גרוע של תום כי היא מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה וחזר לה המחזור וזה אומר שהיא השמינה. מפגש מקרי ביניהם מוביל את ניל לעזור לתום לברוח מבית החולים וביחד הם נמלטים ממוסדות, משפחות וציפיות חברתיות. "אל תשכחי אותי" היא קומדיה שחורה על כך שבסופו של דבר, צריך להיות לא נורמלי כדי להתאהב.

אחד הסרטים המפתיעים ביותר בתחרות הוא הדרמה הקומית הלא שגרתית הזאת, שעוסקת בסיפור אהבה בין אנורקסית לפגוע נפש, ששניהם נמצאים כל אחד עמוק בתוך שגיונותיו עם מודעות מאוד רופפת לעולם החיצון, ולא ברור כמה הקשר ביניהם הוא לא ניצול הדדי, אך הדרך שבה הסרט מתאר אותם ואת מערכת היחסים ביניהם, ללא שיפוטיות ועם מידה בריאה של הומור שחור ורוח נעורים מרדנית, הופכת אותו לאחד הסרטים המרעננים בתחרות, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם. אותה רוח נעורים מפתיעה בגלל שעל הבימוי חתום רם נהרי, במאי טלוויזיה מנוסה שאמנם ביים שתיים מהדרמות הקומיות הטלוויזיוניות הטובות של שנות האלפיים (אהבה זה כואב ואמאל'ה) אבל כאן, בפיצ'ר הראשון שלו, מתגלה גם כבמאי קולנוע שאינו מסתפק רק בלשרת את התסריט ביעילות כפי שנדרש מבמאי טלוויזיה, אלא יודע להתאים את עצמו לחומר שהוא עובד איתו, קרי התסריט של ניתאי גבירץ, הצעיר ממנו בעשור וחצי, שמשחק גם את התפקיד הראשי. התסריט של גבירץ הוא אכן המעלה העיקרית של הסרט, והוא עשיר בסצנות אבסורדיות, מצחיקות, רומנטיות וטרגיות (לפעמים באותה נשימה) שאינן נופלות כמעט לאף קלישאה של הקולנוע הישראלי ומציגות דמויות לא מוסריות ולא שפויות במיוחד במידה של חיבה ומרדנות מרעננת. גם מעניין לחשוב על הסרט כאחד הבודדים בקולנוע הישראלי שעסק עד כה באופן מרכזי בתופעת האנורקסיה, והוא עושה את זה כמעט הפוך ממה שכל סרט על נושא "חשוב" היה עושה, דרך אירוניה ומבט נונשלנטי אך מדוקדק לתוך המוסד והנערות המטופלות בו. אמנם, כאמור, לא מדובר בסרט מושלם – יש משהו טיפה חד-ממדי דווקא בדמות שגבירץ כתב לעצמו, שטיפה נוטה להישאר על אותו תו של ריחוק מההתרחשויות, וישנה גם תחושה שהוא לא מצא דרך מספקת ומדויקת לסיים את הסרט והוא מגיע קצת במפתיע (אבל לפחות עם הופעת אורח של טרובדור האינדי אדם קומן ששר את השיר שנותן לסרט את שמו, אני מעריץ שלו). אך עדיין, אם באים לסרט בלי לדעת עליו יותר מדי, כפי שאני הגעתי אליו, צפויה הפתעה נעימה, ומבין כל הסרטים של יוצרים צעירים השנה שניסו לעשות משהו חדש בקולנוע הישראלי, זה היחיד שגם הצליח לצאת מזה עם סרט שבאמת עובד.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מון שביט) ושחקן משנה (כרמל בתו): לא כל הופעות המשחק כאן שוות ברמתן, אבל אלה שעובדות מצליחות להיות ספציפיות וייחודיות כמו הסרט כולו, ובמיוחד זו של מון שביט בתפקיד האנורקסית האובססיבית ומלאת האנרגיה, אותה היא משחקת בחוסר מודעות עצמית מושלם, וזו של כרמל בתו, שחקן נהדר שלרוב מופיע בסרטיו של יוסף פיצ'חדזה, המשחק כאן את אביה השמרן ובעל המבטא הגרוני, שמצליח להשתמש בחן הטבעי שלו בשביל לתת עומק לדמות שעל הנייר הייתה יכולה להיות פלקטית; תסריט (ניתאי גבירץ): כאמור, מדובר בתסריט מרענן ולא שגרתי, שבגלל שהוא מתרחש במשך יום אחד מצליח לשמור על זרימה בריאה לכל אורכו, עם סדרה של סיטואציות שהופכות למופרכות יותר ויותר, אבל עדיין שומרות על אמינות רגשית ואנושיות, ללא שיפוט לדמויות הפגומות שבמרכזו.

קטגוריות בעייתיות: צילום (שרק דה מאיו): אם יש משהו אחד שכן חורק בניסיון של נהרי לביים את הסרט בצורה שחורגת מקורקטיות טלוויזיונית, זה הצילום, שבו הוא והצלם שלו שרק דה-מאיו משתמשים יותר מדי בשוטים אמנותיים במפגיע – פריימים ריקים, קומפוזיציות שמשאירות חללים בין הדמויות או חותכות אותן בכוונה, ומצלמת כתף לא נחוצה במקרים מסוימים, בדומה לזאת שדה-מאיו עשה גם בשש פעמים שם זה גם הפריע לי.

בין העולמות (בימוי: מיה חטאב)

שתי נשים המגיעות מעולמות שונים נפגשות בבית חולים רגע אחרי פיגוע בירושלים. כשהן מתקרבות, האחת עושה הכל כדי להסתיר את זהותה. היא יודעת שעולמן הולך להשתנות. “בין העולמות", סרטה הארוך הראשון של מיה חטאב, עוסק בנושאים של אמונה, אמת וקבלה.

בין העולמות נפתח עם ציטוט מספר הזוהר: "הנשמה בוחרת את ההורים אליהם היא רוצה להיוולד, הבחירה לרוב לא קלה אלא כזאת שתיתן לה את ההתמודדות שלשמה היא חוזרת לעולם, לשם התיקון שהיא הולכת לעבור". כותרות הפתיחה, אשר כתובות בפונט תנ"כי, הצילום האווירתי הכחלחל, וכמובן שמו של הסרט, נותנים תחושה כאילו אנו עומדים לחזות בסרט עם נטיות פיוטיות, מיסטיות או אפילו רוחניות של ממש. אך במהרה אנו מוצאים את עצמנו בבית חולים במחלקה שבה נמצאים אנשים במצב של קומה, ומלווים את המשפחות שסועדות את מיטתם ומחכים שיתעוררו וישובו לחיים. ככל שמתקדם הסרט מתברר שעיקרו לא סובב סביב נשמות שנמצאות בין חיים למוות, אלא סביב המשפחה הדתית של אחד החולים ואהובתו. בגלל שהסרט העלה את הציפיות שהזכרתי, החומרים הסטנדרטיים ממילא שמהם הוא מורכב היו מאכזבים כפליים. הדינמיקות של המחלקה בבית החולים משורטטות בצורה צפויה שחוזרת על עצמה, ומערכת היחסים שנרקמת בין שתי הנשים שעומדות במרכז העלילה גם כן נפרשת בצורה בסיסית ושטחית למדי, עד הקונפליקט הדרמטי שמתפרץ ביניהן במערכה האחרונה, וגם סוחב את הסרט למחוזות שגרתיים למדי. שתי השחקניות שמגלמות את הנשים (מאיה גסנר ומריה זריק) אמנם עושות את זה בחן ואנושיות, וגם דמויותיהן כתובות בצורה שאינה שטחית, אך כל המהלכים הרגשיים והדרמטיים שלהן נעדרים עומק וייחודיות. לאחר קריאת ראיון עם הבמאית היה ניתן ללמוד קצת על המקום שממנו היא באה לעשיית הסרט וסיפור חייה האישי שהוביל אליו – היא יוצאת בשאלה שמשפחתה ניתקה איתה קשר לתקופה מסוימת, והסרט הוא ניסיון לבדוק את הפערים שבין החברה הדתית לעולם שסביבה ואת משמעות וחוזק הקשר בין ילדים והוריהם, אך התוצר הסופי מראה על פער ניכר בין הכוונות לתוצאה.

קטגוריות בולטות: צילום (רן אביעד): אביעד עד כה התמחה בצילום שגרתי למדי של סרטים עצמאיים בתקציב נמוך (למשל כמה מסרטיו האחרונים של דן וולמן) אך כאן, גם בהפקה בתקציב נמוך למדי, הוא מצליח להתבלט עם צילום אווירתי, חורפי, מעודן ומוקפד, שנותן לסרט תחושה של פיוטיות שאמנם אולי תורמת לקרע בין הציפיות שהוא מעלה לחומרים שהוא באמת עוסק בהם, אבל כן מצליחה לרומם אותו לקומה גבוהה יותר מהשגרתיות של התסריט.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (מיה חטאב): התסריט השגרתי שמורכב בעיקר מסצנות שראינו כבר כמותן, חוסר היכולת לתרגם את הכוונות האישיות של היוצרת לתוצר הסופי, והבחירה בשפה קולנועית ששונה מהן במובהק הן סימן אולי בעיקר לחוסר ניסיון, אבל הרגישות בבימוי ובפיתוח שתי הדמויות הראשיות כן מצביעים על כישרון שראוי לפתח.

בית בגליל (בימוי: אסף סבן)

הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, כך הרעיון של ביתם המשותף של גילי ויערה הולך ומתערער, והיסודות של הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

אסף סבן הראה הבטחה מסוימת כבר בסרט הגמר הסימפטי שלו רגילה שעשה בבית ברל ב-2009, וכאן הוא ממשיך להראות הבטחה בסרט קטן וצנוע, שאינו חף מפגמים, אבל יש בו עומק לא צפוי מרוב הסרטים העוסקים בנושאים דומים בקולנוע הישראלי. הסרט הוא משל מפוכח על החלום הישראלי ושברו, של לברוח מהעיר ולבנות בית חלומות בגליל. כבר על בחירת הנושא מגיע לסבן שאפו, שכן החלום הזה עדיין נפוץ סביבנו (אם לא בגליל אז לפחות מחוץ לעיר) והגיע הזמן לפרק אותו מהאשליה שבו. הסרט מתחיל עם סדרה של סצנות שגרתיות למדי שמתארות את תהליך הבנייה של הבית והדינמיקה בין בני הזוג שגרים באוהל זמני לידו בקיבוץ שבו גדלה האישה. רוב הסצנות האלה היו יכולות להיכתב עם יותר ייחוד, אבל ככל שהסרט מתקדם והדמויות והמתחים ביניהם נהיים יותר ספציפיים ואף מעובים בדמויות משנה שמאירות אותם, הסרט משתפר, עד לסוף שבו העימות ביניהם סביב יחסם השונה של כל אחד מהם ביחס לחלום הבית, מוצג במלואו בצורה מדויקת וחזקה, שנותנת לנו להבין את כל אחד מהם, ואני אף הזדהיתי כי מצאתי את עצמי בויכוחים מסוג דומה בחיי האישיים (גם אם בנסיבות צנועות יותר).

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (נועה קולר): קולר ממשיכה את קפיצת הדרך בקריירה שלה לאחר שזכתה בשנה שעברה בפרס השחקנית הראשית על הופעתה המצוינת בלעבור את הקיר, וגם השנה עושה תפקיד ראשי מוצלח בשילוב של אקצנטריות והתברגנות שבונים את הדמות שלה בצורה מרובדת יותר מהרגיל בסרטים מהסוג הזה; תסריט (אסף סבן): התסריט של סבן יכל להנות מכמה דראפטים נוספים וחידוד של הסצנות בחציו הראשון, אבל גם כך מדובר בתסריט סולידי מאוד, שכתוב בטבעיות וכמעט שלא חורק בתיאור הדינמיקות הזוגיות, שלרוב בקולנוע הישראלי כתובות כסדרה של האשמות גסות וצפויות, וכאן דווקא הויכוחים בין בני הזוג טעונים בעומק שנבנה לאורך כל הסרט; מוזיקה מקורית (אשר גולדשמידט ותומר ישעיהו): גולדשמידט כרגיל עושה עבודה עדינה וכמעט בלתי מורגשת, אבל ההברקה האמיתית היא של תומר ישעיהו שחתום על שיר הנושא של הסרט שמופיע בסיומו, והוא פנינה פולקית מלודית ומכשפת שלו היה פרס לשיר המקורי הטוב ביותר כמו באוסקר האמריקאי, הייתי מעניק לו אותו, ועוד בשנה שבה היו כמה לא רעים בכלל, בניגוד אגב למוזיקה המקורית שהשנה הייתה די סטנדרטית.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אודי רצין): הבעיה הגדולה ביותר בסרט היא ליהוקו של רצין האנמי לתפקיד הראשי של הבעל. רצין אינו מעניין או ייחודי מספיק, ודמותו כתובה ומשוחקת בצורה שמתאימה לדמות משנה של בעל בורגני שגרתי, אך פחות עובד כדמות שאנו מתבקשים להזדהות ולהבין, וכשאנחנו מגלים את היותו מחזאי מוכשר כביכול, הוא אינו משדר מספיק אינטיליגנציה ועומק כדי שנאמין לכך.

געגוע (בימוי: שבי גביזון)

אריאל בלוך הוא תעשיין אמיד בשנות החמישים לחייו, רווק וללא ילדים. כשחברתו מימי האוניברסיטה מבקשת לפגוש אותו במפתיע, הוא לא שש לקראת הפגישה אך מגיע. מי שהייתה אהובתו לפני עשרים שנה בדיוק, מספרת לו שני דברים מפתיעים – האחד, שכאשר נפרדו היא הייתה בהריון, ונולד להם ילד משותף עליו לא סיפרה לאריאל מעולם, ילד מקסים ומיוחד, קצת דומה לו. הדבר השני שתספר לו, ישנה את חייו לנצח. קומדיה עצובה, על האבסורד והנואשות שבהורות, על פספוס ועל הזדמנות שנייה.

14 שנה חלפו מאז האסונות של נינה, סרט הקולנוע האמיתי האחרון של שבי גביזון (ב-2007 הוא עשה את אבידות ומציאות שהיה גירסה קולנועית לסדרה שהוא יצר יחד עם דנה מודן). גביזון, כידוע, חתום גם על שורו וחולה אהבה בשיכון ג' שיחד עם האסונות של נינה זכו כולם בפרס האקדמיה לסרט הטוב והפכו לסרטים קאנוניים למדי בקולנוע הישראלי. מטבע הדברים זה הפך את סרטו של גביזון למצופה ביותר בתחרות (אולי רק בשווה לפוקסטרוט של שמוליק מעוז), ולמרות שקשה לומר שהוא עומד באותה רמה של אותם שלושה סרטים, הוא עדיין מוכיח שהיה למה לחכות, ולמעשה זהו הסרט שהכי אהבתי בתחרות השנה. גביזון ידוע בקצב האיטי המאוד של עבודתו, אך ייתכן שזה בשל רמת ההקפדה הכה גבוהה שבה סרטיו, ובעיקר תסריטיו, בנויים. כמעט כל סצנה כאן מחודדת ומלוטשת, כתובה באיזון הנכון בין דרמה לקומדיה (שבסרט הזה גביזון דווקא מעדן בחוכמה יותר מבסרטיו הקודמים, גם אם רבות מהסיטואציות אבסורדיות לחלוטין). הסגנון שלו כבר מוכר – סצנות דרמטיות, שבמרכזן דמויות נואשות, על גבול הפתטיות, המתובלות ברגעים מפתיעים של אבסורד או הומור שחור השוברים את הדרמה אך לעולם לא הופכים את הסרט לקומדיה של ממש. גביזון עוסק בישראליות, אך תמיד עם מימד כלשהו של הרחקה והזרה, וכאן תורם לכך מיקום ההתרחשות בעכו, המצולמת כשילוב של עיירת פיתוח ועיר קיט, וישנה גם ההזרה של הסיטואציה הבסיסית, שבה אב שוכל בן שהוא כלל לא הכיר, ונאלץ להתאבל עליו בדיעבד תוך כדי שהוא לומד להכיר אותו יותר דרך מפגשים עם האנשים שהכירו אותו. המבנה הזה משאיר את העלילה בתנועה קדימה כל הזמן, ודומה למבנה של סרט מסע, שבו האפיזודות השונות והדמויות שמכירים בדרך מצטברות לשלם הגדול מסך חלקיו. גם אם השלם כאן לא מרגיש כיצירה מכוננת כמו סרטיו הגדולים של גביזון, עדיין יש מספיק רגש, הומור ועניין בסרט הזה בשביל להפוך אותו ליצירה קטנה ומספקת, שאם מתייחסים אליה בלי כובד המשקל שהרזומה של גביזון מביא איתו, נשארים עם סרט עצוב ויפה שמציג את רגש ההורות מזווית שעד כה לא ראינו.

קטגוריות בולטות: צילום (אסף סודרי): צריך בכל זאת לומר שגביזון הוא לא במאי ויזואלי יוצא דופן, אך הוא יודע לבחור צלמים טובים, והעבודה של סודרי עומדת יפה בהשוואה עם זו של דוד גורפינקל בנינה ושל יואב קוש בחולה אהבה ושורו, והוא נותן לסרט אווירה מלנכולית חורפית עדינה ומוקפדת שמשרתת את הגוון הרגשי של הדרמה; עריכה (טלי הלטר שנקר): אני לא יכול להגיד ששמתי לב יותר מדי לעריכה בסרט הזה, אבל כנראה כשסרט זורם בצורה כל כך טבעית, קוהרנטית ומעוררת עניין, זה בדיוק ההישג של העריכה הלא מורגשת בו; שחקן ראשי (שי אביבי): הסרט נשען קודם כל על הופעתו של אביבי, שמופיע במרבית הסצנות בסרט, ולמרות שהוא מגלם אב שכול כבר שנה שנייה ברציפות (לאחר שבוע ויום בשנה שעברה) הוא עושה כאן תפקיד מעט שונה, שדווקא מאזן את האקצנטריות והבוטות הטבעיים שלו עם סקרנות ועייפות מסוימת, שנותנים להופעה שלו איזון נכון בין רגש והומור שהסרט תלוי בו; תסריט (שבי גביזון): זה כל כך נדיר כשנתקלים בתסריט טוב בקולנוע הישראלי, ולכן זה תמיד נעים לצפות בסרטיו של גביזון, שבהם יודעים שנמצאים בידיו של תסריטאי שיודע מה הוא עושה ואינו נותן לאף רגע להיות מיותר או משעמם. אמנם הוא לעתים מסתמך קצת יותר מדי על נוסחאות של תסריט בנוי היטב (לרגעים זה אפילו הרגיש קצת כמו גירסה כנה יותר של יצירותיו של שמי זרחין, אולי בגלל אסי לוי ועכו שמזכירה את טבריה), ויש לפעמים תחושה של מניפולציה, גביזון עדיין לרוב יודע לגבות אותה עם פיי-אוף רגשי או קומי (לרוב שניהם) שמצדיק אותה, והופך את סרטו ליצירה שנדמה לי שגם מי שלא ילך איתה עד הסוף, עדיין יהנה מרגעים רבים בה.

דרייבר (בימוי: יהונתן אינדורסקי)

נחמן רוזומני הוא ״דרייבר״ חרדי שמתפרנס מהסעת שנוררים בין כתובות של נדבנים ידועי-שם. הדיל ברור: הוא מביא את האינפורמציה, השנורר מביא את סיפורו קורע הלב, ובסוף הלילה הם חולקים בפדיון. לאחר שאשתו נעלמה בפתאומיות, נאלץ נחמן להתמודד לבדו עם גידולה של חני, בתו בת התשע. מתוך השבר עולה דמותה של דאון-טאון בני-ברק, סואנת, יקרה ואבודה, שהאנשים בשוליה מחפשים רגע אחד של נחמה שיספיק בדיוק.

דרייבר, ששמו כשם סרט הגמר היפה של אינדורסקי מ-2010, הוא אכן מז'אנר הסרטים המפתחים את סרט הסטודנטים של הבמאי לכדי סרט באורך מלא, שכמעט תמיד מגיע עם יתרונות (ההזדמנות של הבמאי לפתח לעומק את הנושא שכבר השקיע את עצמו בו) וחסרונות (שאלת הצורך שבהרחבתו לפיצ'ר והסכנה לחזור על עצמו). סרטו של אינדורסקי במידה מסוימת מדגים את המעלות והחסרונות האלה, כשהוא בהחלט מפתח את סרטו הקצר לעומק, ונותן דגש רב יותר לדמותו של הדרייבר ומקצועו הלא שגרתי (כשדווקא אלה שמשתמשים בשירותיו נמצאים בשולי העלילה), אך הוא גם סובל מכך שהמבנה האפיזודיאלי שלו גורם לסצנות שכתובות פחות טוב להחליש את הסרט, ולסיפור הרקע מכמיר הלב של הדמות לקחת את הסרט מעט יותר מדי למחוזות המלודרמה המשפחתית לרגעים מסוימים. לא במקרה הסרט הכי קם לחיים בסצנות של השגרה בין הדרייבר לחבריו ושותפיו לביזנס, שמלאות תחושה של ריאליזם החושף בפנינו עולם שאנחנו לא מכירים על כל הג'סטות הקטנות שבו. גם דמותו של הדרייבר (בגילומו המצוין של משה פולקנפליק) מורכבת ומעוררת מספיק עניין בשביל לשאת את הסרט על כתפיה, והסצנות שבהם הוא מסיע את לקוחותיו ומלמד אותם כיצד יש לשנורר, מתפקדות גם כאפיזודות קטנות ומלבבות. הבעיה היא כאמור בדרמה שנמצאת בחייו האישיים של הדרייבר, שמסגירה את מקורותיו הסם-שפיגליים של הבמאי, ולמרות שהיא נושאת בחובה כמה רגעים חזקים למדי (בעיקר בינו לבין בתו), לעתים עולה ממנה תחושה לא נעימה של מניפולציה. גם סגנון הבימוי והצילום של הסרט לעתים גולש למניפולציה מסוג אחר, הארטהאוסי, של התבוננות לקונית בפעולות, לעתים ללא מילים, שטיפה מתנגשת עם הסגנון של שאר הסרט ולא תורמת לו במיוחד. בסופו של דבר, למרות מעלותיו הרבות, ישנה תחושה של סרט מפוספס, שלא בדיוק מצליח לאחות את כל המרכיבים שבו ליצירה שלמה ומגובשת.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (משה פולקנפליק): אחת מההופעות הטובות ביותר השנה של שחקן ראשי שייכת לפולקנפליק, שנהנה מדמות מורכבת וגברית, ומצליח לגלם אותו עם הכריזמה והמאכעריות הנכונה, אבל יחד עם אנושיות ופגיעות שמשרתות את הדמות ומעמיקות אותה ככל שאנחנו למדים על חייה האישיים; תסריט (יהונתן אינדורסקי): גם אם המכלול לא לגמרי עובד, הסרט מציג את היכולת המוכחת של אינדורסקי בכתיבת סצנות דרמטיות עם גוון קומי, שמלאות באנושיות, ספציפיות ודמויות בלתי שגרתיות ומורכבות. בכל פעם שהסרט צולל לתוך אפיזודה כתובה היטב הוא ממריא, וכשהוא מנסה לתת עיבוי דרמטי או תיאור אילם של פעולות הוא צולל.

קטגוריות בעייתיות: צילום (שי גולדמן): כמו תמיד אני נרתע מהסגנון של גולדמן, שגם כשהוא מתאים לסגנון הבימוי (כמו אצל אבישי סיון ונדב לפיד) הוא מפריע לי, וביתר שאת בסרטים שבהם אמנותיות היתר של הסגנון הכמו-מתבונן ולקוני שלו (שלמעשה מושך תשומת לב מוגזמת לעצמו מתחת למעטה הזה) מכבידה שלא לצורך.

הבן דוד (בימוי: צחי גראד)

נפתלי (48, נשוי +2) יוצא מוקדם בבוקר ואוסף פועל ערבי, לשפץ לו את הסטודיו הצמוד לביתו שבישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר, מותקפת נערה בישוב והחשד של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי המאמין בחפותו של הפועל שלו, יוצא להגנתו. אלא שהמציאות גדולה על נפתלי ודברים משתבשים: השיפוץ שלו לא מתקדם, ביטחונו האישי של הפועל בסכנה, פגישה חשובה שלו נכשלת, היחסים עם האישה משתבשים… וכן, גם ביטחונו של נפתלי בחפותו של הפועל שלו מתרופפת… "הבן דוד" מתרחש במהלך כיממה. הסרט מותח ומצחיק ועם סוף מפתיע ומעורר מחשבה.

הסאטירה החברתית של גראד עוסקת במנטליות ההמון הנזעם של החברה הישראלית ביחס לסכסוך היהודי-ערבי, ובכלל ביחס המאצ'ואיסטי שלה למשפחה, לנשים ואחד לשני. גראד מציג את המנטליות הזאת של דורו (שהוא כה היטיב לגלם כשחקן לאורך הקריירה שלו) כחומר בעירה שעלול להידלק עם הניצוץ הכי קטן, ואכן, למרות שהחצי הראשון של הסרט מעט נמרח, בחצי השני ככל שהוא מקצין כך הוא נהיה מעניין, מצחיק ונוקב יותר. בתחילה נראה שמדובר מסוג הסרטים שכבר נעשו בישראל בשנות השמונים הפוליטיות – הדמיון הרב ביותר הוא לאפיזודה של יגאל בורשטיין ייסוריו של ד"ר וידר מהאנתולוגיה צוותא 83' שגם בה אדם ליברלי בעיני עצמו משתמש בפועלים פלסטיניים בשביל לשפץ את דירתו ומגלה שזה לא מגיע בלי מחיר מצידו. ואכן, כשהסרט מתמקד במערכת היחסים בין גראד לפועל הפלסטיני שלו, האמירות על הישראליות הליברלית המנותקת והיחס שלה לערבים נדמה כצפוי ותפל למדי. אך ככל ששכניו נכנסים לתמונה והיישוב כולו מאיים לאבד את דעתו, הסרט משתפר עד לסופו המוצלח. אם הוא לא עובד לגמרי כסאטירה פוליטית, הוא כן עובד כסאטירה חברתית, ומציג את האלימות החבויה לא רחוק מדי מפני השטח בבורגנות הישראלית בצורה קומית וטרגית כאחד, וברגעים האלה נמצא עיקר כוחו. לא סרט גדול, אבל בעל רגעים חזקים רבים, כאמור בעיקר בחלקו השני.

קטגוריות בולטות: ליהוק (גלית אשכול): את הפורטרט של בני דורו של גראד הוא מצייר בעזרתה החשובה של אשכול, שממלאת את המסך בשחקנים שמתאימים לאופי המצ'ואיסטי והנלעג שהוא מחפש להציג, ויודעת גם לבחור שחקנים בעלי כישרון קומי מוכח, כמו למשל יוני להב ואילן גנני (בתפקידים קטנטנים אמנם, אך אני מעריץ של שניהם ומקווה שילוהקו יותר) ורבים אחרים, רק הליהוק של ליאור אשכנזי ויוסי מרשק בסוף הסרט הרגיש קצת מוגזם מדי בשל הפרופיל הגבוה שלהם שפגע באמינות של התפקידים הקטנים האלה שבאו משום מקום; שחקן ראשי (צחי גראד) ושחקן משנה (עלא דקה): את המשחק המשובח של גלריית הגברים שבסרט מובילים שני המרכזיים שבו – גראד בתפקיד הראשי שבו הוא באופן מרענן משחק אדם שמנסה דווקא להיות מוסרי ועדין, ולכן כשהוא יוצא משליטה זה חזק הרבה יותר, ודקה כפועל הפלסטיני גם נהנה מדמות שיוצאת מהשבלונה המוכרת ויש לה אופי משלה ואפילו קריירה מוזיקלית צדדית, והוא משחק אותו באנדרסטייטמנט קומי מדויק.

הדרישה (בימוי: משה זאבי)

גיבורת הסרט תמרה זיסקינד אופנהיימר, דתייה לאומית, ילידת התנחלות, חובבת קולנוע ומטפלת בעורכת דין חולה מכפר שמריהו. שתי הנשים ממוצא גרמני-יקי נחושות להפיק סרט על יהדות גרמניה בישראל. כאשר היוזמה נדחית על ידי ראשי הקרן, הן מאשימות אותם בקומבינות ובאפליה על רקע פוליטי ועדתי. זאת מכיוון שהיועצת האמנותית של הקרן היא שמאלנית קיצונית ממוצא מזרחי. במעלליה, היא מגיעה לעיר היידלברג, גרמניה, כדי לתבוע פיצוי על נכסי סבי סביה, הטייקון היהודי יוסף זיסקינד אופנהיימר – היהודי זיס. אחרי מפגש שנוי במחלוקת עם גרמניה החדשה, תמרה זוכה בממון רב. היא שבה ארצה כאישה עשירה, מה שמאפשר לפתוח בניקוי האורוות בקרן.

משה זאבי עושה זאת שוב. תגידו מה שתרצו על האיש, אך זהו כבר הסרט השלישי באורך מלא שהוא מפיק באופן עצמאי לחלוטין, ללא תמיכה, וגם כמעט ללא אנשי צוות למען האמת (מלבד קטגורית השחקנית הראשית, בכל הקטגוריות, מהתסריט, הצילום והעריכה, ועד לעיצוב האמנותי ועריכת הפסקול, משה זאבי רשם את עצמו). כפי שניתן להבין כבר מהתקציר, ומדמותו של זאבי אם אתם מכירים אותה, מדובר בסרט שצריך לצפות בו בשביל להאמין שהוא קיים, ולא משום סיבה אחרת, כי גם זאת לא תמיד תספיק בשביל שתצליחו לשרוד אותו עד הסוף. כפי שכתבתי על סרטו הקודם, מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור, זאבי מוכיח שגם כשמצפים לסרט גרוע ניתן להתאכזב, וגם כאן, למרות התקציר המבטיח סגירת חשבון פרועה עם קרנות הקולנוע שסירבו לו עד כה, מדובר רק בחלקים הפותחים וסוגרים את הסרט. חלקו הארי של הסרט מתרחש בכלל בגרמניה, מקום מושבו הנוכחי של זאבי, ודובר גרמנית (האם כדי לקסום לקהל גרמני? האם יהיה כזה שיהיה אכפת לו מסרט על קרנות קולנוע בישראל?). החלק הזה, העוסק בנסיונותיה של גיבורת הסרט לקבל פיצויים מהגרמנים על נכסי סבה שבמקרה עליו גם בוסס הסרט האנטישמי היהודי זיס (כנראה כמעין הקבלה לאנטישמיות החדשה של קרנות הקולנוע השמאלניות אליבא דזאבי), הוא משמים לחלוטין, מייגע ובלתי נגמר, ומגוחך עוד יותר בניסיון שלו לטוות סוג של עלילת מתח שהצופה אמור לעקוב אחריה בעניין. אפילו בכוונותיו לעשות סרט שיתנגח בקרנות הקולנוע זאבי בוגד כשהוא מקדיש שעה מתוך שמונים הדקות של סרטו לקו העלילה המיותר הזה, ושוב מוכיח שגם בשביל טראש נדרשת מידה כלשהי של חזון אמנותי בשביל שהסרט יהיה ניתן לצפייה.

הדרך לאן (בימוי: מיכל בת-אדם)

יפו 1948. בית מגורים על יד הים שנעזב בבהלה על ידי דייריו הערבים, הופך להיות ביתם של ניצולי שואה שהצליחו למלט נפשם מהתופת באירופה. מתוך מצוקת הקיום היומיומית ובצל הסיכסוך המתמשך בין שני העמים, עולה זעקה נואשת לאהבה. מיכל בת-אדם אורגת פואמה אפית שנעה על ציר הזמן בין עבר והווה ומעלה תהיות על מהות הקיום שלנו.

מיכל בת-אדם היא הפורייה והותיקה בין במאיות ישראל (קדמה לה רק אלידע גרא, שנפטרה השנה), וכמו דן וולמן (עליו אדון בהמשך כשאגיע לסרטו) היא מסוג היוצרים שממשיכים לעבוד ללא הפסקה, גם אם הם צריכים ליצור את סרטיהם באופן עצמאי. כאן היא הצליחה לקבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי וייתכן שבשל כך זהו סרטה השאפתני ביותר מזה זמן רב, המתרחש בין כמה תקופות, מימי קום המדינה ועד ימינו, ומלהטט בין דמויות וסיפורים רבים, שחלקם קשורים בקשר משפחתי וחלקם בקשר אסוציאטיבי, סגנון שממשיך את עיסוקה בביוגרפיה כמשהו שמורכב משברים של זכרונות ורגשות ולא מרצף נראטיבי ברור, שהיא החלה בו באיה – אוטוביוגרפיה דמיונית. הבעיה היא שהסגנון האפיזודיאלי הזה נשען על כתיבה מדויקת של סצנות שיעמדו קודם כל בזכות עצמן בשביל שניתן יהיה לקשור ביניהן לרצף מספק, גם אם אסוציאטיבי, ומה שעבד בסרטה מ-1996 אינו עובד כאן, בשל ירידה משמעותית באיכות כתיבת הדיאלוגים שלה מאז, שניכרה כבר בסרטיה האחרונים מאיה וריטה – שם זמני, שהיו הפקות עצמאיות דלות תקציב. גם כאן, למרות תמיכת הקרן, עדיין מדובר בהפקה זולה שגם נראית כך, וגם הצילום העדין של יואב קוש הותיק והכישרוני לא מצליח לטשטש זאת. כשהדיאלוגים והדמויות כתובים בצורה מרפרפת ולא מעמיקה, גם הופעות המשחק סובלות בשל כך, וכך כל הקרקע של הסרט נשמטת ממנו, והוא אינו מצליח ליצור את ההקשרים הפוליטיים והנפשיים שבו כיוון שהם לא מעוגנים באנשים בשר ודם.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (משה מזרחי): יפה עשתה בת-אדם שלמרות ריבוי השחקנים שבסרט רשמה את מזרחי לבדו בקטגוריה הזאת, כמעין רמז עבה לחברי האקדמיה לבחור בו. ואכן, עצם הנוכחות של מזרחי כבר ממלאת את הסרט בחום ואנושיות בכל פעם שהוא מופיע (בתפקיד כפול), עם דיבורו הרך והמימיקה העדינה שלו. בחירה בו תהיה מחווה יפה לבמאי החשוב ואוהב האדם הזה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (מיכל בת-אדם): כאמור, בעיקר בשל הבעייתיות בכתיבת הדיאלוגים ובניית הדמויות, שריבויים בסרט דורש אפילו יותר כתיבה מדויקת בכדי שיהיה ניתן להתחבר אליהן בדקות המועטות שהן נמצאות על המסך.

החטאים (בימוי: אבי נשר)

"החטאים", השעון על סיפור אמיתי, מתרחש במהלך שנת 1977, ובמרכזו שתי אחיות ירושלמיות, שאפתניות ותחרותיות. האחת עיתונאית חושפת שערוריות, המנהלת אורח חיים שערורייתי בעצמה, והשנייה תלמידה מחוננת ועצורה באקדמיה למוסיקה, שמנסה לפלס את דרכה בעולם הגברי והתחרותי של המוסיקה הקלאסית. בצל המהפך הפוליטי הגדול שאירע בישראל באותה שנה, שתי הגיבורות עוברות מהפך מטלטל משלהן.

מעולם לא הייתי ממעריציו של אבי נשר, שגם כשהוא רוקח את סרטיו ביעילות ובהבנה עמוקה של המדיום, הוא מרגיש תמיד מניפולטיבי ונוסחתי. דווקא את סרטו הקודם, פלאות, חיבבתי יותר מבדרך כלל, ואכן, יותר קל לי איתו כשהוא קליל יותר ומניפולטיבי פחות. אך הסרט הזה, גם אם הוא במידה מסוימת נמנע מסנטימנטליות רוב הזמן, הוא אחד מהמניפולטיביים ביותר שנשר יצר. קודם כל, כקופרודוקציה ישראלית-פולנית, אין שום דרך להימנע מהתחושה שהסרט מנסה למרק את המצפון הפולני ולהגיד שפשעי העבר נסלחו, ואין לתת לעבר להכביד על ההווה. בין אם מסכימים עם המסר הזה או לא ביחס לתפקידו של העם הפולני בשואה, העובדה שייתכן שהמניע למסר הזה היא כלכלית וקשורה למימונו, לא מריחה טוב. דבר שני ובהמשך לכך, זה אולי הסרט האירופאי ביותר ברוחו של נשר, שלרוב עוסק בחומרים מקומיים מאוד, וכאן ממקם את סרטו בתוך עולם המוזיקה הקלאסית (שריד לטרנד משנה שעברה) שבאקדמיה בירושלים, וקופץ לגרמניה ולפולין לא מעט. הצילום המוקפד כתמיד של מישל אברמוביץ' מעצב את הסרט בגוונים חורפיים, חשוכים ומאוד לא ישראליים, ושוב נותן תחושה שלמרות שהסרט כביכול נטוע בתוך שנת 1977 ההיסטורית, הוא אינו משקף הוויה ישראלית בנאמנות רבה מדי (וגם כמו שאר הסרטים ההיסטוריים השנה, אין בו שום הקפדה על דיאלוגים בשפה שהולמים את השנה). מעבר לכך, ישנן הרעות החולות הרגילות שטיפוסיות לתסריטיו של נשר – כתיבה גסה שמסמנת סיטואציות, מהלכי עלילה ורגשות במקום לבנות אותם בצורה דייקנית, הסתמכות על קלישאות (שניתן לסלוח עליהן כשנשר עובד עם ז'אנרים כמו בסרטו הקודם אבל כאן הרבה פחות) וכמובן גם סחיטת רגש ועניין מהצופה דרך מחלות, סכסוכים משפחתיים, סודות מהעבר ועירום. נשר כאמור הוא יוצר מיומן, וגם אם מבחינת סצנות אינדיבידואליות הסרט גס ולא אמין, המבנה העלילתי שלו והדרך שבה נשר מביים אותו, שומרים על עניין הצופה ומעורבותו הרגשית בו, גם כשהוא מודע לכך שמורחים אותו. הניסיון של נשר ליצור סרט אמנותי יותר הפעם ללא שום אינטגריטי אמנותי הוא זה שמכשיל אותו, וגם את הופעות המשחק שבו, שאמנם עמיתיי לרוב שיבחו, אבל לי הן הרגישו מעושות (נלי תגר חיננית כתמיד אבל נאבקת בדיאלוגים כמעט בלתי נסבלים, וג'וי ריגר סובלת מתפקיד שבו היא בעיקר עצורה רוב הזמן וגם אם קל להרשים עם המופנמות הזאת, היא אינה יוצרת הופעה שיש בה רגש כנה או מורכב). אולי זה רק צירוף מקרים, כי הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל מעניין שיש דמיון מסוים בין עלילת הסרט לזו של פרשת וינשל של אברהם הפנר מ-1979, שגם בו שתי אחיות שהאחת מהן עיתונאית יוצאות לחקור פרשה מעבר שהדיה עדיין משפיעים על ההווה, ושני הסרטים אפילו מתרחשים בערך באותה תקופה. אפילו שמדובר בסרטו החלש ביותר של הפנר (בעיקר בשל הפער בין התסריט לסרט המוגמר) הוא עדיין טוב לאין שיעור מהמוצר הנוסחתי הזה.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (דורון תבורי): מבין כל השחקנים בסרט, רק דורון תבורי המגלם את האב יוצא ממנו בכבוד, עם תפקיד מורכב ורב פנים יותר משל השאר, שהוא מבצע בחומרה ובאמביוולנטיות הנכונים.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אבי נשר): נשר כתב את התסריט בהשראת סיפורה המשפחתי של המלחינה אלה מילך שריף (שאף כתבה חלק מהמוזיקה לסרט), אך זה עדיין לא מנע ממנו לעצב אותו כסדרה של קלישאות ותחבולות עלילתיות (והמון דיאלוגים מסומנים וגסים), שגם כשהוא טווי ביעילות, הוא אינו מרגיש אמיתי ולו לרגע, ואפילו יש בו גם משהו מאוד מיושן בהסתמכות על הנוסחאות האלה באמונה שהן הדרך לדבר אל לבו של הקהל. 

היער שהיה (בימוי: גיא רז)

בדרכו ליום עמוס במקום עבודתו, מורי, איש משפחה מסור, אינו מודע לטעות הטרגית שעשה. סרט הנוגע בכשל אנושי בלתי נתפס ומעורר אימה.

אם אינכם יודעים על מה הסרט הזה ומעוניינים לצפות בו, אולי כדאי שתפסיקו את הקריאה. אבל כנראה שעד השלב הזה גם אם טרם ראיתם אותו ודאי שמעתם עליו כ"סרט על האב שמשאיר את הילדה שלו באוטו", נושא אקטואלי מאוד בשנים האחרונות, שעצם עשיית סרט עלילתי עליו נשמעה על הנייר כמעט מניפולטיבית ואופורטוניסטית (וכך אכן הגיב למשל אורי קליין בביקורת החריפה שלו נגדו). אך הצפיה בסרט מגלה דווקא שגיא רז, שלרוב מוכר כצלם (כלבת, לא רואים עליך, חיותה וברל) וזהו סרט ביכוריו כבמאי, לא רק נמנע מניצול סנטימנטלי וציני של הסיטואציה שהוא בחר בה, הוא גם משתמש בה בשביל להתמקד רוב הסרט בכלל בנושא גדול יותר – והוא סביבת העבודה הקדחתנית של ימינו שמובילה ללחץ והיסח הדעת שיכול להוביל לטרגדיות שכאלה. רוב הסרט מתרחש במקום העבודה של הדמות הראשית, והוא מתאר אותה בדינמיות, ספציפיות ואפילו קלילות יומיומית מסוימת שמאווררת את הסרט מכובד הראש של נושאו המוצהר. הריאליזם שבו הוא מציג את חיי השגרה של העולם הזה, שלרוב מוצג רק כרקע בקולנוע הישראלי וללא התעמקות של ממש, הוא זה שהופך את הסרט לייחודי, ונותן משקל אנושי כשהטרגדיה אכן מכה. גם חיי המשפחה של הדמות, שמעוגנים במילייה מוכר של בורגנות ישראלית צעירה, עשוי במספיק ספציפיות (וללא מלודרמה משפחתית גסה מדי) בשביל לעבות את המשקל הזה. אמנם רז כצלם תמיד היה נגוע ביומרנות מסוימת, והיא ניכרת כאן לרגעים (בעיקר בפתיחה ובסיום המתרחשים ביער שנותן לסרט את שמו היומרני), אבל הוא לרוב נמנע גם ממנה ומתגלה כבמאי בעל יכולת לתאר סיטואציות בצורה דינמית ומפורטת. ניתן עדיין אולי להירתע מראש מהבחירה בנושא הזה, ואני יכול לנחש שבמיוחד עבור הורים צעירים הצפייה בסרט הזה היא חוויה לא פשוטה, אבל העובדה שרז לא הופך את הסרט לתמרור אזהרה דידקטי אלא לחומר למחשבה, מראה שגם אם סרטו הקטן אולי היה יוצא נשכר יותר מאורך של סרט קצר (הוא החל כך כהפקה של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), גם כסרט בן שמונים דקות הוא יצירה מעניינת.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (לירון וייסמן): את וייסמן המצוינת היה אפשר לראות השנה גם בסדרה אורי ואלה (שגם אותה צילם גיא רז) ולמרות שמדובר בשני תפקידים מאוד שונים, שניהם מציגים את הכישרון שלה. כאן היא מצליחה להכניס לדמות די שגרתית של האם הצעירה כמויות של אופי וחשיפה רגשית, וגם לשקף בצורה מדויקת את הסביבה החברתית הבורגנית-אך-מודעת-לעצמה שהסרט מתרחש בה; צילום ובימוי (גיא רז): רז חתום כאן גם על ההפקה, העריכה והתסריט, ואם לרוב כמות כזאת של קרדיטים מעידה על הפקה עצמאית מרושלת, כאן הוא מצליח לבצע את כולם בהצלחה, ובמיוחד בצילום ובבימוי, שגם אם כאמור יש בהם לרגעים מידה של יומרה מיותרת, הם מצטיינים בעיקר ביכולת לשמור לכל אורך הסרט על מתח בין מה שרואים ולא רואים בפריים, שישרת את הסרט היטב בסצינה הקריטית של גילוי הטרגדיה, שמצליחה להימנע מסחטנות רגשית (אולי חוץ מקלוז-אפ מיותר על עיניו המבועתות של האב), ואף לעבור מהריאליזם של שאר הסרט לסגנון מופשט יותר, שנראה כבחירה נכונה להציג את התגובה הרגשית הבלתי ניתנת לביטוי לטרגדיה הזאת.

הלומים (בימוי: ארז מזרחי)

1973. שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. בתקופה בה לא הייתה מודעות ל"הלם קרב" מנסה אשתו, דפנה, לקבל עזרה מהצבא ולשמור על טיפת השפיות האחרונה של בעלה. במקביל מנסה שלומי בנם בן ה-10 להבין מה קרה לאביו ומדוע הוא לא כמו כל האבות.

הסרט הזה מצטרף לשורה של סרטים שנעשו השנה ומתרחשים בישראל של בין סוף שנות השישים לסוף שנות השבעים (אזימוט, אווה, החטאים) ושבכולם אין ניסיון של ממש, מלבד עיצוב התפאורה והלוקיישנים, לתפוס את הרוח של התקופה, בפרט בשפה שבה הדמויות מדברות, וזה כבר פוגם בסרטים. אך הבעיות של הלומים בסיסיות בהרבה מזה, והן מתחילות בנושא שהוא בחר ובדרך הבוטה והסכמטית (כפי שמשתמע כבר משמו) שהוא בחר לטפל בו. נושא הלם הקרב וחוסר המודעות שהיה מלווה אליו עד לפני כמה עשורים בודדים, והמחיר שהוא גובה ממשפחתם של ההלומים, הוא אולי חזק וחשוב, אבל נדוש ושחוק לחלוטין. חסרונו העיקרי של הסרט הוא בדרך החד-ממדית שבה הוא מתאר את גיבורו הלום הקרב, גבר שתקן שלא מביע רגשות, מכור לעבודתו ולא מוכן להודות במצוקתו גם כשהיא מתפרצת לפני השטח ללא שליטתו. האישה שלצידו, שסובלת בשקט עד שהיא לא יכולה יותר, ומנסה במקביל גם לגרום לו להיפתח וגם לקבל עזרה והכרה מהמנגנון הצבאי, בנויה גם היא בצורה שגרתית ולא מורכבת, ומכיוון שהסרט נשען בעיקר על שתי הדמויות התפלות הללו והמהלכים הצפויים שלהן, הצפיה בסרט הופכת לכמעט בלתי נסבלת ככל שהוא מתקדם, עד לשליש האחרון, שבו חל שינוי מסוים, במיוחד ביחסים בין הגבר לבנו, והסרט נושם קצת אוויר ומקבל קצת אנושיות, אך עדיין לא מתרומם לשום מקום בלתי צפוי. מסוג הסרטים שנראה שקל לקבל עליהם תמיכה מקרנות בשל הנושא שלהם, והעשיה שלהם אינה מריחה מאופורטוניזם אלא מניסיון כנה לטפל בנושא הזה, אך הסכמטיות והשגרתיות של העשיה הקולנועית שלהם מטילה בספק את נחיצות קיומם.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה (בימוי: גלעד אמיליו שנקר)

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא מועדון ספרותי סודי לנשים בלבד, שחרט על דגלו את שנאת הגברים ושהמוטו המרכזי שלו הוא שאין אהבת אמת בעולם. בכל שבוע חברות המועדון מתחרות זו בזו על גביע "אשת השבוע" – מי הצליחה להביא לפגישת המועדון את הגבר האטרקטיבי ביותר, אותם הן רוצחות בהמשך הערב ואת בשרם טוחנות לנקניקיות. כשסופי פוגשת ביוסף, מועמד מושלם לניצחון בתחרות המועדון, עולמה של סופי מתערער. כעת היא חייבת להחליט בין נאמנותה למועדון, שהוא כל חייה, לבין הסיכוי האחרון שלה לאהבת אמת.

כנראה הפספוס הגדול ביותר של התחרות השנה הוא הסרט הייחודי אך העקר הזה, שסגנונית הוא לא דומה לשום דבר שנעשה עד כה בקולנוע הישראלי, אבל כסרט שלם הוא לחלוטין לא אפוי. הסרט מתחיל טוב – כבר מהקרדיטים המצולמים כאגדת ילדים גותית על רקע מוזיקה תזמורתית עשויה היטב, ברור לנו שאנחנו בטריטוריה לא מוכרת. או אז אנו נחשפים למועדון לספרות, שמתרחש במעין אחוזה ויקטוריאנית לא ישראלית בעליל, ובו הגברת ינקלובה (ליא קניג המלבבת כרגיל) מנצחת על הטקס המשונה והמקאברי שבו כל שבוע אחת מחברות המועדון מביאה גבר שיסיים את הערב כנקניקייה. הרקע העלילתי הזה ודאי הלהיב את כל מי ששמע על הסרט כבר משלבי פיתוחו, ואכן בתחילה נראה שהפוטנציאל הזה מומש, כיוון שהוא מצליח להיות לא רק מעניין על הנייר, אלא מבויים ומבוצע בצורה מרשימה שנותנת לרעיון הבסיסי האקצנטרי שלו אמינות ומשקל. הבעיה היא שבתום המערכה הראשונה הסרט מתמקד בדמותה של אחת מחברות המועדון, בגילומה המופנם מאי פעם של קרן מור, ובמערכת היחסים שהיא מפתחת עם אחד הגברים שהיא צריכה להביא למועדון בכדי לשמור על מעמדה בו. קו העלילה הזה, שנראה שולי, תופס למעשה את חלקו הארי של הסרט, כשרק במערכה האחרונה שלו אנו חוזרים למועדון, שהוא לב העניין שבסרט. החלק האמצעי הזה כה משמים, וגם מבויים בפחות אנרגיה יצירתית ודמיון ויזואלי, שהוא פשוט גורם לסרט לשקוע למצולות. לא ברור האם שנקר נתבקש למתן את הקיצוניות של הסיטואציה המרכזית שלו, או שהוא חשב שזאת תהיה דרך לתת לסרט עוגן רגשי (שהיה יכול להיות אם הדינמיקה ביניהם באמת הייתה מעניינת, ולו היה שמץ כימיה בין קרן מור ליפתח קליין המגלם את אותו גבר), אבל בסופו של דבר מדובר בכישלון. לא ברור האם הוא נובע מסירוס עצמי או מחוסר יכולת לכתוב תסריט מספיק טוב שפורט את הרעיון היצירתי של הסרט לכדי סצנות ודמויות בעלות משקל, אך זה שוב מוכיח כמה יותר קל למצוא בקולנוע הישראלי הצעיר במאים בעלי חזון מאשר תסריטאים טובים.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (חנה לסלאו): כמו יעקב כהן בפיגומים, לסלאו אולי מוכרת כבדרנית די המונית, אבל היא שחקנית קולנוע נהדרת, שכאן, בהופעה קומית אך מרוסנת וללא יותר מדי שטיקים, מצליחה בטבעיות להיות נעבעכית וחמה כך שהיא היחידה על המסך שאכפת לנו ממנה, מה שאולי מצביע גם על הפספוס של הסרט בטיפול בשאר דמויותיו; מוזיקה מקורית (טל ירדני): המוזיקה התזמורתית המרשימה של ירדני נשמעת ומולחנת לגמרי כאילו נעשתה בסטנדרטים בינלאומיים (מפתיע לטובה לגלות שעל הביצוע לא מופקדת נניח התזמורת המטרופוליטנית של לונדון כמו במקרים דומים נוסח מי מפחד מהזאב הרע אלא סימפונט רעננה) והיא עוזרת לנטוע את הסרט מהשנייה הראשונה בטריטוריה של ההזרה לישראליות שהוא מנסה ומצליח לעשות במערכה הראשונה והאחרונה שלו; עיצוב אמנותי (ג'ון יהונתן יעקבי): העיצוב של האחוזה בה מתקיים המועדון נעשה כולו באולפן, כך הבנתי, מה שהופך את ההישג העיצובי בסרט הזה לעוד יותר מעורר הערכה, כיוון שהוא עשוי בצורה כל כך מרשימה ומפורטת שמשלבת בין גלותיות אשכנזית מזרח-אירופאית ובין הוד מערב-אירופאי מלכותי; צילום (יוסי מאירי) ובימוי (גלעד אמיליו שנקר): שנקר ומאירי הם למעשה הצמד היצירתי שחתום על רוב הצדדים היצירתיים בסרט (מאירי גם ערך ושיתף פעולה עם שנקר בכתיבת התסריט), ומבחינת עיצוב הסגנון הגותי של הסרט הם עושים עבודה מצוינת – מאירי עם צילום שחור-לבן קונטרסטי מאוד (ההולם את גוון עורה השנהבי של קרן מור) עם הבלחים פתאומיים של צבע בפריים, העוזר לבנות את המציאות הישראלית האלטרנטיבית שהם בוראים במספיק הקפדה כדי שנאמין לו, ושנקר בבימוי משלים אותו בעיצוב הויזואלי והמיזנסצנות שבמועדון, ובעולם הקולנועי שהוא יוצר כאן בשמירה על טון נכון של מסוגננות אנטי-ריאליסטית שמבהירה לצופה מראש לאן הוא נכנס ומושכת אותו אליו פנימה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (גלעד אמיליו שנקר ויוסי מאירי): כאמור, מלבד החלקים שמתרחשים במועדון, רוב הסרט כתוב די רע, ללא עניין, דמיון או דרמה של ממש, אלמנטים הנדרשים בכדי להפוך רעיון טוב לתסריט טוב.

העדות (בימוי: עמיחי גרינברג)

יואל, חוקר שואה, נמצא בעיצומו של מאבק משפטי סביב פרשת רצח אכזרי שהתרחשה בכפר לנסדורף שבאוסטריה בשלהי מלחה"ע השנייה. במהלך חקירת הפרשה הוא נחשף לעדות חסויה של אימו, ניצולת שואה בעצמה, שסודקת את זהותו ואת אורח חייו. יואל מבין שחשיפת האמת מוליכה אותו לדרך שאין ממנה חזרה. כהיסטוריון, שמחויבותו לאמת היא מוחלטת, יואל ממשיך בחקירותיו, גם במחיר קריסת חייו האישיים והמקצועיים.

עוד סרט על נושא "חשוב", שכנראה הספיק בשביל להביא אותו עד פסטיבל ונציה (למסגרת הצדדית "אוריזונטי"), כי אין שום דבר בו מבחינה קולנועית שמצדיק זאת. הסרט, שמבוסס בבסיסו על מקרה אמיתי שקרה באוסטריה בסוף מלחמת העולם השניה, בנוי כמותחן בלשי שבו חוקר השואה שבמרכז הסרט מנסה לחשוף את האמת המודחקת ובמקביל מגלה אמיתות על עצמו שייתכן שהיה מעדיף לא לגלות. מהרגע שהוא אומר בתחילת הסרט בנחרצות שאין כמה אמיתות, יש אמת אחת, והוא מחויב אליה, ברור לנו שבמהלך הסרט הוא ייענש על ההיבריס הזה ויעבור תהליך של גילוי ענווה (מה שקרוי באנגלית humbling). אך התהליך הזה, כמו העלילה הבלשית, כל כך לא מעניינים ולא מערבים רגשית את הצופה, שהצפיה בו נהפכת למשעממת למרות פיתולי העלילה הרבים שבו. נראה שהיה כאן ניסיון לשפוך אור ועניין על העולם האפרורי כביכול של חוקרי שואה כמו שנעשה לזה של הפילולוגים בהערת שוליים אך הדינמיות של הבימוי שם נעדרת כאן לחלוטין, ומותירה את הסרט כדוקודרמה שגרתית ומשמימה למדי, שכתובה ומבוימת ברמה מסוימת של יעילות והימנעות מסנטימנטליות, אך ללא כל ברק או מגע אישי ייחודי.

ואז היא הגיעה (בימוי: רועי פלורנטין)

דן פרייליך (30) עובד במשרד עורכי הדין של אבא ובקרוב מתחתן עם תמר (30), חברתו הנצחית. אבל פגישה מקרית עם מירב לוי (27), מלצרית כורדיה, משנה את חייו. תמר מודיעה לו שאם לא יקבעו מועד לחתונה הם יעשו הפסקה בת 3 חודשים. במפתיע, דן לא נכנע לאולטימטום ובזמן ההפסקה הוא ומירב מתקרבים. רגע לפני פקיעת האולטימטום דן נבהל ושב לתמר אלא שהגעגועים למירב גורמים לו להתחרט. מירב, מפוחדת מכך שדן "גדול" עליה, מפוצצת הכל. הוא עומד לוותר אבל ברגע האחרון עולה לירושלים ועורך מופע כורדי מתחת לחלונה של מירב. האהבה מנצחת.

לאחר שבשנה שעברה היה חתום על הקומדיה הרומנטית הלא מזיקה ילד טוב ירושלים, גם השנה רועי פלורנטין נשכר על-ידי האחים אדרי להנפיק להם סרט מסחרי נוסף, וכאן מדובר במעין קומדיית בורקס רומנטית בשילוב ברומאנס (bro-mance, קומדיה רומנטית על אחוות גברים) נוסח ישראל, מהסוג שנדמה שהאבטיפוס שלו הוא אהבה קולומביאנית, וגם אם הוא זכה לפחות הצלחה מהלהיט ההוא, אין ספק שהוא לפחות הרבה יותר נעים לצפיה מהסרטים האחרונים של במאי אותו סרט, שי כנות (שושנה חלוץ מרכזי, איביזה, 4 על ארבע). פלורנטין כן ממשיך במובהק את הסגנון המסחרי, הדינמי והמלוטש של כנות, שנועד לספק לצופים חוויה בידורית קלילה ומהנה, אך בניגוד לכנות, אצל פלורנטין אין תחושה של גסות או בהמיות גברית, לא מעט בשל התסריטים שהוא עובד איתם (כאן חתום על התסריט שי להב), שבמרכזם עומדות דמויות גבריות חנוניות למדי. גם כאן כמו בסרטו הקודם הדמות הראשית המסורסת תפגוש אישה חזקה שתוציא אותו מאזורי הנוחות שלו (וכאן מצטרפת אליה גם משפחתה המזרחית החמה והעממית, במעין ניאו-בורקס שמרגיש לעתים מעט גס, אך גם אינו נסחף למחוזות בהמיים או מעליבים מדי). כאמור, מדובר גם במעין ברומאנס, בחלקים שבהם הסרט מתעכב על דינמיקת החבר'ה בין הגיבור לשני חבריו (אותם משחקים טל טירנגל וגל פרידמן המוכשרים, שהיו יכולים להנות ממידה גדולה יותר של אקצנטריות או לפחות אופי בתסריט), ובמקביל ישנם גם יחסיו עם משפחתו, בייחוד אביו העו"ד שרוצה שימשיך אותו במקצועו (שמואל וילוז'ני, גם בהופעה מוצלחת), ואפילו תפקיד קטן וממזרי של גידי גוב שגונב את ההצגה כשופט סרקסטי אך חביב. מדובר בתסריט עשיר למדי, המבויים בקצב טוב ועם כמה רגעים רומנטיים יפים (גם אם קצת לוקה בתחום הרגעים הקומיים הלא משוייפים מספיק), שגם אם הוא נועד להיות מוצר צריכה בידורי, הוא אינו מעליב ויש בו לא מעט חן.

זוג יונים (בימוי: דובר קוסאשווילי)

זוג נשוי החוגג בפנטזיה מינית את יום הנישואין העשירי שלהם בבית מלון, פנטזיה שהופכת קשה וכואבת יותר ויותר ככל שנחשפים השניים למאהבים סודיים, כאבים, סודות, בגידות ותשוקות חבויות אחד של השנייה.

אם סרטו הקודם של קוסאשווילי, רווקה פלוס, נראה כמשבר יצירתי בקריירה של הבמאי שהחל את הרנסאנס של הקולנוע הישראלי עם חתונה מאוחרת המצוין, כאן נראה שמדובר כבר בהתמוטטות עצבים של ממש, ובמשהו שהוא מעבר לפריקת כל עול אלא ממש חבלה עצמית וקריאה לעזרה. נתעלם מהאלמנט הידוע ביותר לגבי הסרט – הופעתם של שני השחקנים הראשיים בו בעירום למשך רובו (זה אגב לא נכון, הם עירומים רק חצי מהזמן פחות או יותר), אלמנט שיש בו את הנטיה שאני דווקא מחבב אצל קוסאשווילי לפרובוקציה, אבל אין בו כדי להעלות או להוריד מאיכותו – ונתמקד בבעיות המשמעותיות יותר שלו. קודם כל, כבר כדי ליצור הרחקה בין הצופים לסרט, הוא כתוב כולו בשפה תיאטרלית במכוון, כמעין מחזה אבסורד אירוטי שמדבר דווקא על אין-אונות וחוסר להט, כוונה שעל הנייר נשמעת מעניינת, אבל הדיאלוגים אינם פיוטיים אלא נלעגים וגם ברגעים שאינם מריחים מחשיבות עצמית הם פשוט תמוהים. אך אפילו הבחירה הזאת נראית שולית לעומת החובבנות והרשלנות שבה קוסאשווילי מביים את הסרט כולו, בהפקה זולה ודלה שמצולמת ברובה בלוקיישן אחד שאינו מעוצב בצורה מעניינת מספיק, ומבויים ללא הספציפיות והדיוק שהיו מזוהים עם קוסאשווילי, שכושל אפילו בהדרכת השחקנים, מה שהייתה מעלתו הגדולה ביותר בכל סרטיו עד כה. גם העובדה שהוא נעזר בצלם מוכשר כאסף סודרי אינה מצילה את הלוק החובבני של הסרט. למרות שני סרטיו האחרונים הקטסטרופליים של קוסאשווילי, אני עדיין מאמין בו ומקווה שהוא יחזור לעצמו, אולי דרך עיסוק מחודש בעולם הגרוזיני שהוא כה היטיב לתאר, כיוון ששמעתי שהוא אכן עתיד לקחת בסרטו הבא.

כמעט מפורסמת (בימוי: מרקו כרמל)

דרמה קומית המבוססת על ספריה של מיכל בכר, "כמעט מפורסמת". בעולם שבו תכניות הריאליטי ותחרויות הכישרונות תופסות נתח גדול מאוד מלוח השידורים העולמית והישראלית, נערה מחוננת בשם שיר כרמי שהכישרון היחיד שלה הוא להיות חכמה. לא כישרון שנחשב בעיניה או עוזר לה במיוחד להיות מקובלת ולהצליח לזכות בתשומת לב מהנער שבו היא מאוהבת, הופכת בן רגע בזכות תומר אחיה הגדול בן ה-22, שמתקבל לתוכנית ריאליטי שירה, למקובלת.
העולם שלה ושל הסובבים אותה משתנה, המשפחה המאוחדת מתפרקת והמציאות שתוך כדי תוכנית הריאליטי משנה את חיי כולם.

הגעתי לסרט הזה בציפיה לסרט נוער מסחרי בכיכוב כוכבת הפופ הטראשית נועה קירל, אך גיליתי דרמת נעורים שאמנם עשויה בצורה מסחרית ובידורית, אך כתובה היטב, חמה ואנושית, וכמעט חפה מהציניות שלרוב סרטים מהסוג הזה מלווים בה, ואפילו קירל נמצאת רק בתפקיד משנה שנועד בעיקר לתת לה נאמברים מוזיקליים. הסרט, שמבוסס על סדרת ספריה של מיכל בכר וכתוב על-ידי תסריטאית הטלוויזיה המשופשפת חן קלימן (ואכן ייתכן שהרגישות הנשית שבו היא זו שתורמת לאנושיות שלו), מציג במרכזו משפחה שנראיתו כמו שיקוף מדויק של הבורגנות הישראלית בת זמננו, והבמאי מרקו כרמל, שעסק בסרטו הקודם אחותי היפה במשפחה מרוקאית, כנראה אחראי לכך שהיא גם אשכנזית פחות מהמקובל בז'אנר. שם המשפחה, כרמי, אמנם לא מציע שיוך עדתי מדויק, אך לפי תווי פניהם של בני המשפחה היא נראית לפחות חצי מזרחית. האב פרש מעבודתו בבנק כדי להתמסר לרוחניות וליוגה, האם היא מורה עם אספירציות מוזיקליות בעברה, הבן הגדול הוא מוזיקאי ארוך שיער המתכנן את טיול האחרי-צבא שלו להודו, והבת המתבגרת שבמרכז הסרט היא ילדה מחוננת אך לא חנונית, שלמרות שהיא לא מקובלת היא שואפת להתערות בחיי החברה בבית ספרה, בניגוד לחברתה הטובה העוד יותר לא מקובלת שויתרה על כך (באופן מפתיע הדמות בעלת הלוק האשכנזי ביותר בסרט). אולי זו העובדה שיכולתי לזהות חלק מהמאפיינים האלה גם במשפחתי שלי, אך חשבתי שזה תיאור ספציפי ולא קלישאתי של מעמד הביניים הישראלי כיום, וכשהבן הגדול מתקבל לתכנית ריאליטי נוסח The Voice מוצגת גם הכמיהה של המעמד הזה לפרסום והצלחה, והקורבנות האישיים והמוסריים שהוא מוכן לעשות בשביל לא להישאר בינוני. כל האלמנטים האלה מוצגים בצורה אמינה וטבעית, גם אם בית הספר שבו הדמות הראשית לומדת מוצג יותר כחלום אמריקאי מאשר כהוויה ישראלית (גם אם בורגנית) אותנטית. העובדה שהוא עוסק בסיאוב שעולם הבידור הישראלי עושה לחברה, יכלה להיות צינית לו הסרט היה בעצמו מוצר בידורי שעשוי לפי אותה נוסחה, אבל למרות העשייה המלוטשת ואותם נאמברים מוזיקליים פופיים, העמידה שלו לצד האנושיות של המשפחה שהוא מתאר היטב (וההעדפה בסוף דווקא לגירסה אקוסטית של השיר הבאמת לא רע שדמותו של הבן שרה), גורמת למסר הזה להיות אמין, לא דידקטי מדי, ומפתיע לחלוטין (ואף נדרש) במוצר שמיועד לבני נוער.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (אורי פפר): בגלל שלרוב אני פחות מתחבר להופעותיו של פפר, שתמיד יש בהם משהו לא נעים (כך היה גם השנה בהעדות), דווקא כאן, בתפקיד המנחה והמפיק של תכנית הריאליטי, שבו הוא נדרש להיות לא נעים ואף נכלולי וציני לחלוטין, הוא אמין ואף מהנה באי-המוסריות חסרת העכבות שלו, שמכיוון שהוא מאמין בה לחלוטין, עוזרת לעצב אותו לא כדמות של נבל, אלא פשוט כמישהו שמבין איך לשחק את המשחק, ומחדד את אופיו של העולם שהסרט מתריע כנגדו; תסריט (חן קלימן): כמובן, עדיין מדובר בתסריט מסחרי, ולא בדרמה אמנותית מלאת ניואנסים, אבל ככזה, הוא מצליח להיות עשיר, חם במשפחתיות שלו ואמין במסרים שלו, בצורה שנעדרת לרוב מסרטי נוער.

לא פה, לא שם (בימוי: מייסלון חמוד)

בדירת שותפות בתל אביב נפגשות לילא, סלמה ונור – שלוש צעירות פלסטיניות ישראליות החיות הרחק מעיני החברה הערבית, בלב החברה הישראלית הליברלית. סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בתל אביב משמשת מרחב פעולה חדש לבדיקת גבולות החופש שהן תובעות לעצמן. דרך הקריירות שלהן וחיי האהבה שלהן, בין דייטים, מסיבות, סיגריות ואלכוהול – יצטלבו שלושה סיפורים שונים לכדי גורל משותף אחד. "לא פה, לא שם" הוא סרטה הראשון של מייסלון חמוד – דרמה מלאת הומור, מרעננת ופורצת גבולות שסחפה את הקהל והמבקרים כאחד בפסטיבל חיפה וברחבי העולם.

מבין הסרטים המתחרים השנה שכבר הוצגו בפסטיבלים או לקהל, זהו כנראה הסרט שזכה לתהודה הרבה ביותר, כשזכה לגל של ביקורות חיוביות כשהוצג בתחילת השנה בקולנוע, בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה בשנה שעברה (שם הפסיד את פרס הסרט לעניינים אישיים, גם הוא סרט של במאית פלסטינית), ואף לשערורייה בחברה הערבית-ישראלית, שבה הסרט עורר תרעומת על התנגדותו לערכי האיסלאם וההצגה הלא מחמיאה שלו של החברה האיסלאמית. ואכן, למרות שיש להעריך את האומץ הבלתי רגיל של אישה פלסטינית, מיעוט בתוך מיעוט, להביע את קולה ולהציג תופעות כהומוסקסואליות, צריכת סמים ואונס בחברה האיסלאמית, בצורה שלא נראתה עד כה על המסך, עדיין, כפי שכתב סייד קשוע, ניתן להבין את התרעומת שהוא עורר כנובעת לא רק משמרנות דתית (למרות שאין ספק שהיא גם משחקת תפקיד משמעותי), אלא מהעובדה שהתמונה הלא מחמיאה שחמוד משרטטת כאן של החברה הזאת גובלת לעתים בחוסר אנושיות, ובפרט במעשה האונס של בן הזוג הדתי-איסלאמי בדמות הכנועה והשמרנית יותר מבין השלוש שבמרכזו, שניתן לומר שכמו הריבוי של סצנות האונס בסרטיהן של במאיות נשים בישראל בעת האחרונה, נגוע גם במידה לא מועטה של מיזאנדריה, שמתבטאת בדרך הפשטנית שבה מוצגות גם שאר הדמויות הגבריות שבסרט. זאת ועוד, הבעיות של הסרט מתחילות מהתיאור הכביכול חסר תקדים של ה"אנדרגראונד הפלסטיני בתל אביב" כלשון התקציר, שאינו מעוצב בצורה ספציפית ומעניינת מספיק, ועבורי לפחות לא סיפק את חווית הגילוי של עולם תרבותי שלם שלא הייתי מודע לו, שדווקא ציפיתי לה בסקרנות. שלוש הדמויות שבמרכז הסרט גם הן מעוצבות בצורה לא מספקת, וגם אם הן לא מתפקדות בהכרח כקלישאות שמסמנות כל אחת את המיקום השונה שלהם בחברה הערבית-ישראלית (אשת הקריירה, הלסבית ובת הכפר שמגיעה לכרך הגדול), עדיין הדים מהתפקידים המוגדרים האלה נוכחים יותר בדמויות שלהן מאשר אפיון מובחן של אנשים בשר ודם. בסופו של דבר האומץ לעסוק בנושאים החשובים שהוא מעלה לא יכול לפטור את הסרט מהבנייה הלוקה בחסר של העולם הזה, שלמרות שהוא מנסה לאזן את הרצינות שבו על-ידי רגעים קומיים, ומציג סביבה צעירה ותוססת שאמורה למלא את הסרט בחיים, הוא עדיין מרגיש מעט קורקטי וחסר ייחוד בכתיבה ובבימוי שלו, מה שמסרס בסופו של דבר גם את האמירה שלו, שכשלעצמה בעייתית במידה מסוימת בחד הממדיות שלה ואינה מבטאת במלואה את הסיטואציה הבלתי אפשרית שמתוארת בשם הסרט, שבה הדמויות האלה נמצאות, בגלל שאין בו באמת אמביוולנטיות לגבי החברה שממנה הוא בא, אלא בעיקר מרדנות כנגדה.

מבצע ביצה (בימוי: אלון גור אריה)

קומדיית הרפתקאות לכל המשפחה. ביצת נשרים נדירה מועברת מהספארי ברמת גן לשמורת גמלא שברמת הגולן. בינתיים בתכנית בישול, שני מתמודדים נכלוליים ננזפים על ידי המנחה שהם מרמים כל הזמן. הוא מצווה עליהם להביא לתכנית הגמר מנה שלא טעם מעולם. השניים מחליטים לחטוף את ביצת הנשרים הנדירה כדי להוסיף אותה לתבשיל. כך מתחיל מרדף ברחבי ישראל אחרי הביצה, שנשמרת על ידי חיים, טיפוס תמים אותו הם מנסים להפליל. נויה סגנית מנהל הספארי מובילה אותו למלכודות. בר, ביתו הפקחית של מנהל שמורת גמלא, מנסה שוב ושוב לסדר אותם ולהציל את הביצה והגוזל שבוקע מתוכה, הביתה.

סרטו הארוך הראשון של אלון גור אריה, איש חבורת היפופוטם והבמאי של סרט הקאלט שלהם המוסד הסגור, הוא קומדיה לכל המשפחה, שמנסה מצד אחד לספק סרט קיץ בידורי לילדים, באמצעות ערכי הפקה גבוהים, הלוקיישן של הספארי ברמת גן ועלילת הרפתקאות קצבית, אך גם מצד שני לספק שלל רגעים של קומדיית נונסנס נוסח היפופוטם, בעזרתם של קומיקאים שאינם בהכרח באים מעולם הילדים (שלומי קוריאט, תומר שרון, אסף אשתר וירון ברלד אותו יש להרחיק מילדים). הבעיה היא שכמעט אף אחד מהאלמנטים האלה, עבורי לפחות, לא עבד (אולי מלבד ההופעות הקומיות, קומיקאי טוב תמיד יהיה קומיקאי טוב). הבדיחות לא מצחיקות, ההרפתקאות שדופות ולא שומרות על עניין, והבימוי מתאמץ יותר מדי אך מבלי להבריק בשום שלב. זה מאכזב, כי אלון גור אריה הוא כותב מוכשר ואדם הבקיא מאוד בקומדיה קולנועית לדורותיה (כפי שניתן לחזות בהרצאות שהוא מעביר כבר שנים בסינמטק במועדון הסרט המופרע שלו). זה נכון גם שהסגנון הנונסנסי של גור אריה הוא לא לכולם, אבל את הפאנצ'ים הבלתי פוסקים נוסח האחים צוקר ואברהמס שהיו במוסד הסגור מחליפים קלישאות של נבלים, סיידקיקים ועלילת הרפתקאות שפוגמים בקומדיה הטהורה שהוא מצטיין בה, ויוצרים סרט שאין לי מושג איך ילדים יגיבו אליו, אבל בתור מבוגר חובב הומור אינפנטילי, יצאתי מאוכזב. כן אציין שכפי שכתבתי בתחילת הפוסט, גם לסרט הילדים המסחרי הזה יש מידה של חן והיעדר ציניות, שנובעת בעיקר מהדמות הראשית התמימה ושובת הלב שלו (אותה מגלם בכישרון חיים אוסדון, שם שלא הכרתי קודם).

מדינת הגמדים (בימוי: יניב ברמן)

לחבורה של ארבעה ילדים המתגוררים בשכונה של אנשי קבע, יש מחנה סודי בשטחו של בסיס צבאי נטוש. כשפורצת מלחמה האבות נשלחים לחזית והאימהות צמודות לדיווחי החדשות. כאשר הילדים חוזרים אל המחנה, הם מגלים שני חיילים עריקים אשר מסתתרים בשטחו. מתחיל מאבק בין הילדים, המבקשים להשיב לידיהם את המחנה, לחיילים, המחפשים בו מקלט. הילדים מכירים רק דרך אחת להשיג את מבוקשם.

אם סרט הסטודנטים של יניב ברמן מ-2006 גם ילדים התחילו קטנים (שאף הגיע לתחרות הסינפונדנסיון בפסטיבל קאן בשעתו) נקרא כך כמחווה לקלאסיקה האנרכיסטית של ורנר הרצוג גם גמדים התחילו קטנים, היה ניתן לחשוב שהגמדים שחסרו משם סרט הגמר מופיעים בכותרת של הסרט הזה ומשלימים אותו, כיוון שגם הוא עוסק בחבורה של ילדים המורדים בעולם המבוגרים. אך אם סרט הגמר של ברמן המשיך את הרוח האנרכיסטית של הרצוג, סרטו הארוך הראשון הוא כבר התבוססות דידקטית באפלה של החברה הישראלית האלימה, ולכך מכוון שמו. כל הדמויות בסרט בלתי נסבלות – חבורת הילדים שבמרכזו הם מעין גירסה מקומית לבעל זבוב ונראים כמו ניסיון לבנות סרט התבגרות שמורכב רק מהבריונים שלרוב היו מופיעים רק בשוליו, ההורים הם אפאתיים ולא אנושיים גם כן (ועצם הכנסתם לסרט נראית מיותרת) וגם צמד החיילים הם שתי דמויות די דוחות, אולי מלבד בחלק האחרון של הסרט, שככל שהן נקלעות יותר לצרה, כך הן מעוררות מעט יותר אמפתיה. הדמויות הבלתי אנושיות שבסרט מלוות בסיטואציות משמימות ולא מעניינות, וגם חוסר האנושיות שלהן אינו מוקצן אלא פשוט סתמי. הבימוי חסר דמיון, ההפקה הדלה מוסיפה לחוסר העניין, וחווית הצפיה בסרט אינה רק מפרכת, אלא ממש מדכאת, ולא בצורה טובה. סרט רע, שמצביע פחות על כשליה של החברה הישראלית ויותר על כשליו של הבמאי, שדווקא הראה הבטחה בסרט הגמר שלו (וגם בסרט התעודה הצבאי המוצלח שלו שלום פלוגה א').

מוטלים בספק (בימוי: אלירן אליה)

אסי, תסריטאי ומשורר אשר תקוע בחייו האישיים המלאים בספקות, במחשבות טורדניות וחוסר מנוחה קיומי, נידון לעבודות שרות בגין תאונת אופנוע שהיה מעורב בה כתוצאה מנהיגה בשכרות. את עבודות השרות הוא נשלח לבצע עם נערים עבריינים, הכלואים במעצרי בית ומחויבים להגיע למפגשים עם אסי במקלט השכונתי כתנאי לשחרורם. אופיים הקיצוני, האנרגיות המשתוללות שלהם וקסמם מעוררים בו סקרנות וממשיכה, וביחד הם פורצים את גבולות המסגרת השיקומית.

הקולנוע הריאליסטי ממשיך להיות זרם חשוב בקולנוע הישראלי, שכל שנה ניתן לראות לפחות כמה סרטים המשתייכים אליו, וזה לדעתי היה המוצלח מביניהם השנה. בחודש שעבר הוא זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים (שם הוא הפסיד את פרס הסרט לסרט ריאליסטי אחר, פיגומים, עליו אדבר בהמשך) וזכה בפרס הצילום עבור עבודתו של שי גולדמן, שהסגנון דמוי האחים דארדן שבו הוא מצלם את הסרט דווקא פגם בו לדעתי. כמו פיגומים, הוא עוסק בדמות העובדת עם נוער בסיכון, ובמקרה זה דרך דמותו של היפסטר תל אביבי המגיע לעיירת פיתוח כדי להעביר סדנת קולנוע לנוער עברייני, כחלק מעבודות שירות שנגזרו עליו עקב עבירת תנועה שהוא עצמו עשה. העובדה שהמפגש שלו עם הנערים מוטל עליו כעונש ולא מגיע מתוך שליחות חברתית כלשהי מצידו, עוזרת להקהות את הקלישאתיות של נוסחת המורה-שמגיע-לעבוד-עם-נערים-מופרעים שמוכרת לנו מעשרות סרטים מאז The Blackboard Jungle ועד סיכון מחושב. כוחו האמיתי של הסרט נובע מהריאליזם שבו הוא משרטט את הדמויות של הנערים שהוא פוגש, שהסרט אף משופע בוידויים אישיים שהם מצלמים במצלמות שמחולקות להם בסדנה, ואמנם מבחינת עריכה השילוב של הקטעים האלה נעשה בצורה מאוד חורקת, אבל כשלעצמם הם יפים ומעמיקים את דמויות המשנה האלה. העוגן הרגשי של הסרט, כמו בפיגומים, הוא בנער הראשי שאיתו המורה מתמודד (שמשוחק מצוין על-ידי אדר חזאזי גרש האלמוני עד כה), שהוא דמות שנעה מבריוניות אלימה, אטומה ונצלנית, לחברמניות, היקשרות ואף תלותיות שגם בהן יש את אותה אטימות אנוכית, אבל גם אנושיות וחום שמונעים מאיתנו לשפוט אותו על כך. הדרך שבה המורה נחשף לסביבה החברתית והמשפחתית שבה הנער הזה חי והתעצב, עשויה גם היא בריאליזם מדוקדק שמעבה את הסרט עוד יותר. כשבסוף הסרט הדמות של הנער עושה מעשה שמובילה את המורה לבחירה כמעט בלתי אפשרית, הסרט ממריא לגבהים טרגיים של ממש, וגם אם הרגשתי שהיה ניתן למצות את הסיטואציה הזאת יותר (היא נקטעת די מהר לטובת סיום הסרט איתה), היא מותירה חותם. לא סרט מושלם, אבל עוצמתי ועז רגש כפי שמעט היו השנה.

קטגוריות בולטות: ליהוק (אורית אזולאי): כמעט תמיד בסרטים ריאליסטיים שנעשו כהלכה אני משבח את עבודת הליהוק, כי לרוב היא חלק משמעותי בהצלחת הסרט, וגם כאן, הליהוק של פנים לא מוכרות בתפקיד הנערים בסדנה נעשה בצורה מצוינת, כשההישג העיקרי הוא כמובן בליהוקו של הנער הראשי שעושה את הסרט; שחקן ראשי (רן דנקר) ושחקן משנה (אדר חזאזי גרש): הפתעה נוספת שהייתה לי בסרט היא משחקו המחוספס והמדויק של רן דנקר, שלרוב הוא מלוקק מדי לטעמי, וכאן עושה עבודה מצוינת בתפקיד שאינו דידקטי ובחוכמה נוטה גם לאותה אנוכיות שהנערים מפגינים, ולכן כשהוא מתקרב אליהם זה אמין יותר, ולצידו אדר חזאזי גרש כאמור אחראי במידה רבה להצלחתו של הסרט בכל מה שקשור לאמינות, אנרגיה, ישירות ורגש, שהוא מצטיין בהם; תסריט (אלירן אליה): התסריט של אליה אמנם רחוק משלמות, יש קצת תחושה של שגרתיות בחציו הראשון, ולא כל הסצנות כתובות באותה רמת אמינות ועניין, אבל העולם שהוא בונה עדיין אמין לכל אורכו, הדמויות שבו מעוררות עניין וספציפיות, והסוף העוצמתי שבו כבר בכלל מעלה את הסרט רמה.

קטגוריות בעייתיות: עריכה (אריק להב ליבוביץ'): אני לרוב מעריץ של עבודת העריכה של אריק להב ליבוביץ', אבל הפעם הייתה לי כאמור בעיה עם הצורה השרירותית שבה יומני הוידיאו של הנערים משולבים בעלילה, בצורה שאינה מרגישה טבעית לסרט ולרוב היא גם פתאומית מדי. גם חוט העלילה שקשור בחברתו של הגיבור (אותה משחקת לירון בן שלוש בתפקיד שלא נותן לה ממש עם מה לעבוד) נראה קלוש והיה צריך להיות מעובה יותר או להיחתך מהסרט; צילום (שי גולדמן): כבר מהשוט הראשון של הסרט, בו אנחנו עוקבים אחר דמות מהעורף במצלמה מוחזקת ביד, נראה שאנחנו בטריטוריית האחים דארדן שמוצתה לעייפה, וגם אם רוב הסרט למרבה השמחה אינו נשען עליה יותר מדי, עדיין יש משהו בבחירות הצילומיות שבסרט שמרגישות כמו מניירות של ריאליזם ולא בחירות מוצדקות של ממש.

מכתוב (בימוי: עודד רז)

סטיב וצ׳ומה, 2 עבריינים, גובים דמי חסות עבור ארגון הפשע הירושלמי של קסלסי. כשהם מסיימים גבייה באחת מהמסעדות בשוק מחנה יהודה, מחבל מתאבד נכנס פנימה לפוצץ את עצמו. הם מגלים לתדהמתם שהם הניצולים היחידים של פיגוע הטרור. בעקבות כך, הם מחליטים לשנות את דרכם ולהפוך למלאכים בשר ודם. הם יוצאים למסע של הגשמת משאלות לאנשים, שהכלי העומד לרשותם הוא הפתקים שאנשים שמים בכותל המערבי. דרך הגשמת המשאלות, מוצאים עצמם סטיב וצ'ומה, מתמודדים לראשונה בחייהם עם סודותיהם הכמוסים ומשאלות ליבם.

שש שנים לאחר שיצרו את הלהיט הטלוויזיוני עספור, חוברים שוב השלישייה גיא עמיר וחנן סביון (כתיבה וכיכוב) ועודד רז (בימוי) ליצירת סרט קולנוע באורך מלא. שוב חששותיי מסרט מסחרי נוסחתי ולא מהנה נתבדו, ולמרות שמדובר במוצר בידורי הוא מצליח להיות די נסבל לכל אורכו, וזאת בעיקר בשל החן הטבעי של שני גיבוריו ויוצריו, שמתחילים את הסרט בצורה חורקת כגנגסטרים יהירים האוהבים לדבר בהתנשאות על אוכל, אבל ככל שהסרט מתקדם נחשפים בפנינו הצדדים האנושיים שלהם, הכימיה הנהדרת ביניהם וגם הכריזמה הבלתי מבוטלת ששניהם נתברכו בה. עמיר וסביון יוצרים דמויות בלתי שגרתיות בנוף הישראלי של גברים חזקים, ממזריים אך בעלי מוסר, פחות זחוחים משנדמה ואפילו לא רודפי שמלות יותר מדי (לעתים נדמה שהם מעדיפים את החברה אחד של השני על פני כל אישה אחרת). לא הכל בעלילת הפשע המסועפת עובד (במיוחד הטוויסט שבסוף), אבל יש בו מספיק אפיזודות שמצליחות לשעשע או לשמור על עניין בשביל שהסרט יזרום בקלילות, והבימוי האנרגטי של רז תורם לכך, גם אם הוא לא יוצא מדי מהתבנית של הקולנוע הישראלי המסחרי שנתקבעה בשנים האחרונות (האבטיפוס לכך הוא כנראה סרטיו של שי כנות).

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (גיא עמיר וחנן סביון), שחקן משנה (איציק כהן ויגאל נאור): כל ארבעת השחקנים המרכזיים כאן עושים עבודה טובה, בתפקיד גנגסטרים גבריים אך ישראליים ולא זוהרים במיוחד, עם צד נשי לטנטי שלא רחוק יותר מדי מפני השטח: עמיר בעל תווי הפנים העדינים יותר הוא הרגיש אך גם האימפולסיבי יותר מבין השניים, ואם בתחילה יש בו משהו יהיר, בהמשך הוא מתרכך ומתחבב על הצופה; סביון (במקור סוויסה) הוא העממי והחם יותר מבין השניים, ויש לו צ'ארם מזרחי נונשלנטי שהוא יודע להשתמש בו גם כשהוא מנסה להתעלות מעל השייכות המזרחית שלו; כהן המצוין מגלם את דמות הנבל עם אותו מבטא עירקי שבו הוא מגלם את גלדיס ונותן לו מידה של נלעגות וקומיות שעומדות בסתירה יפה לחוסר הרחמים שבו; ונאור כרגיל יודע לשחק את דמות הגנגסטר המשופשף והותיק בצורה אמינה וסמכותית אפילו כשהוא מתפקד כאן על תקן הסיידקיק.

מסתור (בימוי: ערן ריקליס)

ליסה חדד, בת למשפחה לבנונית עשירה, עובדת בשביל ישראל. ועכשיו כבר כולם יודעים את זה והיא מחולצת במהירות על ידי המוסד, מועברת לאירופה שם היא עוברת ניתוח פלסטי כדי שתוכל לעטות על עצמה זהות חדשה. היא זקוקה לשבועיים התאוששות והמוסד מחליט למקם אותה בדירת מסתור בהמבורג. נעמי רימון, סוכנת מוסד, נושאת עימה כאב אישי גדול ורגשות אשמה שרק הולכים ומתגברים. ההצעה לשמור על "איזו לבנונית אחת" נשמעת לה כמו רעיון טוב. ההגנה המוענקת לליסה אמורה להיות מוחלטת ומושלמת – אך אין דברים מושלמים, לא בעולם הזה.

סרטו החדש של ערן ריקליס, שלרוב עובד בקצב של סרט בשנה-שנתיים, הפעם הגיע 3 שנים מאז סרטו הקודם ערבים רוקדים, והוא שוב קו-פרודוקציה (הפעם עם גרמניה וצרפת), שוב עוסק בסכסוך, ושוב נראה שפונה יותר לקהל בינלאומי מאשר לקהל מקומי, שכנראה יתעלם מהסרט הפושר הזה. שוב כמו בלהישאר בחיים ופלייאוף ריקליס מנסה את כוחו ביצירת סרט ז'אנר – הפעם מותחן פוליטי – ושוב מוכיח שמעבר ליעילות שלו וההבנה של המרכיבים הבסיסיים של הז'אנר, הוא עדיין לא יודע לרקום סרט שמצליח לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים שהוא הציב לעצמו. הפעם מדובר במבנה עלילתי ספציפי אף יותר, שאינו מוגבל רק למותחנים פוליטיים – שני אנשים המוצאים מקלט בחדר אחד בעל כורחם ונאלצים לפתח מערכת יחסים ולהתגבר על החשדנות ההדדית הראשונית. הדוגמה המוצלחת ביותר היא כנראה התוודעות של אישטבן סאבו, ובקולנוע הישראלי זה כבר נעשה בקירות,  גם שם עם שתי נשים שחייהן נתונים בסכנת התנקשות. ריקליס, שביסס את סרטו על סיפור של שולמית הראבן, כתב לבדו את התסריט (אולי לראשונה בקריירה שלו), ולמרות שהוא מצליח, איכשהו, לשמור על עניין, התסריט שלו סובל מקצב איטי מדי עבור מותחן, מדיאלוגים בסיסיים עד מביכים לפרקים, ומדמויות משנה על גבול הקריקטורות (ליאור אשכנזי מתבזה במיוחד בתפקיד רע שמשוחק רע). הגרעין העלילתי הבסיסי כאמור עובד, ומערכת היחסים בין שתי הנשים מצליחה להחזיק את הסרט, ומשוחקת באופן סביר אם מתעלמים מהטקסטים האיומים שמושמים בפיהן, אבל אין שום דרך לאכול את הסרט הזה כמותחן פוליטי מבחינת אמינות או מתח. האינטריגות הפוליטיות שהסרט מעלה הן גם בעלות עניין, אבל הן מוצגות בצורה כל כך נדושה שגם להן קשה להאמין כדי שיעוררו מחשבה מעמיקה עליהן.

קטגוריות בעייתיות: שחקנית ראשית (נטע ריסקין): זאת הייתה השנה של נטע ריסקין – היא שיחקה בלהציל את נטע ונורמן שהוצגו בקולנוע, ובגעגוע ובסרט הזה שמתחרים השנה וטרם עלו לאקרנים. כאן היא אפילו בפעם הראשונה בקריירה שלה נושאת סרט ישראלי שלם על כתפיה (הפעם היחידה האחרת שעשתה זאת הייתה בסרט הגרמני בכל מקום אחר). הבעיה היא שריסקין אימצה לעצמה ברוב הסרטים האלה פרסונה חמוצה. היא נפלה לטייפקסטינג של האישה הקרה, המרה והאפילו דידקטית לפעמים, במעין חמיצות שנמצאת תמידית על פניה עד שהיא מפשירה ככל שהסרט מתקדם. זה חבל, כי ריסקין היא שחקנית טובה ויש לה פנים יפות ואינטיליגנטיות, והליהוק הקבוע הזה אינו עושה איתה חסד, ולמען האמת גם מגביל את איכות התפקידים שלה, כשהם בנויים על אותו תו חמוץ.

משפחה (בימוי: רוני קידר)

בעולם מושלם, לילי הייתה גדלה במשפחה אחרת… לאב שהיה רוצה בנוכחותה, אם שלא מכורה לכדורים, אחות בעלת מצפון ואח שלא רוצה לשכב איתה. אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים האלה… ולילי מוצאת את עצמה בסלון ביתה בוהה בארבע גופות. "משפחה" היא פורטרט מושלם של כל משפחה – אם היא מצולמת בחושך.

רוני קידר ממשיכה להשתפר כבמאית, וגם אם בסרט הזה כמו בקודמים שלה ג'ו ובל וסופעולם יש לי בעיה עם העולם הרגשי הטינאייג'רי בבסיסו שהיא מבטאת, עדיין התרשמתי מאוד מהמבע הקולנועי שלה, ומהצלילה שלה עמוק יותר לתוך האפלה שרק נרמז עליה בסרטיה הקודמים. הסרט הוא מלודרמה משפחתית גותית, הלוקחת את מוסד המשפחה הישראלי והעיסוק בו בקולנוע הישראלי, ומתייחס אליו כסיפור אימה. קידר לוקחת את הסיטואציה הבסיסית, של אישה צעירה הרוצחת את כל ארבעת בני משפחתה, ומטפלת בה בצורה שלא מסתפקת באבסורד אירוני ובפרובוקציה גרידא (כפי שהיה בסרטה הראשון) אלא מעמיסה אותה לרגעים גם ברגש כנה, ולא מתחמקת מהטרגיות והכאב העצום שבה. את זה היא עושה בעיקר בעזרת שימוש אקספרסיבי ביותר בכלי המבע שעומדים לרשותה: הצילום החשוך, המסוגנן והמוקפד של כריסטיאן האק (שוב חבל שחוקי האקדמיה לא נותנים לאנשי צוות זרים להיות מועמדים); בבית המשפחה רחב הידיים והמסויט, שמהווה שימוש חכם בהכרח לצלם צילומי פנים בקו-פרודוקציות בגרמניה ואינו מסתיר את חוסר ישראליותו; בעיצוב הפסקול עוכר השלווה והדומיננטי (בקטע אחד היא הגבירה זמזום מסוים לווליום כל כך חזק שהאולם כולו רטט, אפקט אולי טיפה בומבסטי, אבל אפקטיבי ביותר שמעולם לא שמעתי כמותו); והמוזיקה המקורית של דפנה קינן (שגם כנראה אינה יכולה להיות מועמדת כי היא גרה בחו"ל), שתורמת, כמו בסופעולם כמה שירים יפים שהדמויות שרות, ומהווים כמה מהרגעים החשופים ביותר רגשית ושוברי לב שבו. זה נכון שעדיין יש משהו ילדותי בפרסונה הקולנועית של קידר (בדיוק כמו הדמות אותה היא מגלמת בעצמה כאן) שמקהה את עוקצה של הביקורת שלה על מוסד המשפחה והופכת את סרטיה לנרקיסיסטיים במידה מסוימת, כיוון שהם יותר אצבע מאשימה מחשבון נפש. אך עדיין, ישנו תהליך של התבגרות בקולנוע שלה, והעובדה שזהו כבר סרטה השלישי רק מוכיחה כמה חסר התהליך הזה של התבשלות והתעדנות של יוצרים ישראליים צעירים שלרוב אינם זוכים ליצור יותר מסרט או שניים בעשור.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (אלי דנקר): רוב הדמויות בסרט הזה גרוטסקיות מדי בשביל שניתן יהיה להפוך אותן להופעות משכנעות של ממש, אבל דנקר איכשהו מצליח, דווקא בתור הדמות השלילית ביותר בסרט, להיות גברי, מצ'ואיסטי ואטום בצורה בלתי מתנצלת שנותנת לדמות שלו אופי אמיתי וספציפי שאצל השאר נותר רק מסומן; צילום (כריסטיאן האק), מוזיקה מקורית (דפנה קינן), עיצוב אמנותי (יואל הרצברג), עיצוב פסקול (רונן נגל, נתי טאוב, לי זוהר), בימוי (רוני קידר): מהסיבות שפורטו בביקורת.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (רוני קידר): התסריט הוא תמיד עקב האכילס בסרטיה של קידר והמקום בו הנטיות הטינאייג'ריות והנרקיסיסטיות שלה מופיעות ביתר שאת, כשכאן אמנם יש פיחות ברמת הסרקזם העוקצני שפגם בסרטיה הקודמים, אך עדיין יש נטיה לפרובוקציה ומרדנות ילדותית שהופכת את הסרט למעט חד-ממדי.

סיפור אהבה ארץ ישראלי (בימוי: דן וולמן)

"סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על סיפור אמיתי – פרשת אהבתם של מרגלית (פנינה גרי) בת נהלל ועלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי. העלילה מתרחשת בשנים 1947 ו- 1948. פגישה מקרית מציתה במרגלית אהבה ממבט ראשון לעלי בן צבי (24) המוכתר של קיבוץ "בית קשת". ההתחלה קשה – עלי שקוע בפעילות הגנתית הקשורה באירועים שקדמו להקמת המדינה. לאט, לאט הבעיות נפתרות – עלי מגלה את מרגלית העוברת לגור איתו, הם קובעים תאריך לחתונה, אך המציאות הארץ ישראלית, חזקה מאהבתם.

כמעט לפני כל ביקורת על סרט של דן וולמן צריך להזכיר שהוא מהפוריים והותיקים בבמאים שפועלים כיום בישראל. בערך 20 סרטים עלילתיים לאורך כמעט 50 שנות יצירה, ולא מעט סרטים נהדרים וייחודיים כפלוך, התמהוני, המרחק וחברות (אלה לפחות האהובים עלי, הוא עשה גם את מיכאל שלי, חייל הלילה ומחבואים החשובים שאני מעריך אך פחות אוהב). וולמן הוא אאוטסיידר אמיתי החל מסרטו הראשון, ובשנים האחרונות הוא ממשיך ליצור סרטים ללא הפסקה, בין אם הוא זוכה לתמיכה או לאו. כאן הוא ממשיך את הקו שהחל עם גיא אוני מ-2011, על ימי טרום הקמת מדינת ישראל. כאן הוא מתקדם כבר חצי מאה קדימה, לממש סוף ימי המנדט הבריטי, ומספר סיפור אהבה בין מושבניקית מנהלל לקיבוצניק מבית קשת המתרחש בשנת 1947 ומבוסס על סיפורה האישי של אשת התיאטרון פנינה גרי, אמה של התסריטאית דיתה גרי שחתומה על התסריט. הבעיה היא שהסרט לא עובד. אמנם עדי בילסקי ואביב אלוש פוטוגניים וחינניים בתפקידים הראשיים, וגם האווירה הכפרית של ימי טרום המדינה בעלת חן מסוים, אבל הסרט סובל מערכי ההפקה הנמוכים שלו בניסיון לשחזר את התקופה בצורה שלא מצליחה להיות אמינה עד הסוף, וסובל אף יותר מתסריט רע ומיושן שכולל דיאלוגים מביכים ומהלכי עלילה סכמטיים גם אם כמה רגעים רומנטיים יפים. זה חבל, כי וולמן במיטבו ידע לעשות סרטים עדינים ואנושיים על בני אדם שאינם גדולים מהחיים אבל עדיין בעלי תשוקה שמניעה אותם, וייתכן שעם תסריט טוב יותר ועם הקפדה יותר על סצנות של רגעים קטנים מאשר על הנעת עלילה, הוא היה מצליח להוציא תחת ידיו סרט טוב בהרבה.

פוקסטרוט (בימוי: שמוליק מעוז)

פוקסטרוט מספר את סיפורם הטראגי של אב ובנו. האב נמצא בדירתו בת"א ובנו, החייל, משרת הרחק ממנו, במוצב מבודד שתקוע בשממת בוץ ערפילית. האב עובר אירוע טראומטי, מגיב במהלך דרמטי שנראה הגיוני ומתבקש לעשותו, וגוזר על עצמו עונש כבד מנשוא. העונש שנראה כמו צירוף מקרים אומלל, נעשה פתאום הגיוני, והופך לחיסול חשבונות אכזרי של הגורל.

שמונה שנים עברו מאז ששמוליק מעוז זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה עם לבנון, הפרס הבינלאומי החשוב ביותר שסרט ישראלי זכה בו עד כה, וגם אם בזמנו מאוד התרשמתי מסרטו העוצמתי של מעוז, עם הזמן אני חש בהסתכלות אחורה שהייתה בו גם מידה לא מועטה של מניירה אמנותית. סרטו החדש והמצופה אינו עוזר לפתור את הדילמה הזאת, כי גם הוא הולם בעוצמה קולנועית בלתי רגילה (שנוצרת בזכות עבודת בימוי באמת יוצאת דופן מצד מעוז), אך גם בו יש מעין חשד לריקנות מסוימת, גם אם קשה לי להחליט האם זה באמת כך. אם לא ראיתם את הסרט אני ממליץ לא לקרוא עליו דבר, גם לא את תקציר העלילה שנשלח מטעם ההפקה, כיוון שבאמת חלק מהעוצמה שבו מגיעה מהתפנית שחלה בכל אחד משלושת חלקיו, שכל אחד מהם שונה (גם בסגנונו הקולנועי) ומציג מעין מבט מפורק על תמת השכול. המבנה הזה, שמצליח להפתיע ולטלטל רגשית את הצופה, הוא כבר הברקה לא קטנה בעיני, גם מבחינה קונספטואלית וגם מבחינת האימפקט הרגשי המיידי שבו, אבל התחושה המעט ריקנית שיצאתי איתה נובעת מהדרך שבה הוא בונה את השלד העלילתי של הסרט. החלק הראשון, שמבויים בצורה דינמית ולופתת, לוקה בעיקר בדרך שבה כתובה ומשוחקת הדמות הראשית, אותה מגלם ליאור אשכנזי. הוא מרגיש מעט מעושה וחד-ממדי, וזה פוגע בסיטואציות המשפחתיות שהוא נמצא בהן, שעשויות כאמור באינטנסיביות, אבל ללא ההזדהות הרגשית שנראה שכוון אליה. החלק השני, שמתחיל בכמה שוטים אווירתיים נפלאים בשעת בין ערביים, עשוי בצורה פיוטית ומופשטת יותר, ומחזיר את מעוז לתחום השגרה הצבאית של סרטו הקודם, אך בלי המחנק של אותו סרט (הוא נוכח דווקא בחלק הראשון) אלא בתיאור השיגרה המשעממת המלווה בכמיהה נפשית להתעלות מעליה. יש בחלק הזה כמה מהשוטים היפים והליריים יותר בסרט, אך הוא כתוב באווריריות מסוימת, והדמות המרכזית של הבן החייל נותרת לכל אורכו רק כמעין סקיצה, ולכן הכניסה לתוך נפשו אינה ממש מתאפשרת. החלק השלישי, שדווקא מצליח להכניס אותנו לתוך אותה נפש דרך קטע אנימציה קצר ונהדר של הקומיקסאי אסף חנוכה, הוא הטוב ביותר בסרט, והוא מתחיל כאמור עם קטע אנימציה ומורכב ברובו מסיקוונס אחד ארוך של שיחה בין שני ההורים של החייל, שמתפקד כמעין סרט קאמרי קצר, המזכיר לרגעים את תמונות מחיי נישואין של ברגמן, או את סצנת הריב הארוכה המפורסמת בעיניים עצומות לרווחה. כאן לראשונה הכתיבה של מעוז עומדת ברמת הבימוי (שלוקח צעד אחורה ברמת האקספרסיביות ונותן לדרמה את מרכז הבמה), וכתוצאה מכך גם משחקם של אשכנזי ושרה אדלר כאשתו משתפר. הוא מן הסתם לא כתוב באותה רמה של היצירות שהזכרתי, אבל הוא עדיין עוצמתי, ולראשונה בסרט גם מעורר הזדהות. יש בסרט הזה מידה של חשבון נפש של הדור של מעוז עם העולם והחברה שהם מותירים לבניהם, ויש להעריך את האומץ הזה, שהוא מורכב יותר מה"יורים ובוכים" של סרטו הקודם. הוא מעצב את חשבון הנפש הזה כטרגדיה, שבה חטאי האב מובילים לאובדנו הנורא ביותר, ולכן הוא הופך מדיון מוסרי לדרמה עזת רגש ומכאוב, ועל כך עוד יותר ראוי להערכה, אבל ייתכן שהפער בין רמת הבימוי הגבוהה ובין בניית הסיטואציות והדמויות הלא מוגמרת מונעת מההישג הזה להרגיש שלם באמת.

קטגוריות בולטות: צילום (גיורא ביח): ב-2009 עם לבנון, ביח הפך בן לילה מצלם של סרטים וסדרות טלוויזיה שגרתיים למדי לאחד הצלמים הבכירים והטובים בארץ, וגם כאן שיתוף הפעולה שלו עם מעוז מנפיק צילום וירטואוזי ומגוון שנע בין הקלאוסטרופוביות הדינמית של החלק הראשון, הליריות הפיוטית של החלק השני (שימו לב לאווירה המכשפת בשוט הפותח אותו) והקאמריות של החלק השלישי, כשבכולם ניכרת אותה הקפדה ויכולת לבנות אווירה רגשית מובחנת; עיצוב אמנותי (ערד שאואט): עבודת הצילום של ביח נשענת לא מעט על העיצוב האמנותי המוקפד של שאואט, שעוזר לבנות את אותן אווירות שנוצרות בצילום דרך חללים חנוקים ומלאי אופי; בימוי (שמוליק מעוז): קשה להצביע על במאי בעל חזון אמנותי מרשים יותר ממעוז השנה, וגם אם לעתים ישנה תחושה שהחזון הזה לא תמיד נשען על שלד תסריטאי חזק מספיק, הוא עדיין מספק לצופה חוויה ששואבת אותו לתוך העולם הקולנועי שהוא בורא ולא נותנת לו לצאת ממנו לכל אורך 113 דקותיו, שהרגישו קצרות יותר מסרטים רבים באורך פחות משעה וחצי השנה.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (ליאור אשכנזי), שחקנית ראשית (שרה אדלר): אשכנזי ואדלר הם ליהוק שחוק ועצלני לסרט ישראלי כיום, ובניית הדמויות הרופפת שלהם לא משאירה להם הרבה יותר מלמחזר את אותן ג'סטות שהם שגורים בהם, בלי להוסיף יותר מדי, וזה אחד מהכשלים המרכזיים בסרט המרשים משאר בחינותיו הזה.

פיגומים (בימוי: מתן יאיר)

אשר בן ה-17 תמיד היה הנער ה'מופרע' בתיכון. הוא גר עם אביו מילו (יעקב כהן), בעל עסק לפיגומים, איש קשה ודומיננטי, שנוהג איתו ביד קשה. אשר עובד כל יום עם אביו בפיגומים, ומילו מצפה ממנו שייכנס להחליף אותו בעסק. כשמורה חדש לספרות בשם רמי (עמי סמולרצ'יק), נכנס לכיתה של אשר, הוא מוצא בו מודל לחיקוי, ולראשונה מצליח לדמיין לעצמו עתיד אחר ממה שאביו הכתיב לו.

הסרט הריאליסטי הבולט של השנה, לצד מוטלים בספק, שאף זכה בפסטיבל ירושלים האחרון בפרס הסרט, וגם בפרס השחקן עבור אשר לקס. ואכן, לקס, שמגלם את עצמו (לדמות קוראים על שמו והיא מבוססת על החוויות שהיו לבמאי הסרט כשהוא באמת היה המורה שלו), עושה עבודה מעולה ומצליח לקרקע את הסרט הזה גם ברגעים שבהם הוא פחות מפוקס על עצמו. כאמור, הסרט מבוסס על חוויותיו של הבמאי מתן יאיר כמורה, והוא אף הסרט השני שהוא עושה על הנושא, לאחר שסרטו הקודם בגרות שעסק במורה המכין את תלמידיו לבגרות בספרות, לא הושלם או נגנז. את הפוקוס בסרט הזה יאיר מעביר בחוכמה מהמורה לתלמיד, ומתאר בפרוטרוט את חיי המשפחה של אשר, נער מופרע בכיתה של נערים מופרעים, העובד עם אביו בפיגומים שנותנים לסרט את שמו, ומנסה לשלב בין נסיונותיו להשיג תעודת בגרות לבין ההשתלבות בעסק שאביו מייעד לו. אשר הוא דמות מרתקת ומושלמת עבור דרמה, כיוון שהאימפולסיביות שלו כל הזמן מכניסה אותו לסיטואציות שהוא נאלץ להתמודד איתן, ויש בו איזון בין חספוס עממי לפגיעות של נער שעדיין רואה את העולם בשחור ולבן וכשל להבין את המורכבויות והשטחים האפורים של עולם המבוגרים. הבעיה היא שיאיר כותב רבות מהסצנות ברפרוף מסוים, לצד סצנות חזקות ומפורטות (כמו למשל אלה בינו ובין המורה ושאר אנשי בית הספר). יחסיו עם אביו, חבריו וגם מושא האהבה שלו (שהסרט מתחיל לבנות אבל כמעט ושוכח ממנה) אינם כתובים באותה רמת עומק שבה כתוב עולם בית הספר, שכנראה יאיר אכן מכיר יותר טוב. לכן הסוף, שנראה שהיה אמור להיות שיאו הרגשי ושובר הלב של הסרט, היה פחות עוצמתי מכפי שנראה שיאיר התכוון שיהיה. עם זאת, מדובר בסרט שנשאר נאמן לרוח הריאליסטית שבו וחף מסנטימנטליות ודידקטיות גם כשהוא מציג סיטואציות שהיו יכולות בקלות להיות כאלה, הוא משוחק לעילא בידי כל שחקניו (ומציג את יאיר כבעל כישרון של ממש בהדרכת שחקנים), והבעיות שבו נראות הולמות עבור סרט ראשון או שני.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (אשר לקס), שחקן משנה (יעקב כהן ועמי סמולרצ'יק), שחקנית משנה (קרן ברגר): איזה אנסמבל שחקנים מעולה יש בסרט הזה – כל ארבעת השחקנים בתפקידים המרכזיים שבסרט פשוט נהדרים: לקס כאמור הוא התגלית המרכזית, אך גם יעקב כהן כאביו מזכיר איזה שחקן קולנוע דרמטי נפלא הוא (כפי שהיה בשחור ול"ג בעומר וחבל שאין לו הרבה הזדמנויות כאלה מחוץ לתיאטרון) וגם בדמות שכתובה בצורה הכי חד-ממדית בסרט הוא מטעין אותה בעומק, חומרה וחום שמונעים ממנה להפוך לקלישאה של אב מחמיר; עמי סמולרצ'יק תמיד מעורר אמפתיה בזכות הפרסונה האקצנטרית והנעבעכית שלו, ופה, גם בתפקיד דרמטי נדיר, הוא זוכה לחשוף את הצד הטרגי ושובר הלב שבה; וקרן ברגר, כאישתו, גם בתפקיד שכמעט כתוב ללא אופי אבל בצורה מאוזנת מספיק, מצליחה במינימום אמצעים לבטא את השבירות שלה בלי לחטוא במונוטוניות של דמות שבורת לב, וגם היא מאז שפרצה לפני כמה שנים עם תפקידים טובים ב2 בלילה ואף פעם לא מאוחר מדי לא זכתה מאז לתפקידים מספיק טובים ומרכזיים המגיעים לה; תסריט (מתן יאיר): אני יכול למצוא כמעט אותה כמות של בעיות כמו מעלות בתסריט של יאיר (כמו בסרט כולו), אך מכיוון שבכל זאת הערכתי את התוצאה הסופית, אציין לטובה את בניית הדמויות המשובחת של אשר והמורה שלו, והתפניות הלא צפויות שקורות לכל אחד מהם בסרט, והיכולת של יאיר לשרטט דינמיקה אמינה ומפורטת של הווי בית הספר, על צדדיו הטובים והרעים.

רוח חדשה (בימוי: דורון ערן)

דרמה המספרת את סיפורם של שני האחים יעקב ושמואל, אשר גדלו במשפחה מסורתית קשת יום. בבגרותם שמואל הופך ליהודי חרדי בעוד יעקב מתקרב לאמונה המשיחית והופך לרועה יהודי משיחי המאמין בישוע מלך היהודים. שמואל והקהילה החרדית כולה מתייחסים ליעקב כמיסיונר וכופר קיצוני. הוא נאשם בגנבת נשמות יהודיות טהורות. העימות בין האחים מגיע לאלימות של ממש בה נעשה ניסיון להתנקש בחייו של יעקב, ניסיון היוצא משליטה וגורם לפירוקה של המשפחה כולה.

אולי הדבר היחיד שטוב בסרטיו של דורון ערן, הוא שהם חושפים חלק מהבעיות של התעשייה בארץ, על-ידי כך שהוא מנצל אותן. את סוג הקולנוע שערן עושה, כבמאי או כמפיק, אפשר אולי לכנות בשם "אקספלויטיישן קרנות". מדובר בהפקות זולות ומהירות (לאחרונה הוא מביים בקצב של סרט בשנה), העשויות בחובבנות, שלוקחות נושא עם חשיבות חברתית כלשהי ורוכבות עליו כדי לקבל תמיכה, אם לא מקרנות אז ממשקיעים פרטיים (כך היה בסרט הזה) שיודעים שהנושא בכל זאת יעזור להם לדחוף את הסרט למסגרות פסטיבליות או חינוכיות, שוליות ככל שיהיו. זה גרוע כפליים מאקספלויטיישן רגיל, כי אם המעלה היחידה שלו היא שהוא מראש פונה לחומרים סנסציוניים ומעיז להיות פרוע ועסיסי יותר, כאן הוא צריך גם לעטות על עצמו מכובדות ודידקטיות שבכלל מעקרות אותו מכל עניין. הפעם ערן, כמו כל במאי אקספלויטיישן טוב, החליט למצות את המקסימום מהחומרים שיש לו, והפך את הסיפור שכבר עשה ממנו סרט דוקומנטרי (המבשר) בשנה שעברה לסרט עלילתי השנה. הסיפור, של יהודי ההופך באמריקה לישועי משיחי וחוזר לישראל כדי להפיץ את בשורתו של ישוע ובשל כך מסתכסך עם החברה החרדית ומשפחתו, הוא אכן מדהים למדי, אבל כמובן שלא נותר ממנו דבר לאחר שערן מדביק עליו תסריט רע וחובבני שנתפר בחופזה (על-ידי דן רונן), הפקה שלא טורחת יותר מדי להסתיר את תל אביב שמתחפשת לניו יורק או את השחקנים הישראליים עבי המבטא שמתחפשים לאמריקאיים, ובימוי שכושל כמעט בכל אספקט של מבע קולנועי בסיסי. רק על דבר אחד אפשר לסמוך, וזה שבשנה הבאה הוא יחזור עם סרט נוסף. רק לא ברור מדוע הוא שולח את סרטיו לאקדמיה המתעלמת מהם באופן קבוע, כנראה גם לזה יש סיבה תועלתנית כלשהי שהיא חלק מהשיטה.

הבחירה שלי ומצטיינים בקטגוריות השונות

השנה אשלב בין שתי השיטות שהשתמשתי בהן בשנים האחרונות, כשגם אציין בכל קטגוריה את מי הייתי בוחר לו הייתי חבר אקדמיה, וגם אלקט את כל העושים במלאכה בקטגוריות השונות שציינתי לטובה לאורך הסקירה, בסדר יורד של העדפה. שוב אוותר על קטגוריות האיפור ועיצוב התלבושות, שאני מודה מראש שאין לי שום יכולת אבחנה בהן.

ליהוק: אורית אזולאי (מוטלים בספק)

צויינו לטובה: גלית אשכול (הבן דוד)

עיצוב אמנותי: ג'ון יהונתן יעקבי (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה)

צויינו לטובה: ערד שאואט (פוקסטרוט), יואל הרצברג (משפחה)

פסקול: רונן נגל, נתי טאוב, לי זוהר (משפחה)

מוזיקה מקורית: אפרת בן צור (אווה)

צויינו לטובה: דפנה קינן (משפחה) *לא מועמדת, אשר גולדשמידט ותומר ישעיהו (בית בגליל), טל ירדני (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה)

עריכה: טלי הלטר שנקר (געגוע)

צילום: גיורא ביח (פוקסטרוט)

צויינו לטובה: כריסטיאן האק (משפחה) *לא מועמד, אסף סודרי (געגוע), יוסי מאירי (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה), רם שוייקי (אזימוט), רן אביעד (בין העולמות), גיא רז (היער שהיה)

שחקן משנה: אדר חזאזי גרש (מוטלים בספק)

צויינו לטובה: משה מזרחי (הדרך לאן), יעקב כהן (פיגומים), עמי סמולרצ'יק (פיגומים), דורון תבורי (החטאים), אלי דנקר (משפחה), אורי פפר (כמעט מפורסמת), כרמל בתו (אל תשכחי אותי), איציק כהן (מכתוב), יגאל נאור (מכתוב), עלא דקה (הבן דוד)

שחקנית משנה: חנה לסלאו (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה)

צויינו לטובה: קרן ברגר (פיגומים)

שחקן ראשי: אשר לקס (פיגומים)

צויינו לטובה: משה פולקנפליק (דרייבר), שי אביבי (געגוע), צחי גראד (הבן דוד), גיא עמיר (מכתוב), חנן סביון (מכתוב), רן דנקר (מוטלים בספק)

שחקנית ראשית: מון שביט (אל תשכחי אותי)

צויינו לטובה: נועה קולר (בית בגליל), לירון וייסמן (היער שהיה)

תסריט: שבי גביזון (געגוע)

צויינו לטובה: אלירן אליה (מוטלים בספק), יהונתן אינדורסקי (דרייבר), ניתאי גבירץ (אל תשכחי אותי), מתן יאיר (פיגומים), אסף סבן (בית בגליל), חן קלימן (כמעט מפורסמת)

בימוי: שמוליק מעוז (פוקסטרוט)

צויינו לטובה: רוני קידר (משפחה), גלעד אמיליו שנקר (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה), גיא רז (היער שהיה)

סרט: געגוע