סרטי השבוע 26.05-01.06

השבוע מחוסר זמן התמקדתי רק בסרטים של סינמטק תל אביב, ועם שאר הסינמטקים הסליחה, אך עדיין מדובר בשבוע עמוס שבו כמעט בכל יום יש לפחות שתי הקרנות מעניינות. בין היתר תוכלו למצוא מחווה לבמאי האמריקני הנשכח ג'ק גרפיין שגם יבקר בסינמטק, שתי הקרנות של המסגרות שמוקדשות לקולנוע אוונגרדי ולסרטי רוק, עוד סרטים מוקדמים משנות התשעים של במאים חשובים כחלק ממחווה לפסטיבל ירושלים, שתי קלאסיקות רוסיות בשידור חוזר, וכמה סרטים תיעודיים משמעותיים מהעבר ומהעת האחרונה. צפיה מהנה.

יום ראשון 26.05

סינמטק תל אביב

21:00 – הכרך האכזרי (ג'ק גרפיין, 1961, ארה"ב, 112 דקות)

השבוע נערכת בסינמטקים מחווה לבמאי האמריקני הלא ידוע ג'ק גרפיין, במסגרתה יוקרנו שלושה סרטים שנראים מסקרנים למדי והוא עצמו יהיה נוכח בהקרנות (ואני מניח שגם ידבר קצת, למרות שזה לא מצויין בבירור). גרפיין ביים רק שני סרטים (זהו סרטו השני והאחרון, הראשון יוקרן מחר) ועבד בעיקר בתיאטרון. בשנות החמישים הוא למד בסטודיו למשחק המפורסם של לי שטרסברג בו רוב שחקני "השיטה" ההוליוודיים המפורסמים של חמישים השנים הבאות למדו (מרלון ברנדו, ג'יימס דין, דסטין הופמן, רוברט דה נירו, אל פצ'ינו, ועשרות אחרים). ניתן להניח שכתוצאה מכך, הדגש בסרטיו הוא על איכות המשחק הטוטאלי של שחקניו והוא אחד ממעלות סרטיו. בסרט הזה אשתו דאז קרול בייקר (שהתפרסמה בתפקיד הראשי בבייבי דול של איליה קאזאן, ממבשרי "השיטה" בהוליווד וממקימי הסטודיו למשחק) מככבת כקורבן אונס שלאחר ניסיון התאבדות כושל משוכנת בביתו של גבר שהתאהב בה ולא נותן לה לצאת. גרפיין יצר את הסרט מחוץ לשיטת האולפנים בניו יורק של תחילת שנות השישים שהיתה מולדתו של הקולנוע העצמאי האמריקני שהחל לפרוח באותה תקופה, וזה כבר נותן לו תו איכות שמעורר סקרנות לצפיה. את המוזיקה הלחין המודרניסט האמריקאי הידוע אהרון קופלנד.

22:15 – ברוכים הבאים לבית הבובות (טוד סולונדז, 1996, ארה"ב, 87 דקות)

ומי שקולנוע עצמאי אמריקאי של שנות השישים קצת כבד לו מדי, מוזמן לראות את אחת היצירות המוצלחות של הקולנוע העצמאי האמריקאי של שנות התשעים, שמצליחה לעמוד גם בצפיות חוזרות. סרטו השני של סולונדז (הוא לא הראשון כמו שרבים סוברים, אלא הראשון שלו שזכה לאיזושהי הכרה) מכיל את כל סימני ההיכר של הקולנוע שלו בצורתם המזוקקת ביותר – ההומור המקאברי והמיזנתרופי, העיסוק בצד האפל של הבורגנות האמריקאית וחיי המשפחה (היהודית) בפרברים, והשילוב בין דמויות פתטיות והטורפים האכזרים שמנצלים אותן. כאן הוא שותל את האלמנטים הללו בסיפורה של ילדה בת 11 דחויה במיוחד (בגילומה המבריק של הת'ר מטראצו) שסובלת מהצקות בבית ספר ומחיי משפחה לא מתפקדים. אך דווקא הבריון שמציק לה רוקם איתה קשר שהופך לאנושי יותר ככל שהסרט מתקדם, גם אם הוא לא נהיה פחות אכזרי, ונותן לסרט את הפאנץ' הרגשי שלו והופך אותו, בצורה מעוותת כלשהי, לסרטו האנושי ביותר של סולונדז. בסרטיו הבאים הוא יהפוך לאפל יותר ובמידה מסוימת ככל שתמשיך הקריירה שלו, למוצלח פחות.

יום שני 27.05

19:00 – האיש המוזר (ג'ק גרפיין, 1957, ארה"ב, 100 דקות)

הסרט המעניין ביותר במחווה לג'ק גרפיין הוא סרטו הראשון, שהיה גם סרטו הראשון של השחקן הנפלא בן גזארה, שנפטר לא מזמן, וזכור בעיקר בשל שיתופי הפעולה המופלאים שלו עם ג'ון קסאווטס. גזארה למד גם הוא בסטודיו למשחק ושם הוא וגרפיין הכירו. הוא מגלם בסרט תפקיד שגילם קודם לכן בברודוויי במחזה שעליו מבוסס הסרט, של סמל סאדו-מזוכיסטי באקדמיה צבאית שמצליח לתמרן את המערכת עד שהוא מסתבך כשהוא גורם לסילוקו של בנו של אחד ממפקדיו. בסרט גם מופיע ג'ורג' פפארד בתפקידו הקולנועי הראשון, ארבע שנים לפני שכיכב בתפקידו הזכור ביותר בארוחת בוקר בטיפאני'ז ולאחר מכן די נשכח.

21:00 – הארצות המובטחות (סוזן סונטאג, 1974, ארה"ב, 87 דקות)

סוזן סונטאג ידועה בעיקר כאחת מהכותבות החשובות והמשפיעות על תרבות ובמיוחד ספרות של שנות השישים והשבעים (היא כתבה בין היתר מאמרים חשובים על קאמפ, פאשיזם ובעיית הפרשנות בחקר הספרות), אך היא גם היתה יוצרת קולנוע, ולמרות שזהו אינו אחד מסרטיה החשובים ביותר (לתואר הזה זוכה דואט לקניבלים הפרובוקטיבי מ1969), הוא המסקרן ביותר עבורנו, כיוון שצולם בישראל. בסרטה הדוקומנטרי היחיד, בוחנת סונטאג את ישראל שלאחר מלחמת יום כיפור כארץ פצועה, מבולבלת ושסועה, ומשלב מבט פואטי ואישי על הארץ יחד עם ראיונות עם אנשי מפתח בתרבות של התקופה כדוגמת יורם קניוק ויובל נאמן. הסרט, שלא במפתיע, הוחרם בישראל בזמן אמת. ההקרנה היא כחלק מאירוע להשקת גיליון חדש של תקריב, כתב עת אינטרנטי מצוין על קולנוע דוקומנטרי, ולפני הסרט ידברו החוקר אוהד לנדסמן ואיקה וקהלטי, עורך תוכן בטלוויזיה הפינית.

האיש המוזר. בן גזארה בתפקיד ראשון

יום שלישי 28.05

סינמטק תל אביב

18:00 – הגברת עם הכלבלב (יוסף חייפיץ, 1959, ברה"מ, 89 דקות)

הסרט הזה כבר הוקרן בסינמטק לפני חצי שנה, אבל גם אז זה היה בשעה לא נוחה, ולא שהפעם המצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין נראה ששווה להשקיע בשביל להגיע אליו. הנה מה שכתבתי עליו אז:

"שווה להתאמץ בשביל העיבוד הזה לסיפור הקלאסי של צ'כוב, על רומן חשאי בין גבר ואישה הנמצאים בנישואין בלתי מאושרים, אך כבולים ע"י המוסכמות של החברה הבורגנית לא לממש את אהבתם עד הסוף. השילוב בין רומנטיקה רוסית וניואנסים צ'כוביים גרם לסרט לזכות לתשומת לב רבה כשיצא כולל מועמדות לפרס דקל הזהב בקאן".

20:00 –  מסע חזרה (בראיין מק'קנה, 1987, ארה"ב, 57 דקות)

הסרט האחרון במחווה לג'ק גרפיין הוא סרט דוקומנטרי שאותו הוא לא ביים, אלא עומד במרכזו. גרפיין, טרם ציינתי, הוא יהודי ניצול שואה שנולד בצ'כוסלובקיה, בגיל 13 נשלח לאושוויץ, כל משפחתו נספתה והוא שרד 11 מחנות ריכוז לפני שהיגר לארה"ב בתום המלחמה. בסרט הזה הוא חוזר לעיירת נעוריו בצ'כוסלובקיה ולאושוויץ, ומספר את זכרונותיו מהתקופה ההיא. זה תמיד מעניין לראות עדויות של ניצולי שואה שהיו גם אמנים וקולנוענים בפרט, וזו אחת הסיבות לתפוס את ההזדמנות לצפות בסרט הלא מוכר הזה.

22:00 – כלבי אשמורת (קוונטין טרנטינו, 1992, ארה"ב, 100 דקות)

הסיבה שאנו רואים כה הרבה סרטי ביכורים משנות התשעים החודש בסינמטק היא כחלק ממחווה לפסטיבל ירושלים, שבו יוקרנו כמה מהסרטים המוקדמים של הבמאים שפסטיבל ירושלים היה הראשון להציג את עבודתם בישראל. כך למשל ציינתי בשבוע שעבר בהקרנה של אל מריאצ'י, שסרטו של רוברט רודריגז חולק מאפיינים רבים עם סרט הבכורה של שותפו טרנטינו, ועכשיו מוקרן הסרט הנ"ל. נדמה לי שאין ממש טעם להציג את הסרט הזה, כי אם אתם קוראים בלוג על קולנוע, סביר להניח שכבר ראיתם אותו, ויותר מפעם אחת. אבל עדיין אציין שגם מי שסולד כיום מטרנטינו ראוי שיתן צ'אנס לסרט הזה, שיותר מסרט פשע אלים ומסוגנן (והוא בהחלט כזה) הוא גם מופת של כתיבה ומשחק וירטואוזיים, שבו לכל דמות בעלילה שעוסקת בחבורה של פושעים שמבצעת שוד שהשתבש, יש את האפיון הספציפי וההיגיון שלה, ומשחקי הכוחות המרתקים ביניהם, גם לפעמים רק כדו-קרב מילולי, מזכירים כמה טרנטינו היה תסריטאי מוכשר וחד עין בהתבוננות שלו על הנפש האנושית לפני שהתחיל להשתעשע בצורה מוגזמת בסרטיו מהעשור וחצי האחרונים. עם הארווי קייטל, טים רות', סטיב בושמי, מייקל מדסן וכריס פן בהופעות בלתי נשכחות.

יום רביעי 29.05

21:00 – מי מפחד מוירג'יניה וולף (8 סרטים קצרים של מארי מנקן ווילארד מאס, 1945-1964, ארה"ב, 55 דקות)

לא, זהו לא סרטו של מייק ניקולס עם ריצ'רד ברטון ואליזבת' טיילור, אלא ערב נוסף בסידרת OFF 3 הנהדרת שבה מציג חוקר הקולנוע והבמאי חן שיינברג את עבודותיהם של כמה מחשובי יוצרי הקולנוע האקספירמנטלי של ארה"ב. בערב הזה מוצגים 8 סרטים קצרים של הזוג מארי מנקן ווילארד מאס, ושמו נובע מהעובדה שמחזהו של אדוארד אלבי (שעל-פיו נוצר סרטו של ניקולס) קיבל את השראתו מחייהם של שני הבמאים, שכנראה היו קנטרניים וארסיים כמו הזוג שברטון וטיילור מגלמים (והיו בחייהם המשותפים). מדובר ביצירות מתור הזהב של הקולנוע האוונגרדי האמריקאי, שבו פעלו גם חבריהם סטן ברקהג', ג'ונאס מקאס, קנת' אנגר ואחרים, מה שהופך אותם לצפיית חובה עבור כל מי שמתעניין בקולנוע נסיוני.

יום חמישי 30.05

19:00 – דואר לילה + איזה מסכנים אנחנו (בזיל רייט והארי וואט, 1936, בריטניה, 24 דקות + בן לואיס, 2012, בריטניה, 60 דקות)

כחלק מאירועי קופרו 15 שבמסגרתו גם מוקרן סרטה של סוזן סונטאג ביום שני, מוקדש הערב הזה לקולנוע בריטי. הוא משלב בין העבר להווה בצורה מעניינת – אחת היצירות המוקדמות והחשובות ביותר של הקולנוע התיעודי הבריטי, וסרט תיעודי מהשנה שעברה. הראשון הוא קלאסיקה של המפיק ג'ון גרירסון, שפחות או יותר המציא את תעשיית הקולנוע הדוקומנטרי הבריטית בשנות ה30, ואפילו המציא את המילה "דוקומנטרי" בביקורת שלו על סרט של רוברט פלהארטי. את הסרט ביימו הארי וואט ובזיל רייט, יוצר דוקומנטרי חשוב בזכות עצמו (שירה של ציילון), והוא מציג בצורה פיוטית וקולנועית את עובדי שירות הדואר המלכותי של בריטניה. את המוזיקה לסרט חיבר בנג'מין בריטן ואת הקריינות כתב המשורר וו.ה. אודן. הסרט השני נקרא בשמו המלא "איזה מסכנים אנחנו: הנפשה של תולדות העוני" וכשמו כן הוא, סרט שמציג באנימציה את התפתחות העוני מתקופת האבן ועד לימינו, בשביל לבחון האם הוא תופעה טבעית ובלתי נמנעת או שאולי אין זה בהכרח הדבר. בתום ההקרנה תהיה שיחה עם הבמאי בן לואיס.

21:00 – טומי (קן ראסל, 1975, בריטניה, 110 דקות)

הסרט הזה מוקרן כחלק ממסגרת מצוינת נוספת שרצה בסינמטק בחודשים האחרונים והיא "תפסיקו להיות הגיוניים", שמוקדשת לסרטי רוק, אותה אוצרים דנה קסלר וישיב כהן (מהמועדון לתולדות המוזיקה) שגם מדברים קצת לפני הסרטים. ואכן קשה לחשוב על סרט שיותר מתאים למסגרת כזאת מסרטו הבומבסטי, המופרע והעמוס אנרגיות של קן ראסל המנוח, במאי שהתמחה בסרטים על מלחינים (מליזט ועד למאהלר וצ'ייקובסקי) ובבדיקה של גבולות הטעם הטוב. ראסל מציג את אופרת הרוק של להקת המי ובכיכובו של סולנה רוג'ר דאלטרי בשיא הקאמפיות והצבעוניות שהוא יכול, והתוצאה היא סרט פולחן שאמנם לא תמיד ממצה את הפוטנציאל שיש בו, אך הוא תמיד בעל דמיון ותעוזה.

טומי. אופרת רוק שחוצה את גבול הטעם הטוב

יום שישי 31.05

19:30 – העלייה לשמיים (לריסה שפיטקו, 1977, ברה"מ, 108 דקות)

גם הסרט הזה הוקרן לא מזמן בסינמטק, אבל כנראה כשאוצר התכניה פיני שץ אוהב סרט, הוא מקדם אותו עד הסוף. ואכן, יש סיבה ללכת לסרט מלא ההשראה והיחסית נשכח הזה של לריסה שפיטקו, מגדולות במאיות ברית המועצות, שהיתה נשואה לבמאי אלם קלימוב (צא וראה), ונהרגה שנתיים לאחר השלמת הסרט. זהו סרט מלחמה רב עוצמה שממשיך מסורת מפוארת של סרטי מלחמה רוסים פיוטיים – בלדה לחייל, העגורים עפים, נעורי איבן ורבים אחרים. הסרט עוסק בשני פרטיזנים רוסים שנופלים בשבי הגרמני ונחקרים בעינויים, כשהאחד מייצג את הצד השורד בכל מחיר והשני את זה שמוכן למות עבור ערכיו ועובר מסע ייסורים שמוקבל ויזואלית לזה של ישו. מי שאוהב קולנוע רוסי כבד (במובן הטוב של המילה), פילוסופי ואסתטי יודע למה לצפות.

יום שבת 01.06

11:00 – רחוב הסטר (ג'ואן מיקלין סילבר, 1975, ארה"ב, 100 דקות)

אפילו בשנות השבעים, לא היו יותר מדי במאיות נשים בארצות הברית, לכן מעניין לראות את סרטה הראשון של ג'ואן מיקלין סילבר, שעדיין זכור היום, בניגוד למרבית סרטיה האחרים, שדי נשכחו. אולי זה תודות לעובדה שהוא עוסק (גם בצורה די חלוצית באמריקה של שנות השבעים) בעולמם של מהגרים יהודים בארה"ב, דרך קורותיו של מהגר יהודי שמגיע לניו יורק ושם מאחוריו את התרבות שאותה זנח, מה שמפתיע את אשתו ובנו שמגלים שלאחר שלא ראו אותו שלוש שנים הם בקושי יכולים לזהות אותו. כנראה מדובר באחד הסרטים הראשונים שהופקו באמריקה מאז זמר הג'אז בהם ניתן לשמוע יידיש, והשיחזור של התרבות היהודית בניו יורק של סוף המאה ה-19 הוא אחד ממוקדי המשיכה העיקריים שלו.

15:00 – התנגשות הטיטאנים (דסמונד דייוויס, ארה"ב/בריטניה, 1981, 118 דקות)

ההתעניינות בסרט הזה כנראה צמחה שוב לאחרונה לאחר שיצא רימייק די כושל שלו ב-2010. ההקרנה היא לזכרו על מעצב האפקטים האגדי ריי האריהאוזן שנפטר החודש ועבודתו בסרט הזה היא אחת מהזכורות ביותר שלו. הסרט עושה די מישמש מסיפורי המיתולוגיה היוונית ומשתמש במיתוס של פרסאוס, ראשון הגיבורים במיתולוגיה שהרג את המדוזה גורגונה והציל את אנדרומדה מידיו של אל הים פוסידון, בשביל לתת דרור לאפקטים הוירטואוזים של האריהאוזן ולהצגת גלריה של שחקנים שייקספירים בתפקיד אלים כדוגמת לורנס אוליבייה כזאוס, קלייר בלום כהרה, מגי סמית' כתטיס, וכתוספת – נערת בונד אורסולה אנדרס בתפקיד אפרודיטה.

15:30 + 21:00 – מעשה בהרג (ג'ושוע אופנהיימר, 2012, בריטניה, 115 דקות)

הזדמנות נוספת לצפות באחד מהסרטים הבולטים ביותר שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב האחרון. בסרט המקורי ועוכר השלווה הזה, קבוצה של פושעי מלחמה אינדונזיים מתבקשים לשחק מחדש את העינויים שהם העבירו את קורבנותיהם לפני 50 שנה. הם לא מביעים חרטה אלא גאווה, והבמאי אופנהיימר יוצר יחד איתם את התסריט בהתאם לז'אנרים האהובים עליהם. הפעם האחרונה שהקולנוע התיעודי הביט בצורה כה ישירה בפניה של הבנאליות של הרוע היתה בסרטו של ברבט שרודר על אידי אמין, ונראה שגם הפעם מדובר בחוויה לא פחות מטלטלת שעוזרת להבין את האנושיות של מי שאנו מגדירים כמפלצות. הסרט יוקרן בשלוש וחצי ובתשע הוא יוקרן כחלק ממסגרת סרטים באפילה של ירון שמיר, שיתן הרצאה קצרה לפני הסרט, שיוקרן גם יום לאחר מכן בתשע וחצי.

20:30 – הטוב, הרע והמכוער (סרג'יו ליאונה, 1966, איטליה, 179 דקות)

אין ספק שאם יש סרטים שטוב שהמסגרת של "קולנוע קלאסי" של הסינמטק נחנכה עבורם, זהו אחד מהם. גדול מערבוני הספגטי של כל הזמנים, והשלישי בטרילוגיה של ליאונה שהגדירה את הז'אנר (קדמו לו בעבור חופן דולרים והצלפים), הוא מכיל בצורה מושלמת את כל מרכיביו הבסיסיים – האופראיות, האלימות הבלתי מרוסנת, ההומור המקאברי והגישה המרעננת למוסכמות של המערבון שנובעת ממבט זר ואירופאי על מיתוסים אמריקניים. ויש כאן גם את כנראה ההופעות הזכורות ביותר בקריירה של שלושת גיבוריו – קלינט איסטווד כטוב, לי ואן קליף הבלתי נשכח כרע, ואיליי וואלאך הממזרי כמכוער שמשמש כאתנחתא הקומית. הבימוי מלא התנופה (והקלוזאפים) של סרג'יו ליאונה אחראי לכמה מהסצנות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע, ובראשן השואודאון בסיום הסרט. על הכל כמובן מכסה המוזיקה האייקונית של אניו מוריקונה, שהמציא סאונד שחוקה וסומפל מאז אינספור פעמים. הסרט יוקרן שוב יום למחרת בשש.

הטוב, הרע והמכוער. גדול מערבוני הספגטי

סרטי השבוע 19.05-25.05

גם השבוע יש מה לראות בכל יום, וזה לא עניין של מה בכך. אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו בגדולתם, רוברט רודריגז ובאז לורמן בתחילת דרכם, מייק לי בסרטו הנעים ביותר, שני סרטי שוליים של במאים ישראלים, שלל סרטים ממזרח אסיה וערב מיוחד על סרטים שעוסקים בזיכרון בסינמטק הרצליה. צפיה מהנה.

יום ראשון 19.05

סינמטק תל אביב

18:30 – נעדר (קוסטה-גבראס, 1982, ארה"ב, 122 דקות)

סרטו ההוליוודי הראשון של הבמאי היווני קוסטה-גבראס (שעבד קודם לכן בעיקר בצרפת) המתמחה בעיקר במותחנים פוליטיים, לוקח את התמות שאיתם הוא התעסק עוד בסרטו הבולט הראשון Z, של חטיפתם או רציחתם של מתנגדי משטר בידי השלטון שמנסה לטייח את הכל, ומאזרח אותם באמריקה של שנות השבעים-שמונים. הפעם זהו סיפורו של עיתונאי אמריקאי שנעלם בצ'ילה של אחרי המהפכה נגד איינדה ומשפחתו שמחפשת אחריו (בגילומם של ג'ק למון וסיסי ספייסק), והשלטון המעורב הוא לא רק המקומי אלא ייתכן שגם האמריקאי, באחד מהסרטים הראשונים שהעלה בחריפות את מעורבותה של ארה"ב בעלייתם של שלטונות פשיסטיים כתגובת נגד לכוחות המהפכניים הסוציאליסטים בתקופת המלחמה הקרה. גבראס הוא יוצר פוליטי שמגוייס בצורה בלתי מתנצלת לשמאל, ומכאן המעלות והחסרונות של סרטיו גם יחד.

22:15 – אל מריאצ'י (רוברט רודריגז, 1992, ארה"ב, 81 דקות)

קצת קשה לזכור את זה היום, אבל רוברט רודריגז החל את דרכו כקולנוען עצמאי ומוכשר שהצליח כמעט משום מקום ובתקציב אפסי לפרוץ בשנת 1992 לתודעה העולמית עם סרט פשע אלים, מקאברי ומלא בהמצאות קולנועיות (בדיוק כמו שותפו קוונטין טרנטינו). הדמות של נגן הגיטרה שהוא בעצם רוצח שכיר שמחביא בתיק הגיטרה שלל כלי נשק ידועה היום בעיקר בשל סרטי ההמשך במה שהפך לטרילוגיה – דספרדו והיו זמנים במקסיקו (בהם שיחק בתפקיד הראשי אנטוניו בנדרס, שלא כמו כאן), אך כאן הדמות הראשית היא עדיין נגן גיטרה תמים שמבלבלים בינו לבין רוצח שכיר שמתחזה למריאצ'י, ונאלץ להגן על עצמו ולהפוך לכזה. רודריגז ימשיך בקריירה שלו לעשות סרטי אקשן לא רעים, ופעם בכמה זמן לחזור למקורותיו המקסיקניים, אבל את ההבטחה הקולנועית שגלומה בסרט הזה (שגם הוא כשלעצמו לא חסר בעיות), שאותו עשה בגיל 24 בלבד, נדמה שהוא לא לחלוטין מימש.

יום שני 20.05

סינמטק תל אביב

22:00 – מותק של חיים (מייק לי, 1990, בריטניה, 102 דקות)

אחד מסרטיו החשובים, היפים ואוהבי האדם ביותר של מייק לי. בעזרת כמה משחקניו הקבועים, שמאז חלקם הפכו לכוכבים בבריטניה – אליסון סטדמן (אשתו של לי, מאז הם התגרשו), ג'ים ברודבנט וטימות'י ספול (בהופעה בלתי נשכחת ומלאת מבוכה), משרטט לי את דיוקנה של משפחה ממעמד הפועלים בבריטניה של סוף תקופת תאצ'ר, על המתחים, החלומות, הנוירוזות והרגעים הקטנים של חייהם, עם השילוב האופייני של לי בין כנות רגשית יוצאת דופן והומור בריא. שיטת העבודה שלו, שבה הוא נותן לשחקנים לאלתר בחזרות שמתנהלות לאורך כמה שבועות שבה הם מפתחים את הדמויות שעל-פיהן הוא לאחר מכן יכתוב את התסריט, יוצרת דמויות ספציפיות ואקצנטריות כל כך שנדמה שאי אפשר להמציא אותן והן לקוחות מהחיים. סרט נפלא ששמו הוא אירוני וכנה באותה מידה.

סינמטק ירושלים

18:45 – אחר צהרים של פורענות (סידני לומט, 1975, ארה"ב, 130 דקות)

מהסרטים הבולטים של הבמאי המנוח סידני לומט ושל שנות השבעים בכלל, וגם סרט שהגדיר ז'אנר שלם של סרטים בהם שודדים (לרוב של בנק) לוקחים בני ערובה ומנהלים משא ומתן עם המשטרה שבחוץ בעוד שהלחץ בפנים וביניהם הולך וגובר. אך מה שהפך למעין שגרה קולנועית בימינו עדיין נשאר רענן בסרט הזה, בזכות תסריט מוצלח, בימוי מיומן כתמיד של לומט וכמובן הופעה בלתי נשכחת של אל פאצ'ינו וג'ון קאזאלה (שמת טרם זמנו ב-1978 אך היום זוכה להערכה מחודשת) בתפקידים הראשיים, כבני זוג הומואים ששודדים בנק כדי לממן לאחד מהם ניתוח לשינוי מין. כצפוי, הם חסרי מושג, השוד משתבש, והקרקס התקשורתי לא מאחר לבוא. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית עצומה ולאוסקר על התסריט, ועד היום בולט בפילמוגרפיה של לומט ופאצ'ינו כאחד.

מותק של חיים. סרט לא מר של מייק לי

יום שלישי 21.05

סינמטק תל אביב

21:00 – השור הזועם (מרטין סקורסזה, 1980, ארה"ב, 126 דקות)

הסינמטק ממשיך ביוזמה הברוכה שלו להביא את העותקים המשוחזרים דיגיטלית של סרטים קלאסיים שהוקרנו לא מזמן ביס פלאנט אך לא נתקלו בהיענות רבה מצד הקהל. ולראות את עבודת המצלמה המרהיבה בשחור-לבן של מייקל צ'פמן (במיוחד בסצנות האיגרוף הבלתי נשכחות) בחדות מספקת על מסך גדול היא כבר סיבה לחזור לקלאסיקה הזאת, שעדיין ניצבת במקום גבוה ברשימתו של כמעט כל חובב קולנוע. השילוב בין ההופעה המחשמלת של רוברט דה-נירו (וגם זאת הנפלאה לא פחות של ג'ו פשי), הבימוי מלא התשוקה של סקורסזה, העריכה והצילום המדויקים והתסריט חסר הרחמים של פול שרדר ע"פ ספרו של המתאגרף ג'ייק לה-מוטה, הם אלה שהופכים את מה שעל פניו הוא דרמת איגרוף די פשוטה על אדם שחוסר היכולת שלו להכיל את רגשותיו מרסקת את חייו לרסיסים, ליצירה בעלת עוצמה קולנועית נדירה שמסוגלת גם היום לנער את מי שצופה בה לראשונה. הסרט יוקרן שוב ביום שבת בשלוש.

יום רביעי 22.05

סינמטק תל אביב

19:00 – חיים על מיתר (צ'ן קייגה, 1991, סין, 120 דקות)

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים חווה הקולנוע סיני פריחה במה שכונה "הדור החמישי" של יוצרי קולנוע צעירים ומוכשרים, שכיום כמעט כולם נהפכו להיות במאי ראווה. קייגה הוא אחד מהם, ויחד עם שלום לפילגש זהו מסרטיו המפורסמים ביותר שהעלו על נס את אותו דור וחשפו את הקולנוע הסיני לעולם. בסרט הזה מסופר על שני נגנים הנודדים ברחבי סין, האחד עיוור שמאמין שבפקיעת המיתר האלף מכלי הפריטה שלו הוא יחזור לראות, והשני הוא תלמידו הצעיר שעסוק יותר בתענוגות העולם הזה ומתאהב בנערה שהם פוגשים בכפר מקומי. השילוב בין פולקלור ומוזיקה סיניים, המבנה של אגדת עם והחוש הויזואלי הייחודי של קייגה הם שנתנו לסרט את ההצלחה הגדולה שלו במערב, שהעניק לו מועמדות לפרס דקל הזהב בקאן.

22:00 – אנטרקטיקה (יאיר הוכנר, 2008, ישראל, 118 דקות)

הסיבה ללכת להקרנה של סרטו של מנהל הפסטיבל הגאה בתל אביב יאיר הוכנר היא לאו דווקא איכותו של הסרט (שטרם ראיתי) אלא העובדה שזוהי כנראה הזדמנות נדירה לחזות בסרט שטרם הופץ בדיוידי, ייתכן שעקב מחלוקת בין הבמאי והמפיק שהתגלעה טרם יציאתו לאקרנים. הסרט מוגדר כקומדיה הקווירית הראשונה בישראל, שבה גיא זו-ארץ ולוסי דובינצ'יק מככבים כאח ואחות שנכנסים לתסבוכות רומנטיות שונות עם בני מינם, בעוד האהבה שהם מחפשים נדמה שחומקת מהם כל פעם. הסרט מתהדר בנועזות מינית ונושאית חריגה בקולנוע הישראלי שגם כשהוא נוגע בנושאים קווירים עושה זאת בצורה עדינה יחסית, וכבר בשל כך הוא מעורר עניין.

סינמטק הרצליה

20:00 – שלושה סרטים מרגשים על זיכרון וקולנוע בכרטיס אחד – אני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה (יובל המאירי, 2012, ישראל, 9 דקות) + המזח (כריס מרקר, 1962, צרפת, 28 דקות) + הכיוון דרום מזרח (אליסאו סוביילה, 1986, ארגנטינה, 105 דקות)

סינמטק הרצליה ממשיך להציג חשיבה יצירתית בפרוגרמינג שלו, הפעם בערב מיוחד שקושר שלוש יצירות שונות לחלוטין לתוכנית אחת באורך של קצת פחות משעתיים וחצי, כמו סרט הוליוודי ממוצע בימינו. הראשון הוא סרט סטודנטים של יובל המאירי מאוניברסיטת תל אביב, שבו ההתחקות אחר זיכרון אבוד דרך שימוש בחפצים שגרתיים לכאורה מוביל לטוויסט מפתיע בסופו. השני הוא סרטו הקלאסי של כריס מרקר המנוח, שהפך לאבן דרך קולנועית ולהשראה לסרטו של טרי גיליאם 12 קופים, ובו דרך שימוש בצילומי סטילס בלבד (ושוט בתנועה בודד במיקום אסטרטגי) משורטטת מעשיה מד"בית על משמעותו הפטאלית של זיכרון ילדות של הגיבור שנשלח אחורה בזמן לאחר שמגפה השמידה את רוב אוכלוסיית העולם. הסרט האחרון גם הוא היווה השראה לסרט הוליוודי, הפעם מאיכות ירודה יותר – קיי פקס – ובו אדם שמאושפז בבית חולים פסיכיאטרי מנסה לשכנע את מטפליו שהוא בא מכוכב אחר ובמהרה מושך את תשומת לבם של הרופאים שמנסים לרדת לעומקו, לטובה ולרעה. למרות הרימייק הפושר שהיום הוא מוכר בזכותו, הסרט נחשב לקלאסיקה במולדתו ארגנטינה, ובמערב הוא מספיק לא ידוע בשביל להפתיע את כל מי שצופה בו. בסך הכל נראה כמו ערב שלא כדאי להחמיץ.

סינמטק חולון

20:30 – סיפור פשוט (דייוויד לינץ', 1999, ארה"ב, 107 דקות)

סרטו החריג ביותר בקריירה של דייוויד לינץ' כשמו כן הוא, סיפור פשוט (המבוסס על סיפור אמיתי) של גבר מזדקן בן 73 שמחליט לצאת לפגוש את אחיו אותו לא ראה עשר שנים, ונוסע אליו לאורכה של אמריקה כשהוא רכוב על מכסחת דשא. לכאורה לא ברור מה הסרט הזה עושה בפילמוגרפיה של לינץ', ועוד בין שתי יצירות סוריאליסטיות ואלימות כמו כביש אבוד (1997) ומלהולנד דרייב (2001), אך אחד הדברים המעניינים בצפיה בסרט הוא לבחון כיצד הוא מתחבר לשאר יצירתו של לינץ', במיוחד בעיסוק שלו באמריקנה על שלל גווניה והטיפוסים האקצנטריים שמאכלסים אותה, מה שהופך לעוד יותר רלוונטי בעקבות פרויקט הראיונות שלו מ-2010, בו הוא מראיין אנשים פשוטים מרחבי אמריקה, שהיו יכולים בקלות להיכנס לסרט הזה.

סינמטק חיפה

21:30 – חוקר המס (אבי נשר, 1999, ארה"ב, 102 דקות)

ראו יום שבת.

סיפור פשוט. לינץ' לא שגרתי בשגרתיותו

יום חמישי 23.05

יס 3

23:55 – גלגוליו הקודמים של הדוד בונמי (אפיצ'טפונג ויראסתקול, 2010, תאילנד, 110 דקות)

לקח לזוכה פרס דקל הזהב 2010 כמה שנים טובות להגיע למסכי הטלוויזיה אצלנו, אבל עכשיו זה קורה בזכות המחווה שעורכים ערוצי הסרטים של yes לפסטיבל קאן. סרטו הייחודי של ויראסתקול, שנחשב לחלק מגל עולה של במאים תאילנדים מלאי דמיון וחסרי רסן כמו פן-אק ראטנרואנג (חיים אחרונים ביקום) ו-ויזיט סאסאנטיאנג (דמעות הנמר השחור), משתמש בהמצאה העלילתית של אדם שמספר את גלגוליו הקודמים על ערש דווי, בשביל לשלוח את הצופים לטריפ מדיטטיבי וויזואלי מאוד, שפחות עסוק בדמויות ועלילה ויותר ברעיונות של פילוסופיה בודהיסטית ובדימויים קולנועיים יוצאי דופן. עוד יוקרנו כחלק מהמחווה בבכורה טלוויזיונית: ביום שישי ב-22:00 עוד לא ראיתם כלום, סרטו האחרון של אלן רנה (עליו כתבתי כאן, בסרטי יום רביעי) וביום שבת ב-22:00 חיות הדרום הפראי המצוין, שזכה בפרס הסרט בפסטיבל סאנדנס ובשלל מועמדויות בטקס האוסקר האחרון.

יום שישי 24.05

סינמטק תל אביב

19:15 – רוג'ר ואני (מייקל מור, 1989, ארה"ב, 87 דקות)

הסרט המכונן שהגדיר, לטוב ולרע, את התופעה ששמה מייקל מור. הסיפור ידוע: לאחר סגירת מפעל ג'נרל מוטורס בעיירתו פלינט שבמישיגן שהשאירה רבים מתושביה מובטלים, מחליט הדוקומנטריסט הצעיר והבלתי מנוסה מור לפגוש את יו"ר דירקטוריון החברה רוג'ר סמית', ויהי מה. הוא יוצא למסע ברחבי אמריקה אחרי סמית' שמסרב להתראיין ובדרך משרטט דיוקן של אמריקה הפצועה מפגעי הקפיטליזם המאוחר. מאז כבר יודעים שמור למעשה השיג את הראיון שלו עם סמית' אבל לא הכליל אותו בסרט כי זה היה הורס לו את התזה ואת הדלק העלילתי למסע, ומור הפך את השילוב בין מניפולציה של חומרים ואקטיביזם תיעודי לסגנון שהוליד את הדוקו-אקטיביזם כפי שאנו מכירים אותו כיום. אפשר לאהוב או לשנוא את הסגנון שלו, אבל מור תמיד היה אשף בליצור סרטים מבדרים, קצביים ומטלטלים כשהוא עוטה את תחפושת האמריקני הממוצע שבסך הכל מונע מאהבה תמימה לארצו גם כשהוא מפרק את הערכים שלה לגורמים.

סינמטק ירושלים

22:00 – עוקץ המוות (קוהיי אוגורי, 1990, יפן, 115 דקות)

אחד מהסרטים היותר נידחים שהסינמטקים הצליחו לשלוף לאחרונה, הסרט הזה הוא סרטו הידוע ביותר של הבמאי הנשכח קוהיי אוגורי, שכוכבו דרך עם סרטו הראשון Muddy River ב-1981 כשזכה למועמדות לאוסקר הסרט הזר, ולאחר סרט נוסף יצר את הדרמה ההיסטורית הזאת, שזכתה בחבר השופטים ובפרס פיפרסקי בפסטיבל קאן, אך לאחריה הוא יצר רק שני סרטים נוספים. אצטט מכאן את מה שכתוב בתכניה: "שנות ה־50 ביפן ההופכת לענק תעשייתי – מיהו, בת כפר תמימה נשואה לטושיו, בן טוקיו. הם נפגשו בשלהי מלחמת העולם השניה, כשטושיו היה מפקד יחידת מתאבדים ונדרו נדר למות ביחד. אך הפקודה לא הגיעה – השניים התחתנו ונולדו להם שני ילדים. כשמיהו מגלה שבעלה בוגד בה, מדברים השניים שוב על התאבדות. מטרת הסרט היא, לדברי הבמאי, "להציג בדרך זאת את העם היפני והמשבר שהוא עובר מאז תום מלחמת העולם השניה"." לי זה נשמע מסקרן.

יום שבת 25.05

סינמטק תל אביב

13:00 – רק לרקוד (באז לורמן, 1992, אוסטרליה, 94 דקות)

כעת כשסרטו החדש גטסבי הגדול מוקרן בבתי הקולנוע, הנה הזדמנות להיזכר בסרטו הראשון של באז לורמן, כשהיה עדיין במאי צעיר ודל אמצעים באוסטרליה. הוא מתרחש בסצנת הריקודיים הסלוניים של היבשת שמתחת ומציג את סיפורם של שני רקדנים לא שגרתיים שמנסים למרוד במוסכמות הסגנון. האסתטיקה הקאמפית, התיאטרלית והמוזיקלית מאד של לורמן החלה כאן את דרכה, בסרט בו נטיותיו השאפתניות עדיין מרוסנות במידה מסוימת.

15:00 – השור הזועם (מרטין סקורסזה, 1980, ארה"ב, 126 דקות)

ראו יום שלישי.

18:00 – סיפור הפרברים (רוברט וייז וג'רום רובינס, 1961, ארה"ב, 152 דקות)

אחד מהסרטים המוזיקליים המצליחים והאהובים בתולדות הקולנוע, והניסיון הראשון בז'אנר של העורך (בין היתר של האזרח קיין) שהפך לבמאי רוברט וייז, שלאחר ארבע שנים יביים גם את צלילי המוזיקה. האם זוהי המוזיקה של לאונרד ברנשטיין, הכוריאוגרפיה של השותף לבימוי ג'רום רובינס או הבימוי הקינטי והסוחף של רוברט וייז שהפכו את הסרט ללהיט? כנראה השילוב ביניהם הוא התשובה. נטלי ווד וריצ'רד ביימר (שדי נשכח מאז) מככבים כרומיאו ויוליה מודרנים בניו יורק שמתאהבים למרות שהם שייכים לשתי כנופיות רחוב יריבות. הסיפור, כמו ברוב הסרטים המוזיקליים, הוא רק קולב להשעין עליו את הנאמברים עוצרי העלילה, שנהנים לא רק מלחנים מצוינים אלא גם כאמור, מכוריאוגרפיה ובימוי מלאי השראה, שהפכו רבים מהסיקוונסים הללו לקלאסיקות קולנועיות. ההקרנה היא של עותק דיגיטלי חדש שעושה חסד עם צילום המסך הרחב המרהיב בטכניקולור. משום מה, הסרט יוקרן גם ביום שלישי ב-11 בבוקר.

21:30 – חוקר המס (אבי נשר, 1999, ארה"ב, 102 דקות)

הזדמנות לצפות בסרט המוערך ביותר שאבי נשר יצר בזמן גלותו באולפני השוליים של הוליווד בשנות התשעים, לפני שחזר להצלחות קופתיות בארץ עם סוף העולם שמאלה ב-2003. בניגוד לסרטיו האחרים של נשר בתקופה ההיא, שנטו להיות סרטי ז'אנר מובהקים, כאן מציג נשר יצירה פילוסופית יותר דרך סיפורו של חוקר מס (בגילומו של שחקן האופי המצוין ג'ו פנטוליאנו) שנקלע במהלך עבודתו לחקירה של סדרת רציחות בלתי מפוענחות שמושכים אותו לתוך הצד האפל של הרובע היהודי-רוסי בברוקלין. מוקדם יותר באותו יום יוקרן גם סרטו מ-1984 זעם ותהילה ב-15:15.

רק לרקוד. באז לורמן בצעירותו

סרטי השבוע 12.05-18.05

לאחר הפסקה של חצי שנה אני מנסה לחזור לכתוב את המדור הזה, בתקווה שהפעם הוא ישאר למשך זמן רב יותר (או יעבור לאכסניה משתלמת יותר). השבוע בכל אופן יש ממש מכל טוב – שני סרטים הקשורים בשייקספיר, שני סרטים שמתרחשים בהודו, פעמיים ורנר הרצוג בג'ונגלים ודוקומנטרי אחד עליו, שתי יצירות מופת משנות השלושים, יצירות מהגל החדש הפולני, הצרפתי והאמריקאי, סרט איראני נדיר ואפילו אחד של טרקובסקי. צפייה מהנה, ואם עוד לא בדקתם את מדריך הצפיה לתיעוד התרבות הישראלית, זה הזמן.

יום ראשון 12.05

סינמטק תל אביב

18:00 – המלט (גריגורי קוזינצב, 1964, ברה"מ, 140 דקות)

הגרסה הרוסית למחזה של שייקספיר נחשבת לאחד העיבודים המוצלחים ביותר שלו לקולנוע, למרות הבדלי התרבויות והשימוש האקספרסיבי בשפת הקולנוע לעומת הגישה התיאטרלית יותר שהיתה נהוגה עד אז בעיבוד מחזות אל הבד. הבמאי הוא גריגורי קוזינצב, אחד הבמאים הסובייטים הבודדים שהיו פעילים בזמן תור הזהב האילם שלו והצליחו לשרוד את תקופת הריאליזם הסוציאליסטי של סטאלין וליצור יצירות משמעותיות גם בתקופת הרנסאנס שלו של אחרי ההפשרה באמצע שנות החמישים. לפני ואחרי הוא עיבד גם את דון קישוט (1957) ואת המלך ליר (1971) לסרטים מוערכים גם כן. בתפקיד המלט מופיע אינוקנטי סמוקטונובסקי, מגדולי שחקני ברה"מ, שרק בשבוע שעבר היה ניתן לחזות בו בסינמטק בעיבוד של אנדריי קונצ'לובסקי לדוד ואניה, בתפקיד הראשי.

21:00 – יוהנה של המלאכים (יז'י קבלרוביץ', 1961, פולין, 105 דקות)

הזדמנות נדירה להיחשף ליצירה של הבמאי הפולני החשוב יז'י קבלרוביץ', שכמעט ואינו מוכר אצלנו למרות שהוא נחשב לאחד מחשובי הבמאים של הגל החדש הפולני, לצד במאים מוכרים יותר כמו אנדז'יי ויידה, יז'י סקולימובסקי ורומן פולנסקי. הסגנון שלו נוטה יותר ליצירות היסטוריות באופיין (הוא אחראי למשל לאחד מהסרטים החריגים ביותר של התקופה – פרעה, אפוס תנ"כי דובר פולנית), שמצטיינות בעיצוב ויזואלי מרשים. הסרט הזה, שהוא הידוע ביותר שלו, מתרחש בפולין של המאה ה-17 ועוסק במנזר מבודד בו אנשי כנסייה נאלצים לבצע גירוש שדים באם המנזר יוהנה, שמפצירה בהם לעזור לה להפוך לקדושה, באמצעים בעלי מוסריות מפוקפקת כשלעצמם. העילה להקרנה היא חגיגות ה-40 לסינמטק והעובדה שהסרט הזה היה אחד מהבולטים בימיו הראשונים בראשית שנות השבעים. נקווה שרבים כמוהו יבואו בקרוב.

סינמטק ירושלים

21:30 – שייקספיר וואלה (ג'יימס אייבורי, 1965, הודו, 118 דקות)

מעיבוד שייקספירי ברוסיה ללהקת שחקנים שייקספירית בהודו. דרך המסע שלהם ברחבי הודו, בודק הבמאי הצעיר ג'יימס אייבורי (זהו סרטו העלילתי השני), בשיתוף הפעולה השני שלו עם המפיק ההודי איסמעיל מרצ'נט, מה נשאר מהתרבות הבריטית בהודו שעצמאית מזה עשרים שנה. את המוסיקה כתב הבמאי סטיאז'יט ריי וזהו גם שיתוף הפעולה השני שלו עם התסריטאית רות פראוור ג'אבלה, שנפטרה לאחרונה וההקרנה היא לזכרה. אותו צוות של תסריטאית-במאי-מפיק יהיה אחראי מאוחר יותר לסרטים ידועים יותר כמו זכרונות אהבה מפירנצה, שארית היום, זכרונות מאחוזת הווארד, ולמעשה כל שאר הסרטים המוכרים שאייבורי כבמאי חתום עליהם.

יוהנה של המלאכים. הזדמנות להתוודע לבמאי פולני חשוב

יום שני 13.05

סינמטק תל אביב

18:00 – ואלוהים ברא את האישה (רוז'ה ואדים, 1956, צרפת, 87 דקות)

סרטו הראשון של רוז'ה ואדים (שהיה גם סרט הקולנוע האחרון שביים, כרימייק הוליוודי בשנת 1988) אינו נחשב ליצירת מופת גדולה, אבל חשיבותו ההיסטורית היא עצומה. בריז'יט בארדו מככבת כנערה קלילה ומשוחררת מינית שמחוזרת ע"י גבר אמיד ומבוגר, מאוהבת בצעיר אחר, ולאחר שהוא עוזב מתארסת לאחיו (ז'אן-לואי טרינטיניאן), רק בשביל שאהבתה הראשונה תוצת שוב כשהאח יחזור לחייה. הסרט נהיה להצלחה כלכלית חסרת תקדים בצרפת וגרם לעולם הקולנוע הצרפתי לזנוח בן לילה את המוסכמות המוסריות הישנות ולהבין שקיים דור חדש ומשוחרר שפוטנציאל כלכלי לא קטן נמצא בצידו. כך למעשה נפתחה הדלת לבמאי הגל החדש שפרצו בשנים הבאות – שברול, טריפו, גודאר, רוהמר, ריבט ואחרים – שכולם כאחד סימלו את רוח הנעורים והמרד בדור ההורים שמגולם בסרט הזה. ואדים, בארדו וטרינטיניאן היו בלתי מנוסים לחלוטין לפני הסרט הזה וכולם זכו לקריירות משגשגות לאחר מכן – ואדים כבמאי של סרטים בעל אופי מיני יותר ויותר, בארדו כסמל מין בינלאומי, אבל כנראה החשוב מכולם הוא דווקא הבולט פחות בזמן אמת – טרינטיניאן שהפך לשחקן ענק שעד היום (עיינו ערך אהבה של מיכאל האנקה) אנו יכולים להנות מכישוריו שנתגלו בסרט הזה.

19:00 – כולם בסדר (ג'וזפה טורנטורה, 1990, איטליה, 120 דקות)

שיבוץ בעייתי של הסינמטק מאלץ לבחור בין הסרט הקודם לזה, שבו מרצ'לו מסטרויאני יוצא למסע ברחבי איטליה בשביל לבדוק מה שלום בניו שהתפזרו לכל עבר. זה היה הסרט הראשון שטורנטורה יצר לאחר ההצלחה האדירה של סינמה פרדיסו שנתיים קודם, ולמרות הציפיות הכבדות הוא זכה שוב (גם אם לא באותה מידה) להצלחה מסחרית וביקורתית, ולפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, בזכות השילוב שלו בין נגיעות קומיות לסנטימנטליות איטלקית שניתן לסלוח לה. ב-2009 הסרט זכה לרימייק הוליוודי פושר, עם רוברט דה נירו בתפקידו של מסטרויאני (וניתן למצוא גם דמיון בין נקודת המוצא העלילתית שלו לזו של אודות שמידט מ-2002).

סינמטק חיפה

18:45  סנגם (ראג' קאפור, 1964, הודו, 238 דקות)

ראו יום שבת.

יום שלישי 14.05

סינמטק תל אביב

14:30 – M – הרוצח בינינו (פריץ לאנג, 1931, גרמניה, 100 דקות)

לפני חצי שנה התלהבתי כשהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ירושלים, וכעת ניתנת הזדמנות גם לנו התל-אביבים להנות מיצירת המופת הזאת על מסך גדול בזכות המסגרת של הסינמטק שמוקדשת לקולנוע קלאסי, לפחות לאלה מאיתנו שאין להם מחויבויות אחרות בשבועות. הנה מה שכתבתי עליו אז:

מה ניתן לומר על סרט כזה בכמה שורות? פריץ לאנג משתמש בסיפורו של רוצח סדרתי המטיל אימה על רחובות העיר, נלכד ע"י העולם התחתון, ורגע לפני שנעשה בו לינץ' מתגלה כמשוגע תמים וחסר ישע, כאלגוריה לעליית הפאשיזם, האימה שטמונה בשלטון הרוב והמורכבות האפלה של הנפש האנושית, בין יתר הדברים. השימוש החלוצי בסאונד (בתקופה בה עדיין לא ידעו לחלוטין מה לעשות איתו), הארכיטקטורה והצילום האקספרסיוניסטיים שמלאים בצללים ובזוויות חדות כדי ליצור אווירה של אימה שנמצאת מתחת לפני השטח, וההופעה הבלתי נשכחת של פיטר לורה (כיום הוא זכור בעיקר בשל תפקידו כאוגרטה בקזבלנקה), הם רק חלק מהסיבות לראות שוב את היצירה הבלתי נשכחת הזאת.

19:00 – צבא הצללים (ז'אן-פייר מלוויל, 1969, צרפת, 144 דקות)

גם הסרט הזה מוקרן תחת התווית של "קולנוע קלאסי" בסינמטק, למרות שלא ברור כל כך מה היא מייצגת, כיוון שהקרנת קולנוע קלאסי היא מהותו מלכתחילה, ואין מקור אחיד לכל העותקים הללו (חלקם משוחזרים, רובם לא). בכל אופן צריך לברך על המסגרת שנותנת הזדמנות לראות קלאסיקות שהרבה זמן לא היו בסינמטק, וזו בהחלט אחת מהן. במרכז הסרט עומד לוחם מחתרת צרפתי בתקופת הכיבוש הנאצי שעבודתו היא למצוא ולחסל גרמנים, ולאחר שהוסגר לגסטאפו וברח, לחסל את בוגדיו. מלוויל ביסס את הסרט על חוויותיו האישיות כפעיל ברזיסטאנס, ולמרות שזהו סרט חריג בקריירה שלו, שעוסקת לרוב בצרפת של ימיו ובאנשים בצד המוסרי המפוקפק יותר (קרי, פושעים), גם כאן מדובר על אנשים שנמצאים מחוץ לחוק, וכמו בסרטו הידוע ביותר, הסמוראי, באדם קר רוח שעובד לבד ושאת עולמו הפנימי אנחנו מכירים דרך פעולותיו הפיזיות. עם לינו ונטורה בתפקיד הראשי, ז'אן-פייר קאסל, סרז' רג'יאני וסימון סיניורה.

יום רביעי 15.05

סינמטק תל אביב

14:30 – בן חור (וויליאם ויילר, 1959, ארה"ב, 212 דקות)

עוד דבר חיובי שמסגרת הקולנוע הקלאסי הביאה לסינמטק, היא הקרנה של קלאסיקות הוליוודיות רבות בתדירות גבוהה יותר מבעבר, מכיוון שסרטי אולפנים לרוב פחות מסתובבים ברטרוספקטיבות ומחוות שמגיעות דרך קבע לסינמטק בעזרת השגרירויות השונות. ואת סרטי הראווה ההוליוודיים, גם אם ערכם האמנותי אינו משתווה לשאר הקולנוע הקלאסי, צריך לראות על מסך גדול. הסרט הזה הוא במידה רבה ההתגלמות האולטימטיבית של סרטי הראווה התנ"כיים שהופקו בהוליווד בימי המשבר בהם הם הפסידו צופים לטלוויזיה והיו צריכים לפתות את הקהל באמצעות הפקות ענק, קאסט בלתי נגמר של כוכבים, צבעים עזים ומסך סינמסקופי ענק. ההפקות האלה לעתים היו כשלונות צורמים (כדוגמת קליאופטרה שכמעט וחיסל את אולפני פוקס) אך לעתים היו גם חזיונות ראווה שהוכיחו את יכולתה הטכנית של הוליווד בשיאה. במאי הז'אנרים הותיק ויליאם ויילר (גברת מיניבר, שנות חיינו היפות ביותר, חופשה ברומא) מראה כאן את יכולתו כבמאי, וצ'רלטון הסטון נושא על כתפיו את תפקידו של היהודי שנלקח כעבד ע"י הרומאים אבל בהשראת צליבתו של ישו מתנצר ומורד בשוביו. הסרט יוקרן שוב ביום שישי בשתיים.

19:30 – ירח של נייר (פיטר בוגדנוביץ', 1973, ארה"ב, 102 דקות)

אחד מסרטיו האהובים ביותר של בוגדנוביץ', שנעשה בלב תור הזהב של הקולנוע האמריקאי החדש בשנות השבעים. ריאן אוניל ובתו טאטום אוניל (שהיתה לשחקנית הצעירה ביותר שזכתה באוסקר בזכות הסרט) מככבים כילדה בת 9 שאמה נפטרה ובן זוג לשעבר של האם שלוקח אותה ברחבי אמריקה של שנות השפל הגדול אל דודתה. אוניל הבת, כראוי לסרט של הוליווד החדשה, היא לא מלאך אלא ילדה שמקללת, מעשנת ומרמה, והזר שבתחילה נכפה עליה יוצר איתה קשר שבו הם נהפכים לצמד בלתי שגרתי, תמה נוספת שהיתה דומיננטית בקולנוע האמריקאי של אותם ימים. צילם בשחור לבן לסלו קובאץ', מגדולי צלמי התקופה.

סינמטק הרצליה

19:30 – עת לאהוב (מוחסן מחמלבף, 1990, איראן, 75 דקות)

כנראה הבמאי השני הגדול ביותר של איראן (אחרי קיארוסטמי), מוחסן מחמלבף מסמל את כל מה שנפלא בקולנוע האיראני – האנושיות, הפשטות, ההשתעשעות במדיום הקולנועי והאהבה לאנשים פשוטים ולשחקנים לא מקצועיים. כאן, בסרט יחסית פחות מוכר שלו (סרטיו הידועים יותר הם גאבה, סלאם סינמה, רוכב האופניים ורגע של תמימות המופלא), הוא משרטט את אותו סיפור של בגידה ואלימות בשלוש ואריאציות, השתיים הראשונות פסימיות, אבל השלישית הולכת לכיוון אחר. מי שמכיר את סרטיו האחרים כבר יכול לזהות את אותם מוטיבים של חזרה ומשחקיות שבודקים את הגבולות של הנרטיב הקולנועי ומנסים לבחון את החוקיות והמבנה שלו.

ירח של נייר. פנינה מהקולנוע האמריקני של שנות השבעים

יום חמישי 16.05

סינמטק חולון

21:00 – שמונה וחצי (פדריקו פליני, 1963, איטליה, 135 דקות)

למי שלא ראה, למי שפיספס את ההקרנות שלו לאחרונה בסינמטקים האחרים, למי שראה ורוצה לראות שוב, או למי שבסביבה ורוצה לראות קלאסיקה קולנועית. הסרט שתולדות הקולנוע מתחלקות ללפניו ואחריו, שלא משנה מה החוויה הסובייקטיבית כיום של צפיה בו, לא ניתן לחשוב על מרבית הקולנוע האישי שנעשה אחריו בלעדיו. הגילוי של עולם הנפש והפנטזיות, על האסוציאציות והדמיונות הפרטיים שבו, כבר-ייצוג קולנועי, כנראה משוייכת בראש ובראשונה לסרט הזה, שהוא במהותו תרפיה של הבמאי אובד העצות שלו, שנתן לו את שמו כיוון שהיה הסרט השמונה וחצי בקריירה שלו. פליני מתעמת עם השדים הפנימיים שלו ביחס ליחסיו עם נשים, משפחתו, עברו, הדת הקתולית, ועולם הקולנוע, ובמקביל מפתח את הכלים הקולנועיים שהחל להשתמש בהם בסרטו הקודם לה דולצ'ה ויטה בכדי לנסח את ספר החוקים של הקולנוע המודרניסטי. לא חייבים לאהוב את הסרט הזה, אבל חייבים לראות אותו, ויותר מפעם אחת.

יום שישי 17.05

סינמטק תל אביב

14:00 – בן חור (וויליאם ויילר, 1959, ארה"ב, 212 דקות)

ראו יום רביעי.

14:00 – משא של חלומות (לס בלאנק, 1982, ארה"ב, 94 דקות)

אחד מן הסרטים הידועים ביותר על הקו הדק בין שפיות לטירוף שכרוכים בעשיית סרטים, ועל סרט שתהליך הפקתו מרתק ובלתי יאמן כמו (ואולי יותר מן) הסרט עצמו. ורנר הרצוג החליט בתחילת שנות השמונים לצלם את סיפורו של בריאן סוויני פיצקראלדו, חובב אופרה שהחליט להקים בית אופרה באמצע הג'ונגל בפרו, ללא התחשבות בתנאי השטח והמכשולים שעומדים בדרכו. את פיצקראלדו מגלם בהופעה גדולה מהחיים שחקנו הקבוע של הרצוג, קלאוס קינסקי, שהיווה גורם טבע נוסף שאיתו הרצוג נאלץ להתמודד במהלך הצילומים. את הסצנה המגלומנית ביותר בסרט, שבה פיצקרלדו מבקש משכיריו למשוך סירה במעלה הר, הרצוג מצלם ללא אפקטים מיוחדים, ומבקש מאנשי הצוות שלו לעשות בדיוק אותו דבר, וזו רק אחת מהבעיות אליהם הוא נקלע במה שנראה יותר ויותר כמו אובססיה הרסנית. הסרט תופס בצורה מדויקת ולא שיפוטית את המנטליות הייחודית של הרצוג, ואת המחיר שאותו יוצרי קולנוע נאלצים ומוכנים לשלם עבור חלומותיהם. ההקרנה היא לזכרו של הדוקומנטריסט לס בלאנק שנפטר בחודש שעבר, ואמנם ידוע בעיקר בזכות צמד סרטים שעשה על הרצוג, אך הוא גם מתעד נאמן ומרתק של הדרום האמריקני ומוזיקת בלוז וג'אז, שכדאי להתוודע לעבודתו מעבר לסרט הבודד הזה שהביא לו את עיקר פרסומו (כמה מסרטיו הקצרים זמינים ביוטיוב: על דיזי גילספי, התרבות הקריאולית בלואיזיאנה, וגם סרט תעודה עליו).

19:00 – פיצקראלדו (ורנר הרצוג, 1982, מערב גרמניה, 145 דקות)

ולמי שרוצה לראות מה יצא מכל המאמץ הלא אנושי הזה, הסינמטק נותן הזדמנות גם לראות את הסרט עצמו (גם אם בעותק במצב בינוני). סרטו השני של הרצוג שמתרחש בג'ונגלים (הראשון הוא אגירה, זעם האלים שעליו ניתן לקרוא בהמשך והשלישי במעין טרילוגיה הזאת הוא קוברה ורדה שאמנם מתרחש באפריקה אבל גם בו קלאוס קינסקי הוא מערבי שמוביל קבוצה של ילידים במסע שסופו טירוף), בפיצקראלדו הרצוג לוקח את המוטיבים הטיפוסיים לו של יחיד הנלחם נגד כל מה שעומד בדרכו כדי להשיג מטרה לא שפויה, ומעניק לה נפח אופראי, כראוי לעלילה שעוסקת במערבי שמנסה להקים אופרה באמצע הג'ונגל. הוא משתמש באריות של ורדי בפסקול (הרצוג גם ביים אופרה של ורדי בסוף העשור) בשביל לומר משהו על הקסם והסכנה של הטוטאליות של יצירת האמנות הטוטאלית כפי שואגנר כינה את האידיאל שלו לאופרה, מושג שההשלכות הפשיסטיות שלו מובנות מאליו במדינה בה טרם הותר להעלות אופרה שלו, אך בסרט ניתן לראות גם את היופי והתגלמות הרוח האנושית של הרעיון.

19:00 – האשליה הגדולה (ז'אן רנואר, 1937, צרפת, 117 דקות)

שוב שיבוץ בלתי אפשרי של הסינמטק מאלץ לבחור בין שני סרטים ששניהם מהווים צפיית חובה. זהו מגדולי סרטי המלחמה של כל הזמנים, וההומניסטי ביותר מביניהם. מסרטיו החשובים ביותר של ז'אן רנואר, שהשפעתו על הקולנוע המודרני היא כמעט חסרת השוואה (הוא היווה השפעה ישירה על במאי הניאוריאליזם האיטלקי, הגל החדש הצרפתי ועל במאים כמו סטיאז'יט ריי ההודי או עבאס קיארוסטמי האיראני). הסרט מתרחש במחנה שבויים גרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, שאליו נלקחים שלושה חיילים צרפתים שמייצגים את שכבות החברה השונות בצרפת, כשעל המחנה מופקד קצין פרוסי שאותו מגלם הבמאי אריך פון שטרוהיים, שהתמחה בתפקידים מסוג זה בהוליווד, שם זכה בעקבותם לכינוי "האיש אותו אתם אוהבים לשנוא". אך רנואר אינו גורם לצופים לשנוא אף איש בדרמה האנושית הזאת שבה הוא מבטא את תפיסתו שנוסחה בסרט אחר ש"הצרה היא שלכל אחד יש את הסיבות שלו". לכל אחת מן הדמויות והלאומים שבסרט יש את ההיגיון שלו, והמבט המבין והחומל הזה נראה עוד יותר יוצא דופן כיום, כשאנו יודעים מה יקרה רק שנתיים לאחר מכן.

סינמטק ירושלים

22:00 – אגירה, זעם האלים (ורנר הרצוג, 1972, מערב גרמניה, 95 דקות)

לפני ההרפתקה שלו עם פיצקראלדו, הרצוג יצר פורטרט נוסף של אדם מערבי שמגיע לג'ונגלים של דרום אמריקה בחיפוש אחר הצלחה אך שוקע לתוך טירוף. בשני הסרטים קלאוס קינסקי מציג הופעות בלתי נשכחות של נחישות, תשוקה ורודנות שמנותקת מהשכל הישר. אך כמו שהסרט הדוקומנטרי של בלאנק מבהיר, הרצוג למעשה משרטט את קווי אופיו שלו, וההזדהות שלו נמצאת עם אותן דמויות גדולות מהחיים גם אם לא בקו השפיות. הרצוג משלב בין צילומים עוצרי נשימה של הג'ונגל הפרויאני והטבע הפראי שבו, מוסיקה מהפנטת של Popol Vuh ודמות שמתקדמת בכל הכוח לעבר סופה הבלתי נמנע. עם זאת, ולמרות שמדובר ביצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה ובסרטו הידוע ביותר של הרצוג, צריך לזכור שיש לו סרטים טובים ממנו, ולמרות שזוהי נקודת התחלה טובה לאלה שרוצים להכיר את הקולנוע של הרצוג בצורתו המזוקקת ביותר, כדאי להמשיך ממנה לסרטים נוספים שלו, כמו למשל כל השאר שהוא עשה בשנות השבעים, וכל סרטי התעודה הנפלאים שהוא ממשיך לעשות עד ימינו.

פיצקראלדו. התגלמות הרוח האנושית

יום שבת 18.05

סינמטק תל אביב

13:30 – אנדריי רובליוב (אנדריי טרקובסקי, 1966, ברה"מ, 185 דקות)

אולי סרטו החשוב ביותר של אולי הבמאי הגדול ביותר שיצא מברית המועצות, ובוודאי הנודע והנערץ ביותר כיום מביניהם. אנדריי רובליוב הוא צייר איקונות רוסי מהמאה ה-15 וטרקובסקי משתמש בסיפור חייו ותקופתו בשביל ליצור את אחד מהסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו על טבע האמנות והאמן, מקומו בחברה ומעשה היצירה עצמו. זהו לא סרט פשוט, צריך קצת רקע בתולדות האמנות וההיסטוריה של רוסיה, והרבה סבלנות לקולנוע איטי, מדיטטיבי וסימבולי בשביל לצלוח את 185 דקותיו (וזו עוד לא הגירסה המלאה, בהוצאת הדיוידי של קריטריון ניתן לצפות בגירסה בת 215 דקות). אך אולי הדרך הטובה ביותר לחוות אותו היא כסידרה של אפיזודות, שחלקן מדהימות גם בלי שום קשר למבנה הכללי, כמו סצנת התעופה בפתיחת הסרט או האפיזודה הארוכה של בניית הפעמון בסופו, שמתפקדת כמעין סרט קצר מופלא ומרגש על מעשה האמנות והעמדת הפנים שכרוכה בו. בכל אופן לא ניתן להיקרא חובב קולנוע בלי לצפות בסרט ולו פעם אחת.

14:00 – החגיגה (תומס וינטרברג, 1998, דנמרק, 106 דקות)

הסרט הראשון שהפך את כללי קבוצת דוגמה 95 לפרקטיקה, סרטו של תומס וינטרברג יצר תהודה עולמית לבמאי שלו ולקבוצה שיצרה אותו, ובישר, כביכול, על זרם חדש של קולנוע ריאליסטי שמנותק ממוסכמות אסתטיות וכלכליות ונועד לשחרר את הקולנוע. מאז, הכללים שהם ניסחו (שכמעט אף סרט בקבוצה לא מילא את כולם) נראים יותר כמו השתעשעות ופרובוקציה בריאה מאשר קבוצה אידיאולוגית יציבה, אבל כוחו הדרמטי של הסרט, שבו במהלך חגיגה משפחתית אחד מבני המשפחה מוציא את השלדים מהארון, עדיין נותר עז מספיק בשביל לסמן את האפשרויות שזמינות עבור כל יוצר קולנוע שמוכן לקום ולעשות סרט. אך האם כיום נותר מהסרט עצמו משהו שהוא יותר מרק מלודרמה משפחתית מניפולטיבית שמצולמת רע? העיבודים המצליחים של הסרט לתיאטרון מעידים שכן, אני חושב שלא.

16:30 – סנגם (ראג' קאפור, 1964, הודו, 238 דקות)

אודה מראש: אני לא יודע כלום על קולנוע בוליוודי וגם הסרט הזה תפס את עיני רק בגלל שהוא עומד במרכז סרטו של בני תורתי כיכר החלומות שבו מנסים להקים לתחיה בית קולנוע ישן ולהקרין בו את הסרט. אך ראג' קאפור הוא שם שמוכר גם לאלו שאינם בקיאים בקולנוע הודי וזהו אחד מסרטיו האהובים ביותר של השחקן-במאי הנודע משנות החמישים והשישים. כמו כל סרט בוליוודי טוב, גם זאת מלודרמה צבעונית, מוזיקלית ובאורך הגלות שבה השילוב של בידור עממי, ספקטקל קולנועי ואקזוטיקה מזרחית מפצים על מה שהיא חסרה באמינות או מורכבות.

אנדריי רובליוב. אלגוריה על מעשה האמנות