סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2016

שנה חמישית ברציפות שאני מעביר את עצמי את החוויה המפוקפקת של צפיה בכל סרטי התחרות העלילתית באורך מלא של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה (השנה היו 27, כמו בשנה שעברה), וכמו תמיד, אני שואל את עצמי בשלב מסוים למה אני עושה את זה, וכמו מאמין טוב, אין לי באמת תשובה, אני עושה את זה כי אני עושה את זה, וגם בשביל לשמור על המסורת של כתיבת הפוסט הזה. מה מטרת הפוסט הזה? אני מניח שקודם כל לעשות סדר, גם לעצמי בראש, על כל מה שראיתי וספגתי השנה ואיך זה גרם לי להרגיש כלפי הסרטים וכלפי הקולנוע הישראלי של השנה, ואולי בתקווה לעשות גם סדר לכם הקוראים וחברי האקדמיה המצביעים, כיוון שסקירות הסרטים שמופיעות כאן יותר מיועדות לאלה שכבר ראו את הסרטים, ופחות מתפקדות כהמלצות או ניתוחים מעמיקים של הסרטים. למי שקורא כאן כבר באופן קבוע – שמח שחזרתם, ולמי שחדש כאן – מקווה שתהיה קריאה מועילה.

מגמות בולטות

הבטיחו לנו ששנה שעברה היא שנת ביניים. ככה זה בקולנוע הישראלי אמרו, אחרי שנה מוצלחת באה שנה חלשה, ואז באה עוד מוצלחת. ובכן, לאחר 2014 הבאמת מוצלחת יחסית ו-2015 החלשה, באו סרטי 2016 והוכיחו שאפשר להיות חלשים עוד יותר. אמנם ביטול מסגרת הפרינג' גרם לקיטון מסוים ברמת הסרטים החובבניים לחלוטין (גם אם הם כמובן לא נעלמו לגמרי רק בגלל שאין את הקטגוריה), אבל עדיין ישנם סרטים חלשים בשפע (לדעתי, כמובן). צפיה מרוכזת בכל הסרטים כתמיד מעלה מגמות שניתן לזהות שחוזרות על עצמן לאורך הסרטים, ואנסה לעמוד כאן על כמה מהן, בין אם הן תרמו לחולשה הכללית של הסרטים, או לאיכותם, ובין אם הן סתם מגמות שמעניין להפנות אליהן זרקור.

משבר הסרט הפחות מוצלח

בשנה שעברה כתבתי על משבר הסרט השני, אבל השנה יכולנו לראות דוגמאות לבמאים שנאלצים להתמודד עם המשבר שמגיע אחרי יצירת סרט מוצלח, בין אם הוא סרט ביכורים או לאו, וברוב המקרים, בעיני לפחות, לא בהצלחה רבה. בעיקר הכוונה היא למני יעיש וערן קולירין, שאחראים לשני הסרטים שהכי אהבתי בתחרות של 2012 – המשגיחים וההתחלפות – והשנה הגיעו לתחרות עם שני סרטים שהיוו בעיני אכזבה עצומה, ובעיקר הרגישו חצי-אפויים וחסרי המיקוד, הדיוק והייחודיות של סרטם הקודם. בשני המקרים מדובר במידה רבה בניסיון להתפתח ולא לחזור על אותו עולם של סרטם הקודם, אבל עדיין בשימוש ברבים מאותם אלמנטים עלילתיים וקולנועיים של סרטם הקודם, מה שמסמן אולי שהניסיון הזה לצאת מהתבנית שהם יצרו כשל, או כלל לא היה הכרחי. גם סרטו החדש של נוני גפן הכל שבור ורוקד היה סוג של אכזבה ביחס לסרט הביכורים המקורי שלו לא בתל אביב, למרות שלא חשבתי שהסרט ההוא היה נטול בעיות ולא חשבתי שהסרט החדש לא טוב, אבל נראה שהוא לא מימש את ההבטחה של שימוש מקורי ואנרכיסטי בשפת הקולנוע שנרמז עליו בסרטו הראשון. מעניין, ואולי הולם, שדווקא בשנה כזאת, אחד הסרטים שהכי אהבתי הוא סרט שני של במאית שלא אהבתי כלכ את סרטה הקודם (הכוונה לרמה בורשטיין שסרטה למלא את החלל זכה בפרס אופיר ב-2012 וניצח את המשגיחים וההתחלפות), שדווקא הצליחה להתמודד בצורה יפה עם המשבר הזה על-ידי היפוך מוחלט של הסגנון מאותו סרט תוך שמירה על כמה מגרעיני העלילה של הסרט ההוא.

מוזיקה קלאסית ומוזיקה בכלל

אמנם מדובר במגמה מצומצמת, אבל ניתן בזהירות לומר שהקולנוע הישראלי לומד לגלות את עולם המוסיקה הקלאסית. שני סרטים התרחשו השנה בעולם הזה – הרמוניה שבו שתי הדמויות הראשיות הן מנצח ונגנית נבל ורוב עולמו של הסרט סובב סביב התזמורת שהם חלק ממנה, ולב שקט מאוד שבמרכזו פסנתרנית מקצועית שהחליטה לוותר על הנגינה אבל איכשהו לא מצליחה להימלט ממנה, ומגיעה לבסוף לכנסיה בה היא לומדת לנגן על עוגב. בשני הסרטים הלא מאוזנים האלה העיסוק במוזיקה קלאסית נראה כאילו הוא בדמו של היוצר והוא אחד הדברים שיותר עובדים בהם ומעניקים להם נפח והדר מסוימים. גם בלהציל את נטע יש דמות משנה אחת שמנגנת בתזמורת, ומוזיקה קלאסית מבליחה לרגע גם במעבר להרים ולגבעות.

מגמה רחבה בהרבה היא השימוש בשירים בצורה דיאגטית בתוך העולם של הסרטים והפיכתם לרגע למעין מיוזיקלס למרות שהם אינם במוצהר כאלה. זה כמובן קיים בסרטים שמוזיקאים עומדים במרכזם, כל אחד בסגנון אחר – ג'נקשן 48 (ראפ ערבי), הלהקה האחרונה בלבנון (קאברים רוקיים לשירי ארצישראל הישנה והטובה), והכל שבור ורוקד (קאברים רוקיים לפוסט-פאנק אייטיזי ישראלי). אך גם סרטים אחרים השנה עוצרים את שטף העלילה לטובת שיר או שניים – בסופעולם אלו שיריה המקוריים (והמוצלחים) של דפנה קינן המושרים בפי שניים משחקני הסרט, בלהציל את נטע זהו נועם רותם שמבליח להופעת אורח א-לה מגנוליה, מעבר להרים ולגבעות נפתח ונסגר עם שירים של שלמה ארצי (ובאמצע אנחנו מקבלים הרצאה קטנה על ההבדל בין שני הלחנים להכניסיני תחת כנפך של ביאליק), שבוע ויום עוצר את העלילה לנאמבר מקורי של אייר גיטאר סוער, אבינו מתרחש במועדון זמר ים תיכוני ונפתח עם אחד מהשירים שמנוגנים במקום, באנשים שהם לא אני יש כראוי לסרט סצנה מביכה של נגינה מהוססת בגיטרה של After Hours של הוולווט אנדרגראונד, ואפילו בסרט קטן ומינורי כמו סנפשוט יש שני נאמברים מוזיקליים (החביב עלי הוא זה שמתרחש ברפת). כמעט בכל הסרטים האלה, הרגעים המוזיקליים נותנים אתנחתא אנושית ורגשית בסרטים שבחלקם הם קרים או נוסחתיים הרבה יותר. מעניינת גם ההיצמדות לשירים, בחלק מהמקרים מקוריים, בחלק מהמקרים קאברים, דווקא בזמן שבו המוזיקה המקורית במרבית הסרטים הישראליים היא חסרת אופי במקרה הטוב ושתלטנית או צורמת במקרה הרע.

שובה המצער של המלודרמה המשפחתית

היא אף פעם לא באמת הלכה, היא תמיד הייתה שם, לעתים דומיננטית יותר, לעתים פחות, כשהיא נעלמה עם סרטי האנסמבל היא חזרה בדלת האחורית עם סרטי הז'אנר, וכאמור, נדמה שהיא מגדירה בעיני יוצרים מסוימים את עצם הישראליות. אבל בחיי שהרגשתי שבשנים האחרונות הז'אנר הזה פחת, והנה השנה הוא צץ שוב, וניתן למצוא הדים שלו כמעט בכל סרט. אוהבים להתלונן על כך שהקולנוע הישראלי כל הזמן עוסק בסכסוך ובצבא, אבל אני מוכן לקחת סצנה של ערבי במחסום כל סרט שני אם זה יקח את המלודרמה המשפחתית, כי אם אני אשמע עוד סצנה אחת של ריב בין הורה לילדו המבוגר או בין בעל ואישה, אני פשוט אהיה חייב לצרוח. אבל הויכוחים האלה הם רק אבני היסוד שעליהם מושתתות הקלישאות הגדולות יותר שבאות עם הז'אנר: ניסיון כושל להיכנס להריון (להציל את נטע, אבינו, הרמוניה, טוב שם הם יכולים להאשים את התנ"ך), מוות במשפחה (שוב להציל את נטע, אבוללה, אמור, שבוע ויום, הולכת שבעה, גם אם שם זו חברה ולא בת משפחה), רומן מחוץ לנישואין (סנפשוט, מעבר להרים ולגבעות, ילד טוב ירושלים, ופעם שלישית להציל את נטע, יש קלישאה של הז'אנר שאין בסרט הזה?). הנוסחאות האלה גורמות לסרטים להישאר בינוניים, משעממים ומוכרים לעייפה, והריבים הבלתי פוסקים האלה, שהם כנראה הרעיון של תסריטאי ישראלי מצוי למושג "קונפליקט" בעיקר מרעילים את התודעה של הצופה בכמויות מסחריות של עוינות הדדית שאני בטוח שפוגעות בנפש יותר מצריכה אובססיבית של פורנו. הגיע הזמן להפסיק עם זה. הגיע הזמן שתסריטאים יזהרו מהקלישאות האלה כמו מאש, לפחות עד שהן יפסיקו להופיע בתדירות כה גבוהה בסרטים אחרים, והגיע הזמן שהלקטורים בקרנות יפסיקו לעודד תסריטים שמשתמשים בנוסחאות המדכאות האלה ויגאלו אותנו מהעונש הזה. כמו רעל, בכל פעם שמוכנס לאיזשהו סרט השנה, אפילו יהיה זה סרט ז'אנר או קומדיה, מידה קטנה ביותר של מלודרמה משפחתית, כבר הסרט מחמיץ לכמה רגעים ונהפך לבלתי נסבל. הגיע הזמן לומר די.

המושא הרומנטי הגרמני

האם בחוזי הקו-פרודוקציות עם גרמניה יש סעיף שמכריח את הגיבור להתאהב בדמות גרמנית? זה לא טרנד חדש, אפשר היה לראות אותו מאז ללכת על המים, ומאז היה אפשר למצוא אותו באיה הקצר, פלאפל אטומי ואחרים, אבל השנה היה אפשר לראות כמה וכמה סרטים שבהם הדמות הראשית (לעתים גבר ולעתים אישה) מתאהבת או מנהלת מערכת יחסים עם דמות גרמנית. באנטנה והכל שבור ורוקד אלו גברים עם נשים גרמניות (רזות ובלונדיניות), ובהפורצת ולב שקט מאוד אלו נשים עם גברים גרמניים (מאופקים, שקטים והגונים אך גבריים ובעלי סמכות). כמעט תמיד אלו דמויות קלושות, חסרות עומק או היסטוריה של ממש (רק באנטנה מדובר במערכת יחסים ארוכה, בהכל שבור ורוקד זהו מעין סטוץ מתמשך ולא מחייב ובהפורצת ולב שקט מאוד זוהי כמעט מעין פנטזיה על ג'נטלמן שאין לו ממש אישיות והוא בעיקר ניגוד לישראליות הלא מספקת). יש משהו מעיק ונוסחתי בטרנד הזה, שבעיקר מוביל לדמויות לא מורכבות, אפילו יחסית לדמויות משנה, ומכיוון שהסרטים האלה רובם ככולם מופקים בתמיכת כסף גרמני, נלווית לבחירה התסריטאית הזאת גם תחושה לא נעימה של אופורטוניזם.

הסרטים המתחרים

כמו בכל שנה, אני אסקור כל סרט וסרט מה-27 שהתחרו השנה, בצירוף התקציר כפי שהוא מופיע באתר האקדמיה לפני כל ביקורת, ואציין בחלק מהמקרים גם את הקטגוריות שהצטיינו לטובה בסרט ואלה שהיו בעייתיות בעיני. כמו בשנים קודמות, התמקדתי בעיקר בקטגוריות המרכזיות ופחות שמתי דגש על המשניות (אך חשובות לא פחות).

אבוללה (בימוי: יוני גבע)

אדם הוא ילד פיקח ובעל דמיון עשיר ופורה. לפני שנה, אחיו הגדול נהרג בתאונת דרכים. מאז התאונה החיים של אדם ומשפחתו השתנו. הוריו על סף גירושים. הוא מתקשה בלימודים, תמיד מסתבך במכות ובנוסף, המחנך המרושע של הכיתה, שונא אותו. אולם חייו של אדם משתנים ביום שהוא פוגש את אבוללה. האבוללה הם מפלצות גדולות ובלתי נראות אותן מנסים ללכוד למען מחקר. כדי להציל את החבר הכי טוב שלו ואת עצמו, על אדם יהיה ללמוד לשים את העבר מאחוריו, להתגבר על הפחדים ומעל לכל להבין, שאם אתה אוהב מישהו באמת, אתה אף פעם לא לבד.

אודה מראש, אני יודע שאני לא בדיוק קהל היעד של הסרט הזה, שמיועד בעיקר לילדים ונוער (גם אם עדיין מדובר בסרט יחסית אפל ולא מתיילד ביחס לז'אנר), אבל עדיין, לא ציפיתי לסבול ולהשתעמם כל כך בסרט שנדמה שאין בו כמעט גרם אחד של מקוריות. כאמור, הסרט הזה, שמבוסס באופן חופשי על אגדת רוחות ירושלמית על מעין בוגימן בשם אבוללה, נוטה פחות לז'אנר סרטי הילדים ויותר לז'אנר סרטי האימה. ואכן, על הצילום מופקד גיורא ביח ועל המוזיקה פרנק חיים אילפמן, שעבדו גם על מי מפחד מהזאב הרע, והסרט אכן נראה כממשיך את הניסיון שלו ליצור סרטי ז'אנר מוקפדים ומלוטשים בעברית ובישראל. אך כמו צמד הסרטים של קשלס ופפושדו וסרטי ז'אנר רבים אחרים מהשנים האחרונות, נראה שהניסיון לעשות לוקליזציה לז'אנרים הוליוודיים לישראל מתמקד בהכנסת שני אלמנטים ישראליים מרכזיים – המלודרמה המשפחתית והסכסוך הישראלי-ערבי. אך אלה לא שני מרכיבים שכדאי להתפאר בהם, הם יותר כמו הרעות החולות של הקולנוע הישראלי, וגם כאן, ההכנסה של דמות ערבית מסתורית וטרגדיה בעבר של המשפחה אינה משולה להוספת פן ישראלי לסיפור. ההתלהבות של מבקרים רבים בארץ מהסרט הזה (שוב, כמו ממי מפחד מהזאב הרע) גם נדמית לי כהתלהבות יתר מנסיונות מנייריסטיים לייצר הרגשה של פרודקשן ואליו גבוה באמצעים זמינים (שימוש רחב בקריין-שוטים ומוזיקה מקורית בביצוע תזמורת סימפונית), במקום בחינת השפה הקולנועית הדי סטנדרטית, גם אם מוקפדת שלו. אפילו העיצוב של המפלצת נראה כמעין מישמש שלא בדיוק נדבק ביחד בין גוש פרוותי שחור ועיני חתול ירוקות שהממזריות הקלילה שלהם מתנגשת עם המגושמות הכללית של היצור. כאמור, מבחינה עלילתית ישנה קלישאה כמעט בכל רגע בסרט, שניתן אולי לסלוח לה כשיודעים שמדובר בסרט שנועד לקהל שטרם שבע מהקלישאות האלה, אך גם ביצירות שפונות לקהל היעד הזה ניתן לצפות למקוריות רבה יותר. הגניבה הכי בוטה שהסרט עושה, באופן מודע לחלוטין, היא מאי.טי של שפילברג, שניצב כמעין דגם לסרט לכל המשפחה שמשלב מתח, דרמה משפחתית והרפתקה בעלילה פשוטה שגם ילד יכול לעקוב אחריה. מיותר להסביר את הפער בין הקלאסיקה של שפילברג לסרט הזה. כאמור, הגניבה ממנו נעשית במודע (ברגע אחד בסרט אחת הדמויות מציעה שאבוללה יגרום להם לעוף, ודמות אחרת עונה בציניות שזה משהו שרואים בסרטים ואנחנו עכשיו במציאות, שוב כמעין הדגשה של הניסיון שנעשה בסרט לעשות לוקליזציה לז'אנרים הוליוודיים), אך המודעות הזאת לא הופכת את הגניבה לבוטה פחות. שתי נקודות האור בסרט הם מכרם חורי בתפקיד משנה סביר שהוא כרגיל מוציא על הצד הטוב ביותר והצילום מלא האווירה של גיורא ביח, אבל גם הם בסופו של דבר מתבקשים לעבוד בתוך תבניות שלא מכבדות את הכישרון והמקוריות שלהם.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (יוני גבע): כאמור, בגלל שכל אחת מהסיטואציות והדמויות בסרט הזה היא קלישאה שחוקה, משעממת ובלתי נסבלת, ובגלל שהמבנה העלילתי מושאל מסרט אחר שעצם ההשוואה בינו לסרט הזה היא מופרכת; מוזיקה (פרנק חיים אילפמן): מקום מיוחד בסבל שעברתי בצפייה בסרט שמור למוזיקה הבומבסטית וחסרת הניואנסים של אילפמן, שבדומה למי מפחד מהזאב הרע גם זוכה לשימוש מוגזם שלא משאיר מקום לצופה לנשום או לחשוב בעצמו כמעט באף רגע, ונדמה לי שהאחריות כאן מונחת יותר על הבמאי מאשר על המלחין.

אבינו (בימוי: מני יעיש)

עובדיה רחמים הוא המאבטח הכי חזק ובלתי מנוצח. בערב הוא עובד במועדון "שמיים", מועדון מזרחי קשה ואלים, ובבוקר הוא עובד בהובלות. עובדיה מנסה כבר 5 שנים להכניס את אשתו רחל להריון. הם בטיפולים, תפילות… אך עדיין אין ילד. שלום רוזנטל, מאפיונר כבד שמבלה במועדון מדי ערב, מציע לעובדיה את ההצעה הכי מפתה: כסף! עובדיה מתחיל לעבוד כגובה צ'קים עבור רוזנטל. עובדיה מתחיל להרוויח המון כסף ושם את אשתו במרפאה הכי יקרה בארץ. עכשיו עובדיה רוצה לצאת ממעגל הפשע, אבל לשלום רוזנטל יש תכניות אחרות.

בלי שום ספק, האכזבה הגדולה ביותר שלי השנה. אם סרטו הקודם של יעיש, המשגיחים, שהיה סרט השנה שלי ב-2012, הכיר לנו קול ייחודי, אותנטי וחדש בקולנוע הישראלי, גם אם לא נטול פגמים, סרטו השני של יעיש, במקום לתקן את אותם פגמים, מחריף אותם עוד יותר, והפגמים הללו נובעים מהקונפליקט הבסיסי בנפשו של יעיש, לא בין להיות אדם מאמין או אדם חילוני, אלא בין להיות במאי ריאליסטי או במאי של סרטי פעולה. יתכן אגב שניתן לעשות את שני הדברים, אך המתח בין שני הסגנונות האלה, שגרם למעט הקטעים שכן חרקו בסרטו הקודם, מחריף כאן הרבה יותר ומאיים למוטט את הסרט כולו. הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות שעברו 4 שנים בין יציאת שני הסרטים, נראה שמדובר בתסריט שלא היה אפוי לחלוטין ויצא לפועל לפני שהושלמה הכנתו כראוי. קשה לי לשים על זה ספציפית את האצבע, אבל יש משהו שלא לגמרי מרגיש שלם ועמוק בעולם שבו הסרט מתרחש ובדמויות שבמרכזו, גם אם אלו שני האלמנטים הכי עסיסיים בסרט שנותנים לו את מירב האופי והעניין שבו. אלה גם האלמנטים שהיו כל כך חזקים בסרטו הקודם של יעיש, ובעיקר הספציפיות המדהימה והמדויקת שבה הם שורטטו, מהלוקיישנים, דרך הדיאלוגים וכלה בליהוק. כאן שוב נעשתה מלאכה טובה במחלקות האלה, אך נראה שמה שהכשיל את יעיש הוא העתקת הלוקיישן מהשכונה הבת-ימית שבה התרחש המשגיחים לעולם מועדוני הלילה והעבריינות הקטנה. נראה שמדובר בעולם שהוא פחות חי ונושם אותו ומושפע יותר מהניסיון לעשות סרט פשע רווי אקשן ואלימות מאשר הניסיון לתפוס בצורה אותנטית אווירה של מקום ואנשים מסוג מסוים (שוב, לא דבר בלתי אפשרי בסרטי פשע ישראליים, מן הסתם מתחת לאף הוא הדוגמה הטובה ביותר). אך כמו בפילם נואר טוב, אם רוצים למצוא את האשם האמיתי צריך לחפש אחר האישה, ובקולנוע הישראלי מדובר ספציפית באישה המנג'סת ובאופן כללי במלודרמה המשפחתית שנלווית לה והיא נלווית אליה בקשר בל-ינתק. הכנסת קו העלילה של הניסיון של עובדיה ואשתו להיכנס להריון טוען את הסרט במלודרמה משפחתית לא נחוצה, היכן שבסרט הקודם היה קו עלילה רומנטי, עדין ואנושי של התאהבות באישה צעירה ודעתנית, כאן ישנה אישה מנג'סת וחד-ממדית (אותה מגלמת אותה שחקנית ואשתו בחיים של השחקן הראשי, רותם זיסמן כהן). זהו המסמר האחרון בארון של סרט שבמיטבו שואף להיות טרגדיה, שבה הבחירה המוסרית שהגיבור ניצב מולה היא זו שקובעת את גורלו, אך מהחומרים האלו ומהעולם המרתק שהוא מתרחש בו הוא לא מצליח לרקום יצירה שבאמת מציגה אותם לעומק, ובעיקר מרגישה כמו יצירה לא מגובשת של במאי בעל פוטנציאל אדיר.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (מוריס כהן) ושחקני משנה (אלון דהן, חיים זנאתי): הסרטים של יעיש הם קודם כל ואחרי הכל על גבריות, והוא יודע לכתוב דמויות גבריות יצריות וחזקות וללהק ולביים את השחקנים שמאכלסים אותן באופן ייחודי דווקא על רקע הדמויות הראשיות הגבריות החלשות שנמצאות במשבר גבריות ברוב הקולנוע הישראלי. כאן המצב אינו שונה, והעבודה שכל אחד משלושת השחקנים המרכזיים בסרט עושה היא מעולה – מוריס כהן כריזמטי ומרתק באותו אופן שרועי אסף היה לפניו (וניתן לקוות שגם במקרה שלו זה יוביל לליהוקו בסרטים רבים נוספים), והוא מצטיין בלהעביר את המשבר המוסרי שהדמות שלו נמצאת בו ואת הפראיות והאנושיות שנמצאות בו בכפיפה אחת ואחראיים למשבר הזה, אלון דהן כבר בערך 20 שנה עושה תפקידי משנה כפויי טובה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון והגיע הזמן שהוא יזכה להערכה שהוא ראוי לה, וכאן הוא זוכה לדמות עסיסית במיוחד בדמותו של גנגסטר אשכנזי פתטי שהוא סוג של ילד כאפות שכעת הולך לנקום בכל מי שזילזל בו, וחיים זנאתי שלא תמיד מלוהק כהלכה זוכה כאן לתפקיד קטן אבל מאוד מעורר אמפתיה של אדם שמייצג את הקצה השני מזה של דהן של הדילמה בה הדמות הראשית נמצאת, בתור אדם שהחליט להפנות את גבו לעסקים מלוכלכים למרות שהוא שקוע מבחינה משפחתית בעולם הזה, ורגעיו המעטים בסרט מהווים את הלב האנושי שבו, ואולי את השריד היחיד בסרט לאחוות הגברים שהיתה בלב סרטו הקודם של יעיש ונעדרת מזה הנוכחי.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (מני יעיש): כאמור, הקונפליקט הסגנוני שבסרט מחליש אותו, אך גרוע מכך, אף אחד מהסגנונות האלה לא מבוצע מספיק טוב כשלעצמו, הריאליזם לא מספיק מפורט ומלא אופי כמו בסרטו הקודם, וסרט הפשע רוויי האקשן מבויים בכמה פרצים בריאים של אנרגיה וצילום דינמי אבל לא יותר מזה, גם אם יש כמה סצנות שכתובות ומבוימות בצורה מותחת כראוי (בעיקר אלה של גביית החובות של עובדיה) שמוכיחים שוב שליעיש יש כישרון מוכח שלא בא לביטוי בצורה מספיק מגובשת כאן; שחקנית משנה (רותם זיסמן-כהן): זיסמן-כהן, שהתגלתה בהמשגיחים כאחת מהשחקניות הטובות בארץ, משלימה כאן רצף מצער של תפקידים לא טובים בסרטים לא טובים שבהם היא מוגדרת בעיקר על-ידי האימהות שלה כשהיא משחקת אישה בהריון או שמנסה ללא הצלחה להיכנס להריון (זינוק בעליה, המילים הטובות, עיר מקלט) וכתוצאה מכך נקלעת לאחת המצוקות הכי קשות של הקולנוע הישראלי והיא דמות האישה המנג'סת והלא מרוצה. זה חבל וזה בעיקר ביזבוז של הכישרון האדיר שלה והוכחה שיתכן ובשביל שאישה תקבל תפקיד טוב בקולנוע הישראלי אסור לדמות שלה להיות נשואה; עריכה (שירה ארד): געגועים עולים בזמן הצפייה בסרט הזה לאסף קורמן שערך את סרטו הקודם של יעיש וכנראה כעת הוא עסוק מדי בבימוי בשביל להתפנות לעריכה. אם שם נראה שהוא עשה את המיטב בשביל בכל זאת ללכת עם האספירציות הז'אנריות של יעיש אבל בצורה מדודה ומדויקת, כאן העריכה המרושלת מגבירה עוד יותר את תחושת חוסר הסדר שהסרט לוקה בה, למרות שיתכן שגם מדובר פשוט בניסיון לא מוצלח לאחות חומרים שבמקורם לא יכלו להתחבר כראוי.

אמור (בימוי: רפאל רביבו)

אחרי שנדד באירופה תקופה ארוכה, דניאל חוזר אל בית נעוריו שנמצא במושב קטן, אי שם בארץ, חוזר בכדי למצוא את לִילַה, אשת חייו. לִילַה, בעברה מורה לבלט, מרותקת למיטתה כבר יותר משלוש שנים. דניאל חוזר בכדי לעשות דבר בלתי נתפס על הדעת, מתוך אהבה. הסרט עוסק בהתנגשות בין אמונה דתית וחופש בחירה באמצעות דיון על המתת חסד. מה צריכה הצעירה הזאת לעשות, שהרי אין לה שום אפשרות לבצע את המעשה בעצמה?

בדומה לנסים דיין לפני שנתיים שעשה סרט ראשון אחרי 29 שנה עם מפריח היונים, זהו סרטו הראשון של רפאל רביבו מזה 28 שנים לאחר שעשה סרט חקירה משטרתית לא רע בכלל בצרפת בשם הבועה ב-1975 ואז שני סרטים בינוניים בישראל עם עדות מאונס (1984) הסנסציוני כשמו ומקום ליד הים (1988) שכבר נטה לגבול הפורנו הרך וזכור כיום בעיקר בשל סצנות המין האקרובטיות של ענת צחור ואלון אבוטבול. סרטו החדש דווקא מופנם יותר ופרובוקטיבי פחות, אבל כנראה גם החלש מכולם, כי אפילו סנסציוניות וריגושים זולים עדיפים מהשיעמום המוחלט של הדרמה המשפחתית הזאת שעל-פי תקצירה עוסקת בדילמה המוסרית של המתת חסד אך למעשה מורכבת, כמו רוב הדרמות המשפחתיות הישראליות, מויכוחים דלים וקלישאתיים בין בני משפחה המחליפים האשמות, חושפים סודות מעברם, וסוגרים חשבון אחד עם השני. קווי עלילה שלמים שאינם קשורים לנושא המתת החסד נעלמים כלא היו ככל שהסרט מתקדם לעבר נושאו המוצהר, כשגם הסצנות בבית החולים כתובות בצורה איומה ונוסחתית. לירון לבו, נטלי עטיה, דן תורג'מן וענת עצמון לרוב לא ידועים בזכות ליהוקם לתפקידים מורכבים במיוחד, וגם כאן לא ניתנת להם הזדמנות לפתח דמויות רב-ממדיות, אבל החרפה האמיתית של הסרט היא ליהוקו של גיל אלון לתפקיד שטוח ועלוב במיוחד של אביה הדתי של הגיבורה שמסרב להמתת החסד פשוט משום שהוא דתי ואטום. כואב לראות כזה ביזבוז של מי שביצע את אחד המונולוגים הגדולים בקולנוע הישראלי בשמיכה חשמלית ושמה משה.

אנטנה (בימוי: אריק רוטשטיין)

יהושע, ניצול שואה בן 80, מגלה בוקר אחד שעל גג ביתו הותקנה אנטנה סלולארית. מתברר ששכנו השכיר את החצי שלו בגג המשותף לחברות הסלולר! יהושע חש שנעשה לו עוול נוראי, הוא מאמין שכל תחלואיו וכאביו הרבים הם בגלל הקרינה מהאנטנות, הוא מתחיל לחוש באובססיביות את הקרינה בכל מקום, ומפתח הפרעה רודפנית שהולכת ומחמירה. הוא יוצא למלחמת עולם בשכנו המנוול. אל תוך המערבולת הזאת נסחפים בעל כורחם אשתו שרה ושלושת בניו הבוגרים. המשבר חושף את הבעיות האישיות אצל כל אחד מבניו ומאלץ אותם להתמודד עם צלו של אביהם.

זאת לא הייתה השנה של מרק רוזנבאום. זהו כבר הסרט השלישי ברציפות בסקירה זאת שהוא וחברת ההפקות שלו טרנספקס חתומים עליו, וכולם מאכזבים, בעיני לפחות. כאן לפחות, בניגוד לסרט הקודם, אני יכול לראות את הפוטנציאל. למרות שמדובר בתסריט בעייתי כשלעצמו, הוא לפחות מלא בחומרים ודמויות שהיה אפשר לעשות איתם דברים מעניינים. הסרט חוזר לטרנד שפעם היה מאוד פופולארי בקולנוע הישראלי ובשנים האחרונות קצת נזנח, של סרטי אנסמבל. מספר קווי עלילה נטווים סביב כמה דמויות הסובבות משפחה אחת שבמרכזה עומד ניצול שואה, שבמקור נתן לסרט את שמו הקודם דור 3 שנזנח לטובת אנטנה (שני השמות לא מוצלחים במיוחד). זהו סרטו העלילתי הראשון של במאי ותסריטאי הטלוויזיה הותיק אריק רוטשטיין, שביים את הפוך הזכורה לטוב והיה אחד מהכותבים בפלורנטין ושבתות וחגים המוערכות. רוטשטיין משתמש בנושא הדור השני והשפעת השואה עליו כקרש קפיצה לדיון בכל מיני סוגי דמויות ותופעות ישראליות, ולא משתמש בו כמרכז העלילה היחיד, שזה טוב. הבעיה היא שאף אחד מהכיוונים שאליהם הסרט הולך באמצעות אחת מן הדמויות הראשיות – יוצא הצבא המאצ'ואיסטי שאטום למשפחתו, הילד המזדקן הסטלן שעדיין מחפש את עצמו גם בגיל 34, הסופר המתוסכל שמעדיף ללמד ולנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם תלמידותיו כי כישרונו אבד לו – אף אחת מהן לא בנויה כראוי, וכפי ששמתם לב מתיאורן, כולן – כן, גם לי נמאס לכתוב את המילה הזאת – קלישאות. למרות שלזכותו של רוטשטיין יאמר שכל אחת מהן מובחנת כראוי מהאחרות (וגם ברוב המקרים משוחקת היטב) ולכל אחת מהן מוענק משקל כמעט זהה שנותן לכל אחת לתפוס את המרחב שלה בסרט, רובן סובבות סביב תו אחד שחוזר על עצמו, כמו גם אב המשפחה ניצול השואה שמוגדר על-ידי האובססיה שלו לפירוק האנטנה שהוצבה בבניין שלו שנותנת לסרט את שמו. ברגעים המעטים שהדמויות יוצאות מהתו הזה, כמו למשל בסצנה יפה בין האב הזקן לחברה הגרמניה של בנו בה הם מדברים בגרמנית, הסרט מתעורר לחיים, אבל רוב הזמן הוא שקוע בסיטואציות ודיאלוגים נוסחתיים. אמנם רוטשטיין מצליח לשמור על עניין לאורך כל הסרט, אבל ישנה תחושה מוזרה של סתמיות וחוסר אופי ששורה על כל הסרט, כאילו הוא טרם החליט לאיזה כיוון לקחת אותו ומה הוא בעצם רוצה להביע.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (דניאל גל): ישנם שחקנים רבים ובעלי זכויות העושים עבודה טובה בסרט – אלכס פלג, גילה אלמגור, ישי גולן, מיקי לאון ומיכאל אלוני – אך מכיוון שכולם פנים מוכרות ורובם לא יוצאים יותר מדי מאיזורי הנוחות שלהם, את ההצגה גונבות דווקא הפנים החדשות של דניאל גל (שהשנה היה ניתן לראות גם בהלהקה האחרונה בלבנון) ולמרות שגם היא משחקת סוג של קלישאה של תלמידה צעירה שמתאהבת במורה שלה, הרעננות מלאת החיים שלה בכל זאת נותנת מעט אנרגיה צעירה לסרט שברובו הוא די יבש ומבוגר.

אנשים שהם לא אני (בימוי: הדס בן ארויה)

ג׳וי ויונתן נפרדו. ג׳וי שבורת לב ונואשת ליצור איתו קשר, אבל אז היא פוגשת את ניר, אינטלקטואל פטפטן שעושה ואומר כל שעולה על רוחו. היא מחליטה שמה שבא לה, בעצם, זה להיות חופשיה ולגמרי לבד, כמוהו. אלא שההחלטה הזאת תגבה ממנה מחיר גבוה ממה שחשבה.

מבין גל הסרטים ה"צעירים" של השנה (סופעולם, ברש, במידה מסוימת גם הכל שבור ורוקד), הסרט הזה, שגם נעשה באמת ע"י הבמאית הכי צעירה בתחרות (בת 28 בלבד), אנשים שהם לא אני הוא בבירור המוצלח ביותר, ובאופן כללי אחד הסרטים המרעננים ביותר השנה בתחרות. מכיוון שהסרט החל כסרט גמר של בן ארויה באוניברסיטת תל אביב, ציפיתי לסרט סטודנטיאלי ומחופף בהרבה, אך התוצאה – גם אם יתכן שהיה עדיף להשאיר אותו כסרט קצר בן 45 דקות במקום למתוח אותו לפיצ'ר בן שעה ורבע – עדיין מרשימה ביותר. בתור מי ששייך לדור ולמילייה החברתי של בן ארויה (גם אם אני יחסית מנסה לשמור מרחק מהיפסטרים), אני חייב לומר שמעולם לא ראיתי אותו מוצג בצורה כה ישירה וטבעית בקולנוע הישראלי. בראיון מרתק שערכה איתה נטע אלכסנדר בהארץ, בן ארויה אכן אומרת שהיא רצתה להציג את הדור הזה על הבד כיוון שהיא לא ראתה אותו שם קודם. ואם יש דבר אחד שעולה בבירור מהסרט הזה זה שאנחנו חתיכת דור לא פוטוגני, לא מבחינה חיצונית (זה דווקא כן), אלא מבחינה אנושית. בן ארויה מציגה את תל אביב הצעירה וההיפסטרית כגיהנום של אנשים שכמהים לאינטימיות אך לא מסוגלים להכיל אותה, ששואפים לאינטלקטואליות אבל מסתפקים במודעות עצמית ריקה מתוכן או ניפנוף בהון תרבותי מלימודים של מדעי הרוח, שמנסה לשמר דימוי מוסרי של עצמו אך הוא למעשה אנוכי ונצלני כלפי האחר, שמנסה להיראות בשליטה ולא להיתפס כפתטי אך הוא חסר ביטחון עד כדי גימגום קיומי. לדור הזה, כפי שהוא מוצג בסרט, בעיקר אין שום דבר מעניין להגיד והוא מעורר בחילה בחוסר האותנטיות והנרקיסיזם שבו. בגלל שבן ארויה מגלמת את הדמות הראשית והסרט מתמקד בה כל הזמן, לעתים עולה השאלה האם הייתה זו כוונתה המוצהרת להציג את הדור הזה בצורה כה שלילית, או שהאם היא ניסתה להציג אותו בצורה נאמנה וזו פשוט התמונה שעלתה ממנו. עוד היא אומרת בראיון בהארץ שההשפעות שלה הם היצירות של לנה דנהאם (בעיקר סרט הביכורים שלה רהיטים קטנים שנעשה לפני ההצלחה של בנות) וגרטה גרוויג (בעיקר היצירות שלה לפני פרנסס הא, כלומר הסרטים שעשתה עם בן זוגה הקודם ג'ו סוונברג כמו Hannah Takes the Stairs ו-Nights and Weekends, נו, היפסטרים, חייבים להוכיח שהם היו שם לפני שזה נהיה מגניב). ההשפעות האלה אכן מיד עולות לראש כשצופים בסרט, בעיקר בעיסוק שלו בצעירים היפסטרים חרדתיים ומודעים לעצמם שמנסים ללא הצלחה ליצור מערכות יחסים אינטימיות, ובריבוי סצנות הסקס הגרפיות והמאוד ריאליסטיות, שלא חוששות להתמקד דווקא ברגעים המביכים והלא אירוטיים בעליל של יחסי המין. מצד אחד, ישנה תחושה שאצל בן ארויה, בניגוד לסרטיו של סוונברג ויוצרי מאמבלקור אחרים כאהרון כץ ואנדרו בוז'לסקי, אין את אותו עומק רגשי וריאליזם פסיכולוגי של דמויות שאתה באמת לומד להכיר לעומק, אך מצד שני, בן ארויה מביימת בצורה מהוקצעת ואינטיליגנטית יותר מברוב סרטיו של סוונברג, וגם נעזרת בצלם מוכשר (שהפך לתקופה לבן זוגה בעקבות הצילומים). בדומה ליצירותיה של לנה דנהאם, ישנה תחושה קלה של גבול שנחצה בין יצירה שעוסקת בשטחיות ליצירה שהיא שטחית בעצמה, אבל נדמה לי שבן ארויה ניחנה ביותר רפלקציה עצמית, ומעידה על כך העובדה שהיא לא מפחדת להציג את הדמות שלה עושה מעשים שהם בבירור מטרידים ומעוררי חלחלה, ואינה מנסה להצדיק או להלל אותה. אך בסופו של דבר, העובדה שכל הדמויות בסרט הן בלתי נסבלות ומלבד ההצגה האמינה והאותנטית של הדור הזה כפי שהוא אין לסרט משהו יותר מעניין להגיד כן הופכות את הסרט לחוויה מטרידה, אך בין אם ההטרדה הזאת ריקנית או עמוקה, היא גרמה לי לא להפסיק לחשוב על הסרט למשך הרבה זמן לאחר הצפיה בו, וזה בהחלט הישג.

קטגוריות בולטות: בימוי (הדס בן ארויה): כאמור, הבימוי של בן ארויה מתעלה מעל במאי אינדי אמריקאיים רבים, ובעיקר יש בו תחושה אמיתית של יצירה צעירה ומלאת אנרגיה מתפרצת. באופן אישי יכולתי להזדהות עם הרבה מהבחירות הסגנוניות של בן ארויה (אפילו עד לרמת כותרות הפתיחה שתופסות את כל המסך) כאילו היא קראה את מחשבותיי, ובעיקר מדובר בדינמיות ובטבעיות שבה היא תופסת את העיר, שהופכת, כמו שנהוג לומר, לדמות נוספת בסרט, שכל הזמן חיה ונושמת בסרט דרך הרחובות והמקומות שהדמויות כל הזמן נעים בהם; צילום (מידן ארמה): די בפשטות, זהו הסרט עם הצילום שהכי אהבתי השנה. גם עבורו זהו סרט ביכורים באורך מלא, לאחר שצילם לא מעט סרטי סטודנטים של תלמידי החוג, ובסרט הזה הוא אחראי לא פחות מבן ארויה לתחושת הריאליזם והחיים הפועמים של הסרט, דרך תנועת מצלמה קינטית מאוד (באמצעות שימוש מרובה בסטדיקאם? ככה זה נראה לפחות), ותצויין לטובה גם הטמפרטורה הקרירה אך הריאליסטית של צילומי החוץ, שמצד אחד מרגישה קולנועית אך גם מאוד תל אביבית, אבל מצד שני לא נתפסת לאפרוריות הקלינית שצילום דיגיטלי קר מדי לרוב גולש אליה ומעקר כל חיים מהסרט; שחקנית ראשית (הדס בן ארויה) ושחקן ראשי (יונתן בר-אור): כמו כל סרט ריאליסטי, אחד מהאלמנטים הבסיסיים הוא שהשחקנים הראשיים יהיו טבעיים ולא יתאמצו באיכלוס הדמויות שלהם, וההצלחה של הסרט קשורה גם בהצלחה של שני השחקנים המרכזיים – בן ארויה, שהחליפה ברגע האחרון שחקנית אחרת, נראית בהחלט כאילו היא מגלמת את עצמה (גם אם לטענתה אין זאת כך) ומתמודדת באומץ ובטבעיות עם סצנות הסקס הארוכות והטעונות שבסרט, בלי לפספס אף ביט של חוסר נעימות ומבוכה, ובר-אור הוא דמות ייחודית של ממש: דוש אנוכי שמצליח להיות חסר ביטחון ולא מאיים גם כשהוא מתנהג באנוכיות מוחלטת. הדמות שלו היא אולי הכי בלתי נסבלת בסרט, אבל היא לא נופלת לשום קלישאה של גבריות אטומה טיפוסית, ובר-אור מצליח לגלם באנושיות ובטבעיות מוחלטת את הדמות הזאת של היפסטר שמשוכנע שהוא רק מנסה להיות בסדר ולא לשקר לעצמו ולאחרים גם כשהוא נכשל בזה לחלוטין בגלל שהוא כל כך מרוכז בעצמו.

ברש (בימוי: מיכל ויניק)

נעמה בת 17, והתחביבים שלה הם אלכוהול, סמים וחברות משועממות. בדיוק כשאחותה הבכורה בורחת מהבית וכל המשפחה מתחילה לחפש אחריה, נעמה פוגשת נערה חדשה מהתיכון ומתאהבת בה עד מעל לראש.

במקום אחר כתבתי שברש הוא מסוג הסרטים שכמעט לא ניתן לגעת בהם מבחינה ביקורתית, בגלל שמדובר בסרט צעיר ואנרגטי, של במאית שזהו סרט הביכורים שלה, על רומן לסבי בין שתי נערות. שלא מתחשק לדבר עליו בצורה שלילית לא רק מתוך תקינות פוליטית, אלא מתוך המוסריות של הצופה או המבקר עצמו, שרוצה להרגיש שהוא מפרגן למיעוט שמרים את קולו ומבטא את עצמו בצורה לא מתחנפת. ואכן הסרט זכה לקונצנזוס אוהד כמעט מוחלט מצד הביקורת כשיצא לאקרנים: למעט אורי קליין ובנימין טוביאס, כל הביקורות עליו היו חיוביות עד מהללות. לכן חשתי קצת מתוסכל כשפחות או יותר לא סבלתי אותו. יש אכן משהו אמיץ, לא מתחנף ונונשלנטי ברוחו בסרט, אלא שהנונשלנטיות הזאת הופכת יותר מדי פעמים לאפאתיות. כמעט לשום מהלך אין תגובה רגשית עמוקה שמבוטאת בסרט, וגרוע מזה, הדמויות עצמן חסרות כל עומק או אישיות. יש גם כאלה שהם פשוט קלישאות מהלכות כמו המשפחה שלה (שבאופן מוזר אשכנזים לגמרי למרות שבתם נראית ומתנהגת בצורה מזרחית-לייט). כל מעמד רגשי בסרט – ההתאהבות, המין, חיי המשפחה, חיי בית הספר, המועדונים, הסמים – מעוצב בצורה קלושה ומחופפת, שזורקת בפני הצופה את החומר באגביות ולא טורחת לעשות איתו יותר מדי. החומרים שמהם הסרט מורכב הם אמנם מעניינים, אך אלו רק נתוני הפתיחה, ונראה שהסרט מסתפק בהם ולא מנסה להפוך אותם למשהו מורכב או שאפילו יש בו תחושה של חיים. עלילת המשנה שנוגעת לאחותה שנעלמה ושבמהלכה המשפחה נוסעת לחפש אחריה בכפר ערבי נראית תלושה במיוחד, ובאופן כללי כל חיי המשפחה מעוצבים באופן לוקה אפילו יותר משאר הסרט. נדמה שהסרט מנסה כל הזמן לייצר מעין תחושה של אנרגיית נעורים שנעה בין זריקת זין לתלישות, ונעזרת לשם כך בפסקול רוקנ'רולי בועט של דפנה קינן, אך גם הפסקול הזה, כשמקשיבים לו באמת, הוא די חלש ומשעמם. בסופו של דבר אני הרגשתי שאת כל האיכויות שמבקרים אחרים מצאו בסרט הם מצאו בשאיפות שהסרט רצה לקיים, ולא במימוש שלהן בפועל, שנעדר כמעט לגמרי. אפילו השחקנית הראשית, איך לומר זאת, לא הרשימה אותי במיוחד, בעיקר כי היא עוצבה והודרכה באותה אפאתיות שטחית ששאר הסרט ניחן בה.

ג'נקשן 48 (בימוי: אודי אלוני)

סיפור אהבתם של שני אמני היפ-הופ פלשתינים, המשתמשים במוזיקה שהם יוצרים על מנת להילחם בדיכוי החברתי הישראלי מחד, ובמלחמות הסמים, האלימות והדיכוי הפנימי מאידך. הסרט מתאר דור חדש של ערבים צעירים המבקש חיי יצירה ואהבה כנגד כל הסיכויים.

סרטו העלילתי השני של אודי אלוני, עשר שנים אחרי מחילות מ-2006 (אחד הסרטים האהובים על סלבוי ז'יז'ק) הוא שינוי סגנוני רדיקלי למדי מאותו מניפסט פוליטי פילוסופי די מקושקש קולנועית. הסרט הזה, שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין ובפרס הסרט הזר בפסטיבל טרייבקה, הוא אכן, באופן מפתיע לגמרי, סוג של קראוד פליזר. במקום יצירה פוליטית אינטלקטואלית, אלוני יצר ביוגרפיית ראפ שדומה יותר לסרטים כמו 8 מייל של אמינם, וגם, למרות שהוא נעשה במקביל אליו, Straight Outta Compton שאיתו הוא חולק כמה סצנות כמעט זהות (למשל שוטרים שמתעמרים בלי סיבה בצעירים שמסתובבים ברחוב בשל מראה עברייני). הסרט, שדובר כולו ערבית ומתרחש ברובו בלוד, העיר שבה גדל וצמח תאמר נפאר, שכתב את התסריט (יחד עם מועמד האוסקר אורן מוברמן, שמתמחה בביוגרפיות מוזיקליות כמו אני לא שם על בוב דילן ואהבה וחסד על בריאן וילסון) ומככב בתור גירסה מעט שונה של עצמו, אך שמבוססת באופן חופשי על סיפורו. את סיפורו של נפאר, שבתחילת דרכו כראפר היה שותפם של סאבלימינל והצל (מה שהיום נראה כמעט דמיוני) היה כבר ניתן לראות לפני 13 שנה בסרט התעודה שנעשה עליהם, ערוצים של זעם בבימוי ענת הלחמי (בו אגב ניתן לראות שדי במפתיע, מבחינה טכנית, סאבלימינל הוא דווקא הראפר המוצלח שבחבורה). מעניין שהסרט לא דומה לקומפטון רק במבנה שלו ובסצנות מסוימות, אלא גם בבעיות שלו. שני הסרטים מציגים ביוגרפיה מרתקת על הנייר של אמני ראפ שמתחילים ממקום של מצוקה והזנחה ונאבקים בדעות קדומות של הסביבה שלהם בדרכם להצלחה (צנועה הרבה יותר מן הסתם במקרה של נפאר), אך שני הסרטים מגוללים את הסיפור הזה בסוג מסוים של סכמטיות שלא ממש חודרת לעומק של הסיפור המרתק שבהם, ומעלה את השאלה מדוע בכלל לטרוח לעשות עליו סרט עלילתי ולא תיעודי. נפאר מטבעו הוא טיפוס די מרוחק, עם קורטוב בריא של אירוניה עצמית ואנדרסטייטמנט, מה שהופך אותו לראפר מצוין ודמות מרתקת לתיעוד, אך כדמות בסרט עלילתי זה שומר את הצופה במרחק רגשי מוגזם ממנו, והסרט עצמו לא מצליח או מנסה מספיק לחצות את המרחק הזה. הבעיה המרכזית יותר של הסרט היא שהכיוון המיינסטרימי המובהק שהוא ביקש לקחת בגיוסו את התסריטאי הישראלי לשעבר והוליוודי בהווה מוברמן (וגם את העורך של 8 מייל כיועץ עריכה) מפספס את הפוטנציאל של הסרט להוות שיקוף ריאליסטי חי ונושם של חיי השכונה בלוד (כמו לדוגמה בסרטים כמו עג'מי או עשה את הדבר הנכון אם רוצים להמשיך עם מקורות ההשראה האמריקאיים). כמעט כל מפנה עלילתי בסרט כתוב לפי הספר וגם מבוצע באותו אופן, בצורה שמעקרת אותו לחלוטין מכל תחושה של אמינות או אותנטיות. מעניין אגב שגם מבחינה מיינסטרימית מדובר בתסריט חלש למדי, שבמשך רוב הסרט לא ממש מוצא את נקודת הכובד שלו, וכשהוא צריך בשליש האחרון למצוא נקודת תפנית עבור המערכה השלישית הוא מדגיש פתאום את קו העלילה הנשי בסרט שהיה די בשוליים עד לאותו רגע ונותן לדמות הנשית לעמוד בפני בחירה, כאילו היא פתאום הדמות הראשית שבסרט, באופן שניתן להבין אותו אולי פוליטית ומבחינת מסר הוא די חזק, אבל מבחינה קולנועית הוא תמוה למדי, ומדגיש את הכשלים התסריטאיים העמוקים של הסרט.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (איתמר ציגלר ותאמר נפאר): נפאר החליט, באופן די אמיץ, לא להשתמש בשירים קיימים שלו בסרט, אלא לכתוב קטעי ראפ חדשים, שנכתבו, לדבריו, מנקודת מבטו של הדמות שלו בסרט ולא יכלו להיכתב על-ידו, ורובם די מוצלחים, כמו גם שאר המוזיקה שבסרט שעליה אחראי איתמר ציגלר.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אורן מוברמן ותאמר נפאר): כאמור, התסריט הוא אחת מנקודות החולשה המרכזיות של הסרט הזה ומוכיח שלא כל הנוצץ זהב. אולי בימינו לקחת תסריטאי שהיה מועמד לאוסקר לא  יבטיח לך הצלחה אלא הרבה יותר נוסחאות שטחיות וכתיבה עצלה במקום התסריט האמין והכנה שהיית יכול לכתוב בעצמך אם היית נשאר נאמן לסיפור שרצית להעביר.

הולכת שבעה (בימוי: טומי לנג)

השחקנית אלה אדלר וחברתה הטובה תמי, כבר מזמן תכננו לעשות את שביל ישראל. בבוקר המסע, בבניין של אלה, תמי נתקעת במעלית. אף אחת מהן לא שיערה שזה יגמר בטרגדיה.

מי שעוקב אחרי תחרות האקדמיה בשנים האחרונות בטח שם לב שטומי לנג הוא היוצר העצמאי (ואולי בכלל) הפורה ביותר שעובד בו כרגע. בחמש השנים האחרונות הוא הגיש ארבעה סרטים באורך מלא לתחרות האקדמיה (בדרך כלל במסלול הפרינג', שבוטל השנה). לצורך המחשה, בימים אלה מוקרן בסינמטק סרטו הקודם פטר השלישי (עליו כתבתי בסקירה של שנה שעברה) והנה הוא כבר מתמודד השנה עם סרט חדש. התגובה הטבעית של מי שלא רק מסתכל על הנתונים היבשים אלא גם צפה בסרטיו תהיה "טוב, גם אני יכול לעשות סרט אחד כזה בכל שנה", והיא לא תהיה לחלוטין לא לעניין. לנג עושה סרטים מהר, בזול, וללא הקפדה יתרה בענייני עריכה, צילום ולמען האמת גם כל השאר. אך בניגוד ליוצרי פרינג' אחרים, תמיד הייתה לי חיבה מסוימת לסרטיו בגלל האנושיות שלהם ובגלל שהם לא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות. תמיד ידעתי שסרטיו של לנג הם בערך המקום היחיד בתחרות שאני יכול לראות בו אנשים מתנהגים אחד לשני אשכרה בנחמדות, בחברותיות ובטבעיות מלאת הומור וחסרת רצינות עצמית. בסרטו הקודם שהגדיר את עצמו כ"קומדיה רומנית" לנג כנראה הלך באופן הכי מובהק עם הצד הקומי שלו, והתוצאה הייתה חיננית גם כשהיא הייתה חובבנית. הפעם, למרבה הצער, התוצאה קצת פחות מוצלחת. אין הרבה גיוון בסרטיו של לנג, שוב מדובר בסיפורו של אלמן (שוב בגילומו הסימפטי תמיד של רוברט הניג) שמחזר אחרי אשה מבוגרת אחרת שמחפשת פרק ב', ושוב מדובר בסוג של קומדיה רומנטית לבני גיל העמידה ומעלה. אך כן יש סוג של התקדמות – קודם כל, לנג הפעם הצליח להעמיד הפקה מעט מושקעת יותר שאפילו נתמכה בידי האחים אדרי (למרות ששוב, החובבנות בעריכה, בבימוי ובהדרכת השחקנים לא נעלמה). שנית כל, הפעם נראה שלנג חיפש להתחבר לצד הנשי שלו, וכתב את התסריט יחד עם שותפה לכתיבה (רעות אקשטיין בלום) והציב במרכז הסרט לא רק את הניג, אלא גם דמות נשית, שתופסת אפילו את מרכז הבמה (בגילומה של מיקי קם שמשחקת סוג של ואריאציה על עצמה). ואכן, יש סצנות רבות שנראה שלא היו יכולות להיכתב בידי גבר, על כיצד זה להיות אשה העוברת את גיל המעבר, ויחסיה הלא פתורים עם בתה והתאבלותה על מותה של חברתה הטובה ביותר. אך נראה שעם החיבור לצד הנשי הגיעה גם עליה במפלס המלודרמה המשפחתית וירידה במפלס הקומדיה (למרות שעדיין יש הרבה רגעים קומיים, או לפחות כאלה שמנסים להיות קומיים). למרות שחלק מהרגעים הרומנטיים בסרט יפים (למשל אלה בין ילדיהם של הזוג המבוגר שמתאהבים במקביל אליהם), בסופו של דבר הדרמה די מבליטה את הצדדים הטכניים הלוקים של הסרט והופכת אותם לנסלחים פחות.

הכל שבור ורוקד (בימוי: נוני גפן)

נוני גפן, בן 30, נקרא על שמו של דודו, אמנון, אשר נהרג במלחמת יום כיפור. אמנון ז"ל היה מוזיקאי שלא זכה להכרה מעולם. נוני סטודנט באוניברסיטה, ביישן ונחמד. חברו הטוב ביותר ושותפו לדירה הוא מוזיקאי המנסה לפרוץ בתל אביב. נוני לוקה בהלם קרב עקב לחימה בעזה. אחרי טיפול פסיכיאטרי ארוך הוא יוצא מזה, אבל הוא משוכנע שהוא "אמנון" על אף שאינו זמר ואפילו אינו יודע לנגן.

סרטו הראשון של נוני גפן לא בתל אביב היה אחד הסרטים הפחות שגרתיים שנעשו בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות (ואפילו לא טרח להתמודד בתחרות, כנראה מתוך הבנה שחברי האקדמיה לא ידעו איך לאכול אותו). הוא לא היה נטול בעיות, למעשה הוא היה קצת תמוה מדי ומעט חסר תכלית בעיני, אך הוא היה שונה ואנרכיסטי ברוחו, והצביע על במאי עם פוטנציאל לעשות משהו שונה. סרטו החדש והמצופה מראה שאולי הדבר הכי לא צפוי שהוא יכל לעשות זה סרט בעל שפה קולנועית יחסית שגרתית. הסרט, שהתפאר בכך שאסי דיין היה עורך התסריט שלו (ונדמה לי אף רשם אותו כמועמד בקטגוריית התסריט יחד עם גפן בשלב מסוים), נושא משהו מהרוח של דיין, אבל דווקא של הקומדיות הקלילות שכתב בסיטונאות בשנות השמונים, שהיו בנויות סביב איזה גימיק תסריטאי שנתן לסרט את המבנה שלו. כאן הגימיק הוא די מבריק – הלום קרב מאמץ את הפרסונה של הדוד המוזיקאי המת שלו, וחבריו משכנעים אותו שהוא אכן הוא והופכים אותו, כמעט בטעות, לכוכב רוק מקומי. כשהם משקרים לו שהוא הפיק אלבום לרמי פורטיס, חתום אצל ניצן זעירא ושכב עם סינדי קרופורד, הוא מאמין (מה שמוביל לכמה מהסצנות היותר מצחיקות בסרט), וכשהוא שר את שיריהם של פורטיס, הקליק, אופרת הרוק מאמי ואביתר בנאי, נראה שהוא משוכנע שאלה שיריו, כשבמקביל, דווקא חברו המוזיקאי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח להרים את הקריירה שלו וחברו שהוא כולו פרסונה מומצאת ששרה רק קאברים, זוכה להצלחה, גם עם נשים. אני מצאתי ברעיון הזה אמירה מבריקה על טבע האפיל של כוכבי רוק ובאופן כללי של אנשים שאנו תופסים כמגניבים, שחייבים לחיות בסוג מסוים של הכחשה, אשליה של גדולה ואטימות לסביבה על גבול האוטיזם, כשמחלת נפש דיסוציאטיבית שהייתה הרסנית עבור כל אדם אחר, למעשה מועילה להם בשימור התכונות האלה והפרסונה הבימתית, כיוון שאז הם מאמינים בה לחלוטין. הבעיה של הסרט היא שלוקח לו כמעט חצי סרט להתפקס על הנתיב העלילתי הזה, והוא מתחיל עם רצף מיותר של סצנות קרב, שיקום בבית הוריו, טיפולים פסיכולוגיים ופלאשבקים מימי הלחימה, שרובם ככולם די מיותרים והיו יכולים להתכווץ לאקספוזיציה של כמה דקות בלי שהסרט היה מאבד שום דבר מהותי. גם הטון של הסרט לא לחלוטין ברור ונע בין הקומי לדרמטי ובין השגרתי לאנרכיסטי (ובין צבע לשחור-לבן) בלי איזון או סיבה של ממש, והתוצאה לא מרגישה אנרכיסטית, אלא סתם מבורדקת. אני עדיין חושב שזה סרט די חינני, אבל נדמה לי שאם הוא היה מתחייב יותר להיותו קומדיה הוא היה משתפר וגם היה קל יותר לסלוח לו על הברדקיסטיות שלו.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (נוני גפן): גפן מצוין בתפקיד שהוא סוג של תפקיד כפול, כאדם כבוי והלום בתחילת הסרט, וככוכב רוק כריזמטי ואטום לחלוטין בהמשכו, והוא מצליח למלא את שניהם בהצלחה – גם במשחק האמין של פרישה מוחלטת מהחיים, וגם בכריזמה הטבעית שנשפכת ממנו כשהוא לא שם זין על שום דבר ומשוכנע שהוא כוכב רוק. לולא הכריזמה הזאת, המעבר הזה לא היה אמין בסרט, ולגפן יש אותה, ובשילוב עם הפגיעות ועם חוסר המודעות המוחלט והקומי שלו, אפילו הופך אותו לשובה לב.

הלהקה האחרונה בלבנון (בימוי: בן בכר ואיציק קריחלי)

קומדיה על שלושה חברי להקה צבאית הנשכחים בלבנון ערב נסיגת צה״ל מרצועת הביטחון והמסע שלהם בחזרה הביתה, מסע שבמהלכו הם מגלים שהופעתם שימשה כהסחה להברחת סמים גדולה בחסות הנסיגה.

חיפוש קצר באינטרנט כדי לגלות מהיכן בדיוק הגיע הסרט הזה, גילה שמדובר בפרויקט שמתגלגל עוד מ-2006 (הוא החל להיכתב עוד לפני מלחמת לבנון השנייה) ובמקור היו אמורים לשחק בו שלישיית מה קשור במעין גירסה לבנונית לגבעת חלפון אינה עונה. חלפו השנים, התסריט של קריחלי ואורי הלוי כנראה עבר הרבה ידיים וישב הרבה זמן במגירה, עד שהגיע לציון גואל, כרגיל בדמות האחים אדרי, שכנראה החליטו להמר על הסרט כקומדיה מסחרית בעלת פרודקשן ואליו די גבוה, בבימויים של קריחלי ובן בכר, שהרזומה שלו כולל סדרות קומדיה עממיות (שלא להשתמש במילים יותר קשות) כמלבי אקספרס, זנזורי וגם עם סגולה של אותה שלישיית מה קשור. במקומם הובאו עופר חיון ואורי לייזרוביץ' האלמוניים למדי בחיזוק עופר שכטר, קריחלי בתפקיד משנה כעבריין צה"לי, וישראל קטורזה וסלים דאו בתפקידי משנה (האם יכולות להיות אתנחתאות קומיות בקומדיה?). מה שאני מנסה לומר הוא, שהסרט הזה נראה כמו הפקה שהדביקו ביחד מכל מיני חומרים שמצאו בבוידעם, הרביצו תקציב ראוי וקיוו לטוב. אבל הבעיה העיקרית שלי עם הסרט הזה היא שהוא פשוט לא כל כך מצחיק ומאוד לא מעניין. מוזר לחשוב שהסרט הזה החל להיכתב עוד לפניהם, אבל נראה שהוא שריד נוסף לגל סרטי לבנון שנדמה שלא נפסק מאז בופור, ואלס עם באשיר, ולבנון. מעניין שלאחר הגל ההוא של סרטי פוסט טראומה, לבנון הפכה למוקד של סרטי ז'אנר, אחרי סרט הזומבים בשר תותחים מ-2012 ולהישאר בחיים, סרט הפעולה של ערן ריקליס מ-2014, עכשיו מגיעה קומדיה צבאית שמחליפה את סיני של גבעת חלפון ואוונטי פופולו בלבנון של ימי יציאת צה"ל מדרומה. כמו בסרטו של ריקליס, הלוקיישן מנוצל בעיקר בשביל אקזוטיקה ותחושת המחנק של אוכלוסיה אזרחית עוינת שמעורבת בכוחות מיליציה חמושים, אבל לא יותר מזה. זה לא מספיק בשביל לספק רגעי מתח אמיתיים בסרט (בעיקר כי הם כתובים לא מספיק טוב), וגם לא בשביל לספק רגעים קומיים מהמתח בין התרבויות (למרות שהסרט מנסה לחלוב את זה לא מעט). למעשה, הרגעים הכי מעניינים ומצחיקים בסרט הם דווקא רגעיו המוזיקליים (שתי הסצנות הכי מצחיקות בסרט מערבות שימוש יצירתי ב"גיבור גדול" של סי היימן ו"בדד" של זוהר ארגוב). השלישייה שמובילה את הסרט לא ממש מצליחה להחזיק אותו על הכתפיים (אולי חוץ מעופר שכטר) וגם תפקידי המשנה לא עוזרים יותר מדי (אולי חוץ מקריחלי עצמו שדווקא עושה תפקיד לא רע). בסופו של דבר מדובר בקומדיה די מייגעת ולא מצחיקה, עם הרבה רעש וצלצולים אבל מעט עניין ורגעים קומיים מוצלחים באמת.

הפורצת (בימוי: הגר בן אשר)

אמא הולכת, בלי לומר מילה, ומותירה את ילדתה בת ה- 17 לשרוד את החיים לבד. היא משאירה מאחוריה חובות, בדידות, ושברון לב. וכמו להחמיר את המציאות, פורצים לביתה, ומשמידים בו הכל. אלא, שהתהום הנפערת בשל המאורע הזה, שולחת אותה למצוא זהות וחיים איפה שאסור.

לאחר סרט ביכוריה המדובר הנותנת שהתקבל גם לפסטיבל קאן, בן אשר גם נוספה לרשימת הבמאים השנה שהגיעו עם סרט שני מצופה, ולמרות שלא אהבתי את סרטה הראשון ובאופן כללי אני קצת נרתע מהסגנון הקולנועי שלה, הופתעתי לגלות, לא לטובה ולא לרעה, סרט שלא חוזר לאותה טריטוריה שהיא בדקה בסרטה הקודם (ובסרט הגמר שלה משעולים שקדם לו), אלא הולך רחוק יותר ובשני כיוונים מנוגדים – מצד אחד הוא גם מופשט יותר ומצד שני הוא גם אנושי וחם יותר בחיפוש של הגיבורה שלו אחר מגע אנושי ואינטימיות. החלוקה הזאת גם חופפת לפרקים בין שני חצאיו של הסרט, כשהחלק הראשון הוא המופשט יותר (ונטול דיאלוגים ברובו) והשני הוא האנושי יותר (ומכיל יותר אינטראקציות בין הגיבורה לסביבתה ובעיקר לגבר מבוגר שבו היא מתאהבת). גם הדמיון שנרמז משם הסרט ותקצירו לסרטו של קים קי-דוק להישאר בבית שגם הוא עוסק בדמות אשר פורצת לבתים, מתפוגג במהרה ואנו למדים שהפריצה היא לאו דווקא האלמנט הכי מרכזי בסרט, אלא יותר כמו עוגן רופף שעליו הוא נשען קלות. הבעיה שלי עם הסגנון של בן אשר, מלבד זאת שהוא חב לעתים יותר מדי לבמאים ארטהאוסים עכשוויים כברונו דומון, צאי מינג ליאנג ואחרים, היא שהוא נותר חיצוני וקליני להתרחשויות בו גם כשהן עמוסות ברגש, מין או אלימות (אפילו דווקא בשל כך, בשביל להדגיש את הקונטרסט ביניהם כמו אצל דומון), ואני חש שיש בזה מן המניירה. הנטייה שלה כאן לכיוונים מופשטים ואנושיים יותר מקהה קצת את התחושה הזאת (עוד עוזרת העובדה שכאן היא גם משתמשת במוזיקה חוץ דיאגטית שעוזרת לעגן את נקודת המבט הסובייקטיבית של הדמות הראשית ולערב אותנו בה), אך בסופו של דבר, אני מרגיש בסרטיה סוג של חידתיות ומסתורין שמצד אחד ברור לי שלא ירדתי מספיק לעומקו בשביל לבקר אותו, ומצד שני לא התעוררה בי שום סקרנות לפענחו.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (ליהי קורנובסקי) ושחקנית משנה (סנדי בר): לא היה ניתן להבחין בזה קודם, כי בן אשר שיחקה בעצמה את הדמות הנשית הראשית והגברים בסרטיה הם לא ממש בני אדם, אבל כאן היא מתגלה כבמאית שחקניות מוצלחת למדי. בשני המקרים בסרט היא לוקחת שחקניות שבאו מעולם הדוגמנות ולא מבתי ספר למשחק ומוציאה מהן הופעות ייחודיות למדי – קורנובסקי הנאה מהפנטת כמעין לוליטה תמהונית שמסתכלת על העולם בשילוב של פליאה, שעשוע ופחד, ומצליחה תמיד לשמור אצל הצופה רצון לרדת עוד לפשרה, ולגבי סנדי בר, ובכן, מדובר בסצנה בודדת, כמעט האחרונה בסרט, אבל היא מעולם לא שיחקה טוב יותר, ואני זוקף זאת לחלוטין לזכותה של בן אשר.

הרמוניה (בימוי: אורי סיון)

הרמוניה היא אדפטציה עכשווית למשולש היחסים המיתולוגי מספר בראשית, בין אברהם ושרה חשוכי הילדים, להגר הצעירה. שרה היא נגנית נבל בתזמורת פילהרמונית בירושלים, עליה מנצח בעלה אברהם. כשהגר, נגנית קרן יער צעירה ממזרח העיר, מתחברת לבני הזוג, ומציעה להביא עבורם ילד לעולם, מופר האיזון השברירי בתא המשפחתי. העיבוד לסיפור המקראי מונע מרגשות מתפרצים שנובעים מהיחסים המורכבים בין הבן שנולד לבין שתי האמהות – המאמצת והביולוגית. הסרט מסופר מנקודת מבט רגשית על סכסוך העתיק בין שני העמים, ויוצר מפגש דרמטי בין מוזיקה מערבית למוזיקה מזרחית.

גם כשהוצג בפסטיבל ירושלים האחרון וגם בהקרנות האקדמיה, הרמוניה הסתמן כאחד מהסרטים הכי מפלגי קהל, בין כאלה שאהבו והעריכו אותו מאוד, ובין כאלה ששנאו אותו. אני שייך למחנה השני, ושנאה זה אפילו סוג של מחמאה, כי לעתים חשבתי שזה פשוט בכלל לא סרט. הדרך היחידה לסבול את הצפייה בהרמוניה היא להניח שמכיוון שמדובר באלגוריה, אין שום טעם לצפות מהדמויות להתנהג ולהישמע כמו בני אדם, וצריך פשוט לקבל אותם כמעין סימבולים מהלכים, ולזרום עם הסגנון התיאטרלי במתכוון של הסרט, להנות מהצילום המוקפד ומהמוזיקה הקלאסית שמאכלסת בנדיבות את הפסקול, וממשחק הפאזל של החיבור בין הפסוקים התנ"כיים שמספרים את סיפור אברהם ושרה (ומוצגים על המסך כראשי פרקים), ובין הסיפור שבסרט ועיסוקו ביחסים משפחתיים ובסכסוך הישראלי-ערבי (כמו שאמרתי בביקורת על אבוללה, שני הנושאים הישראליים האולטימטיביים). ובכן, מי שיכול לעשות זאת, שיבושם לו, כי אני לא יכול, וגם לו הייתי יכול הייתי מסרב מטעמי מצפון. הזיוף וחוסר הטבעיות שתמיד מאיימים להכשיל כל אלגוריה, כאילו מתקבלים כאן בזרועות פתוחות, בבחינת אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם. בכתוביות הסיום הסתבר שהסרט שייך לפרויקט של אדפטציות קולנועיות לספר בראשית, ואני חרד לחשוב מה עוד מצפה לנו מהפרויקט הזה, שנדמה שעצם קיומו נשמע כמו רעיון די רע. אני מודה שנקודת האור היחידה מבחינתי הייתה עולם המוזיקה הקלאסית שהסרט מתרחש בו והמוזיקה הקלאסית בפסקול, שאמנם מורכבת בעיקר מקלישאות, אבל עדיין ניכר שסיון משתמש בה מתוך אהבה והבנה אמיתית לתחום, במידה נכונה של רגש וטעם, שנעדרים כמעט מכל אלמנט אחר בסרט.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (יאנה יוסף): רחמי נכמרו בזמן הסרט על אלון אבוטבול וטלי שרון שנאלצו ללעוס טקסטים שלידם אפילו מלודרמות משפחתיות סטנדרטיות נראות כמו ריאליזם חברתי, אבל למולם דווקא יאנה יוסף זכתה מן ההפקר וקיבלה תפקיד מופנם, שקט ולא בוטה שאמנם לא הציב לה אתגר גבוה מדי אבל כן העניק לה הזדמנות לסקרן את הצופה להיכנס לתוך ראשה. כנראה שזו שנה טובה לשחקניות דוגמניות, או שאני פשוט מאבד את שיקול הדעת הביקורתי שלי כשאני רואה פנים יפות.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (אורי סיון): בגלל הסיבות שצוינו לעיל; צילום (ירון שרף): זה אולי נראה מוזר לבקר את העבודה של אחד המועמדים המובילים לזכיה ומי שאחראי לאחת מעבודות הצילום המרשימות של השנה, אבל הברק והשטחיות של הצילום כאן (בסרטים מהסוג הזה שרף לא מסתיר את נסיונו כצלם פרסומות) רק מדגישים את הריקנות האיומה של הסרט הזה, למרות הליטוש הטכני והיופי הויזואלי שבו.

חדרי הבית (בימוי: איתן גרין)

אברם, קבלן בניין ירושלמי, החליט לעשות מעשה ולהתקדם בחיים. הוא לוקח על עצמו עבודות גדולות ואף מעביר את משפחתו: בנו ואשתו, לבית גדול ומפואר יותר. על בית זה גאוותו. אבל הסיכונים הכלכליים הופכים לאסון. אברם לא מצליח לעמוד בפרויקטים שלקח על עצמו והוא מאוים על ידי נושיו. והגרוע מכל – הבית עומד להילקח ממנו. האיום מקרב בין בני המשפחה הנחלצים לעזרת האב. 

איתן גרין הוא אחד מהמקרים הנדירים בקולנוע הישראלי של במאי שמצליח לעבוד בקצב יציב ומדוד כבר יותר משלושים שנה ללא הפסקה. הוא לוקח את הזמן, לרוב עוברות 4-5 שנים בין סרט לסרט שלו, לעתים פחות, לעתים יותר (הפעם עברו 8 מאז סרטו הקודם הכל מתחיל בים), ותמיד אלו סרטים אנושיים, עשירים בניואנסים ובעלי תסריט מפותח היטב, שנראה פשוט וקטן לכאורה, אך מצליח להגיע לעומקים רגשיים ואנושיים דווקא בשל הפשטות הזאת. העניין הוא, שאת כל סרטיו של גרין עד לשנות האלפיים אני אוהב, ואת כל אלה שאחרי – קצת פחות. זה לא שהקולנוע של גרין התיישן, ולמרבה המזל הוא גם לא מנסה לעדכן אותו יותר מדי לטרנדים עכשוויים (גם אם בפירוש ניכרת התפתחות בליטוש הטכני של סרטיו ובמיומנותו כבמאי ויזואלי) זה שנראה שגרין, יחד עם רוב התרבות המערבית, איבד איזשהו סוג של תמימות וליריות שהיו בו, עם קץ המאה העשרים ותחילת האלף החדש. סרטו החדש, כמו סרטו הקודם, עוסק במשפחה בורגנית לא מתפקדת, שגרין מתבונן עליה מבחוץ, והחללים הבורגניים והקרים שבהם הם חיים נראים כמשקפים את הריחוק שהוא עצמו חש מהם, ויתכן שזהו לב הבעיה בשני הסרטים הללו, בהשוואה לסרטיו החמים ואוהבי האדם כאזרח אמריקאי,  זולגות הדמעות מעצמן ועד סוף הלילה שגם כשגרין עסק בהם בטרגדיה ובאובדן, הוא עשה זאת בצורה חמה ומתוך אהדה והבנה של המקום שבו הם מתרחשים. בסרט החדש ההבנה הזאת ניכרת לרגע בסצנות שמתרחשות על מגרש הכדורסל, שהוא כידוע, אחת מאהבותיו הגדולות של גרין. בהערות האימון של מאמן הכדורסל יש יותר אופי, ספציפיות ואמינות מברוב הדיאלוגים בין הדמות של יובל סגל לאשתו (אסנת פישמן) בסרט, וזה כל הסיפור. גם כאן כמו בסרטו הקודם יש סיפור התבגרות של נער במשפחה לא מתפקדת שמנסה למצוא את דרכו בעולם שבמקרה הטוב לא מבין אותו ובמקרה הרע עוין אותו, וגרין, כתמיד, מצליח להראות גם את המצוקה של הנער וגם את הסיבה לחוסר ההבנה של הסובבים אותו, שהם גם בני אדם שלמים ואנושיים. הבעיה היא שבשני הסרטים יש משהו בסיפורי ההתבגרות שגם מרגיש חיצוני ולא שלם (וברוב מוחלט של הסרטים מהסוג הזה, הילד משוחק וכתוב בצורה לא אמינה שגורמת לך ממש לשמוע את המאמץ שלו לומר את הדיאלוגים שלו ולא שהוא חי אותם בצורה טבעית). יש הרבה סצנות יפות ורגעים קטנים יפים בסרט, אבל גם הרבה קונפליקטים משפחתיים מעיקים, ושתי דמויות ראשיות (האבן והבן) שלא ממש פותחו כראוי ומונעים מהסרט להגשים את מטרותיו עד הסוף.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (דני שטג): כמעט תמיד אפשר לסמוך על שטג שיתן את הסחורה, וכאן הוא לא מכזיב. שטג לא סוטה יותר מדי מהטייפקסטינג הרגיל שלו, אבל הוא גם לא צריך, הוא עושה את תפקיד הגבר הישראלי החברמן וחמום המוח בצורה מושלמת מאז האח של דריקס ב-1994, ובכל פעם ניתנת לו הזדמנות אחרת לחקור עוד קצת את הדמות הזאת שבאה עם קונפליקט בילט-אין בין חברותיות ובריונות, בין להתאפק ולאכול את עצמך ובין לתת דרור ליצריך ולהתחרט אחר כך. שטג הוא הלב החם הפועם של הסרט וכל סצנה איתו מתמלאת בחום אנושי שכל כך חסר לא רק ברגעים רבים בסרט אלא בקולנוע הישראלי ובקולנוע בכלל בימינו; עריכה (ערה לפיד): חלק מהשפה הקולנועית המוקפדת יותר היום של גרין ניכרת בעריכה של לפיד הוותיקה והמיומנת (שהיא גם במקרה או שלא אמו של נדב לפיד), שחותכת סצינות רבות בסרט כמעט ללא התראה, אבל בצורה שלא משאירה שומן מיותר ונותנת לסרט מידה עדינה של חומרה (אך לא עד כדי לקוניות ארטהאוסית מוגזמת מהסוג של בנה) שמיטיבה איתו; מוזיקה מקורית (יוני רכטר): במשך כל הסרט תהיתי של מי המוזיקה הלירית והארצישראלית הזאת, וכמובן, מי מתאים יותר מיוני רכטר, שמלחין פה ושם סרטי עלילה ותעודה, אבל לא מספיק, המגע שלו חסר. 

ילד טוב ירושלים (בימוי: רועי פלורנטין)

כשעדי היה בן 5 אבא שלו נהרג בלבנון, אבל רגע לפני שיצא למלחמה – השביע את בנו להיות "ילד טוב ירושלים". במשך עשרות שנים עדי שמר על השבועה ועשה רק דברים טובים בשביל אמא שלו ואשתו ובנו וחבריו וזרים… עד שבלי לשים לב הפך לפראייר של כל העולם ואשתו. כל זה משתנה כשיום אחד הוא פוגש בנטליה, צעירה פרועה ומתוקה, שסוחפת אותו לעולם יצרי, רומנטי, מלא ברגשות ושמחה וכלבים… בפעם הראשונה בחייו הוא יהיה חייב לבחור: בין רגש להיגיון, בין סדר לשיגעון ובין נטליה… למשפחה שלו. האם הוא ימשיך להיות ילד טוב ירושלים?

האחים אדרי נכנסו להילוך גבוה ביצירת סרטי קיץ מסחריים המיועדים לקהל הרחב באופן קבוע, והשנה מלבד הסרט הקבוע של שי כנות (שושנה חלוץ מרכזי, איביזה, והשנה 4 על ארבע שלא נרשם לתחרות) וסרטי הילדים (גויאבות, גאליס) הם מצאו השנה מקום לסרט קיץ נוסף, עבורו הם גייסו את במאי הטלוויזיה המיומן רועי פלורנטין (החממה, השמיניה) שעבד עם תסריט מאת רן אפלברג (גרינבאום מגבוה וגרינבאום). אולי זה בגלל השם וההיסטוריה של הבמאי, אבל איכשהו ציפיתי לסרט ילדים, ואכן במשך חצי השעה הראשונה לא היה לי ברור לגמרי איזה מין סרט אני רואה ולאיזה קהל הוא מיועד, ולכן הייתי די בשוק כשבאמצע הסרט מיטל גל-סוויסה פתאום אומרת לעמוס תמם "בוא נזדיין". בערך באותו שלב אנו מבינים שלא מדובר בסרט לכל המשפחה אלא בקומדיה רומנטית נוסח יס מן, שבה הדמות הראשית תיאלץ לשנות את אורח חייה האפור והמשעמם בשביל ללמוד איך לחיות. וגם כאן, כמו באותו סרט עם ג'ים קארי, מי שתלמד אותו לעשות זאת היא מה שמכונה Manic Pixie Dream Girl (מושג שהומצא כדי לתאר דמויות נשיות שהן בעיקרן פנטזיות גבריות על נשים אנרגטיות, מלאות חיים ומתוסבכות אך חביבות שנועדו לגאול את הדמות הראשית הגברית מתסכוליו הקיומיים והרומנטיים). אבל עדיין, זה איכשהו עובד, ומה שהכי חיבבתי בסרט זה שמתחת למעטה של סרט קיץ מסחרי נמצאת מידה בריאה של חתרנות כיוון שהמסר הבסיסי של הסרט הוא שציות עיוור לכללי הנימוס והמוסר של החברה על פני התשוקות שלך יהפוך אותך לשקוף ולא מוערך, ושמוסר, כמו תשוקות, הוא משהו שצריך להקשיב לו בתוך עצמך, ולא לחפש אותו בחוץ. גם העובדה שתמם וגל-סוויסה הם שחקנים סימפטיים ביותר והכימיה ביניהם עובדת מצוין תורמת לסרט. כן, זהו מוצר צריכה לא עמוק במיוחד, אבל זהו הסרט המסחרי של האחים אדרי שסבלתי בו הכי פחות בשנים האחרונות.

ישמח חתני (בימוי: אמיל בן שמעון)

דרמה מצחיקה ומחממת לב על קבוצת נשים שיוצאות למאבק לאחד מחדש את הקהילה ולשמר את המסורת שלהן אל מול רב כריזמטי שנכנס לחייהם וסוחף אחריו את הגברים.

גל הסרטים הדתיים בקולנוע הישראלי ממשיך, ובמקרה זה נראה שמדובר בסרט הראשון שנושא את דגלה דווקא של המסורתיות, ולא של קהילה דתית סגורה כלשהי. נדמה לעתים שמטרתו המרכזית של הסרט היא לתת ייצוג לתפיסת העולם המסורתית שדוגלת בשמירה על ערכי הדת היהודית, בדגש על המסורת והקהילה שמאוחדת סביב בית הכנסת השכונתי, אך מנגד מתנערת מאימוץ מחמיר מדי של אורח החיים הדתי בידי רבנים משיחיים ומחזירים בתשובה. מצד אחד יש משהו מעניין בסרט שמהווה שופר לתפיסה שדווקא משום שהיא כל כך פופולרית קולה מעולם לא נשמע בצורה ברורה, ומצד שני יש בעצם התפיסה הזו משהו כל כך חלבי ולא מתחייב שהמסר הזה נשמע קצת מגוחך. מבחינה קולנועית הבעיה של הסרט היא שנדמה שכל סצנה בו מתחילה ונגמרת באופן פתאומי, ללא הצגה מתאימה של הדמויות והדינמיקות ביניהן, מה שגורם להן להישמע תלושות ולא מערבות רגשית את הצופה. הסרט קופץ מסצנה לסצנה ורק אחת מכמה סצנות מותירה איזשהו עניין או ערך אצל הצופה. הדיאלוגים אמנם מפולפלים בהרבה ז'רגון פנימי והומור שהנשים מחליפות בינן לבין עצמן, ובאמת במיטבו הסרט מתאר את הדינמיקה בין הנשים בקרב הקהילה המסורתית המזרחית – על כל ההומור והחום שבה – אבל בשאר הזמן, כשהדגש מושם על העלילה הקלושה, העניין בסרט פוחת בשל התלישות של הסצנות וחוסר הקשר המספק בינן לבין עצמן. יש המהמרים שזה הסרט העדתי הבולט של השנה, בדומה לבאבא ג'ון בשנה שעברה ומפריח היונים לפניו, אך אני לא חושב שהוא מתאר תמונת עולם מספיק ברורה ומעוררת הזדהות בשביל שאלו ששייכים לקהילה הזאת ינהרו אליו.

לב שקט מאוד (בימוי: איתן ענר)

נעמי (אניה בוקשטיין), פסנתרנית תל-אביבית שברירית, עוברת לגור בשכונה ירושלמית מתחרדת. אחד מילדי השכונה מאמץ את נעמי כמורה לפסנתר, ומפיג את המתח בינה לבין השכנים החרדים, אבל מפגש עם נגן עוּגב במנזר סמוך מסבך את נעמי עם קבוצה של קיצונים.

וכאילו כתגובה ישירה לגל הסרטים הדתיים, מופיע הסרט הכי אנטי-דתי שנראה בישראל מזה הרבה זמן. אם סרטים רבים מעבירים ביקורת על הדת בגלל ההשפעה שלה על מאמיניה (כמו למשל תיקון השנה), בא הסרט הזה ומציג את הדת לא סתם כגורם פסיכולוגי בעייתי, אלא כגורם חברתי אלים ואף רצחני שיש להיאבק בו, מה שמצד אחד מעורר תחושה לא נוחה שאם הסרט הזה היה מבוים בידי במאי לא יהודי, הוא היה כנראה נתפס כסרט אנטישמי, ומצד שני כנראה שהסרט מתאר מציאות שלא שונה בהרבה ממה שקורה בשכונה בה הסרט מתרחש (קריית יובל בירושלים). הבעיה העיקרית של הסרט היא כמו בהרבה סרטים אחרים השנה, עיסוק דל ולא מעמיק בעודף של חומרים שכל אחד מהם יכל להספיק לסרט שלם לו פותח כראוי. לדוגמה הסיטואציה המרתקת של ילד חרדי אילם שניחן ביכולת נגינה וירטואוזית בפסנתר. רק היחסים בין הדמות הזאת לדמות הראשית בגילומה של אניה בוקשטיין יכלו לפרנס סרט שלם כהלכה, אבל אנחנו לעולם לא מכירים את הדמות הזאת לעומק, גם אם ככל שהסרט מתקדם הוא חושף מידע שמקדם את העלילה, אבל מבחינה פסיכולוגית לא נעשה איתו דבר. אותו דבר לגבי הדמות של האח נגן העוגב מהכנסיה הסמוכה, שמלמד את הדמות הראשית כמה שיעורים על צניעות ועל ההבדל בין פסנתרנים מקצועיים ונגני עוגב, אבל גם הדינמיקה ביניהם רק מתחילה להירקם ולא מתפתחת כראוי. הדמות הראשית עצמה די חוזרת על אותו תו במשך רוב הסרט, ומזכירה שאין מלאכה יותר קלה לשחקן מלהיות חתום פנים ועגמומי (למרות שלזכות אניה בוקשטיין יאמר שהיא עושה את התפקיד כהלכה). זה לא תחליף לדמות מורכבת ואנושית, זוהי נוסחה די שחוקה שבדרך-כלל צריכה לבוא עם פייאוף מסוים, שלא ממש מגיע בסרט, שככל שהוא מתקדם זונח יותר ויותר את הרבדים הפסיכולוגיים והמוזיקליים שנראה שהוא היה מעוניין בהם, והולך יותר ויותר לכיוון המסר החברתי האנטי-דתי שלא תורם לסרט יותר מדי עומק.

להציל את נטע (בימוי: ניר ברגמן)

ארבעה סיפורים קצרים המתרחשים במהלך יום בחיי אישה, מספרים גם שנה בחיי גבר. דליה, רותי, מירי, שרון הן ארבע נשים, ארבע גיבורות, בגילאים שונים, בצמתים שונים בחיים, כשהמחבר בניהן הוא מפגש מקרי בינן לבין גבר העונה לשם נטע. "להציל את נטע" הוא סרט על אדם שעשה בחירה לא נכונה בחייו, שוויתר בלי לדעת על מה הוא מוותר, ועל כוחו של מפגש אקראי לשנות את החיים; על קשרים בין אנשים, על יחסים בין אימהות לבנות, ועל המחיר שאנו משלמים על הכחשות וגם, על היכולת לתקן – לקום ולעשות מעשה.

סרטו הרביעי של ניר ברגמן אחרי כנפיים שבורות, הדקדוק הפנימי ויונה הוא מצד אחד גם תזכורת עבורי לכל הסיבות שאני לא אוהב את הקולנוע של ברגמן, אך גם ניסיון מעניין של הבמאי לרענן נוסחאות שחוקות ולהציג אותן באופן מקורי, דרך סרט אפיזודיאלי שמציג את הדמות הראשית שבו דרך היותה דמות משנה בארבע אפיזודות שונות. כמו גירסה קוביסטית לז'אנר המלודרמה המשפחתית, כל האלמנטים נמצאים כאן, אך רק בצורה שונה ומפורקת. שכן, אל תתנו למבנה להטעות אתכם, כל הלהיטים הגדולים של המלודרמה המשפחתית הישראלית נמצאים בדיסק "המיטב" הזה של הז'אנר – מוות במשפחה, קושי להיכנס להריון, להט"ביות, אוטיזם, בגידות בחיי נישואין, וכמובן הרבה מאוד ריבים ושלדים שמוצאים מהארון. רק הורה ניצול שואה חסר כאן. אך הדמות של נטע, שתמיד נותרת חיצונית לעלילה ומסתורית, שומרת על גוון מסוים של מקוריות ועניין, כשהצופה כל הזמן עסוק בלהרכיב את הפאזל ולהבין כיצד הוא קשור לסיפור שאנו רואים. הבעיה היא שהסיפורים כשלעצמם לא מספיק מוצלחים. האפיזודה הראשונה דווקא לא רעה (בעיקר בזכות רותם אבוהב והצילום), השנייה די משמימה (למעט הסצנה עם נטע), השלישית מיותרת והרביעית והארוכה ביותר מכילה את המטען הרגשי הגבוה ביותר, אך גם את המניפולטיביות התסריטאית הגבוהה ביותר בסרט. תצויין לטובה הופעת האורח של נעם רותם שמנגן את ההמנון שלו "עזרה בדרך" כאתנחתא מוזיקלית בסרט, והצילום המצוין של לוץ ריטמאייר, שבשל חוקי האקדמיה הגזעניים לא יכול להיות מועמד לפרס.

לעבור את הקיר (בימוי: רמה בורשטיין)

מיכל, בחורה בת 32, חזרה בתשובה לפני 12 שנים ועדיין לא נישאה. אחרי שנים של ניסיונות כושלים היא פונה לחולדה הבוכרית כדי שתסלק ממנה את העין הרעה. שבועות ספורים לאחר מכן מיכל אכן מוצאת חתן, בעל תשובה נאה. אלא שחודש לפני התאריך המיוחל, בעיצומה של ארוחת הטעימות, הוא חוזר בו ומבטל את החתונה. מיכל מסרבת לשוב למסלול המוכר והמתיש של פגישות שידוכים, ציפיות, אכזבות ועד פגישות ועוד אכזבות ומחליטה, למרות הכל, להותיר את מועד החתונה על כנו ולהמשיך בהכנות. "יש לי אולם, יש לי שמלה, קטן על אלוקים להמציא לי חתן". "לעבור את הקיר" מגולל את מסעה של מיכל מאותו יום ועד לערב החתונה.

אין ספק שזו הייתה ההפתעה הגדולה ביותר עבורי בתחרות. לא אהבתי את סרטה הקודם של בורשטיין למלא את החלל שגנב בעיני את הפרס מהמשגיחים וההתחלפות המוצלחים ממנו בהרבה שהתחרו מולו ב-2012. לכן לא ציפיתי להרבה מסרטה החדש, אבל הייתה נכונה לי הפתעה. לעבור את הקיר, כמרומז משמו, הוא סוג של התייחסות לסרטה הקודם, אבל בנגטיב מוחלט. היכן ששם הייתה דרמה חמורת סבר, כאן יש קומדיה רומנטית, היכן ששם הייתה קהילה דתית נוקשה, כאן יש חב"דניקים שמחים, היכן ששם היה צילום מוקפד של שוטים מרובי דמויות המוארים באור נגוהות, כאן יש מדיומים וקלוז אפים באור טבעי. ובאופן משונה, היכן ששם היה תסריט דל, שלקח סיטואציה מעניינת אבל טיפל בה די בקורקטיות, כאן יש תסריט עשיר, חכם, שכמעט כל סצנה בו היא מה שמכונה "רגע", בכל אחת יש מפגש ייחודי בין הדמות הראשית לדמות אחרת שמוליד משהו לא צפוי וגם מקדם את העלילה (ולעתים קרובות גם רווי בהומור). והיכן שבסרט הקודם היה בימוי (ובעיקר צילום) מוקפד, כאן יש בימוי מרושל, שההעדפה שלו לשוטים קרובים וסגורים כמעט מנתקים את הדמויות מהסביבה שהן נמצאות בה וגורמת לתלישות מסוימת של הסרט וחוסר עיצוב מלא של העולם שהוא מתרחש בו. גם העריכה של יעל חרסונסקי נראית לעתים כאילו היא מדברת בשפה אחרת, יותר ארטהאוסית ולקונית מזו שהסרט מדבר בה, עם קאטים קשים ואפילו כמה פייד טו בלאקים שלא ממש מתאימים לסרט. אבל בסיכום המעלות והחסרונות, גם אם אני מוכן לומר באופן כללי שמדובר בתסריט טוב שהיה יכול להיעזר בבמאי טוב יותר, עדיין מדובר בעיני בסרט לא רע בכלל, שלוקח סיטואציה מבריקה ומגולל כל צעד בה בצורה מפורטת, אמינה ומפתיעה וגם, באופן מפתיע אף יותר, מצליח לעשות את מה שקומדיה רומנטית שואפת לעשות, וזה לגרום לצופה להשעות את הציניות שלו למשך הסרט ולהאמין לרגע ברומנטיקה כמו באגדות שבה החתונה היא סוף טוב. הטוויסט האמוני שניתן לנוסחה הזאת גם הוא מרענן ולא נעשה בצורה מטיפנית או מיסיונרית מדי. ברגע שראיתי את הסרט היה לי די ברור שזה כנראה הסרט שהולך לזכות, לא רק על הסרט אלא גם על התסריט ועל השחקנית הראשית, והפעם בניגוד לסרט הקודם, אני גם אסכים עם הבחירה.

קטגוריות בולטות: תסריט (רמה בורשטיין): מהסיבות שפורטו לעיל; שחקנית ראשית (נועה קולר): על קולר שמתי עין כבר בכמה תפקידים קטנים בשנים האחרונות, ורק השנה היה ניתן לראות אותה שוב כמו כאן מול עוז זהבי בג'וני ואבירי הגליל, אבל נדמה לי שכאן זהו התפקיד הראשי הראשון שלה והיא לוקחת את ההזדמנות שניתנה לה בשתי ידיה. היא אינטיליגנטית, אנושית, מצחיקה ובעיקר אקצנטרית, אבל בצורה ששומרת את הצופה לצדה גם כשהוא מפקפק האם היא בקו השפיות. זהו מסוג התפקידים שמסוגלים לשנות קריירה של שחקן, וכולי תקווה שכך יקרה לה; שחקן משנה (עמוס תמם): עמוס תמם הפך השנה לפנים של הקומדיה הרומנטית הישראלית, בשני תפקידים שונים מאוד בשתי קומדיות רומנטיות שונות מאוד (השניה היא ילד טוב ירושלים), ובשניהם הוא עושה עבודה טובה, ומצליח להיות מצד אחד גברי מאוד, אבל לא זחוח או אטום, מה שלא ניתן להגיד על שני שחקני המשנה הבולטים האחרים בסרט, עוז זהבי ועודד לאופולד.

קטגוריות בעייתיות: בימוי (רמה בורשטיין), צילום (עמית יסעור) ועריכה (יעל חרסונסקי): מהסיבות שפורטו לעיל.

מעבר להרים ולגבעות (בימוי: ערן קולירין)

הסרט "מעבר להרים ולגבעות", הוא סרט על אנשים טובים. אנשים טובים שחושבים שגם להם מגיע. אנשים טובים במציאות רעה. אנשים טובים באמצע הדרך. באמצע החיים. בין העיר והגבעות. סיפורה של משפחה אחת, הנקלעת בעל כורחה בסבך הכוחות האפלים הפתלתלים והבלתי אפשריים המושלים בחיים בישראל.

האכזבה המשמעותית השניה שלי השנה אחרי אבינו היא מהסרט הזה, לאחר שכל כך אהבתי והערכתי את סרטו הקודם של קולירין ההתחלפות. בפשטות, הבעיה שלי עם הסרט הזה היא שהוא בעיקר מחזק דעות קדומות שכבר היו למי שבא לסרט הזה אם הוא מאותו מילייה כמוני וכמו קולירין, כלומר, אנשי תרבות משכילים וליברליים. רובנו חושבים את מה שהסרט אומר בסצנת הסיום שלו על אנשים שהולכים להופעות של שלמה ארצי, רובנו חושבים על הבורגנות את מה שהסרט חושף כביכול (כאילו זה לא נעשה עד לזרא) שמבעבע מתחתיה, רובנו חושבים על יוצאי צבא את מה שהסרט מראה בדמות הראשית האטומה והתועלתנית שלו, ורובנו גם לא נופתע ממורה שמוצאת פורקן לתסכול המיני שלה אצל נער צעיר, מפעילה פוליטית שמאלנית שמאמינה שהיא בעד דו קיום אבל מבינה שהיא הלכה רחוק מדי כשהיא מתחילה מערכת יחסים עם ערבי, וגם לא נופתע כשנגלה מי הערבי הזה באמת, כי רובנו חושבים עליהם גם את זה. האם כל הקלישאות האלה מכוונות? האם הסרט נועד לעמת אותנו עם הדעות הקדומות האלה על-ידי הצגתן כנכונות? יתכן, אבל גם אם כן, אין פה אמירה מורכבת מדי, ואם לא, אז האמירות של הסרט אפילו שטוחות יותר. וזה מעניין, כי קולירין הוא כמובן במאי טוב, הוא מקפיד על כל פריים בסרט והוא יודע לעצב כל סצנה בצורה אבסורדית ואירונית שחושפת את הגיחוך שבטקסים שהיא משעתקת. והוא גם יודע לתת עומק ואופי לכל אחת מהדמויות שלו, שמשוחקות, כמו בסרטו הקודם, בידי אלמונים (או כך היו רותם קינן ושרון טל כשיצא ההתחלפות ומאז הפכו לדי דומיננטיים בקולנוע הישראלי ומעניין אם זה יקרה גם לחלק מהשחקנים כאן). לקולירין חשוב להציג אותם כ"אנשים טובים" כפי שנאמר בתקציר (לא ברור אם באירוניה או לא) וכפי שאב המשפחה טוען בעצמו בסרט, כנראה בשביל לחזק את הביקורת החברתית והמראה שקולירין מבקש להציב מול הבורגנות השבעה ששומעת שלמה ארצי ובטוחה שהיא בסדר. קולירין מבקש לומר לנו שאנחנו ממש לא בסדר, אבל יש משהו מעט פחדני בביקורת הזאת, כי זה לא באמת "אנחנו", זה "הם", כי אני לא חושב שקולירין ילך להופעה של שלמה ארצי בקיסריה וכך גם לא מרבית האנשים שיתעניינו בסרט הזה. וכשזה לא "אנחנו", כמו שהיה בההתחלפות שעסק במשבר קיומי עמוק של שכבה בורגנית גם כן אך אקדמאית וקרובה יותר לצופיו של קולירין ואליו עצמו, ברגע שזה לא "אנחנו" אלא "הם", הסרט נותר כפמפלט פוליטי די ריק מתוכן, שמפספס את הדמויות המעניינות שהוא משרטט (בעיקר זאת של האב יוצא הצבא שכעת לא יודע מה לעשות עם עצמו והיוזמה העסקית הכי טובה שהוא הצליח למצוא זה סוג של תרמית פירמידה).

נמל בית (בימוי: ארז תדמור)

אהרון, מהנדס אוניות, חוזר הביתה אחרי שנים בים ומנסה לבנות מחדש את חייו ומקבל עבודה ניהולית בנמל. בתוך המורכבות איתה הוא מתמודד בחייו האישיים והמקצועיים, הוא מתחכך עם אזולאי, גיבור מעמד הפועלים המנסה להגן על העולם שבנה עבורו ועבור אנשיו אל מול השינויים הקורים סביבו. גברים חדורי מוטיבציה ונשים נחושות ממלאים את העיר ונמל אשדוד. "נמל בית" היא דרמה חברתית ספוגת שמש ויצרית על הרצון לבנות לעצמך חיים גם אם על קרקע לא יציבה.

בשנים האחרונות כמעט בכל שנה יש נציגות לקבוצת היוצרים גיא נתיב-שרון מימון-ארז תדמור, המרבים לשתף פעולה אחד עם השני ועם אחרים ביצירת סרטים שלרוב מורכבים מתסריטים המפותחים לעומק לפי קונבנציות תסריטאיות ומתרחשים לרוב במילייה של הבורגנות הישראלית העממית. אף אחד מסרטיהם טרם זכה בפרס אופיר לסרט, אך סרטיהם כמעט תמיד זוכים באחד או יותר מפרסי המשחק, ובשנה שעברה תדמור אף זכה בפרס הבימוי על ארץ פצועה. בכלל, נראה שתדמור הוא החרוץ והמיומן שבחבורה, וזהו סרטו השלישי בשלוש שנים, והשני ברציפות שהוא מביים לבדו. ייתכן גם שזו הסיבה שנראה שהוא מפתח כאן ובסרטו הקודם סגנון יותר אישי משל שאר היוצרים (שלרוב אכן מביימים בזוגות). הסגנון שמשותף לנמל בית ולארץ פצועה, ששניהם צולמו בחיפה (למרות שנמל בית מתרחש בנמל אשדוד וזכה לתמיכת קרן ירושלים) הוא השילוב בין דרמה ריאליסטית, העוקבת בצורה פרוצדוריאלית אחרי האינטריגות הפנימיות במוסדות ציבוריים (שם הייתה זו המשטרה, כאן הנמל) תוך הקפדה על פרטים קטנים הייחודיים לעולמות האלה ולפוליטיקה הקטנה שכרוכה בהם – ובין דרמה משפחתית ישראלית סטנדרטית יותר, של קונפליקטים בין בעל לאישה ובין הורים לילדיהם. בשני המקרים הצד הפרוצדוריאלי הוא מרתק, מתוחקר לעילא וכתוב בצורה מותחת ומורכבת, ואילו הצד המשפחתי נופל לרוב הקלישאות של הז'אנר. כאן העולם שתדמור מציג הוא אף עשיר יותר מבסרטו הקודם, ומלא באינטריגות בין עובדים, ראשי ועד, מנהלים והנהלה גבוהה, אלימות מילולית ופיזית שמוצגות כדבר שבשגרה, וספינות ומדי עבודה פוטוגניים. אך למרות שהוא מוצג בפירוט רב יותר, לעתים ישנה תחושה שמשהו לא ממש מתחבר, שהשחקנים עם הסרבלים והכובעים הצהובים נראים יותר כאילו הם התחפשו לבוב הבנאי ופחות כאילו הם אנשי נמל מיוזעים. ככל שהאינטריגות בין הצדדים מתפתחות, הסרט עולה יותר על המסלול, וברגע שברור יותר מי נגד מי ומה האופי והאינטרס של כל אחד, אז הסרט באמת מתחיל להשתפר, למעט ההפוגות הקצרות לדרמה המשפחתית שכמעט תמיד מיותרות, גם אם הסרט קושר בעורמה בין שני חוטי העלילה האלה במערכה האחרונה. אם תדמור ימשיך בדרך הזו, הוא יכול להיות במאי ריאליסטי מרתק של דינמיקות של מעמד הפועלים בתוך מוסדות המתוארים בקפידה, קצת בדומה לקן לואץ' של שנות התשעים. רק שיניח לדרמה המשפחתית, הסרט יחזיק גם בלעדיה.

קטגוריות בולטות: תסריט (ארז תדמור ושלמה אפרתי): כאמור, מדובר בתסריט שנראה כמו תוצאה של מחקר מדוקדק לתוך נבכי עולם הנמלים, שלא מפחד לבקר אותו ולחשוף מה שכולם כבר יודעים אך מעולם לא הוצג בסרט ישראלי קודם לכן, יחד עם בניה נבונה של עלילת מתח מסועפת ומלאת אינטריגות, שוב, רק חבל שהדרמה המשפחתית מחלישה אותו; שחקן ראשי (יורם חטב) ושחקן משנה (שמיל בן ארי): עשר שנים חטב לא שיחק בסרט קולנוע, וזה הולם שהוא יחזור לתפקיד של איש ים משופשף ומחוספס שהחיים בעטו בו קצת אבל הוא יהיר מכדי להרים ידיים, וחטב מעצב בצורה מורכבת ומרתקת דמות שגם כשברור שהיא המצפן המוסרי של הסרט היא עדיין לא חפה מפגמים ומהיבריס, מה שרק הופך אותה לאנושית ואמינה יותר, ואילו שמיל בן ארי מצוין כתמיד כמנהל ועד מאפיונרי (לא פלא שהתאורה בכמה סצנות מחקה את הסנדק) שכוחו ברוגע המוחלט שלו, שזו אולי קצת מניירה של דמויות מאפיונריות, אבל בן ארי עדיין עושה אותה בחן.

סופעולם (בימוי: רוני קידר)

מחר יסתיימו חייך. איפה תרצה להיות כשהכל נגמר? עם מי תרצה לחלוק את רגעיך האחרונים? על מה הכי תתאבל? "סופעולם" מספר את סיפורם של שמונה חברים שמחליטים לבלות את היום האחרון עלי אדמות יחד, במסיבה שקטה בבית. המצב המערער, האלכוהול הנגיש והדינאמיקה המורכבת מביאה את החבורה להתמודד עם מהות החיים, עם חרטות כואבות ועם שאיפות שלעולם לא יתגשמו.

סרטה השני של רוני קידר, שהושלם כבר לפני כמה שנים אבל לא יצא באופן רשמי מסיבות שונות, צולם ברובו על פני לילה אחד בלוקיישן אחד, ונראה שגם לא מעט ממנו אולתר. אין ספק שזו גישה די אמיצה ולא דופקת חשבון לעשות סרט, בבחינת מה שיצא יצא ופאק איט. בתור מי שפחות אהב את סרט הביכורים שלה ג'ו ובל, את הסרט הזה הערכתי יותר, גם בגלל ההצגה החשופה יותר של דמויות שמחפשות אחר אינטימיות, וגם בגלל הסיטואציה הבסיסית שמכניסה את הדמויות לסיר לחץ שמוציא מהם את מי שהם מתחת למעטה הרגיל שלהן. אך הבעיה היא שרוב הדמויות האלה, כמו בסרטי צעירים רבים, לא כל כך מעניינות, או אפילו נסבלות. ניתאי גבירץ וגפן גנני בתפקידים הראשיים נראים כאילו הם ממש מתאמצים להיות בלתי נסבלים אז אני מניח שזה מכוון, אבל הדמויות שלהם לא מתפתחות מעבר לזה, ולמרות שככל שהלילה מתקדם כך הן נהיות קיצוניות וחשופות יותר, הן לא נהיות מעניינות יותר. למעשה, באופן מפתיע, דווקא הרגעים הכי אינטימיים בסרט הם דווקא בשיחות הטלפון בין הדמויות להוריהן (או לסבתן באחד המקרים), אלו שיחות מאוד מפורטות וריאליסטיות שנשמעות כאילו הן באמת הוקלטו עם הורי השחקנים, ובהם גם ההורים וגם הדמויות הצעירות מוצגות בצורה אנושית ומורכבת יותר מבדינמיקת האמת או חובה ששלטת בשאר הסרט.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (דפנה קינן): לאחר שלא אהבתי את המוזיקה שהיא עשתה בברש, שמחתי לגלות כאן שקינן יכולה גם להלחין כמה שירים לא רעים בכלל כשהיא לא מנסה שהם יהיו רוקנ'רוליים במוצהר. השירים שהיא הלחינה ומבצעים כמה מהשחקנים בסרט הם מהרגעים היותר יפים שבו.

סופת חול (בימוי: עילית זקצר)

צהריים במדבר, השמש קופחת והרוח מעיפה ענני חול. ג׳לילה, בדואית בת 42, מתאמצת להעמיד פנים שמצב רוחה מרומם – היום היא מארחת את חתונתו השנייה של בעלה, לכלה הצעירה ממנה ב-20 שנה. לילה, בתה בת ה-18, מתאמצת גם היא להעמיד פנים, אבל מסיבה שונה לגמרי – הקשר הסודי והאסור שניהלה עם בחור זר, התגלה. בימים הקרובים ינסו השתיים להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן, כל אחת בדרכה היא, אך מבלי להתכוון, יגררו אחריהן מטה את כל התא המשפחתי. מהר מאוד הן יצטרכו להבין שאם ברצונן לשרוד – יהיו חייבות למצוא דרך לשתף פעולה.

זהו הסרט השלישי בשנים האחרונות שמתרחש בקרב הקהילה הבדואית, אחרי שקופים ושרקייה (כולם בוימו מבחוץ ע"י במאים יהודים). ובניגוד לשני הסרטים האלה, שנקטו כל אחד סוג מאוד מסוים של ריאליזם קשה, כאן הנושא הטעון מטופל בצורה קורקטית, נגישה, ברורה ובעלת מבנה דרמטי די סטנדרטי, מה שאולי מסביר מדוע הסרט זכה בפרס הסרט הזר בפסטיבל סנדאנס, הישג מרשים לכל הדעות. עבורי, הקורקטיות הזאת, יחד עם העולם העגמומי והאפור שבו הסרט מתרחש, די גרמו לי להתרחק מהסרט ולא להבין מדוע הוא סחף צופים רבים בפסטיבלים וגם בהקרנות האקדמיה. יתכן שהבעיה אצלי, אבל אני לא חשתי שהדמויות והסיטואציות מעוצבות באופן ייחודי וספציפי מספיק, לא ראיתי איזשהו ייחוד במבע הקולנועי, או אמירה כלשהי שהיא מעבר להפניית מבט על מקומן הלא פשוט של נשים בחברה הבדואית. יתכן והסרט עושה את עבודתו היטב ובקורקטיות ואינו שואף ליותר מכך, אבל אני לא יכול להבין סרטים כאלה.

סנפשוט (בימוי: דורון ערן)

יעל היא צלמת רחוב כבת שלושים, יוצאת קיבוץ הנמשכת לאמת אשר נחשפת דרך עדשת המצלמה. היא נוהגת לצלם אנשים ומנסה להבין באמצעות התמונות מי הם ומה הם מסתירים. יעל אמורה להתחתן עם קובי. היא עובדת במערכת של עיתון גדול ומנהלת רומן עם העורך הראשי והנשוי. הקלות שבה היא בוגדת בבן זוגה גורמת לה להחליט לבטל את החתונה מספר ימים לפני האירוע. כך היא נאלצת לבחון את הבחירות בחייה ואת מערכות היחסים אותן היא מנהלת. תוך מסע אותו עורכת לחיפוש זהותה, היא מגלה סודות הרסניים אודות משפחתה.

דורון ערן הוא אחד השרידים האחרונים בתעשיה לסוג הקולנוע המאכערי שעבר מן העולם יחד עם אנשים כמו מנחם גולן. ערן, המשמש לעתים כבמאי (הדרך לעין חרוד, טאהרה, נמס בגשם) ולעיתים כמפיק (בעיקר בסרטים של ארנון צדוק, איתו הסתכסך בעת הפקת סרטם המשותף האחרון כיפה אדומה, שממנו צדוק פרש בזמן העריכה וערן השלימו בלעדיו יחד עם התסריטאי ערן ב.י). ערן, כמו מאכער טוב, אוהב לתפוס טרמפ על יצירות מצליחות קודמות או על נושאים חינוכיים שאפשר לקבל עליהם תקציב לעשות סרט (תאונות דרכים, שימוש בסמים, ו"אלימות במשפחה בתנועה הקיבוצית" במקרה של הסרט הנ"ל). אך סנפשוט נראה כמו יצור כלאיים, מצד אחד הוא נדמה כיצירה אישית שנובעת מתוך עולמה של התסריטאית עלומת השם, עודדה יערי, כיוון שרובו עוסק בגיבורה הצעירה והחזקה שבמרכזו, שנעה בין מערכות יחסים שונות וקונפליקטים משפחתיים. מצד שני, הוא כאמור עוסק באלימות במשפחה, דרך קו העלילה של הוריה, כשהיא מגלה שאביה מכה את אימה ושאימה עברה למעון לנשים מוכות. שני הפנים האלה של הסרט לא ממש מתחברים, אבל זה לא כל כך משנה, כי הבעיות של התסריט הרבה יותר אקוטיות מזה. כמו שצפוי בהפקות מהסוג הזה, כל הסיטואציות בנויות מנוסחאות תסריטאיות שדופות ומשומשות (בן זוג פלגמט שאוהב אותה יותר משהיא אוהבת אותו, רומן עם הבוס, חברה טובה ששוכבת איתו גם כי היא קלה, אח בן שלושים פלוס שמעשן סמים ולא מוצא את עצמו). גרוע מכך, הדמות הראשית היא די בלתי נסבלת – חסרת הומור, ממורמרת, לא אינטיליגנטית במיוחד, לא מעוררת עניין או אהדה מיוחדים וגם לא מספיק מוקצנת בשביל להיות אנטגוניסטית במכוון. חבל לי על שרון טל שנאלצה לגלם דמות כל כך לא נעימה. העובדה שגם הסרט מסופר מנקודת מבטו של בן זוגה שהיא עוזבת לכאורה מוסיפה עניין ומקוריות לסרט, אבל בסופו של דבר לא מעניקה שום זווית מעניינת, ולמעשה מחזקת את התחושה שהסרט הזה נכתב ממקום די נרקיסיסטי.

עניינים אישיים (בימוי: מהא חאג')

הסרט "עניינים אישיים" מספר שלושה סיפורים הקשורים האחד לשני, ושבהם הדמויות מתמקדות כל אחת בעניינים האישיים שלה באופן הגובל בשטותיות ואנוכיות. העניינים הציבוריים נסוגים בפני העניינים הפרטיים בעוד שהמרחב מצטמק לכדי הגבולות של כל בית. הדמויות בסרט מתחלפות במקומן באור הזרקורים, המופנה מסיפור אחד לאחר, כך שהדמויות המשניות תופסות, בזו אחר זו, את מרכז העניינים על חשבונן של הדמויות הראשיות, כפי שקורה בחיים האמיתיים. דחייה זו מהמרכז נעה בין החריפות לרוך. לשלושת הסיפורים מסגרת אחת, מעגלית.

כנרמז משמו, עניינים אישיים הוא סרט פלסטיני שמבקש לשים את העניין הפוליטי ברקע. לא להתייחס אליו בכלל באופן מודגש, אלא לתת לו להיכנס בטבעיות פשוט מהיומיום של הדמויות שמתגוררות בנצרת ורמאללה. בגלל הבחירה הזאת, וגם מתוקף העובדה שהסרט עוסק בשכבה הבורגנית והאמידה של החברה הפלסטינית שלרוב אינה מוצגת בקולנוע, וכמובן מכיוון שהסרט בוים ע"י אישה פלסטינית, ניתן לומר שמדובר בסרט די יוצא דופן יחסית לקולנוע הפלסטיני שמופק בישראל. חאג' משרטטת את קווי העלילה המשפחתיים בהומור עדין ואבסורדי, מה שגרר השוואות כשהציגו את סרטה בפסטיבל קאן לסגנונו של הבמאי אליה סולימאן, אך היא לא באמת חותרת לאותה אמנותיות מסוגננת שמעצבת כל שוט כסיקוונס שלם ומתוזמר היטב. הסגנון של חאג' הרבה יותר שגרתי וההומור שלה הוא יותר יומיומי מאבסורדי, ואין בזה כל רע. העניין הוא רק שלא כל הסצנות כתובות באותה רמה. חלקן מעניינות, חלקן סתמיות, חלקן משעשעות, חלקן שגרתיות. חאג' עוברת בין קווי העלילה השונים ובמקום שזה יתן להן כוח מצטבר זה מחליש אותן וגורם להן לאבד מומנטום ועניין. למרות כל הכוונות הטובות, זהו סרט שעל הנייר הוא מעניין הרבה יותר מאשר עצם הצפייה בו.

רבין, יום אחרון (בימוי: עמוס גיתאי)

הסרט עוקב אחר מספר דמויות, סביב האירועים שהביאו לרצח יצחק רבין, ב- 4 בנובמבר 1995. הסרט הוא סרט עלילתי המשלב קטעי ארכיון וסצינות מצולמות. הסרט "רבין- יום אחרון" אינו הקדשה לאיש, עשרים שנה אחרי מותו. זהו ניסיון ליצור תמונה של חברה השרויה במשבר שתוצאותיו עלולים להרוס את בסיס הפרויקט הציוני דמוקרטי.

הדבר הכי חשוב שיש לדעת על הסרט הזה הוא שזה הסרט העלילתי הכי ארוך בתולדות הקולנוע הישראלי עד כה. 155 דקות. קצת יותר משעתיים וחצי. הוא מורכב ברובו משחזור דרמטי של החקירות שנעשו מיד לאחר הרצח, האירועים שהובילו אל הרצח והרצח עצמו, ראיונות דוקומנטריים (כמו זה עם שמעון פרס שפותח את הסרט) וקטעי ארכיון. גיתאי עשה כאן מעין דוקודרמה נסיונית, שמשלבת בין החומרים האלה בצורה ייחודית ולא מסורתית, כשבמקום לערוך אותם בצורה כרונולוגית או נושאית, הוא זורק אותם אחד לצד השני בצורה כמעט אסוציאטיבית. כמו תמיד אצל גיתאי, עולה השאלה מי הוא באמת כבמאי? מצד אחד מדובר באמן שיש לו תפיסה מאוד אישית של אמנות הקולנוע, עם עין לקומפוזיציה (שלרוב מצולמת בידי צלם אירופי מהשורה הראשונה) וחוש ליצירת סצנות מרשימות (שבמקרים רבים מצולמות בשוט אחד). מצד שני מדובר בחפיפניק שנוטה לתת לשחקניו לאלתר ללא שליטה, עורך וכותב את סרטיו בשרירותיות מופגנת, ובאופן כללי נראה שהוא יוצר כמעט ללא שום מחשבה על המוצר הכללי המוגמר, מה שיכול להסביר את הקצב הרצחני שבו הוא יוצר סרטים שנה אחר שנה בתעשייה שבה לרוב הבמאים לוקח 4-5 שנים לפחות בין סרט לסרט. גם בסרט הזה ישנם שני הצדדים של גיתאי – מצד אחד, מדובר במישמש של חומרים שלא ממש נדבקים אחד לשני ולא נראה שיש משמעות לסדר שבה הם הונחו ולאורכם. הסרט יכל להיות גם שעה וחצי או חמש שעות באותה המידה. מצד שני, בשלב מסוים הוא כן תופס מבנה כלשהו, וזה קורה כשהוא מתמקד בחצי השני שלו בחקירות שלאחר הרצח. חומר החקירות הזה, שנראה די מפתיע שניתנה לגיתאי הרשות לגשת אליו ולשחזר אותו, די מרתק. יוגב יפת עושה עבודה טובה בתפקיד הלא פשוט של יגאל עמיר, ושלל שחקנים נוספים ומוכרים יותר נכנסים לחדר החקירות ודווקא עצם פרסומם מכביד על הופעתם. גיתאי ממשיך לפעול לפי אינסטינקט, ולא אכפת לו להיות רשלני ולאבד את האמינות שמעניקה ההקפדה על הפרטים הקטנים. זה האיש וזה הקולנוע שלו. הדרך היחידה אולי להתמודד איתו היא להיאחז בפיסות מסרטיו שכן מצליחות לעבוד.

שבוע ויום (בימוי: אסף פולונסקי)

בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי לשחק פינג־פונג, והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. אשתו, ויקי, לעומת זאת, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה, בדיוק כפי שהם סיכמו. אבל התוכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לבוא ולעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו. במהלך היום שאחרי השבעה יגלו ויקי ואייל שהעולם לא עוצר עבור האבל של אף אחד, אבל הוא כן מספק דברים אחרים, שבשבילם שווה להמשיך ולחיות.

מבין 9 סרטי הביכורים שהתחרו השנה, סרטו של פולונסקי הוא המוצלח ביותר, וזה נכון גם אולי בהשוואה לכל הסרטים בתחרות. כך גם חשבו השופטים בפסטיבל ירושלים שהעניקו לו גם את פרס הסרט וגם את פרס סרט הביכורים (והתסריט), זאת לאחר שהוצג בשבוע המבקרים בפסטיבל קאן. כלומר, מדובר בסרט שהגיע עם מוניטין גבוהים למדי, ולמרבה השמחה, לא איכזב. לא צריך לצפות ליצירת מופת או משהו, אבל כבר בתחילתו ברור שלא מדובר בסרט שכול טיפוסי, כששני ההורים שבדיוק מסיימים את השבעה על בנם (בגילומם המצוין של שי אביבי ויבגניה דודינה) מנהלים שיחה על הסידורים שלאחר השבעה באוטו כשברקע מוזיקת ראפ. זוהי גירסת הרוקנ'רול לסרטים עגמומיים לרוב נוסח חדרו של הבן. כל אחד מההורים מחליט להתמודד עם השכול בדרך לא בוגרת משלו – אביבי באמצעות זריקת זין טוטאלית על כל העולם ורגרסיה לגיל הנעורים ולעישון גראס עם החבר של בנו, ואילו דודינה מכחישה את האבל ומחליטה להמשיך בסידוריה בצורה כמעט אובססיבית כמעין התרסה נגד המצב שאליו הוכנסה. הסיטואציה הזאת נבנית דרך רצף של סצנות מקוריות, מצחיקות לעתים קרובות ורבות המצאה (שהפגם היחיד שלהן הוא שרובן פשוט ארוכות מדי). דודינה ובמיוחד אביבי שולטים בסרט ביד רמה, וגם שחקני המשנה שסביבם עוזרים (תומר קאפון כבן השכנים ושרון אלכסנדר כאביו בתפקידים קומיים פתטיים מדויקים ואורי גבריאל בסצנה אחת שגונבת את ההצגה). פולונסקי מביים את הסרט באנרגטיות צעירה ונותן תחושה של חיים אמיתיים לסיטואציה שלרוב מיוצגת בקולנוע בסטטיות מעיקה. כאמור, לעתים ישנה תחושה של חוסר מידה באורך הסצנות שפעמים רבות נמשכות גם אחרי שמיצו את עצמן, אבל לרוב התסריט האינטיליגנטי והמקורי מפצה גם על זה. נדמה שמבחינת הבימוי יש עדיין ניסיון למצוא סוג כלשהו של חותם אישי, אבל ברור שמדובר בבמאי בעל פוטנציאל, שניכר במיוחד בסצנה הטובה ביותר שהיא כאמור זו של אורי גבריאל, בה פולונסקי מבטא בצורה מבריקה כיצד מחשבתו של אדם נודדת בזמן שמישהו אחר מדבר, וגורם גם לנו כצופים לחלק את הקשב בין האיש המדבר ובין הלכי הנפש הפנימיים של הדמות המקשיבה שנמצאת במקום אחר. אין איזשהו קתרזיס עמוק או תובנה מחכימה בסיום הסרט, אך כסרט ביכורים המתמודד עם נושא כה טעון הוא בעיני הצלחה נאה למדי.

קטגוריות בולטות: תסריט (אסף פולונסקי): בגלל ההצלחה לקחת נושא טעון ולפרק אותו בצורה קומית וריאליסטית למרכיבים האנושיים הקטנים ביותר שבו, תוך כדי שמירה על אמינות, אנושיות ועניין. תמיד צריך לזכור שתסריט טוב זה דבר נדיר בקולנוע הישראלי, וגם אם כאן הוא לא חף מבעיות, התסריט הזה עדיין יותר מוצלח בעיני מכמעט כל הסרטים האחרים השנה; שחקן ראשי (שי אביבי) ושחקנית ראשית (יבגניה דודינה): קשה לי לחשוב על מישהו מהחמישיה הקאמרית שאני לא אשמח לבלות איתו סרט שלם, ואביבי כמו שאר חבריו הוא שחקן שמסוגל לבצע עבודה דרמטית וקומית כמעט בלי מאמץ והכישרון הטבעי שלו לאקצנטריות ובוטות משרת אותו היטב דווקא בדמות שמסתירה מאחוריהן כאב גדול, לצידו דודינה מדגימה שאולי הדרך היחידה להימלט מקלישאת האישה המנג'סת בקולנוע הישראלי היא ללהק אישה רוסיה אינטיליגנטית שלא שמה זין ולא תיתפס מנדנדת או עושה הצגות. הקור של דודינה גם הוא מושלם בשביל לכסות על הכאב שנמצא ממש לא רחוק מתחת לפני השטח ואין צורך אפילו לחשוף אותו כי היא מצליחה בכישרון שלה לבטא באיפוק הקר שלה הכל; צילום (משה משעלי): בדומה לשפת הבימוי של הסרט (ומן הסתם כחלק ממנה) גם הצילום של משעלי משלב בין דינמיות אנרגטית וסוג של חיפוש אחר טביעת חותם ייחודית. פה ושם יש תנועות מצלמה אופקיות מוקפדות מדי נוסח ווס אנדרסון, או תנועת מצלמה מיותרת, אבל בגדול הצילום תורם להרגשה המאוד חיה שהסרט מנסה לייצר, וזה הישג חשוב.

תיקון (בימוי: אבישי סיון)

חיים-אהרון בחור ישיבה ממאה שערים. הבכור והאהוב במשפחתו. החרוץ ומעורר הקנאה בקהילתו מתמוטט ומאבד את הכרתו. פרמדיקים מגיעים, מנסים להחיותו ומכריזים על מותו. אביו לא מוותר ומחייה את בנו. כעבור זמן מה, חיים-אהרון שב לחיים. חיים-אהרון לא כשהיה, פתאום תשוקתו לחיים חזקה ממנו. למרות ניסיונותיו לחזור לתלם הלימוד והדבקות, סקרנותו מפוגגת את ריכוזו, הוא מבין שהוא עומד בפני ניסיון שמעמיד אותו האל. האב רואה את השינוי בבנו ומנסה להיות סלחן כלפיו, אך מתחיל לפחד ממעשה ההחייאה שעשה, אולי הוא הפר את רצון הבורא.

סרטו העלילתי השלישי של אבישי סיון אחרי המשוטט המוערך וויזה הפחות או יותר גנוז (שזכה בפסטיבל דרום ב-2013 ומאז נעלמו עקבותיו) ממשיך את התמות והסגנון שהופיעו בסרטו הראשון – גבר דתי צעיר ואובד דרך, שנמצא בקונפליקט בין חוקי ההלכה ובין התשוקות והשיעמום הקיומי שאופף אותו, המצולם בצורה מוקפדת, מרוחקת ופואטית אך גם קלינית בידי שי גולדמן (הפעם גם בשחור לבן). אודה ואתוודה – אני לא אוהב את הסגנון של סיון (או של גולדמן). אני לא אוהב את השימוש שלו בקלישאות חזותיות של קולנוע ארטהאוסי (חיות שחוטות, חרקים, איברי מין גבריים, אפילו ברז מטפטף כפי שכינו בלעג סרטים אומנותיים בישראל של שנות השבעים), אני לא אוהב את סגנון הבימוי הלקוני והמתבונן בריחוק שגם הוא הפך לקלישאת ארטהאוס עכשווית, אני לא אוהב את הקונפליקט הקל מדי בין דת לתשוקה שמופיע כבר בפעם השניה אצלו אבל עדיין לא נושא תחושה של חשיפתנו מבפנים אל העולם הזה, ואני לא אוהב באופן כללי סרטים שדורשים ממך לפענח אותם כשמבחינה רגשית וקולנועית הם מותירים אותך קר ומרוחק. מה שכן, אני די בטוח שהרתיעה שלי מהסגנון שלו כן גרמה לי לפספס הרבה עומקים בסרט שניתן לרדת אליהם (בעיקר בחלקו האחרון, בו כבר הייתי חיצוני לחלוטין לחוויה) ולכן אין לי ספק שאני מפספס הרבה ממה שרבים מעמיתיי מצאו בו, גם אם אני כן דבק בהתנגדותי לסגנונו, חבל לי שפיספסתי אותם. כן אציין לטובה את אהרון טרייטל בתפקיד הראשי שמבטא היטב את התלישות של הדמות וניחן בפנים שלא משעמם אף פעם להסתכל עליהם, ואציין גם שהסצנה שלו במקלחת, למרות השימוש בחלק מהקלישאות הארטהאוסיות שדיברתי עליהן, היא עדיין חזקה למדי.

הבחירות שלי

הפעם במקום לאסוף את כל הקטגוריות שציינתי, אסתפק פשוט בלציין מה הייתה הבחירה שלי בתחרות, לו הייתי חבר אקדמיה, ולו בשל הספורט.

ליהוק: אורית אזולאי, מעבר להרים ולגבעות (בגלל הליהוק המדויק כל כך של המשפחה בפנים אלמוניות)

איפור: ליאת שיינין, הרמוניה (בגלל הטרנספורמציה שעוברת יאנה יוסף בסרט)

עיצוב תלבושות: לאורה שיים, נמל בית (נו, בגלל המדים)

עיצוב אמנותי: מיגל מרקין, רבין, יום אחרון (בגלל חללי החקירות הקלאוסטרופוביים)

פסקול: אביב אלדמע ומוטי חפץ, נמל בית (בגלל יצירת המקבילה הקולית לנמל שכל הזמן חיה ברקע)

מוזיקה מקורית: דפנה קינן, סופעולם (בגלל שני שירים יפים מאוד)

עריכה: ערה לפיד, חדרי הבית (בגלל הסיום החד והלא מתפשר של הסצנות)

צילום: מידן ארמה, אנשים שהם לא אני (בגלל הדינמיות, והצבעים, והעיר)

שחקן משנה: דני שטג, חדרי הבית (בגלל החום והפראיות והאנושיות)

עדכון: מסתבר ששטג בכלל לא נשלח ע"י ההפקה למועמדות בקטגוריה. ובכן, זה ממש פספוס. אבל אני דבק בבחירתי.

שחקנית משנה: דניאל גל, אנטנה (בגלל הרעננות וכי כל השאר היו מבאסות)

שחקן ראשי: שי אביבי, שבוע ויום (בגלל שי אביבי)

שחקנית ראשית: נועה קולר, לעבור את הקיר (בגלל שקשה לא להתאהב בה בסרט הזה)

תסריט: רמה בורשטיין, לעבור את הקיר (בגלל שכל סצנה כתובה בכישרון)

בימוי: ערן קולירין, מעבר להרים ולגבעות (בגלל שמכל אלה שהתחרו, אני הכי מעריך את שפת הקולנוע שלו)

סרט: תיקו. לעבור את הקיר ושבוע ויום. לא יודע להחליט. מזל שאני לא צריך להצביע.

 

זהו, אין לי דברי סיכום. תודה שקראתם. מקווה שנתראה בשנה הבאה.