סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2013

עברה שנה מאז פירסמתי את הסקירה הקודמת של הסרטים המתמודדים על פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, וגם השנה החלטתי לנסות לעשות סדר בין שלל הסרטים שהוגשו לתחרות, ובאותה הזדמנות גם לבחון את המגמות הבולטות שעולות מצפיה מרוכזת של יבול 2013 בקולנוע הישראלי (שכתמיד התחרות אינה מייצגת אותו בשלמותו כיוון שיש סרטים שבחרו לא להתמודד בתחרות, אבל הם ספורים). השנה הצלחתי לראות את כל 27 הסרטים העלילתיים המתמודדים, והסקירה המובאת כאן היא חוות הדעת האישית שלי, שבאופן טבעי מייצגת רק את טעמי (גם אם חלק מהניסוחים יהיו מכלילים), ונכתבה באופן אובייקטיבי ככל האפשר, ללא קירבה למי מהיוצרים ובלי שום ניסיון לפגוע בכוונה תחילה או לפרגן מתוך קולגיאליות מקצועית. בשנה שעברה הסקירה התמקדה בקטגוריות השונות, ואילו השנה החלטתי לנסות לסקור את הסרטים אחד אחד ולציין את המועמדים הבולטים שניתן להוציא מכל אחד מהם.

מגמות מרכזיות

קודם כל, מעניין להסתכל על השינויים שעוברים על הקולנוע הישראלי שכל שנה מביאה איתם (שנה שעברה למשל בלטו צמיחתם של סרטי השוליים החברתיים והמיעוטים, לצד צמיחתו של הקולנוע העצמאי). השנה המגמה הבולטת ביותר בעיני היתה ההיחלשות של הדרמה המשפחתית המוכרת יחד עם התסריט והבימוי הקלאסיים שהולכים איתה, לטובת עלייתן של שתי מגמות כמעט הפוכות שתפסו את מקומה – הסרט האמנותי וסרטי הז'אנר. מגמת סרטי הארטהאוס בקולנוע הישראלי אינה חדשה וצמיחתה נמשכת פחות או יותר מאז תחילת הרנסאנס של הקולנוע הישראלי בראשית שנות האלפיים, אך השנה יש לא פחות מ-7 סרטים שניתן לכנות אותם אמנותיים בצורה מובהקת מבחינת השפה הקולנועית שלהם (מקום בגן עדן, הנוער, מעל הגבעה, סוכריות, ו-3 סרטי הפרינג' גולדברג ואייזנברג, גולם וקריאוקי עם פרנק סינטרה, שאני מציין בנפרד כי הניסיון האמנותי שבהם הוא בוסרי מטבעם כסרטים לא מקצועיים לחלוטין). באמנותיים כוונתי שהדגש העיקרי שבהם הוא לא על עלילה או בניית דמויות אלא על הדגשת המדיום הקולנועי ופניה לקהל פסטיבלי ובקיא קולנועית ולא לקהל הרחב. בהתאם אלו גם הסרטים הבולטים ביותר השנה בפסטיבלים בינלאומיים. כמובן שאין הכוונה שסרטים אחרים כמו שש פעמים או ההיא שחוזרת הביתה אינם אמנותיים, אלא רק ששאלת הסגנון הקולנועי בהם פחות תופסת את מרכז הבמה. במקביל, המגמה האחרת היא עליית סרטי הז'אנר בקולנוע הישראלי, נושא שרבים נשאו כדגל בשנים האחרונות ונראה שהשנה נושא פרי של ממש. מלבד הסרט הז'אנרי הבולט ביותר השנה, מי מפחד מהזאב הרע, שהוא למעשה עירבוב של כמה ז'אנרים (מותחן משטרתי, סרט נקמה, אימה מז'אנר ה-torture porn וקומדיה), ניתן למצוא השנה גם קומדיית שוד (לצוד פילים), קומדיית ריגול (כידון), קומדיה מוזיקלית קאמפית (בננות), קומדיית זומבים (בשר תותחים), סרט טבע (יללת הזאבים), הרפתקת פעולה (להישאר בחיים), מחווה לפילם נואר (פלאות), שילוב של סרט איגרוף ודרמה עדתית (פנתר לבן), סרט אנסמבל (הורה 79), סרט אנימציה לילדים (המסע אל כוכב המינימיקים), ולו ארי פולמן היה מכניס את כנס העתידנים (שכבר הוצג בפסטיבל קאן ויוצג בפסטיבל חיפה הקרוב) היה לנו גם (חצי) סרט אנימציה למבוגרים. 11 סרטי ז'אנר בסך הכל. כמו עם סרטי ארטהאוס, גם כאן לא מדובר בהגדרה מילונית חותכת ואני מניח שאפשר להתווכח על ההגדרה של חלק מהסרטים, אבל הכוונה שלי היא להצביע על סרטים שבאופן מובהק מאמצים קודים מוסכמים מראש של בניית נרטיב ועיצוב קולנועי שמשוייכים לז'אנר כלשהו שניתן לזהותו. עם 5 קומדיות (או סוג של קומדיות) ו-2 סרטי אימה, ניתן לומר שהטענות על הקיפוח של הז'אנרים האלה בקולנוע הישראלי הולכות ונהיות פחות רלוונטיות.

עם עליית הקולנוע הז'אנרי (ולאו דווקא בעקבותיו, אבל בהחלט במקביל לו), התופעה הבולטת השניה השנה, שכבר שמו לב אליה כמה מבקרים, היא עליית מפלס האלימות בקולנוע הישראלי. קחו את סצנות העינויים במרתף של מי מפחד מהזאב הרע, הנוער, וסוכריות, דם הזומבים הניגר של בשר תותחים, שטחי האש הברוטליים של בית לחם, מקום בגן עדן ולהישאר בחיים, או פרצי האלימות הרנדומליים של גולדברג ואייזנברג, גולם, וקריאוקי עם פרנק סינטרה, תוסיפו לזה את המזוכיזם המיני של שש פעמים וההיא שחוזרת הביתה, ומתקבלת תמונה של שנה אפלה, ברוטלית ופרובוקטיבית מאוד. מצד אחד זה מראה על חוסר הפשרות של יוצרים רבים, אך זה גם מבשר על מגמה מסוימת של הקצנה וגרוטסקיות שיתכן שלא נובעות ממציאות חברתית או פוליטית כמו משינוי אופנתי של האסתטיקה השלטת בקולנוע בן זמננו.

תופעה בולטת נוספת השנה, גם אם היא מתמשכת כבר לאורך כמה שנים, היא הדומיננטיות המוגזמת של סרטי ביכורים (או סרטים שניים) של יוצרים צעירים. מבין 27 הסרטים המתמודדים השנה, 13 הם סרטי ביכורים עלילתיים ועוד 3 מהווים את נסיונו השני של היוצר בבימוי או כתיבה של סרט עלילתי. כלומר, רק 11 שייכים ליוצרים מנוסים ומבוססים. זה הופך את הקולנוע הישראלי למקום של הרבה הבטחות ומעט מימושים. למעשה, מאז שנת 2000 החלו את דרכם רק 4 במאים שיצרו יותר משני סרטים – יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, ערן קולירין (אם מחשיבים את סרט הטלוויזיה המרשים שלו) ואיתי לב, בנוסף לשני זוגות במאים שיצרו ביחד ובנפרד שלושה סרטים ומעלה (גיא נתיב וארז תדמור, ואריק לובצקי ומתי הררי). המצב הזה יוצר כמה אנומליות – כמות לא מבוטלת של סרטים בוסריים בכל שנה, וניסיון מוגזם לעתים של כל במאי צעיר להותיר את חותמו ולהמם את הקהל בסרטו הראשון, כשחלק מהם היו נשכרים מפיתוח איטי ומושכל של סגנונם לאורך כמה סרטים. מצד שני, בשנה בה גם הבמאים הותיקים איכזבו לא מעט, קשה לדעת מהו הצעד שצריך לנקוט בשביל לשפר את המצב (אולי כדאי למשל לפתוח מסלול מיוחד בקרנות לבמאים שיצרו רק סרט אחד או שניים).

הסרטים המתחרים

הסקירה כאן תהיה מורכבת מהתייחסות לכל הסרטים העלילתיים המתחרים השנה (עם הסרטים הדוקומנטריים והקצרים הסליחה), כשלכל סרט מוצמד תקציר העלילה שלו כמו שהופיע באתר האקדמיה, וחוות דעת קצרה שלי עליו, שאמנם מביעה דעה ביקורתית, אבל מהווה התרשמות ראשונית ולא ביקורת רצינית ומנומקת כמו שמגיע להם, ועל כך אני מתנצל מראש.

אני ביאליק (בימוי: אביב טלמור) *מסלול פרינג'

אביב טלמור, במאי, תסריטאי ומשורר, מקבל לירה בירושה מאביו. בחיפוש אמיץ אחר האב שלא היה לו מעולם, הוא מגלה שהוא הנין של ביאליק מרומן סודי עם אירה יאן, הציירת העברייה הראשונה. אמת ודמיון מתערבבים בעולמו.

ניסיון מעניין ליצור סרט מוקומנטרי בכיכוב הבמאי, שמערב כמקובל בז'אנר אנשים אמיתיים ושחקנים בשביל ליצור את מראית העין שאולי באמת מדובר פה בפרשה אמיתית ויתכן שטלמור הוא נינו של ביאליק. אך נדמה שהפנאטיות העיוורת של טלמור הגיבור, שבסרט נסחף יותר ויותר לתוך המסע לגילוי עברו ומסכן את כל מה שיש לו, מעוורת גם את טלמור הבמאי, שמביים את הסרט ברישול ולעתים גם בחובבנות, מה שמוביל להרבה רגעים של מבוכה לא מכוונת בעת הצפיה. כמו כל סרט עצמאי שניכר שהיוצר הקיז דם בשביל ליצור אותו, ניתן להעריך את המאמץ, אבל בסופו של דבר ישנה תחושה שמדובר בניסוי שלא צלח ובסרט שלא נועד לצפיה לקהל רחב.

בית לחם (בימוי: יובל אדלר)

"בית לחם" עוסק במערכת היחסים המורכבת בין רזי, הרכז של נפת בית לחם בשב"כ, לסַנפוּר, אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל אקצא בעיר. רזי גייס את סנפור כבר כשהיה בן 15. הוא השקיע זמן רב בפיתוח היחסים עם הנער, הפך לדמות אב בשבילו ונקשר אליו בעצמו. עכשיו, בן 17, סנפור מנסה לתמרן בין הנאמנות שלו לאחיו והדרישות של רזי, חי חיים כפולים ומשקר לשניהם. כשבשב"כ מגלים את מידת מעורבותו של סנפור בפעילות של אחיו, מוצאים רזי וסנפור את עצמם בסיטואציה בלתי אפשרית.

אולי ההפתעה הגדולה ביותר של התחרות, וסרט שקיבל הרבה באזז הודות לשמועות מפה לאוזן ותגובה אוהדת בהקרנות. כעת הוא כבר נבחר להשתתף בפסטיבל ונציה במסגרת צדדית שמוקדשת לסרטי ביכורים, אך במהלך ההקרנות הסרט ויוצרו היו אלמוניים לחלוטין. גם התקציר וחצי השעה הראשונה של הסרט נראים שגרתיים למדי ועוסקים בדברים שכבר ראינו בעבר. אך ככל שהסיטואציה הבלתי אפשרית, כלשון התקציר, מתחדדת, הסרט מקבל כוח דרמטי בלתי רגיל, במה שהופך לאט לאט לטרגדיה במימדים יווניים, כשכל אחד מהצדדים מסוגל לבחור רק בין אופציה הרסנית אחת לאחרת. יורם קניוק אמר בסרטה של סוזאן סונטאג ארצות מובטחות שאחד הדברים שישראלים לא מסוגלים להבין זו טרגדיה, ושהמצב הישראלי-פלשתיני הוא טרגי במהותו. את זה בדיוק סרטו של אדלר תופס, ובזה כוחו. מלבד התסריט שכאמור מצטיין ככל שהסרט מתקדם, אדלר מביים את הסרט באנרגטיות ובמיומנות (במיוחד בקטעי הפעולה). הוא נעזר בשני שחקנים ראשיים מצוינים – הנער שאדי מרעי וצחי הלוי (שמועמד לתפקיד שחקן משנה בכדי לא להאפיל עליו). המוזיקה המקורית של ישי אדר (שנושאת דמיון מסוים לזאת שהלחין לבופור) ראויה לציון גם כן.

בננות (בימוי: איתן פוקס)

"בננות" הוא סיפורן של חמש נשים וגבר אחד, שכנים באותו בניין במרכז הארץ. החבורה מתקבצת מידי שנה לראות ביחד את תחרות הזמר השנתית הגדולה ה"יוניברסונג". הערב השמח הופך לעצוב, כשענת המארחת, מגלה לחברים כי כמה שעות קודם עזב בעלה את הבית. השכנה אפי, שהיא זמרת רוק אלטרנטיבית בתחילת דרכה, לוקחת גיטרה ומתחילה לחבר שיר, שהחבורה כולה שרה לענת כדי לעודד אותה. השכן החמוד עופר, שמנהל גן ילדים בקומת הקרקע, מנציח את השיר באייפון שלו. ואחרי כמה ימים לא מתאפק ושולח את השיר לוועדה הבוחרת את נציג ישראל ל"יוניברסונג" הבא. מה רבה הפתעתם של כולם כשמתברר שהחבורה החביבה נבחרה לייצג את ישראל בתחרות השנתית הבאה. מכאן מתחיל מסע מטורף ומשעשע שמביא את השישה עד לתחרות הענקית בפריז. בדרך הם יגלו שכדי לשמור את השיר הביתי החמוד שלהם בגרסתו האמיתית והפשוטה הם יאלצו להיאבק בסטייליסטים, יחצני"ם ושאר נציגי העולם החדש שאינם זוכרים כמה כיף היה בתחרויות הזמר הישנות של פעם. בדרך הם ילמדו גם שעור על עצמם, ועל העצמה נשית בכלל.

כיצד מיוזיקל קאמפי קליל הצליח להיות כל כך מסורבל, מייגע ומניפולטיבי רגשית? על פניו זהו הפרויקט המושלם לאיתן פוקס, שהרגעים המוזיקליים בסרטיו תמיד היוו את שיאם, עוד מסרט הגמר שלו אפטר ועד לסרטיו הידועים יותר כמו יוסי וג'אגר או ללכת על המים. כאן המוזיקה עדיין מוצלחת, אך מוקפת בתסריט מחופף, לא מצחיק ותפור בגסות. לכל אחת מהדמויות מוצמדת עלילת משנה שעוסקת בחייה האישיים, לרוב סביב בעיות בזוגיות או במשפחה, מה שמכניס בדלת האחורית את המלודרמה המשפחתית גם לסרט קליל וחסר יומרה על פניו. הניסיון להכניס מסרים חברתיים על האותנטיות במאבקה נגד המיסחור של החברה הישראלית בת ימינו מכעיס כפליים כשמדובר בתסריט שכל אותנטיות נעדרת ממנו. העיצוב האמנותי גם הוא מצליח להיות לא אסתטי בצורה קיצונית, כשבמקום קאמפ קליל וצבעוני ישנה בלילה חסרת עניין של צבעים שהותזו ברנדומליות. פוקס נהנה להשתחרר מכבלי הבימוי הסטנדרטי לטובת כמה רגעים של התרוממות קולנועית (בסיועו של הצלם הותיק דני שניאור), אך הם אינם מספיקים לפצות על שאר המגרעות של הסרט, בדיוק כמו צוות השחקנים המצוין שנתקע בסרט שאמור לתת להם לאוורר את כישרונם בצורה קלילה אבל בסופו של דבר מכניס להם דיאלוגים מניפולטיביים לפה. פוקס כבר יצר מיוזיקל מוצלח בקריירה שלו, וזוהי הדרמה הקצרה בעל בעל לב. כל מה שעבד שם נעדר פה, ובעיקר החן.

בשר תותחים (בימוי: איתן גפני) *מסלול פרינג'

דורון גבע הוא סוכן בטחוני בכיר לפני פרישה. רגע לפני ירח הדבש שלו, הוא מוקפץ למשימתו האחרונה – לחטוף מבוקש בכיר בחיזבאללה, החשוד בפיתוח נשק לא קונבנציונאלי. דורון נכנס ללבנון עם כוח צה"לי מובחר שמעולם לא פגש, והמתח בין כולם מאיים על השלמת המשימה. מהר מאד דורון וחייליו מגלים שהאמת אינה כל כך פשוטה, וכי עליהם להתמודד מול אויב חדש ואכזרי, צמא דם, שאינו יודע רחמים או שובע  – וחיזבאללה הם הדבר האחרון שאמור להטריד אותם כעת. כעת כשהמשימה הפשוטה לכאורה הפכה לגורלית ביותר, דורון צריך להתמודד עם חיילים שאינם בוטחים בו, שיתוף פעולה עם כוחות האויב, אפשרות לפעולת חירום צה"לית נרחבת, וגרוע מכל – ניהול קרב לחיים או למוות עם אויב אכזרי שאינו עוצר לרגע. במידה ודורון ייכשל – ייווצר סכסוך מדמם חדש במזרח התיכון.

סרט הזומבים הישראלי הראשון באורך מלא (לאחר שעולם אחר פרש מהתחרות שנה שעברה לטובת המרה לתלת ממד, היה אמור להתחרות השנה, אבל כנראה לא הושלם בזמן) הוא קומדיה צבאית שלוקחת רעיון שכבר בוצע לפני שנתיים בסרט הקצר מורעלים של דידי לובצקי (שניהם אגב החלו את דרכם כסרטי גמר באוניברסיטת תל אביב) אך מממשת אותו בצורה שאפתנית יותר שמנסה לשלב בין קומדיה אבסורדית שחורה ובין אימה פוסט-אפוקליפטית ואקשן גבוה.  מדובר בסרט דל תקציב במופגן, אך רמת האפקטים עדיין מצליחה לשמור על סטנדרט מינימלי גם אם לא להרשים באופן יוצא דופן. הבעיה העיקרית היא התסריט החלש של גפני והקצב המייגע של הסרט, שנע בין התרחשות צפויה ומסורבלת אחת לאחרת, מלבד הסוף שבו מתחיל להתעורר עניין כלשהו. בתור קומדיה אין בו מספיק בדיחות, בתור סרט אימה הוא לא מצליח לשמור על מתח, והאטרקציה של סרט זומבים בסביבה ישראלית אינה מספיקה בשביל להחזיק סרט שלם. לירון לבו אמין בתפקידו הקבוע של החייל העשוי ללא חת, אך גם זה לא מספיק.

גולדברג ואייזנברג (בימוי: אורן כרמי) *מסלול פרינג'

גולדברג הוא איש מחשבים לא מחונן במיוחד. אייזנברג הוא בריון תימהוני. למרבה הצער דרכיהם מצטלבות, וסיפורנו, שמתחיל עם טונים של קומדיה שחורה, הולך ונהיה פחות ופחות מצחיק. זהו מותחן פסיכולוגי על מפגש אקראי המוביל לחרדה ופרנויה, על אנשים בודדים בעיר הגדולה, על אובדן שליטה.

הסרט הקטן והעצמאי הזה עורר תשומת לב מסוימת כשהוקרן במסגרת הפרינג'ידר בפסטיבל חיפה האחרון (לצד אני ביאליק), ואפשר להבין למה. הוא קומדיה אפלה והזויה על טיפוס שקט שפולש לחייו תמהוני מהרחוב שרוצה את קירבתו ולא מוכן לקבל לא. אני קראתי את זה כאלגוריה לישראליות הלוחצת שכופה אינטימיות גם על אלו שאינם מזמינים אותה (זכור לטובה שוט מבריק אחד שבו גולדברג מדבר עם בחורה שהוא מעוניין בה כשבאופק מתקדם אייזנברג לעברו כשבהדרגה הוא תופס יותר ויותר מקום בפריים עד שהוא ממלא אותו כליל ודוחק את הבחורה החוצה). אך עדיין יש תחושה של הצגת פרינג' ששורה על כל הסרט, שמתבטאת בכתיבה לא אחידה וצד אסתטי שלוקה ברישול. גם הצדדים האלימים שהסרט פונה אליהם ככל שהוא מתקדם נדמים כמניירה של יוצר צעיר ולא כהתפתחות אורגנית של הסרט. בסופו של דבר יש כאן פוטנציאל ומדובר בסרט לא שגרתי, אך עדיין יש הרגשה של יצירה בוסרית שהיתה עובדת טוב יותר כסרט קצר.

גולם (בימוי: אדם דויטש) *מסלול פרינג'

"גולם" הוא סרט על 2 דמויות אבודות, תלושות, מנוכרות, החיות בקצה השוליים, הן כבר שכחו כיצד ליצור קשר עם הזולת, ואף על פי כן הן זועקות לקשר ולמגע. הסרט עוקב אחרי 48 שעות בחייהם של ג'וני, אסיר משוחרר שעבר התעללות בכלא על ידי שותפו לתא. ומאי, זונת רחוב אובדנית ובודדה. שני הגיבורים פוסעים לקראת אבדון – עד המפגש שיוצר תפנית. בלב הניכור הקר, השותק, המחוספס, האלים, נפרש בפנינו – כמעט בלי להרגיש, כאילו מעצמו – סיפור אהבה עדין בין שתי נפשות בודדות הצמאות לחום ולמגע אנושי.

מסלול הפרינג', שהיה מקור לכמה הברקות של השנים הקודמות (בפסטיבלים ובתחרות האקדמיה, אליה התווסף בשנה שעברה), הפך השנה כמעט באופן אחיד למקומם של מה שנדמה כסרטי סטודנטים שהתרחבו מעבר לגודלם הטבעי, הן ברמה הטכנית והן ברמה האמנותית. אם בסרט הקודם היה אפשר להתלונן על רישול ואלימות לא הכרחיים, כאן הם זועקים לשמיים, כשעל הכל מכסה מוזיקה בלתי פוסקת בפסקול שמטביעה כל סיכוי לדינמיקה או עניין בעריכה. העלילה והדמויות כמעט מופשטים לגמרי ובנויים מסדרה של אפיזודות לא ברורות שלא פותחו עד הסוף משום בחינה.

הבן של אלוהים (בימוי: ארז תדמור וגיא נתיב)

סרט מסע, שאליו יוצאים יחד אב ובנו, לחפש קוסם יווני שהציל את האב במלחמת העולם השנייה. מסע הפותח פצעים ישנים ומחייב אותם להתעמת עם האמת, לנסות לגשר על הפערים שביניהם ולהיות שוב אבא ובן.

גיא נתיב, ארז תדמור ושרון מימון שיתפו פעולה בכל מיני קונסטלציות שונות בשנים האחרונות, כשנתיב ותדמור היו הצד הדרמטי (הם ביימו ביחד את זרים ונתיב לבדו את מבול), ומימון את הצד הקומי (הוא ביים עם תדמור את סיפור גדול ועם טל גרניט את משכנתא), לכן העובדה ששלושתם שיתפו פעולה בכתיבת התסריט העלתה את התהיה מה יהיה אופיו של סרטם החדש. למרבה הצער, קומדיה זה לא, אלא מלודרמה סנטימנטלית שלוקה באמינות, היגיון פנימי, מעורבות רגשית או עידון אמנותי. מיותר למנות את כמות החריקות העלילתיות שבתסריט, אבל הבעיה הכי גדולה שלו היא המניפולטיביות המוגזמת שבו וחוסר היכולת לבנות דמויות בעלות עומק מלבד זאת הראשית. כמו כן, הרגעים הפיוטיים כביכול מבויימים באסתטיקה של פרסומות, מה שמכביד על הסרט עוד יותר. זהר שטראוס לא שיכנע כדמות שמבוססת באופן חופשי על מתיסיהו, ומכרם חורי המצוין כנראה יזכה למועמדות לפרס השחקן הראשי, אך בעיני התפקיד הטוב באמת שלו השנה הוא בסוכריות.

ההיא שחוזרת הביתה (בימוי: מיה דרייפוס)

בתום זוגיות ממושכת חוזרת מיכל, 33, לגור בדירה הקטנה והצפופה של הוריה בהרצליה, פרוור זעיר בורגני מנומנם. מיכל היא במאית צעירה ומבטיחה אשר אמורה להקדיש את זמנה לכתיבת תסריט חדש, אך במקום היא מסתגרת בחדרה, מתוסכלת, ובעיקר ישנה. הדברים משתנים כאשר מיכל פוגשת את מנהל התיכון המקומי, גבר נשוי בן 50, ומתאהבת בו.

מיה דרייפוס סומנה כהבטחה כבר לפני עשור לאחר סרט הגמר המרשים וזוכה הפרסים שלה ביקור חולים (וגם זה שקדם לו, שעווה זה כואב). לקח הרבה זמן עד שהגיעה לפיצ'ר הראשון שלה, אך בהחלט נראה שיוצרת חדשה תפסה את מקומה בביטחון ובנחישות, עם סרט מרשים, שכתוב בכישרון קומי ארסי ומפוכח, שמשרטט דיוקן של דור שלם שלא מצליח להיסגר על עצמו. הבעיה היחידה היא שנדמה שדרייפוס אולי מצטיינת בלהציג את העולם של הדור הזה ואת הדמות הראשית המרתקת שמתפקדת כמעין אלטר-אגו שלה, אך היא מקיפה אותה בדמויות וסיטואציות שחוקות למדי ואינה מעיזה ללכת צעד אחד קדימה ולהגיד משהו עמוק ומורכב באמת עליו (בדומה לסדרה Girls, שניתן למצוא קווי דמיון לא מעטים בינה ובין הסרט וסובלת מבעיות דומות). יש לקוות שמדובר בסימפטום של סרט ראשון, ושדרייפוס תזכה לפתח את הכישרון שלה לאורך סרטים נוספים, ומהר. טלי שרון מעולה בתפקיד ראשי אמיץ שלא דופק חשבון לכלום, אלון אבוטבול לא יוצא הרבה מהטייפקאסט שלו אך עושה עבודה מיומנת, וליאורה ריבלין גונבת את ההצגה כאימה האקצנטרית של הגיבורה, למרות שיש מידה של הגזמה לא נחוצה בתפקיד שלה לעיתים.

הורה 79 (בימוי: אלי כהן)

זוהי קומדיה העוסקת במחול והזדקנות. להקת מחולות העם "הורה 79", זו שנחשבה ללהקה המיתולוגית של ישראל, התפרקה לפני שלושים וחמש שנה, בעקבות אירוע טראומטי, וחבריה נפוצו לכל עבר. עתה, לאחר עשרות שנים, יוזמת הנהלת פסטיבל המחולות בכרמיאל מופע חד-פעמי – מחווה ללהקה האגדית. וכך, בעקבות הצעה מפתיעה זו, נפגשים חברי הלהקה, ומתאחדים בשנית. האם יוכלו להתגבר על הרוח האפלה של העבר, על הקונפליקטים הישנים שצצים ועולים, על בגידת הגוף? האם יזכו ברגע של חסד ויחזרו, ולו לרגע, אל הנעורים האבודים?

יש לי חשק לשים את הסרט הזה יחד עם סרטי הפרינג' ולסמן אותו כסרט הטוב ביותר לאותה קטגוריה. יש משהו כל כך מיושן ופגום בסרט, שנדמה כאילו זה לא הוגן להעמיד אותו לצד שאר הסרטים כשווה להם, אך עם זאת ישנה מידה של אהבת אדם והבנה אנושית שעדיין מפעמות בסרט הזה שהופכות אותו ראוי לצפיה בעיני, למרות כל פגמיו. כמו האנשים שאותם הוא מתאר, נדמה שגם הבמאי שלו (שחתום לראשונה בקריירה שלו גם על התסריט לבדו, מה שמרמז שמדובר בפרויקט שקרוב לליבו באופן מיוחד) תקוע בעבר ולא ממש מצליח להסתנכרן עם הקודים של ימינו. הבימוי מסורבל, התסריט רצוף בסטריאוטיפים ובהתייחסויות סכמטיות לתופעות כמו הומוסקסואליות, והמשחק (שהופקד בידיה של להקת ריקוד אמיתית) חורק לא מעט פעמים ופוגע בסרט. אך בסופו של דבר נדמה שיש כאן פורטרט של דור, על כל הגינונים והמחוות שאופייניות לו וחלקן נעלמו מן העולם, למרות שהם עדיין לא כל כך זקנים. כאמור, לא כל השחקנים מצטיינים, אבל בכל זאת אפשר לציין לטובה את מנהל הלהקה (שמשום מה לא מועמד לתפקיד הראשי ולא הצלחתי למצוא את שמו) שנושא על כתפיו בהצלחה את מה שהכי דומה לתפקיד ראשי, ואת נתן דטנר בתפקיד משנה קצר ומענג כנבל התורן. כמו שחקניו, זהו סרט גמלוני, אבל עם לא מעט חן.

המסע אל כוכב המינימיקים (בימוי: שי כרמלי-פולק)

סרט אנימציה לכל המשפחה. המיקמקים הם יצורים חביבים החיים בשלווה בכוכב מרוחק לצד חיות המחמד שלהם, המינימיקים. הצרות מתחילות כאשר גברת מיקיאוולי העשירה, שזוממת להחליף את המינימיקים בצעצועים מכאניים שתוכל למכור לילדים במחיר מופקע, משקה את המינימיקים בשיקוי שהופך אותם ליצורים ענקיים המשתוללים ברחובות וזורעים הרס בעיר. המבוגרים מחליטים לצאת למלחמה נגד המינימיקים, אבל מקס, זואי, ג'ימבו וסאני, חבורת ילדים מלאי תושייה, נחושים למצוא פתרון שלא יפגע בהם. הם יוצאים למסע נועז ומלא הרפתקאות כדי להציל את עירם ואת חיות המחמד האהובות שלהם.

סרט האנימציה הראשון לילדים שהוצג בבתי קולנוע בישראל מאז יוסף בעל החלומות של יורם גרוס מ-1962. הסרט מבוסס על סדרת ילדים בשם מיקמק (שגם אותה ביים כרמלי-פולק וכתב יחד עם אלון שטרן ויוני להב), ומוצג בימים אלה בבתי הקולנוע באולמות יעודיים שמעוצבים במיוחד לסרט. אני לא ידעתי דבר מזה כשבאתי לראות את הסרט, מלבד שזהו סרט אנימציה ישראלי לילדים, והתאכזבתי קשות. קודם כל, מדובר באנימציית פלאש מחרידה למדי, בלי שום מחשבה על התאמת צבעים, במה שהוא למעשה קקופוניה של צבעים מלאכותיים וצעקניים שגורמים לסרט להיראות כמו משחק מחשב, ולא מושקע במיוחד. גם התסריט לוקה בחסר, ורק לאחר אקספוזיציה ארוכה ומייגעת הוא מתחיל לתפוס עניין כשהחבורה ממריאה אל כוכב המינימיקים ומגלה שמונדו, עוזרה של הדמות הרעה בסרט, מצטרף אליהם והופך, בערך, לאחד מהטובים. הוא מדובב ע"י הכישרון הקומי המבוזבז אילן גנני, איתו כרמלי-פולק עבד כבר לפני קרוב לעשרים שנה בסרטי הסטודנטים שלו (כמו גם עמי סמולרצ'יק, שגם כן שותף לדיבוב, ושניהם אגב, כמו שאר המדובבים, אינם מועמדים לפרסי המשחק).

הנוער (בימוי: תום שובל)

יקי ושאול הם שני אחים, נערים מתבגרים, שחולקים ביניהם קשר עמוק, כמעט טלפתי. לאחר שאביהם איבד את עבודתו, משפחתם נקלעת לקשיים כלכליים וחובות כבדים. יקי ושאול מרגישים שהם לא יכולים לעמוד מהצד ולראות את משפחתם מתפרקת. העובדה שיקי התגייס לאחרונה לצבא ומחזיק בידיו נשק, מאפשרת להם לקחת את גורלם לידיהם ולהפוך מנערים לגברים.

יש משהו בסרט הזה שמזכיר לי  את מנתק המים של עידן הובל מהשנה שעברה שמוצג עכשיו בקולנוע. שניהם היו סרטים על מצוקה בפריפריה (גם אם כאן היא בורגנית יותר) שבהם משה איבגי משחק אב רך מזג וכושל כלכלית שמאבד אחיזה על משפחתו, ושניהם מעוצבים קולנועית בסגנון אמנותי מוגזם ומנייריסטי שמושך תשומת לב לעצמו ופוגם בסרט. כאן זה בולט בעיקר בחצי שעה הראשונה שלו, שבה ההתרחשויות לקוניות ומינימליסטיות, ולאחר מכן הסרט תופס תאוצה. הברוטליות של האחים בתחילת הסרט גם פוגמת ביחס של הצופה אליהם לאורך כל שאר הסרט ומערערת את המשקל הרגשי בו. יחד עם זאת יש כאן הברקה בבחירה בצלם בירון שרף, שלרוב מתמחה בסגנון צבעוני ומלוטש למדי, אך כאן נאלץ לרסן את עצמו מטבעם המחוספס של החומרים, תוך כדי שהוא מעניק להם אסתטיות ועידון שתורמים ליופי הויזואלי של הסרט גם כשהתוכן ברוטלי. שיאו של הסרט הוא סיקוונס ארוחת ערב משפחתית ארוך בערך באמצעו. הוא מלא באמינות, ספציפיות, מתח ועניין (ואפילו נבואה לגבי קריסתו של שי אגסי), ומהווה מעין רמז לכיצד הסרט כולו היה יכול להיראות לו היה נעשה עם מעט יותר ענווה.

יללת הזאבים (בימוי: משה אלפרט)

על ערש דווי, נזכר זאב זקן במסכת חייו. כשהיה גור זאבים מתבגר, גרם לו דחף לא מוסבר לחופש ומרחבים לעזוב את להקת הוריו החמה והתומכת לנצח. לאחר תקופה קשה של רעב ובדידות הוא פגש את אהבת חייו, וביחד הקימו משפחה חדשה ומאושרת, להקה משלהם. אך הקושי הגדול ביותר, היה עדיין לפניהם – המפגש עם חיה לא מוכרת, מסוכנת מכל אשר הכירו קודם לכן – האדם. הסרט מגולל עלילה מרתקת של מסכת חיים בטבע, חיים מלאים ברגעי אושר, פחד, כישלונות והצלחות. חיים שבסיומם יכול הזאב הגאה להסתכל על שושלת הציידים טורפי-העל המפוארת שהוא מותיר אחריו.

סרטו השני של משה אלפרט אחרי ארץ בראשית ראוי להערכה ולו בשל העובדה שהוא בכוחות עצמו נושא על גבו את ז'אנר סרטי הטבע שמצולמים בישראל. מכיוון שהוא גם הצלם, הוא ראוי להערכה כפולה על העבודה המיומנת, הדקדקנית והמאד אסתטית שהוא עושה. אך עדיין נדמה שזה לא די בשביל להחזיק סרט קולנוע שלם, במיוחד כשהקריינות (בקולו של שמיל בן ארי), כביכול מפיו של הזאב, מושכת אותנו לכיוון חוויה של סרט נרטיבי רגיל, עם עלילה טוויה היטב שמגוללת את סיפור חייו של זאב שמספר אותו על ערש דווי. הקריינות הזאת פוגמת בסרט ומאלצת אותנו למעשה להבחין כמה הסרט אינו מציית לכללים נרטיביים רגילים (וכנראה גם לא יכול), והיא כופה פרשנות מיותרת ומעמיסה על התמונות. למעשה, הצד המעניין ביותר בצפיה היה בשבילי לחשוב על הפער הנרטיבי בין דמות של אדם רגיל לבין דמות של זאב, שגם אם מאנישים אותו חורג מכללי המוסר וההתפתחות האנושיים הרגילים. דווקא אם היה דגש על ההבדלים הללו במקום ניסיון לתחום אותו לתבנית שמתאימה לבני אדם, התוצאה יכלה להיות מעניינת יותר.

כידון (בימוי: עמנואל נקש)

"כידון" היא קומדיית נוכלים המתרחשת בתל אביב. העולם כולו מתעורר בוקר אחד כשעל כל שערי העיתונים פניהם של חברי חוליית החיסול של המוסד שנשלחה לחסל את הטרוריסט מחמוד אל מבחוח בדובאי. אבל ההפתעה האמיתית היא עבור המוסד עצמו, היות והם היחידים שיודעים ש"סוכני המוסד" הללו מעולם לא עבדו בשבילם! למעשה, התעלומה רק מתעבה כאשר אנשי הביטחון הישראלים מצליחים לעצור את חוליית החיסול הקטנה המונה 4 ישראלים- צרפתים, רק כדי לשמוע מהם שהם למעשה חלק מ"תא כידון", חוליית החיסול המפורסמת של המוסד. מי הם באמת האנשים הללו? מי שלח אותם לשם? בעולם שבו שום דבר אינו מה שנראה לעין, השקרן הטוב ביותר הוא בוודאי לא מי שאנו חושבים שהוא.

שימו לב, עמנואל נקש אינו אוליבייה נקש, אחד מצמד הבמאים היהודיים שאחראים ללהיט מחוברים לחיים, אלא הבמאי הישראלי/צרפתי שאחראי לקומדית הפעולה חומר למחשבה מ-2008 (יחד עם סטפן בלאיש). הסרט ההוא כמעט ונעלם לאחר שלא זכה להפצה מסודרת, אבל הפעם נקש עובד עם תקציב גדול (אולי הגדול ביותר מבין הסרטים השנה, מלבד להישאר בחיים של ערן ריקליס). הוא משתמש בו בכדי לטוות עלילת ריגול מסועפת ששואבת את השראתה מחיסולו של מחמוד אל-מבחוח בידי המוסד. נקש מעתיר עוד ועוד דמויות, בדיחות (די מוצלחות ברובן), קטעי אקשן (חלקם מוצלחים, חלקם מייגעים) וטוויסטים בעלילה, כשעל הכל מכסה מוזיקת ג'יימס בונד שמפמפמת בפסקול, כמעט ללא הפסק. אה, ויש גם את בר רפאלי. הגודש הזה, שבתחילה נראה חינני ומספק לשלל השחקנים המוצלחים (ובראשם ששון גבאי, ריימונד אמסלם ושי אביבי שגונב את ההצגה) הזדמנות לענג את הקהל, מכריע בסופו של דבר את הסרט, שהופך לאנדרלמוסיה של תפניות עלילה, מרדפים ורעש. יש לא מעט כישרון בתסריט ובבימוי של נקש, אבל היה צריך לאזן אותו ולחתוך בבשר החי בשביל שהסרט והצופים יוכלו קצת לנשום.

להישאר בחיים (זייתון) (בימוי: ערן ריקליס)

לבנון, 1982, רגע לפני פרוץ מלחמת "שלום הגליל". יוני, טייס קרב ישראלי, נאלץ לנטוש את מטוסו מעל ביירות ומוצא את עצמו בשבי אש"ף. פאהד, ילד פלסטיני בן 12, שמתאמן במחנות של אש"ף, מגלה עניין רב בשבוי. הוא מציע לו עסקה  – הוא ידאג לשחרר אותו מהשבי אם יוני ייקח אותו לישראל כדי לראות את הכפר ממנו בא סבו. יוני מחליט ללכת על זה ומוצא את עצמו יחד עם הילד במסע הזוי, קשה פיזית, רגשית ונפשית שבמהלכו יתקלו השניים בסכנות מכל הסוגים והצבעים תוך בניית מערכת יחסים מורכבת שנעה בין חשדנות ודעות קדומות לחיפוש קשר אנושי בין שני אויבים.

סרטים כמו כידון ולהישאר בחיים מעלים את התהיה האם לא צריך לפתוח מסלול מקביל באקדמיה לפרינג', רק מהקצה האחר של הסקאלה התקציבית. כמעט לא הוגן להשוות את שאר הסרטים להפקת הענק הזאת (בממדים ישראליים, כמובן), שמעלה את התהיה מהו הגבול התקציבי הגבוה ביותר שיכול להגיע אליו סרט שבאופן מובהק אין לו שום יכולת להביא קהל גדול. שכן להישאר בחיים הוא על פניו סרט פעולה/הרפתקה מלחמתי עם אוברטונים פוליטיים בשל זמן ההתרחשות שלו במלחמת לבנון, אך כסרט פוליטי הוא קל כנוצה וכסרט אקשן הוא לא מספק את הסחורה עד הסוף. אין ספק, מדובר בחוויית צפיה לא רעה, אבל המחסור בקטעי פעולה מסעירים באמת במהלך מסעם של פאהד ויוני בגן המשחקים הענק שהוא לבנון מוכת המלחמה (כפי שהיא מוצגת בסרט), נותן תחושה של החמצה. ההרפתקאות שקורות להם בדרך אינן מעוררות תחושה של סכנה אמיתית ונפתרות מהר מדי, באותו אופן מרפרף שהסרט כולו לוקה בו.  עבדאללה אל עכל בתפקיד פאהד הוא תגלית, אבל הבחירה בסטיבן דורף (שחקן נהדר לסוגו בדרך כלל) כחייל ישראלי חורקת כמעט כמו המבטא שלו כל פעם שהוא מנסה להגיד יותר משתי מילים בעברית ברצף (מה שקורה מעט מאוד, מטבע הדברים). בסופו של דבר, בתור המקצוען הגדול שכל הזמן חוזרים ואומרים שערן ריקליס אמור להיות, בסרט הזה הוא לעתים קרובות כושל בתפקידו (גם אם הרבה פחות מפלייאוף, הפיאסקו הבינלאומי הקודם שלו מלפני שנתיים).

לצוד פילים (בימוי: רשף לוי)

יונתן  הוא ילד גאון עם בעיות חברתיות קשות. הוא מאבד את אביו באירוע טראומתי שנגרם באשמתו. בלית ברירה אמו משאירה אותו בבית האבות עם הסבא שלו, טיפוס מריר ונוקשה שלא היה בקשר עם הנכד עד אותו יום. יונתן פוגש בבית האבות שורה של דמויות ציוריות גדולות מהחיים ובראשם סבו אליהו וחברו ניק, שני חברי לח"י בעברם  ששדדו בנקים למען המולדת בתקופת המנדט. מי שמצטרף אליהם הוא דוד אנגלי, שחקן שייקספירי מתוסכל, שמנסה לזכות במעט הכסף שתשאיר אחריה הסבתא של יונתן אחרי מותה. ארבעת החברים, לורד אנגלי, הילד הסבא והחבר העיוור יוצאים ביחד למסע נקמה בבנקים שמתעלמים מקיומם,, ומתכננים שוד בנק נועז.

הפרשה סביב רשף לוי ואורי קליין טיפה האפילה על הסרט עצמו, וצריך לקחת מרחק מסוים ממנה בשביל לשפוט אותו באופן אובייקטיבי. אבל מצד אחד, הדה-לגיטימציה של לוי לפועלו של קליין מקוממת ומריחה מחשיבות עצמית מוגזמת, ומצד שני הביקורת של קליין, גם אם דייקה בציון רבות ממגרעות הסרט, בכל זאת עשתה לו עוול כשטענה שאיש בקהל לא צחק. כי בהחלט מדובר בסרט מצחיק, וכל מי שראה אותו באולם קולנוע יודע שהקהל צוחק כהוגן. זאת בעיקר בזכות הפאנצ'ים המוצלחים שלוי מעניק לשלוש הדמויות המבוגרות שמגולמות בכשרון קומי אדיר על-ידי ששון גבאי, מוני מושונוב ופטריק סטיוארט (שהחליף את ג'ון קליז, מה שמרגיש כמו פספוס, אבל קשה לי לדמיין את קליז כדמות הפתטית והמבולבלת שסטיוארט מתאים לה כמו כפפה ליד). הבעיה של הסרט נמצאת בחלקים הדרמטיים שלו, ובכל הדמויות שאינן שלושת הזקנים. העלילה המלודרמטית שבה הילד מאבד את אביו ואמו כמעט מוכרת את עצמה למנהל הבנק עשויה ברישול ובגסות, והניסיון להעניק לה עומק דרמטי או אמירה חברתית גובלים בנלעגות (שלא כמו תפקיד המשנה הגזעני של רותם זיסמן-כהן המבוזבזת, שעובר את גבול הנלעגות בקילומטרים). אולי התפיסה שמדובר ביותר מרק קומדיה היא זו שעומדת בבסיס היהירות של הטקסט של לוי על קליין, ואולי היא זאת שפגמה מלכתחילה בסרט, שבלעדיה יכל להסתפק בלהיות קומדיה מוצלחת, לא יותר ולא פחות.

מי מפחד מהזאב הרע (בימוי: אהרון קשלס ונבות פפושדו)

שרשרת רציחות ברוטאליות מובילה את חייהם של שלושה גברים למפגש אלים: האחד, אבי אחת הנרצחות שיוצא למסע נקמה פרטי; השני שוטר שפועל מחוץ לגבולות החוק; והשלישי החשוד העיקרי ברציחות – מורה לתנ"ך שנעצר ושוחרר עקב אלימות שהופעלה עליו בזמן חקירתו.

אולי הסרט המדובר ביותר, מקטב הדעות ביותר והבולט ביותר בסצנה הבינלאומית השנה הוא קומדיית המתח/אימה של הצמד שחתום על כלבת מלפני שלוש שנים (קצב מהיר יחסית לישראל), שהתהדר (בצדק או שלא, על זה יריבו ההיסטוריונים) בתואר סרט האימה הישראלי הראשון. אין ספק שזוהי קפיצת מדרגה עבור צמד היוצרים – התסריט מלוטש יותר, השפה הקולנועית מדויקת יותר ומתחכמת פחות, הטון הקומי ברור יותר והמלודרמה המשפחתית כמעט ונעלמה. אך עדיין, מדובר בסרט בעייתי. מעריציו מציינים את ההברקות של השפה הקולנועית שלו, עירוב הז'אנרים המקורי שבו, הקאסט המוצלח והחיבה שנדרשת לסרטי ז'אנר בשביל להבין אותו, כשהם מגוננים עליו מפני מקטרגיו. ואכן, יש רצון להגן על סרטים קיצוניים כאלה מפני קהל שמרני שנחרד מאלימות או מעקם את אפו למראה סרטי ז'אנר. אך הבעיה היא שגם כסרט ז'אנר, או יותר נכון כפסטיש (Pastiche, חיקוי של כמה סגנונות באותה יצירה, לרוב בצורה אירונית אך אוהדת), הוא עדיין לא מספיק טוב. האם הפסטישים המוקדמים של טרנטינו למשל היו עובדים לולא היו כתובים בצורה כל כך מדויקת? דומני שלא. רמת הכתיבה בסרטם של קשלס ופפושדו עדיין לא מצליחה להתרומם מעל לקלישאות שאיתם היא משתעשעת, למרות כמה הברקות וטוויסטים עלילתיים. הבעיה העיקרית השניה, היא חוסר האיזון בין הצד האלים של הסרט לבין הצד הקומי שבו, שפוגעים אחד בשני. גם צופה צעיר ובעל חיבה לקיצוניות וקאלט עלול להתאכזב מהסרט, למרות שנראה שכל דעה שלילית שנאמרת עליו צריכה לבוא עם התנצלות מוכנה מראש. כן יצויינו לטובה הצילום המצוין של גיורא ביח, העיצוב האמנותי המוקפד כהרגלו של ערד שאואט, המוזיקה התזמורתית החזקה של חיים פרנק אילפמן, וכמובן כל צוות השחקנים, ובעיקר צחי גראד ודובל'ה גליקמן, שכנראה נותן את ההופעה הקומית המוצלחת ביותר בשנה שהיתה משופעת בכאלו, בדמות שכתובה נהדר ומשחקת בחוכמה עם הקונטרסט בינה ובין הפרסונה המוכרת שלו. האיזון הממזרי הזה היה צריך להיות מושג גם בשאר חלקי הסרט.

מעל הגבעה (בימוי: רפאל נדג'ארי)

שאול, גרוש החיי בבדידות, אשר מנסה להיחלץ ממצבו הנפשי הקשה אשר בו הוא שרוי. שאול מחליט ללכת לבקר את אביו שמעון בחיפה. שאול מאשים את אביו בכל בעיותיו ומתעמת איתו. שמעון ובת זוגו בטי, מחליטים לטפל בשאול מבלי רצונו בטיפול אלטרנטיבי. למרות מצבו הקשה של שאול, הוא עושה פסיעה אחת לעבר גן עדן.

כמעט כלום לא עובד בסרטו של הבמאי הישראלי/צרפתי (שעבד גם בקולנוע האמריקאי העצמאי בסוף שנות התשעים) רפאל נדג'ארי. הגבול בין לעסוק בריקנות ובתלישות לבין להיות ריקני ותלוש נחצה בבוטות בסרט הזה, שזונח מעט את הסגנון הריאליסטי יותר שאפיין את סרטיו הקודמים, לעבר סגנון אמנותי מהורהר ומינימליסטי שנותן לאירועים לקרות בלי להביע דעה עליהן. הבעיה היא שסגנון כזה צריך להיות מגובה בתוכן שיתן לו משקל, והדבר הזה נעדר כאן כמעט לחלוטין. כמעט שום דבר בעל משמעות אינו קורה, ודמותו של שאול בגילומו של אורי פפר כמעט מעוררת בחילה באפסיות ובאנמיות שלה, וגורמת לצופה לסלוד ממנו במקום לעצב אותו כאנטי-גיבור מעורר עניין. גם שאר הדמויות בסרט (אולי חוץ מבתו של שאול) מעוצבות בצורה מעוררת סלידה לא פחות, גם אם מיכאלה עשת עושה עבודה מרובדת ומורכבת למדי כבת זוגו של אביו של שאול, ומוני מושונוב בתור אביו מצליח להתעלות מעל מגבלות התפקיד שנתנו לו ולתת הופעה מצוינת שמאזנת בין מאצ'ואיזם לרוך (וזאת בשנה בה יש לו שני תפקידים מוצלחים אפילו יותר). העובדה שהסרט התקבל לפסטיבל קאן (למסגרת "שבועיים של הבמאים") מעוררת תהיה האם צריך להיות מקומי בשביל לשים לב לעקרות של הסרט, שאולי נתפס אחרת בעיניים זרות.

מפריח היונים (בימוי: ניסים דיין)

עלילת הסרט מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת, מנקודת מבטו של כאבי עמארי בן ה- 16, בן למשפחה ציונית. כאשר דודו חזקאל נאסר, כאבי לוקח על עצמו את המשימה לגלות היכן הוא נמצא, ובעקבות זאת מצטרף למחתרת הציונית. משפחתו של כאבי חיה בעולם רווי סתירות פנימיות ויחסים אמביוולנטיים. היהודים בעיראק חשו קשר עז לעולם המוסלמי ולתרבות הערבית השלטת, אולם בו בזמן חיו בפחד מתמיד מפני גירוש. הסרט מוקדש להנצחת זכרן של קהילות יהודיות שכמעט נכחדו, קהילות שחבריהן לעולם לא יוכלו לשוב אל מי ומה שהיו פעם.     

קודם כל, צריך לברך על חזרתו לבימוי (לאחר 28 שנים) של ניסים דיין, שמוכר כיום גם כמבקר ומרצה מוערך, אך בשנות השבעים והשמונים היה אחד מהקולות העצמאיים ביותר של הקולנוע הישראלי ואחד מנושאי דגל הריאליזם החברתי שבו. בסרט הזה הוא מעבד את ספרו של אלי עמיר (שגם מופיע לרגע קצר בסרט) ואף מעיז להפוך את סרטו לדובר עירקית כמעט מתחילתו ועד סופו, בכדי להציג את חיי הקהילה היהודית בעיראק של שנות החמישים, רגע לפני היעלמותה. הסרט מצליח לקשור את חוטי העלילה הרבים לעלילה מעוררת עניין, שמציגה את המתחים והפוליטיקות של החיים היהודיים תחת שלטון מוסלמי מחד והשפעות מערביות מודרניות מאידך, אך למרבה הצער נכשל במה שהיה סימן ההיכר של דיין, והוא לתת תחושה ספציפית של מקום ותרבות רוחשים ופועמים. אמנם כסרט תקופתי שהוא גם עיבוד ספרותי לא ניתן לצפות מדיין לריאליזם מהסוג שהתמחה בו בעבר, אך עדיין ישנה תחושה לא נעימה של מלאכותיות מהדרך שבה הסרט עשוי (שלא בגלל העיצוב האמנותי המצוין אגב של מיגל מרקין, שדווקא נותן תחושה מאוד אותנטית של מקום). אולי זה עניין של טעם אישי, אבל משהו בקורקטיות שבה הסרט עשוי הרגיש לי לא מתאים לכוונות של דיין, ולדרכו האמנותית עד כה. עם זאת, עדיין חשוב לומר שזה אחד הסרטים המאוזנים יותר שנעשו השנה, וחשוב שדיין יחזור לקריירה רציפה ופעילה, וניתן לקוות גם שהסרט ידבר אל הקהל (לפחות ממוצא עירקי) בקופות.

מקום בגן עדן (בימוי: יוסי מדמוני)

ההלכה היהודית, באופן מוזר ומפתיע,  מאפשרת  סחר או קניית מקומו של אדם  אחר בגן עדן. מה קורה כשסיטואציה כזו עוזבת את ספרי החוק ויורדת אל האדמה? קצין מבטיח בראשית ימיה של מדינת ישראל חוזר מעוד פעולה מוצלחת. הוא כל כך רעב שהוא מקבל את ההצעה המגוחכת של עוזר הטבח הדתי בבסיס שלו – שקשוקה, המאכל האהוב עליו ביותר, בתמורה למקומו בגן עדן. ארבעים שנה אחר כך,  בנו של אותו קצין הוא  חוזר בתשובה, מאמין. על ערש הדווי של אביו הבן מבין שאם ימצא את האיש שלפני ארבעים שנה קנה את מקומו של אביו בגן עדן, הוא יוכל לבטל את החוזה, להציל את אביו מגיהינום ואולי גם למצוא מנוחה לנפשו שלו.

אולי הסרט המקומם ביותר שראיתי בתחרות השנה. יש לסרט הזה כבר כמה מעריצים די קולניים, וגם לא מעט מקטרגים, אבל אין ספק שמדובר באחד הסרטים עם היומרות האמנותיות הגבוהות ביותר בתחרות (הוא גם הארוך ביותר, מלבד סוכריות). העלילה המסועפת, שנעה בין צמתים חשובים בחייו של גיבור הסרט (בגילומו היציב כתמיד של אלון אבוטבול) שמתנגשים עם אירועים חשובים בתולדות המדינה, ולוקחים השראה מחייו של רחבעם זאבי, דווקא מייצגת ניסיון מעניין ליצור ביוגרפיה אפית אינטימית, שבה האירועים החשובים וההיסטוריים מוצגים דווקא דרך רגעים קטנים. אבל הכתיבה השבלונית והסכמטית של התסריט אינה נותנת שום מקום לעומק רגשי או רעיוני. סלדתי כמעט מכל אספקט בסרט הזה – הכתיבה, היומרה האמנותית המיותרת של הצילום, המוזיקה המניפולטיבית ברקע, ובעיקר מהמשמעויות האלגוריות שעומדות בבסיס הסרט, שרובן מייצגות הטפה דתית (או מסורתית לכל הפחות), ומובילות למסר שרק שילוב של כוח האמונה יחד עם כוח הזרוע יכול להציל את מדינת ישראל. סרט גס, נפוח מחשיבות עצמית וקורס תחת עודף סמליות ומעט מדי אנושיות, דווקא תחת מעטה של רוחניות עמוקה.

סוכריות (בימוי: יוסף פיצ'חדזה)

סלאח, סוחר ויזם ערבי-ישראלי, שואף להביא אושר לילדי המגזר הערבי בישראל באמצעות פתיחת רשת חדשה של חנויות ממתקים. "החברה", תאגיד ישראלי השולט בשוק הממתקים הישראלי, והעומד בראשה, קלאוזנר, נוטרים לסלאח על המהלך העסקי הקודם שלו – השתלטותו על שוק הקפה השחור המקומי והפקעתו מידי "החברה". קלאוזנר רואה ביוזמה העסקית החדשה של סלאח איום של ממש, לא רק במישור העסקי גרידא אלא גם במישור הפוליטי תרבותי, עד כדי קריאת תיגר כנגד הציונות עצמה. במסווה של מאבק עסקי, חושף הסיפור דילמות מוסריות ומאבק בין תרבויות: הערבי המנסה להשתלב בישראל המודרנית מול התרבות הציונית השלטת, כאשר אשתו הרוסייה של סלאח, גיסו הצרפתי, שותפו הגרמני ואהובתו הצרפתייה של האחרון, נותנים ביטוי לעובדה שהמאבק אינו מתרחש בחלל ריק אלא במסגרת מציאות בינלאומית סבוכה. המאבק על השליטה בשוק הממתקים מידרדר במהירות לאלימות ברוטאלית שסופה מרחץ דמים חסר תוחלת.

לפני הכל צריך להגיד דבר אחד – יוסף פיצ'חדזה נמצא כבמאי לפחות רמה אחת מעל כל שאר היוצרים שהשתתפו השנה בתחרות. היכולת שלו לעצב דימויים קולנועיים שנחרתים בזיכרון, היד הבוטחת שלו בליהטוט בין כמה מוקדי עלילה ודמויות, עיצוב השוטים והמיזנסצנה של דמויות בפריים, והדמויות הייחודיות שהוא מצליח לעצב יחד עם שחקניו, הופכות אותו לאחד מבכירי הבמאים שפועלים בישראל כיום, ואחד מהיחידים שניתן להגיד שהם בעלי חזון אמנותי אמיתי ביצירתם. כל זה אינו משנה את העובדה שהסרט הזה הוא בלגן. אמנם אחד מהסרטים המרשימים ביותר, המרתקים ביותר (לאורך 125 דקותיו) ואפילו בצורה אכזרית המצחיקים ביותר שנראו השנה, אבל עדיין סרט שסובל מהרבה מאוד בעיות שמונעות ממנו להפוך ליצירה שלמה באמת. זה מתחיל בריחוק האירוני שפיצ'חדזה ושותפו לכתיבה (והעורך המצוין) דב שטויר נוקטים בכתיבת הדיאלוגים, מה שהופך בשלב מסוים למעיק ופוגם באימפקט הרגשי שהסרט דווקא כן חותר אליו. זה ממשיך בצילום של פרד קלמן הגדול (הוא צילם לבלה טאר את הסוס מטורינו וביים בעצמו כמה סרטים מרשימים ויזואלית) שאמנם נותן לסרט לוק שלא מזכיר ברמתו סרט ישראלי ויוצר כמה דימויים נפלאים, אבל הסגנון האיטי והמדיטטיבי שלו (רוב הסצנות מצולמות בסיקוונס-שוט, כלומר שוט אחד ארוך העוקב אחר ההתרחשויות בלי לחתוך, או בכמה שוטים ארוכים בודדים) מתאים יותר לבלה טאר מאשר למותחן הפשע רב התפניות של פיצ'חדזה. הסגנון הזה רק מגדיל את אותו ריחוק שקיים כבר בתסריט ומכביד עוד יותר על הסרט, שאמנם נושא מסרים חזקים מאוד ועוסק בצורה מאוד מפורשת וחסרת פשרות בניכור של החברה הישראלית ובחוסר התוחלת של הסכסוך, אך עדיין מבקש להיות סרט נרטיבי שפועל על הצופה גם ברמה העלילתית והרגשית. למרות כל האיכויות האמנותיות הבולטות שבו, והמשחק המעולה באופן אחיד של כל השחקנים (במיוחד מכרם חורי הבלתי ייאמן ומוני מושונוב בתפקיד בלתי נשכח, וגם עזרא כפרי, שמואל וילוז'ני ומנשה נוי שאינם מועמדים לפרס), עדיין ישנה תחושה של פספוס מסרט שנותר מרוחק מדי מהחומרים שבהם הוא עוסק, ברוטלים ומנוכרים ככל שיהיו, הם עדיין דורשים יחס מעמיק ומדויק רגשית יותר.

פלאות (בימוי: אבי נשר)

"ארנב" – אומן גרפיטי ירושלמי נתקל בשלושה אברכים הכולאים ישות מסתורית בדירה נטושה במוסררה. סקרנותו של ארנב גוברת כאשר מתברר שבפרשייה המסתבכת מעורבים גם חוקר פרטי מיוסר, אשת עסקים מניפולטיבית, עבריין צעצוע, ומלצרית חוזרת בתשובה, כשלכל אחד מהם תכנית פתלתלה משלו. תהליך חשיפת האמת המטלטלת והמפתיעה אודות זהותו וגורלו של האסיר, ישנה לעד את מסלול חייו של ארנב ושל חבריו למסע אל תככי לב המאפליה הישראלית.

סרטו החדש של אבי נשר הוא הטוב ביותר שיצר מאז סוף העולם שמאלה מ-2003, למרות שאני מניח שעבור צופים מסוימים זה לא מבטיח הרבה. מה שנעים במיוחד בסרטו של נשר הוא שבניגוד לסרטיו האחרונים הוא מנסה הרבה פחות לרגש. זוהי מחווה מקומית ומלאת דמיון לפילם נואר, שמשלבת תעלומה בלשית, דרמת חניכה, הבזקים של אנימציה שובבה ברקע ומבט ייחודי על העיר ירושלים, שמרגיש מקומי מאד וחיצוני כאחד (זהו בעיני הסרט הראשון שהופק בתמיכת קרן ירושלים שמצדיק את התרחשותו בעיר). כתוצאה מכך, נשר לוחץ פחות חזק על דוושת הסנטימנטליות, וסרטו יוצא נשכר מכך. האם זה מספיק בשביל להפוך אותו לסרט טוב או חשוב בצורה יוצאת דופן כפי שחלק טענו? בעיני לא. זהו עדיין סרט שנשען על קונבנציות תסריטאיות מאוד ברורות ולא מאוד מורכבות מבחינה רעיונית או רגשית. אך כשמפלס המניפולציה יורד, נשר בהחלט יודע ליצור חוויית צפיה מהנה למדי, ולהישאר אחד מהיוצרים הישראליים היחידים שיודעים כיצד לתקשר עם הקהל שלהם, גם אם זה לעולם לא מגיע אצלו ללא מחיר מסוים. הצילום של מישל אברמוביץ' והעריכה של יצחק צחייק, שותפיו הותיקים, מקצועיים כתמיד, ואדיר מילר אמנם משחזר פחות אותו יותר את אותו תפקיד מפעם הייתי, אך עושה זאת נהדר. גם אורי חזקיה ויהודה לוי מפתיעים לטובה, גם אם הפרסונה הציבורית שלהם כל הזמן נוכחת ולעתים מפריעה במידה מסוימת.

פלסטלינה (בימוי: וידי בילו)

ירושלים 1966, בבניין ישן במרכז העיר בקומה השלישית, גרה משפחה קטנה ושקטה. אלי האב נעדר רוב שעות היום מהבית. רותי אשתו, סגורה בתוך עולמה, מבלה את רוב שעות היום במיטה, קוראת רומנים עבי כרס שבעלה מחליף לה בספרייה. מיכל, בתם בת ה- 11, בודדה ומשעוממת, נאלצת לחפש תשומת לב ועניין בקרב דיירי הבניין. יום אחד כאשר רותי מחליטה לצאת מהמיטה ולמצוא לה עבודה, השקט והרוגע המדומים בבית, מופרים.

סרט עדין, שקט, רגיש ומתבונן, שלא קורה בו כמעט כלום. המניע הדרמטי בסרטה של בילו נעדר במהלך רוב הסרט, ומה שנותר הוא רצף של סצנות אנקדוטליות למדי שעוסקות במערכת יחסים בין בת חולמנית לאם דיכאונית, ולדיכוי הנשי של האם בידי בעלה הפרגמטי והקר. מבין כל הסרטים השנה, זהו אולי השריד היחיד למלודרמה המשפחתית המובהקת (בשאר הסרטים היא מופיעה רק כחלק ממבנה רחב יותר), עם אותם ריבים ומתחים מוכרים שהקולנוע הישראלי כבר שבע מהם. אמנם בילו מעצבת אותם בווליום הרבה יותר נמוך, ובמבט הרבה יותר אסתטי ועדין (לא מעט הודות לצילום של שי גולדמן, העיצוב האמנותי התקופתי של מיגל מרקין והעריכה של ז'ואל אלכסיס), אך עדיין קשה לומר שמדובר בבשורה חדשה. ריימונד אמסלם ויחזקאל לזרוב עושים עבודה מיומנת, אבל לא נדרשים לאתגר את עצמם יותר מדי, כשדווקא חנה לסלאו בתפקיד משנה מספקת את ההופעה האנושית והרכה ביותר שבסרט.

פנתר לבן (בימוי: דני רייספלד) *מסלול פרינג'

אלכס צייטלין מתאגרף ממוצא רוסי הוא חבר בקבוצה אלימה של ניאו נאצים בעיר טבריה. מפגש רב משמעות עם דוד אוחנה, מאמן אגרוף מזרחי-מסורתי החולם להחזיר לטבריה את תהילת העבר שלה כעיר אלופי אגרוף, מובילה את אלכס להפוך למתאגרף מקצועי ובעל פוטנציאל במועדון המקומי. מערכת יחסים תלותית ורגשית נרקמת בין אלכס לדוד ובמקביל נסחף אלכס לרומן עם יסמין אוחנה, בתו של דוד ולראשונה בחייו מוצא את עצמו שייך לחברה הישראלית. אלכס נקרע בין נאמנותו לחבורה הניאו נאצית בראשה עומד אחיו יבגני לבין הזדהות שלו עם ערכיו של דוד אוחנה ,דמות האב החדשה בחייו.

הייתי אומר שהסרט הזה היה צריך להיות דרמת טלוויזיה ולא סרט קולנוע, אך זה לא הוגן במציאות בה פחות או יותר הפסיקו להפיק דרמות כאלה. כל האלמנטים של דרמה באורך בינוני בהפקת הרשות השניה או קרן גשר נוכחים כאן – מצוקה בפריפריה, דרמת התבגרות, ייצוג למיעוטים אתניים ושפה קולנועית קורקטית ומינימליסטית בערכי הפקה. אמנם יש כאן גם את הטוויסט שבו הסרט הופך לדרמת איגרוף (והקרבות המעטים שמצולמים נעשים במיומנות ובהקפדה על פרטים מעולם האיגרוף), אך זה לא מספיק בשביל להפוך את הסרט ליותר מדרמה סטנדרטית. זאב רווח ויבגני אורלוב עושים עבודה טובה בתפקידים הראשיים, וישנם כמה רגעים יפים בין דמותו של אורלוב ויסמין, בתו של רווח בסרט (באופן מפתיע אחת הדמויות הנשיות החזקות והעצמאיות שנראו השנה, בביצוע מצוין של מיטל גל) אך הם מגיעים בשליש האחרון של הסרט, לאחר שעה די קורקטית של דרמת פריפריה שנוגעת בנושאים חשובים אך נעדרת כל מגע אישי של יוצר. לפחות במסלול הפרינג' ניתן לומר שהסרט נמצא רמה אחת מעל כל השאר.

פרדייס קרוז (בימוי: מתן גוגנהיים)

סיפור אהבתם של יוסי, משוחרר טרי מהצבא ודורה, צלמת צרפתייה, נקטע, כאשר דורה מגלה בחפציו של יוסי פריט זיכרון ישן הפותח פצע כואב מהעבר. דורה נוטשת את יוסי ללא מתן הסברים נוספים. יוסי בחיפוש אחר אהובתו, מוצא עצמו מתמודד לראשונה עם פצעי העבר שלו. 

כמו מיה דרייפוס, גם מתן גוגנהיים חיכה לא מעט שנים לאחר שסרט הגמר שלו באוניברסיטת תל אביב זכה להצלחה בינלאומית וסימן אותו כהבטחה (אי שם ב-2005). מאז הוא עמל שנים לא מעטות על השלמת הסרט הזה, שנתקע בעריכה כמה שנים טובות וחתומים עליו לא פחות מ-3 עורכים, ביניהם הבמאי. כל זה כצפוי מבשר שמדובר בסרט בעייתי, בלשון המעטה. הוא מתחיל בקריינות פסאודו-פיוטית בצרפתית של הצלמת הצרפתייה שבאה לישראל לחפש מידע (או נקמה) על אהובה הערבי שנהרג בישראל. באמצע הסרט מחליף את הפוקוס שלו לדמותו של יוסי, שנושא את עול השירות הצבאי על עברו ומתאהב בצרפתייה המסתורית. משם הסרט מתדרדר לסידרה של אפיזודות, חלקן אירוטיות, חלקן מנסות להגיד משהו על המיליטריזם הישראלי, חלקן מנסות להיות סוג של זרם תודעה, ורובן, כמו שתי הדמויות המרכזיות שלו (בגילומם של עוז זהבי והצרפתייה והינה ג'וקנטה), יפות אך שטחיות. היומרה האמנותית והפוליטית שמכבידה על הסרט הופכת אותו לאפילו יותר בעייתי.

קריאוקי עם פרנק סינטרה (בימוי: צבי פינקוס) *מסלול פרינג'

שאול ואיריס נוסעים לחופשה רומנטית בצפון. בדרכם לצימר הם אוספים את בני, ידיד משכבר הימים של איריס. שאול אינו מודע להיסטוריה שבין השניים אך חשדותיו עולים אט אט והשדים מן העבר מתעוררים.חזרה בבית, בזמן שאיריס נוסעת לכנס עסקים בחו"ל, שאול פוגש במסיבת הסילבסטר את פרנק,  ידיד ותיק וכריזמטי, הגורר את שאול למעשי אלימות שהוא זנח מזמן.באותה מסיבה ממש שאול פוגש את סיגל, בחורה שלפתע מאירה את חשכת חייו באור בוהק ומציעה לו אהבה חדשה. שאול, שחדל מלהבחין בין טוב ורע, בין מציאות לדמיון, נכלא בתור ייסורי נפשו ונאלץ להתמודד שוב ושוב עם הבגידה הבלתי נסבלת ועם מעשיו הנוראיים.

גם הסרט הזה סובל מניסיון אמנותי לקפוץ מעל ליכולתם של היוצרים. זה מתחיל כסרט סטודנטים ישראלי סטנדרטי ומתפתח לכיוונים סוריאליסטיים ודייויד לינצ'יים יותר ויותר, אך עם דלות ברמת ההפקה, החזון האמנותי והכתיבה. מצד אחד יש משהו מרענן בכך שזה לא סוג הסרט שאתה חושב שהוא יהיה בתחילה, אך הסטודנטיאליות ששורה על כל הסרט לא מאפשרת לסרט להתרומם לגבהים האמנותיים שאליהם כיוון. כן יצויינו לטובה מיקי יונס היפה בתפקיד הנשי הראשי ובחירת השירים המוצלחת בפסקול, שאמנם לא מועמדת לפרס, אבל הוסיפה לא מעט.

שבלולים בגשם (בימוי: יריב מוזר) *מסלול פרינג'

דרמת מתח פסיכולוגית המבוססת על סיפור קצר מאת הסופר יוסי אבני לוי. ת"א, קיץ 1989. בועז, סטודנט צעיר הממתין לקבל תשובה על לימודי תואר שני באוניברסיטה, מקבל במפתיע מכתבי אהבה אובססיביים ממחזר אלמוני. המכתבים מערערים את חייו השלווים של בועז לצד חברתו נועה ומעלים שאלות בעניין זהותו המינית.

מעניין שעם כל המיעוטים שהקולנוע הישראלי מקפיד לעסוק בהם, זהו הסרט הקווירי במוצהר היחידי השנה (ישנן תת-עלילות קוויריות בבננות והורה 79, אך הן לא מהוות את מרכז העניין בסרט). זהו סרטו העלילתי הראשון של מוזר, במאי דוקומנטרי עד כה (הוא יצר את המלחמה הראשונה שלי ואת גברים בלתי נראים שעוסק בהומוסקסואליות אצל פלסטינים), ונראה שהוא עדיין מגשש את דרכו כבמאי, מה שגם ניכר באופי העצמאי של הסרט, שדווקא נמנע מהאקצנטריות של מרבית סרטי הפרינג' השנה. דבר מעניין נוסף לגביו הוא שרוב הסצנות היפות והאינטימיות שבו הן דווקא בין הגיבור לחברתו (בגילומה היפה של מורן רוזנבלט), שמעניקה לו אהבה חסרת תנאים אך לא מסוגלת לקבל אותה חזרה כיוון שהוא נסחף יותר ויותר למשבר זהות עצמי. ודווקא המשבר הזה, שמהווה את מרכז העלילה, מעוצב בצורה לא מספקת, תוך הסתמכות על שבלונות של מתח ואובססיביות, שלא מבשילות לכדי תמונה שלמה ומורכבת של המצב המתואר. גם ההצבה של העלילה בשנת 89' היתה יכולה להעניק לסרט ספציפיות ואווירה ייחודיים יותר משהוא מנצל, כנראה גם בגלל מגבלות תקציביות. סרט קטן וצנוע, שהיה יכול להיות טוב יותר עם קצת יותר מגע אישי וחידוד הפרטים, בכל מישורי העשיה שלו.

שש פעמים (בימוי: יונתן גורפינקל)

בריאליזם מטלטל וחסר רחמים מוצגת חווית ההתבגרות הישראלית ב-2012, דרך טרגדיה של נערה העוברת ניצול מיני מניפולטיבי. הסרט, שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, מתאר כמה שבועות בחייהם של קבוצת מתבגרים בני 17 בהרצליה. אל החבורה הסגורה מתפרצת גילי, שהרגע עברה לבית הספר שלהם, ועוברת מסכת השפלות. הצצה אל המתרחש מאחורי הדלת הסגורה של צעירים הלכודים בחברת שפע שציפוי צבוע מכסה על ריקנותה הפנימית.

וכאילו תיכננתי את זה מראש, הטוב ביותר נשאר לסוף. שש פעמים הוא, בפשטות, הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי השנה, ובפער ניכר מהאחרים. בלי יומרות אמנותיות מוגזמות, בדיוק ובצימצום, הוא מצליח להשיג את כל המטרות שהוא הציב לעצמו – ובראשן, להציב מראה אכזרית ומהפכת קרביים מול הנוער בישראל. על פניו זה נשמע דידקטי ומוסרני, אבל הריאליזם המדויק ע כאב של הסרט הופך כל מסר פלקטי על הנייר לאמת כואבת שמוטחת בפרצוף, דרך סדרה של אפיזודות שבהן אנו נחשפים לדרך בה בני הנוער האלה מדברים ומתנהגים, על כל הריטואלים והמחוות הכי קטנות שנדמה שאי אפשר בכלל להמציא. ההישג הזה שייך בראש ובראשונה לתסריטאית רונה סגל, שניכר שביססה את התסריט שלה על היכרות מעמיקה עם הסביבה החברתית הזאת, והיא גם מציירת פורטרט נשי בלתי נשכח של נערה מזוכיסטית ואבודה (בגילומה האמיץ והמדויק של סיון לוי). מה שהפליא אותי בסרט, זה כמה הוא לוקח תמות שחשבתי שכבר מאסתי בהם בקולנוע הישראלי (במיוחד זה שנעשה בידי נשים) – ניצול מיני על גבול האונס, שנאה עצמית נשית, גבריות אטומה ונצלנית – ומראה שכל דבר ניתן לקבל בקולנוע, כל עוד הוא עשוי טוב. הספציפיות המעיקה ומעוררת הבחילה (לפחות עבורי כגבר) של חבורת הנערים האטומה רגשית הזאת, חזקה יותר מכל מאמר שכלתני על תרבות אונס או דיכוי נשים. בימוי השחקנים המעולה של יונתן גורפינקל והדרך שבה הוא מעצב בצורה מדויקת וחסרת הפרעות את ההתרחשויות (בסיועה של העריכה החדה כתער של אריק להב ליבוביץ') ואת הסביבה החברתית בה הן מתקיימות, הופכות אותו לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי כרגע, גם אם קשה לאתר מגע אישי בולט של במאי בסרט. סרט לא קל, לא פשוט ואני מניח שגם לא נעים לצפיה עבור צופים רבים (בין היתר בגלל שהמראה שהוא מציב שמה את האחריות בעיקר על דור ההורים), אבל סרט חשוב, לא רק בגלל המסר שעולה ממנו, אלא בעיקר בזכות הדרך שבה הוא מעביר אותו.

דברי סיכום

בשורה התחתונה, זו לא היתה שנה טובה במיוחד לקולנוע הישראלי, ונדמה לי שאני לא היחיד שאומר זאת. מבין 27 הסרטים, מצאתי רק סרט אחד כמוצלח באמת, עוד שלושה-ארבעה כמעניינים אך בעייתיים, עוד שניים-שלושה כפגומים אך בעלי איכויות מסוימות, ופחות או יותר 20 סרטים שנעים בין הבעייתי מאוד לגרוע. יש משהו מתעתע בקולנוע הישראלי, כיוון שרמת המיומנות הטכנית והאמנותית שבו כל הזמן עולה, כך שכמעט ולא היו השנה סרטים מביכים או כאלה שמעידים על חוסר הבנה מוחלט של המדיום. הבעיה בקולנוע הישראלי היא כבר מזמן לא בטכניקה, אלא בבחירות האמנותיות. בין אם זה החיפוש אחר צורה קולנועית חדשה (סוכריות), הניסיון להתבונן בצורה מרוחקת בדברים (הנוער, מעל הגבעה, פלסטלינה), המאמץ ליצור אלגוריה על החברה הישראלית (מקום בגן עדן, פרדייס קרוז, הורה 79), ההשתעשעות הז'אנרית (מי מפחד מהזאב הרע, כידון ופלאות), או הניסיון לספק את הקהל בארץ (שוב פלאות, לצוד פילים) ובעולם (להישאר בחיים, הבן של אלוהים), קיימת תחושה ברורה של אובדן דרך ומחסור ביוצרים בעלי חזון ברור, קוהרנטי ומדויק לגבי סוג הקולנוע שהם רוצים לעשות. זה גם מוביל לסרטים לא כנים לחלוטין, גם אם הם נעשו מתוך ניסיון כנה ליצור סרט טוב. הדרישה לפירגון שאותו טקסט של רשף לוי הביע, דווקא תעשה יותר נזק לקולנוע הישראלי מאשר תקדם אותו. נעשים סרטים טובים בארץ, אבל לא מספיק, או לא מספיק טובים, והבעת ביקורת על חסרונותיהם בסופו של דבר נעשית מתוך עניין אמיתי בקולנוע הישראלי וביוצרים עצמם שאליהם מכוונת הביקורת. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא לפתוח את הדיון בכלל, לגבי איזה סוג קולנוע אנחנו רוצים לראות בישראל, ומהם הרגישויות האסתטיות והערכים המוסריים שכל אחד מאיתנו מפעיל בשיפוט של סרט ישראלי. אולי ככל שחוות הדעת האלה יכתבו בידי יותר אנשים, ובצורה כמה שיותר מדויקת וללא משוא פנים, יהיה דיאלוג אמיתי בין הקולנוע הישראלי לבין אלה שהוא משמעותי עבורם.