סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2015

עוד שנה עברה והנה הגעתי כבר לשנה הרביעית בה אני כותב על הסרטים העלילתיים המתחרים על פרסי אופיר (לא חושב שיש עוד משהו פרודוקטיבי שאני עושה בכזאת עקביות). השנה היה מספר קצת יותר שפוי של סרטים (27) והספקתי לראות את כולם, במחיר ויתור, כבכל שנה, על קטגוריות הסרטים הדוקומנטריים והקצרים. בסקירה שלפניכם אני אכתוב על כל סרט את התרשמותי ממנו, לעתים בתוספת ציון של הקטגוריות שבלטו לטובה מתוכו וגם אלה שבלטו לרעה. לפני סקירות הסרטים אכתוב קצת על המגמות שניתן היה לשים לב אליהם בצפיה מרוכזת בכל הסרטים שהתחרו השנה, ובסיום ארכז את כל הקטגוריות שהערכתי בצורה מסודרת, לנוחות אלה שרוצים להיעזר בהם בהצבעה. אקדים ואומר שלמרות שהשנה יהיו כאן מילות ביקורת יותר חריפות מהרגיל, אין לי שום כוונה לפגוע אישית באף אחד מהיוצרים, וגם אין לי שום קשר או טינה אישיים עם אף אחד מהם. למרות שאני לעתים אתנסח כאן בצורה מכלילה, מובן מאליו שההתרשמות כאן היא אישית וסובייקטיבית מאוד ומן הסתם תוכלו למצוא דעות רבות וסותרות לאלו שלי יש, והשיפוט ביניהם הוא תמיד באחריותכם. השנה אני מרגיש קצת כמו חבר ועדה שנתבקש לכתוב דו"ח על מצב הקולנוע בישראל השנה, ואלו מסקנותי. אולי אני שוגה באשליות, אבל איכשהו זה גורם לכתיבה המפרכת הזאת להרגיש בעלת ערך. מקווה שתמצאו בדו"ח שלפניכם עניין, וקריאה נעימה.

מגמות מרכזיות

עוד בשלב פרסום רשימת הסרטים המתחרים היה רחש שהשנה הולכת להיות שנה חלשה במיוחד (בוודאי ביחס לקודמת), ואכן הסרטים עמדו בציפיה הזאת. ההסבר הפופולרי לתופעה הזאת הוא שבישראל באופן סטטיסטי תמיד אחרי שנה מוצלחת יש שנה פושרת, אבל נדמה לי שיש כמה גורמים משותפים לחולשה הקולקטיבית הזאת והיא לא לחלוטין מקרית. אולי העובדה שלא היו הרבה סרטים חזקים השנה היא אכן מקרית או סטטיסטית, אבל היא עוזרת למקד את תשומת הלב בבעיות שמשותפות לחלק מהם, שאת חלקן אני אנסה לפרט כאן, בניסיון אולי לשפוך קצת אור על החולשות של הקולנוע הישראלי העכשווי כפי שהן נשקפות מהסרטים השנה.

משבר הסרט השני

משבר היצירה השניה הוא מושג ידוע באמנות (באנגלית קוראים לזה the sophomore slump), אבל בארץ זהו משבר טיפה שונה. כאן היוצרים לא צריכים להתמודד רק עם החרדות של יצירה שבאה אחרי שהם ביטאו את מה שהכי רצו להגיד ועבדו עליו במשך שנים, אלא גם להתמודד עם מציאות שבה פשוט מופקים מעט מאוד סרטים כאלה. בין אם המצב הוא באשמת הקרנות או היוצרים, העובדות היבשות מספרות שרק 3 סרטים שניים של יוצרים הופקו השנה (אני לא סופר את שני הסרטים שהגישו השנה ישראל וינקלר ואלדד בוגנים כיוון שבמלוא הכנות, הם חלטורות). 3 סרטים מתוך 27, זה קצת יותר מ-10%. לעומתם כמו בכל שנה יכולנו לראות שלל סרטי ביכורים – 16 במספר, יותר מחצי מהסרטים בתחרות. כל השאר שייכים ליוצרים מבוססים כמו שמי זרחין, דרור שאול, אורי ברבש, אייל חלפון וארז תדמור. תעשייה בריאה צריכה לתמוך בסרטי ביכורים ובסרטים של יוצרים מבוססים כדי לייצר המשכיות, זה ברור. אבל איכשהו נדמה שמשבר הסרט השני הוא סימפטום לבעיה מובנית במערכת, במיוחד כזאת שמוציאה כל שנה יותר סרטי ביכורים מכל דבר אחר. היוצרים של כל סרטי הביכורים האלה יעמדו מול שוקת שבורה כשהם יבואו לעשות את סרטם השני, אם רק 3 מהם יורשו לעשות זאת. האם הגיע הזמן להקים מסלול מיוחד לסרט שני, ולהפנות אליו חלק מהמשאבים שמופנים עכשיו לסרטי ביכורים?

כישלון הבמאים המנוסים

בשנה עם כל כך הרבה סרטי ביכורים (שלהם כמעט תמיד מגיעה איזושהי סוג של הנחה מתוקף היותם נסיונות ראשונים) וכל כך מעט סרטים שניים או שלישיים, בכל תעשייה אחרת העיניים היו אמורות להיות נשואות לבמאים הותיקים והמנוסים. אך נדמה שככל שהגיל עלה, כך האיכות ירדה. אם ארץ פצועה הציג ניסיון פגום אך מעניין של יוצר לא מבוגר אך מנוסה שכבר הספיק להשתפשף בכמה ז'אנרים ועכשיו מנסה שוב ז'אנר חדש, סרטיהם של הבמאים המנוסים והמוכרים דרור שאול (פלאפל אטומי) ושמי זרחין (המילים הטובות) היו רחוקים מלהוות סרטים שמציגים את התעשייה בשיאה. וכשמגיעים ליוצרים מנוסים אף יותר: אייל חלפון (מלחמת 90 הדקות) ואורי ברבש (קאפו בירושלים), מגלים במאים שמנסים אמנם להתחדש בסגנונם אבל נכשלים לחלוטין בעידכון לרוח הזמן. לא שעידכון לרוח הזמן הוא דרישה הכרחית, גם במאי ותיק עם חותם אישי שממשיך לעשות את מה שהוא מוצלח בו היה מתקבל בברכה, אך כאלה הם כה נדירים בקולנוע הישראלי, ונדמה לי שהמעט שהיו כאלה אצלנו כבר אינם בין החיים.

כישלון הקומדיות

שנה שעברה היתה שנת שיא לקולנוע הישראלי גם מבחינת מכירת כרטיסים, כזאת שלא היתה כמותה כבר עשור אם לא יותר, כשההצלחה הבכירה ביותר (בסביבות 600 אלף כרטיסים) היתה שמורה לקומדיה המצחיקה עד דמעות אפס ביחסי אנוש. גם זינוק בעלייה הסימפטית, מיתה טובה בעלת הפאנצ'ים המוצלחים ושושנה חלוץ מרכזי המסחרית תרמו את חלקן, ואפילו זוכה האופיר גט היה משופע ברגעים קומיים נהדרים לא מעטים. השנה נדמה שהמגמה נמשכת – גם השנה נעשו הרבה קומדיות (אני לא מאמין, אני רובוט!, מה כבר יכול לקרות?, מלחמת 90 הדקות, פלאפל אטומי, פטר השלישי, ובמידה מסוימת גם היורד למעלה ויש היגידו גם ציפורי חול) – אבל נדמה שאף אחת מהן לא ממש מספקת את הסחורה. רובן פשוט לא מצחיקות. חלק מצחיקות אבל לא מחזיקות מעמד כפיצ'ר. וחוץ מהיורד למעלה, אף אחד מהם פשוט לא סרט טוב באמת. נראה שאחרי שנה-שנתיים של פריחה, בועת הקומדיות התפוצצה בקול גדול השנה והזכירה כמה קשה לכתוב סרט קומי טוב.

כישלון הבמאיות

שנה שעברה רבות דובר (גם בסקירה שלי) על הפריחה של הקול הנשי, לא רק בכמות (12 מתוך 36 סרטים בתחרות), אלא גם באיכות. נראה שבכמעט כל סרט מוצלח בשנה שעברה היתה מעורבת אישה, בין אם כתסריטאית (את לי לילה), כחלק מזוג יוצרים (גט, יש שיגידו גם מיתה טובה), או כיוצרת בלעדית (אפס ביחסי אנוש, עמק). השנה גם הכמות ירדה (5 מתוך 27, פחות מחמישית מן הסרטים לעומת שליש אשתקד), וגם האיכות. מה שמעניין הוא שגם הקול הנשי השתנה והתפתח. אם בעבר היה ניתן לצפות כמעט אוטומטית לסצנות של ניצול מיני (שלא לומר אונס) בסרטים של יוצרות נשיות (מגמה ששאריות שלה היה ניתן למצוא גם בשנה שעברה, גם אם רק בעלילות משנה של הסרטים הללו), השנה נדמה שזה השתנה. בחלק מהסרטים הנשים במרכז הסרט מקיימות יחסי מין נצלניים או לא מספקים, אך מבחירה, כחלק מנפש פצועה ואאוטסיידרית. הנושא המרכזי של סרטי הנשים השנה, כפי שעולה מפעם היתה ילדה, ירח בבית 12, נדיה – שם זמני, ובמידה מסוימת גם בלמה עזבתני (בן זקן גם חולק מאפיינים דומים איתם אך לדעתי הוא מעט שונה, גם באיכותו) הוא דמויות ראשיות שנמצאות מחוץ לסדר החברתי, שחיות בתוך עולמן הפנימי המסוכסך שאין לעולם החיצוני כל כך גישה אליו, ולכן גם מערכות היחסים שלהן פגומות, כשברוב המקרים הדמות הזאת היא גם אישה. המעניין ברשימת הסרטים הזאת היא שגם הסגנון שלהם תואם את הדמות הזאת – כולם סרטים אמנותיים, מהארטהאוס המעודן והקונבנציונלי יותר (ירח בבית 12) ועד לקולנוע אקספירמנטלי קיצוני (למה עזבתני) – וכולם מבויימים בסגנון אישי, שכמעט ומוותר על תקשורת עם הקהל, ומבקש מהצופה לפענח אותם או את דמויותיהם בכוחות עצמו. הבעיה היא שבכל הסרטים האלה הבקשה הזאת, שהיא לגיטימית לחלוטין עבור יצירת אמנות, נראית קצת כמו קיצור דרך. נראה שהיוצרות כל כך השלימו עם כך שהן מתארות עולם פנימי אישי ומנוכר, שהן לא התמודדו עם הדרישות שגם קולנוע כזה מציב. אני מייחל מזה שנים לקולנוע ישראלי אישי, אינדיבידואליסטי, ששם את האדם היחיד במרכז, במנותק מהחברה ובדגש על עולמו הפנימי. אך בכל הסרטים הללו העולם הפנימי של הדמויות נשאר אטום לצופה בדיוק כפי שהוא אטום לשאר הדמויות בסרט. הסרטים האלה אינם מציגים עולם פנימי אנושי ומורכב, אלא מבט חיצוני ומנוכר על דמויות שאנחנו נדרשים לפענח מתוך מעשיהם המתועדים בלקוניות, במעין שילוב כושל של ריאליזם וקולנוע אישי, שנותר לא ריאליסטי ובטח לא אישי. הסכנה בעיני היא שתיאוריות פמיניסטיות רבות יכולות להצדיק את הסגנון הזה כקריאת תיגר על השפה הקולנועית הגברית, וכהפניית עורף למנגנונים של הזדהות או פרשנות שעוצבו בידי גברים. אבל זה הסבר פוליטי, לא אסתטי. בסופו של דבר הסרטים האלה נותרים אטומים גם אם ניתן להם הצדקה פוליטית, וגם אם נדמה שהיוצרות, כמו הדמויות שהן מתארות, נאטמו אל הסביבה כמעין תגובת הגנה אינסטינקטיבית, זה פוגע בסרטים. לא בגלל שהם לא מתקשרים עם הקהל, אלא בגלל שהם לא מעבירים את העולם הפנימי של היוצרות שלהם, שנשאר אטום גם ביצירה שלהן עצמן.

כישלון המורים לתסריטאות

זה לא סוד שאין הרבה תסריטים טובים בקולנוע הישראלי, ואין כמעט תסריטאים טובים (כלומר כאלה שרק כותבים ולא מביימים אותם). האם יתכן שהבעיה מתחילה בדרך שבה מלמדים תסריטאות אצלנו? השנה היה אפשר לראות כמה מתוצריהם של מורים לתסריטאות על המסך, כתסריטאים או כעורכי תסריט, שהיוו כולם דוגמאות לבעיות של התסריט הישראלי. ראשית, ישנו המילים הטובות של שמי זרחין, מורה בכיר בסם שפיגל ועורך תסריטים מבוקש, שסובל מהבעיות הטיפוסיות לתסריטיו של זרחין (גם אם ברמה פחותה בהרבה מבסרטו הקודם העולם מצחיק) – מניפולטיביות רגשית, שימוש מופרז בטרגדיות ובצירופי מקרים כמנועים עלילתיים, הכנסת ויכוחים והטחת האשמות בכמות לא פרופורציונלית של הדיאלוגים כמיטב מסורת המלודרמה המשפחתית הישראלית, ובניית דמויות משנה עצלנית, אם לציין רק כמה. בעיות דומות היה ניתן למצוא בארץ פצועה של ארז תדמור, שעל עריכת התסריט שלו חתום ארז קו-אל, מורה לתסריטאות ותסריטאי (בוקר טוב, אדון פידלמן, חמש שעות מפריז). בעוד השימוש שלו במוסכמות הז'אנר של סרט המשטרה יעיל ומוקפד, המניפולטיביות שלו, שוב בתחום הדרמה המשפחתית, מרדדים אותו, וגם שם יש טיפול לוקה בחסר בדמויות משנה רבות. על עריכת התסריט של חתונה מנייר חתומה עידית שחורי, מנהלת אחד מבתי הספר המובילים בארץ לתסריטאות, מה שלא מנע ממנו לספר את הסיפור האנושי והקטן שבו תוך הסתמכות מוגזמת על קלישאות ונוסחאות תסריטאיות והפניית עורף מוחלטת לדמות הגברית הראשית שבו במערכה האחרונה, שעד לאותו רגע היתה אנושית ומורכבת אבל כנראה הוקרבה לטובת קליימקס רגשי עז וסימון ברור שלה כלא מוסרית. גם התסריטים של קאפו בירושלים שכתב מוטי לרנר, שמלמד מחזאות בסמינר הקיבוצים, ושל מלחמת 90 הדקות של אייל חלפון, שמלמד קולנוע בבית ברל, רחוקים מלהיות דוגמא ומופת לכתיבה טובה.

לא ארץ לצלמים מבוגרים

לצד הצמיחה המתמדת של צלמים שהתחילו את דרכם בשנות התשעים והאלפיים (שי גולדמן, גיורא ביח, ירון שרף, אסף סודרי, זיו ברקוביץ' ורבים אחרים) נדמה שהצלמים הבולטים של שנות השמונים והתשעים המוקדמות כמעט נשכחו, אולי מתוך הפניית עורף לתקופה הזאת שרבים רואים בה נקודת שפל בקולנוע הישראלי (אני לא, אגב). השנה למשל נפטר יוסי ויין, שצילם את שני סרטיו הראשונים של עמוס גוטמן – נגוע ובר 51, לאחר שלא עבד בתעשייה שנים ונשכח. חורחה גורביץ' שצילם את חימו מלך ירושלים של גוטמן (אחד הסרטים הישראליים עם הצילום הכי יפה שנעשו) וגם את סיפורי תל אביב, אושר ללא גבול ורבים אחרים מאותה תקופה, ופחות או יותר פרש מצילום כדי לעבור לבימוי, צילם השנה את סיפורי מעשיות של רבי נחמן, סרט חסידי דובר אנגלית בתקציב נמוך שמתחרה במסגרת הפרינג'. יואב קוש שהיה אחד מהצלמים בחסד מופלא של גוטמן וצילם גם את אוונטי פופולו והחיים על-פי אגפא האייקוניים, צילם השנה את אני אוהב אותך – הסרט, גם הוא סרט בתקציב נמוך שמתרחש רובו ככולו במסעדה. עצוב לומר שבשני המקרים התקציב הנמוך, העבודה עם במאים חובבניים (ויתכן שאולי גם המעבר מפילם לדיגיטל) לא הוציא מהם עבודות שמזכירות את ימיהם הגדולים. אני אישית מתגעגע לסגנון הלירי והחם של הצלמים האלה (שוב, סגנון שהיעלמותו קשורה גם בהיעלמותו של הפילם). בנוף של הקולנוע הישראלי העכשווי שמתאפיין בצילום קליני וקר או נוצץ ופרסומי לרוב, חסרונם מורגש.

הבריחה מהפרינג'

למעשה זו מגמה שמתרחשת כבר כמה שנים, שממשיכה להעלות את השאלה בדבר נחיצותו של מסלול הפרינג'. אם בשנה הראשונה שנחנך התחרו בו 11 סרטים, השנה היו בו רק 6. וכמו בשנה שעברה, היו סרטים לא מעטים שאופיים הוא פרינג'י לחלוטין אך בחרו לא להירשם ככאלה (אני אוהב אותך – הסרט, אני לא מאמין, אני רובוט!, מסווג חריג, מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור, קמטי צחוק). אם הרבה מהיוצרים מרגישים שאין להם מה להרוויח מהמסגרת הזאת, יתכן שהגיע הזמן לבטל אותה.

הסרטים המתחרים

כמו בשנה שעברה, אני אסקור כל סרט וסרט מה-27 שהתחרו השנה, בצירוף התקציר כפי שהוא מופיע באתר האקדמיה לפני כל ביקורת, ואציין בחלק מהמקרים גם את הקטגוריות שהצטיינו לטובה בסרט ואלה שהיו בעייתיות בעיני. אני חייב לומר שהשנה הייתי בהחלט פחות מרוכז, לכן נראה לי שהחלק האחרון יהיה מעט יותר לוקה בחסר, בטח בקטגוריות כמו מוסיקה מקורית ועיצוב אומנותי (בנוסף לקטגוריות של איפור ועיצוב תלבושות בהם אני תמיד מודה מראש שאני לא מבין כלום). באיזכור הקטגוריות הבעייתיות לא טרחתי לציין כל מקרה של עשייה שלא מצא חן בעיני, אלא התעכבתי על אלמנטים שפגמו בסרט שהיה יכול להשתפר לו נעשו אחרת, וההתייחסות היא תמיד לטיב העשייה האמנותית ולעולם לא לעושה המלאכה עצמו באופן אישי.

10% ילדה שלי (בימוי: אורי בר-און) *מסלול פרינג'

ניקו הוא צעיר, חסר מחויבות, בן 26. כשפראני בת ה-7 מוצאת אותו לתדהמתה במיטה של אמא שלה, מערכת היחסים שלהם מתחילה ברגל שמאל. בזמן שניקו מנסה לקיים קשר רומנטי עם אמא של פראני, היא מוצאת עצמה תקועה באמצע, בין אמא שלה, אביה הקנאי וניקו שעכשיו מתפקד גם כבייביסיטר. האם ניקו יצליח לכבוש את ליבה של פראני ולבנות מערכת יחסים עם אמא של פראני? תוך כדי המסע הקסום הזה, ניקו ופראני ילמדו לאהוב ולשנוא אחת את השנייה, לרוב באותו הפריים. דרמה קומית מתוקה על יחסי אהבה/ שנאה, ועל כך שאהבה היא לעולם לא חורגת.

סרטו של אורי בר-און הוא הפקה עצמאית למהדרין שבימים אלה מנסה גם להפיץ את הסרט בצורה עצמאית בעזרת מימון המונים. נראה גם שזהו סרט אישי מאוד עבור הבמאי/תסריטאי שלו ושהוא נעשה עם הרבה לב, מה שניכר בתוצאה ומעורר אהדה כמעט אינסטינקטיבית אליה. למרבה הצער, הכוונות הטובות לא מספיקות והבעיות הרבות שבסרט בסופו של דבר מכריעות אותו ומונעות ממנו ליצור את האפקט הרגשי שהוא כה מנסה להשיג. קודם כל, בר-און מציב במרכז הסרט דמות די אנמית מלכתחילה, שאמנם משוחקת היטב על-ידי אודי פרסי, אבל גם הוא וגם התפקיד שנכתב לו לא מצליחים להתעלות מעל השבלונה של בחור צעיר תל אביבי מצוי, שלא מעורר יותר מדי עניין במשך רוב הסרט. למזלו יהלי פרידמן שמגלמת את הבת של חברתו שהוא נאלץ לטפל בה, גונבת את ההצגה וגורמת לכל הסצנות המשותפות ביניהם להקים את הסרט לתחיה, וככל שהקשר ביניהם מתפתח כך גם ניתן לחבב את הבחור יותר. אבל לצד הקשר הזה שמטופל יפה, שאר הדמויות בסרט כמעט ולא קיימות. חלק ממש פיזית – בת הזוג של הגיבור נשארת באוף סקרין ואנו רק שומעים אותה במשך מרבית הסרט, החלטה מכוונת שאין לי מושג מה היא תורמת לו. דמויות אחרות – כמו אקסית קולנוענית שמתייחסת אליו בצורה קצת נצלנית, והאקס של בת זוגו, שהוא בכלל מניפולטור ציני – מעוצבות בצורה קלישאתית כמעין "רעים" בסרט שלרוב שואף לעצב דמויות קטנות מהחיים ולא קלישאות. אפילו גור בנטביץ' בתפקיד בעל הפאב שבו הגיבור עובד לא מצליח לעזור (אני מת על בנטביץ' כשחקן אבל זה ליהוק קצת עצלני, שאפילו חוזר על עצמו השנה בהיורד למעלה). ההישענות של בר-און על קונבנציות תסריטאיות בחלקים רבים מהסרט בסופו של דבר מונעת מהסיפור הקטן והיפה שהוא מספר ליצור קשר אמיתי עם הצופה, למרות שמדובר בסרט קטן וחינני שמצליח לזרום ולשמור על עניין במשך רוב אורכו. בעיני זה לא מספיק.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (יהלי פרידמן): פרידמן כאמור גונבת כל סצנה שהיא נמצאת בה, ולזכות התסריט יאמר גם שהוא לא מנסה לבנות אותה כילדה חמודה יותר מדי אלא מרשה לה להיות אנוכית וקנטרנית כמו ילדה. הכריזמה והאינטיליגנציה הטבעיים שלה הם אלה שהופכים אותה לכובשת. ואנקדוטה קטנה: בהקרנת הבכורה שהייתי בה פרידמן עלתה לבמה ובמקום הילדה בת ה-7 שגילמה בסרט הופיעה נערה, מה שמראה כמה זמן לוקח להשלים סרט עצמאי כאן.

קטגוריות בעייתיות: מוזיקה מקורית (ניקול מרצדס ורועי ארד): מי שצפה אפילו רק בטריילר כבר יכל לשמוע את הטון של המוזיקה בסרט, שהוא אותו טון מתנחמד וכאילו ילדותי (תמיד עם כלי הקשה מלודי כלשהו והרמוניות קוליות מתקתקות) שאפשר למצוא בעיקר בפרסומות כשמנסים לתת טון של השתעשעות או אידיליה, והטון הזה די מסמל בצורה מדויקת את הבעיות שבסרט; תסריט (אורי בר-און): מהסיבות שצויינו לעיל.

אני אוהב אותך – הסרט (בימוי: דן ססלר)

הסרט, "אני אוהב אותך – הסרט", מתרכז בסדרה של 13 שיחות טלפון, אותן מנהלות הדמויות המרכזיות בו. רוב השיחות נערכות בתוך ובסביבת מסעדה תל-אביבית, הפועלת 24 שעות ברצף. השיחות מתנהלות בטלפונים סלולרי, כאשר אנחנו רואים רק צד אחד בשיחה. מצדו השני של הקו נמצאים אהובי ליבם של גיבורי הסרט. השיחות הן אינטימיות, פתוחות ואישיות, ולעיתים חושניות מאד. זהו סרט אודות תקשורת אישית, אוכל ותאוות אכילה – ובאמצעותם מסופר לנו סיפור של בדידות, געגועים ואהבה.

סרטו הראשון של מבקר המסעדות הטלוויזיוני דני ססלר מזכיר קצת בפורמט שלו את חלונות מהשנה שעברה. שניהם סרטי ביכורים של בני חמישים פלוס שהבינו שבשביל לעשות סרט ראשון באופן עצמאי אבל עדיין למשוך אליו שמות גדולים, אפשר לחלק את הסרט לסדרה של מונולוגים או דיאלוגים, שכל אחד מהם נמשך כמה דקות (וכנראה לא דורש מכל שחקן יותר מכמה שעות צילום), וכך אפשר לשווק את הסרט בעזרת כמה שמות גדולים שהסכימו להשתתף בו בהתנדבות. הבעיה היא שפורמט כזה מצריך כתיבה מספיק טובה של הדיאלוגים האלה, וגם אם סרטו של ססלר אמנם כתוב טוב יותר מחלונות, הוא עדיין סובל מבעיות דומות. דבר ראשון – הבחירה של ססלר (כפי שניסח אותה בעצמו בתקציר לעיל) בשיחות אינטימיות בין בני זוג, מיתרגמת אצלו לסדרה של השתפכויות שבהן הדמויות לרוב מדברות לעצמן (ברוב המקרים הצד השני בטלפון אינו נשמע) ומדבררות את עולמן הפנימי לדעת, לרוב כשהן פורטות בהתרגשות את ההשפעה של דברים קטנים (בהרבה מקרים אוכל) עליהן, בצורה שמרגישה קצת כמו זר תמהוני שנטפל אליך ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת. זה אינו יוצר אינטימיות, כיוון שלדבר על הרגשות שלהן אינו באמת חושף בצורה עמוקה את עולמן הפנימי של הדמויות. הרבה מהשיחות כאמור נסובות סביב אוכל, כצפוי מסרט של מבקר מסעדות, ואכן כמה מהקטעים היותר מוצלחים עוסקים בזיכרונות של אוכל (החביב עלי הוא המונולוג של שמעון מימרן על העוגה הורודה שאביו היה אוכל בהסתר מאימו). אבל מערכות היחסים בין בני הזוג בסרט נותרות חלקיות, והכתיבה הלא אחידה משפיעה גם על המשחק הלא אחיד של רבים מהשחקנים המוכרים שבסרט – משה איבגי, דאנה איבגי, תומר שרון, עינת ויצמן, יעל אבקסיס – כולם לא משכנעים במיוחד למרות היותם שחקנים מוכשרים.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (שמעון מימרן): מבין כל השחקנים הבולטים שמופיעים בסרט, דווקא מימרן, שחקן אופי ותיק אבל לא כוכב, הוא היחיד שמצליח לצאת ממנו בכבוד, אולי בגלל שהוא מעצב את ההופעה שלו כקומית מהרגע הראשון ואינו נופל לניסיון המאולץ לאינטימיות שנכפה על רוב השחקנים. ומה שמפתיע הוא שבזכות כך (וגם בזכות הטקסט המוצלח מהשאר שהוא קיבל) הוא היחיד שהופעתו מצליחה גם לרגש.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (דן ססלר): כאמור, אם מבססים סרט שלם על מונולוגים, רצוי שהם יהיו טובים במיוחד, כי זה כל מה שיש. מי שחושב שלצלם סרט שכולו מורכב משיחות בלוקיישן אחד זה קיצור דרך עלול לגלות שזה הדבר הכי קשה שהוא יכל לבחור לעצמו.

אני לא מאמין, אני רובוט! (בימוי: טל גולדברג וגל זלזניאק)

דני הוא בחור רגיש, אולי רגיש מדי. כבר למעלה משמונה חודשים הוא בדיכאון כי חברה שלו, נועה, עזבה אותו, מבלי להשאיר אפילו פתק. מיואש, דני מחליט לחתוך את הוורידים, מופתע לגלות כי היד שלו עשויה פלדה ומשגרת לייזר קטלני. לתדהמתו, דני מגלה כי הוא רובוט. דני מוסיף לחקור ומגלה כי חברה שלו לא באמת עזבה אותו, אלא נחטפה על ידי ארגון מסתורי. דני מגייס לעזרתו את הבוס הקשוח שלו מ'גולד הייטק' ורובוט חרדי שומר מצוות, יחד הם יוצאים להציל את נועה ולגלות למה לכל הרוחות הוא רובוט. 

הפריחה הז'אנרית בקולנוע הישראלי ממשיכה, ואחרי כמה קומדיות אימה, רק הגיוני שיהיו גם קומדיות מד"ב. אני לא מאמין, אני רובוט! היא לא הראשונה שבהם, אבל היא אחת החינניות יותר, אם מתייחסים אליו כסרט פרינג' דל תקציב וקטן. בניגוד למרבית הקומדיות השנה, יש בו באמת בדיחות טובות, בעיקר בזכות ניואנסים של פרטים קטנים ומודעות עצמית לקלישאות הז'אנר, ומשחק משובח של דרור קרן וצחי גראד בתפקידים קאמפיים למדי, וגם יותם ישי מתאים למדי לדמות החנון שמגלה שהוא רובוט אבל עדיין נשאר לוזר. כמו בסרטי קומדיות מד"ב והרפתקאות אחרות (למשל מה כבר יכול לקרות? שמתחרה השנה), ברגע שהאקשן מתחיל, מינון ההומור יורד ואני אישית קצת מאבד עניין, כיוון שהבדיחות בסרט הרבה יותר מוצלחות מהעלילה שלו. אבל במשך רוב הזמן השחקנים וההומור מפצים על זה (ויש גם אפקטים יחסית מרשימים לסרט שהוא על גבול הסטודנטיאלי). יתכן שכסרט קצר הוא היה מבריק למדי, אבל גם כפיצ'ר הוא איכשהו מחזיק.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (דרור קרן וצחי גראד): הכישרון הקומי של קרן וגראד כבר ידוע, והם לא מאכזבים. גראד כמנהל תאגיד מאצ'ואיסטי שדווקא מתגלה כידידותי לגיבורנו הרובוט, גם אם זה לא גורם לו לבוז לו פחות, וקרן מצוין במיוחד בתפקיד מהנדס רוסי קר מזג שלא משתמש בה' הידיעה ומגיש כמה מהפאנצ'ים היותר מוצלחים בסרט בצורה מושלמת.

ארץ פצועה (בימוי: ארז תדמור)

צמד קציני משטרה חיפאיים, קובי עמר (רועי אסף) ויהודה נוימן (דביר בנדק) הבכיר ממנו, עובדים יחד שנים, אך נמצאים כעת בפרשת דרכים מכרעת ביחסי החברות העמוקים ביניהם ובין משפחותיהם, כאשר האחד נדרש לפעול כנגד חברו. אך בדיוק בנקודה זו יטלטל אותם קונפליקט גדול בהרבה. ושניהם, הקצין הצעיר ומפקדו הנערץ, יסחפו אל תוך סחרחורת מהירה של אירועים, אל לילה דחוס ואינטנסיבי, בו ייאלצו לשמור על מחבל המאושפז בבית החולים בעיר, מאוימים על ידי ההמון הזועם המבקש לעשות שפטים במחבל.

בשניה שהסרט נפתח, עוד על הלוגואים של הקרנות, אנחנו כבר שומעים את הקשר בניידת המשטרה מעביר הוראות ומידע, כמו שאנחנו רגילים ממאות סרטי משטרה אמריקניים. אבל הנה, גם בעברית זה עובד, וזה מתובל במספיק פרטים קטנים בשביל שזה ישמע אמיתי וחי. השוט הראשון מגיע, ואנחנו במרדף אחרי עבריין נמלט. כן, מרדף משטרתי בסרט ישראלי, זה הולך להיות מעניין. השוטרים יוצאים מהניידת לתפוס את החשוד, ו… המצלמה נשארת באוטו. את המצוד אחריו אנחנו רואים בשוט סטטי מתוך הניידת, ככה מצלמים מרדף בקולנוע הישראלי, וזה כל הסיפור של הסרט הזה. למרות האכזבה הראשונית הזאת, הסרט מחפה עליה לאורך כל המערכה הראשונה בטוויה של עלילת מתח משטרתית לא רעה, עם מפקד משטרה מושחת וצמד שוטרים שהוטל עליהם להפיל אותו, אבל אחד מהם (בגילומו של רועי אסף) אמביוולנטי לגבי המשימה כי הוא עדיין נאמן למפקד שלו. אבל אז מגיעה תפנית, מאוד ישראלית, והסרט הולך לכיוון אחר לגמרי. מעכשיו זו דרמה חברתית שמציגה בית חולים חיפאי במשך לילה אחד כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית שיושבת על חבית חומר נפץ שעלולה להתלקח בכל רגע. לא קונספט רע כשלעצמו, אבל שונה מהציפיות שהסרט יצר בתחילתו. לתוך המערבולת הזאת מוכנסת גם – איך אפשר שלא? – המלודרמה המשפחתית, עם ילדים שממורמרים כלפי אבא שלהם ונשים שמטיחות בו האשמות שהוא לא מספיק בבית. את הקלישאות שהיינו מוכנים לקבל מסרט מתח משטרתי אנחנו כבר ממש לא יכולים לסבול בדרמה משפחתית, ואם זה לא מספיק, אז כל התבשיל האקלקטי הזה מסתיים אחרי 80 דקות בלבד, בלי שהוא באמת אומר שום דבר משמעותי על שום נושא שהוא ריפרף עליו. זהו סרט שעמוס במספיק אירועים ומשופע במספיק אנרגיה, קצב טוב וצילום מיומן (של אסף סודרי, שאמנם עושה עבודה טובה אבל לא חשבתי שהיא מבריקה כמו חלק מעמיתיי) בשביל לשמור על עניין ולחפות גם על המגרעות התסריטאיות שלו, אבל בעיני הוא עדיין החמצה ביחס לפוטנציאל שאיתו הוא התחיל.

באבא ג'ון (בימוי: יובל דלשד)

יצחק, אביו הקשוח של מוטי, מצפה ממנו כי יקדיש את כל זמנו הפנוי לעבודה בלול תרנגולי ההודו המשפחתי. אך מוטי הוא מכונאי מחונן ושונא את הלול וככל שאביו מתעקש כך מתגלה מרדנותו וגוברת התנגדותו לעבודות המשק. הגעתו של הדוד דריוש מארה"ב, גורמת לשרשרת אירועים אשר תוביל לפיצוץ הבלתי נמנע בין האב לבנו ותשנה את עתיד המשפחה.

למרות שהם שונים כמעט בכל דבר, ההשוואה למפריח היונים שהסרט הזה מעורר כמעט בלתי נמנעת. הבסיס להשוואה הוא אך ורק השפה – מפריח היונים היה כולו בעיראקית, ובאבא ג'ון הוא כולו בפרסית. אבל למעשה, האלמנט הזה הוא כה דומיננטי וגם ייחודי בנוף הקולנועי המקומי, שאני מקבל את ההשוואה הזאת, כי בשני הסרטים הבחירה הזאת משרתת עיצוב אותנטי, "מבפנים", של תרבות שלמה שחיה כאן ורובנו לא מכירים לעומק, בסרט ההוא זה היה לפני שעלו לארץ, ובסרט הזה לאחר שכבר השתקעו בה. אבל אם מפריח היונים ניסה להציג חברה שלמה דרך כמה סיפורים ועיסוק ביחס בין הקהילה למשטר ולחברה שבה הם נמצאים, כאן מדובר במקרה הפוך – עיסוק במשפחה אחת, במושב אחד ומבודד למדי, כמעט ללא דמויות חיצוניות אליה, ובלי שום התייחסות לסביבה. אפילו התקופה שבה הסרט מתרחש אינה ברורה לחלוטין (כנראה איפשהו בשנות השמונים). נדמה לי שהתגובה של כל צופה לסרט תהיה מושפעת במידה רבה מהיחס שלו לבחירה הזאת – חלק יעריכו אותה כזיקוק מדויק של הסיפור של המשפחה הפרסית הספציפית הזאת, שדרכו ניתן ללמוד על החברה הפרסית בישראל בכלל, וחלק, כמוני, ירגישו שההקשר החיצוני חסר, ושהדרמה המשפחתית שמהווה את מרבית הסרט אינה מורכבת מספיק, ושגם התיאור של חיי המשפחה אינו ריאליסטי ומפורט עד כדי כך שהוא יתן מבט באמת מורכב עליה. במרכז הסיפור ישנה סיטואציה שמוכרת מסרטים כמו פאדרה פאדרונה של האחים טאביאני או עטאש – צימאון של תאופיק אבו-ואיל, שבה אב קשוח ופטריארכלי מהסוג הישן נמצא בקונפליקט עם בנו שלא רוצה להמשיך את מקצועו המסורתי כיוון שהזמנים השתנו. זוהי סיטואציה נפיצה ומורכבת, שמעלה שאלות מאוד עמוקות בעיני לגבי האם מחיקת התרבות המזרחית שבהחלט נעשתה לרבים מהיהודים המזרחיים בארץ, לא טמנה בחובה גם חופש חסר תקדים עבור הבנים והנשים בתרבויות הפטריארכליות האלה. העובדה שהסרט אינו לוקח צד במובהק ומציע מבט פנימי ואותנטי על התרבות הזאת היא זאת שנותנת לו את האפשרות להעלות את השאלות האלה בצורה לא חד משמעית. הבעיה היא שהדרמה שבבסיס הסרט הרגישה לי מעט רפטטיבית בשלב מסוים (שוב האב רוצה שהילד יעבוד בלול, שוב הילד מתנגד), ורק כשלעלילה הוכנסה הדמות של הדוד מאמריקה שמשקף את ערכי המערב ומעלה את הדילמה שציינתי קודם, הסרט נשם קצת לרווחה, אבל זה הגיע בשלב די מאוחר של הסרט. וכשהסוף המאכזב והעשוי בחופזה של הסרט מגיע, אני נותרתי עם תחושה של סרט שמעורר שאלות מעניינות, אבל לא חוויית צפיה עשירה מספיק.

בן זקן (בימוי: אפרת כורם)

שלומי בן זקן, אב חד הורי מגדל את רוחי, בתו היחידה בת ה-11 מאז שנולדה בבית אמו באשקלון. משפחת בן זקן חיה בבניין על עמודים, בחלקה הדרומי של העיר, במובלעת שכבר שנים מאכלסת דורות של מהגרים בקשרי תלות אילמים של הישרדות וזהות. כמו העמודים, האנשים במובלעת עדים למתרחש סביבם ונטמעים בנוף המקום. אבל הקונפליקט בין תלות לאוטונומיה, בין היבלעות במובלעת לזהות, לא נגמר אף פעם: שלומי נאבק בעצמו ובסביבתו לשמור את בתו בחזקתו אך גם מכיר בחוסר היכולת שלו לתפקד כאב ולהעניק לבתו היחידה הזדמנות וחיים טובים.

את הסרט הזה ראיתי כבר מזמן (הוא למעשה הוצג בכמה פסטיבלים בישראל ובעולם כבר לפני שנה) ואני מקווה שהעובדה שרבים ראו אותו לפני זמן רב ובתחרות האקדמיה הוא החליט לא לערוך הקרנות אלא להציע את הסרט בסטרימינג, לא תגרום לרבים לפסוח עליו, כי הוא אחד מן הסרטים הטובים ביותר בתחרות השנה (אחד היחידים יש לציין). כוחו הגדול הוא בתיאור דינמיקה בין דמויות שלא באמת יודעות להתמודד עם הרגשות שלהן או להבין את הרגשות של האחרים, כולם (אולי חוץ משלומי, הדמות הראשית) מגיבים באמוציונאליות וללא מחשבה יתרה, והסרט מיטיב לתאר את המעגל ההרסני שההתנהגות הזאת מובילה אליו, אך בלי לשפוט את הדמויות שלו ועם הבנה עמוקה שהן תוצרים של הסביבה הסוציו-אקונומית שאליה גדלו. בתוך הסביבה הלא מתפקדת הזאת, מערכת היחסים בין שלומי ובתו רוחי, בעצמם שני אנשים לא מתפקדים (שלומי הוא גבר כבוי שרוב הזמן ישן ומתחמק מעבודה ורוחי היא ילדה לא מקובלת שנקלעת לעימותים בבית הספר ובבית עם סבתה), היא הלב הפועם של הסרט, והאלמנט היחיד שמציע תקווה בו, כיוון ששלומי על אף בעיותיו והנסיונות של הרווחה לקחת את בתו ממנו, הוא אבא טוב. היתה לי רק בעיה עם סגנון הבימוי והצילום של הסרט לעתים, סגנון שמבליט את השטחים הריקים בחלל הפריים, שמסתכל על הדמויות בצורה מרוחקת ואמנותית, סגנון שלהרגשתי פגם באותנטיות שרוב הסרט מצטיין בה, ובגלל השוני שלו מהאופי המהותי של הסרט נראה קצת כמו גחמה של הבמאית.

קטגוריות בולטות: ליהוק (נטע יעקב): הסרט משופע בדמויות משנה אמינות – הסבתא, אחיו של שלומי, אפילו הפדופיל השכונתי – וכולם מלוהקים בצורה מדויקת שעוזרת לבנות את העולם הריאליסטי של הסרט; שחקן ראשי (אלירז שדה): בגלל שאין לי טלויזיה אני חייב להודות שלא ממש ידעתי מי זה אלירז שדה מלבד זה שהוא כוכב ריאליטי לשעבר, וכשראיתי את ההופעה שלו בסרט הופתעתי לחלוטין. לא רק שהנוכחות הקולנועית שלו מרשימה גם כשהוא משחק אדם כבוי – הדרך שבה הוא מחזיק את עצמו, הבעות הפנים שלו, יש לו כריזמה שלא ניתן להתכחש לה (אולי זה מה שמשרת אותו בטלוויזיה) – אלא שגם הדרך שבה הוא מעצב את הדמות הזאת של שלומי היא מאוד מרובדת, משלבת בין כניעות ואפאתיות ובין חום וניסיון לעשות בסופו של דבר את הדבר הנכון. הופעה יוצאת מן הכלל בעיני.

ג'רוזלם (בימוי: יואב ודורון פז)

שלושה תיירים צעירים מגיעים לטיול תרמילאים בעיר העתיקה בירושלים. זהו זמן הימים הנוראים ודברים מוזרים מתחילים להתרחש סביבם. הם מגלים את הצד האפל של העיר העתיקה וכשהם מנסים לצאת ממנה, הם מאחרים את המועד. הצבא מטיל עוצר על העיר העתיקה והחבורה מוצאת את עצמה במלחמת הישרדות מורטת עצבים.

אחרי שלושה סרטי זומבים (מורעלים, בשר תותחים ועולם אחר) גם הז'אנר הזה ממשיך להתפתח בקולנוע הישראלי, ובג'רוזלם הוא זוכה לשידרוג בדמות פיצ'ר הפאונד פוטג' הישראלי הראשון. במקור, סרטים כמו פרויקט המכשפה מבלייר (שהתניע את הז'אנר) היו דרך ליצור סרט אימה בתקציב אפסי ותוך יצירת שפה קולנועית שמכיוון שהיא מחקה צילומי וידיאו ביתיים שנמצאו, מאפשרת לרישול בתאורה, בצילום ובעריכה להיראות מכוונים ולא לזרוק את הצופה מחוץ להשעיית אי האמון שלו, אלא דווקא לחיזוק הריאליזם והמעורבות שלו במתרחש, גם כשכמעט לא רואים זוועות גרפיות והאימה נשארת מרומזת. ככל שהז'אנר התפתח, העקרונות האלו נהיו שחוקים גם הם, והיה צורך לעלות שלב. פעילות על טבעית הציע כיוון אחד לעליית השלב הזאת, וקלוברפילד – גירסת הפאונד פוטג' של גודזילה – הציע כיוון אחר לגמרי, כזה שמשלב אפקטים מרשימים וסיטואציה של הרס וחורבן בממדים אדירים שמצולמת כמו וידיאו ביתי מרושל. כך הפאונד פוטג' הגיע גם לסרטי הזומבים – שכמעט תמיד דורשים רמה מסוימת של אפקטים וחורבן פוסט אפוקליפטי – וזו התבנית שאימץ לעצמו ג'רוזלם, כשהחידוש הסגנוני הלא מבוטל שהוא מציע הוא נטישת הוידיאו הביתי ושימוש במשקפיים חכמות נוסח גוגל גלאס כתחליף לוידיאו הביתי הרועד ונמוך הרזולוציה. כך הפאונד פוטג', שהתחיל כז'אנר דל תקציב, יובא לארץ הקודש רק כשהוא כבר בגירסת ה2.0 שלו ודורש אפקטים והשקעה לא מעטה (אם לא כספית אז לפחות טכנית), שאגב הסרט מצליח לעמוד בה בכישרון, כך שלרגעים כמעט ניתן לשכוח שמדובר בסרט ישראלי. זה כמובן לא מקרי, כי מאוד ברור שהאחים פז ניסו ליצור סרט לא ישראלי במודע – הסרט דובר אנגלית ובמרכזו עומדים שלושה צעירים אמריקאיים. לאורך כל הסרט לא זיהיתי את שלושת הצעירים האלה והיתה לי הרגשה משונה שמשהו במבטא שלהם קצת חורק ומסגיר ישראליות מסוימת. רק בסיום גיליתי שאני כבר מכיר אותם – אלו דניאל ג'יידלין (ששנה שעברה יצרה את סרט הפרינג' טירוף כפול שלוש בו גם כיכבה), יעל גרובגלס (כלבת) ויון תומרקין (אותו אין צורך להציג). העובדה ששלושתם נראים אמריקאיים ומצליחים להתנהג כמו שלושה צעירים אמריקאיים מפונקים בטבעיות היא מרשימה, אבל כמו להקות אינדי ישראליות, יש משהו במבטא שעדיין לא עובר חלק. ובכלל, יש משהו בגל סרטי הז'אנר הישראליים של השנים האחרונות שחושף משהו מהתת מודע של הכמיהה הישראלית לאמריקה – השנינויות, הנהנתנות, ההתייחסות לתרבות פופ, העובדה שרוב הגיבורים באים ממעמד שבע ופרברי (ברוב המקרים, כמו היוצרים שלהם) – נדמה לי שמי שנושא מחיקת הזהויות מטריד אותו צריך להפסיק להתעסק בעימות המזרחי/אשכנזי ולמקד את עיניו באמריקניזציה של התרבות הישראלית (שמשותפת אגב גם למזרחים וגם לאשכנזים). ואחרי כל ההקדמה הזאת, איך הסרט עצמו? ובכן, קשה לי לומר שהוא סרט טוב, אבל הוא בטוח לא רע, בהחלט ביחס לכל סרטי האימה שנעשו עד כה בקולנוע הישראלי – הוא מפחיד יותר, הוא קצבי יותר, הוא מרשים יותר ברמת העשייה והוא מקורי יותר (בעיקר בבחירה בדמויות ערביות כמדריכים של האמריקאים בסביבה המקומית ונטישת הדמויות הישראליות לשוליים בדמות כמה חייילים שהסרט משאיר כדמויות רקע בלבד). אבל עדיין יש משהו בו שנשאר מפוספס – החל מהבחירה באותן שלוש דמויות אמריקאיות מפונקות, שהסרט לא ממש עוזר לנו לפתח אמפתיה אליהם (למרות זריקת טרגדיה לעבר של אחת מהן), ולכן כשהן בסכנת חיים אנחנו לא מעורבים רגשית – וכלה במערכה האחרונה הדי מחופפת שלו שאין בה מספיק רגעים של אימה אמיתית (למרות טוויסט מפתיע ומבריק בסיום). אין ספק שהוא מציג את ירושלים כפי שמעולם לא נראתה קודם לכן, והלוקאליות של הלוקיישנים קצת מורידה את הטעם הרע של האמריקניזציה, אבל בסופו של דבר הסרט מוכיח את העקרות שבניסיון לעשות סרט ישראלי כמו-אמריקאי, אפילו אם הוא מיועד לייצוא, כי אם כבר נותנים לאמריקאים גירסה מקומית לסרט אימה, הם יסתדרו גם עם גיבורים מקומיים, והם בטח לא צריכים כותבים ושחקנים ישראליים שיציגו להם את עצמם במבט שהוא לא פנימי ולכן לא לחלוטין אמין.

קטגוריות בולטות: עריכה (רעות האן, יואב ודורון פז): הרבה מאוד מהסרט נשען על הקצב שלו, החיתוך בין רגעים שבהם המצלמה נכבתה ונדלקה שוב באופן כביכול רנדומלי שיוצרים פערים שהצופה צריך להשלים, וכמובן גם יצירת הפורמט של המשקפיים החכמות עם המסך עמוס ההמצאות (והבדיחות) שמהווה מעין דמות נוספת בסרט, אלמנטים שכולם תוצאה של עריכה מדוקדקת ויצירתית; עיצוב פסקול (אוני אלבר ויובל בר און): מכיוון שאין מוזיקה חוץ דיאגטית בסרט, השימוש בסאונד בשביל ליצור אימה ו"הקפצות", שהוא כל כך קריטי עבור סרט אימה, נאלץ להיכבל לסאונדים דיאגטיים בלבד, ועבודת הפסקול בסרט מצליחה ליצור אותו בכישרון דרך שימוש בסירנות, פיצוצים, ורחש רחוק ומאיים שכל הזמן נשמע ברקע ויוצר אווירה קלאוסטרופובית ומלחיצה בלי לנטוש את האמינות של פורמט הפאונד פוטג'.

האיש שבקיר (בימוי: יבגני רומן)

לילה אחד. דירה אחת. נעדר אחד. שישי בערב. ליל חורף גשום, רמי לוקח את הכלב לטיול, ולא חוזר. לאישתו, שיר, אין שמץ של מושג היכן הוא. אנשים שונים מגיעים במהלך הלילה לדירה, כל אחד מהסיבות שלו. האם מישהו מהם הוא המפתח לפתרון התעלומה? 

(זהירות: ייתכנו ספויילרים, בכלל עדיף לבוא לסרט הזה בלי לדעת עליו כלום בעיני)

ככל שאני שומע יותר דעות על הסרט הזה כך נדמה לי שאני בין הבודדים שחשבו שהוא הסרט המוצלח ביותר בתחרות השנה. אבל מכיוון שזה המצב, רצוי אולי קודם להתעכב באמת על בעיותיו. הראשונה והבולטת ביותר היא הרפטטיביות של התסריט והסיטואציה המרכזית שבבסיסו. בהמשך אפרט מדוע אני חושב שהיא מבריקה, אך הבחירה בהתמקדות בדמות ראשית אחת שמופיעה בכל הסצינות ובמטרה אחת שיש לה – לברר מה קרה לבעלה שנעלם פתאום – אכן גורמת לכמה מהסצינות לחזור על עצמן, כשהיא שוב ושוב מנסה להבין מהאנשים השונים שפוקדים אותה לאן הוא נעלם או מה כדאי לעשות, וכל זאת בשפה צעירה ומבולבלת שלא מאפשרת דיאלוגים מבריקים במיוחד. עוד יותר מהבחירה הזאת מכבידה על הסרט האסטרטגיה הצילומית שלו – 12 שוטים ארוכים, אחד לכל סצנה (שמתרחשות לרוב בהפרש של שעה פחות או יותר אחת מהשניה). הבחירה הזאת לא רק גורמת לצילום של הסרט להיות בעייתי (עוד על כך בהמשך), אלא גם לעריכה ולקצב שלו להיות מעט תקועים, כיוון שאין יכולת לקצר את הסצנות. גם לא כל השחקנים שבסרט עושים עבודה אחידה – בעיקר החברים שמגיעים באחת הסצנות הראשונות, וגם השחקנית הראשית, שהופעתה אמינה רוב הזמן אך התפקיד שנתפר לה לא מורכב דיו. אבל לאחר שפירטתי את הבעיות הבהחלט מהותיות האלו, העובדה שהסרט מצליח להמריא מעליהן ולספק חוויה קולנועית ייחודית ומורכבת נראית אפילו יותר פלאית. אני קראתי את הסרט כמעין גירסה קאמרית לההתחלפות, שבו אירוע קטן משנה את כל נקודת המבט על חיי השגרה שקדמו לו ומאלץ את הדמות הראשית לבחון אותם מחדש ולערער עליהם. ההיעלמות של הבעל זורקת את האישה שבמרכז הסרט, שחייה מוצגים כשיגרה בורגנית צעירה, לא מיושבת מדי אבל גם לא יוצאת מגדר הנורמה בשום אופן, מחוץ לשיגרה הזאת שנראה שהיא די מרוצה ממנה, ומעוררים את השדים שבמערכת היחסים (פתאום מתגלה שיש לה מאהב ושבעלה לוקח סמים) כמו גם את שדיה הפנימיים (בסצנה היפה והסוריאליסטית ביותר בסרט שבה גם נשמע השיר שעל שמו הוא קרוי). הקילוף הזה נעשה בצורה הדרגתית, אמינה ותוך כדי שמירה על ריאליזם, שעבורי גם היווה סיבה לשטחיות של הדיאלוגים שהפריעו לשאר, כיוון שראיתי אותו כחלק מהמארג של השיגרה הסתמית שבה היא חיה, ואותה הסרט מערער. גם הטוויסט שמגיע בסוף, שחלק העריכו וחלק לא, היה בעיני מבריק ותפר את כל התעלומה שסביבה סב הסרט בצורה מדויקת ואמינה. הבנייה של הריאליזם הספציפי של הדמויות והמילייה החברתי שבו הם חיים והקילוף המעודן שלו הם שהעניקו לסרט כוח בלתי צפוי שעלי לפחות השאיר רושם מאוד עמוק, רושם שאף סרט אחר השנה לא הצליח להתעלות עליו.

קטגוריות בולטות: תסריט (יבגני רומן): רוב המעלות שציינתי בסרט מתחילות מהתסריט, שפורש בצורה הדרגתית את ההתפרקות הנפשית של הגיבורה, וגם אם הוא מתחיל בכמה סצנות חלשות, ככל שהסרט מתקדם כל סצנה מהווה מעין אפיזודה קצרה שבה הגיבורה נפגשת עם מישהו אחר שקשור לחיי בעלה והדרך המדויקת מאוד שבה הסצנות האלה כתובות מהוות גם סצנה דרמטית מעניינת וגם חשיפה של האלמנטים שנמצאים מתחת לפני השטח של חייהם של בני הזוג. גם הבחירה באחדות האריסטוטלית של זמן, מקום ופעולה נותנת לסרט לכידות דרמטית שמעניקה לו כוח ומתח מתגברים שמגיעים לקליימקס מספק בסיום; שחקן משנה (גלעד כהנא): נדיר שעצם שמו של שחקן מהווה ספוילר, אבל מכיוון ששמו של הבעל הוא רמי וידעתי שכהנא מופיע בסרט, היה לי ברור שהבעל שנעלם יופיע בדרך זו או אחרת מתישהו, והבחירה בכהנא בתפקיד רמי (שאכן משתמש בסמים קלים בסרט) היא לא רק שנונה אלא גם ייחודית, כיוון שבמקום בעל שגרתי ובורגני שהיינו מצפים לו ישנו גבר תלוש, רדוף וילדותי, שכהנא מתאים מאוד לגלם וגם עושה זאת בכישרון ובפגיעות שגורמת לנו להבין אותו גם כשהוא מתנהג כמו אידיוט; מוזיקה מקורית (נועם ענבר, אדם שפלן ואריאל ערמוני): שלושת חברי להקת GreedyAdam שמבצעים בו את השיר שעל שמו קרוי הסרט אמנם לא מועמדים בקטגוריה הזאת כיוון שמלבדו הסרט נטול מוזיקה, אך בזכות הביצוע המופלא הזה, שמתעלה אף על הביצועים הידועים יותר של שמשון בר נוי מ-1955 ושל ברי סחרוף מ-1991 (ויותר דומה אגב לביצוע הראשון של השיר בידי אהרון כהן), מגיעה להם מועמדות, וזו עוד בכלל מחמאה ממישהו שלא אוהב את הבילויים או את איטליז, הרכביהם הקודמים של ענבר ושפלן (בהתאמה). והנה כתבה מעניינת על מקורו של השיר המסתורי הזה.

קטגוריות בעייתיות: צילום (זיו ברקוביץ'): הביקורת שלי אינה מופנית כל כך לעבודתו של ברקוביץ' אלא יותר לבחירה של צילום הסרט ב-12 שוטים (כנראה מטעמי תקציב ובגלל שהוא צולם בפחות משבוע), שבעקבותיה הוא סובל מבעיות עריכה, הפניית תשומת לב מוגזמת לרגעים לצילום ולבימוי, ומאידך לא תורמת לסרט הרבה, למרות כמה וכמה רגעים של וירטואוזיות קולנועית ושוטים יפים (כמו למשל באותו סיקוונס שהשיר מופיע בו).

היורד למעלה (בימוי: אלעד קידן)

סיפורם של שני אנשים שעולים ויורדים בכרמל הישן, מהנמל עד ראש ההר.

סרטו הארוך הראשון של אלעד קידן, זוכה פרס הסינפונדסיון בפסטיבל קאן על סרטו הקצר הנהדר המנון (מה שהוביל את סרטו החדש ישירות לקאן השנה, שם הוקרן מחוץ לתחרות), הוא פיתוח של הסגנון שהחל שם, לכיוונים מורכבים ומעודנים יותר, אך גם לא לחלוטין מספקים, אולי באופן טבעי בהתחשב בכך שזהו סרט ביכורים. ביציאה מההקרנה אחד ממכריי הגדיר אותו כ"ערן קולירין לעניים" וגם אם אני לא מסכים איתו, אני בהחלט יכול להבין למה הוא התכוון. כמו קולירין בההתחלפות, גם כאן אפשר למצוא סגנון קולנועי קומי ואירוני שנשען על התבוננות מרוחקת בפרטים היומיומיים של המציאות והפיכתם לאבסורד מעודן. ההשפעה הבולטת היא סגנונו של ז'אק טאטי, שהיתה נוכחת מאוד בסרטו הקצר של קידן, וכאן היא פחות בולטת ומשתלבת בהשפעות של דוד פרלוב (בשוטים שמתבוננים על הרחוב מלמעלה) ואפילו גם קצת יגאל בורשטיין (בשוט הפתיחה) ואולי גם עמוס גיתאי (בגלל הלקוניות, הלוקיישן החיפאי ואורי קלאוזנר). הבעיה העיקרית בסרטו של קידן היא שכסרט שמורכב מרצף של אפיזודות קומיות למחצה של אבסורד עדין, לא כולן עשויות באותה רמת דיוק ושנינות, ולעתים האבסורד מרגיש כמניירה וניתן כבר לצפות את הדרך שבה הוא יעשה טוויסט קטן לעבר ההזרה של המציאות שבסצנה. לסרט גם לוקח זמן להבהיר את המבנה שלו (לפחות למי שלא קרא את התקציר), שבו איתי טיראן מגלם גבר מהורהר שמקליט את מחשבותיו בטייפ מנהלים ויורד את הכרמל בשביל לברוח באוניה משירות המילואים שהוא זומן אליו, ומולו אורי קלאוזנר מגלם גבר נשוי ובעל עסק כושל לסוסי צעצוע מכניים שעולה את הכרמל בחיפוש אחר העגילים שאישתו איבדה שהם בעלי ערך רגשי עבור שניהם. בערך באמצע הסרט הגיעה סוף סוף סצנה שחשבתי שהיא המוצלחת ביותר עד לאותו רגע וגם משקפת את רוחו – שבה טיראן נקלע לבית משפט בו הוא פוגש בחבר מבית הספר היסודי שמבקש ממנו שיעיד עדות אופי חיובית לטובתו. הסצנה המצחיקה מאוד והאנושית מאוד הזאת כמו שיקפה את כל מה שהסרט ניסה להשיג עד אותו רגע אבל לא ממש הצליח. אבל כמעין קסם, אחרי הסצנה הזאת מגיעה עוד סצנה מוצלחת, ואז עוד אחת, ועוד אחת, וכך עד לסיום הסרט (שבו דווקא יש התחמקות מפתרון דרמטי לקו העלילה של קלאוזנר שהרגיש לי מעט פחדני אך יתכן שהיה בלתי נמנע). ככל שהסרט מתקדם הקשרים האנושיים שבו מתחזקים, ואופיו האנושי מפשיר מההתבוננות המרוחקת והאירונית שאיתה נפתח. גם כשהסרט נגמר ישנה תחושה משונה שלא ברור לגמרי מהי משמעותו של הסרט, ויתכן שהוא אף במודע נמנע מעיצוב משמעות כזאת, אבל משמעות אפשרית אחת יכולה להיות חשיבותם של הקשרים האנושיים שנטווים בו כתגובת נגד לאבסורד הקיומי שבתוכו הם מתקיימים, כמו בסרטו הקצר וסתום השם, שבו האפשרות שמשמעות השם היא המנון לרוח האנושית, לא נראתה מופרכת לחלוטין.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (אורי קלאוזנר ואיתי טיראן): אני מודה שאני עדיין לא חושב שטיראן הוא שחקן קולנוע מוצלח, אבל כאן יש סימביוזה מוצלחת בין הרצינות העצמית המוגזמת שלו ובין הדמות המרוחקת וחמורת הסבר שהסרט מתייחס אליה באירוניה ולאט לאט חושף את אנושיותה. אצל אורי קלאוזנר לעומת זאת האנושיות נמצאת מהשניה הראשונה, ומשמח מאוד לגלות אותו בתפקיד ראשי ראשון (וגם תפקיד מוצלח ראשון, כי אצל גיתאי הוא לרוב התבזבז) מאז שמיכה חשמלית ושמה משה המופלא, כשגם כאן הלוזריות חסרת המודעות שלו היא באותה עת מכמירת לב אבל גם קומית ותלושה, הופעה שרק שחקן וירטואוז יכול להוציא מעצמו, גם אם יש לו את נתוני הפתיחה לשחק דמות כזאת באופן טבעי; שחקן משנה (אילן חזן): אמנם הוא לא נשלח למועמדות אבל בא לי לציין אותו בכל זאת. הוא עושה כאן תפקיד קטנטן (תזהו אותו בקלות אם ראיתם את המנון, שם הוא מככב), אבל הנוכחות שלו כל כך ייחודית ותלושה (הוא מזכיר לי גירסה מופנמת של טל פרידמן, רק אפילו יותר אאוטסיידרי) שהוא מרומם כל סצינה שהוא נמצא בה (השנה אפשר היה לראות אותו גם בחתונה מנייר לסצנה אחת, ואני ממליץ לעוד מלהקים לגלות אותו); ליהוק (עמנואל מאייר): הסרט עמוס בהופעות קטנות כאלה, כשכל אדם ששני הגיבורים פוגשים במסעם הוא טיפה תלוש ואאוטסיידרי אך אנושי כמותם, וכולם מלוהקים בקפידה, גם מבחינת כישרון המשחק וגם מבחינת תווי הפנים; צילום (ירון שרף): אני מודה שאני קצת בדיסוננס לגבי מתן מחמאות לירון שרף, בגלל שהצילום פה נדמה הרבה יותר קשור לסגנון שקידן פיתח בסרטו הקצר והרבה פחות לסגנון של שרף, שמסוגל לנוע בין צילום גלוסי וחלקלק שמסגיר את נסיונו כצלם פרסומות (העולם מצחיק, הדילרים, לצוד פילים, הערת שוליים) ובין צילום מחוספס וריאליסטי יותר (בית לחם, הנוער, שבעה) ולכן קצת קשה לי עם חוסר האופי הזה, אבל יתכן גם שזה סימן לצלם שיודע להתאים את עצמו לבמאי ולהוציא כל דבר שיבקשו ממנו, וכאן הוא מצליח להוציא לפועל בכישרון את הסגנון הדמוי שי גולדמן של התבוננות מרוחקת ואירונית, וכשקידן מאפשר לו, אפילו גם כמה רגעים של פיוט (כמו בסצנה של רביעיית הבארבר שופ בנמל); עיצוב פסקול (ויטלי גרינשפן ואביב אלדמע): מן הסתם הרבה מההברקות שבעיצוב הפסקול מתחילות בבימוי, אבל צריך לציין לטובה גם את אלה שיצרו את החלל הקולי המיוחד של הסרט נטול המוזיקה החוץ דיאגטית הזה, שבו הסאונדים של העיר יוצרים מציאות אמינה שלמה, כשמקום מיוחד ניתן לצופרי הספינות מהנמל, שבהם נעשה גם שימוש קומי (ואפילו מוזיקלי, באותה סצנה של הרביעייה הווקאלית); עריכה (אריק להב ליבוביץ'): אני לא חושב שהיתה שנה אחת שבה לא שיבחתי את עבודתו של להב ליבוביץ', שגם עושה תמיד עבודה מצוינת, וגם יודע לבחור סרטים טובים לעבוד עליהם, וגם כאן התרומה שלו, גם אם כמעט בלתי מורגשת, עוזרת לבנות את ההומור המעודן של הסרט, את המבנה המקבילי שלו ואת הקצב שלו, שחורק קצת בתחילה אבל משתפר ככל שהוא מתקדם; תסריט ובימוי (אלעד קידן): כאמור, למרות הבעיות של הסרט, בעיקר בחלקו הראשון, הוא עמוס לא רק בהברקות ומבע קולנועי ייחודי, אלא גם באנושיות ובחמלה שהופכים את קידן לאחד מהקולות המיוחדים שפועלים בארץ, שכולי תקווה שידע להשתמש בסגנון שלו ברמה גבוהה של רגישות אמנותית ודיוק ולא במנייריסטיות, כיוון שכרגע נראה ששני הכיוונים הם אפשריים.

המילים הטובות (בימוי: שמי זרחין)

שלושה אחים יוצאים למסע בעקבות סוד גדול מן העבר, שגילויו הפתאומי מעמיד את חייהם במבחן. הדרך מירושלים לפריז, למרסיי ואף אחורה בזמן – אל אלג'יר של שנות ה-60, רוקמת עלילה רצופת הפתעות, שבתוכה צעירים ישראלים מחפשים את זהותם במרחבי הזמן והזיכרון.

אני כל כך לא אוהב את הקולנוע של שמי זרחין (במיוחד אחרי סרטו הקודם העולם מצחיק) שדווקא קצת הופתעתי כאן לטובה. קודם כל, מדובר בסרטו המצחיק ביותר של זרחין (בניגוד מוחלט לקודמו, שלמרות שמו היה רציני ומלא בטרגדיות עד כדי גיחוך). הדינמיקה המשפחתית של שלושת האחים ובמיוחד הדמות הסרקסטית שרותם זיסמן כהן מגלמת מכניסים הרבה הומור לסרט, שעוזרים לאזן אותו גם כשהוא מטפל כהרגלו של זרחין בטרגדיות (נדמה שמוות במשפחה תמיד נראה לו כמנוע עלילתי אידיאלי). גם הבחירה לעסוק בקו עלילה מרכזי אחד תורמת לקוהרנטיות של הסרט, שנראה צנוע יותר ביחס למרבית סרטיו, גם אם כאן ישנו מספר רב של דמויות, אך כולן סובבות סביב שלושת האחים שנמצאים במסע אחד סביב מטרה משותפת. כל זה גורם לסרט לזרום בצורה יחסית חלקה גם עבור מי שנרתע מהקולנוע של זרחין, אבל עדיין ישנה רמת נוסחתיות מאוד ברורה שמונעת מהסרט (כמו שאר יצירותיו של זרחין) לגרום לי להעריך אותו. חלק מבעיותי עם תסריטיו ציינתי כבר בהקדמה, אבל הבעיה העיקרית שלי היא עם הגישה התסריטאית שלו בכללותה כפי שהיא משתקפת בסרטיו, שמעריצה קונפליקט (שמשום מה אצלו, כמו ברוב הקולנוע הישראלי, תמיד מיתרגם לויכוחים משפחתיים של "עשית לי ככה", "תמיד היית כזה" וכו'), מבכרת קשיים ואסונות כגורמים להנעת העלילה ויצירת הזדהות (שעבורי יוצרים שיעמום ויגיעה, וריחוק מהדמויות), ובאופן כללי מסתמכת על נוסחתיות וקלישאתיות שמונעים מהסרט להגיע לרמה מינימלית של ריאליזם פסיכולוגי גם אם ברור שהסרט מנסה להישאר ברמה מסוימת של ריחוק מהמציאות. היעילות שבה זרחין כותב ומביים היא זאת שגורמת לסרטיו בכל זאת איכשהו לעבוד ולמצוא קהל, אבל במחיר של נצלנות רגשית שהוא גבוה מדי, לפחות עבורי.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (רותם זיסמן כהן): כאמור, זיסמן כהן מקבלת את התפקיד הקומי ביותר בסרט, וגם העסיסי ואפילו מכמיר הלב ביותר, בגלל שמתחת למעטה הסרקסטי נמצאת דמות (שהסרט מסמן די בבוטות, אותה זיסמן כהן מצליחה לעדן) שהיא פצועה וחבולה רגשית. הדרך שזיסמן כהן מעצבת את המורכבות הזאת והטבעיות המשחקית שהיא תמיד מצטיינת בה הם שהופכים אותה לבעלת סיכויים גבוהים לקבל את המועמדות החמישית שלה לאופיר בחמש השנים האחרונות, ואולי גם לראשונה לזכות.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אסף בן שמעון): ברצינות? לשלוח את הדמות הכי כתובה ברישול מבין שלושת הדמויות הראשיות, וגם זאת שנראה שהסרט הכי פחות מתעכב עליה, לקטגוריית השחקן הראשי? ואת רועי אסף לשחקן המשנה? מוזר. בכל מקרה הדמות של בן שמעון היא הבעייתית ביותר בסרט, וגם המשחק שלו לא משפר אותה יותר מדי, אבל אני מאשים את התסריט, שאגב גם לא נותן לדמות של אסף יותר מדי מורכבות (הוא נשאר על אותו קו של שמרן שחי בהכחשה במשך רוב הסרט), למרות שרואים שהוא משתדל; תסריט (שמי זרחין): מהסיבות שצויינו לעיל, ועוד הרבה אחרות, למרות כושא ההמצאה והאפקטיביות שלו, ואולי אפילו עוד יותר בגללן, כיוון שסתם תסריט רע הוא לא סיבה לרתיעה.   

חתונה מנייר (בימוי: ניצן גלעדי)

בעיירה מדברית קטנה, חגית, צעירה עם לקות שכלית קלה, עובדת במפעל לנייר טואלט וחלומה הגדול ביותר הוא להתחתן. היא גרה עם שרה אמה, גרושה שוויתרה על חייה למען ביתה. חגית שואפת לחיים עצמאיים ושרה נקרעת בין רצונה לגונן עליה, לבין רצונה לחיים משל עצמה. את מערכת היחסים שנרקמה בינה לבין בנו של בעל המפעל והאמונה שיום אחד היא תתחתן אתו, היא מסתירה מאמה. הודעה על סגירת המפעל מטלטלת את חייהן ומעמידה בסכנה את סיפור אהבתה של חגית.

ניכר שהבמאי ניצן גלעדי, במאי דוקומנטרי עד כה (זמן משפחה, בחזקת סאטמר, ירושלים גאה להציג), לא ביקש הרבה יותר מליצור דרמה קטנה וקורקטית על צעירה הלוקה בפיגור קל שמנסה לפרוץ דרך המגבלות שהחברה ומשפחתה ייעדו למישהי במצבה, על רקע השממה והיופי של מצפה רמון. יש משהו צנוע וראוי להערכה בכוונה הזאת, ואני גם לא בטוח אם הוא לא הצליח להגשים אותה, אבל אני עדיין נותרתי בתחושה שמדובר בסרט שנשען יותר על קונבנציות מאשר על אמת, ועושה לעצמו חיים קלים מדי, בוודאי ביחס לנושא החשוב והמורכב שלו. ישנו מעין טעם רע של נוסחאות תסריטאיות שנלווה לסרט, כאילו גלעדי ידע באיזה חומרים הוא רוצה לעסוק וחיפש תבנית סיפורית הולמת ופשוטה ליצוק אותם אליה. זה ניכר למשל בקונפליקטים בין הילדים להוריהם בסרט – אלו שבין הדמות הראשית לאימה ובין הבחור שהיא מתאהבת בו לאביו – הקונפליקטים האלה חוזרים בכל מיני ואריאציות בסרט ולא מתפתחים יותר מדי. אמנם הדמות של האם מוצגת בצורה יחסית מורכבת – יש לה גם רגעי רוך עם בתה, אנו מבינים את כוונותיה ומעשיה, ואפילו יש לה חיי אהבה משלה בסרט – אבל גם היא איכשהו לא מצליחה לקרום עור וגידים לדמות שלמה באמת, אולי בגלל שאת כל האלמנטים בדמות שלה כבר ראינו יותר מדי פעמים והם לא מאופיינים בצורה ספציפית מספיק עבורה (לכן גם לא הבנתי מדוע רבים התלהבו מהופעתה של אסי לוי בתפקיד הדי סטנדרטי הזה). אך הדמות שמטופלת בצורה הכי בעייתית היא זו של בחיר לבה של הדמות הראשית (אותו מגלם רועי אסף בעוד תפקיד מבוזבז השנה), שהסרט לא ממש מצליח להחליט מה הוא חושב עליו ועל מניעיו, עד למערכה האחרונה בה הוא לוקח החלטה שבה נראה שהתסריט החליט לסמן את המוסריות שלו באופן בוטה והחלטי יותר מכל שאר הסרט, ומשליכה את כל מה שנבנה בין שתי הדמויות לפח. גם הצילום בסרט (של רועי רוט) שמשתמש בנופים המרשימים של מצפה רמון, לרוב נשאר תמיד בפלטת צבעים אפרורית למדי שמחזקת את האווירה של הדרמה הטלוויזיונית שגם ככה נושבת מהתסריט שלו.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מורן רוזנבלט): אני מניח שהופעתה של רוזנבלט תמשוך השוואות לזאת של דאנה איבגי באת לי לילה בשנה שעברה (עבורה זכתה באופיר לשחקנית המשנה), אבל מכיוון שהמצב של שתי הדמויות כה שונה – כאן מדובר בדמות עם פיגור קל שמתפקדת בחברה ומודעת לסביבתה – נראה לי שההשוואה הזאת מיותרת. הדמיון היחיד הוא שרוזנבלט, כמו איבגי, מעצבת את הדמות בצורה נטורליסטית למדי ובלי יותר מדי מניירות, כשהחיוך שנסוך תמידית על פניה חושף רכות מיידית ואנושית אבל גם מסתיר נפש שנמצאת במאבק עם כל מי שסביבה בכדי לרדוף אחר חלומותיה, וגם את הכוח הנפשי הזה היא מיטיבה להעביר. חבל ששאר הסרט לא עומד ברמתה.  

קטגוריות בעייתיות: תסריט (ניצן גלעדי): אפשר ללמוד הרבה מהסרט הזה על הנזקים שהתבניות של התסריט הישראלי יכולות להסב גם לסיפור קטן ואנושי, ובראשן ההסתמכות על קונפליקטים קלישאתיים ומוכרים, ועיצוב דמויות שבלוני ומוכר לעייפה.

ירח בבית 12 (בימוי: דורית חכים)

לני (יערה פלציג) בת ה21 מתגוררת בבית ילדותה במושב ומטפלת באביה החולה. לילה אחד מתדפקת על הדלת, אחותה הגדולה מירה (יובל שרף), שהתנתקה מהמשפחה לפני שנים רבות. המפגש המחודש בין האחיות מאלץ אותן להתמודד עם פצעי העבר ולהירפא מהם.

קצת קשה למקם את הסרט הזה, שנמצא איפשהו בין דרמה משפחתית, ארטהאוס ופרינג'. לרגעים (כמו בפתיחה) הוא מעוצב כסרט אמנותי עם מעט דיאלוגים, לרגעים אחרים הוא נדמה כסרט קינקי עם אירוטיות בלתי שגרתית או מוסרית, אבל רוב הזמן הוא פשוט דרמה משפחתית מופנמת על אחות פרועה (בגילומה של יובל שרף) שעובדת כסלקטורית במועדון לילה תל אביבי, אבל כשהמצב שם מסתבך בורחת למושב שבו גרה אחותה המופנמת (יערה פלציג) בבית ילדותה שיתום מהוריה, בשכנות לנער מתבגר עשיר ומפונק שעל ביתו היא שומרת ואיתו האחות הפרועה מפלרטטת. אין ספק שזהו סרט מאוד נשי. הגברים בו הם רק הערות אגב ולרוב מוצגים בו בצורה לא מחמיאה, והעניין המרכזי של הסרט הוא בפסיכולוגיה הפגומה והפצועה של שתי האחיות שהמקור לה הוא בבית שבו גדלו. אך הפסיכולוגיה הזאת לא מוצגת בצורה מעניינת במיוחד, והקצב המדוד של הסרט, כשאינו מגובה בשום מורכבות, מאיים להטביע את הסרט בשיעמום. קו העלילה היחיד שמעורר עניין בסרט קשור בשינוי שעוברת האחות המופנמת במערכה האחרונה ובקשר שלה עם בן השכנים שעל ביתו היא שומרת, אבל זה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי.

קטגוריות בולטות: צילום (עמית יסעור): יופי ויזואלי הוא אחת מהמעלות היחידות של הסרט הזה (גם בזכות יערה פלציג ויובל שרף הנאוות), ויסעור, שלרוב מזוהה עם צילום אמנותי מסוגנן ומושך תשומת לב לעצמו (הנותנת, את לי לילה), כנראה התבקש לרסן את עצמו והתמקד בעיקר בתפיסת האסתטיות של המושב שבו הסרט מתרחש ויצירת קונטרסטים ויזואליים מעניינים בין אפרוריות לצבע, אולי כמעין הידהוד של הקונטרסט בין שתי האחיות (במיוחד זה בולט בסצינת הפתיחה הפיוטית שנראית כמו מחווה להמבט של ניקולאס רוג); שחקנית ראשית (יערה פלציג): לא תצוגת משחק וירטואוזית או מגוונת יותר מדי, אבל יש משהו באיפוק העצור של פלציג שכן מצליח להביע מורכבות רגשית ואינטיליגנציה שטוענים בעניין את הדמות הלא יותר מדי מעניינת שלה.

קטגוריות בעייתיות: שחקנית משנה (יובל שרף שבן): אף פעם לא ידעתי כמה דיקציה היא מצרך חשוב גם לשחקן קולנוע בימינו עד שראיתי את הסרט הזה ללא עזרת כתוביות. בלעדיהם כמעט ולא יכולתי להבין כמה מהשורות של שרף, שממלמלת כל כך שפשוט לא מצליחים ברגעים מסוימים להבין מה היא אומרת. בהסתכלות לאחור חייבים גם לומר שלמרות הכריזמה והסטאר קווליטי הטבעיים שהופכים את הנוכחות שלה לממגנטת, תמיד היה משהו די חסר תחכום ולא אמין במשחק שלה, שניכר גם כאן לפרקים. מעט מפתה לומר שהיא מציגה את אותו דיסוננס בין כישרון טבעי ובין חוסר כנות רגשית של בעלה; בימוי (דורית חכים): חוסר האחידות בטון של הסרט, חוסר היכולת להבין לעומק את החומרים שבו הוא עוסק או לבטא אותם בצורה מורכבת שגם מצליחה לשמור על עניין אצל הצופה, כולם תסמינים של בימוי בעייתי שלא גובש מספיק.

כביש 40 דרום (בימוי: ישראל וינקלר ואלדד בוגנים) *מסלול פרינג'

כביש 40 הוא הכביש המחבר את מרכז מדינת ישראל לדרומה, את הערים לפריפריה את הכבישים המוארים לכבישים החשוכים. מסלולו של כביש 40 נושק לטווח טילי הקסאם הנורים מכיוון רצועת עזה. הסרט עוסק בחיים של תושבי עוטף עזה במהלך מבצע צבאי בחג החנוכה 2008-9. נפילות הקסאמים והאזעקות שהפכו לחלק מהשגרה היומיומית של התושבים בדרום מלווים ברקע שבעה ספורים אנושיים ומשפיעים עליהם בדרכים מגוונות. אלה שבעה סיפורי אהבה קטנים ו'שכוחי אל' של אנשים הממשיכים לחלום, לאהוב ולבלות ומתמודדים עם קונפליקטים אוניברסליים.

לפני שמתחילים את הדיון בסרט אי אפשר שלא קודם כל להתעכב על העובדה שצמד הבמאים ישראל וינקלר ואלדד בוגנים שלחו השנה שני סרטים להתמודד במסלול הפרינג' (מה שאומר ששליש מהסרטים במסלול הם שלהם, כיוון שהשנה מתחרים בו רק שישה). לכאורה, אקט לגיטימי, ישנם הרבה יוצרים בהיסטוריה של הקולנוע שפעלו בקצב כזה ולא היתה לו השפעה על איכות יצירתם (גודאר, פסבינדר, ברגמן, אלטמן בשנים מסוימות). אבל כשרואים את שני הסרטים הספציפיים שוינקלר ובוגנים הגישו השנה לתחרות, אי אפשר שלא להרגיש שמדובר בחלטורה, וההגשה שלהם (אם לא ההפקה שלהם מלכתחילה כפיצ'רים) נעשתה בשיטת מצליח. על סרטם השני קבלת שבת אני אתעכב בביקורת עליו, אבל כבר כאן ישנה הרגשה של תפירה של כמה סרטים קצרים לסרט ארוך אחד. יתכן שמראש הכוונה היתה ליצור סרט אפיזודיאלי, ולכן נבחר הפורמט שבו האלמנט המאחד בין הסיפורים הוא שכולם קורים בסביבתו של דרום כביש 40 שמחבר בין כמה ישובים בסביבת עוטף עזה. גם כאן, לכאורה פורמט לגיטימי, אך העשייה, הו העשייה. להגיד שוינקלר ובוגנים מביימים בצורה סטודנטיאלית יהיה להעליב הרבה מאוד סרטי סטודנטים מהשנים האחרונות, שגם אם הם לא יצירות מופת, רובם עשויים ברמת ליטוש טכני והבנה של המדיום שגורמת לסרטיהם של וינקלר ובוגנים להיראות כמו סרטים ביתיים. מילא המשחק החובבני והדיאלוגים המביכים, אבל בוגנים לפחות יכל לבחור מישהו אחר שיצלם ויערוך את הסרט במקומו ויתן לו איזושהי רמה נאותה של עשייה. כשהבמאי חתום גם על הצילום והעריכה, ולא עושה אף אחד מהתפקידים האלה ברמה מינימלית של הבנה, ברור שמדובר בחלטורה, ברצון לעשות סרט בכל מחיר שאני בהחלט יכול להבין אותו, אבל אני לא חושב שהוא מכבד את מי שמשקיע מזמנו וצופה ביצירה. מה שמעניין הוא שדווקא הסרט הזה הוא המוצלח מבין השניים. מבין הקרעים של העשייה המרושלת אפשר לראות בתסריט של ורד כהן וישראל וינקלר כמה סיטואציות מעניינות, כמו ילד שמגלה נטיות טרנסג'נדריות ומדבר אל עצמו בלשון נקבה ומולו אב גברי ועממי שלא ממש מבין איך להתמודד עם זה למרות שהוא בהחלט מנסה. גם יש כמה אפיזודות רומנטיות בסרט בין בני נוער שמצליחות לרגעים לתפוס משהו מהתום, חוסר הביטחון וההתרגשות של אהבות ראשונות, והם מהווים את הרגעים היפים בסרט שכל רגע מאיים לקרוס לתוך חוסר קוהרנטיות של עשייה חובבנית.

למה עזבתני (בימוי: הדר מורג)

נער דחוי משולי החברה, מגלה גבר זר ומנוכר, פרש בודד החולש על סמטאותיה של עיר מטונפת. בדבקות עיקשת מכניס עצמו הנער תחת כנפיו. בתוך מאבקם של השניים לשליטה עצמית, ניסיונותיהם לריסון עצמי יוצאים מכלל משליטה.

אני חייב להתוודות, הסרט הזה גרם לי לתגובה כה עזה של שנאה וסלידה, בשילוב חוסר עניין ואף סבל של ממש בעת הצפייה, שחלקים מפיתולי העלילה (המעטה) שבו פיספסתי. כשהשלמתי בעזרת אחרים את מה שפיספסתי הבנתי שאולי הייתי שונא אותו אף יותר, אבל עדיין יש לי תחושה שאני לא לגמרי כשיר לבקר את היצירה. לכן מה שאציע כאן הוא יותר תגובה אינסטינקטיבית שלי כצופה יחיד מאשר הבעת דעה מלומדת. בדומה לסרטה הקצר של מורג שתיקה (שהתקבל לפסטיבל קאן ב-2008), שבו כמרומז משמו משורטטת ללא הרבה מילים מערכת יחסים בין דמות צעירה לגבר מבוגר, גם כאן אנו מתבוננים ברצף של סצנות כמעט נטולות דיאלוגים בקשר בין נער ערבי שעובד במפעל ובין גבר מבוגר שעובד איתו ומתפתח ביניהם קשר. בתחילה אנו רואים את השיגרה של חיי הנער ברצף ארוך של סצנות כמעט בלתי נגמרות של עבודה ושיטוט, כשככל שהסרט מתקדם הן מופרות בידי רגעים של אלימות ופרוורסיה. אני לא רוצה שישתמע כאילו יש לי משהו נגד אלימות ופרוורסיה בקולנוע (להפך), אבל הסגנון המונוטוני וחסר התחכום של הסרט כה זיגג את עיני וכה הקהה את מוחי, שכבר לא יכולתי לחוש כלום כשהרגעים האלה הגיעו, ולעתים כאמור נפשי כל כך נדדה שאפילו לא שמתי לב אליהם. ישנו גבול דק בין יצירת שגרה קולנועית ואווירה אקזיסטנציאליסטית של חוסר משמעות ושיממון, ובין יצירת סרט שבעצמו מרגיש חסר משמעות ומשמים. הקו שמסמן את הגבול הזה הוא כישרון ורגישות אמנותית, ואני חייב לומר שאני מאמין שאם היו כאלה בסרט, הייתי מרגיש בהם, אפילו מבעד לעיני המצועפות מניכור. מה שכן, כמות השנאה והסלידה שהסרט עורר בי כלפי הסגנון שלו גרם לי לחשוב שאולי יש בו ערך מסוים. אין ספק שמורג הולכת עד הסוף עם הסגנון הזה בלי להתחשב כלל בצופים, וזו תכונה שאני מעריך באמנות, בוודאי על רקע הדרישה האינסופית של יוצרי קולנוע להתחשב בקהלם. השאלה היא באיזה מחיר זה נעשה כאן, ולשם מה?

קטגוריות בולטות: עיצוב פסקול (אורן רביב, נין חזן, יונתן אנגלנדר וגיל תורן): אני לא בטוח כמה אני באמת מעריך את העבודה שלהם כאן, כמו שהיא פשוט הלמה בי בעוצמה שאני לא יכול להכחיש, שהמשיכה איתי גם ביציאה מהסרט. העולם הקולי שמעצבי הפסקול יצרו בסרט הוא כה דומיננטי, גם ברמת הווליום, שאני מרגיש סוג של הערכה אליו, גם אם אני לא לגמרי בטוח שהשימוש בו היה מוצדק (כל האינסטינקטים שלי אומרים שלא).

קטגוריות בעייתיות: בימוי (הדר מורג): האם נראתה אי פעם בקולנוע הישראלי דוגמה כה מובהקת למנייריזם ארטהאוסי? כבר נעשו בקולנוע הישראלי סרטים שדומים ללמה עזבתני בנושא ובאסתטיקה (המשוטט של אבישי סיון או התפרקות של נינה מנקס למשל), אבל הם נראים כמו סרטים של שפילברג בהשוואה לכאן. מורג לוקחת כל קלישאה על קולנוע אמנותי – שתיקות, שוטים ארוכים, סטיות מיניות, פטישיזציה של סבל, הקבלות דתיות – ומקצינה אותן, עד שנראה שהסרט מורכב רק מזיקוק שלהן, כסרט שיש בו רק מבע וכל שביב של עלילה או דמויות נסחטו החוצה (מורג בכל זאת בחרה לעשות סרט נרטיבי ולא אקספירמנטלי במוצהר, ולכן אני מציין את היעדרותם בביקורת, לא מתוך אמונה שהם קריטיים לכל יצירה קולנועית). אך כאן רואים את הסרט במערומיו, כי גם אם אני מודה שהנושאים שהסרט עוסק בהם חמקו ממני, הריקנות של הסגנון הכו בי ברמה חושית אינסטינקטיבית כמו כלב שמריח סכנה מתקרבת. ייתכן שמדובר בסרט חזק, עבור אלה שהצליחו להסתנכרן אליו, אבל אין לי שום ספק בכך שהבימוי שלו הוא מנייריזם מהסוג העקר ביותר, שאינו משדר שביב של אמת אמנותית, שהיא מעין איכות טרנצנדנטלית שאפשר להרגיש בה, שגורמת לך לחוש שבכל זאת מדובר בבמאי בעל חזון, גם כשאתה לא מסכים איתו. בסרט הזה האיכות הזאת נעדרת לחלוטין בעיני. 

מה כבר יכול לקרות? (בימוי: אופיר לובל)

שני צעירים שאיבדו את עבודתם ושקועים בחובות ובקשיי היום יום המאפיינים את המציאות הישראלית, מוצאים בערב קסום אחד פרס של מליון שקלים. הם מרגישים שקיבלו הזדמנות לשנות את חייהם מלאי האכזבות לחיים של הצלחה ועשיית טוב. אולם ברגע הראשון שנכנס הכסף לתוך החברות שלהם, הם עומדים במבחן אישי ומנטלי כנגד העולם והכל מסתבך…

הקולנוע הישראלי מסמן וי על עוד ז'אנר שלא נעשה בו קודם – קומדיית הסטלנים, או קומדיית צמד הטמבלים. הנוסחה מוכרת לנו מעשרות קומדיות אמריקאיות של שלושים השנה האחרונות – האחים בלוז, ביל וטד, ציץ' וצ'ונג, ביוויס ובאטהד, הרולד וקומר, עולמו של ויין, קווין ופרי, טיפשים בלי הפסקה, אחי, איפה האוטו שלי?, ג'יי ובוב השקט, הרשימה נמשכת ונמשכת – לא תמיד הם סטלנים, אבל תמיד הם טמבלים. ותמיד קורות להם הרפתקאות, הרבה פעמים בשילוב פנטזיה ומד"ב כחלק מעולם קולנועי פרוע וחסר עכבות בשירות הקומדיה. זה מעניין שהקולנוע בחר דווקא בנוסחה של שני לא יוצלחים שמסתבכים בהרפתקה בשביל לשלב קומדיה עם ערכי הפקה גבוהים ואפקטים, אולי בשביל להקהות את הרצינות ששימוש באלמנטים האלה גורר. אז הנה, הצמד הקומי דובדבני וקובץ', שאחראי גם לסיטקום טלוויזיוני באותו שם, מגיע עכשיו לקולנוע, באדפטציה הראשונה של קומדיה טלוויזיונית למסך הישראלי מאז זוהי סדום (גם הסדרה של דובדבני וקובץ' שודרה בקשת, אבל מאחורי הסרט הזה דווקא לא עומד המנגנון המשומן והאימתני של קשת, שזה דווקא דבר טוב). אופיר לובל (במאי מערכונים בארץ נהדרת והבחור השלישי משלישיית פרוזאק, זה שלא נהיה שחקן) שכתב יחד איתם וביים את הסדרה אחראי גם כאן על אותם תפקידים. אני חייב להודות, כחובב קומדיה, אני לא מת על הצמד הזה או על הסדרה שלהם (למרות שהיא בטוח פחות גרועה מגבוה וגרינבאום, שאיתם התבלבלתי בהתחלה). יש בהם משהו שלא לגמרי עובד – הם לא זכירים מספיק, לא אקצנטריים מספיק, לא מעוררי אהדה מספיק, וגם לא מצחיקים מספיק, למרות שזה כבר פונקציה של כתיבה. והכתיבה בסרט דווקא מוצלחת יותר מהממוצע הרגיל שלהם. קודם כל, יש כאן אינספור המצאות ופיתולי עלילה, שגם אם רבים מהן מושאלות מהסרטים שציינתי קודם, הם עדיין מקוריים מספיק באדפטציה שלהם לישראל (יצויינו במיוחד לטובה חבורת הגיקים של שר הטבעות). גם רמי הויברגר בתפקיד הנבל לגמרי משדרג את הסרט (וגם עופר שכטר בתפקיד מעצבן בכוונה קצת מלגלג על האמריקניזציה של הפרברים בישראל). בסך הכל מדובר בקומדיה סבירה למדי, שגם אם בשלב מסוים קצת מתישה, אף פעם לא לוקחת את העלילה שלה יותר מדי ברצינות ומקפידה לשמור על מינון גבוה של גאגים ופאנצ'ים לכל אורכה. אם הצמד שמוביל אותה היה רק טיפה יותר מוצלח והפאנצ'ים טיפה יותר מצחיקים, יתכן שגם השנה היתה לנו קומדיה טובה לרפואה.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (רמי הויברגר ועופר שכטר): כאמור, הויברגר ושכטר גונבים את ההצגה, הראשון בתפקיד פקח מהגיהנום שמתאים כמו כפפה ליד של הויברגר בעל הכישרון הקומי המוכח, שהסרט גם מקפיד לא להשאיר כנבל סטנדרטי ולהעיז גם להתעלל בו פיזית ונפשית, וממולו עופר שכטר כוונאבי ראפר לבנבן ועשיר (וישראלי) מצליח איכשהו לא לעצבן דווקא בתפקיד המעצבן האולטימטיבי.

מלחמת 90 הדקות (בימוי: אייל חלפון)

חברים, נמצא פתרון לסכסוך הישראלי – פלסטיני. פתרון מוסכם על שני הצדדים. פתרון שיביא קץ למחלוקות ושפיכות הדמים. אחרי מאה שנות עימות, ורגע לפני פרוץ גל איבה חדש איום מקודמיו, מחליטים מנהיגי שני הצדדים – ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלשתינית – שיש רק פתרון הגיוני אחד: משחק כדורגל. מי שמנצח, יישאר כאן. מי שמפסיד, עוזב. לתמיד. ובלי שום טענות והתבכיינויות. "מלחמת 90 הדקות" הוא סרט תיעודי פיקטיבי, שעוקב באדיקות כמו עיתונאית, אחרי הדרמה בדרך להכרעה בדרום פורטוגל.

מכל הנסיונות לקומדיה שנעשו השנה, זהו הכושל ביותר. אמנם מדובר בקומדיה מעודנת הרבה יותר נניח ממה כבר יכול לקרות? או אני לא מאמין, אני רובוט! (אתם יכולים כבר לראות מזה שאין לה סימן פיסוק בכותרת), והכיוון פה הוא יותר סאטירי ואבסורדי מאשר פאנצ'ים ישירים, אבל העידון הזה לא עוזר לסרט, שמילא שהוא לא מצחיק, אבל הוא גם מאוד, מאוד לא מעניין. זהו סרטו הראשון מזה עשור של אייל חלפון (בעבר יקיר האקדמיה וזוכה פעמיים בפרס הסרט הטוב ביותר, על קרקס פלשתינה ואיזה מקום נפלא), ונראה שבזמן שעבר תעשיית הקולנוע השתנתה מאוד בשביל הקולנוע של חלפון. חייבים לומר שגם בלי קשר לשינויי הזמן, יש פה בעיקר תסריט לא מוצלח קולנועית (שמבוסס על ספרו של איתי מאירסון) ומבחינת שפה קולנועית דווקא יש כאן ניסיון לעידכון לרוח הזמן בדמות פורמט של סרט מוקומנטרי, שבו כל הדמויות פונות למצלמה שכביכול שייכת לצוות התיעוד שעוקב אחרי ההכנות למשחק הכדורגל הגורלי שיכריע את גורל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה היא שמה שהתסריט עושה עם הפורמט הזה, זה רצף של מונולוגים למצלמה או דיאלוגים (לרוב ויכוחים) בין שתי דמויות (לרוב ראשי ההתאחדויות של ישראל ופלסטין, בגילומם של משה איבגי ונורמן עיסא, שכישרונם הניכר בעיקר מתבזבז כאן). למעשה הסרט כולו הוא אקספוזיציה אחת ארוכה, כשהרגע הדרמטי באמת, קרי אותו משחק, ממאן לבוא. אני מבין את הניסיון של הסרט להפוך את הסיטואציה המופרכת שבבסיסו לאמינה בעזרת תיאור מדוקדק של כל השלבים הבירוקרטיים, מאבקי האגו והסקנדלים התקשורתיים שמלווים אותו, אך כל הסצנות האלה בסופו של דבר באמת נראות כמו גירסה של 90 דקות ל"חדשות הספורט", כלומר מבט מבחוץ שאף פעם לא באמת נכנס לתוך הדינמיקה הפנימית של המצב או של הדמויות שלו (למרות כמה נסיונות כאלה, בעיקר בשתיים או שלוש סצנות יפות בין איבגי ועיסא, כשהם לא מול עיתונאים). גם החצים הסאטיריים לא ממש עובדים, ואם היה ניסיון להראות את האבסורדיות של הסכסוך זה בסדר, כבר קיבלנו את המברק בנושא.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (אייל חלפון): שילוב של תסריט בעייתי ובימוי שלא עושה שום דבר מעניין עם הפורמט שבחר לעצמו הופכים את הסרט הזה למשעמם יותר ממשחק אימון של נבחרת ישראל, או פלסטין.

מסווג חריג (בימוי: בועז ארמוני)

מתן, חייל בצה"ל, יוצא יחד עם קבוצת חיילים לשבוע שמירות בבסיס מרוחק בצפון הארץ. לא מספיק שהוא מפחד, מבואס, ומתגעגע לאמא, החיילים האחרים דואגים למרר את חייו. במהלך השבוע, יגלו מתן והחיילים, כי דברים מוזרים מתרחשים בבסיס, וכי מהשבוע הזה – לא בטוח שיצאו בחיים.

במשך יותר מחצי סרט חשבתי שהיתה פה הברקה – לשווק כקומדיית אימה צה"לית סרט שהוא למעשה יותר דומה לאח של דריקס (המצוין) בעיסוק שלו במלחמת התרבויות בחברה הישראלית כפי שהוא משתקף דרך סיפורו של חייל אשכנזי וחנון שנקלע לקבוצת חיילים מזרחים ומאצ'ואיסטים שמהם הוא סולד, ושחוסר הרצון שלו לשתף איתם פעולה מוביל אותו להיות אפילו יותר מוקצה ושנוא. ייתכן אפילו שיש משהו טיפה גזעני (שלא בכוונה, אני בטוח) במבט המלגלג של הסרט על קבוצת החיילים העממים ממוצא מזרחי (והקצין הרוסי שמשתף איתם פעולה), אבל לזכותו של הסרט יאמר שהוא בונה כל אחד ואחד מהם כדמות ספציפית ועם אופי, ולא כמקשה אחת של בריונים. אבל אז קצת אחרי אמצעו הסרט אכן הופך לסוג של סרט אימה (יותר מכיוון המותחן הפסיכולוגי ופחות מז'אנר האימה הגראפית) ואז גם נוצרת הקבלה די מתוחכמת בין האימה שכל איש מופנם (אם אתם קוראים מבקרי קולנוע או רואים סרטי אימה ישראליים כנראה שאתם גם שייכים למחנה הזה) שמגיע לצה"ל ודאי זוכר, ובין האימה שהופכת לממשית בסרט. הבעיה היא שהחלק השני הרבה פחות מוצלח. קודם כל, הדינמיקה החברתית שאחראית למתח ולדרמה עד לאותו רגע בסרט די נעלמת והדמויות הופכות להיות מבודדות יותר, ודבר שני, האימה לא מספיק מפחידה וסיפור הרקע של הבסיס לא מספיק מעניין. בשנה שעברה אפס ביחסי אנוש הראה שצה"ל הוא מקום מספיק אבסורדי בפני עצמו וצריך רק מידה קטנה של נסיקה לתחום הפנטזיה בשביל לחשוף את האבסורד והאימה האלה. הנטישה של מסווג חריג את התחום הפסיכולוגי לטובת האימה אולי גורמת לו להיראות פחות נוסחתי ויותר מבדר ורענן, אבל היא די בוגדת בכל מה שהוא בנה עד לאותו רגע, עבור מערכה אחרונה די פושרת.

קטגוריות בולטות: ליהוק (קרן אלרום): העובדה שכל אחד מהחיילים הוא דמות בפני עצמה היא פונקציה לא רק של התסריט והבימוי אלא גם של הליהוק המדויק שמצא טיפוסים שקל לראות אותם ביחד אבל הם גם מספיק נבדלים אחד מהשני; שחקן ראשי (איתי זבולון): איתי "יניר האחמ"ש" זבולון מוכיח שהוא לא רק שחקן קומי (ומוזיקאי) טוב, אלא גם שחקן דרמטי לא רע בכלל, ומתאים לדמות החנון המפוחד והנוירוטי כמו כפפה ליד, ביחוד בזכות סגנון הדיבור שאימץ לעצמו, והאנרגיה שמוסיפה לדמות נדבך של עקשנות וטירוף שהופכים אותו מסתם דמות פתטית למישהו שמצפים לראות מתי הוא ישבר וינקט פעולה.

מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור (בימוי: משה זאבי)

ארנון, חוקר פרטי מטעם חברת גז היוזמת להרחיב את קידוחיה אל מתחת למתחם מצפה הכוכבים שבמצפה רמון, נשלח למקום להיפגש עם אם הבית, הרוקחת ד"ר נאוה פרנקל, אלמנתו של האסטרונום המייסד, אשר אושפז בנסיבות מסתוריות במחלקה סגורה, והתאבד לפני 40 שנה. האלמנה נחשדה ונחקרה בזמנו בחשד להרעלתו. במקום לפגוש את אם הבית, פוגש החוקר הפרטי את בנותיה, ונשאב בעצמו אל מעגל "הטירוף" הפוקד את המקום. הסרט עוסק בגבולות שבין אי-שפיות לנורמליות, ובין דמיון ומציאות. 

לסרט הזה חשבתי שבאתי מוכן מראש. ההיכרות עם סרטו הקודם של זאבי, אישיותו, והטריילר של הסרט (שרץ בסינמטק לפני כמה זמן והסרט גם הוקרן בו בהקרנות סדירות), גרמו לי לצפות לביזאר. חשבתי שיש כאן פוטנציאל לקאלט מסוג סרטיו של אד ווד שבו שום בחירה קולנועית היא לא נכונה, אבל בעצם שבירת כל חוקי הקולנוע (שלא בכוונה) וכושר הההמצאה של העלילה המופרכת בכוונה (הובטחו חייזרים ומטורפים), ישנה הנאה גדולה (אני מאלה שאוהבים את הטרמפיסט לא בגלל שכיף לצחוק עליו אלא בגלל הסיבות שעכשיו ציינתי). אבל עדיין התאכזבתי. נתחיל מהדברים הטובים – דיאלוגים מופרכים, חוסר כבוד לקונטיניואיטי או חוקי הצילום והעריכה הקלאסיים – יש. דמויות פסיכיות שמנותקות מהמציאות ומשוחקות בצורה קאמפית (לא בטוח שבכוונה) – יש. וכשהבמאי זאבי נכנס לסרט בתפקיד חוקר פרטי – חייבים להודות שיש לו מעין סטאר קווליטי אאוטסיידרי שכזה, שמתאים לדמות. אבל כפי שציינתי, אחד הדברים שמצפים לו מסרט כזה הוא גם כושר המצאה, ואת זה אין כאן. למעשה, רוב הסרט מורכב משיחות בין זאבי ובין הנשים הלא בריאות נפשית שהוא פוגש במצפה הכוכבים אליו הוא נשלח, שיחות בלתי נגמרות ולרוב משמימות, שאחרי שמיצו את המופרכות הבסיסית שלהן, נותרות די סטטיות. עליהן זאבי מלביש שטיח של מוסיקה קלאסית בלתי נגמרת בפסקול, ומהר מאוד הסרט נהיה מפרך לצפיה, אולי בגלל שנראה שהוא מצפה שגם נעקוב בעניין אחרי הקונספירציה המופרכת שהוא מגולל באמצעות הדיאלוגים. אז כן, גם כשמצפים לסרט גרוע, אפשר להתאכזב.

נדיה – שם זמני (בימוי: טובה אשר)

מאיה גולדווסר, כוראוגרפית מצליחה החולקת את חייה עם יואב ושני ילדיהם, היא אישה החיה בזהות בדויה. היא נולדה כנדיה קאביר, בת למשפחה מוסלמית. בחלוף 20 שנה, עברה מתעורר לחיים. יואב מבחין כי משהו מטלטל את חייה. הוא חושף את זהותה, בידיעה כי שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה, החיים בבית נראים בלתי אפשריים. האם יכול אדם לברוא עצמו מחדש מבלי להתמודד עם השלכות עברו, וכאשר שולח העבר זרועותיו, האם ניתן להכיל את שתי הזהויות יחדיו מבלי שתקרוס המערכת כולה?

כשהסרט הזה זכה בפרס פורום המבקרים בפסטיבל ירושלים הייתי מופתע. מה ראו שם שאני פיספסתי? גם אם יכולתי להעריך ברמה טכנית את הסרט, משהו בו נותר לכל אורך הדרך אטום ולאקוני, וההסבר הקל יהיה לומר שזה בגלל שגם הגיבורה שלו היא כזאת, אבל זה לא הסבר מוצלח אם זה פוגע בסרט. נדיה – שם זמני הוא סרט הביכורים של העורכת הותיקה והמוערכת טובה אשר (נועה בת 17, מאחורי הסורגים, בר 51, נישואין פיקטיביים), אחותה של העורכת הותיקה והמוערכת לא פחות ערה לפיד, ודודתו של הבמאי נדב לפיד (הגננת, השוטר). רבים דיברו על כך שנראה שאשר השאילה לא מעט מהסגנון של אחיינה, ואכן, למרות שאין בו את אותה גודאריות אירונית ודיאלקטית של סרטיו, יש בו את אותו מבט מרוחק ואסתטי, שמסתמך על צילום מאוד אירופאי ברוחו של צילום בלונג שוטים ובצבעים אפרוריים ועריכה לאקונית שחותכת בין רגע אחד של שיגרה לשני. לזכותה של אשר יאמר שגם בסגנון הזה היא משתמשת בצורה מאופקת ולא בולטת מדי, כך שלמרות הקלות שבה הוא יכול להיגרר למנייריסטיות היא מצליחה רוב הזמן להימנע ממנה. לאשר בכל זאת יש סיפור שהיא רוצה להעביר ודמות שהיא רוצה להציג, והיא של פלסטינית שלאחר שהצטרפה לתא טרור וברחה ללונדון, נאלצת לעזוב את מקום מפלטה ולחזור לארץ בזהות בדויה של ישראלית, אותה היא מאמצת למשך עשרים שנה שבה היא בנתה לעצמה כישראלית לכל דבר חיים מקצועיים ומשפחה, שמהם היא מסתירה את עברה. הסיטואציה הדי מדהימה הזאת מטופלת באותו סגנון קר ומרוחק, שאמנם תואם את הגיבורה שנאלצת להדחיק במשך כל רגע בחייה את עברה (ולסרב לדבר על פוליטיקה), אבל מונע מהסיטואציה להגשים את הפוטנציאל הדרמטי שבה. גם הליכה לכיוון הריאליזם של תיאור חיי השגרה היה יכול להיות תחליף מספק, אבל הסגנון האירופאי של אשר מציע רק מראית עין של ריאליזם, שאינו באמת מגובה בפרטים ספציפיים מספיק או בדמויות וקונפליקטים שאינם קלישאות שיקיפו אותה. בסופו של דבר הסרט מציע חוויה קלינית למדי שאינה באמת מגובה באמירה קולנועית, פוליטית או פסיכולוגית מקורית במיוחד (בניגוד לסיטואציה הדרמטית הבסיסית), מה שמשאיר אותו כיצירה מפוספסת שאולי ראויה להערכה מסוימת, אך גם ללא מעט ביקורת.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (נטע שפיגלמן): הייתי די בשוק כשגיליתי שאת נדיה הפלסטינית ואת נדיה/מאיה של 20 שנה מאוחר יותר מגלמת אותה שחקנית, גם בגלל שהן נראות כה שונה (מחמאות לעבודת האיפור של זיו קטנוב), וגם בגלל האנרגיה המאוד שונה בין נדיה הצעירה והתוססת ובין מאיה הכבויה והרצינית. שפיגלמן מגלמת את שתיהן בכישרון וטבעיות ומצליחה לגרום לשתיהן להיראות כדמויות חושבות ובעלות עולם פנימי עשיר שלסביבה אין גישה אליו.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (עודד לאופולד): לאופולד כל כך שחוק בתפקיד זכר האלפא הגברי, המושך, השקט והרציני, וכאן הסרט לא עושה עם הפרסונה הזאת שום דבר מעניין ואף נותן לו טוויסט צדקני כשהוא מגלה את האמת על אשתו, ליהוק עצלני לדמות שכתובה רע; בימוי (טובה אשר): יתכן שהבעיות של הסרט מתחילות כבר בתסריט, אבל הוא כל כך דליל שהבימוי הוא זה שקובע מהותית את הטון של הסרט, וגורם לניכור ולאטימות שבו להישאר על פני השטח, וכשהוא רוצה להתקרב יותר אל הדמות שבמרכזו הוא לא מצליח בגלל הסגנון הלא הולם שבחר לעצמו, שאמנם מעניק לו הילה של אמנותיות וחומרה, אבל לא יותר מזה.

סיפורי מעשיות של רבי נחמן (בימוי: צבי פישמן) *מסלול פרינג'

סיפורי אגדות מלאי קסם עם נסיכים, איכרים, שדים, ומלכים, שמתרחשים לפני כמאתיים שנים ברוסיה ואירופה. מלאי השראה, שמחה, ושירה של רבי נחמן מברסלב. – הרפתקאה כיפית ומרוממת לכל הגילאים, לאומים, ואמונות. בכיכובו של יהודה ברקן בפעם הראשונה באנגלית.

כמות ההפקות החובבניות במסלול הפרינג' השנה אולי מסבירה מדוע סרטים רבים החליטו לברוח ממנו, ונדמה שמלבד צמד סרטיהם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, זו היצירה הכי לא מקצועית שנראתה בתחרות. אמנם, זהו סרט חסידי דובר אנגלית שבו רק גברים משחקים (גם את תפקיד האישה) שכנראה מיועד למגזר הדתי או למטרות החזרה בתשובה, אבל אפילו ככזה הוא עשוי ברישול. אני לא בקיא בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, אבל גם דרך הפריזמה העקומה של הסרט הזה ניתן לראות שיש בהם כוח גם אם אני נרתע ממוסר ההשכל הדתי שלהם. הסיפור הראשון על הנסיך שחושב שהוא תרנגול הודו למשל מציג חסיד שבא לרפא את הנסיך, דרך זה שהוא מדבר איתו בשפתו, כלומר כמו תרנגול הודו (מסר די מהפכני שמקדים באיזו מאה וחצי את הגישה ההומניסטית לפסיכיאטריה של ר.ד. לאנג ודומיו). הסיפור השני והארוך ביותר שבסרט, הוא משל לא רע על שני חברים, אחד חכם ואחד תם, כשהחכם בעיקר סובל מחוכמתו והתם בסופו של דבר אף עולה עליו בחוכמה ואושר. מסר די פשטני שברגעים מסוימים גם מבטל בישירות את ערכי עידן ההארה, אבל שמקופל בתוך סיפור לא רע. הסיפורים האלה, וגם האחרים, מסופרים לרוב בעילגות, דרך משחק חובבני, קצב עריכה בעייתי, ומוזיקה חסידית (דווקא לא רעה). ישנם כמה רגעים שבהם נזרקת המצאה קולנועית או שתיים (למשל כשהנסיך שחושב שהוא תרנגול הודו מתחיל לרקוד טראנס על שולחן האוכל), אבל הימצאותם האקראית בעיקר מזכירה את חסרונם בכל שאר חלקי הסרט, שמספר את המעשיות בצורה די ישירה ואיורית, שלא מוסיפה להם דבר. גם יהודה ברקן בתפקיד המלך בשניים מהסיפורים לא מוסיף הרבה, ויותר עצוב לראות שאחד מבכירי הצלמים בעבר של הקולנוע הישראלי, חורחה גורביץ', נקלע לצילום היצירה החובבנית הזאת, שבה הוא לא ממש מצליח לבטא את כשרונו.

פטר השלישי (בימוי: טומי לנג) *מסלול פרינג'

זהו סיפורו של פטר, אלמן בן 65, שחקן תיאטרון שמעולם לא זכה לתפקיד ראשי. פטר מחליט לרוץ לכנסת על מנת לקבל פנסיה כחבר כנסת בעזרתה של אלונה, מלצרית בת 28, כותבת בלוגים מוכשרת. השניים מקימים את מפלגת האלמנים והאלמנות ויוצאים למסע בו שניהם יוצאים מבדידותם ונפתחים לעולמות חדשים הגורמים להם להשתחרר מהעבר.

כותרת המשנה של הסרט היא קומדיה רומנית, ואכן, הקומיות שלו והרומניות שלו די כובשים. לנג הוא יוצר די פורה שזהו כבר הפיצ'ר העלילתי השלישי שלו, ולאחר שלפני שלוש שנים טייארה שלו היה הסרט שהכי הערכתי בתחרות הפרינג' למרות הרישול המקצועי שלו, בזכות האנושיות הכובשת שלו, אותם תכונות בדיוק יכולתי למצוא גם כאן (רק עם יותר בדיחות ורומנים). לנג מביים את הסרט בסגנון פרינג'י מובהק – בלי יותר מדי תשומת לב לפרטים, לצילום, לעריכה או באופן כללי לשפת הקולנוע, וגם הדיאלוגים והמשחק עשויים ברמה די בסיסית, אם להשתמש במילים עדינות. אבל יש משהו בסגנון שלו שמזכיר מעין גירסת הום מייד של רוברט אלטמן – רגעים קטנים, אילתור של השחקנים שמתנהגים בטבעיות ודגש על הדינמיקות ביניהם, הימנעות מדרמות גדולות אך הנעה מתמדת של העלילה, ובעיקר תחושה פועמת של חיים שהמצלמה תופסת אותם באמצע התרחשותם ולא כסצנה שהועמדה במלאכותיות עבור המצלמה. אילולא הרישול המקצועי האימפקט של הסגנון הזה היה יכול להיות רב יותר, אבל מי שיצליח להסתכל מעבר לו יגלה סרט עם הרבה אהבת אדם ואנושיות, עם דמויות ספציפיות ומעוררות אהדה ומעין טוב לב שבו במקום הקונפליקטים והאפלה האנושית שראינו ברוב סרטי התחרות השנה, ישנו חום אנושי בין אנשים שבאמת אכפת להם אחד מהשני, גם כשהקשרים ביניהם רופפים או מסובכים. האנושיות הזאת כל כך נדירה בקולנוע העכשווי, שאני מרגיש צורך להריע לה גם כשהיא לא עשויה בשיא המקצועיות.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (רוברט הניג), שחקנית ראשית (דנה ידלין) ושחקן משנה (נתן נתנזון): כמו הסרט עצמו, גם שלושת השחקנים המרכזיים שבסרט מפצים על מעין חוסר ליטוש מקצועי בהופעה שלהם בעזרת המון חן ואנושיות כובשים. הניג מציג את אותו צ'ארם מופנם אך בשל שהציג כבר בטייארה, ידלין מקסימה בתור המלצרית המתוסבכת שעוברת לגור איתו (אך מנהלת איתו מערכת יחסים דמוית אב ובת במקום מערכת יחסים רומנטית צפויה), ונתנזון גונב את ההצגה בתפקיד כפול של צמד תאומים רומני (לאחד מבטא רומני כבד ומצחיק אך על גבול הגרוטסקי, לאחר לא), שאמנם עובד על הומור פשוט, אך אפקטיבי, ומשתמש בכישרון הקומי של נתנזון שלא נראה בקולנוע הישראלי בערך מאז סוף שנות השמונים.

קטגוריות בעייתיות: בימוי (טומי לנג), צילום (שוקי גוזיק), עריכה (אורי בן דב): בגלל חוסר ההקפדה הבסיסית של כל אחד מהם הסרט לא מצליח להתרומם מעל התחושה שמדובר בהפקת חובבים, וחבל.

פלאפל אטומי (בימוי: דרור שאול)

קומדיה של דרור שאול – שתי נערות מתבגרות מעיירות כור בישראל ואיראן, קושרות קשר חברות דרך האינטרנט בימים האחרונים לפני המלחמה, ויוצאות לקרב טכנולוגי במטרה למנוע שואה גרעינית.

זו ביקורת מאוד מוזרה לומר על קומדיה מטורפת שהיא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, אבל הפיאסקו האטומי שהוא פלאפל אטומי כושל בדיוק בגלל הפער בין השאפתנות של ערכי ההפקה, ריבוי הדמויות וקוי העלילה והניסיון לאמירה חברתית-פוליטית על אחד הנושאים הכי נפיצים במציאות הישראלית – ובין הכישלון המוחלט שלו להצחיק. זה עצוב במיוחד כי המון זמן ציפיתי ששאול יחזור לתחום הקומדיה. כן, אני אחד מאלה שאפילו צחקו בסימה וקנין מכשפה וחושב ששאול הוא אחד הכותבים הקומיים המוצלחים בקולנוע הישראלי. או לפחות כך חשבתי עד הסרט הזה. פלאפל אטומי כל כך כושל בכל כוונה שלו שהוא גורם לסרט בינוני כמו כידון מלפני שנתיים להיראות כיצירת מופת לעומתו. שני הסרטים עוסקים בקבינט ביטחוני שנאלץ להחליט החלטות הרות גורל (והדמויות בשני הסרטים מעוצבות בערך לפי אותם השטאנצים), ובפעולות בשטח שמובילות לרצף של אירועים עתירי פעולה ומתח. אבל אם בכידון היו כמה בדיחות טובות וקצב לא רע לסרט, כאן כמעט אף בדיחה לא עובדת, והמבנה של הסרט כל כך מבולגן שהוא קורס לתוך חוסר עניין. אף קו עלילה לא מצליח להחזיק עניין, והדמויות של הגרמני והניו-זילנדי לא רק תפלות אלא גם מעוררות תחושת סלידה של אופורטוניזם שנועד לקסום לקרנות שתמכו בסרט שהגיעו מהמדינות הללו. בכלל, נדמה שהבהמיות והוולגריות, שעליהם שאול ליגלג בכישרון בסרטיו הקודמים, נחשפים כעת אצל הבמאי עצמו, בתוספת גם טעם לוואי עדין של גזענות (מדוע למשל מלי לוי צריכה לצעוק "קולולולו" כשהיא מגיעה לאורגזמה? מילא אם זה היה מצחיק). הסרט אפילו מבזבז שחקנים קומיים מוכשרים כמו יוסי מרשק ושי אביבי (שגם בכידון קיבל דמות מעניינת יותר). נראה שהסרט מנסה לומר גם משהו על המתיחות בין ישראל ואיראן והדרך בה הממשל מתמרן את אזרחי שתי המדינות שהיו יכולים להסתדר ביניהם אלמלא השלטונות, אבל אין שום שיניים למסר (הדי בסיסי כשלעצמו) הזה כשהוא מוגש בצורה כל כך עילגת וקלישאתית.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (דרור שאול): מילא תסריט קומי שאין בו כמעט בדיחה אחת טובה לרפואה, אבל הבימוי הבומבסטי והמבולגן של הסרט הוא זה שקובר אותו לחלוטין, כשהוא מנסה לגרום לצופה לעקוב אחר עלילת פעולה מסועפת ומורכבת שלא באמת מעוררת עניין ומבויימת בווליום מחריש אוזניים וקקופוני.

פעם הייתה ילדה (בימוי: נטלי קפלן) *מסלול פרינג'

חייה של נועה נעים בתחום צר בין פחד ממחלה קשה, בדידות ואובדן של היכולת לישון. אישה ילדה אבודה, שמוכנה לעשות הכל כדי לזכות ולו לרגע במבט אוהב או במגע…

זה אולי הסרט שמגלם בצורה המובהקת ביותר את הקולנוע הנשי השנה – אישי, מופנם, אאוטסיידרי, שלא מבקש להסביר את דמויותיו אלא להתבונן עליהם מרחוק. ואכן הדבר המרתק ביותר בסרט היא הדמות הראשית שלו (בגילומה המתמסר והראוי להערכה של ליאת גליק) שהיא אישה בוגרת שכבר קמטים מופיעים בפניה אבל עדיין עולה לאוטובוס עם כרטיסיית נוער, שהאטימות שלה נראית לפרקים כלקות נפשית ולעתים כלקות שכלית, ושהמיניות שלה לא ברורה (היא הולכת לרוב עם טרנינג לא נשיים, מסתכלת בעניין על הנשים העירומות שסביבה במלתחות, ואת יחסי המין בסרט היא מקיימת עם גברים, אך גם בהם היא לא נראית נלהבת במיוחד). כל הסרט נסוב סביב הניסיון לפצח את הדמות האניגמטית הזאת, ובהתבוננות על שיגרת יומה, ששום דבר משמעותי לא קורה בה, אך לאט לאט היא יוצרת קשרים עם שני גברים שסביבה – האחד הוא שכן שאיתו היא ישנה בשביל לעזור לשניהם עם בעיות השינה שלהם (אותו מגלם עודד לאופולד בשבירה מרעננת של דמות המאצ'ו שלו לטובת דמות יותר פגיעה ותלושה), והשני רופא מבוגר (אלי דנקר, גם הוא לא רע) שאותו היא מנסה לפתות. יש משהו בהתבוננות הזאת ובדמות הייחודית הזאת ששומרים על עניין גם כשהסרט לא באמת מתפתח לאפיקים מסעירים, אבל בסופו של דבר כשהסרט נגמר ישנה תחושה של סתמיות, שבה נראה שבניסיון לשרטט תחושה של חוסר משמעות ואטימות, נוצר סרט חסר משקל של ממש ומנוכר, שנדמה שלא רק שהוא לא מציע תשובות, הוא גם לא מציע תובנות.

ציפורי חול (בימוי: אמיר י. וולף)

גופת גבר כבן 80 ששלושה פצעי דקירה מעטרים את חזהו ומספר מקועקע על אמת ידו, מתגלית בנחל הירקון בת"א. אמנון, בלש המשטרה, דור שני לשואה, מקבל את התיק בחוסר רצון. מרגע זה העלילה תנוע בין הווה לעבר, בין השתלשלות החקירה לסיפורו של הנרצח והאירועים שקדמו למותו.

זה היה הסרט שבו היו לי הרבה חילוקי דעות עם עמיתיי – רובם אהבו אותו, חלק אפילו חשבו שהוא המוצלח ביותר בתחרות, ואני לעומתם חשבתי שהוא די פושר. סרטו של וולף הוא ערבוביה של ז'אנרים וסגנונות – מותחן בלשי (שמסופר בקפיצות לא-ליניאריות), קומדיה שחורה, דרמה על ניצולי שואה ואפילו מחווה לקולנוע של אברהם הפנר (לו מוקדש הסרט, ואווירתו המאוד אשכנזית מזכירה את סרטיו דודה קלרה ובמיוחד את אהבתה האחרונה של לורה אדלר). הבעיה היא שלא חשבתי שאף אחד מהסגנונות האלה מבוצע מספיק טוב. נראה שוולף יודע קולנוע – הוא שותל בסרט המון רפרנסים קולנועיים, מספר את העלילה שלו בצורה קולחת, ומוציא מהשחקנים המבוגרים שלו תצוגות משחק נהדרות (בעיקר כשהם נדרשים להיות קומיים). הבעיה היא שעלילת המתח מיותרת, הקומדיה לפרקים עובדת ולפרקים לא, הרפרנסים לא מוסיפים משקל אמיתי לסרט והעיסוק בדרך בה אפילו להיות ניצול שואה נהיה סמל סטטוס נחשק הוא מעניין, אבל לא מעמיק. הסרט נסמך יותר מדי על קלישאות (בעיקר בדיאלוגים, כשהם לא מנסים להצחיק) וגם אם הוא עושה זאת בצורה מודעת לעצמה, זה לא הופך אותן לצפויות פחות. הטון של הסרט כבד מדי עבור קומדיה (למשל באופי הצילום והעריכה) ולא מהודק מספיק בשביל עלילת מתח בלשית, וכך הסרט, שאינו חסר מעלות, יצא קירח להרגשתי מכאן ומכאן בנסיון שלו לערבב את ההשפעות האלה לכדי יצירה מגובשת אחת.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (עודד תאומי) ושחקנית משנה (דבורה קידר): בתוך הקאסט המרשים של הסרט מתבלטים עודד תאומי שבתפקיד הראשי מביא ממזריות בשילוב של צ'ארם מיושן וג'נטלמני שבעזרתו הוא מצליח להקסים ולרמות את הנשים שבסרט, ומולו דבורה קידר בתפקיד קומי לחלוטין שנראה כמו מחווה לשדרות סאנסט ובו היא מספקת את הרגעים הקומיים והשחורים ביותר בסרט, ומגישה אותם באירוניה אכזרית (ופולנית) מושלמת. גם גילה אלמגור ומרים זוהר עושות תפקידים לא רעים אבל אולי יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מדיוות; ליהוק (דידי לובצקי): הקאסט המרשים הוא המעלה העיקרית של הסרט, וזה נכון גם לגבי הדמויות הראשיות וגם לגבי הדמויות השוליות יותר, שרובן שייכות לאותו עולם אשכנזי הולך ונעלם שהסרט מיטיב לתאר.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אמיר י. וולף, יצחק וולף ואורלי רובינשטיין-קצפ): למרות כמה בדיחות לא רעות (ובניית הדמויות הנהדרות של תאומי וקידר) הסרט עמוס בקלישאות ברמת העלילה ושאר הדמויות, ובדיאלוגים שכתובים בצורה נוסחתית אפילו עבור סרט ז'אנר שמודע להיותו בנוי מקלישאות. הפנר לא היה נותן לזה לעבור.

קאפו בירושלים (בימוי: אורי ברבש)

1946. שני ניצולים מאושוויץ מגיעים לירושלים. ברונו, רופא ושרה, פסנתרנית. בעיר נפוצה שמועה שברונו היה קאפו שהתעלל באסירים היהודיים. ברונו נאבק על שמו הטוב, ועל העקרונות שלפיהם נהג. ספק מתעורר גם בליבה של שרה המנסה לתמוך בו. עם פרוץ מלחמת 48, הוא מתגייס ונשלח לקרב על רמת רחל הבוערת ממנו לא שב. לפני הקרב הוא עורך חשבון נפש על מעשיו באושוויץ. ב- 1950, בירושלים המלקקת את פצעי המלחמה, בימי צנע קשים, כאשר ניצולי שואה רבים נקלטים בה, עורכים שרה אשתו, יחד עם אוהביו ושונאיו, את חשבון הנפש שלהם.

כבר אמרתי בפתיחה שזו לא היתה שנה טובה לבמאים הותיקים בקולנוע הישראלי, ואין סרט שיותר מסמל זאת מהסרט הזה. גם כאן כמו אצל אייל חלפון, נראה שברבש ניסה לרענן את סגנונו, ויחד עם התסריטאי הותיק מוטי לרנר השתמש בפורמט של דיבור ישיר למצלמה של הדמויות כשהן בלוקיישנים שבהם הם פועלים. אני מבין את הצורך של לרנר, אשף הדוקודרמה הישראלית (קו 300, משפט קסטנר, אגוז, רובם בבימוי ברבש) למצוא דרך חדשה להעביר את הסיפור האמיתי של הקאפו שעלה לישראל, לכדי סרט קולנוע אבל בלי לחזור שוב לדרמה טלוויזיונית סטנדרטית. אבל הניסיון הזה, שבו הדמויות בעיקר מספרות וכמעט לא מתקשרות אחת עם השניה, נידון מראש לכישלון. מה שאנחנו מקבלים הוא בעיקר רצף של אקספוזיציות, רצף של אנשים שמספרים על העבר בצורה יבשה וחסרת עניין. יתכן אגב שפורמט כזה הוא לגיטימי, אבל הוא דורש כתיבה משויפת יותר מזו של לרנר, שבה הדמויות מדברות טקסטים תיאטרליים גסים, כביכול פיוטיים אבל חסרי כל עומק, שבעיקר גורמים לסטטיות נוראית שהופכת את הסרט לכמעט בלתי ניתן לצפיה. הרגעים היחידים שמעניינים בסרט הם אלה בהן כמה נקודות מבט מעומתות, כשברגע אחד אנחנו שומעים עדות על אופיו הסדיסטי של הקאפו, וברגע שלאחריו דמות אחרת מעידה על אנושיותו, או את הקאפו עצמו מסביר את מניעיו. הקונטרסטים הברורים האלה עוזרים ליצור עניין, אבל גם הם טובעים בים של דיאלוגים כבדים ויבשים ובימוי סטטי וחסר דינמיקה. ברבש לא ממש יודע מה לעשות עם הסגנון הזה ומעקר את הדרמה. מכיוון שהסגנון הוא לא פסאודו דוקומנטרי (למרות שהוא מורכב בעיקר מראשים מדברים), נמנעת ממנו אפילו הזרימה הטבעית של סרט דוקומנטרי בו אנו שומעים עדויות של אנשים שונים על אותה סיטואציה, ובמקום זה נשארנו עם תיאטרון מצולם, מה שמסגיר את האופי המיושן של הבימוי של ברבש. אפילו השחקנים שהוא בחר – גיל פרנק, אמנון וולף, מאיה דגן, נתי רביץ – נראים מיושנים ותיאטרליים מדי בכבדות שלהם, אפילו ביחס לשחקנים אחרים בני דורם שמשגשגים בקולנוע היום. אם מכל זה משתמע שהבעיה של הסרט היא התיאטרליות שלו, אציין שאני משוכנע שמאותו טקסט היתה מתקבלת גם הצגה איומה. הבעיה היא לא כל כך עם העובדה שמדובר בתיאטרון מצולם כמו שמדובר במחזה גרוע שמבויים רע.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (מוטי לרנר): לרוב בתסריטים גרועים אנו רואים את הרעות החולות של הקולנוע הישראלי ואילו כאן דווקא ניתן להיחשף לרעות החולות של התיאטרון הישראלי – דמויות שמנסות להסביר את עצמן בצורה שמאכילה את הקהל בכפית, דיאלוגים פיוטיים כביכול שמורכבים מקלישאות של פיוט, שפה לא טבעית שגוררת משחק מאולץ, ויבשושיות שמשוכנעת שהדרך לטפל בנושא "רציני" היא ברצינות עצמית מוגזמת וקצב מונוטוני אחיד, שמעקרים את האנושיות של הסיפור האמיתי שבו מטפלים; בימוי (אורי ברבש): מהסיבות שפורטו בביקורת.

קבלת שבת (בימוי: ישראל וינקלר ואלדד בוגנים) *מסלול פרינג'

3 סיפורים על יחסי אב וביתו המתבגרת המתרחשים ביום שישי. בסיפור הראשון האב והאם מנהלים חנות צעצועים. דרך הדו-שיח בין השניים מתגלה בהדרגה פגיעותו של האב, המנסה ללא הצלחה להשיג שליטה על חייו באמצעות שליטה על חייה של ביתו. בסיפור השני האב והאם גרושים. האב, שלא הגיע למסיבת הבת מצווה של ביתו, מחכה לה למחרת בדרכה לבית הספר, עם מתנה מאכזבת. בספור השלישי מחליט אב המשפחה לוותר על הנסיעה ברכב ולהגיע ברגל עם אשתו, בתו ובנו לבית הסבא.

במקרה יצא לי להיחשף גם לעותק העבודה של הסרט וגם לתוצר הסופי, מה שעזר לחשוף חלק מצורת החשיבה של צמד היוצרים האלה. בעותק העבודה נמצא רק הסיפור השלישי, באורך של שבעים דקות, שבו משפחה לא מתפקדת הולכת ברגל דרך חורשה לבית הסב שממנו אב המשפחה רוצה לבקש כסף, כשבזמן ההליכה נחשפים המתחים הפנימיים בתוך המשפחה והפסאדה המתפקדת שהאב רוצה ליצור מתפרקת מול עיניו. ואילו בסרט הסופי האפיזודה הזו קוצרה ל60 דקות, ונוספו לה עוד שתי אפיזודות קצרות של 9 דקות כל אחת – הראשונה סצינה בודדת של ויכוח בנאלי בין זוג מבוגר על גידול ילדתם, והשניה כמה סצנות בודדות של בת במשפחה חד הורית שנפגשת עם אביה הגרוש והמאכזב. שתי האפיזודות האלה כביכול אמורות להצטרף לשלישית ליצירת תמה של "3 סיפורים על יחסי אב ובתו" שהסרט מכריז עליה, אבל בעצם לא מוסיפות לו דבר, גם בגלל שהן חסרות ערך ביחס לאפיזודה השלישית והמשמעותית יותר, וגם כיוון שגם בגירסה הקודמת של 70 דקות הסרט יכל לעמוד בפני עצמו. יתכן שהיוצרים הרגישו שהוא זקוק להידוק ואינו יכול להיות יותר מ60 דקות, אבל אם כן מדוע לא הפכו אותו לסרט קצר? בדיוק קו המחשבה האופורטוניסטי הזה של תפירת פיצ'ר בכל מחיר מסביר כיצד הם הגישו שני סרטים עלילתיים באורך מלא השנה, ומהווה מעין תמרור אזהרה בולט במיוחד למי שעשוי להתפתות לקיצורי דרך שכאלה. גם כאן כמו בסרטם הקודם ישנו גרעין עלילתי שאינו חסר עניין, במיוחד במתח בין האב והבת (שאמנם משחקם מבויים בצורה חובבנית והדיאלוגים ביניהם על גבול המביכים, אבל דן תורג'מן ולי קוזניק בעלי הכריזמה הטבעית עושים כמיטב יכולתם בשביל להעניק להם עניין כלשהו). גם ב-60 דקות ההליכה האינסופית בחורשה נמתחת שלא לצורך ובוחנת את סבלנותו של הצופה, אבל אז, במערכה האחרונה של האפיזודה הזאת, ישנו טוויסט כל כך בוטה מבחינה סגנונית (הוא נראה כמו משהו שלקוח מסרט של קתרין ברייה), כל כך לא קשור לכל הסרט שלפניו, אבל כל כך מושך תשומת לב, שהוא איכשהו לבדו מעניק סיבה לצפות בתאונת הדרכים הקולנועית הזאת.

קמטי צחוק (בימוי: פיני עדן)

מתנה של "פעם בחיים", מניבה תוצאה הרת גורל. דנה, 24, נושאת את עול משפחתה על כתפיה השבריריות. האנה, הסבתא בת ה- 78, מתאלמנת והופכת לאישה ערירית ומבודדת חברתית. היא חשה שחייה נגמרו, אך הגורל, בעלה המנוח ונכדתה, מייעדים לה סיכוי נוסף ופיתול בלתי צפוי בעלילה. הסוד הלבן של דנה, המעשים והשקרים האפורים – הכול צרוף בכוונות טובות…

העובדה שהוא לא במסלול פרינג' לא צריכה לבלבל אתכם, מדובר בסרט פרינג' לכל דבר, אבל כאמור השנה גם סרטי פרינג' מובהקים החליטו לא להירשם במסלול הזה ומעלים בספק את הצדקת המשך קיומו. הסרט הזה בא ממשפחת סרטיו של ארנון צדוק, שאת חלק מסרטיו כתב הבמאי (אינג'יל, תסתכל לי בעיניים), ולמרות שהוא מעט מוצלח מהם (וגם לשם שינוי לא נושא מסר חברתי בוטה), ניתן לראות את הדמיון. הרישול בצילום, בעריכה ובהדרכת השחקנים שנהיו שם נרדף לקולנוע הפרינג' הישראלי בולטים כאן, ומראש פוגמים בסיכויו של הסרט להעביר את הסיפור שבמרכזו בצורה אפקטיבית. הסיפור, שנושא דמיון מחשיד קצת לחיותה וברל (בשניהם זוג זקנים שרוצים להתאבד, בשניהם משתתף יוסף כרמון), מקרטע לאורך רוב הסרט (ויש בו גם כמה קפיצות לא ליניאריות מיותרות), אבל איכשהו נושם קצת אוויר כשלעלילה נכנסת דמות צעירה של המכר של הנכדה שאצלו היא משכנת את סבתה. הוא הדמות היחידה שאינה לוקה ברצינות תהומית בסרט, ויש משהו יפה בקשר שנרקם ביניהם ומועיל לשניהם – הוא נותן משב רוח צעיר ולא מחייב לתוך חייה העגמומיים והיא עוזרת לו למצוא כיוון מקצועי ולקחת אחריות בחייו. חומרים די בסיסיים, אבל שמתעלים על כל שאר הקונפליקטים הדי משמימים שבסרט, וגם נושאים מסר מעניין על המגבלות שהמשפחה תוחמת לך גם כשאתה בגיל השלישי והצורך להתאוורר מהדאגה המתמדת שלהם, בדומה לאדם צעיר שזקוק לאיוורור הזה. ליא קניג וכרמון לא נדרשים לעשות יותר מדי אבל מצליחים איכשהו לצאת בכבוד מינימלי מהעסק, ודניאל עדן (בתו של הבמאי?) בתפקיד הראשי כנכדה אמנם מודרכת ברישול אבל אני חיבבתי את האנרגיה שהיא הביאה לתפקיד, שעוזרת להעיר טיפה את הסרט מיבשושיותו.

הקטגוריות השונות

כאן אני ארכז לפי כל קטגוריה את אלו שציינתי לטובה במהלך הסקירות, כשהסדר הוא מהסרט שהכי הערכתי באותה קטגוריה, בסדר יורד. כאמור השנה ויתרתי בנוסף על קטגוריות האיפור ועיצוב התלבושות גם על קטגוריות המוזיקה המקורית והעיצוב האמנותי, גם בגלל שאיכות הסרטים השפיעה על הריכוז שלי וגם בגלל שבאמת לא חשתי שהיו השנה סרטים שהצטיינו בהם באופן מיוחד.

ליהוק

היורד למעלה (עמנואל מאייר), בן זקן (נטע יעקב), ציפורי חול (דידי לובצקי), מסווג חריג (קרן אלרום)

עיצוב פסקול

היורד למעלה (ויטלי גרינשפן ואביב אלדמע), ג'רוזלם (אוני אלבר ויובל בר און), למה עזבתני (אורן רביב, נין חזן, יונתן אנגלנדר וגיל תורן)

עריכה

היורד למעלה (אריק להב ליבוביץ'), ג'רוזלם (רעות האן, יואב ודורון פז)

צילום

היורד למעלה (ירון שרף), ירח בבית 12 (עמית יסעור)

שחקנית משנה

דבורה קידר (ציפורי חול)

שחקן משנה

גלעד כהנא (האיש שבקיר), רמי הויברגר (מה כבר יכול לקרות?), דרור קרן (אני לא מאמין, אני רובוט!), צחי גראד (אני לא מאמין, אני רובוט!), עופר שכטר (מה כבר יכול לקרות?), נתן נתנזון (פטר השלישי)

שחקנית ראשית

רותם זיסמן כהן (המילים הטובות), נטע שפיגלמן (נדיה – שם זמני), מורן רוזנבלט (חתונה מנייר), יערה פלציג (ירח בבית 12), יהלי פרידמן (10% ילדה שלי), דנה ידלין (פטר השלישי)

שחקן ראשי

אלירז שדה (בן זקן), אורי קלאוזנר (היורד למעלה), עודד תאומי (ציפורי חול), איתי זבולון (מסווג חריג), איתי טיראן (היורד למעלה), רוברט הניג (פטר השלישי), שמעון מימרן (אני אוהב אותך – הסרט)

תסריט

האיש שבקיר (יבגני רומן), היורד למעלה (אלעד קידן)

בימוי

היורד למעלה (אלעד קידן)

סרט פרינג'

10% ילדה שלי (אורי בר-און), פטר השלישי (טומי לנג)

סרט

האיש שבקיר (יבגני רומן), היורד למעלה (אלעד קידן)

דברי סיכום

שנה מדכאת, חייבים לומר. כל כך הרבה סרטים משמימים, כל כך הרבה קיצורי דרך, כל כך הרבה חוסר רגישות אמנותית שמחופה ע"י סגנון, וכל כך הרבה תסריטים גרועים, אפילו יותר מבדרך כלל. מלבד בן זקן לא ראינו שום המשך לגל הריאליסטי של שנה שעברה (והוא בעצמו סרט מהשנה שעברה), מלבד היורד למעלה לא ראינו שום סרט שמשתמש בשפה האמנותית שלו בצורה מוצדקת (או שמצליח להיות קומדיה ראויה לשמה), ומלבד האיש שבקיר לא ראינו דרמה קלאסית שהכתיבה שלה לא מעוררת צמרמורת של אי נוחות. הקולנוע הישראלי ממשיך לחפש את עצמו, כמו כל שנה באפיקים חדשים: ז'אנרים חדשים נוסו, במאים ישנים המציאו את עצמם מחדש, 16 במאים חדשים עשו סרט עלילתי, אבל זה עדיין לא זה. האם זה מוגזם לייחל לקולנוע שתהיה בו אמת אמנותית? שהכוונות של היוצרים יעמדו ביכולות שלהם? שהעשייה לא תריח יותר מדי אופורטוניסטית והתסריט לא יותר מדי מניפולטיבי? בגלל שכל שנה בכל זאת יש סרטים שמצליחים להימנע מכך, אני בטוח שזה לא מוגזם. השאלה היא האם הכיוונים האלה מעודדים, האם ההתעקשות של במאים עליהם נתקלת בעידוד או במכשולים? לא יודע. אני מקווה שלפחות הצלחתי לתת כאן את כמה הסנטים שלי בנוגע לסוג הקולנוע שאני רוצה לראות, ומדוע. כבכל שנה, אני מדגיש שעצם הדיון הזה הוא חשוב, עצם הדיאלוג עם היוצרים סביב הקולנוע שהם יוצרים והבחירות האמנותיות שהם לקחו הוא מהותי. אני לא מאמין שהוא יגרום לסרטים טובים יותר להיעשות, אבל אני חושב שהוא יכול לחזק לפחות את אלה שרוצים ליצור סרטים עם ערכים דומים לאלה שביטאת, והוא גם הזמנה לאחרים להצטרף לדיון המתמיד סביב ערכים אמנותיים שהוא ליבה של תעשייה וגם אמנות חיים ופועמים.