"סיפור על אהבה וחושך" – ביקורת

לא קראתי את ספרו של עמוס עוז עליו מתבסס סרטה של נטלי פורטמן, קו-פרודוקציה ישראלית-אמריקנית שאותה פורטמן כתבה, ביימה והיא משחקת בה את התפקיד הראשי, כאמו של עמוס עוז שהתאבדה בגיל 38 כשהוא היה בן 12, מאורע שרק 50 שנה מאוחר יותר העיז להתמודד איתו במלואו בספר האוטוביוגרפי שנושא את שם הסרט ויצא לאור ב-2002. לכן אינני יודע לומר כמה פיספסה פורטמן בנסיונה לעבד את הספר שאליו היא רוחשת הערצה פומבית מתוקשרת, נסיון שגבה ממנה כמה שנים של ויתור על פרויקטים כשחקנית הוליוודית, תקופות פרה ופוסט פרודקשן ממושכות והימור על יכולותיה כתסריטאית ובמאית. יתכן שאם הייתי קורא אותו הייתי אפילו שלילי יותר בתגובתי אליו, אבל מכיוון שאינני יכול להתייחס אליו כטקסט שעוקר בעיבודו לקולנוע אני יכול רק לשפוט את הסרט כמוצר קולנועי שכשל. בלא מעט מהביקורות שתמצאו במקומות אחרים תוכלו לקרוא פרשנויות מעניינות למדי על הסרט והנושאים שהוא עוסק בהם, אך מבחינתי, כיוון שחוויית הצפיה היתה כה מאכזבת, דיון במשמעויות הללו נראה לי די מיותר אם הסרט לא מצליח להניח את הקרקע הבסיסית שממנה הוא יכול להמריא אל הדיון הזה. לכן בביקורת זו אנסה דווקא לעסוק בצדדים הטכניים יותר של הסרט, מתוך ניסיון לעמוד על הסיבות שבגללן בעיני הוא כשל.

נדמה שאת מעט הדברים המוצלחים שבסרט אפשר לזקוף לזכות עוז – כמה מהתובנות וההירהורים שעולים בקריינות (שמשופעת גם בלא מעט להג מיותר וקלישאות), מעט מהמשלים הקצרים ששזורים לכל אורכו שאותם אמו מספרת לו, והעיסוק בשפה שמיוצג בעיקר דרך דמותו של אביו. מלבדם ישנם אינספור כשלים שפורטמן אחראית להם – החל ממשחק חדגוני ופלקטי שלא מצליח להעביר את תהליך התפרקותה הנפשית בצורה הדרגתית או אמינה, וכלה בתסריט שכשל להפוך את הספר בן יותר מ600 העמודים ליצירה קוהרנטית ומעוררת עניין ובימוי שמעקר כל רגש מסיפור כל כך טעון רגשית.

הבעיה העיקרית ביותר של פורטמן היא חוסר ההבנה שסטיות מקו העלילה המרכזי שעובדות בספר אינן עובדות בקולנוע בצורה כל כך חלקה, ואם כבר עושים אותם, רצוי שהם ישענו על קרקע מוצקה שהוכנה לפני כן (ואולי זו הסיבה לתהליך העריכה הממושך של הסרט שבו התחלף העורך באמצע). החל מדקותיו הראשונות סרטה של פורטמן סוטה כל הזמן לחלומות, סיפורים, פלאשבקים ווייס-אוברים שכמעט לא נותר לקו העלילה המרכזית מקום. לו היה זה סרט אסוציאטיבי שמתאר עולם רגשי של דמות מרכזית אחת היה לזה מקום, אך הסרט, שמסופר מנקודת מבטו של הילד, מתעניין באותה מידה (אם לא יותר) בדמותה של האם, ורובו מתרחש על קו ליניארי מאוד ברור בתקופה מוגדרת של סביב כ"ט בנובמבר 1947 ולקראת מלחמת השחרור ואחריה. פורטמן חותכת להערות הצד האלה לפני שהיא הצליחה לעגן את הדמויות שלה בדינמיקה אנושית של ממש, וכל פעם שהדינמיקה הזאת מתחילה לקרום עור וגידים דרך סצנה דרמטית פרופר של אינטראקציה ביניהן, היא סוטה שוב ומחבלת במהלך הרגשי שרק החל להיבנות. העובדה שהסרט מורכב מסצנות דרמטיות קצרות שמופרעות בידי סטיות בלתי פוסקות הופכות את כל הדמויות שבו לסימונים ריקים של דמויות ואת היחסים ביניהם לסקיצות של יחסים שלא מבשילות לכדי משהו שמרגיש אנושי וחי.

הבעיה השנייה היא אותו קור רגשי שהסרט סובל ממנו. פורטמן מביימת את הסרט בשילוב משונה של קורקטיות וליריות – מצד אחד היא נותנת לצלם שלה לצבוע את הסרט באפרוריות מדכאת ונטולת צבעים עזים, מלבישה את הפסקול במוזיקה מינורית מונוטונית ונותנת לרוב הדמויות בסרט מבט עגום על פניהם לרוב אורכו, ומצד שני דווקא באותן סטיות מהעלילה היא פתאום מרשה לעצמה שימוש בצבעים עזים, יצירת דימויים מופשטים יותר ופחות דרך צילום מסוגנן, וסלואו-מושנים בלתי נגמרים (שנהפכים בשלב מסוים לבדיחה). לא נראה שפורטמן ביקשה ליצור עיבוד מהימן ומופנם לספר ותו לא, אבל אותן הבלחות של ליריות נותרות בוסריות וממילא לא מצליחות לגאול את הסרט מהשיממון שרובו לוקה בו. למרות הריבוי בסטיות מהעלילה, הקו המרכזי נותר די חסר דינמיקה ודי רפטטיבי.

מי שמצפה לשיחזור היסטורי מרשים של ירושלים בתקופת קום המדינה גם כנראה יתאכזב, שכן למרות ערכי הפקה גבוהים (בתקציב של בסביבות 20 מיליון שקל, פי 4-5 מסרט ישראלי סטנדרטי), ירושלים נראית אפרורית וחסרת חיים. גם כהקבלה חזותית לאפרוריות חייה של אמו של עמוס ביחס לחלומותיה קשה להצדיק את השיממון שלה שלא נושם שום תחושה של עולם אמיתי או תקופה. מספיק להשוות את הסרט למחבואים של דן וולמן, שגם הוא עוסק בקורותיו של נער בירושלים של לפני מלחמת השחרור, בשביל לעמוד על ההבדלים. הסרט ההוא היה צרוב שמש, נתן מקום נכבד לסמטאות של העיר והיה אפשר גם לשמוע בו צלילים אותנטיים מהתקופה, דבר שדי הולך לאיבוד בפסקול השטיחי של הסרט הזה. גם הצילום של סלאוומיר אידזיאק, שלרוב זוכה לשבחים, אמנם יפה לעין אבל סובל מאותה אפרוריות ופלקטיות של שאר הסרט (ואף מייצר חלק נכבד ממנה), ונראה שהוא מדגים לא מעט מהרעות החולות של הקור וחוסר הליריות של הצילום הדיגיטלי בן זמננו.

הניתוק של פורטמן מהתעשיה הישראלית יתכן שגם אחראי לכשלים רציניים בליהוק – בראשם זה של גלעד כהנא כאביו המופנם, העצור והמיושב של עמוס, וגם זה של מוני מושונוב כקריין, שתופס יותר מדי תשומת לב בשל זיהויו כמוני מושנוב ואי ההלימה בין קולו ובין הדמות המבוגרת של עמוס (אותה משחק אלכס פלג).

בסופו של דבר, נראה שפורטמן לא ממש ידעה איך לגשת אל הפרויקט הזה. הסרט לא סובל מאמריקניות מוגזמת (הפוך מכך), אך גם לא מניכור אמנותי מופגן, קשה לשייך אותו לאיזושהו ז'אנר או סגנון עשייה מובהק, אך מצד שני אין בו טביעת חותם בטוחה של יוצר קולנועי מגובש. הוא מעין ניסיון ללכוד סיפור פסיכולוגי, תקופתי ופילוסופי, בצורה שתיגע בכל אחד מההיבטים האלה של הסיפור. העובדה שהוא נותר ריקני מבחינה פסיכולוגית, לא מעמיק מבחינת השיחזור התקופתי ומרפרף על ההיבטים הפילוסופיים שבו, בנוסף להיותו דרמה שאינה מצליחה ליצור מגע רגשי עם הצופה או להעביר את הליריות שהבמאית התכוונה אליה, הם אלה שהופכים אותו לכישלון, אפילו אם מוותרים על השוואתו לספר שעליו הוא מבוסס.