סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2018
יוני 12, 2018 2 תגובות
ברוכים הבאים לסקירה שנתית נוספת של כל הסרטים העלילתיים באורך מלא המתחרים על פרס אופיר. גם הפעם אני אסקור את כל 21 הסרטים המתחרים, ואפרט את הרקע של היוצרים, אנסה להבין את כוונותיהם האמנותיות, ואביע את התרשמותי האסתטית מהתוצאה. כמו בכל שנה אציין את הקטגוריות השונות שבלטו לטובה או פיספסו את הפוטנציאל שלהם במיוחד בעיני בכל סרט, במידה והיו כאלה. לאחר כל 21 הסקירות, אבחר את הפייבוריטים שלי בכל קטגוריה, בתוספת כל שאר הסרטים שציינתי לטובה בכל קטגוריה. לפני כל סקירה צירפתי את תקציר העלילה כפי שהופיע באתר האקדמיה, בכדי לחסוך ממני את מלאכת תיאור העלילה ולמנוע טעויות. שוב כמו בכל שנה, אפתח את הסקירה בציון המגמות הבולטות שעלו מצפיה מרוכזת בסרטים, בניסיון להבין את תמונת המצב של הקולנוע הישראלי בנקודת זמן זו כפי שהיא עולה מהיבול השנתי שלפנינו. קריאה נעימה.
מגמות בולטות
נושאים במקום סרטים
הדבר הבולט ביותר שעלה מעיון בתקצירי הסרטים בתחילת התחרות היה שזוהי שנה שנשלטת כמעט לחלוטין בידי הרצון המוצהר של הקרנות (ושרת התרבות) "לתת קול לקבוצות שונות בחברה הישראלית", כפי שזה מנוסח לרוב. התוצאה היא שנה עמוסה בייצוגים של קבוצות משולי החברה: טרנסג'נדרים, לסביות, הומואים, אתיופים, מתנחלים, מפגרים, והרבה צעירים בפריפריה. לעתים נדמה כי מלבד כמה סרטי ז'אנר וסרטי פרינג' שהשתחלו לתחרות ולרוב נעשו עם תמיכה מינימלית מהקרנות, כל הסרטים השנה יכלו להיתמך בידי קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, ובכולם הנושא הוא הדבר העיקרי שגרם להם למצוא תקציב ותמיכה, הרבה לפני החזון האמנותי. מה שמעניין הוא שלו היה ניתן לצפות שהבחירה הצינית הזאת בנושאים רב תרבותיים שניתן לנופף בהם תוביל לסרטים ציניים, אין כך הדבר, כי גם אם נראה שישנה ציניות מטעם הלקטורים, אזי ניכר שהיוצרים, שלא מעט מהם עושים את סרט ביכוריהם (10 מתוך 21 סרטים השנה), אכן משקיעים בו מדם ליבם. אבל עדיין התוצאה היא שנה חלשה מאוד מבחינה קולנועית, כשגם הסרטים שהיו אמורים להקפיד על ריאליזם עשו זאת בצורה בעייתית, ומאידך כמעט ואין סרטים הבאים מחזון אמנותי של יוצר קולנוע אמיתי, שנדמה שבאקלים תרבותי כזה, אין לאחד מסוגו כמעט שום סיכוי לקבל תמיכה.
סיפורים אמיתיים, פחות או יותר
אחת מתופעות הלוואי של הבחירה בנושאים "חשובים" היא שסרטים רבים השנה נשענים על סיפורים אמיתיים, בין אם כאלה שנלקחו מהכותרות (הנשף, אין בתולות בקריות, אנתרקס), או שנשענים על הביוגרפיה של היוצרים (עץ תאנה, פרה אדומה, שרוכים), ובמקרים אחרים מנסים לתאר חתך חברתי מסוים, לרוב מוחלש (כאן ועכשיו, הסוסיתא של הרצל, פרא אציל) אך לעתים גם לא (עירום, הד). מעניין שבניגוד לטרנד הרווח בעולם (ובפרט באמריקה כפי שזה משתקף באוסקרים בשנים האחרונות), לא נעשים בארץ כמעט דוקודרמות המתארות באופן ישיר את השתלשלותו של סיפור שקרה במציאות, אלא ישנו ניסיון מצד היוצרים להשתמש בחומרים מהמציאות כמנוע עלילתי תוך שמירה על החופש לבטא את עצמם בצורה חופשית יותר מנאמנות מוחלטת למציאות, אך ברוב המקרים המתח בין שני הקצוות של המציאות והביטוי האישי מוביל ליצירות פגומות שניכר שהיוו פשרה מסוימת, או ניסיון לרצות מישהו אחר. הדרישה של נותני התקציב לביטוי של כל הקבוצות באוכלוסיה שומר על הקולנוע הישראלי קשור בעבותות למציאות, וגם אם בניגוד למבקרים אחרים אני לא חושב שריאליזם הנאמן למציאות הוא דבר רע (להפך, אם הוא נעשה היטב, כפי שניתן לראות רק בסרט אחד השנה), ברור שהדרישה הזאת מסרסת יוצרים רבים והשנה, יותר מכל שנה אחרת בעשור האחרון, ניתן לראות בבירור את הנזק שהיא עושה לתעשיה, שלא במקרה לא זכתה לייצוג במסגרות החשובות של אף פסטיבל בינלאומי משמעותי השנה.
נוער אבוד
השנה 7 מהסרטים בוימו בידי נשים (או יחד עם גבר, במקרה של הנשף), וכמעט כולם (למעט ליידי טיטיו וליצנים בצללים) עסקו בנערות או נשים צעירות, שנאלצות להתעמת עם הסביבה הדכאנית או המדכאת שהן נמצאות בה, לרוב במקומות נידחים (אין בתולות בקריות, מונטנה, עץ תאנה, פרה אדומה). סרטים אחרים, את חלקם גם ביימו גברים, מציגים אותן מחפשות את עצמאותן במחיר פעולות הרסניות לעתים (הנשף, מראות שבורות). גם התמה הלהט"בית חזרה בכמה מהם (פרה אדומה, מונטנה, הנשף). באופן כללי היו הרבה סרטים על צעירים השנה, כמעט כולם מוצגים כסובלים מנזק ישיר או עקיף של ההשפעה או הדיכוי של סביבתם (עירום, פרא אציל, כאן ועכשיו, הסוסיתא של הרצל). מעניין שהביקורת שהקולנוע הישראלי מפנה כלפי החברה מצאה השנה את ביטויה דווקא דרך סרטי התבגרות ולא כמו בשנים קודמות דרך סרטים העוסקים בסכסוך, צה"ל, או פוליטיקה בכלל. האם גם זה ניסיון של היוצרים להתאים את עצמם לאקלים הנוכחי, שבו העיסוק בקבוצות השונות בחברה בא כפתרון נוח לממסד הפוליטי להימנע מהתעסקות בו עצמו?
הסרטים המתחרים
אין בתולות בקריות (בימוי: קרן בן רפאל)
לנה בת 16 וכל מה שהיא רוצה זה לברוח לתל אביב ולהתחיל לחיות, במקום זה היא תקועה בקריית ים ומעבירה את ימיה בבית הקפה השומם של אמה ובילוי חסר משמעות עם בני גילה. לביקור מגיעה בת דודתה בת ה10 תמר שמתעקשת לשאול את לנה שאלות אבסורדיות על אהבה. הזמן עומד מלכת, ונראה שחייה של לנה לעולם לא יתחילו, עד שיום אחד, שמועה על בתולת ים ששוחה בחופיה של הקריה מעירה את העיר מתרדמתה.
סרט הביכורים של קרן בן רפאל עורר תהודה מוקדם יותר השנה כשזכה, לכאורה משום מקום, בפרס השחקנית הראשית (עבור ג'וי ריגר) בפסטיבל טרייבקה, והוא אחד מכמה סרטי התבגרות נשיים שמשתתפים בתחרות השנה. נקודת המוצא הסוריאליסטית של הסרט בדבר שמועות על בתולת ים בקרית ים, דווקא מבוססת על מקרה אמיתי, וב-2009 עיריית קריית ים אף הציעה מיליון דולר למי שיביא הוכחה להימצאותה של אותה בתולת ים בחופיה. הסרט משתמש ברקע הזה בשביל לספר דרמת התבגרות שלא בדיוק הולכת על קו של ריאליזם מאגי אבל כן נמצאת ברמת ריחוק אחת לפחות מריאליזם, וזה מה שנותן לסרט את אווירתו המיוחדת. הבעיה היא שהחומרים הדרמטיים שעומדים בבסיסו של הסרט אינם מורכבים דים, ובראשם מערכת היחסים של הנערה שבמרכז הסרט עם דמות שמבוססת באופן ישיר למדי על רועי צ'יקי ארד (בסרט הוא מכונה צ'יפי אבידן) ומערכת היחסים שלה עם אמה שמנהלת בית קפה כושל על החוף. שתי דמויות המשנה לוקות בחד-ממדיות, וגם אם הן אנושיות והיחס שלנו ושל הדמות הראשית אליהם נע כל הזמן בין אנטגוניזם לאינטימיות, הן מעוצבות כאובייקטים חלולים בעולמה ולא כאנשים רבי פנים, ולרוב הם משחקים על אותו תו לאורך כל הסרט. גם הסיטואציה של אותן שמועות על בתולת ים לא מוסיפות לסרט שום דבר ברמת הסיפור, ואין עניין מיוחד או מתח לגבי נתיב העלילה הזה, שמתפתח לאורך הסרט אבל נשאר סתמי למדי. כסרט התבגרות הוא לא מצליח להביא יותר מדי בשורות חדשות לגבי הנושאים הרגילים של נערה המגלה את מיניותה ומשחקת עם הצדדים המושכים והמסוכנים שלה שלא תמיד לטובתה, וגם אם היא מוצגת בצורה אמינה (ומגולמת במיומנות בידי ריגר), קשה לומר שנותרים עם משהו משמעותי מן הסרט מלבד האווירה הייחודית שלו.
קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (ג'וי ריגר): ניתן בהחלט להבין מדוע ריגר זכתה בפרס בטרייבקה, ולקהל מקומי יש גם את היכולת להעריך את הורסטיליות שלה כשחקנית, בתפקיד ששונה למדי מאלה שעשתה בסרטים כמו החטאים או עמק, שגם בו גילמה נערה שמתוסכלת מהחור שהיא גרה בו, אך באופן שונה למדי. כאן ריגר משתמשת בכל הכריזמה הטבעית שלה בשביל ליצור דמות שעל פני השטח בטוחה בעצמה אך היא לפחות באותה מידה מבולבלת וסקרנית, והשילוב הזה מרתק לצפיה כפי שהוא מעורר אמפתיה; צילום (דמיאן דופרן): קשה שלא להתרשם מעבודת הצילום של דופרן, שלרוב משמש כעוזר צלם ושלא במקרה נשוי לבמאית של הסרט הזה, וכאן מראה שגם כצלם ראשי הוא מיטיב לבטא את הרוח הכמו חלומית של הסרט וחוף הים שבו רובו מתרחש, בצבעוניות עדינה ולא מוגזמת, שמהווה קונטרה לשאר עבודות הצילום השנה, שנעות בין אפרוריות מייאשת לניאוניות מצועצעת.
קטגוריות בעייתיות: תסריט (קרן בן רפאל): כאמור, עיצוב דמויות המשנה ועלילת ההתבגרות לוקים בחוסר דמיון או מורכבות, ומונעים מהסרט לממש את הפוטנציאל שלו כדרמת התבגרות סוריאליסטית.
אנתרקס (בימוי: שי שרף)
קבוצת חיילים, לוחמי יחידה מובחרת במילואים, התנדבה בזמן השירות הצבאי לקחת חלק בניסוי על מנת למצוא חיסון נגד אנתרקס. שבע שנים אח”כ הם מגלים שלחיסון יש תופעות לוואי הרסניות ויוצאים למסע לחשיפת האמת.
ז'אנר הפאונד פוטג' ממשיך לעשות עליה, ולאחר ג'רוזלם הראוותני מלפני שלוש שנים, מגיע הסרט הקטן הזה, שאמנם מציג את עצמו כמותחן אימה מסוגת הפאונד פוטג' (ואף השתתף בתחרות הישראלית של פסטיבל אוטופיה שמוקדש לסרטי ז'אנר, שם זכה בפרס הראשון), אבל משתמש בז'אנר בשביל לספר בצורה נטורליסטית וכמו-דוקומנטרית עלילה שנעה בין פרנויה מד"בית לבין מחאה אנטי ממסדית שמבוססת על סיפור אמיתי שבו צה"ל השתמש בחיילים לניסוי למציאת תרופה לאנתרקס ופגע בבריאותם בלי לקחת על כך אחריות. השימוש בז'אנר לטובת הסיפור הזה מאתגר את הבמאי למצוא פתרונות מקוריים ליצירת מתח, טווית הקשרים בין הדמויות, וגילוי והסתרת פרטי העלילה – למשל המשחק עם מה קורה בין הרגע שבו סצנה נגמרת והמצלמה נכבית (לעתים בפתאומיות) ובין הרגע שבו היא נדלקת מחדש והסצנה הבאה מתחילה, או השימוש ברעשי רקע טבעיים בפסקול כתחליף למוזיקה שמשחקת תפקיד משמעותי בסרטי מתח ואימה. כמו כן מוסיף לסרט עניין המשחק בין הציפיות מהז'אנר הלא ריאליסטי ובין הריאליזם של המקרה האמיתי שעליו הסרט מתבסס. כל המרכיבים האלה לתחושתי העלו את הרמה של מה שאלמלא כן היה עוד ניסיון דל ליצור סרט ז'אנר בתקציב נמוך בישראל. אבל עדיין, קשה להתחמק מהתחושה שבכל זאת מדובר בסרט שבבסיסו הוא מהסוג שבשנים קודמות היה מתאים לקטגוריית הפרינג' (שבוטלה לפני כמה שנים), כלומר, סרטים שהשפה הקולנועית שלהם היא על סף החובבנית. לרוב זה מתבטא קודם כל בערכי ההפקה, הדרכת השחקנים והדיאלוגים (ובמקרים חמורים יותר גם בצילום ועריכה קלוקלים), וגם אם כאן נראה שנעשה מאמץ בכל אחת מהמחלקות והתוצאה אינה חובבנית לגמרי, עדיין יש תחושה של סרט שאינו מקצועי לחלוטין, ואם במקרה של סרט ז'אנר רגיל היה ניתן לקבל זאת כחלק מהסוגה, כאן זה פוגע בניסיון ליצור ריאליזם, שמתפרק כשהמשחק והדיאלוגים חורקים או כשהלוקיישנים נראים דלים ביחס למה שהם אמורים להיות. עדיין מדובר לדעתי בניסיון מעניין לצפייה, אבל נדמה לי שאת המטרות הבסיסיות שלו ליצירת מתח או אימה הוא פיספס.
קטגוריות בולטות: עיצוב פסקול (אורי צ'צ'יק, בן לוי, ניל גיבס): כאמור, הפסקול בסרט משתמש ברעשי רקע טבעיים (סירנות, צפצופים, מכונות הנשמה וכו') על מנת ליצור אווירה של מתח ואימה במקום המוזיקה החוץ-דיאגטית שלא ניתן להשתמש בה בז'אנר, והשימוש הזה הוא אחד האלמנטים היחידים בסרט שעובדים באמת ליצירת האווירה שהוא כיוון אליה.
קטגוריות בעייתיות: תסריט (יעל אורון): הסרט חורק לא רק בגלל בסיסיות ההפקה, אלא כנראה קודם כל בגלל התסריט שפורש את העלילה המעניינת כשלעצמה בצורה מעט מסורבלת – רבות מהסצנות ארוכות מדי, הדיאלוגים אמנם נשמעים טבעיים ברובם אך די סתמיים, ובעיקר הדמויות המרכזיות מעוצבות בצורה לא מורכבת מספיק, שאמנם נותנת לכל אחד מהם גישה אחרת להתמודדות עם המצב שהם נקלעו אליו, אך לא הופכת אף אחד מהם למעניין מספיק בשביל שיהיה לנו אכפת ממנו.
האופה מברלין (בימוי: אופיר ראול גרייצר)
תומאס הוא קונדיטור מוכשר מברלין שמנהל מערכת יחסים עם אורן, גבר ישראל נשוי. כשאורן נהרג בתאונת דרכים בירושלים, תומאס מגיע לישראל ומאתר את אשת המאהב שלו שחיה בירושלים עם בנה, אלמנה טריה שמנסה להמשיך את חייה ולשרוד בבית הקפה הקטן שלה במרכז ירושלים. תחת זהות בדויה תומאס נכנס לחייה של ענת. באמצעות העוגות שהוא אופה, תומאס משנה את פני המקום של הקפה ומוצא את עצמו מעורב בחייה של אלמנת אהובו הרבה יותר ממה שציפה.
אחת ההצלחות המפתיעות של הקולנוע הישראלי בשנה האחרונה, הן בקופות והן בפסטיבלים (גם אם מינוריים יותר כמו סן סבסטיאן או קרלובי וארי, שם זכה בפרס), הוא סרט ביכורים דל תקציב אך אסתטי, מעודן ועמוס ברגש. הסיבה להצלחתו היא כנראה מכיוון שהוא אחד הסרטים היחידים השנה שמנסה ומצליח לטוות דרמה אנושית בצורה קלאסית, בלי אירוניה, ריחוק או פרובוקציה, בצורה מדודה שמתפתחת לאט ונותנת לכל שלב בסיפור את מקומו הראוי עד לסוף, שאמנם מפספס בעיני את ההזדמנות שבו לקתרזיס לטובת משהו מרומז יותר, אבל עדיין אינו פוגם במה שנבנה עד אליו. עם זאת, הסוף אינו נקודת החולשה היחידה שבסרט. הרגעים החזקים ביותר בו הם בסיפור האהבה המתפתח בין שתי הדמויות הראשיות וברגעים שבהם נוצר ביניהם קשר אנושי אמיתי, אבל הסיפורים שמקיפים אותם עשויום במידה של סכמטיות (למשל החלק הפותח של הסרט שמציג את הקשר בין האופה לאהובו הישראלי) ולעתים אפילו דמוניזציה (הדמות הדתית שמגלם זוהר שטראוס והיחס בכלל לדת בסרט). מבחינת בימוי גם ישנן כמה חריקות מוזרות בסרט שמבחינות רבות הוא אסתטי ומוקפד אבל מבחינות אחרות יש בו משהו כמעט סטודנטיאלי – למשל השימוש הקלישאתי במוזיקת רקע בסצנות בבתי הקפה (גם בסצנת הפתיחה בברלין וגם בהמשך בירושלים), ובעיקר המיזנסצנות הסטטיות שמעמידות את הדמויות בפריים בצורה מאולצת ולא טבעית. ייתכן שאלה בעיות מינוריות שנובעות מתנאי הגרילה שבהן הסרט דל התקציב הזה נעשה ובכך שזוהי עבודת ביכורים, אבל גם אם הן לא מכשילות לגמרי את הסרט, קשה להתעלם מהן. בסופו של דבר, עוצמת הרגש של הסיפור המרכזי היא זאת שנשארת בתום הסרט, אך אי אפשר שלא להרגיש שמדובר ביצירה לא שלמה לחלוטין.
קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (שרה אדלר): אם השחקן הראשי הגרמני טים קלקהוף עושה עבודה קורקטית שלא חורגת יותר מדי מהתפקיד שניתן לו, אזי שרה אדלר נותרת כמנוע הרגשי האמיתי של הסרט, בהופעה מאופקת אך מלאת הבעה, שמצליחה לרמוז על האבל והתשוקה שמתחוללים בה מתחת לפני השטח בלי לבטא אותן בצורה מופגנת, והפגיעות הטבעית שלה ושל האינפוף הקל של דיבורה, שבתפקידים אחרים לעתים יוצאים ילדותיים ומתפנקים מדי, כאן עובדים לטובתה והופכים את דמותה לאנושית עוד יותר; תסריט (אופיר ראול גרייצר): למרות הבעיות שבעיצוב עלילות ודמויות המשנה שבסרט, עדיין קשה שלא להתרשם מהעבודה שמושקעת בתיאור התפתחותו של קשר חדש, על כל רגעיו הקטנים, מהיכרות ראשונית ועד ההתאהבות ותוצאותיה, שנעשה באופן אמין, מדויק ובסוף גם גם מכמיר לב.
קטגוריות בעייתיות: בימוי (אופיר ראול גרייצר): אמנם רבות ממעלות הסרט קשורות גם לבימוי המעודן והרגיש של גרייצר, אך יש תחושה שברמה הטכנית הוא עדיין לא מוקפד מספיק והיה יכול להיעשות ברמה גבוהה ומקצועית יותר.
הד (בימוי: עמיקם קובנר ואסף שניר)
אבנר חושד שאשתו, אלה, בוגדת בו. במקום להתעמת איתה, הוא בוחר להקליט את שיחות הטלפון שלה, ולחפש רמזים מפלילים. הוא מאזין לשיחות שוב ושוב, שוקע בחיפוש אובססיבי אחרי זהות המאהב. אלא שתוך כדי החיפוש אבנר מגלה דבר חדש: הוא מגלה אלה אחרת, שונה מהאישה שהוא חשב שהכיר.
זהו סרטו השני של עמיקם קובנר, לאחר עיר מקלט שהתחרה לפני ארבע שנים במסלול הפרינג', והפעם הוא ביים אותו במשותף עם אסף שניר, שכתב את התסריט וזהו סרטו הראשון. לא אהבתי במיוחד את סרטו הקודם של קובנר, וגם סרטו הנוכחי, גם אם הוא מהווה התקדמות מבחינת יכולת בימוי וערכי הפקה, סובל לדעתי מאותה קורקטיות וחוסר השראה של סרטו הקודם. יאמר לזכותו של קובנר שנדמה שמתגלה תמה מסוימת שהוא עוסק בה בסרטיו – בשניהם מוצגים חיי נישואים מאושרים על פני השטח, עד שאלמנט חיצוני נכנס אליהם ומעורר את התשוקה הנשית לרומן נוסף מחוץ להם, והניסיון של הגבר להתמודד עם כך. המבנה של הד מזכיר קצת סרטים ישראליים אחרים מהשנים האחרונות, כמו התפרצות X של איתן צור, שגם בו גבר מתחקה אחר חשדותיו לרומן של אשתו, אבל שם הכיוון היה יותר של מותחן פשע, ומהצד הארטהאוסי יותר ישנו האיש שבקיר של יבגני רומן, שבו דווקא הגבר הוא זה שמנסים להתחקות אחריו, אבל דרך זה מוצגים חייה העצמאיים של אישתו. כאן לעומת זאת, לא נלקחת החלטה סגנונית מובהקת באותה מידה, והסרט מנסה להיות דרמה משפחתית שבה אנו עוקבים אחר נסיונותיו של גבר בורגני שגרתי להבין את ההתפרקות המשפחתית שנחתה עליו, לכאורה משום מקום. הבעיה היא שהנסיונות האלה לא לוקחים את הסרט לכיוונים מעניינים במיוחד, אלא שוב מציגים תמות שחוקות של דרמות משפחתיות והייאוש והתשוקות המוסתרות שנמצאות מתחת לחיי המשפחה השלווים. התמות האלה לא מוצגות בצורה מעמיקה רגשית דיה, וגם חיי המשפחה לא מוצגים בפירוט ריאליסטי יוצא דופן בשביל שיחשפו משהו חדש. הדמות הראשית והעולם שבו הוא חי אמנם מעוצבים בצורה ספציפית מספיק בשביל להרגיש אמינים, אבל האפרוריות המעיקה של שניהם (לה אחראי גם הצילום המאכזב של דניאל מילר, שלרוב משתמש בצבע ואור בצורה הרבה יותר מעניינת) מונעת מהסרט להמריא.
המלחינה (בימוי: אלון נוימן)
עקרונותיה של שרה לגבי אהבה השתנו לחלוטין. מוחמד בן זוגה שבר את ליבה ועכשיו כשהיא מונעת מנקמה, בכוונתה לחטוף אותו באמתלה פוליטית אל התנחלות שכוחת אל בשומרון. בעזרת יונתן הרדיקל הימני ואהוד נער הגבעות ("ילד כאפות") שמחפש נואשות אחר שידוך, המבצע יוצא לדרך. השלושה דורשים כופר של מטע זיתים משפחתי בתמורה לשחרורו אך ככל שעובר הזמן, גובר הלחץ וצפים סימני שאלה רבים. מוחמד מבין שהדרך היחידה שלו היא לנסות ולהתחבר עם חוטפיו, אך עם מי מהשלושה?
עוד אחד מהסרטים שבשנים קודמות היו אמורים להיות במסלול הפרינג' ובשנים הבאות כנראה יעלמו אם באמת יוכנס סעיף המחייב הקרנות מסחריות. זהו סרט עצמאי ביזארי וחובבני למדי של קבוצת דונקישוט פילמס האמונים על יצירת סרטי ז'אנר עצמאיים בישראל, שהקודם בהם היה אנטי וירוס מ-2014, שגם אותו ביים אלון נוימן (לא לבלבל עם השחקן באותו שם). הסרט מזכיר בערכי הפקתו וחובבנותו סרטים של קבוצה אחרת של סרטים עצמאיים, זאת שיצאה מבית הספר אימפרו – הסטודיו למשחק ובין סרטיהם היו יצירות פרינג' נשכחים כרדיקל ולאן נעלם משה איבגי. אני מתעכב על כל זה כי כדאי להזכיר כל פעם שנשמעות קריאות שאין קולנוע עצמאי או ז'אנרי בארץ, שמתחת לפני השטח קיימת עשייה ענפה, אבל העשייה עצמה לא מספיקה אם היא אינה טובה. והמלחינה הוא אכן אחד הסרטים הכי לא טובים שהוצגו השנה (למרות שיש לו תחרות), והוא כושל כמעט בכל אספקט – הבימוי וההפקה בסיסיים למדי, הדיאלוגים נלעגים, המשחק איום, והעלילה בעיקר מאוד משעממת. גם הסיטואציה העלילתית של החזקת בן ערובה אינה זרה לקולנוע הז'אנר הישראלי (הנוער, מי מפחד מהזאב הרע ואפילו רדיקל שהוזכר קודם), אך היא נמתחת כאן לכל אורך הסרט בצורה כל כך חסרת עניין ומייגעת, שעצם חווית הצפיה בסרט, שיכל להיות מהתלה ממזרית דלת תקציב כמו נניח גולדברג ואייזנברג לו היה נכתב ביותר כישרון, היא כמעט בלתי נסבלת.
הנשף (בימוי: שרון מימון וטל גרניט)
עדן, טיגיסט וקשת, שלוש תלמידות אינטגרציה מתיכון בירושלים, מחליטות לעבור ניתוחים קוסמטיים בקייב, שישנו את חייהן לנצח. בדרך אל הגשמת החלום יגלו טיגיסט וקשת כי לעדן סיבה משלה למסע.
סרטם הארוך השני של שרון מימון וטל גרניט, מגיע לאחר מיתה טובה הארוך מ-2014, משכנתא הקצר מ-2006 וסיפור גדול מ-2009, אותו מימון ביים ללא גרניט, עם ארז תדמור, וגם הבן של אלוהים מ-2014 אותו ביימו תדמור וגיא נתיב, ומימון השתתף בכתיבתו. סרטיהם של חבורת מימון-גרניט-תדמור-נתיב כמעט תמיד עוסקים במעמד הביניים הישראלי ובחלומותיו הצנועים, בין אם הם לעשות כסף מהיר, להיות יפים יותר, או לנהל חיים מלאים גם בגיל שבו לא אמורים לעשות זאת. סרטם הנוכחי כמו משלב את כל התשוקות האלו, ובראשן הרצון להיות כמו באמריקה, על כל מה שנשף הסיום האמריקאי המיובא לישראל מייצג. לתערובת הם מכניסים סיפור המבוסס על מקרה אמיתי של רשת ששיכנעה בחורות צעירות לתרום כליה בחו"ל תמורת כסף אך גם תוך כדי מניפולציה רגשית, כשבסרט המניע העיקרי הוא על מנת לממן ניתוחים פלסטיים אשר ייפו את שלושת הנערות שבמרכז הסרט לקראת הנשף. התוצאה המתקבלת יכלה להיות ביקורת חריפה על החברה הישראלית בתקופתנו והשיעבוד שלה לסמלי סטטוס מיובאים של יופי והצלחה, לו מסריה היו פחות בוטים והעשייה הייתה אמינה ואנושית יותר. צריך עם זאת לציין שהסרט אינו בוטה לחלוטין בעשייתו – הדמויות מוצגות באופן לא דידקטי, כך שגם אם אנו לא מסכימים עם הבחירות שהן עושות, אנו עדיין חשים אמפתיה והבנה כלפיהן. אך זה עדיין לא מספיק. הסלנג האמריקאי שהן מתבלות בו את שפתן כתוב בצורה שלא נשמעת מספיק טבעית לאוזן ויש תחושה של שימוש לא במקומו בביטויים שאכן קיימים בסלנג העכשווי, והדמויות עצמן, גם אם הן מעוררות אמפתיה, נשארות סתמיות וסכמטיות מדי בשביל שנבין באמת את הבחירות שלהן ושהן יעוררו רגש אמיתי. על כל זאת מכבידה הנטיה של חבורת היוצרים הזאת לתחבולות תסריטאיות מלודרמטיות ומניפולטיביות, בדומה לאלה שניתן למצוא בסרטיו של שמי זרחין (שהיה עורך התסריט בסרט זה ובסרטים אחרים שלהם), וזה פוגם עוד יותר בדרמה שגם כך לא נשענה על קרקע איתנה. זהו עדיין סרט מרשים, וכנראה שהוא יהיה אחד הבולטים בתחרות השנה, אבל קשה שלא להרגיש שיש במהות שלו משהו מעט חלול. סביר להניח שהוא גם יזכה לכמה מועמדויות בקטגוריות השונות, בעיקר לצילום ולשחקנית הראשית, אבל אני חשתי שהצילום של גיורא ביח, מטובי הצלמים בארץ, היה הפעם מצועצע מדי (גם אם יש לכך הצדקה ברמה התמטית), ושהופעתה של סתיו סטרשקו, גם אם הייתה אמיצה וחשופה, לקתה בנוקשותה ובחוסר הדינמיות הרגשית שבה, גם אם ברור שרבים ירצו להצדיע לה ולהפוך אותה למועמדת הטרנסג'נדרית הראשונה בתולדות התחרות.
הסוסיתא של הרצל (בימוי: דודו קריינר)
שדרות, הגזרה מתחממת והתושבים משלמים את המחיר. יגאל גזית, קולנוען תל אביבי, עובר לשדרות כמורה לקולנוע בתיכון ומשאיר את בתו מאיה עם האקסית שלו. המפגש הראשון עם תלמידי המגמה מייצר בעיקר אנטגוניזם. התלמידים חשים שהוא מתנשא עליהם, ובזים ל"נאורות" התל אביבית שלו. יגאל מבטיח לעמליה המנהלת, שכולם יקבלו בגרות בקולנוע, ואת מסע הבגרות הזה הם לא ישכחו לעולם.
מבחינה תמטית אין ספק שהסרט הזה שייך לבציר של שנה שעברה, כיוון שכמו בפיגומים הדמות הראשית כאן היא מורה בתיכון המתמודד עם נערים לא ממושמעים, וכמו במוטלים בספק הוא קולנוען תל אביבי המגיע לפריפריה ללמד קולנוע נערים אשר מזלזלים בו והוא מנסה לקנות את אמונם באמצעות עידודם לתעד את חייהם. ההשוואה לשני הסרטים המרשימים האלה פוגעת עוד יותר בסרט הבעייתי ממילא הזה, כיוון שהם מדגישים עוד יותר כיצד ניתן להימנע מהקלישאות שהמבנה הקולנועי הנוסחתי הזה מעודד. מה שמתחיל כניסיון של המורה לקבל את אמונם של תלמידיו, מתפרק במהרה לשלל עלילות משנה של הדמויות השונות שמאכלסות אותו, שרובן כתובות ברישול ובנוסחתיות (למשל רומן מופרך ולא מפותח מבחינה עלילתית בין המורה למנהלת). העובדה שעל התסריט הבמאי חתום יחד עם שלומי אלקבץ ומיכל ויניק כנראה מעידה על כך שהם נקראו לעזור לפתח את מה שהיה מראש תסריט בעייתי למדי, וגם אם ניתן לזהות את טביעת ידם בכמה מעלילות המשנה, גם הן ברובן מאולצות ומניפולטיביות (מגוחכת במיוחד היא סצנת יציאה מהארון מול אב השרוי בתרדמת, כמעין שילוב דוחה של קלישאה על גבי קלישאה).
התשיעית של אסי (בימוי: ויקטור בראון ושחר צפניה)
"פיניטה לה קומדיה". אלו היו מילותיו האחרונות של המלחין הדגול בטהובן. אין מילים שיכולות לתאר טוב יותר את "מאחורי הקלעים" של סט קולנועי של סרט העוקב אחר חייו ומותו, ומצולם בלובי של מלון הקונספט הטבריאני "דונה גרציה" שעל שפת ים כנרת. הסרט מתרחש כולו ביום אחד ומורכב משני צירי עלילה מקבילים השזורים זה בזה. ציר קומי ומצחיק וציר מותח ומפחיד. ציר עלילה אחד מורכב מיום הצילומים האחרון של הסרט על בטהובן והציר השני מתאר משולש רומנטי מסוכן של צוות הצילום של "מאחורי הקלעים" של הסרט.
מכיוון שכרגע אין הרבה מידע עליו ברשת, לא ברור לי לחלוטין מה היו נסיבות הפקתו של הסרט הפרנקנשטייני הזה, שאני לא אהיה היחיד שישווה אותו להפקותיו של רוג'ר קורמן, שהשתמש בחומרים מסרטים לא גמורים בכיכוב שחקנים בעלי שם בשביל לתפור סרט שלם נוסף במינימום תקציב. כאן נראה שהיה חומר גלם בהשתתפות אסי דיין על חייו של בטהובן בתקציב אפסי – האם אכן ניסו לצלם סרט אמיתי באורך מלא לפי הקונספט המופרך הזה? לא ברור – ושנים לאחר מכן, לא ברור כמה, אבל דיין נפטר כבר ב-2014, נוסף לו קו עלילה של "מאחורי הקלעים" של אותו סרט, שבו אקי אבני מגלם בהומור עצמי ראוי לציון את הדמות של הבמאי הממורמר של אותם מאחורי הקלעים. כל אלמנט בסרט הזה יותר מופרך מהאחר, ובעיקר השתתפותו של אסי דיין בדבר הזה, אך הוא עצמו היטיב להעיד שעבור כסף הוא מעולם לא בחל בשום חלטורה. ייאמר לזכותם של היוצרים שהם מקצינים במכוון את הגיחוך והקאמפיות של ההפקה ומנסים ליצור מעין קומדיה מטורללת על מאחורי הקלעים של סט ישראלי, לו השתקף דרך עיניו של מטורף. עדיין ניתן להתווכח האם זה מספיק בשביל להחזיק סרט שלם, והגבול בין הנלעגות המכוונת של ההפקה לבין נלעגות לא מכוונת מיטשטש כל הזמן, אבל קשה לומר שהסרט הזה ניסה להיות משהו שהוא לא. מה שכן, הוא מצליח להוכיח שגם לחלטורות רוג'ר קורמניות יש רמות משתנות של איכות, והסרט הזה מצליח לסמן את הנמוכה שבהן.
ילדי הסתיו (בימוי: איתן גפני)
רייצ'ל סטרוד מגיעה לקיבוץ עת רעים בשנת 1973, להתנדב ואולי גם להתגייר, אבל לצערה, היא מגלה שהמציאות בישראל אינה בדיוק מה שקיוותה שתהיה. בערב יום כיפור, היא תגלה כי יש סכנה אמיתית באוויר, המאיימת להמיט מוות וחורבן על האידיליה הקיבוצית. מה שמתחיל כמסע של כיף וחגיגת נעורים הופך לסיוט קטלני המאיים להעניק משמעות חדשה ומחרידה ליום הכיפורים של שנת 1973.
לאחר בשר תותחים מ-2012, שהיה סרט הזומבים הישראלי הראשון באורך מלא, מגיע סרטו הארוך השני של במאי סרטי הז'אנר איתן גפני, שהוא כנראה סרט הסלאשרים פרופר הישראלי הראשון, לאחר המלאך היה שטן מ-1976 (סרט האימה הישראלי הראשון) וחייל הלילה מ-1984, ששילבו אלמנטים של הז'אנר אך לא היו נאמנים לו בצורה מופגנת, וכמובן כלבת מ-2010, שהיה מעין גירסה אירונית ומודעת לעצמה של הז'אנר. גפני ממשיך את הנטייה של סרטי אימה ישראליים להיות דוברי אנגלית (ג'רוזלם, עולם אחר), כנראה מתוך שיקול כלכלי של פניה לשוק הבינלאומי. למרות שהשחקנים הישראלים שנאלצים לדבר באנגלית מעט מכבידים על הסרט, הוא מצליח לשמור על תחושה של מקומיות בשל הבחירה למקם אותו בקיבוץ בשנת 1973, וגם אם הוא לא בדיוק תופס את התקופה בצורה מושלמת, הוא משתמש היטב בלוקיישן המבודד של הקיבוץ (שלא במקרה מזכיר גם אתר נופש או מחנה קיץ שהיו לוקיישנים קלאסיים לסרטי סלאשר אמריקאיים) ומציג את ההווי שבו בצורה משכנעת. קשה לומר האם הסרט מצליח להיות אפקטיבי לחלוטין כסרט אימה – קטעי הרציחות, שהם בסרטי סלאשר משולים לנאמברים המוזיקליים במחזמר מבחינת הדגש שמושם עליהם, נעשים עם דמיון ושימוש חכם בלוקיישנים של הקיבוץ, אבל אותי אישית הם לא הפחידו יותר מדי, אך אני מניח שזה משתנה מצופה לצופה. אולי זה הטעם הספציפי שלי, אך כמו במקרה של מסווג חריג, סרט אימה ישראלי אחר מהשנים האחרונות, אותי עניינה יותר הדרמה בין הדמויות מאשר קטעי האימה, וכאן לעומת אותו סרט ישנה חולשה מסוימת כיוון שדמויות המשנה והדינמיקה ביניהם לבין הדמות הראשית אינה מספיק מעניינת. יוצא דופן הוא שוב אקי אבני, שכמו בתשיעית של אסי מגלם דמות מחופפת בצורה שמודעת לרצינות המוגזמת הטבעית שלו, ומוכיח שהוא אולי סוף סוף מצא את מקומו כשחקן השנה.
כאן ועכשיו (בימוי: רומן שומונוב)
דרמה חברתית, המסופרת דרך 4 חברים, צעירים מהגרים משכונת עוני באשדוד. הם מנסים לשרוד בחיי היומיום שלהם, מקימים להקת ראפ ומקדישים את כל זמנם לחזרות לקראת האודישן לפסטיבל המוזיקה הבינלאומי, שיערך בקרוב. החבר'ה מאמינים שהניצחון בפסטיבל, יאפשר להם להשמיע את קולם ועל ידי כך, להשפיע על המציאות הקשה סביבם.
שנתיים בלבד לאחר סרטו התיעודי המצליח החולמים מבבילון שזכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל דוקאביב, הבמאי רומן שומונוב מציג את אותו סיפור בסרט עלילתי, כששחקנים מגלמים את הדמויות שהופיעו בסרט הדוקומנטרי, ובמקום ברייקדאנס כאן הם עושים ראפ. על השאלה מדוע לספר סיפור שכבר סופר בצורה דוקומנטרית בסרט עלילה, עונה שומונוב, יחד עם תסריטאו אלכסנדר פלבניק, באמצעות הכנסת אלמנטים דרמטיים שלא היו בסרט התעודה, ובראשם הקונפליקט של הדמויות עם הממסד, בדמות עובדי הרווחה והמשטרה, וגם קו עלילה שבו הדמות המרכזית נאלצת ללוות כספים מפושעים בשוק האפור. הניסיון של שומונוב ליצור סרט במודל שבו כבר נעשו סרטים קודמים בארץ (ג'נקשן 48) או בעולם (Straight Outta Compton) אמנם אינו מאולץ מדי, וסרטו מינורי הרבה יותר, מכיוון שאין כאן באמת סיפור של מעבר מאלמוניות לתהילה, שלא באמת מגיעה, אבל עדיין, הניסיון לעבות את הסרט באלמנטים דרמטיים לא מוסיף, פשוט מכיוון שאינו נעשה בצורה דרמטית דיה, והיעדרם מהסרט התיעודי רק הועיל לו, ויתכן שהיה במקומו גם כאן. גם החיים האישיים הקשים של חברי הלהקה, שהיוו את ליבו הרגשי של הסרט הקודם, מוצגים כאן בצורה מעט מרוחקת, שנעדרת את האותנטיות הבלתי אמצעית שהייתה שם. שומונוב מנסה לא לייפות את המציאות בסרטו, אבל הוא גם לא מחויב לריאליזם דקדקני שהיה מיטיב עם סרטו, וכשהדרמה פושרת, הדמויות מרוחקות והעולם שבו הן מתקיימות אינו מעוצב בצורה חיה מספיק, התוצאה היא סרט פושר שאינו ממש מוסיף לזה שקדם לו.
ליידי טיטי (בימוי: אסתי עלמו וקסלר)
וורקו הוא בחור אתיופי בן 27 עני ושוביניסט החולם להצליח כזמר וכמפיק מוזיקלי. הוא לווה כסף מהשוק האפור ונכנס לחובות. בריוני העולם התחתון רודפים אחריו ולכן וורקו מחליט לברוח לבית אימו שבשכונת גטו אתיופית בבית שמש, ולהתחפש לאישה סקסית וחצופה בשם טיטי. וורקו מצטרף לקבוצת העצמה נשית במתנ"ס השכונתי. דווקא כאשר הוא מחופש לאישה הוא לומד להכיר את עצמו, מוצא אהבה ולומד על בשרו מה המשמעות של להיות אישה אתיופית בישראל. האם וורקו יחזור להיות אותו בחור שהיה?
שני סרטים בוימו השנה בידי במאיות ממוצא אתיופי, דבר חסר תקדים בקולנוע הישראלי, אך לא ניתן לחשוב על שני סרטים שונים יותר אחד מהשני. אם עץ תאנה הוא סרט מוקפד, רציני ואמנותי, אזי ליידי טיטי הוא סרט מחופף, קאמפי, משועשע ופורק עול, גם אם במקרים רבים מדי הוא גולש לגבול החובבנות. חייבים אבל קודם כל לציין את המקוריות של המבנה הבסיסי של הסרט, שמתמודד עם סוגיית המאצ'ואיזם והשוביניזם בחברה האתיופית לא דרך דרמה חמורת סבר ודידקטית, אלא דווקא כמעין קומדית בורקס אתיופית, שמצליחה גם להעלות סוגיות של זהות מגדרית לתוך העיסוק במקומן של הנשים האתיופיות בחברה הישראלית והנסיונות העקומים והנלעגים של הממסד לשלב אותן בה, כשגם זה מוצג בקריצה וללא כבדות. אך למרות כל הרצון הטוב, הסרט מבויים, ערוך ומשוחק בצורה סטודנטיאלית במקרה הטוב ופשוט לא ברמה מקצועית מינימלית במקרה הרע, וזה מקשה לקחת אותו כסרט רציני, לא בגלל הטון המבודח שבו, שדווקא מציל אותו, אלא בגלל חוסר ההקפדה הטכנית. צמד השחקנים שבמרכז הסרט, צביקה היזיקיאס ואלזה עלמו, חינניים ומוכשרים מספיק בשביל לשאת את הסרט על כתפיהם גם כשהדיאלוגים בפיהם חורקים, אך זה לא מספיק בשביל להתעלם מהבעיות היסודיות שבסרט.
קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (דודוש קלמס): קלמס, איש הדג נחש, מעטר את הפסקול במוזיקה קצבית, שמחה ומלודית המתאימה לשאר שירי הפופ האתיופי שמושמעים בפסקול, שלמעשה גונבים את ההצגה גם מהפסקול המקורי שלו וגם מהסרט עצמו, ואני חייב לומר שזה האלמנט שהכי נהנתי ממנו בסרט – המוזיקה בו פשוט משגעת.
קטגוריות בעייתיות: בימוי ותסריט (אסתי עלמו וקסלר): כאמור, ישנם מעלות רבות לסרט ולסוגיות שעולות בו ואופן טיפולו בהם, אך חבל שהבמאית והתסריטאית לא שמה יותר תשומת לב להקפדה על הפרטים הקטנים שהופכים סרט לאמין לצפיה ברמה הטכנית הבסיסית ביותר.
ליצנים בצללים (בימוי: ג'וזי מונט)
אנדי, ג׳יני וריטה הם שלושה אמני רחוב המופיעים בפני העוברים ושבים כליצנים ומבדרים אותם במערכוני פנטומימה מצחיקים. אך מתחת לפני השטח, מתגלה כי ריטה היא אישה אכזרית השולטת ביד רמה באנדי וג׳יני הנאהבים אותם לקחה לביתה תחת חסותה לפני מספר שנים כשהיו חסרי כל ומורעבים, ומתערבת בברוטליות בחייהם הפרטיים מבלי להתחשב ברגשותיהם. כאשר אנדי מפלרטט עם בחורה זרה ומסתורית שצופה באחת ההופעות שלהם, השלישיה המעורערת נסדקת והעלילה מקבלת תפנית טרגית… סרט אילם ללא דיאלוג עם פסקול מוסיקלי.
במסגרת הסרטים דלי התקציב והתמוהים שהתחרו השנה מתחרים כמה וכמה סרטים, אך זהו בוודאי המאתגר שבהם. אם התשיעית של אסי נראה כמו רוג'ר קורמן לעניים (אם דבר כזה אפשרי), ההפקה הזאת נראית כמו גאי מאדין לעניים. אבל האמת שבניגוד לסרטיו של אמן הקולנוע הקנדי, סרטה של מונט אינו באמת ניסיון להחיות את סגנון הסרט האילם, למרות שאין בו דיאלוגים. למעשה, לא ברור כל כך מה סרטה של מונט כן ניסה להיות. כן ברור שהמוטיבים של קרקס, פנטומימה וליצנות נוכחים בצורה מודגשת ומוגזמת בפסקול ובעיצוב האמנותי, אך קשה לומר שהם אומרים עליהם משהו. מונט חתומה, לבד או עם עוד אנשי צוות, בכמעט כל מחלקות ההפקה – בימוי, תסריט, הפקה, משחק, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב אמנותי, עיצוב תלבושות, איפור, מוזיקה מקורית ועיצוב פסקול. מיותר לציין שבדרך כלל סרטים שזה המצב בהם אינם יותר מהפקות חובבניות, וכאן המצב אינו שונה. הבחירה לוותר על הדיאלוגים הופכת אותו למעט מעניין יותר מבחינה קונספטואלית, אבל גם להרבה יותר מפרך לצפייה.
מונטנה (בימוי: לימור שמילה)
בעקבות הבשורה על מות סבה מחליטה אפי לחזור לעכו עיר הולדתה לחלוק לו כבוד אחרון. בעכו היא פוגשת את קרן, מורה מחליפה, נשואה ואם לשניים. שתי הנשים מתאהבות באופן מיידי כשאפי פוגשת במאיה, בתה הקטנה של קרן, היא אט אט מגלה מה ומי גרם לה לעזוב את העיר לפני כל כך הרבה שנים מבלי לחזור. סיפור האהבה הופך למסע סגירת חשבונות ישנים.
סרטה הראשון כבמאית של המלהקת המוערכת לימור שמילה (מי מפחד מהזאב הרע, יונה, פלאפל אטומי ואבינו, עליהם היתה מועמדת לפרס הליהוק, וסופת חול, עליו זכתה) הוא הסרט השני מהתקופה האחרונה שמתרחש בעכו, אחרי געגוע מהשנה שעברה. אבל אם שם עכו הוצגה במבט לירי, משועשע ומעט מרוחק מהמציאות, כאן עכו מוצגת ללא רחמים כעיירה שכוחת אל שחיים בה אנשים שבעיקר ויתרו על חלומותיהם ומקדישים את עצמם רק למשפחתם, ואת המקום הזה מגיעה לנער הדמות הראשית, שמנהלת יחסי אהבה-שנאה עם העיר ומשפחתה אותם היא מבקרת לאחר שנים בצרפת. הניסיון של שמילה לשרטט מבט רחב יריעה, כמעט כמו עיבוד לספר, על עיר ומשפחה שלמה על כל דמויות המשנה שבה, הוא ראוי לציון, אבל בסופו של דבר כושל, כיוון שלרגעים רבים מדי נדמה שהיחס המתריס והלועג של הדמות הראשית לסביבתה הוא גם זה של הבמאית, וגם אם היא מתארת כל אחת מהדמויות במשפחה בפירוט, הן עדיין נותרות אטומות ומרוחקות לנו. המכשול הגדול ביותר של ההזדהות של היוצרת עם הדמות שלה הוא שהיא כמעט ולא מעניקה לה רגעים של פגיעות, וסיפור האהבה הלסבי שלה גם הוא מתואר בצורה סכמטית וללא רגעים אמיתיים של רגש, אפילו לא ניכור, לו זאת הייתה כוונתה. מפתיע גם שבסרט של מלהקת מרבית הדמויות (כולל זו הראשית) מלוהקות בצורה כל כך סתמית, בידי שחקנים שעושים עבודה מיומנת ונראים מתאימים לתפקיד, אך אין בהם שום דבר מיוחד או זכיר, מה שמוסיף עוד יותר לתחושה של הניכור לדמויות והסתמיות ששורה לכל אורך הסרט. ואנקדוטה אחרונה – באחת הסצנות כשהגיבורה מגלה לאחת מהדמויות הגבריות שהיא לסבית, הוא שואל אותה אם היא שונאת גברים, כמעין אירוניה תסריטאית על הסטריאוטיפ של לסביות בעיני גברים, אבל האמת היא שמהדרך שבה הדמויות הגבריות מוצגות בסרט, קשה לומר שאין זו התחושה שמתקבלת, לפחות לגבי היוצרת.
מראות שבורות (בימוי: אמרי מטלון ואביעד גבעון)
אריאלה היא נערה שגדלה כמורדת בעל כורחה. גיורא אביה, קצין מעוטר בקבע, עוקב אחר כל תנועה שלה ומעניש על כל טעות שלה. הוא מחנך אותה בקשיחות ובעקשנות של מפקד שטעה בקרב, שילם מחיר בחיי אדם ולא מוכן לטעות שוב לעולם. בוקר אחד אריאלה עושה שגיאה שמובילה לאסון. הפעם גיורא לא מוכן להעניש אותה, אבל ההרגל שהקנה לה כל השנים חלחל והפך אצלה לדחף בלתי מודע והיא בורחת כדי למצוא לעצמה עונש. עונש שיהיה כה כואב עד שיפיג את תחושת האשמה. במהלך מסעה היא מגלה את הטעות הגורלית שעשה אביה, הטעות שרודפת אותו ודרכו גם אותה.
אם בכל שנה מופיע בתחרות סוס שחור שלכאורה מגיע משום מקום ותופס תשומת לב רבה, נדמה לי שהסרט הזה הוא המתאים ביותר למשבצת הזאת השנה. סרט הביכורים של אמרי מטלון והסופר אביעד גבעון (שהעלילה נושאת דמיון לספר ביכוריו התמונה מסתכלת עלי מ-2007) הוא יצירה לא מושלמת אך מלאת אנרגיה, מבוימת בכישרון ומשוחקת היטב. עיקרו הוא דיוקן פסיכולוגי של נערה אבודה עם נטיה להלקאה עצמית אותה אימצה מאביה הנוקשה (שכתוב בצורה קצת חד ממדית ומגולם בנוקשות יתר בידי יפתח קליין). הסרט מתאר את המסע שלה לעצמאות אך גם הרס עצמי כרכבת שדים שלא מפסיקה לנוע, גם אם לכיוונים מבהילים ואפלים יותר ויותר, אך בלי לגלוש לטון מלודרמטי גם כשההתרחשויות קיצוניות. כאמור, הסרט אינו חף מבעיות – בעיקר יש תחושה בסופו שיש בו משהו קטן מדי, שלא לחלוטין לוקח את הדרמה לקתרזיס שיכלה להגיע אליו ולא מעמיק עם הדמויות לגמרי עד הסוף, אבל ייתכן שאלה בעיות שטבעי לראות בסרט ראשון, שהרושם שיצאתי ממנו, גם אם בהסתייגות מסוימת, היה חיובי. מלבד הבימוי של מטלון וגבעון, האחראית העיקרית למעלותיו של הסרט היא השחקנית הראשית שירה האס, שלא אופתע אם בדומה לדאנה איבגי תזכה למועמדות כפולה בקטגוריית השחקנית הראשית ושחקנית המשנה (על פרא אציל). גם אם קשה לי להאמין שבדומה לאיבגי היא גם תזכה בשתיהן, היא בהחלט אחת מתגליות השנה, לאחר שהפכה מהילדה השברירית של פרינסס לשחקנית בוגרת וכריזמטית.
קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (שירה האס): היכולת של האס לבטא את החולשה והכניעות של דמותה יחד עם ההתרסה והרצון העז שלה לעצמאות ומיניות, הוא זה שגורם לה להיות דמות מרתקת, שגם אם קשה לומר שהיא מורכבת יותר מדי, היא מצליחה לגרום לצופה להיות קשור רגשית למה שהיא עוברת, מבחינה חיצונית ופנימית; בימוי (אמרי מטלון ואביעד גבעון): הבימוי של צמד היוצרים מיטיב ליצור רגעים של מתח, חרדה, מרדף ודרמה פסיכולוגית, ומצליח לרומם את הסרט מעל לאיך שדרמת התבגרות משפחתית טיפוסית נראית בקולנוע הישראלי.
סדקים (בימוי: אריק לובצקי)
ביום אחד חרב עולמה של מירב כשבעלה פרופ' עודד גולדן, מואשם על ידי נועה, דוקטורנטית שעבדה אצלו, בכפייה מינית. כאן מתחיל חשבון נפש של מירב מול בעלה בתחנת המשטרה. הפרשה נחשפת והשיימינג ברשתות החברתיות מתחיל. בנם הקטן נחשף לידיעה ודורש מהוריו הסברים. במקביל מתמודדת נועה מול אמה שמנסה לשכנע אותה לבטל את התלונה מחמת הבושה. מירב מתמרנת בין הזעם שיש לה כלפי עודד אותו היא מאשימה באטימות אליה כל חייהם, לבין הצורך להגן על משפחתה. היא פונה לנועה בניסיון לברר מה באמת היה, ומקבלת החלטה כיצד להמשיך את חייה.
סרטו של אריק לובצקי מבוסס על המחזה גבול מאת מיכל אקרמן, שאף עיבדה אותו לתסריט עבור הסרט. ההצגה רצה מזה כמה שנים כחלק ממערך הדרכה על הטרדה מינית במקום העבודה, ואכן הדבר הבולט ביותר בסרט הוא התיאטרליות והדידקטיות שלו, שגם אם אין תחושה שהוא נועד לחנך בצורה בוטה, כן יש תחושה שהוא נעשה בשל נושאו הבוער מבחינה חברתית. אבל צריך קודם כל להתעכב על התיאטרליות שלו, שכן הדבר החורק ביותר בסרט היא העובדה שכל השחקנים בו לועסים את הדיאלוגים הלא מעודנים ממילא שבו, בצורה שמתאימה אולי לבמה אבל בלתי מתקבלת לחלוטין בקולנוע, ומכיוון שרובם שחקנים שהוכיחו את עצמם בעבר, בקולנוע או בתיאטרון, ניתן לשער שהם סבלו מהדרכת שחקנים קלוקלת בידי הבמאי. זה חבל, כיוון שישנם בסרט כמה רגעים חזקים באמת של דרמה קאמרית (בעיקר בין שני בני הזוג כשהם נשארים לבדם). העובדה שהוא מתנהל כולו בזמן ומקום אחד בעת חקירה בתחנת משטרה, תורמת לסרט מבחינה דרמטית, אך לא מצילה אותו מהנוסחתיות והבוטות שבה הדרמה כתובה ומבוצעת. נלעגים במיוחד הם קווי העלילה של בנם (שמודרך בצורה לא אמינה על גבול המביכה), המתלוננת (שמוצגת בצורה תלושה וראשונית למדי) והחוקרים (שנראים ומתנהגים כמו קלישאות של שוטר טוב ושוטר רע). בסופו של דבר, מדובר במקרה של סיטואציה ונושא מעניינים שמטופלים, על ידי רוב העוסקים במלאכה, בצורה שלעתים רבות מדי גובלת בגיחוך.
קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (צופית גרנט): מלבד תפקידי משנה ספורים, גרנט ממעטת להופיע בקולנוע, ומוכרת בעיקר כמגישת טלוויזיה, למרות הרקע שלה כשחקנית תיאטרון, וכאן היא מוכיחה אולי לראשונה על המסך הגדול את כישרון המשחק הבלתי מבוטל שלה, וגם אם לא חסרות לה סצנות של לעיסת דיאלוגים בלתי אמינה כמו לשאר, היא עדיין מצליחה לבטא חום, עוצמה ופגיעות בלתי רגילים שממצבים אותה כשחקנית קולנוע ששווה להשתמש בה יותר בעתיד.
קטגוריות בעייתיות: תסריט (מירב אקרמן) ובימוי (אריק לובצקי): כאמור, לולא היה פה חומר גלם מעניין לא הייתי בוחר להזכיר אותם, אבל דווקא מכיוון שמדובר בחומרים בעלי פוטנציאל, הצורה הגסה שבה הם עסקו בהם צורמת כפליים, וגם לא מוסיפה כבוד לאנשים מוכשרים כשמואל וילוז'ני, שלומי קוריאט, והצלם הותיק אמנון זלאיט, שהם גייסו למלאכה ומוציאים די רע.
עירום (בימוי: ירון שני)
חזיונות אונס פולשניים מערערים את שלוותה של אליס תורג'מן, כוכבת עולה בשמי הספרות הישראלית. מצבה הנפשי מדרדר במהירות. היא ננעלת בדירתה ומנתקת מגע עם העולם החיצון. בתחתית הבור היא משחררת קריאה נואשת לעזרה בפני האדם הכי לא צפוי. מעבר לכביש גר זיו צוקרמן, תלמיד תיכון ומוסיקאי מחונן. דרישות ההתבגרות מטלטלות את חייו. בכדי לעמוד בהן עליו להפוך לאדם אחר לחלוטין. המפגש בין שתי הדמויות ימחיש כיצד משברים הם מנוע להרס וגם לצמיחה, לאלימות וגם לחסד. זהו הסרט הראשון ב"טרילוגיה על אהבה" של ירון שני.
כמעט עשור עבר לאחר שעג'מי התמודד על פרס האוסקר לסרט בשפה זרה, ומאז שני יוצריו מעט נעלמו. סכנדר קובטי עזב את ישראל זמן לא רב לאחר מכן, וירון שני פנה לעשייה דוקומנטרית. כעת מגיע סרטו העלילתי הראשון מאז עג'מי, והפעם הוא ביים אותו לבד, והוא לא פחות מחלק ראשון בטרילוגיה עתידית (מכיוון שיש דמיון בין חלק אחד בסרט לסיפור קצר על אהבה של קישלובסקי, השתעשעתי במחשבה ששני החליט להתעלות עליו ולעשות "טרילוגיה על אהבה" כפי שהוא בחר לקרוא לה). אולי זה לא מפתיע בהתחשב ברזומה של יוצרו, אבל זה הסרט המרשים ביותר מבחינה אמנותית שהשתתף השנה בתחרות, בין אם אוהבים או שונאים אותו. הוא היחיד שמבטא חזון אמנותי שלם של במאי בצורה צלולה ומדויקת, וגם אם לא הסכמתי עם כל החלטותיו הסגנוניות של שני, אין ספק שכל אחת מהן הייתה מחושבת ומנומקת. ראשית כל, הדבר המרשים ביותר בשני סרטיו הוא הריאליזם הקיצוני והכמעט בלתי נתפס עבור סרט שאינו דוקומנטרי, שבו הוא תופס סיטואציות יומיומיות שמשוחקות בידי שחקנים לא מקצועיים המגלמים לרוב גירסה מסוימת של עצמם, לאחר שעבד איתם בסדנאות לאורך תקופה ארוכה בה פיתחו את הדמויות ואת הדיאלוגים שבפיהם. מה שמבריק בשימוש שלו בטכניקה הזאת זה שהוא מתעל אותה, כפי שנרמז משמו של הסרט, לתיאור סיטואציות אינטימיות שאף סרט דוקומנטרי לא היה מצליח לתפוס, אך עם התחושה כאילו אנחנו אכן צופים בפיסת חיים שמתרחשת בישראל של עכשיו, עם אנשים וקונפליקטים שאנחנו יכולים לזהות מיד. כאלה הם למשל סצנה מדהימה בתחילת הסרט של ניסיון ראשוני לאינטימיות בין הנער שבמרכז הסרט לבת כיתתו, או עימות בינו לבין הוריו בשאלת התגייסותו לצבא, שעשוי בצורה כל כך אמינה ומוכרת מהחיים, ועם זאת מעוררת מחשבה וחושפת נפשות. אך לא הכל קל לעיכול בסרט התובעני הזה. לו בעג'מי התרשמתי מהריאליזם אך נרתעתי מהיומרנות של המבנה הלא ליניארי וקטעי האקשן, כאן דווקא המבנה הלא ליניארי היה מרתק בעיני (במיוחד בצפיה חוזרת, בניסיון לבנות מחדש בראש את רצף ההתרחשויות), אבל שוב היתה לי בעיה עם היומרנות, שבסרט זה מתבטאת בסגנון הארטהאוסי שמופיע בחלקים ממנו. הסרט מורכב מקו עלילה של אמנית הנמצאת במשבר נפשי עקב טראומה שעברה, ומקו עלילה נפרד של נער הלומד מוזיקה ומנסה לקבל מעמד של מוזיקאי מצטיין לקראת גיוסו הקרב לצה"ל, כשרוב הסרט קווי העלילה האלה נפרדים, ורק ברגעים מסוימים הם נפגשים, כשרק בסוף הסרט אנו מבינים לחלוטין את החיבור ביניהם. אם לחלק זאת בגסות, החלק של הנער הוא זה ששם יותר דגש על ריאליזם, ואילו החלק של האמנית הוא זה שמבויים בצורה אמנותית יומרנית יותר, עם דגש על פעולות ממועטות דיאלוגים, הערוכות בצורה לאקונית כרצף מתמשך של שגרה והתפוררותה. זהו כנראה החלק שהקשה על צופים רבים להתחבר לסרט בהקרנות האקדמיה ואף לצאת במהלכו, לא מעט מכיוון שהוא זה שפותח את הסרט, ונדמה לי שלו הסרט היה נפתח עם רצף של סצנות דווקא מקו העלילה השני והמיידי יותר מבחינה רגשית, היה קל יותר לקבל את החלק השני. ניתן להתווכח האם הסגנון האמנותי של הסרט מכביד עליו או משרת אותו, אבל אני, לפחות לאחר צפיה חוזרת, הסכמתי לקבל אותו וגם אם נדמה לי שהסרט היה יוצא נשכר יותר לו שני החלקים היו עשויים באותו סגנון, עדיין הרגשתי שמדובר בחוויה קולנועית עוצמתית ובלתי רגילה. הביקורת הארסית שהוא מציב לחברה הישראלית על התבהמותה, שמתברר רק בסופו, גם הוא היה לי מעט קשה לעיכול, אבל יכולתי להבין אותו כחלק ממה שהוא ניסה לעשות לכל אורכו. בסופו של דבר, גם אם מדובר בסרט שדורש התמסרות מסוימת מן הצופה, אלה שילכו איתו יזכו בחוויה נדירה בנוף המקומי, שמראה את הגבהים אליהם יכול להגיע ריאליזם קולנועי אמיתי, כשהוא נעשה בצורה מדוקדקת וללא קיצורי דרך, וגם שואף לחשוף את מה שנמצא מתחת למציאות אליה הוא נאמן.
קטגוריות בולטות: בימוי, תסריט ועריכה (ירון שני): החזון הקולנועי של ירון שני, של ריאליזם אמנותי חשוף, הוא יוצא דופן בנוף המקומי, דווקא על רקע הנסיונות הרבים להיות ריאליסטיים ונאמנים למציאות, והוא מוציא אותו לפועל בזכות עבודה בלתי רגילה עם שחקנים ותשומת לב לפרטים יומיומיים שבונים עולם מוכר, כשהוא נשען על תסריט שטווה הקשרים שמתעלים מעל למציאות לכדי אמירה מורכבת עליה, ועריכה שמערבבת בחופשיות את המבנה התסריטאי בשביל ליצור משהו חדש, והיא כמעט שווה לו בחשיבותה בסרט הזה; ליהוק (מאיה קסל): קשה להפריד את הליהוק מהעבודה ששני עשה עם השחקנים, אבל ניכר שכבר בחירת כל אחד מהם, בתפקיד הקטן ביותר, נעשתה בצורה מדויקת וטבעית, שהיא הכרחית לקיום התחושה הכמו-דוקומנטרית שהסרט נשען עליה.
עץ תאנה (בימוי: עלם-וורק דוידיאן)
1989, מלחמת האזרחים באתיופיה בעיצומה. מינה חיה עם סבתה ואחיה פצוע המלחמה בפאתי העיר אדיס אבבה. רגעים של שקט היא מוצאת ליד עץ התאנה המבודד, שם היא מבלה את זמנה עם חבר ילדותה אלי, המסתתר מפני משאיות צבאיות שמאיימות לבלוע לתוכן את הנערים והגברים של העיר. בעוד המלחמה הולכת וסוגרת על האזרחים, משפחתה היהודית של מינה טווה תכנית להגר הרחק מהמלחמה אל ארץ ישראל, אך מינה שלא מוכנה לעזוב את אלי מאחור, נוקטת בצעדים מסוכנים במטרה להבטיח את הצטרפותו למסע.
נעשו כבר סרטים באורך מלא בידי במאים אתיופים בארץ (רק השנה ניתן למצוא גם את ליידי טיטי ובשנים קודמות את זרובבל ועלים אדומים), אך זהו הסרט הישראלי הראשון שצולם כולו באתיופיה, דובר כולו אמהרית, ונראה ומרגיש כמו שיקוף אותנטי של המקום והתקופה שבו הוא מתרחש. נופי הטבע הבראשיתיים והאור שמציף את המסך נמצאים בסרט במאבק עם החיים הקשים בבית החשוך וברחובות העיר המלוכלכת, ויוצרים כבר מבחינה ויזואלית חוויה השונה בתכלית מכל שאר הסרטים בתחרות השנה ובקולנוע הישראלי בכלל. היכולת של דוידיאן להציג בצורה קולנועית את המקום שממנו היא באה ואותו עזבה בילדותה, הוא מעלתו העיקרית של הסרט. מה שפוגם בו הוא תחושה של מעין חוסר החלטיות בנוגע לטון הסגנוני שהסרט צריך לבחור. למרות הדגש שמושם על התיאור הויזואלי היפהפה של המקום, הסגנון אינו פיוטי במופגן מלבד ברגעים ספורים ודווקא שם דגש יותר על פעולה ועלילה מאשר על אווירה ורגעים. אך גם אין כאן בחירה בריאליזם מודגש, כיוון שלמרות שהתרבות, המשפחה והבית שבסרט מוצגים היטב, אין דגש על הפרטים הקטנים שבהם. גם הטון האוטוביוגרפי שטבעי לסרט אינו מודגש ביתר שאת, וישנה תחושה שהסרט מסופר בטון יותר אובייקטיבי ומרוחק מאשר בגוף ראשון. העלילה והדמויות עצמן גם מעוצבות בצורה מרוחקת שאינה שמה את הצופה באמת בתוך עורן. כך, התוצאה היא סרט חשוב, יפה לעין ומעניין מבחינה קולנועית ותרבותית, אך לא יצירה קולנועית שלמה באמת.
קטגוריות בולטות: צילום (דניאל מילר): זהו הסרט השלישי שדניאל מילר מצלם השנה בתחרות, אך הצילום שלו כאן טוב בהרבה מהאפרוריות של הד והקורקטיות של מראות שבורות. הוא מציג את הנופים הטבעיים של אתיופיה בצורה מרהיבה אך לא תיירותית, ואחראי על תחושת המקום הספציפית והקסומה שהסרט מייצר, מה שלא מפתיע לאחר שעבודתו הראשונה כצלם ראשי הייתה בסרט ראן של פיליפ לקוט, שאמנם צולם במערב אפריקה, אך דרש ממנו התמודדות דומה.
פרא אציל (בימוי: מרקו כרמל)
הכל בחייו של אלי בן ה-15 מועד לפורענות. בשכונת הארגזים שבה הוא מתגורר עם סימה אמו ויפת בעלה, זוג נרקומנים בגמילה חי אלי, נער שמן, רגיש ויצירתי שנקרע בין דאגתו לאמו ובין רצונו לגור עם אביו יום טוב, אומן מעט תמהוני ומהורהר, חריג בנוף המקומי של השכונה. באווירה המתפקעת מיצרים ואלימות של דרום תל אביב, דבר אינו נשאר במימדיו הטבעיים ולמרות ניסיונותיו הנוגעים ללב של אלי להיות המבוגר האחראי במשפחתו, סכסוך משפחתי קטן מתפתח לטרגדיה שעיוורון ותאוות נקם משחקים בה תפקיד מרכזי ועליהם משלם אלי מחיר כבד מנשוא. מבוסס על הספר "פרא אציל" מאת דודו בוסי.
סרטו של מרקו כרמל נראה כיצירה אחות לסדרת הטלוויזיה הרמון אותה ביים בהשראת סיפורו של גואל רצון – שתיהן מתרחשות בדרום תל אביב, עוסקות בחומרים סנסציוניים המתרחשים בהוויה תרבותית מזרחית, ובשניהם משחקים אלון אבוטבול ושירה האס. אך לעומת ההצלחה הרבה שלה זכתה סדרת הטלוויזיה, נדמה לי שלסרט צפויים חיים מעט יותר קשים. פרא אציל, שמבוסס על רומן באותו שם מאת דודו בוסי (שעיבד אותו לתסריט יחד עם הבמאי), כמו לועג בשמו למבט האוריינטליסטי המתנשא של התרבות המערבית על זו המזרחית, שהמושג "פרא אציל" נהפך לכינוי גנאי שלו, אבל למרות שהסרט נעשה כביכול מנקודת מבט אותנטית של בני התרבות הזאת, הסרט לוקה באותו מבט אקזוטי בדיוק. ניתן אולי להסביר זאת בשל נטייתו של כרמל למלודרמה, שהופיעה כבר בסרטו אחותי היפה, אך זו לא המלודרמטיות שנותנת את הטעם הרע לסרט, אלא ההתענגות על סממנים של תרבות מזרחית – אלימות, התמכרות, משפחתיות אדיפלית ופשע מאורגן. זה לא אומר שצריך להתעלם מקיומם בגלל הסטריאוטיפיות שבהם, אבל ניתן להציג אותם בצורה שמודעת לסכנה הזאת ומטפלת בהם בצורה מתוחכמת ורגישה יותר. למרות כל זאת, דווקא כחוויית צפיה הסרט מספק את הסחורה, וכרמל ממצב את עצמו כבר מזה כמה פרויקטים כאחד הבמאים המסחריים המיומנים שפועלים בישראל. הסרט לא מרפה מהצופה לרגע, עמוס בדמויות משנה צבעוניות המלוהקות ומשוחקות היטב ורווי במהלכי עלילה שגם אם חלקם בעייתיים, הם לא משעממים לרגע. הבעיה היא שנראה שהסרט מבקש להיות יותר מרק מוצר בידורי, ועוסק בנושאים קשים למדי, שהיו ראויים לעיסוק יותר מעמיק מרק התרפקות על סמלים ריקים של אותנטיות שכונתית. בין כל קווי העלילה, המוצלח ביותר הוא זה של הקשר הנרקם בין הנער שבמרכז הסרט לבת כיתתו, ואולי לכן למרות הופעתם של שחקנים מצוינים כאלון אבוטבול, יעקב זאדה-דניאל ומוריס כהן, מי שנותנים בו את ההופעות הכי מרשימות הם דווקא צמד שחקניו הצעירים.
קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (נוה צור) ושחקנית משנה (שירה האס): נוה צור אמנם משחזר כאן את אותו סוג תפקיד שעשה כבר בעמק, אבל זה לא באמת משנה, כי הוא פנומנלי כלב הפועם והרגליים חסרות המנוחה של הסרט, נע בין משיכה ודחיה מטשטשי גבולות להוריו, ובין חיזור מגושם למקסים אחר בת כיתתו. הדבר המיוחד ביותר בהופעתו הוא שבעת ובעונה אחת הוא נראה כנער אבוד וכגבר כריזמטי ובעל תושיה, והשילוב הזה מרתק, ייחודי ואנושי מאוד. לצדו שירה האס אמנם משחקת תפקיד מינורי יותר ומורכב פחות, אך גם היא הופכת דמות שהייתה יכולה להיות בקלות סטריאוטיפ רדוד לדמות מלאה, בעלת כריזמה ותושיה משלה שנותנת קונטרה נחוצה לדמות הראשית; ליהוק (חלי מון סונגו): מניתי כבר חמישה שחקנים מצוינים שהופיעו בסרט, וגם שאר התפקידים בסרט מלוהקים בצורה אמינה ונותנים פנים ספציפיות ומרתקות לפסיפס האנושי שהסרט מנסה לשרטט.
קטגוריות בעייתיות: תסריט (מרקו כרמל ודודו בוסי): מהסיבות שפורטו בביקורת.
פרה אדומה (בימוי: ציביה ברקאי יעקב)
זהו סרט התבגרות המתרחש בהתנחלות שבמזרח ירושלים ומלווה את מסעה של בני, 17, יתומה מאם מינקות ובת יחידה ליהושע – משיחיסט ימני, ברגעים הקריטיים בהם היא עתידה לעצב את תודעתה- הדתית, המינית והפוליטית.
קשה להאמין שנשארו עוד קבוצות שלא זכו לייצוג השנה, לאחר הסרט הזה העוסק בלסבית מתנחלת שאביה הוא משיחיסט המפעיל תא אקטיביסטי של ימין קיצוני. אך למרות החומרים הסנסציוניים, העובדה שזהו סרט אישי, שהיוצרת שלו היא אכן מתנחלת לשעבר, גורמת לו להיות הרבה יותר אנושי ופחות דידקטי מכפי שהיה ניתן לצפות, ואולי בשל כך הוא הגיע לפסטיבל ברלין מוקדם יותר השנה, במסגרת צדדית המוקדשת לסרטי ילדים ונוער. למעשה, אחד הדברים המעניינים בסרט הוא מערכת היחסים האוהבת והמקבלת ברובה (גם אם לא נטולת קונפליקטים) בין האב, המוצג בצורה אנושית וחמה, לבתו, שהיא אחת הדמויות היחידות השנה של נערה המוצגת באופן חיובי, עם שמחת חיים ואפילו תמימות. עם זאת, למרות תשומת הלב שנותנת היוצרת לדמויותיה, יש משהו שמרגיש מאוד לא מפותח בסרט, שמציג את מערכת היחסים הלסבית (בדומה למונטנה) בצורה אגבית, שלא מעמיקה את מהות הקשר ביניהם גם אם היא מיטיבה לתאר את ההתרגשות הראשונית הנלווית אליה. אותו חוסר העמקה קיים גם בתיאור המתח בין הבת לאביה, על אמונותיו המשיחיות, משם מגיע גם שמו של הסרט, הרומז למרכזיות התמה הזאת בו, אך לרוב משאיר אותה רק ברקע ולא מעמיק בה.
קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (גל תורן) ושחקנית ראשית (אביגיל קובארי): לא הופעות יוצאות מגדר הרגיל, אבל תורן וקובארי הם שני שחקנים מלאי חיים, המאכלסים את דמויותיהם בצורה אנושית ומעוררת עניין ואהדה, גם אם דמויותיהם כתובים בצורה לא מעמיקה דיה.
קטגוריות בעייתיות: תסריט (ציביה ברקאי יעקב): כאמור, ישנה תחושה של חוסר פיתוח מספק בתסריט, ולעתים ישנה תחושה שהוא היה עובד הרבה יותר טוב כסרט קצר, למרות התמות הרבות שבו, מאשר כסרט ארוך שבו אף אחד מהנושאים שלו לא מגיע למיצוי מספק; צילום (בועז יהונתן יעקב): סגנון הצילום של יעקב, ולא בפעם הראשונה, משתלט לרגעים על הסרט בתזזיתיות שלא לצורך שלו, ומכביד על הרגעים הקטנים האנושיים שלו במקום להעצים אותם.
קריאה לחלומות (בימוי: רן סלוין)
בטוקיו הגשומה, אקו מסבכת את חייה ע״י פרסום מודעת ״קריאה לחלומות״ בעיתון הקוראת לאנשים לשלוח לה את תיאור ופרטי חלומותיהם. היא מבקרת זרים בביתם ומציגה בתשלום את פרשנותה לחלומם כמעין תיקון של זיכרון ופיענוח התת מודע. ארועים מסתוריים מתחילים להצטבר לרשת של חלומות שקשורים לשכן שלה, לחוקר במשטרת תל אביב החוקר רצח ברח׳ אלנבי, גנגסטר רוסי, מרימת משקולות ואישה קשישה בסיפור שנפרש בקווים מקבילים.
רן סלוין הוא מוזיקאי ואמן וידיאו-ארט שבאמתחתו פרויקטים רבים והסרט הנסיוני האווירתי The Insomniac City Cycles. האסתטיקה התעשייתית של המוזיקה והיצירה הויזואלית שלו כבר הוצגה בקולנוע הישראלי על ידי מוזיקאי אחר שהפך לקולנוען – אסף תג'ר בסרטו אנדנטה מ-2010, ושני היוצרים חולקים אסתטיקה נסיונית דומה, ולא במקרה שני הסרטים עוסקים בחלומות ובזליגתם למציאות. העלילה די משנית והעיקר הוא הסגנון והאווירה של הסרט, שכמעט כולו דובר יפנית ומתרחש ברובו בטוקיו הכחלחלה והתעשייתית. סלוין מייצר אווירה של הזיה אורבנית, שמתקיימת בעולם התחתי של העיר והתודעה. מלבד סרטי סייברפאנק יפניים (למשל Tetsuo the Iron Man), אחד מהשפעותיו הבולטות, במיוחד בעיצוב הפסקול, הוא דיוויד לינץ', שהוא מאמץ כמה מסימני ההיכר הקוליים שלו, ואפילו את שיר הדו-וופ Where the Boys Are של קוני פרנסיס, שהמלודיה שלו מזכירה מאוד את זו של Blue Velvet. גם אם יש תחושה מסוימת של התענגות על סמלי סטטוס של ניכור, אנדרגראונד ותעשייתיות, ולא באמת מגע ישיר עם הלך הרוח הנפשי שמגיע איתם, זהו עדיין סרט שצריך להתמסר לחוויה החושית שהוא מציע בשביל להעריך אותו נכונה, וגם אם העלילה הקלושה לא ממש מקלה לעשות זאת למשך אורכו של סרט באורך מלא, זהו עדיין ניסיון מעניין שלא נעשה בכל יום בקולנוע הישראלי, והאסתטיקה של סלוין כאמן ויזואלי וקולי, ברגעיה הטובים, היא מהפנטת למדי.
קטגוריות בולטות: צילום (מעיין בלך, יורי גרשברג, ניל כהן, רן סלוין) ועיצוב אמנותי (רן סלוין): זהו ללא ספק אחד הסרטים היפים מבחינה ויזואלית שהתחרו השנה, ואיני יודע אם הוא צולם בפילם, אבל הוא בהחלט נראה ככה. כשהוא אפרורי או ניאוני הוא אינו עושה זאת בצורה סכמטית כמו רוב הסרטים השנה, אלא מעביר תחושה ספציפית וחיה, כאילו כמעט ניתן לגעת בתמונה, משהו שדי אבד עם המעבר לצילום דיגיטלי, והעיצוב האמנותי משלים את יצירת העולם האנדרגראונדי המסויט שהצילום מיטיב לתפוס; מוזיקה מקורית (רן סלוין) ועיצוב פסקול (איציק כהן): כאמור, האסתטיקה החלומית של הסרט נשענת הרבה על הצד הקולי שבו, וסלוין וכהן מקפידים ליצור עולם קולי שלם שמשלים את זה שנראה בתמונה וגורם לצופה לשקוע בו עוד יותר.
שרוכים (בימוי: ינקול גולדווסר)
סרט על קשר מורכב בין אב מזדקן לבנו בעל צרכים מיוחדים, אותו נטש בילדותו. עקב קריסת כליותיו של ראובן, רוצה גדי, בנו, לתרום לו כליה, אך ועדת ההשתלות מתנגדת בטענה שלאפוטרופוס אין זכות להחליט על צעד שכזה ביחס לבן חסותו. גדי, שלא מזמן איבד את אמו, חושש לאבד גם את אביו. הוא חש שסוף סוף מזדמנת בדרכו האפשרות להיות משמעותי. הוא מתקומם ומחליט להילחם על זכותו להציל את אביו. דרך מערכת יחסים של אהבה, דחייה ותלות הדדית, מעלה הסרט שאלות כמו ערך החיים, הצורך בקשר אנושי והאם חיים אפשריים בלעדיו.
סרטו השישי של הבמאי הותיק ינקול גולדווסר הוא גם שיתוף הפעולה השישי שלו עם חיים מרין, שכתב או היה שותף לכתיבת כל סרטיו, וביניהם מתחת לאף הפולחני, אבא גנוב המצליח, מקס ומוריס הממזרי, ומעבר לים (הזוכה השני בתולדות פרסי האקדמיה). אך למרות הרזומה המרשים של צמד היוצרים, קשה לומר שיצירתם הנוכחית מהווה תוספת מכובדת למכלול עבודתם. כבר מנושא הסרט ניתן להרגיש בדידקטיות ובסנטימנטליות שהנושא מעלה, וגם אם ניתן להרגיש שהסרט בא ממקום כנה והושקע בו רגש אותנטי (הוא נוצר בעקבות סיפורו האישי של גולדווסר, שבנו לוקה בבעיה תפקודית), הוא עדיין עשוי בצורה נוסחתית, מיושנת וככל שהסרט מתקדם גם מניפולטיבית מבחינה רגשית. עצם הצבת הדמות של בעל פיגור שכלי היא אתגר שקשה לצלוח, ואם באת לי לילה הייתה דוגמה נדירה לסרט שהצליח לעשות זאת באמצעות הופעה נדירה של דאנה איבגי, כאן הופעתו של נבו קמחי אמנם לא צורמת יותר מדי, אבל עדיין ניתן להרגיש את המאמץ, שלא לדבר על הליהוק השגוי של קמחי בן ה-53 כבנו של דבל'ה גליקמן שבמציאות מבוגר ממנו רק ב-15 שנה. ההישענות של הסרט על נוסחאות תסריטאיות צורמת דווקא בגלל הניסיון שלו לעסוק בנושא בצורה מכובדת וכנה, אך במקום הריאליזם של סרטם הראשון נראה שמרין וגולדווסר ממשיכים את הקו המלודרמטי של סרטיהם המסחריים יותר.
קטגוריות בולטות: שחקן משנה (דבל'ה גליקמן): גליקמן הוא שחקן שתמיד נעים לראות, בתפקידים קומיים ודרמטיים כאחד, וכאן, בתפקיד לא שגרתי של אדם נוקשה וחמור סבר, הוא מצליח להכניס אליו מידה של אנושיות וחן שלא בטוח ששחקן אחר באותו תפקיד היה מצליח להוציא.
קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (נבו קמחי): כאמור, קמחי אינו עושה עבודה גרועה, אך הוא מלוהק באופן שגוי, ולמרות הדרך המפורטת שבה הוא מאמץ את אופן דיבורו והתנהגותו של אדם בעל פיגור, עדיין ניתן להרגיש מאמץ מסוים בנסיונו לגלם את הדמות; תסריט (חיים מרין): למרות שכבר היו כמה כאלה, אני עדיין כל פעם מחדש מאוכזב מתסריט גרוע של חיים מרין, לו אני עדיין שומר הערכה מרובה בשל מתחת לאף ומקס ומוריס, אך לא ניתן להתעלם מהנוסחתיות שבה מרין מגלגל את העלילה למחוזות יותר ויותר סחטניים מבחינה רגשית, גם אם הוא טווה את הדמויות והעולם שהם חיים בו בכישרון המוכח שלו.
הבחירה שלי ומצטיינים בקטגוריות השונות
כמו בשנה שעברה, אציין בכל קטגוריה מי הפייבוריט שלי בה, וגם אפרט את שאר האנשים שציינתי לטובה לאורך הסקירות בכל קטגוריה, לו היו כאלה, בסדר יורד של העדפה. גם השנה אוותר על קטגוריות האיפור ועיצוב התלבושות, שאיני בקיא מספיק בשביל להביע בהם דעה.
ליהוק: מאיה קסל (עירום)
צויינו לטובה: חלי מון סונגו (פרא אציל)
עיצוב אמנותי: רן סלוין (קריאה לחלומות)
פסקול: איציק כהן (קריאה לחלומות)
צויינו לטובה: אורי צ'צ'יק, בן לוי, ניל גיבס (אנתרקס)
מוזיקה מקורית: דודוש קלמס (ליידי טיטי)
צויינו לטובה: רן סלוין (קריאה לחלומות)
עריכה: ירון שני (עירום)
צילום: דניאל מילר (עץ תאנה)
צויינו לטובה: דמיאן דופרן (אין בתולות בקריות), מעיין בלך, יורי גרשברג, ניל כהן, רן סלוין (קריאה לחלומות)
שחקן משנה: דבל'ה גליקמן (שרוכים)
שחקנית משנה: שירה האס (פרא אציל)
שחקן ראשי: נוה צור (פרא אציל)
צויינו לטובה: גל תורן (פרה אדומה)
שחקנית ראשית: שירה האס (מראות שבורות)
צויינו לטובה: שרה אדלר (האופה מברלין) ג'וי ריגר (אין בתולות בקריות), צופית גרנט (סדקים), אביגיל קובארי (פרה אדומה)
תסריט: אופיר ראול גרייצר (האופה מברלין)
צויינו לטובה: ירון שני (עירום)
בימוי: ירון שני (עירום)
סרט: עירום
ארכיסינמה 