סרטי השבוע 30.06-06-07

השבוע יש קצת זמן לנוח בין הפסטיבל לסרטי סטודנטים שנגמר בשבוע שעבר ופסטיבל ירושלים שמתחיל בסוף השבוע הזה (המלצות עליו יתפרסמו בימים הקרובים), עם שבוע קצת פחות עמוס בסרטים מבשבועות הקודמים. אך עדיין, כל יום יש לפחות משהו אחד לראות בסינמטק, בין אם זה הקרנה נוספת למעבר לגבעות הנפלא, טרום בכורה לסרט מלחמה רוסי פיוטי, שני סרטי מתח ואימה שונים מאוד אחד מהשני, שני סרטים חשובים של מנחם גולן (לא לגחך בבקשה), או פתיחת הרטרוספקטיבה של האחים טאוויאני. צפיה מהנה.

יום ראשון 30.06

סינמטק תל אביב

20:30 – מעבר לגבעות (כריסטיאן מונג'יו, 2012, רומניה, 150 דקות)

ראו שישי שעבר.

21:00 – אומברטו ד. (ויטוריו דה-סיקה, 1952, איטליה, 89 דקות)

ראו שבת שעברה.

מעבר לגבעות. הזדמנות נוספת לראות סרט גדול

יום שני 01.07

סינמטק תל אביב

20:30 – אלדורדו (מנחם גולן, 1963, ישראל, 90 דקות)

מנחם גולן, הבמאי הפורה ביותר בתולדות ישראל, חוגג 50 שנות יצירה במלאות יובל לסרט הזה, שהיה הראשון שלו. שנה לאחר מכן הוא יפיק לאפרים קישון את סלאח שבתי, שהפופולריות העצומה שלה הוא זכה (מיליון צופים) תניח את היסודות לקולנוע המסחרי, הבידורי והלא מגוייס שהיה עוף נדיר בישראל של אותן שנים. כאן הוא משתמש בשניים משחקני הסרט ההוא – חיים טופול וגילה אלמגור (וגם בשייקה אופיר, שזכור בשל סרט אחר של קישון), בשביל ליצור סרט פשע יפואי ששמו נלקח משם מועדון הלילה שמהווה את לב ההתרחשויות האפלות שבסרט. הזדמנות לראות סרט ז'אנר ישראלי ממש באחד מרגעי לידתו של התחום בארץ.

יום שלישי 02.07

סינמטק תל אביב

11:00 – חשמלית ושמה תשוקה (איליה קאזאן, 1951, ארה"ב, 122 דקות)

ראו יום רביעי.

יום רביעי 03.07

סינמטק תל אביב

19:00 – חשמלית ושמה תשוקה (איליה קאזאן, 1951, ארה"ב, 122 דקות)

העיבוד של איליה קאזאן למחזה הקלאסי של טנסי וויליאמס הוא בעל ערך היסטורי יותר מאמנותי, ולמרות שכמו המחזה עצמו הוא התיישן ונראה היום היסטרי ומלודרמטי כמו הגיבורה שלו, זוהי עדיין הזדמנות לראות סגנון משחק חדש נולד בהוליווד. קאזאן היה ממקימי הסטודיו למשחק שנים ספורות קודם לכן, שם לימדו את "השיטה", שבהשפעת סטניסלבסקי ובפיתוחו של לי שטרסברג (יחד עם קאזאן ואחרים) שמו דגש על הפן האישי שהשחקן מביא לגילום הדמות שלו ולהתמסרות וההזדהות הטוטאליות שלו איתה. מרלון ברנדו בתפקידו פורץ הדרך כסטנלי קוואלסקי הפך לאייקון של משחק בסגנון הזה, וויויאן לי (שזכורה היום בעיקר בשל תפקיד דומה בחלף עם הרוח) כבלאנש דובואה מגלמת את המעבר שגם שחקניות ותיקות יותר עשו מסגנון המשחק הקלאסי לזה החדש.

יום חמישי 04.07

סינמטק תל אביב

22:00 – הערפל (ג'ון קרפנטר, 1980, ארה"ב, 91 דקות)

במאי האימה המוצלח ג'ון קרפנטר רכב על ההצלחה האדירה של ליל המסכות, ושנתיים לאחר מכן יצר את הסרט הזה, שגם בו מככבת ג'יימי לי קרטיס הצעירה, יחד עם אמה ג'נט לי (הידועה בשל סרט אימה אחר, פסיכו). הן מגלמות שתיים מהתושבות של עיירת חוף שנבנתה על חורבות מושבת מצורעים, המותקפת ע"י ערפל מסתורי שממנו מגיחות רוחותיהם הרצחניות של המצורעים שמצאו בה את מותם. כמו בסרטו הידוע מ-1976 תחנה במצור, גם כאן זהו פורטרט של אנשים רגילים הנתונים במצור מפני כוח מאיים, כשהאימה נובעת מהאווירה שהאיום יוצר ולא מרציחות מבהילות נוסח סרטו הקודם. ההקרנה היא במסגרת הקרנות סרטי מד"ב ואימה של פסטיבל אוטופיה, ותלווה בהרצאה לפני הסרט מפי איציק רוזן.

יום שישי 05.07

סינמטק תל אביב

19:30 – בנות השטן (אנרי-ז'ורז' קלוזו, 1955, צרפת, 114 דקות)

אחד מסרטיו הנודעים והטובים ביותר של מי שנחשב לתשובה הצרפתית לאלפרד היצ'קוק, שנים לפני שקלוד שברול תפס את אותה משבצת. סרטו של קלוזו, שאין להתבלבל בינו לבין הרימייק האיום שנושא את אותו שם עם שרון סטון ואיזבלה רוסליני, מבוסס על ספר מאת אותו צמד סופרים (פייר בולו ותומס נארסז'ק) שעל-פי ספר אחר שלהם היצ'קוק יעשה את ורטיגו שלוש שנים מאוחר יותר. ורה קלוזו (אשתו של הבמאי) וסימון סיניורה הגדולה מגלמות שתי נשים שמאומללות ע"י אותו גבר, האחת היא אשתו והשניה פילגשו. הן מחליטות לרצוח אותו ולהשליך את הגופה לבריכת בית הספר, אך מגלות בבוקר שלמחרת שהיא נעלמה. מכאן ואילך העלילה הולכת ומסתבכת, עד לטוויסט שבסופו שהוא כה גדול, שבסיום ישנה כתובית המבקשת מהצופים לא להרוס לחבריהם את ההנאה ולהימנע מלגלות להם אותו.

בנות השטן. היצ'קוק נוסח צרפת

יום שבת 06.07

סינמטק תל אביב

11:00 – קיץ אצל סבא (הו הסיאו-הסיאן, 1984, טייוואן, 98 דקות)

מסרטיו המוקדמים של אחד מגדולי במאי טייוואן (יש היגידו הגדול ביותר), הו הסיאו-הסיאן. התמה האסיאתית הנפוצה של ילד המבלה תקופה אצל סבו או סבתו בכפר המרוחק מוגשת גם כאן, אך בצורה בלתי סנטימנטלית וכזאת שחושפת את הפרטים הקטנים של עולם הילדות והגילוי של עולם המבוגרים. הסרט היה הראשון בטרילוגית סרטי התבגרות של הבמאי, שכוללת גם את סרטיו הידועים יותר עת לחיות ועת למות ו-Dust in the Wind. את אחד מהתפקידים מגלם הבמאי המנוח אדוארד יאנג (אחד ושתיים), שהוא הטוען השני לכתר של גדול במאי טייוואן.

13:30 – חייו של ווילד (בריאן גילברט, 1997, בריטניה, 115 דקות)

דרמה ביוגרפית שבה סטיבן פריי משחק את אוסקר ווילד, האם צריך להוסיף משהו?

16:00 – חשמלית ושמה תשוקה (איליה קאזאן, 1951, ארה"ב, 122 דקות)

ראו יום רביעי.

18:30 – אלונסנפן (פאולו וויטוריו טאוויאני, 1974, איטליה, 110 דקות)

לרגל עליית סרטם החדש קיסר חייב למות בהקרנות סדירות בסינמטק, תיערך מחווה מקיפה לסרטיהם של צמד האחים שהיו בין הקולות החשובים ביותר של הקולנוע האיטלקי בשנות השבעים והשמונים. הרטרוספקטיבה נפתחת עם הסרט המוקדם ביותר שיוקרן בה, והוא מתרחש בתחילת המאה ה-19 באיטליה, ובו מרצ'לו מסטרויאני מגלם מורד שמשתחרר מהכלא ומחוזר על-ידי השלטונות וחבריו המורדים גם יחד, אך אינו נלהב לשתף עם אף אחד מהם פעולה. אין מתאים ממסטרויאני בשביל לגלם את דמות האריסטוקרט המפוכח וחסר התשוקה לחיים, והאחים טאוויאני משתמשים בדמותו כדי לשאול שאלות על טיבה של המחויבות הפוליטית. את המוסיקה כתב אניו מוריקונה.

19:00 – קזבלן (מנחם גולן, 1973, ישראל, 122 דקות)

השבוע חוגגים לא רק 50 לסרטו הראשון של מנחם גולן, אלא גם 40 לאחד מסרטיו המצליחים והזכורים ביותר. בעיני זהו אחד מסרטיו הטובים ביותר, ואם היום גולן זכור בעיקר כבמאי אקספלויטיישן מסחרי על גבול הנלעג, כדאי לזכור שבזמנו הוא היה איש מקצוע מיומן ומהנה למדי. הוא לוקח את המחזמר של יגאל מוסינזון על מלך השכונה המרוקאי שמתאהב באשכנזיה, והופך אותו לספקטקל קולנועי שבו רחובות יפו הופכות לשדה קרב של ריקודים ושירה, בעזרת הצילום מלא החיים של דוד גורפינקל והמוזיקה הנפלאה שכתב דובי זלצר, שהיא למעשה סוד כוחו של הסרט.

21:00 – בערפל (סרגיי לוזניצה, 2012, רוסיה, 127 דקות)

אמנם הסרט הזה הופיע בפסטיבל ירושלים כבר לפני שנה, אך כעת הוא עולה להקרנות בקולנוע אורלנדו, וטוב מאוחר מאשר אף פעם. לרגל עלייתו הוא מוקרן בסינמטק במסגרת "סרטים באפלה" של ירון שמיר, בה הוא נותן הרצאה של חצי שעה או יותר על הסרט והבמאי הנידונים. זהו סרטו העלילתי הראשון של הדוקומנטריסט הפיוטי סרגיי לוזניצה (שעל סרטיו התיעודיים כתבתי בשבוע שעבר). זהו סרט מלחמה פיוטי (במיטב המסורת של הקולנוע הרוסי) שבו פועל רכבת שנחשד בבגידה נתפס ע"י שני פרטיזנים ומובל ליערות, שם השלושה נאלצים להתמודד עם המצב אליו הגיעו. כמו בסרטיו התיעודיים, גם כאן מדובר באחד מהשרידים האחרונים למסורת הפיוטית של הקולנוע הרוסי, ועדות חיה ומבורכת לכך שגם היום עוד נותר משהו ממנה.

בערפל. סרט מלחמה פיוטי בן ימינו

סרטי השבוע 23.06-29.06

השבוע פסטיבל סרטי הסטודנטים ממשיך עוד יומיים, מה שנותן לנו הזדמנות לפגוש את דריו ארג'נטו הגדול, שעל בואו כתבתי בשבוע שעבר. לאחר מכן הסינמטק ממשיך בשגרת המחוות שלו – כשהבולטות הן המחווה לפסטיבל ירושלים שממשיכה להציג סרטים ראשונים של בולטי הבמאים שפעילים כיום, והרטרוספקטיבה לאורי זוהר, שמסתיימת בערב חגיגי במיוחד כחלק מאירועי לילה לבן בתל אביב. באמצע יש גם סרט אהוב במיוחד בסינמטק הרצליה, והזדמנות נדירה לראות סרט שיגנז מהמסכים בקולנוע לב. צפיה מהנה.

יום ראשון 23.06

סינמטק תל אביב

17:00 – כיתת אמן עם דריו ארג'נטו

במאי המתח והאימה הגדול דריו ארג'נטו מגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים, ויעביר כיתת אמן שבה שמוליק דובדבני ודן מוג'ה ידברו איתו על משיכתו לז'אנר והעצות שהטא יכול לתת לבמאים הצעירים בישראל שמתחילים לפסוע גם בנתיבי הז'אנרים האלה. ארג'נטו היה מהבולטים והחשובים שבבמאי ז'אנר הג'יאלו האיטלקי – סרטי מתח ואימה איטלקיים שבדומה לז'אנר הסלאשר האמריקאי (עליו השפיעו רבות), במרכזם עומד לרוב רוצח שהמשטרה דולקת אחריו, ורציחותיו מעוצבות בצורה מסוגננת וויזואלית מאוד, כמו נאמברים בסרט מוזיקלי שאמורים להמם את הקהל. לאחר מכן הוא הפך לבמאי אימה על טבעית חשוב עם סרטים כמו סספיריה ואינפרנו (שעיצב במאי האימה האיטלקי החשוב מאריו באווה). מאוחר יותר הערב יוקרן סרט שיצר בין שתי התקופות הללו, אדום עמוק.

20:30 – הדשוט (פן-אק רטנרואנג, 2011, תאילנד, 105 דקות)

סרטו האחרון של אורח הפסטיבל לסטודנטין פן-אק רטנרואנג, הוא מותחן פשע על שוטר שלאחר כדור בראש מתחיל לראות את העולם הפוך. זוהי גיחה חריגה של הבמאי האמנותי לרוב הזה לטריטוריית סרטי הז'אנר, בעלילה שמזכירה סרטים הונג-קונגיים (לדוגמה הסרט בעל השם הדומה כדור בראש של ג'ון וו מ-1990), אך כמו תמיד אצל הבמאי הייחודי הזה, הוא נותן לו את הטוויסט החריג והפיוטי שלו.

21:00 – דייג לילי (צ'אן-ווק פארק וצ'אן-קיונג פארק, 2011, דרום קוריאה, 30 דקות)

פיספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בשבוע שעבר, לכן שמחתי שיש הקרנה נוספת שלו כחלק מהפסטיבל לסרטי סטודנטים שאוכל להמליץ עליה. סרטו הקצר של צ'אן-ווק פארק, אחד מחשובי וטובי הבמאים של סצנת הקולנוע המשגשגת של דרום קוריאה (שבעה צעדים, צמא), אותו ביים יחד עם אחיו צ'אן-קיונג פארק, מתהדר בתואר הסרט החשוב הראשון שצולם כולו בסמארטפון (אייפון 4 במקרה הזה, מה שהופך אותו כבר לסרט תקופתי בימינו). הסרט עוסק בדייג שתופס אישה בחכתו, וגם בו בולטת יכולת ההמצאה הקולנועית של פארק וחוש ההומור המקאברי והממזרי שלו.

22:00 – רומן (קתרין ברייה, 1999, צרפת, 84 דקות)

אחד מסרטיה הבולטים והמוצלחים של היוצרת הפרובוקטיבית קתרין ברייה, וגם אחד החזקים שבהם. אישה צעירה מגלה שבן זוגה האהוב מפסיק להימשך אליה, ויוצאת לחפש התנסויות מיניות שונות ומשונות שבהם היא עוברת תהליכים של חקירת מיניותה אך גם השפלה ובושה, תמות דומיננטיות ביצירתה של ברייה. על הכל הבמאית/סופרת הצרפתית מוסיפה דיבורים אקזיסטנציאליסטיים בלתי פוסקים של הגיבורה בקריינות ובשיחותיה עם בני זוגה (אחד מהם הוא כוכב הפורנו רוקו סיפרדי, שישתף פעולה עם ברייה גם באנטומיה של גיהנום, סרטה הנודע לשמצה ביותר, שגם יוקרן ביום שישי בחצות). שילוב צרפתי מאד בין מיניות להתפלספות, שעלול להיראות נלעג ויומרני בעיני רבים, אך יש בו גם משהו עז מבע ומעורר עניין אם מצליחים להסתנכרן אליו.

24:00 – אדום עמוק (דריו ארג'נטו, 1975, איטליה, 126 דקות)

כאמור, הסרט שנבחר ללוות את ביקורו של ארג'נטו בפסטיבל הוא מעין יצירת ביניים בקריירה שלו, שמשלבת את ז'אנר הג'יאלו שהתמחה בו בראשית שנות השבעים, עם סרטי האימה העל-טבעיים שהתמחה בהם בסוף שנות השבעים ושנות השמונים, וכיום נחשב גם לאחד מסרטיו הטובים והחזקים ביותר. דייוויד המינגס (הזכור מתפקידו האייקוני בבלואו-אפ של אנטוניוני) מככב כפסנתרן שעד לרצח של מדיום, ומסתבך במשחק חתול ועכבר שמעורבים בו הרוצח, פרופסור לתורת הנסתר, בית ישן שעולה בלהבות, ושאר דימויים גותיים מדמיונו הפורה של המאסטר ארג'נטו.

אדום עמוק. הדמיון הפורה של ארג'נטו

יום שני 24.06

סינמטק תל אביב

13:00 + 11:00 – לקראת היסטוריה של קולנוע ישראלי קצר

אחד האירועים המעניינים (והמוצדקים) ביותר בפסטיבל לסרטי סטודנטים השנה, שמוקדש לקולנוע ישראלי, הוא התוכנית הזאת, בת הארבע שעות (בשני חלקים) שמוקדשת להיסטוריה של הקולנוע הישראלי הקצר (הסטודנטיאלי והלא-סטודנטיאלי) שאצרו ליביו כרמלי ופבלו אוטין, שגם כתב לכבוד המאורע טקסט מפורט ומעמיק על הנושא. הסרטים שיוקרנו במקבץ הראשון הם: נופר של יניב טל (1996), הברקה קצרצרה ואסתטית בת 4 דקות שצילם אסף סודרי; מכתבים לפליציה (1993) המבריק של יגאל בורשטיין, שמעמת בין טקסטים של קפקא להתרחשויות במועדון ריקודים בת-ימי; אפטר (1977), סרט הסטודנטים המרשים שיצר רנן שור במסגרת לימודיו באוניברסיטת תל אביב; הישרדות (1983) של רם לוי, סאטירה מושחזת וקצרה שכתב יהושע סובול ונכללה בסרט האפיזודות הפוליטי צוותא 83'; הבית השקוף ( 1987) של איילת מנחמי, מהקולות המסוגננים והייחודים של הקולנוע הסטודנטיאלי בשנות השמונים, שבמסגרתו יצרה גם את סרטה הטוב ביותר, עורבים; אני אחמד (1966) שביים אבשלום כץ וכתב רם לוי, והיה לסרט הישראלי הראשון שהציג את יחסי היהודים-ערבים מנקודת מבטו של הערבי, ועורר מהומה גדולה. המקבץ הראשון יחתם עם משמרת שנייה (1995) שביים אודי בן אריה וכתב רן תלם (שגם מככב), מבט הומוריסטי ושנון על אותו סכסוך, באחד מסרטי הסטודנטים המעוטרים ביותר שיצאו מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.

המקבץ השני יחל ב-13:00 ויכלול את: יום (הולדת) אחד בחורף 74 (1974) של נילי דותן, בוגרת המחזור הראשון של החוג לקולנוע, עוד הזדמנות להתוודע לקולנוע הסטודנטיאלי של שנות השבעים, שרובו נשכח או אבד; נגוע (1982) של עמוס גוטמן, שהיה סקיצה קצרה לסרטו הארוך באותו שם שיצר שנה אחריו; סוסי ים (1998) של ניר ברגמן, גם מעין סקיצה לכנפיים שבורות שברגמן יביים בהמשך, ואחד מהסרטים הטובים והיציגים ביותר של סם שפיגל; לאט יותר (1967) של אברהם הפנר, אחד הסרטים היפים ביותר שנעשו בישראל בכלל, ע"פ טקסט של סימון דה בובואר; הקרקס הסולידי (2003) של ימי ויסלר ונועם ענבר, שהוא מעין רצף מערכונים בן 2 דקות שעושה מחווה לקולנוע האילם ונוצר במקור כקידום מכירות לאלבום של הבילויים. המקבץ יסתיים עם שלום למחסל (1987) של איציק פלורנטין (כיום במאי סרטי אקשן בהוליווד), כנראה ההפתעה הגדולה ביותר למי שטרם ראה אותו, סרט אמנויות לחימה כחול לבן, שנוצר באוניברסיטת תל אביב יותר משני עשורים לפני שהחלה פריחת סרטי הז'אנר בישראל שמתרחשת עכשיו. באופן כללי המסגרת הזאת היא הזדמנות חובה להתוודע לצד אחר של הקולנוע הישראלי שלרוב נותר בלתי מוכר, וכולי תקווה שזו תהיה סנונית ראשונה לתוכניות רבות מאותו סוג שיבואו בהמשך.

15:00 – האדמה שלי (נביל עיוש, 2011, מרוקו/צרפת, 80 דקות)

אחד הסרטים הנפיצים ומעוררי המחלוקת שודאי יוקרנו בפסטיבל (ויכל גם לעורר הד גדול בישראל לו היה מוקרן כאן קודם) הוא סרטו התיעודי של נביל עיוש, שמתעד עדויות של פלסטינים שגורשו מאדמותיהם, ומעמת אותן עם המקומות שכיום ישראלים חיים בהם. הוא בודק מה התושבים הנוכחיים של המקומות האלה חושבים על העבר שלהם, וכיצד הם מגיבים לעדויות המוקלטות של אלו שחיו בבתיהם לפניהם. סוג של חשבון נפש שבקולנוע הישראלי היו נסיונות לרמוז עליו (בית של עמוס גיתאי למשל), אך לעולם לא בצורה כה בוטה.

19:30 – חיי ישו (ברונו דומון, 1997, צרפת, 96 דקות)

הפסטיבל לסרטי סטודנטים נגמר, ואפשר לחזור לשיגרה, ולהקרנות המחווה לפסטיבל ירושלים שחושפות את בכירי יוצרי הקולנוע כיום בסרטיהם הראשונים. הפעם זהו הפילוסוף שהפך לקולנוען ברונו דומון, שכבר בסרטו הראשון (זוכה פרס מצלמת הזהב המוענק לסרטי ביכורים בפסטיבל קאן) מנסח את הקוד האסתטי שיהיה מזוהה איתו וישפיע על הקולנוע האמנותי בן זמננו – שוטים ארוכים ומרוחקים, לאקוניים ומנוכרים, שקורים בהם מעשים של אלימות ומיניות בלתי מרוסנים. הרקע בסרט הזה הוא עיר מבודדת בפלנדריה בה המתח האתני גורם להתפרצות של אלימות. הסגנון הפרובוקטיבי והקר של דומון מחוקה כיום ע"י יוצרים רבים (אצלנו למשל בהנותנת של הגר בן אשר) ויש בו פעמים רבות משהו מאוס ומניפולטיבי, אבל אצל דומון ניתן לראות אותו בשיאו, עם כל החומרה והעומק הפסיכולוגי והפילוסופי שמצדיקים שימוש בו.

22:00 – הוידיאו של בני (מיכאל האנקה, 1992, אוסטריה, 105 דקות)

ומיוצר של אלימות לקונית, למאסטר הגדול של הניכור ודה-הההומניזציה האלימים של הקולנוע בן ימינו. כיום האנקה התעדן והשתכלל בשפתו הקולנועית, אך עד לפני שלושה סרטים הוא היה ידוע בעיקר בשל חוסר הרחמים שהוא מגלה כלפי צופיו בתיאור של אלימות ורוע חסרי סיבה או סיכוי למפלט. אך מתקופתו זאת, שהנודע שבסרטיה הוא משחקי שעשוע, דווקא הסרט המוקדם הזה הוא לדעתי המוצלח ביותר. פורטרט של נער סוציופתי שאובססיבי לצפיה בוידיאו ולתיעוד במצלמת הוידיאו שלו, גם של המעשים המזעזעים שהוא עושה בבת כיתתו שבאה לביתו. הסיבה שהסרט הזה מתעלה על שאר היצירות של האנקה מהתקופה היא דווקא בשל הספציפיות והייחודיות של הדמות הבלתי אנושית שעומדת במרכזו, שהיא בו בזמן מפלצתית אך גם שגרתית לחלוטין ומייצגת ממוצעת לחלוטין של בני דורה, מה שהופך את העוצמה הרגשית של הסרט לחזקה הרבה יותר.

יום שלישי 25.06

סינמטק הרצליה

21:00 – ארוחת הערב שלי עם אנדרה (לואי מאל, 1981, ארה"ב, 107 דקות)

הסרט הזה כבר הוקרן בסינמטק תל אביב ממש לא מזמן, אבל כל הזדמנות היא טובה להתוודע לאחד הסרטים שאני אישית הכי אוהב בעולם. הסרט הייחודי הזה, שהפך בשנות השמונים להצלחת ארטהאוס משמעותית וזכה לשפע של מחוות ופארודיות, מורכב כולו משיחה אחת, שמתנהלת במהלך אותה ארוחת הערב, כש"שלי" מתייחס לשחקן הדגול וואלאס שון, שכיום זכור בעיקר בשל תפקידו כויזיני הגמד מהנסיכה הקסומה, ואנדרה הוא המחזאי אנדרה גרגורי, שכתב את המחזה שעיבד לסרט, ומשחק בתפקיד עצמו. השיחה שהם מנהלים היא על הדברים הרלוונטיים ביותר לחיינו – חיפוש עצמי, מציאת קריירה, מקומנו בעולם המודרני וההשפעה שלו על הטבע האנושי, המסכות שאנו עוטים על עצמנו בעולם והחוויות מעוררות החושים שמפכחות אותנו מהתנהלותנו הרגילה. גרגורי גורם לכל הנושאים הניו-אייג'ים ברוחם האלה להישמע מרעננים, ליריים ועוצמתיים כמו שהיו לראשונה לפני יותר משלושים שנה, והסרט כולו מוכיח כיצד מספיק בשיחה אחת בשביל ליצור סרט מופלא.

ארוחת הערב שלי עם אנדרה. שיחה אחת מספיקה לסרט גדול

יום רביעי 26.06

סינמטק תל אביב

18:30 – חשד (אלפרד היצ'קוק, 1941, ארה"ב, 99 דקות)

יש שמועה שבסוף השנה הולכת להיות רטרוספקטיבה מקיפה להיצ'קוק, ואם זה נכון הרי זאת סנונית ראשונה ומבורכת להקרנת סרט של היצ'קוק שאינו מה5-6 הקאנוניים ביותר שלו, שמלבדם קשה למצוא אחרים בסינמטק. זהו אחד מסרטיו החשובים שיצר בתחילת דרכו בארה"ב (בה התחיל לעבוד שנה קודם לכן עם רבקה שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר), וגם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם קרי גרנט, שינהל שיתוף פעולה פורה מאוד עם היצ'קוק בהמשך. הוא מככב כפלייבוי צעיר וחלקלק שמתחתן עם אנגלייה ביישנית (ג'ואן פונטיין), שמתחילה לחשוד שהוא מתכנן להרוג אותה בכדי לזכות בכספה.

21:00 – OFF3 – סרטי ברוס קונר (ברוס קונר, 1958-1981, ארה"ב, 7 סרטים באורך כולל של 40 דקות)

סדרת OFF3 המצוינת, שמוקדשת לקולנוע נסיוני אמריקאי ואותה אוצר חן שיינברג, ממשיכה והפעם במפגש החמישי היוצר שעומד במרכז הוא האמן הרב-תחומי ברוס קונר. הוא התחיל כיוצר של אסמבלאז'ים המורכבים מפריטים שונים שמצא, ובסוף שנות החמישים החל ליצור גם סרטים במתכונת דומה, כשהוא עורך חלקים שונים מסרטים זולים, יומני חדשות, פרסומות וכל הבא ליד כדי ליצור אמירה על טבעו ורוחו של הקולנוע, במה שהפך היום להיות ז'אנר בפני עצמו בקולנוע הנסיוני הקרוי found footage.  ההקרנה היא של עותקי 16 מ"מ וזו הזדמנות נדירה להיחשף אליהם בפורמט שבו התכוונו שהם יוקרנו.

22:00 – רהיטים זעירים (לנה דנהם, 2010, ארה"ב, 98 דקות)

לפני שלוש שנים הייתי בפסטיבל ירושלים בהקרנה של הסרט הזה, ולאחריו היתה שיחה קצרה עם היוצרת הצעירה והביישנית של קומדית האינדי הקטנה הזאת, שכבר זכתה להצלחה ביקורתית וכונתה כבר "התשובה הנשית לוודי אלן" אבל לא ממש ידעה מה צפון בעתידה, למרות שכבר אז נדמה לי שהיא סיפרה שהיא עובדת על סדרה עם HBO. שלוש שנים לאחר מכן, דנהם היא מיוצרות הטלוויזיה הבכירות של דורה בזכות Girls, וסרטה הראשון נותר האחרון בינתיים. כמו הסדרה שבזכותה היא ידועה, גם כאן מדובר במבט כנה, קומי וחסר פחד בעוקצניותו של חייה וסביבתה, כשהפעם הדגש הוא על חיי משפחתה הבורגנית בניו יורק וחוסר הכיוון של דנהם הצעירה שסיימה תואר בקולנוע ולא יודעת מה לעשות בו. כמו הסדרה שהיא יצרה, גם כאן יש תחושה שדנהם מפליאה בלתאר את הסביבה שהיא חיה בה ואת הדור שהיא חלק ממנו, אך לא באמת מסוגלת להוציא אמירה יותר עמוקה מהחומרים האלה. אך עדיין מדובר באחת היוצרות המעניינות שפעילות כיום באמריקה, וכנראה צפיית חובה עבור חובבי (שלא לדבר על חובבות) הסדרה.

יום חמישי 27.06

סינמטק תל אביב

19:00 – לול (אורי זוהר, 1970/1988, ישראל, 90 דקות)

הרטרוספקטיבה לאורי זוהר מסתיימת בערב חגיגי שבו מתקים הלילה הלבן של תל אביב, מה שאומר הקרנות אל תוך הלילה של הטרילוגיה שלו (על כך בהמשך) ושל סרטים נוספים שהיה שותף להם במשחק או הפקה, כשהכניסה לכולם היא חינם. בערב יוקרנו גם סרטי פולחן ישראליים נוספים, ובין שאר הסרטים שיוקרנו ועליהם לא אפרט ניתן למצוא את גבעת חלפון אינה עונה (ב-22:00), הכוכב הכחול (בחצות), הלהקה (הסרט האחרון שבו שיחק זוהר, גם כן בחצות) ואחרים. הערב נפתח עם הגירסה הקולנועית לארבעת תוכניות לול שהופקו במקור ב-1970 ונערכו לכדי 90 דקות מרוכזות ב-1988. לול היתה תכנית המערכונים הראשונה בטלוויזיה הישראלית, ומעין חלוץ לכל תוכניות המערכונים והסאטירה שבאו אחריה (למשל ניקוי ראש, שהחלה 4 שנים מאוחר יותר). התוכניות, שהופקו בצורה כמעט מחתרתית עם תקציב מאוד מצומצם ובהפקה עצמאית, שילבו בין המערכונים של זוהר והמוזיקה של אריק איינשטיין, כשמסביבם מה שכיום ידוע כ"חבורת לול" – קבוצה של אנשים יצירתיים באופן בלתי רגיל שהתקבצו סביב הכריזמה והיכולת למשוך קהל של זוהר ואיינשטיין, ביניהם ניתן למצוא את שלום חנוך (שבאחת התוכניות מצולמת לידת בתו הראשונה מאיה והשיר שנכתב לכבודה), בועז דוידזון (שביים את שבלול, שיוקרן בחצות), יהונתן גפן ויענקל'ה רוטבליט, שכתבו מילים לרבים מהשירים, צבי שיסל, שתיפקד על תקן אמרגן/שחקן/ליצן חצר, שמוליק קראוס וג'וזי כץ (שכזכור הכירו את איינשטיין מימי החלונות הגבוהים), ואחרים. חלק מהמערכונים כידוע הפכו לקלאסיקות (כמו המערכון על זוהר ששובר את הטלוויזיה כשבמקום כדורגל משודרת האופרה לה מרמור, שכיום אולי קצת נשכחה העובדה שמקורו בלול), וזו הזדמנות מצוינת להתוודע גם לפחות ידועים שבהם, ולהנות מהמוזיקה העל-זמנית של איינשטיין וחנוך.

20:00 – מציצים + חתונה בירושלים (אורי זוהר, 1972, ישראל, 90 דקות + רנן שור, 1985, ישראל, 10 דקות)

הסרט הראשון בטרילוגיה של אורי זוהר הוא סרטו הידוע והמצוטט ביותר, ואיכשהו גם מסרטיו המוערכים ביותר ביקורתית, לפחות כיום. בסרט הזה לראשונה זוהר הצליח לגשר בין הנטיות האמנותיות שלו לבין היכולת לפנות לקהל גדול, בין הוולגריות לבין הליריות, וגם לראשונה הצליח לנסח סגנון קולנועי אישי שאינו מחקה באופן מובהק סגנונות אחרים (עוד על כך כאן וכאן). זוהר החל פה את הטרילוגיה התל אביבית שלו, שמתבוננת בכנות ובביקורת וחשיפה עצמית אמיצות ובלתי מתייפיפות, על הנפש הגברית הצברית, שנעה בין מצ'ואיזם לאינפנטיליות, ולראשונה גם מלהק את עצמו לתפקיד הראשי (לטענתו מסיבות של נוחות ותקציב יותר מאמירה מכוונת). קשה להאמין שיש מישהו שעוד לא ראה את הסרט הזה, אך התבוננות מחודשת בו (ועוד יותר כחלק מצפיה רציפה בכל הטרילוגיה) תמיד מגלה את הצדדים הפחות נגלים לעין שמראים עוד יותר כמה אישית היצירה הזאת וכמה הסגנון שלו בא בה לכדי בשלות, גם אם כמו בכל סרטיו, יש בה מידה בלתי מבוטלת של חוסר שלמות. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר של רנן שור שמתעד את החתונה המסורתית בין בתו של אריק איינשטיין לבנו של אורי זוהר, שמהווה תיעוד נדיר של זוהר ואיינשטיין בתקופה שלאחר חזרתו בתשובה של הראשון ופרישתו מהופעות ותחילת הסתגרותו בבית של השני.

22:00 – עיניים גדולות (אורי זוהר, 1974, ישראל, 90 דקות)

אך עם כל הכבוד למציצים, עיניים גדולות הוא כנראה סרטו הטוב ביותר של זוהר. שיתוף הפעולה בתסריט עם הסופר הדגול יעקב שבתאי (ששלוש שנים לאחר מכן ישלים את זכרון דברים המופתי שלו, שבו יש לפחות דמות אחת שלוקה באותם "עיניים גדולות" ורעב בלתי פוסק ומייסר לחיים), עזר לזוהר לתמצת בצורה המזוקקת ביותר את הנושאים שמעניינים אותו, ואת דמות הגבר האינפנטילי וחסר השובע שלו (בגילומו), שמונע כמו דינמו בלתי פוסק לחטוף כל מה שהחיים, באפסיותם, מסוגלים להציע לו, ובדרך מחסל את כל מה שכבר יש לו. אריק איינשטיין משחק את החבר הכי טוב שלו, שבמקרה גם משחק בקבוצת הכדורסל שאותה הוא מאמן, סימה אליהו (אשתו של איינשטיין) משחקת את פילגשו, ואליה זוהר (אשתו בחיים של זוהר) את אשתו. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר של גיל ויינשטיין מאוניברסיטת תל אביב שחקן ספסל מ-2012, שבו אסי דיין משחק דמות שהיא ספק המשך של הדמות מהסרט, ספק התכתבות עם זוהר כיום.

24:30 – הצילו את המציל (אורי זוהר, 1977, ישראל, 90 דקות)

הסרט האחרון בטרילוגיה, וסרטו העלילתי האחרון של זוהר לפני שחזר בתשובה, הוא שוב ניסיון של זוהר לפנות לקהל בצורה עממית יותר לאחר כשלון כלכלי של סרטו הקודם. זוהר מגלם גם כאן דמות של גבר אינפנטילי ורודף נשים שמבלה את רוב זמנו בחוף הים (במקרה הזה מכיוון שהוא מציל), שמסתבך כשמתחילים לחשוד בבגידותיו. התוצאה היא קומדית טעויות על גבול הבורקס (ובהשתתפות שחקנים בולטים מהז'אנר כדוגמת יוסף שילוח וגבי עמרני), שהיא אולי לא סיום מפואר לקריירה העשירה של זוהר, אך בהחלט יצירה אופיינית של מי שתמיד עינו האחת חיפשה אחר אמת אמנותית, והשניה פזלה אל הקהל, מתוקף היותו (גם היום) בדרן מבטן ומלידה.

עיניים גדולות. זה סיפור על בני פורמן

יום שישי 28.06

לב תל אביב

11:00 – מעבר לגבעות (כריסטיאן מונג'יו, 2012, רומניה, 150 דקות)

מפגש שני של קולנוע מחוץ לזרם, המיזם המשותף של קולנוע לב והבלוג סריטה, שהמפגש הראשון שבו שלח אותי לכתוב את הטקסט על סרטו האחרון של טרנס מאליק. הפעם זהו סרטו החדש של כריסטיאן מונג'יו, זוכה דקל הזהב על 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים, ואחד מהקולות החשובים של הגל החדש של הקולנוע הרומני, אחד מהזרמים המשמעותיים ביותר של הקולנוע בן זמננו. מי שראה את סרטו הידוע (או קולנוע רומני עכשווי) יודע למה לצפות – ריאליזם קר, איטי, חודר קרביים וחשוף רגשית, שלא נותן הנחות לצופה אך מזכה אותו בחוויה יוצאת דופן. הפעם זהו סיפורן של שתי נשים במנזר מבודד באזורים שכוחי האל של רומניה, כשהאחת חוזרת אל חברתה שהפכה לנוצרית אדוקה בשביל לקחת אותה משם, מה שמתברר כלא פשוט בכלל. הסרט לא יוקרן בהקרנות מסחריות ולכן זוהי הזדמנות נדירה לראות אותו (הוא יוקרן גם בסינמטק בהמשך כמה פעמים, למי שיפספס את ההקרנה הזאת).

סינמטק תל אביב

19:00 – מסיבת נישואין (אנג לי, 1993, טייוואן/ארה"ב, 104 דקות)

המחווה לפסטיבל ירושלים מציגה היום באופן חריג שני סרטים מוקדמים (במקום אחד בשאר המקרים) של במאי שהם היו הראשונים להציג את יצירתו בארץ, בדמות שני סרטיו הראשונים של הבמאי הטייואני שפועל כבר שנים רבות בארה"ב (וזוכה האוסקר האחרון על בימוי עבור חיי פיי), אנג לי. דווקא הסרט השני מוקרן ראשון, ובו צעיר הומוסקסואל טייואני שגר באמריקה מזמין את הוריו מטייואן למסיבת נישואין פיקטיבית, בה הוא נאלץ להעמיד פנים שהאישה איתה הוא מתחתן עבור גרין קארד היא אהובתו ולהסתיר את מאהבו. אחד מסרטיו האישיים ביותר של לי, שכידוע בעצמו היגר מטייואן לארה"ב והינו הומוסקסואל, דבר שבלט בעיקר בעשור הראשון של יצירתו ואיכשהו הועם עם השנים כשהפך לבמאי סרטי ראווה.

21:30 – לדחוף ידיים (אנג לי, 1992, טייוואן/ארה"ב, 106 דקות)

סרט הביכורים של אנג לי עוסק גם הוא בצעיר ממוצא טייואני שחי באמריקה וזוכה לביקור משפחתי ממולדתו, בדמות סיפורו של איש עסקים נשוי שמזמין את אביו להגר לאמריקה ולבוא לחיות יחד איתו ועם אשתו, מה שמערער את שיווי המשקל בבית ויוצר שפע של קונפליקטים הנובעים מהבדלי התרבויות. דוגמה נוספת לסגנון העדין והמשועשע של לי בתחילת דרכו, שכמו התמות ההומוסקסואליות, גם ממנו נדמה שלא נותר זכר ביצירתו העכשווית.

יום שבת 29.06

11:00 – אומברטו דה (ויטוריו דה-סיקה, 1952, איטליה, 89 דקות)

אחד מהשיאים המאוחרים של הקולנוע הניאו-ריאליסטי (אני חושב שזהו הסרט האהוב עלי ביותר מהזרם, אולי יחד עם גרמניה שנת אפס), של אחד מבכירי התנועה, ויטוריו דה-סיקה, שיצר כמה מהסרטים הבולטים ביותר שלה (גונבי האופניים, מצחצחי הנעליים, נס במילאנו). זהו אחד מהסרטים העדינים והמופנמים ביותר שנוצרו בתוכה, שבו דרך שימוש בסימני ההיכר של הזרם הניאוריאליסטי – שימוש בשחקנים לא מקצועיים, צילום בלוקיישן, עיסוק בחיי מעמד הפועלים – משרטט את דמותו של אומברטו, זקן בגימלאות שהחברה מקיאה אותו מתוכה, כשהוא נותר חסר כל ועל סף פינוי, כשידידו הטוב ביותר הוא כלבו הנאמן. יצירה קורעת לב שגם אם כיום היא לא נראית לנו דומה לריאליזם שאנו מכירים ויש בה מידה לא מועטה של סנטימנטליות, עדיין מצליחה לגעת בצורה שמעטות היצירות מהתקופה עושות, ומכילה כמה מהסצנות הזכורות בתולדות הקולנוע (למשל זאת בה עוזרת הבית שלו עושה את סידורי הבוקר שלה בזמן אמת).

14:00 – סולאריס (אנדריי טארקובסקי, 1972, ברה"מ, 165 דקות)

סרטו של טארקובסקי אמנם התקבל בחוסר שביעות רצון על-ידי מחבר היצירה המקורית סטניסלב לם, אך הוא ניצב (כמו סטאלקר של אותו במאי) כאחת מיצירות המד"ב המורכבות והפילוסופיות ביותר שנעשו אי פעם. טארקובסקי מציג בסגנונו המדיטטיבי, הפיוטי והמרהיב ויזואלית, את המשל הזה על אנושיות, שבו אסטרונאוט מגיע למקום בו אוקיינוס רוחש של אנרגיה מסוגל להגשים את מחשבותיו, ופוגש בחלליתו התגשמות של האישה המתה שאותה אהב. יצירה שאולי תתסכל מי שמצפה לסרט מד"ב סטנדרטי, אך מספק חוויה יוצאת דופן שמהווה את אחת ההוכחות הבודדות לכך שכשקולנוע אמנותי רציני ניגש לעסוק במד"ב התוצאות יכולות פורות עבור שני הצדדים.

16:30 – הקורבן העשירי (אליו פטרי, 1965, איטליה, 92 דקות)

נקווה שאיכשהו הסינמטק יאחרו קצת את תחילת ההקרנה בשביל שמי שרוצה להספיק מסולאריס יוכל להנות משתי יצירות מדע-בדיוני אמנותיות ברצף. סרטו של במאי המתח אליו פטרי עוסק בחברה עתידנית שבה מתקיים משחק ציד אדם בו הצייד הופך לניצוד ולהפך. נערת בונד אורסולה אנדרס מככבת כשחקנית בלתי מנוצחת שתרה אחרי הקורבן האחרון שיזכה אותה בניצחון במשחק, שמתגלה כמרצ'לו מסטרויאני, שמתאהב בה. התסריט נכתב על ידי שותפו הקבוע של פטרי, טונינו גווארה. זהו הסרט האחרון במסגרת המחווה בת שלושת הסרטים ליצירתו המוקדמת של אליו פטרי.

20:00 – הקו הכחול הדק (ארול מוריס, 1988, ארה"ב, 106 דקות)

אחת הדוגמאות החריגות ביותר להשפעתו של הקולנוע על המציאות היא סרטו של ארול מוריס, שבו דרך תחקיר מדוקדק ועקשני (מוריס היה חוקר פרטי בעברו, מה שמסביר הרבה), הצליח לגרום לזיכויו של אדם שנאשם בעבור רצח שלא עשה ובגינו ישב בכלא 9 שנים (אותו אדם אגב נפטר בשנה שעברה). מוריס לוקח את הסיפור של אותו אסיר שטוען לחפותו, ומשחזר את הסיפור סביב אותו רצח צעד אחרי צעד, כשהוא מציג את העובדות שמצא בתחקירו, את העדויות השונות, ואת ההתנהלות של הרשויות במשפט, כשהכל נטווה כסרט מתח מורט עצבים, והעובדה שהינו סרט דוקומנטרי כמעט ונשכחת. את המוזיקה הלחין פיליפ גלאס, והסרט זכה בשלל פרסים ונחשב היום לקלאסיקה של הקולנוע הדוקומנטרי בן ימינו.

21:00 – מעבר לגבעות (כריסטיאן מונג'יו, 2012, רומניה, 150 דקות)

ראו יום שישי.

אומברטו דה. קלאסיקה ניאוריאליסטית קורעת לב

סרטי השבוע 16.06-22.06

עונת הפסטיבלים בעיצומה, וימים ספורים לאחר שנחתם הפסטיבל הגאה, יתחיל בסוף השבוע הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, שהוא למעשה בכיר פסטיבלי הקולנוע בתל אביב. הפסטיבל באופן מסורתי התקיים פעם בשנתיים, אך השנה לראשונה הוא מוגש במסגרת חד שנתית, כששנה אחת הוא יוקדש לתחרות בינלאומית ושנה אחת, כמו השנה, לתחרות ישראלית. אך למרות שרק ישראלים יתחרו בו, רשימת האורחים שלו לא מביישת אף פסטיבל אחר, והשנה כוללת במאים מסקרנים כפן-אק רטנרואנג, קתרין ברייה ונביל עיוש (עליהם יורחב בהמשך), שיערכו כיתות אמן וגם יוקרנו מסרטיהם, ואורח הכבוד יהיה במאי האימה האיטלקי הנערץ דריו ארג'נטו, שנוסף רק ברגע האחרון ועוד לא ברור אילו אירועים יהיו לכבודו. כמו כן הסינמטק ממשיך במלוא המרץ במחוות והרטרוספקטיבות השונות, כשהבולטות בהן היא הרטרוספקטיבה לאורי זוהר והמחווה לפסטיבל ירושלים, שבה יהיה ניתן לראות השבוע כמה מהסרטים המוקדמים של הבמאים הכי בולטים בעולם הקולנוע העכשווי. לכן גם השבוע התמקדתי רק בסרטים של סינמטק תל אביב, מה שלא אומר שיש פחות מעשרים מהם. צפיה מהנה.

יום ראשון 16.06

סינמטק תל אביב

19:00 – דיוקן + נוף (סרגיי לוזניצה, 2002, רוסיה, 29 דקות + סרגיי לוזניצה, 2003, רוסיה, 60 דקות)

יחד עם הבמאים ויקטור קוסקובסקי (The Belovs) וסרגיי דבורטסבוי (יום הלחם), סרגיי לוזניצה היה חלק מגל של דוקומנטריסטים רוסיים פיוטיים, שיצרו בשלהי שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים סרטי תעודה מינימליסטיים, איטיים ועמוקים שבהם לנושא או לרצף ההתרחשויות יש פחות משמעות מלעצם האקט של ההתבוננות הקולנועית עצמה. כחלק מהמחווה לפסטיבל ירושלים מוקרנים שניים מסרטיו המוקדמים (מאז לוזניצה עבר לבימוי סרטים עלילתיים כמו סרט המלחמה בערפל מהשנה שעברה). שניהם מתעדים את הפינות הרחוקות של רוסיה הגדולה, כשהראשון מתבונן בכפר רוסי שבו כמה מתושבי הכפר מישירים מבט למצלמה, בעוד השני מתעד תחנת אוטובוס שעה תמימה בזמן אמת, שבה האנשים שמחכים לאוטובוס מהווים את הנוף שאותו המצלמה חוקרת ומתעדת. רצוי לראות בעיקר בשביל להיות מודעים לאלטרנטיבה שקיימת גם היום לקולנוע הדוקומנטרי המיינסטרימי שמתעניין תמיד באנשים ובנושאים בשביל מטרה מסוימת, ופעמים מעטות מתעניין בהם כמטרה שעומדת בפני עצמה.

דיוקן. ברוסיה עדיין עושים קולנוע תיעודי פיוטי

יום שני 17.06

סינמטק תל אביב

21:30 – כשהדמעות זולגות (וונג קאר-ווי, 1988, הונג קונג, 100 דקות)

עד לוונג קאר-ווי, הקולנוע של הונג קונג היה ידוע בעיקר בשל סרטי הפעולה שהוא היטיב להנפיק, יחד עם כוכבים ובמאים שהתפרסמו אחר כך במערב (ברוס לי, ג'ון וו וג'קי צ'אן למשל). קולנוע פיוטי היה מצרך יותר נדיר במדינה, אבל בסרטו הראשון קאר-ווי לקח את מוסכמות הז'אנר הפופולרי ביותר בארצו והשתמש בו לצרכיו. דרך סיפורם של שני גנגסטרים שנמצאים בשולי ארגון הפשע שהם שייכים לו אבל לא ממש מתאימים אליו, הוא חוקר את התמות שיעניינו אותו מאוחר יותר של אהבה, זהות ותלישות בעולם קר שמעוצב בצורה אסתטית ולירית, וגם משתמש במי שיהפכו לשני שחקניו הקבועים – אנדי לאו ומגי צ'ונג. גם ההקרנה הזאת היא כחלק מהמחווה לפסטיבל ירושלים ותתהדר בעותק משוחזר.

יום שלישי 18.06

סינמטק תל אביב

22:00 – מורברן קאלאר (לין רמזי, 2002, בריטניה, 97 דקות)

אחרי שיצרה את הסרט הזה, עשור שלם לקח לבמאית הסקוטית החשובה לין רמזי להשלים את סרטה האחרון, חייבים לדבר על קווין, שהחזיר אותה לתודעה הבינלאומית לפני שנה וחצי. זהו סרטה השני, ולמעשה החשוב פחות מהשלושה שביימה (סרט הביכורים שלה Ratcatcher עדיין נחשב לשיא יצירתה), כנראה כיוון שהוא מבטא סוג של חיפוש דרך יצירתי שבו הניסיון ליצור אווירה והלך רוח מסוים הניע אותה יותר מכל דבר אחר, מה שגורם לסרט כמעט להתפרק לרגעים. זהו סיפורה של אישה צעירה (סמנת'ה מורטון המצוינת) שמגלה בוקר אחד שבעלה התאבד ולאחר שהיא מפרסמת את כתב היד שהשאיר תחת שמה, יוצאת לאיביזה, שם במקום לנקות את הראש רק מסתגרת עוד יותר בעולמה הפרטי. תמות רבות מאלו שעמדו במרכז סרטה האחרון של רמזי נמצאים גם כאן, ובעיקר המבט על עולמה הפנימי של אשה המתמודדת עם מצב בלתי אפשרי שניחת עליה וחוסר יכולתה להגיב אליו. סרט שיפצל רבים, של אחד מהקולות הבכירים כיום של קולנוע נשי.

יום רביעי 19.06

סינמטק תל אביב

19:00 – רעל ותחרה (פרנק קפרה, 1944, ארה"ב, 118 דקות)

אחד מהסרטים החריגים בקריירה של במאי הקומדיות המופלא פרנק קפרה, שלרוב יצר סרטים מחממי לב שגם אם יש בהם ביקורת הם חוגגים את חנו של האדם הפשוט (ביניהם זה קרה לילה אחד, מר סמית' הולך לוושינגטון ואלו חיים נפלאים, כולם סרטים מענגים עד היום). זוהי לעומת זאת קומדיה שחורה מקאברית, שבה, כמו שיודע כל מי שצפה בעיבוד המצליח לסרט שרץ בהבימה, אחיינן של שתי דודות חביבות (בגילומו של קרי גרנט) מגלה שלצד שאר מעשי הצדקה שהן עושות, תחביבן הגדול ביותר הוא רצח. כמו כל הקומדיות שקפרה יצר באותה תקופה, גם זו פנינה של הקומדיה ההוליוודית הקלאסית במיטבה.

22:00 – פיר X (ניקולס וינדינג רפן, 2003, דנמרק, 91 דקות)

מבין הבמאים שהמחווה לפסטיבל ירושלים נותנת לנו הזדמנות להתוודע ליצירתם המוקדמת, ניקולס וינדינג רפן הוא בוודאי אחד מאלה שחיכו הכי הרבה זמן לפריצה הגדולה. חוץ מהסרט הזה הוא ביים במשך עשור סרטי פשע (ביניהם טרילוגיית הפשע פושר), הפך לבמאי אמנותי שידוע בעיקר בפסטיבלים עם ברונסון וValhalla Rising מסוף העשור הקודם, ולבסוף זכה לפריצה המיוחלת עם דרייב מלפני שנתיים, שמשלב בין שתי התקופות ביצירתו. הסרט שמוקרן היום הוא הניסיון הראשון שלו ביצירת סרט דובר אנגלית, ובו ג'ון טורטורו משחק איש ביטחון שמנסה למצוא מי רצח את אשתו, בסגנון שמשלב בין מותחן פסיכולוגי ומחווה לפילם נואר. את התסריט כתב רפן יחד עם מי שאחראי לתסריט של רקוויאם לחלום.

רעל ותחרה. קומדיה שחורה נוסח הוליווד הקלאסית

יום חמישי 20.06

סינמטק תל אביב

20:30 – סדנת אמן עם פן-אק רטנרואנג

אולי האורח המעניין ביותר של פסטיבל סרטי הסטודנטים השנה הוא אחד הקולות המעניינים ביותר של הקולנוע האסייתי העכשווי וכנראה הידוע שבבמאי תאילנד, פן-אק רטנרואנג. רטנרואנג אחראי לחיים אחרונים ביקום וגלים נסתרים שיוקרנו בהמשך השבוע וגם למון-ראק טרנזיסטור הצבעוני (והמצוין) ולנימפה עוכר השלווה. סגנונו נע בין פיוטיות מאופקת לוולגריות וקיצוניות אסיאתיים ברוחם, שמזכירים שוב כמה הקולנוע מהמזרח הרחוק עובד בקודים ששונים כל כך מהקולנוע המערבי ולכן מציעים חוויות שלנו במערב נדיר יותר לראות. נדיר עוד יותר שהבמאים הללו מגיעים לישראל בשביל לדבר על עבודתם, ולכן זו הזדמנות מאוד מעניינת לשמוע את רטנרואנג, שידבר עם המבקר והמרצה שמוליק דובדבני על מכלול יצירתו.

יום שישי 21.06

סינמטק תל אביב

16:30 – אהבה מושלמת (קתרין ברייה, 1996, צרפת, 110 דקות)

אורחת מסקרנת נוספת שמגיעה לפסטיבל היא הבמאית הצרפתיה הפרובוקטיבית קתרין ברייה, שאמנם לא מגיעה מתרבות רחוקה, אבל סגנונה קיצוני וייחודי לא פחות משל רטנרואנג. בסרטיה היא עוסקת באופן כנה, גרפי וחסר גבולות במיניות הנשית וביחסי הכוחות בין גברים לנשים שנוצרים עקב המיניות הזאת. בפסטיבל יוקרנו כמה מסרטיה הבולטים של ברייה, והסרט הזה הוא דווקא החשוב פחות מביניהם, ועוסק במקרה רצח של גבר צעיר את חברתו, שמסופר בפלאשבק ומנסה להתחקות אחר מערכת היחסים ביניהם שהובילה לאותו רגע.

20:00 – מקרה אישה (ז'אק קתמור, 1969, ישראל, 77 דקות)

מבין כל הסרטים שמוקרנים ברטרוספקטיבה לאורי זוהר, זהו האחד עם הקשר הקלוש ביותר אליו – זוהר היה המפיק של הסרט ובתוכניה מצוין שהוא זה שהציע לקתמור להפוך אותו לסרט עלילתי, למרות שלא ברור בדיוק מה זה אומר. במהותו זהו אולי הסרט שמבטא בצורה הבוטה ביותר את הסגנון של סרטי "הרגישות החדשה" של הקולנוע הישראלי בסוף שנות השישים – התפרעות אוונגרדית, הדוניסטית, א-פוליטית במוצהר ומושפעת קשות מהגל החדש הצרפתי, למרות שיש בה יותר צורה מתוכן. הצורה היא עריכה אסוציאטיבית, תנועת מצלמה בלתי פוסקת וזומים חסרי בושה, מוזיקת רוק בפסקול ותחושה כללית של חופש מכל מגבלה מוסרית או אסתטית. העלילה הרופפת עוסקת בדוגמנית (הלית ישורון הצעירה והיפה, שנקראה אז הלית קתמור כיוון שהיתה נשואה לבמאי) שמבלה יום עם איש פירסום שיחסו אליה נע בין הרומנטי לפטישיסטי. על הפסקול הנפלא אחראית להקת הצ'רצ'ילים,  ובמהותו זהו לא הרבה יותר משיקוף נאמן של רוח התקופה, לטוב ולרע.

20:30 – סוסיו של אלוהים (נביל עיוש, מרוקו/צרפת, 2012, 117 דקות)

הבמאי הפחות ידוע שמתארח בפסטיבל הסטודנטים השנה הוא היוצר המרוקאי נביל עיוש (שאגב כבר ביקר בפסטיבל בעבר), שפועל בצרפת ובמרוקו ויוצר סרטים שמתרחשים בעיקר במרוקו ומציגים את התרבות שלה לעיניים מערביות אך לא בצורה אקזוטית או אוריינטליסטית. הסרט הזה, שהוא החדש ביותר שלו (והוקרן כבר בפסטיבל חיפה) עוסק בהתקפות הטרור שהתרחשו בקזבלנקה ב-2003, דרך סיפורם של כמה נערים משכונת עוני שמצטרפים לארגון טרור, בהשראת החיים בשכונת העוני שממנה יצאו המחבלים האמיתיים, אותה עיוש הכיר מקרוב. מבט אנושי על הסביבה שבה גדלים מה שאנחנו מבטלים כמחבלים וטרוריסטים, אך לרוב הם לא יותר מילדים שהיו קורבנות בעצמם.

21:45 – מגרש השדים (ויליאם פרידקין, 1973, ארה"ב, 132 דקות)

פסטיבל אוטופיה למד"ב מתחיל מסגרת חדשה ומבורכת של סרטי אימה קלאסיים עם סרט האימה המצליח ביותר של שנות השבעים, שגם אם כיום הוא כבר לא ממש מפחיד, עדיין שווה לראות אותו, ולו בשל כמה סצנות שנכנסו לפנתיאון של הקולנוע והיום ייתכן שהפארודיות עליהן יותר מוכרות מהמקור. מקס פון סידוב האגדי משחק את הדמות שבשם הסרט, של כומר המגיע לבית משפחה אמריקאית שהשטן השתלט על גופה של הילדה בת ה-12 של המשפחה (לינדה בלייר בהופעה שזיכתה אותה במועמדות לאוסקר) שמבצעת שלל מעשי תועבה ציוריים, ומנהלת מעין דו-קרב מטאפיזי עם כוחותיו הנוצריים של הכומר שמנסה להחזיר אותה למוטב. יש יותר מקורטוב של קאמפ בסרט הזה, ואולי בכל הז'אנר, והשילוב בין רצינות ומתח תהומיים ובין וולגריות מוגזמת וחסרת עכבות הוא אולי מה שמייחד את הסרט הזה גם היום (וגם נמצא ברבים מהסרטים שפרידקין יעשה לאחר מכן ועד ימינו). העותק שיוקרן הוא של גירסת הבמאי של פרידקין מ-2001, שאליה הוספו 10 דקות שנחתכו בזמן יציאת הסרט.

22:00 – חיים אחרונים ביקום (פן-אק רטרנרואנג, 2003, תאילנד, 112 דקות)

סרטו הידוע והמוערך ביותר של רטנרואנג הוא דווקא סרטו החריג ביותר באיפוקו, ואין בו את ההתפרעות הסגנונית והתכנים האלימים שמאפיינים את מרבית סרטיו. זהו סרט שקט, איטי ופיוטי, שמצולם לרוב בסטטיות לקונית (ע"י כריסטופר דויל הגדול, שותפו הקבוע של וונג קאר-ווי מהונג קונג השכנה) ועם מעט מאוד דיאלוגים משרטט את הקשר הנוצר בין צעיר יפני בעל נטיות התאבדותיות ואשה צעירה שהוא מכיר דרך תאונת דרכים. אחד מהמייצגים הבולטים ביותר של רוח הקולנוע האמנותי כיום, כך שהתגובה אליה מושפעת באופן מכריע מטעמו של מי שצופה בה.

יום שבת 22.06

סינמטק תל אביב

13:00 – קוקה קולה קיד (דושאן מקבייב, 1985, אוסטרליה, 90 דקות)

סרטו המרוסן ביותר של מקבייב (וכתוצאה מכך, גם אחד המצליחים והזכורים שלו כיום), הוא יצירה שהוא הוזמן לביים ולא היה שותף לכתיבתה, בניגוד לשאר סרטיו. אריק רוברטס (אחיה של ג'וליה) מככב כסוכן של קוקה קולה שנוסע לאוסטרליה בשביל להביס יצרן משקאות מקומי ובדרך מסתבך גם עם מקומית סקסית (גרטה סקאקי), במה שנראה כמו הגירסה האוסטרלית לגיבור מקומי של ביל פורסיית'.

14:30 – כיתת אמן עם נביל עיוש

גם נביל עיוש יעביר כיתת אמן כחלק מהתארחותו בפסטיבל, בה הוא ידבר עם הבמאי שלומי אלקבץ (שבעה, עדות) על יצירתו בליווי קטעים מסרטיו. שם ההרצאה הוא The Reality of My Fiction והנושא שלה הוא המקום האישי, החברתי והפוליטי בזהותו של עיוש שמתוכו הוא יוצר את סרטיו.

15:00 – השכונה שלנו + הצד השני (אורי זוהר, 1968, ישראל, 98 דקות + אורי זוהר, 1968, ישראל, 14 דקות)

אחת מההצלחות המסחריות הגדולות ביותר של אורי זוהר, השכונה שלנו הוא קומדיה עממית בכיכובם של חברי הגשש החיוור, שייקה אופיר ובומבה צור, שהיוותה את אחד מניצני סרטי הבורקס שהחלו להיות הסרטים הדומיננטיים בקופות של אז. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר והנדיר של זוהר הצד השני, שצולם על הסט של תעלת בלאומילך ביום אחד, ובו ניתן למצוא את מרבית שחקני הסרט שיוקרן אחריו (וגם את זאב רווח ופופיק ארנון, ועוד רבים אחרים) במהתלה אוונגרדית על קבוצה של אנשים שמחכים לרמזור שיתחלף ובינתיים הופכת למעין מיקרוקוסמוס של חברה אנושית.

17:30 – ימים ספורים (אליו פטרי, 1962, איטליה, 93 דקות)

הסרט השני במחווה לאליו פטרי וסרטו השני של פטרי עצמו, הוא אחת מיצירותיו החשובות, שנכתב כמו סרטו הראשון בשיתוף פעולה עם התסריטאי האיטלקי החשוב טונינו גווארה (שותפם של אנטוניוני, פליני, פררי, אנגלופולוס ורבים אחרים). בניגוד למרבית סרטיו של פטרי, זהו אינו מותחן פשע אלא סרט אינטרוספקטיבי יותר שנדמה כמעין גירסה ארסית לאיקירו של קורוסאווה – שם היה זה אדם שמגלה שימיו ספורים והוא בתגובה משנה את חייו בכדי למצוא בהם משמעות וגאולה, כאן זהו אדם שמבין שימיו ספורים לאחר שהוא רואה איש בן גילו מת בפתאומיות ברכבת, אבל לאחר שהוא מחליט לשנות את חייו הוא מגלה שזו לא היתה בהכרח החלטה נבונה. ההקרנה היא של עותק משוחזר דיגיטלית.

19:30 – אחר צהריים של פורענות (סידני לומט, 1975, ארה"ב, 130 דקות)

לפני חודש הסרט הוקרן בסינמטק ירושלים, ועכשיו הוא גם מגיע לתל אביב. הנה מה שכתבתי על הסרט שאינו זקוק להרבה הקדמה אז:

מהסרטים הבולטים של הבמאי המנוח סידני לומט ושל שנות השבעים בכלל, וגם סרט שהגדיר ז'אנר שלם של סרטים בהם שודדים (לרוב של בנק) לוקחים בני ערובה ומנהלים משא ומתן עם המשטרה שבחוץ בעוד שהלחץ בפנים וביניהם הולך וגובר. אך מה שהפך למעין שגרה קולנועית בימינו עדיין נשאר רענן בסרט הזה, בזכות תסריט מוצלח, בימוי מיומן כתמיד של לומט וכמובן הופעה בלתי נשכחת של אל פאצ'ינו וג'ון קאזאלה (שמת טרם זמנו ב-1978 אך היום זוכה להערכה מחודשת) בתפקידים הראשיים, כבני זוג הומואים ששודדים בנק כדי לממן לאחד מהם ניתוח לשינוי מין. כצפוי, הם חסרי מושג, השוד משתבש, והקרקס התקשורתי לא מאחר לבוא. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית עצומה ולאוסקר על התסריט, ועד היום בולט בפילמוגרפיה של לומט ופאצ'ינו כאחד.

20:30 – גלים נסתרים (פן-אק רטנרואנג, 2006, תאילנד, 115 דקות)

סרטו הבא של רטנרואנג אחרי חיים אחרונים ביקום הוא שיתוף פעולה נוסף עם הצלם כריסטופר דויל, ועוסק בשף שרוצח את חברתו במקאו, בורח לתאילנד ומתאהב בבחורה חדשה בעוד הוא נרדף על-ידי אנשים מעברו שרוצים לחסל אותו. הסרט אמנם לא זכה בדיוק לאותו גל של הערצה ביקורתית שקיבל סרטו הקודם, אבל גם הוא המשיך לקבע את מעמדו של רטנרואנג כאחד מהבמאים הבולטים וחסרי העכבות של הקולנוע בן ימינו מהמזרח הרחוק.

23:00 + 21:00 – כיתת אמן עם קתרין ברייה + לאחותי (קתרין ברייה, 2001, צרפת, 86 דקות)

כיתת אמן אחרונה להשבוע, וזאת של ברייה נושאת את השם הפרובוקטיבי כצפוי Fuck the Pain Away ובו היא תדבר על הנושאים והתמות שעומדים במרכז יצירתה – "העיסוק התמידי במיניות, נשים והמבט הגברי עליהן, גבולות היצירה מול מושגים כמו צנזורה ופורנוגרפיה, תשובות לשאלה "האם קיים קולנוע נשי ומה הוא?, ודיון מעמיק בכל סרטיה" כמאמר התכניה. לאחר כיתת האמן יוקרן אחד מסרטיה הבולטים, שזכה באנגלית לשם הפחות מעודן Fat Girl, שבו שתי אחיות בגיל העשרה יוצאות לחופשה עם משפחתן, ולאחר שהצעירה רואה את היחס הגברי שלו זוכה אחותה הרזה, מחליטה להאביס את עצמה כדי להימנע ממנו. כאמור, ברייה חוקרת את התמות של נשיות ומיניות נשית בבוטות ובפרובוקטיביות מכוונות וזו הזדמנות נוספת להתוודע ליצירתה, בסרט שהוא דווקא רחוק מלהיות אחד ממעוררי המחלוקת ביותר שלה.

22:00 – מעקבים (כריסטופר נולאן, 1998, בריטניה, 70 דקות)

סרטו הראשון של כריסטופר נולאן הוא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר במחווה לפסטיבל ירושלים לבמאי שהתחיל בחוגי הפסטיבלים המצומצמים ומשם הגיע הכי רחוק שרק אפשר (לפחות מבחינת אמצעי הפקה). הסרט הזה, שהוא הראשון והאחרון שהוא יצלם במולדתו בריטניה, עוסק בכותב שהתחביב שלו הוא לעקוב אחר אנשים בשביל למצוא חומר לכתיבה, ובמקרה עולה על גנב שבעצמו עוקב אחרי אנשים, אך כדי לפרוץ לדירותיהם בהעדרם. מערכת היחסים הסימביוטית שהולכת ונרקמת ביניהם מסבכת במהרה את שניהם. הזדמנות לראות את הברק הנרטיבי והסגנוני של נולאן שילך וישתכלל, כשהוא עדיין במערומיו, כמעט ללא תקציב, בהשתתפות שחקנים אלמוניים ועם החופש שיש לבמאי אלמוני להתנסות בסרט הביכורים שלו.

מעקבים. כריסטופר נולאן במערומיו

סרטי השבוע 09.06-15.06

עונת הפסטיבלים החלה, ולאחר ששבוע שעבר היה זה פסטיבל קולנוע דרום הרחוק, השבוע כבר מדובר בפסטיבל לקולנוע גאה בתל אביב. גם הפעם התמקדתי בעיקר בסרטים ישנים, ובעיקר ברטרוספקטיבה לבמאי ווייקפילד פול. המלצות לשאר הסרטים בפסטיבל אפשר למצוא כאן. עוד השבוע ניתן למצוא את המשך הרטרוספקטיבה לאורי זוהר, תחילת הרטרוספקטיבה לאליו פטרי, סרט נוסף של הבמאי היוגוסלבי הידוע דושאן מקבייב ולצידו סרט יוגוסלבי פחות ידוע של סלובודן סיאן, וסרטים מאוחרים ונגישים של ג'ים ג'רמוש ומייק לי. גם הפעם מחוסר זמן התמקדתי רק בסינמטק תל אביב, וכמו שאתם רואים זו כבר עבודה במשרה מלאה. צפיה מהנה.

יום ראשון 09.06

סינמטק תל אביב

18:00 – חולות לוהטים (רפאל נוסבאום, 1960, ישראל, 98 דקות)

עוד אחד מסרטי הגבורה הציוניים שאורי זוהר השתתף בהם שמוקרנים כחלק מהרטרוספקטיבה שמוקדשת לו. כאן אין מדובר בקבוצה של חיילים שנלחמים נגד האויב הערבי, אלא בקבוצה של הרפתקנים שנוסעים למסע התאבדותי אל הסלע האדום שבפטרה בחיפוש אחר אוצר אגדי, בימים בהם פטרה משכה צעירים רבים למסעות התאבדותיים דומים בלי שיזדקקו לשום אוצר (מה שגרם לנסיונות למניעת הקרנת הסרט בזמנו). את הקו-פרודוקציה הגרמנית-ישראלית הזאת ביים הגרמני-ישראלי רפאל נוסבאום שביים אחר כך את המטרה: טיראן, ולצדו של אורי זוהר משחקים גם גילה אלמגור ועודד קוטלר, שישחק בכמה מסרטיו מאוחר יותר.

20:00 – Boys in the Sand (ווייקפילד פול, 1971, ארה"ב, 72 דקות)

במסגרת הפסטיבל לקולנוע גאה מתקיימת השנה רטרוספקטיבה לאורח הפסטיבל, הבמאי וויקפילד פול, שעליו לא שמעתי מעולם, אך מהסרטים שהובאו לפסטיבל הוא נראה מעניין ביותר, כמו כל הבמאים הקווירים שפעלו בתקופתו וחצבו את הדרך לקולנוע הקווירי חסר הגבולות של ימינו. פול היה כוריאוגרף בברודוויי לפני שפנה לקולנוע, ועם סרט הביכורים הזה הוא למעשה יצר את סרט הפורנו הראשון שזכה להתייחסות רצינית בתקשורת (שנה לפני גרון עמוק ושאר הסרטים מהתקופה המאד קצרה בשנות השבעים בהם סרטים פורנוגראפיים הפכו לכמעט לגיטימיים). מוזר שהסינמטק מקרין סרט פורנו קווירי בשמונה בערב, אבל זו בהחלט יכולה להיות חוויה מעניינת למי שפתוח לשילוב בין קאלט סבנטיזי, צילום ומוזיקה אמנותיים וקטעי הארדקור של מין הומוסקסואלי.

יום שני 10.06

סינמטק תל אביב

20:00 – Bijou (ווייקפילד פול, 1972, ארה"ב, 75 דקות)

סרטו השני של וויקפילד פול הוא ניסיון אמנותי יותר להמשיך את האסתטיקה הקווירית-פורנוגרפית שהוא החל בה בסרטו הראשון, ולוקח אותה לכיוונים אפלים, חשוכים והזייתיים יותר. רוב סצנות המין מתרחשות בחללים סגורים וחשוכים ומנסים ליצור חוויה חושית אקספירמנטלית וטריפית בשילוב עם הפורנוגראפיה של הדימויים. שוב, השיבוץ של סרט פורנו קווירי בשמונה בערב מעלה תהיות לגבי סוג הקהל שעלול להיקלע אליו (בסינמטק הסכנה היא לא הצעירים אלא ההפך).

21:30 – מויפסטו (דושאן מקבייב, 1988, ארה"ב, 96 דקות)

הרטרוספקטיבה לדושאן מקבייב ממשיכה עם סרטו הנודע האחרון, והיחיד שהפיק בארה"ב, אצל אולפני קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, שהתמחו בשנות השמונים בלמצוא במאים אגדיים שהתקשו למצוא מימון (ביניהם ג'ון קסאווטס, רוברט אלטמן וז'אן-לוק גודאר) ונתנו להם יד חופשית, מה שלא בהכרח הוביל לטובות שביצירותיהם. את הסרט הזה כתב מקבייב ע"פ אמיל זולה, והוא עוסק בכפר מזרח-אירופאי בשנות העשרים, שאליו מגיעה אנרכיסטית צעירה ומשוחררת מינית במטרה להתנקש במלך שעומד לבקר בו. גם כאן מדובר בשילוב האופייני למקבייב בין מיניות, פוליטיקה, אנרכיזם והומור אבסורדי, גם אם בצורה של נרטיב מסורתי ונגיש יותר משל סרטיו המוקדמים.

Bijou. טריפ פורנוגרפי הומוסקסואלי

יום שלישי 11.06

סינמטק תל אביב

21:30 – קפה וסיגריות (ג'ים ג'רמוש, 2003, ארה"ב, 96 דקות)

בשנת 1986 התחיל הבמאי ג'ים ג'רמוש לצלם מעין מערכונים קצרים שבהם שני שחקנים יושבים על קפה וסיגריות ומדברים, בתחילה היו אלה רוברט בניני וסטיבן רייט, לאחר מכן בשנת 89' סטיב בושמי, ב-93' איגי פופ וטום ווייטס, וב-2003 הוא החליט לאחד את שלושת הקצרים ולהוסיף 8 אפיזודות נוספות שבהם משתתפים בין היתר קייט בלאנשט, אלפרד מולינה, סטיב קוגן וג'ק ומג וייט (שלמרות ההיפסטריזם מעורר הרתיעה שלהם מנהלים את אחת השיחות המעניינות ביותר, שעוסקת בממציא הנודע ניקולה טסלה). לא סרט חשוב במיוחד של ג'רמוש, אבל מאוד מבדר ומוכיח את יכולת כתיבת הדיאלוגים הנהדרת שלו והעין הטובה שלו באיתור שחקנים בעלי אישיות.

22:00 – אני דיוויין (ג'פרי שוורץ, 2013, ארה"ב, 85 דקות)

לא נכנסתי יותר מדי להמלצות על הסרטים החדשים שמוצגים בפסטיבל לקולנוע גאה, והסרט הזה גם יוקרן ביס דוקו בהמשך, אבל אני לא יכול לפסוח על סרט דוקומנטרי על דמות הקאלט דיווייין, מלכת הדראג ששיחק בכל סרטיו הקלאסיים של ג'ון ווטרס (ביניהם פינק פלמינגוס הידוע ו-Female Trouble וDesperate Living הנפלאים הרבה יותר) עד למותו מהתקף לב ב-1988. זה אמנם לא הסרט הראשון שנעשה על אייקון התרבות הזה (קדם לו Divine Trash שעסק יותר בקולנוע של ווטרס) אך כל הזדמנות לגלות שוב את סיפורה של הדמות הנפלאה והצבעונית הזאת היא מבורכת.

22:30 – Moving (ווייקפילד פול, 1974, ארה"ב, 63 דקות)

שעת ההקרנה המאוחרת אולי מרמזת על כך שזהו הסרט הקיצוני ביותר ברטרוספקטיבה של ווייקפילד פול, שכוללת סצנות פורנוגראפיות קיצוניות יותר מבסרטיו האחרים ולמעשה אסורה להקרנה בחלק לא מבוטל של העולם. זה גם המקום לציין שסרטיו של פול הם די נדירים להשגה אפילו באינטרנט (על האוזן השלישית אין מה לדבר) ולכן זו הזדמנות די נדירה להיחשף לסרטים הללו.

יום רביעי 12.06

סינמטק תל אביב

19:30 – עוד שנה (מייק לי, 2010, בריטניה, 129 דקות)

סרטו האחרון עד כה של מייק לי (אל דאגה, הוא מצלם בימים אלה סרט חדש עם טימות'י ספול) היה מעין קאמבק לבמאי הבריטי האהוב, ונחשב בעיני רבים (גם בעיני) לסרטו הטוב ביותר מזה עשור ומעלה. סיפורם של 4 עונות בחייהן של זוג נשוי (שחקניו הקבועים ג'ים ברודבנט ורות' שין) והקבוצה הקרובה של משפחה וחברים שמקיפה אותם, שכל אחת מהן מתמודדת עם הבעיות שלה, כשהם העוגן היציב והבטוח בחייהם, שמקבלים בהבנה והשלמה את האכזבות והפשרות שבחיים. לי כרגיל מעצב גלריה של טיפוסים ייחודיים שמערכות היחסים הרגשיות ביניהם משורטטות בקווים דקים ומורכבים, ליצירת חוויה ייחודית, ריאליסטית וחשופה, שיותר ויותר קשה למצוא בקולנוע בן זמננו.

20:00 – Take One (וויקפילד פול, 1977, ארה"ב, 87 דקות)

הסרט המאוחר ביותר של פול שמוקרן ברטרוספקטיבה, זוהי יצירה שממחיזה 8 פנטזיות מיניות אמיתיות של גברים הומוסקסואלים בסן פרנסיסקו של סוף שנות השבעים, במה שנראה כמו שילוב מעניין בין דוקודרמה, התחקות אחר העולם הפנימי של הנפש ההומוסקסואלית, וכרגיל אצל פול, פורנו הומוסקסואלי קשה.

22:30 – ספריי לשיער (ג'ון ווטרס, 1988, ארה"ב, 92 דקות)

לרגל הקרנת הסרט התיעודי על דיוויין, טוב עשו בפסטיבל ששילבו גם סרט עלילתי של ווטרס בכיכובו, וגם אם יש כמה וכמה מוצלחים ממנו לטעמי, זהו כנראה כיום סרטו הזכור ביותר (בין היתר בשל ההצלחה שלו בברודוויי הרימייק שבו ג'ון טרבולטה נכנס לנעליו), וזה גם סרטו האחרון. זהו מיוזיקל קאמפי, רטרואי אבל גם מאוד אייטיזי, שבו לא אחרת מריקי לייק מככבת כנערה שהופכת לכוכבת של תחרות ריקודים טלוויזיונית ודיוויין מגלם את אמה. קאמפ כיפי וצבעוני, גם אם חסר את הרדיקליות והנועזות של ווטרס במיטבו.

ספריי לשיער. גירסה קאמפית לז'אנר קאמפי

יום חמישי 13.06

סינמטק תל אביב

20:00 – התנ"ך ע"פ ווייקפילד פול (ווייקפילד פול, 1974, ארה"ב, 76 דקות)

הסרט האחרון ברטרוספקטיבה של במאי הפורנו האמנותי ווייקפילד פול הוא גם המסקרן ביותר – עיבוד לארבעה סיפורי אהבה תנ"כיים (אדם וחווה, דוד ובת שבע, שמשון ודלילה, ומריה והמלאך), בגירסת פורנו רך קווירי. שמו של הסרט באנגלית הוא, כמה קאמפי, פשוט "!Bible". הוא יוקרן שוב ביום שבת בבוקר, למי שרוצה להביא את הקטנטנים.

יום שישי 14.06

סינמטק תל אביב

14:00 – עץ או פלסטיין (נתן אקסלרוד, אורי זוהר ויואל זילברג, 1962, ישראל, 80 דקות)

הסרט הראשון באורך מלא שאורי זוהר חתום עליו כבמאי לא ממש נכלל במניין סרטיו הארוכים, גם מכיוון שהיה במאי-שותף, וגם מכיוון שפחות מסרט של ממש יותר מדובר במהתלה קולנועית – סדרה של יומני כרמל, שתיעדו אירועים חשובים בימים שלפני קום המדינה וגם בשנים הראשונות שלאחר הקמתה, שזוכים לטיפול הומוריסטי דרך קריינות שכתב חיים חפר ומקריין חיים טופול, שמשלבים בצורה עדינה יותר את היחס של זוהר למפעל הציוני, שבאותה מידה מסרב לקחת אותו ברצינות אך גם עדיין מוצא בו הרבה מה לאהוב.

19:30 – מי זה שר שם (סלובודן סיאן, יוגוסלביה, 1980, 86 דקות)

לאחר המחווה לדושאן מקבייב, הסינמטק נותן הזדמנות להיחשף ליצירה גם של במאי פחות מוכר מהדור הקולנועי שבא לאחריו ביוגוסלביה, שממנו יצא גם הידוע שבבמאיה, אמיר קוסטוריצה. סיאן, כמו קוסטוריצה, משלב בין שמחת חיים בלקנית, הומור שחור ועיסוק בפצעיה ההיסטוריים של יוגוסלביה. הוא אחראי לשניים מהסרטים החשובים שיצאו מהמדינה בשנות השמונים – The Marathon Family, והסרט הזה, שבו דרך נסיעת אוטובוס בת יממה אחת בתאריך היסטורי בשנת 1941 בו יוגוסלביה הותקפה ע"י הנאצים, משרטט סיאן מיקרוקוסמוס של החברה היוגוסלבית כפי שהיא משתקפת דרך נוסעי האוטובוס השונים, ומהווה מסמך מצחיק ומרגש על הנפש וההיסטוריה היוגוסלביים.

20:00 – תמיד אמרתי כן (ג'ים טושינסקי, 2013, ארה"ב, 90 דקות)

לאחר שבוע של הקרנות לסרטיו של ווייקפילד פול, הפסטיבל מציע הזדמנות חגיגית לצפות בהקרנת פריוויו לסרט דוקומנטרי חדש על הבמאי פורץ הגבולות, בנוכחותו של יוצר הסרט ושל ווייקפילד פול עצמו. בגלל האופי הבלתי שגרתי של סרטיו והחשיבות ההיסטורית של התקופה בה הם נעשו, יהיה מעניין עוד יותר לראות את הסיפור מאחורי הפקתם, הדרך בה הם התקבלו, וסיפורו של האיש שעומד מאחוריהם.

יום שבת 15.06

סינמטק תל אביב

11:00 – התנ"ך ע"פ ווייקפילד פול (ווייקפילד פול, 1974, ארה"ב, 76 דקות)

ראו יום חמישי.

13:00 – תה וסימפטיה (וינסנט מינלי, 1956, ארה"ב, 122 דקות)

לא, ההקרנה הזאת היא לא במסגרת הקולנוע הקלאסי של הסינמטק אלא דווקא כחלק מהפסטיבל הגאה, ולמרות שזה לא אחד מסרטיו החשובים ביותר של מינלי, עדיין יפה שהם מצאו לנכון לשלב גם סרט מהוליווד הקלאסית בפסטיבל. זהו עיבוד לאחד המחזות הראשונים בברודוויי שהתמודדו עם נושא ההומוסקסואליות (גם אם בצורה מרומזת) ומביא את סיפורו של נער רגיש ונשי בפנימיית נערים שסובל מהטרדות ובוז מחבריו, ומהתעלמות מאלו הממונים עליהם, מלבד אשתו של המנהל שמנסה לעזור לו ובסופו של דבר אפילו מציעה לו את גופה. מגבלות הצנזורה של התקופה גרמו לריכוך מה של המסרים של הסרט, אבל זו עדיין יצירה חריגה בנוף ההוליוודי של אותן שנים.

13:30 – מוישה ונטילטור + שבת שלום (אורי זוהר, 1966, ישראל, 93 דקות + אורי זוהר, 1966, ישראל, 6 דקות)

סרטו העלילתי השני של אורי זוהר היה תפנית של 180 מעלות מחור בלבנה האקספירמנטלי והכושל כלכלית, והיה ניסיון ראשון (ורחוק מאחרון) של זוהר לנסות להתחבב על הקהל בדמות קומדיה עממית. זהו עיבוד למופע המצליח של יעקב בודו בו הוא מגלם חייל שלומיאל וחסכן שבלי להתכוון מצליח לגרום לא רק נזק אלא גם תועלת לצבא. לפני הסרט יוקרן "שבת שלום" הקצר מאותה שנה, שמתעד בצורה הומוריסטית את המתרחש במגרשי הכדורגל בישראל של אותה תקופה.

16:00 – המתנקש (אליו פטרי, 1961, איטליה, 105 דקות)

הסרט הראשון ברטרוספקטיבה המצומצמת לבמאי האיטלקי הפחות ידוע אליו פטרי, שמציגה 3 מסרטיו החשובים ביותר (אך למרבה הצער משמיטה את הסאטירה הפוליטית מעמד הפועלים הולך לגן עדן שזכתה בדקל הזהב). פטרי היה שילוב בין במאי בעל תודעה פוליטית שמאלנית מפותחת ובין יוצר סרטים מיומן ומקצועי שהתמחה במותחנים וסרטי פשע. זהו סרטו הארוך הראשון, שאותו כתב יחד עם התסריטאי האיטלקי החשוב טונינו גרה, ובמרכזו נמצא מרצ'לו מסטרויאני כסוחר עתיקות שמואשם ברצח אהובתו ונרדף ע"י המשטרה. המבנה הפלאשבקי של הסיפור ישרת את פטרי היטב גם בסרטו הידוע ביותר חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד, שגם לא יוקרן ברטרוספקטיבה.

18:30 – שונה מאחרים (ריכרד אוסוולד, 1919, גרמניה, 50 דקות)

ללא ספק היציאה הכי מיוחדת של ההקרנות הקלאסיות בפסטיבל הגאה היא הסרט הגרמני האילם הזה, שנחשב לסרט הגאה הראשון בתולדות הקולנוע. הסרט עוסק בכנר שמתאהב בתלמידו ומאויים ע"י פושע שסוחט אותו כדי שלא יגלה את סודו ויהרוס את הקריירה שלו. הגירסה המקורית אבדה, אך 50 הדקות שהצליחו לשחזר עדיין מכילות בתוכן כמה מהדימויים הראשונים של תרבות קווירית שהוצגו על המסך. ההקרנה תהיה מלווה במוסיקה חיה של המלחינה האלקטרונית-אקוסטית יעל אקר.

22:30 – Nights in Black Leather (ריצ'רד אבל, 1973, ארה"ב, 90 דקות)

עוד פיסת קאלט קווירית משנות השבעים באדיבות הפסטיבל הגאה. בדומה לסרטיו של ווייקפילד פול, גם הסרט הזה הוא שילוב בין פורנוגרפיה ואמנותיות שמצולם בסצנת הגייז הסבנטיזית של סן פרנסיסקו. מהגר גרמני מגיע לסן פרנסיסקו וחווה הרפתקאות מיניות, כשבפסקול מושמעות יצירותיו של קלוד דביוסי. מסוג הדברים שרק בשנות השבעים חשבו בכלל לעשות.

שונה מאחרים. הסרט הגאה הראשון

סרטי השבוע 02.06-08.06

מספר שיא של 22 סרטים נסקרים השבוע ברשימה, וזה עוד בלי להתעמק בתוכניה העשירה של פסטיבל קולנוע דרום, שמתוכה בחרתי רק את ההקרנות של סרטיו של אורח הפסטיבל אלברט מייזלס (להמלצות על שאר סרטי הפסטיבל נסו כאן). השבוע תוכלו לטעום מסרטיו של הבמאי היוגוסלבי האנרכיסט דושאן מקבייב, שניים של הבמאי ההוליוודי הקלאסי ויליאם ויילר, המשך למחווה לפסטיבל ירושלים ולמסגרת הקולנוע הקלאסי של הסינמטק, וחשוב מכל – פתיחת הרטרוספקטיבה המקיפה לאורי זוהר. צפיה מהנה.

יום ראשון 02.06

סינמטק שדרות

14:00 – סוכן נוסע + פסיכיאטריה ברוסיה (אלברט ודייויד מייזלס ושרלוט זוורין, 1968, ארה"ב, 91 דקות + אלברט מייזלס, 1955, ארה"ב, 14 דקות) 

השבוע מתקיים פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, וכמו כל שנה זו הזדמנות להיחשף לקולנוע לא שגרתי במיקום לא שגרתי, ועוד בחינם (כל ההקרנות הן ללא תשלום). יהיו שם הרבה סרטים ישראליים עצמאיים שיגיעו עם הזמן למרכז, אבל האטרקציות העיקריות הם הסרטים העכשוויים מרחבי העולם והאורחים שיגיעו מחו"ל. הפסטיבל ידוע בכך שהוא מצליח להשיג את יוצרי הקולנוע הבלתי מתפשרים והחריגים ביותר שפועלים כיום – בשנים קודמות היו אלה קרלוס רייגדאס, ברונו דומון וברילאנטה מנדוזה, והשנה זהו קולנוען פרובוקטיבי פחות אך חשוב יותר – אבי הסינמה וריטה האמריקני אלברט מייזלס. יחד עם אחיו דייויד ויוצרים נוספים כמו רוברט דרו והצלם ריצ'רד ליקוק הם יצרו מהפכה בקולנוע הדוקומנטרי של שנות השישים, כשהם יוצרים קולנוע ישיר, שמצולם במצלמה נישאת ומוקלט במקום (לא עניין של מה בכך, הטכנולוגיה שאיפשרה זאת הופיעה רק אז). מייזלס יתארח בפסטיבל וידבר על סרטיו יחד עם ההקרנות. וזוהי הזדמנות לראות את אחד מסרטיו היפים ביותר – Salesman, קלאסיקה של הקולנוע הדוקומנטרי שעוקבת אחרי מוכרים מדלת לדלת באמריקה וחושפת את חייהם ומקצועם בצורה לא שיפוטית ומרתקת. לפני הסרט יוקרן גם סרטו הראשון של מייזלס, שביקר בברית המועצות באמצע שנות החמישים ותיעד את מערכת בריאות הנפש שם. אם יש אירוע בודד שבשבילו כדאי להגיע לדרום הרחוק השבוע, נראה לי שזהו האחד.

יום שני 03.06

סינמטק תל אביב

22:00 – לא יכולה בלי זה (ספייק לי, 1986, ארה"ב, 85 דקות)

מדהים איך המחווה לפסטיבל ירושלים שמוקדשת לסרטים ראשונים של במאים שהוקרנו בארץ לראשונה שם, נהפכה למעין פסטיבל "במאים שביזבזו את הפוטנציאל שלהם". על טרנטינו, רודריגז וסולונדז כתבתי בשבועות הקודמים, והמקרה של ספייק לי הוא אולי הבולט ביותר בכמה שהוא הפך ללא רלוונטי כיום (מלבד סרטי התעודה המצוינים שהוא עדיין יוצר). כל מה שלי איבד מאז נוכח בסרט הזה, והבולט מכולם הוא חוש ההומור. לי היה כותב ושחקן קומי מוכשר בתחילת הקריירה שלו, ואת הסרט העצמאי והחתרני הזה, שעוסק בבחורה משוחררת מינית שלא יכולה להחליט איזה מאהב להשאיר, הוא מתבל באבחנות יפות ומשעשעות על מגדר, יחסים, והתרבות האמריקאית השחורה של שלהי שנות השמונים, והוא גם מופיע בתפקיד קומי כאחד מהמאהבים. הסרט מצולם בלוקיישנים ב16 מ"מ שחור-לבן וגרעיני, כיאה למיטב הסרטים העצמאיים של התקופה, ומלווה בפסקול ג'אז מצוין באמת של אביו של ספייק לי, ביל לי. בצפיה היום נדמה שרוח הנעורים של התקופה הזאת לא אבדה רק ללי, אלא לקולנוע בן זמננו בכלל.

סינמטק שדרות

16:30 – מסע לירושלים (אלברט ודייויד מייזלס, 1968, ארה"ב, 86 דקות)

מי שלא הספיק להגיע ביום ראשון ורוצה לשמוע את מייזלס יכול לתפוס אותו גם היום, מחר ומחרתיים כיוון שהוא ידבר בכל אחת מההקרנות. הסרט הזה צולם בישראל ומתעד את ביקורו של המנצח לאונרד ברנשטיין לביצוע סימפוניית התחייה של מאהלר בהר הצופים. מייזלס משלב בין תיעוד החזרות ובין התחושות העזות של ברנשטיין שעולות בזמן ביקורו בארץ הקודש, יחד עם המוזיקה המפעימה של מאהלר ברקע.

19:00 –  תנו לי מחסה (אלברט ודייויד מייזלס ושרלוט זוורין, 1970, 91 דקות)

סרטם השני הידוע ביותר של האחים מייזלס אחרי Salesman הוא Gimme Shelter, על מסע ההופעות הידוע לשמצה של הרולינג סטונז שהסתיים באסון באלטמונט, לאחר שחברי כנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום נשכרו לאבטח את המופע ובמקום זאת התעמתו בצורה אלימה עם הקהל והרגו אדם לעיני המצלמה של מייזלס. בעיני זהו סרט פחות מוצלח מ-Salesman, אבל גם הוא מציג את השיטה הישירה והבלתי אמצעית שהאחים מייזלס פיתחו לתיעוד התרחשויות, עם דגש על להיות במקום הנכון בזמן הנכון.

יום שלישי 04.06

סינמטק תל אביב

11:00 – חופשה ברומא (ויליאם ויילר, 1953, ארה"ב, 118 דקות)

ראו יום שבת.

17:00 רחוב הסטר (ג'ואן מיקלין סילבר, 1975, ארה"ב, 100 דקות)

ראו שבת שעברה.

22:00 – סרט מתוק (דושאן מקבייב, 1974, קנדה, 99 דקות)

הבמאי היוגוסלבי האנרכיסטי דושאן מקבייב מעט נשכח בימינו, אך בשנות השישים והשבעים הוא היה אחד מהחשובים שיצאו ממולדתו (שממנה הוא גלה), ובוודאי אחד האבות הרוחניים של אמיר קוסטוריצה שתפס את מקומו כמפורסם מבין במאי מדינתו. הסינמטק יקרין החודש כמה מסרטיו, וזהו אחד מסרטיו הנודעים (יש היאמרו לשמצה) ביותר, והשני שהוא עשה מחוץ למולדתו, שבזמן שלטונו של טיטו לא היתה פתוחה במיוחד לרוח האנטי-ממסדית שלו. מבין כל סרטיו, זהו המופרע, מלא הדמיון ומשולח הרסן ביותר שלו, סדרה של מעין מערכונים או אפיזודות שבמסגרתם מתערערים טאבואים חברתיים ביחס למין, אלימות, קניבליזם, פוליטיקה, טעם טוב ועוד. מעין שילוב בין מונטי פייתון, קרל מרקס ותיאטרון האבסורד.

סינמטק שדרות

13:30 – גריי גארדנס + מונפרנס – לבלואה (אלברט ודייויד מייזלס, הלן הופדה ומאפי מאייר, 1976, ארה"ב, 94 דקות + ז'אן-לוק גודאר, 1965, צרפת, 20 דקות)

אחד מסרטי הפולחן הבולטים של הקולנוע התיעודי, גריי גארדנס נהפך לתופעה, לדימוי של הניתוק של העשירים מהמציאות ואפילו לסרט טלוויזיה של HBO בכיכובן של ג'סיקה לאנג ודרו ברימור. האחים מייזלס תיעדו בסרט את האם והבת בבית משפחת בובייה-ביל (קרובות משפחה של ג'קלין אונסיס-קנדי), שהוא אחוזה בת 28 חדרים שהשתיים חיות בה לבדן ובהזנחה בלתי נתפסת לאחר שהן ירדו מנכסיהן. לפני הסרט יוקרן הסגמנט של ז'אן-לוק גודאר מתוך הסרט הקיבוצי פאריז בעיני שישה שאותו צילם מייזלס, שגודאר כינה הצלם הטוב ביותר בארה"ב.

גריי גארדנס. סרט קאלט תיעודי

יום רביעי 05.06

סינמטק תל אביב

16:30 – המזל הפוזל (אנדז'יי מונק, 1959, פולין, 120 דקות)

לאחר שלפני כמה שבועות הסינמטק הקרין סרט של יז'י קבלרוביץ', כעת הוא נותן לנו הזדמנות להתוודע לעבודתו של במאי פולני פחות ידוע וחשוב לא פחות מהידועים של ארצו, רק חבל שהסינמטק שיבץ את הסרט בשעה שיכולים להגיע אליה רק ילידי פולין. אנדז'יי מונק כנראה היה זוכה ליותר תודעה כיום לו הוא לא היה נהרג לאחר סרטו הרביעי בשנת 1961, בגיל 40. זהו סרטו השלישי והאחרון שהוא השלים בימי חייו, ועוסק כמו רבים מסרטיו בהיסטוריה של פולין ובמצבו של הפרט בתוך מערכת דכאנית. זהו סיפורו של אדם ממוצע, מנעוריו בזמן שבין שתי מלחמות העולם ועד לבגרותו בזמן הפיכתהשל פולין  לקומוניסטית בסוף שנות הארבעים. הוא מנסה למצוא חיים נורמלים ולהתאים למערכת, אך כושל כל פעם בעולם שמשתנה ללא הרף סביבו. מונק נחשב לאחד מהחריפים שבבמאי הגל החדש הפולני של שנות החמישים, שרובם ככולם עסקו בצורה נוקבת אך אלגורית במצבה של פולין תחת הקומוניזם, והמבט הסאטירי שהושחז בסרט הזה הופך אותו לאחד מהחשובים של אותה תקופה.

19:00 – מי אתה אורי זוהר (הרצאה + תרגיל בסמלים פשוטים, אורי זוהר, 1961, ישראל, 13 דקות)

אחד מהאירועים הקולנועיים החשובים ביותר של השנה הוא הרטרוספקטיבה בסינמטקים לכל סרטיו של אורי זוהר (מלבד התרוממות, שנגנז בגלל התנגדות חברי הגשש החיוור), ולאחר שהוצגה בהצלחה בסינמטק הצרפתי בשנה שעברה היא נוחתת אצלנו, ונותנת לנו הזדמנות להתוודע מחדש למכלול יצירתו של אחד מאבות המזון של הקולנוע הישראלי. הרטרוספקטיבה תיפתח עם האירוע הזה, שבו האוצר שלה, ד"ר אריאל שווייצר, ידבר על הקריירה של זוהר בתוספת קטעים מסרטיו, ובסופה יוקרן גם סרטו הקצר הראשון והנדיר מאוד, תרגיל בסמלים פשוטים, על מפעיל מריונטות שמנהל דיאלוג עם המריונטה שלו.

21:00 – התרנגול (אורי זוהר, 1971, ישראל, 100 דקות)

ולאחר ההקדמה, אפשר גם להתחיל לטעום מהמנות העיקריות. את סרטיו של זוהר אפשר לחלק, בצורה גסה, לאלה האמנותיים יותר ולעממיים יותר, למרות שהגבול לא תמיד ברור. כאן מדובר בסוג השני, וזווהי קומדיית מין בכיכובו של חיים טופול שמשחק סמל שעומד בפני גירושין ובינתיים מתהולל ונותן את ההצדקה לשמו של הסרט. המוטיב של הגבר ההולל אך האומלל, זה שיש לו "עיניים גדולות" כשם הסרט שזוהר יעשה לאחר מכן, הוא אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה של זוהר, וכאן ניתן לראות את הצד המשועשע יותר של הטיפול בו, גם אם צריך לזכור שמתחת לפני השטח ההומוריסטיים נמצא כאב גדול. את התסריט כתב חיים חפר, בשיתוף פעולה יוצא דופן עם התסריטאי הבריטי החשוב דיק קלמנט (שיחד עם איאן לה-פרניי כתב סרטים כמו הקומיטמנטס, הג'וב הבריטי ומעבר ליקום, וסדרות קומיות קלאסיות כמו Porridge ו The Likely Lads).

22:00 – המרכזנית (דושאן מקבייב, 1967, יוגוסלביה, 79 דקות)

הסרט העלילתי השני והאחרון שמקבייב יצר במולדתו יוגוסלביה הוא דרמה אנרכיסטית וחופשית בסגנונה, על מרכזנית שמסתבכת כשהיא עוברת בין מאהב אחד לאחר, בסגנון שנע בין רבדים שונים של זמן ומציאות ומתובל בדמיון הגרוטסקי, המיני והמשוחרר שאופייני למקבייב ולקולנוע היוגוסלבי של התקופה בכללותו. באנגלית הסרט ידוע כ-Love Affair, or The Case of the Missing Switchboard Operator.

סינמטק ירושלים

21:15 – טובעים במספרים (פיטר גרינאוויי, 1988, בריטניה, 118 דקות)

בסרט הזה של גרינאוויי יש את כל סימני ההיכר שלו – החיבה שלו לרשימות והתמקדות בתחומי ידע מדעיים, הומור מקאברי ואכזרי, מיניות סוטה ומעוותת, וחוש ויזואלי יוצא דופן לעיצוב הפריימים שלו. במרכז הסרט עומדות שלוש אחיות שלשלושתן קוראים סיסי קולפיטס, שרוצחות את בעליהן גם באותה צורה – בטביעה. זוהי התקופה הנגישה ביותר בקריירה של הבמאי הנסיוני והקשה לעיכול לפעמים הזה, והשילוב של שנינות והומור אבסורדי בתסריט ביחד עם שלל פרטים עלילתיים וויזואליים הפכו את הסרט הזה לאחד מהאהובים שלו, גם אם ישנם משמעותיים יותר בקריירה הענפה שלו.

סינמטק שדרות

15:00 – סדנת הרכבות של אלברט מייזלס

האירוע האחרון במחווה שעורך הפסטיבל לאלברט מייזלס הוא סדנה שבה בהשראת פרויקט הרכבות של מייזלס, סטודנטים ממכללת ספיר יצרו סרטים קצרים שמתארים מפגשים של אנשים ממדינות שונות ברכבות. את הסדנה ערכו מייזלס ודנאי אילון במהלך השנה, וכעת יוקרנו התוצרים הסופיים בתוספת דיון בהשתתפות מייזלס שיגיב עליהם.

יום חמישי 06.06

סינמטק תל אביב

21:30 – שלושה ימים וילד (אורי זוהר, 1967, ישראל, 90 דקות)

מסרטיו הידועים והמוערכים ביותר של אורי זוהר ואחד הסרטים הישראלים היפים ביותר שנוצרו מאז ומעולם. אורי זוהר מגלה כאן בהשפעת הגל החדש הצרפתי את הצד הלירי שלו, ולא רק הוא אלא הקולנוע הישראלי בכללותו שבאותן השפעות יתחיל להנפיק עוד יצירות אישיות ומורכבות רגשית כמו זאת במה שלימים יכונה "הרגישות החדשה" של שנות השישים והשבעים. זה גם היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס בפסטיבל קאן, עבור המשחק של עודד קוטלר, שמגלם סטודנט ירושלמי למתמטיקה שמתבקש לשמור על בנה של אהובתו לשעבר ומבלה איתו שלושה ימים ששולחים אותו להתבוננות פנימית על חייו. הסרט מבוסס על סיפור מאת א.ב. יהושע ומשקף יותר את הספרות הישראלית של אותה תקופה מאשר את הקולנוע הישראלי שהיה אז דל כמעט לגמרי ביצירות מהסוג הזה. את המוזיקה הטרופית ברוחה שמאזנת את המלנכוליות של שאר הסרט הפליא להלחין דובי זלצר ועל עבודת המצלמה הנפלאה הופקד שותפו הקבוע של זוהר, דוד גורפינקל. סרט חובה, מהסוג שמעורר געגוע לימים יפים יותר.

שלושה ימים וילד. ראשית הקולנוע הלירי בישראל

יום שישי 07.06

סינמטק תל אביב

14:30 – עמוד האש (לארי פריש, 1959, ישראל, 75 דקות)

הרטרוספקטיבה לאורי זוהר כוללת למרבה השמחה לא רק את סרטיו הארוכים והקצרים, אלא גם סרטים שבהם רק שיחק, וזה נותן הזדמנות להתוודע לכמה יצירות מעניינות שלרוב לא יוצא להיתקל בהן. העניין בסרט הזה, שהופק 20 שנה לפני הסדרה ההיסטורית באותו שם, הוא בהיותו שריד לתקופת הקולנוע הציוני של הקולנוע הישראלי בשנות החמישים והשישים. העלילה הטיפוסית מתארת כוח צבאי שנלחם מעטים נגד רבים מול האויב הערבי בהגנה חסרת סיכוי על ישוב במלחמת העצמאות. שחקן הטלוויזיה האמריקאי לורנס מונטיין מגלם את החייל הבודד שנלחם יחד עם החובשת שלצדו (נחמה הנדל) במאבק נגד המצרים, ואורי זוהר משחק תפקיד משנה כאחד החיילים בכוח. ההקרנה תהיה של עותק משוחזר דיגיטלית.

19:30 – קוראים לי שמיל (ג'ורג' עובדיה, 1973, ישראל, 90 דקות)

אבל האטרקציה העיקרית מבין הסרטים שזוהר רק משחק בהם שמוקרנים ברטרוספקטיבה היא קומדיית הקאלט הנפלאה הזאת של ג'ורג' עובדיה, ששונה מהותית ממלודרמות הבורקס שהוא התמחה בהן. למעשה, זוהי גירסה ישראלית רופפת למדי למערבון הספגטי קוראים לי טריניטי (וסדרת הסרטים של טריניטי ובמבינו שנוצרה בעקבותיו) בכיכובם של באד ספנסר וטרנס היל. את מקומם תופסים אורי זוהר ופול סמית' המנוח (שתפקידו הנודע ביותר הוא בלוטו בפופאי של רוברט אלטמן), והעלילה המערבונית על שני נוודים שמגינים על עיירת ספר, מועתקת לישראל של שנות השבעים (וסצנת אכילת השעועית הקלאסית מועתקת ממסבאה לחדר אוכל בקיבוץ). אחד מסרטי הקאלט המהנים ביותר שנוצרו בקולנוע הישראלי, שנשען כמעט לחלוטין על הקסם האישי של שני כוכביו והדינמיקה ביניהם.

19:30 – מונטנגרו (דושאן מקבייב, 1981, שבדיה, 96 דקות)

עוד החלטת שיבוץ אומללה של הסינמטק מאלצת לבחור בין סרט קאלט אחד לאחר. מונטנגרו הוא מסרטיו המהנים ביותר של מקבייב, שנדד בין מדינות באותה תקופה וכמו טרקובסקי חמש שנים מאוחר יותר מצא מפלט זמני בשבדיה הליברלית, והפיק בה קומדיה דוברת אנגלית פרועה ומצחיקה מאוד, שיחסית גם שומרת על אחדות עלילתית שהופכת אותה לנגישה יותר גם לקהל פחות נועז בטעמו. סוזן אנספאך (רסיסי חיים) מגלמת עקרת בית משועממת שנשואה לארלנד יוזפסון (שחקנו הקבוע והמעולה של אינגמר ברגמן) וחולמת על חיים מסעירים יותר. קבוצה של גולים מיוגולסביה מגיעים וסוחפים אותה לכמה ימים של פורקן חושים והשתחררות מכבלי המוסכמות החברתיות. אחד מהמתקפות המדויקות והשנונות ביותר של מקבייב על העולם הבורגני, הסרט גם מכיל את אחת מהסצנות הזכורות ביותר מהקריירה שלו.

22:00 – צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974, ארה"ב, 130 דקות)

אחד מהסרטים שבשבילם הוקמה מסגרת הקולנוע הקלאסי בסינמטק, ובעותק דיגיטלי חדש. הניאו-נואר של רומן פולנסקי הפך כבר לסרט חובה עבור כל חובב קולנוע ואין טעם להכביר עליו הרבה מילים. אציין בקצרה שג'ק ניקולסון מככב כחוקר פרטי שבניגוד למוסכמות הז'אנר יודע פחות מכל השאר, ובכל פעם שהוא חושב שהוא ירד עוד לחקר האמת, הוא מגלה כמה מעט הוא יודע. את התסריט שנחשב לאחד מהמוצלחים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע כתב רוברט טאון (שזכה עליו באוסקר), ועוד מופיעים בו פיי דנאוויי והבמאי ג'ון יוסטון בתפקידים בלתי נשכחים. הקולנוע האמריקאי הקודר, הפסימי והפראנואידי של שנות השבעים במיטבו.

מונטנגרו. סרטו הנגיש ביותר של מקבייב

יום שבת 08.06

סינמטק תל אביב

11:00 – שנות חיינו היפות ביותר (ויליאם ויילר, 1946, ארה"ב, 170 דקות)

לאחר ארבע שנים של סרטי תעמולה מלחמתיים, מלחמת העולם השניה נגמרה והקולנוע האמריקאי החל להתבונן בחייהם של הלוחמים לא כגיבורים, אלא כאנשים בשר ודם, לאחר שהם חזרו הביתה מהמלחמה, פצועים בגופם ובנפשם. הסרט ההוליוודי הראשון שעשה זאת היה המלודרמה הזאת של ויליאם ויילר, שעוסקת בחייהם של 3 משוחררים שחוזרים הביתה אל משפחותיהם ומרכיבים מחדש את חייהם. את התפקיד הזכור ביותר, של משוחרר שאיבד את שתי ידיו במלחמה, מגלם שחקן קטוע ידיים אמיתי, הרולד ראסל, שזכה עליו באוסקר, יחד עם עוד 6 אוסקרים שהסרט קטף, בין היתר לשחקן הראשי, לבמאי, לעורך, למוזיקה, לתסריט ולסרט הטוב ביותר.

11:30 – אלפרדו אלפרדו (פייטרו ג'רמי, 1972, איטליה, 98 דקות)

בתזמון מצוין לצד הרטרוספקטיבה לאורי זוהר מוקרנת קומדית המין האיטלקית הזאת, מהסוג שזוהר ניסה לחקות בכמה מהקומדיות שלו. דסטין הופמן מגלם מעין גירסה איטלקית של התפקיד שלו בהבוגר כצעיר ביישן שמתאהב בבחורה לא יציבה בנפשה ונאלץ להתחתן איתה, עד שהוא מתאהב באחרת. את הסרט ביים אחד מבמאי הז'אנר הבולטים של התקופה, פייטרו ג'רמי (גירושין נוסח איטליה).

14:15 – חופשה ברומא (ויליאם ויילר, 1953, ארה"ב, 118 דקות)

פעם שלישית ויליאם ויילר בשבועיים האחרונים, במה שכבר אפשר לכנות מעין מיני-רטרוספקטיבה לבמאי ההוליוודי החשוב, שכמו רבים מבני תקופתו, נע בין ז'אנרים בקלילות ובמיומנות אופיינית. אך הסרט הזה נודע בעיקר בשל השחקנית הראשית שלו, שחקנית צעירה שטרם זכתה לתפקיד קולנועי גדול בשם אודרי הפבורן, שלאחר ההצלחה העצומה של הסרט נהפכה לכוכבת ואף זכתה עליו באוסקר. היא כהרגלה מגלמת אישה צעירה מלאת צ'ארם שמפצה על חוסר האחריות והקלילות שלה. היא לא רק מתנהגת כמו נסיכה, אלא היא באמת כזאת בסרט הזה, שבו היא בורחת מכלוב הזכוכית שלה לחופשה ברומא, שם היא מתאהבת בגרגורי פק שמגלם עיתונאי שמנסה לנצל אותה לצרכיו אבל מתאהב בה בעצמו. אחת מהקומדיות הרומנטיות הקלאסיות של הוליווד, והדוגמה הבולטת ביותר לחן שבלתי ניתן לעמוד בפניו של הפבורן.

17:00 – חור בלבנה + הבמאי, הסרט והנח"ל (אורי זוהר, 1964, ישראל, 72 דקות + זאב חבצלת, 1960, ישראל, 15 דקות)

חור בלבנה הוא לא רק סרטו הראשון של אורי זוהר, אלא גם במידה רבה לידתו של הקולנוע האמנותי בישראל. זוהי התפרעות קולנועית אנרכיסטית, שלועגת לערכי הציונות ומשתעשעת באמצעי מבע וז'אנרים קולנועיים, דרך סידרה של מעין מערכונים שעוסקים בשני יזמים (אורי זוהר ואברהם הפנר) שמחליטים להקים קיוסק במדבר שהופך לאולפן סרטים. צילומי הסרט, כמו שניתן לשמוע כאן, היו מעין מסיבה אחת גדולה שהשתתפו בה מיטב בדרני התקופה (דן בן אמוץ, שמוליק קראוס, אריק לביא, שייקה אופיר ורבים אחרים). אין מה לחפש כאן מבנה אחיד או הגיון כלשהו, אלא סידרה של גאגים וניסויים קולנועיים שחלקם הפכו מאז לנכסי צאן ברזל של הקולנוע הישראלי, כמו החלוץ שמנשק את האדמה והיא מנשקת אותו חזרה, הערבים (שאת אחד מהם מגלם אריק איינשטיין) שמבקשים לשחק פעם אחת את הטובים ונותנים להם לשיר את "אל יבנה הגליל", ומבחני בד שבהם אורי זוהר מתעלל בשחקניות צעירות שחולמות להתפרסם ולא יודעות ממש למה. את התסריט שהרבה לא נשאר ממנו כתב עמוס קינן, ואת ההשראה העיקרית קיבל זוהר מסרטו של הבמאי הנסיוני האמריקאי אדולפאס מקאס הללויה לגבעות. בנוסף יוקרן גם סרטו הקצר של זאב חבצלת הבמאי, הסרט והנח"ל, שבו אורי זוהר ובומבה צור משחקים במאי וצלם שמגיעים לעשות סרט תעמולה על יחידת הנח"ל ובמקום זה רודפים אחרי החיילות. לפני הסרטים תינתן הקדמה מפי אוצר הרטרוספקטיבה אריאל שווייצר.

19:00 – כל ממזר מלך + הקרב על היעד (אורי זוהר, 1968, ישראל, 100 דקות + אורי זוהר וחיים חפר, 1963, ישראל, 13 דקות)

יש היאמרו שהמושג "כל ממזר מלך" הוא התימצות הבסיסי של הישראלי המצוי, וסרט המלחמה המפורק של אורי זוהר תופס בדיוק את זה. יהורם גאון, עודד קוטלר וויליאם ברגר משחקים שלושה אנשים שנקלעים למלחמת ששת הימים ומנסים כל אחד להגשים את מטרותיו האישיות בזמן המלחמה שמעניינת את זוהר הרבה פחות. שנה בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, זוהר כבר מספיק להתייחס אליה ישירות ולהמשיך לפרק את הפטריוטיות והמליציות הציונית לטובת אותנטיות ישראלית יומיומית. מעניין יהיה לראות את הסרט הזה ביחד עם הסרט הקצר הקרב על היעד שהוא למעשה סרט תעמולה שזוהר וחיים חפר יצרו עבור שירות הסרטים הישראלי ובו מתואר כיבושו של יעד צבאי ע"י חיילי גולני שמשחקים את עצמם.

21:30 – צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974, ארה"ב, 130 דקות)

ראו יום שישי.

To the Wonder של טרנס מאליק ומחשבות על רטוריקה ופרשנות קולנועיים

אתמול בבוקר בתי קולנוע לב בשיתוף עם הבלוג סריטה ערכו הקרנה ראשונה במסגרת "קולנוע מחוץ לזרם" שמוקדשת לסרטים מאתגרים שלב חששו להפיץ מסחרית. הסרט שנבחר לפתוח את הסדרה היה To the Wonder, סרטו החדש של טרנס מאליק, שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון פחות משנה וחצי אחרי שסרטו הקודם של מאליק עץ החיים קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן, זמן שיא למאליק שעובד לאט מאוד בדרך כלל. במהלך הצפיה עלו לי הרבה מחשבות על הקולנוע של מאליק (בעיקר שני סרטיו האחרונים) ועל הדרך בה אנו מגיבים ושופטים קולנוע בכלל, בעיקר נוכח ההתלהבות הביקורתית מסרטו הקודם של מאליק וקבלת הפנים הצוננת יחסית שסרטו החדש זכה לה. זו לא בדיוק ביקורת ובוודאי לא ניתוח מפורט ועמוק (שאני מניח שמגיע לסרט מסוג כזה) אלא התרשמות ומחשבות אישיות יותר. זו גם אגב הפעם הראשונה שאני מפרסם טקסט על סרט ספציפי בבלוג.

To the Wonder. במופלא ממך אל תדרוש

 

לו הייתי נדרש לפתוח בתיאור העלילה של הסרט הייתי צריך לתאר את בן אפלק ואולגה קורילנקו נפגשים בצרפת, מתאהבים, עוברים לגור בעיירתו של אפלק בארצות הברית, נפרדים, מוצאים בני זוג חדשים וחוזרים. אבל זה יהיה תיאור מתאים לסרט בדיוק (אם לא פחות) כמו "קרני השמש בשעת דמדומים מבליחות על שתי דמויות שהולכות על קרקעית ים ששקע לפני הגאות, ובהמשך מתרוצצות בשדה פתוח עם ידיים פרושות לצדדים ואהבה בעיניהם". מבחינת הדיאגזיס, כלומר העלילה, התיאור הראשון יהיה מדויק יותר, והוא זה שאנו רגילים לחפש כשאנחנו בודקים מידע על סרט. אבל מבחינת חווית הצפיה הממשית בסרט, התיאור השני הוא המדויק יותר, והוא גם יותר מעביר את רוח הסרט (ולדעתי גם עוזר יותר לבחור האם אנו רוצים ללכת לראות חוויה כזאת בקולנוע או שלא). והפער הזה הוא בדיוק הפער שאותי מתסכל בסרטיו של מאליק (לפחות ב15 השנים האחרונות) וגורם לי להישאר מבולבל למראה הביקורות המהללות שנכתבות עליהם. כמו שאת העלילה בסרטיו צריך להרכיב רטרוספקטיבית והיא לא משהו שנבנה אורגנית בזמן חווית הצפיה, כך גם המשמעויות והרגשות שעולים בסרט נמצאים ברובד הלא-ישיר שלו, כלומר, בצורה סמלית או כזאת שרק מרמזת על הדברים ודורשת מהצופה להטעין את עולם המשמעויות והאסוציאציות שלו בשביל לא רק לפענח, אלא גם להרגיש את היצירה. ואילו אני לרוב, מרגיש שלפחות מבחינה רגשית, הסרט צריך לעצב בכלים הרטוריים שלו – הדרך שבה הוא מצולם, ערוך, מולחן, כתוב, משוחק – את הרגשות האלה, גם אם בצורה מעודנת, אבל עדיין נוכחת. למשל, בעץ החיים כל החלק האמצעי של הסרט מוקדש לעלילת התבגרות שבה הדמות הראשית גדלה בצילו של אב שמרן וקשוח, שמובעת דרך המון מונטאז'ים עם דיאלוג רופף למדי וכמעט שום סצינה שנשארת בלוקיישן אחד עם התחלה אמצע וסוף. החוויה הרגשית שזה יוצר היא של ניתוק מוחלט מהדמויות והשטחה שלהם לסמלים (לא שזה רע בהכרח). מבחינתי ניתן לדבר על מה המשמעות של הבחירה הסגנונית הזאת ואיך היא משרתת את הסרט ואת החוויה של הצפיה בו, אבל מבקרים מסוימים פירשו את החלק האמצעי של הסרט כעוסק בנושאים של דת מול חילוניות, חופש מול חובה, הצד האבהי הקשוח מול הצד האמהי הרך, וכו', ואפילו הצליחו להתרגש ממנו. עבורי, הרטוריקה של הסרט העבירה סטטיות של עודף מונטאז'ים וריקנות רגשית שלא עשתה שום חשק לפענח אותה, ואילו עבור אחרים היא היתה עמוסה בסמלים שדורשים פיענוח ומלאת רגש.

החוויה בצפיה בסרטו החדש של מאליק היא דומה, אבל קצת אחרת. מאליק מעביר את היומרה האדירה של סרטו הקודם לעסוק בבריאת העולם, מקומו של האדם מול האל והטראומות שמעצבות את נפשו של אדם מילדותו, ליומרה פשוטה יותר – להעביר רגעים של רגשות שנחווים בעוצמה – התאהבות, בילבול, חיפוש דרך, חושניות, ניסיון למצוא גאולה, וכן, גם קצת הטפה דתית, אבל בעיקר רגשות ששייכים לעולם הפנימי של הדמויות והקשר בין האנשים הללו. מכיוון שכבר באתי מוכן מסרטו הקודם, לא ניסיתי למצוא עומק פסיכולוגי בדמויות (שהיו מעורפלות ושתקניות אפילו יותר מבעבר, אולי לטובה), לא הופתעתי ולא התעצבנתי מכך שהקריינות מלאה בקשקושים פסאודו-פואטיים, וגם לא היתה לי בעיה שהוירטואוזיות הטכנית של מאליק והצלם הנהדר שלו בשני הסרטים עמנואל לובצקי מאפילה על התוכן של הסרט. והסלחנות השתלמה, כי רוב הסרט הייתי די מרותק ליופי הבלתי פוסק של הדימויים ושל עבודת המצלמה המופלאה שלובצקי ומאליק יצרו – האור הרך של שעות הדמדומים שחלק ניכר מהסצנות מתרחשות בהן, הדרך שבה גם מקומות שגרתיים כמו סופרמרקט יכולים להצטלם בדרך שגורמת להם להרגיש בלתי מוכרים, התנועה הבלתי פוסקת של המצלמה שנותנת תחושה של חיים פועמים ומלאי תשוקה, והלוקיישנים היפהפיים הרבים שמנוצלים היטב. הסרט הזה הוא חוויה בלתי פוסקת של התבוננות, ואילו הוא היה קצר בחצי שעה היה אפשר לומר גם שניתן להסתפק רק בה בלי להשתעמם. יש שיקראו לזה לוק של פרסומת או של גלויה, אבל אני חושב שהאסתטיקה של מאליק יותר ייחודית מזה ונותנת גם לקלישאות של אסתטיות רעננות מסוג אחר. לכן, מה שנקרא בפי מבקרים מסוימים רשלנות מצידו של מאליק בסרט הזה, נתפס בעיני כמעין ניסיון לאינטואיטיביות, לפשטות ולמיידיות של חוויות. מאליק לא רוצה בהכרח לומר כאן משהו עמוק מאוד, אלא לבטא משהו מיידי יותר (וגם הנרטיב הדי רופף הוא במהותו די פשוט גם אם קצת קשה להתחקות אחריו). וכאן למעשה הרטוריקה של מאליק בוגדת בכוונות שלו, או במילים אחרות, העריכה בוגדת בצילום. העריכה (שנעשתה על ידי 5 עורכים שונים, כמו בסרטו הקודם, ואולי היא גם סימן לרישול המשוער של מאליק) הופכת את הכל, כמו בעץ החיים, לרצף של סיקוונסים שמאוחדים על ידי מוזיקה או קריינות, שמורכבים מסצנות קצרות, כמעט חסרות דיאלוגים ועם דגש על רגש ואווירה יותר מאשר פעולה או פרטים. והחוסר הזה בפרטים, בספציפיות, פוגע בייחודיות שמאליק מבטא כל כך טוב בצילום שלו. הוא רוצה שנחווה כל אחד מהרגעים הללו כהתעלות, כזיכוך של משהו, אבל לא רק העובדה שהם באים אחד אחרי השני ללא הפוגה היא שפוגמת באימפקט הרגשי שלהם, אלא גם הדרך שכל אחד מהם כשלעצמו בנוי – כרצף מונוטוני של סצנות מופשטות, שהפרטיקולרי שבהן נזנח לטובת הטיפוסי, או הסמלי. כמו שחקן דרמטי גרוע, מאליק מסמן תחושות במקום להביע אותן, הוא אומר לך כיצד אתה אמור להרגיש במקום להביע זאת בכלים הקולנועיים שעומדים לרשותו מלבד הצילום. וזהו למעשה השבר הבסיסי בסרט הזה, ששואף לייחודיות ולפשטות ונופל בים של רטוריקות קולנועיות פומפוזיות ומנייריסטיות. אבל עדיין קיימת השאלה מדוע המבקרים אהבו את עץ החיים יותר מאשר את הסרט הזה (ולמה אני אהבתי אותו יותר מאת עץ החיים). אולי זה כי כשעוסקים בנושאים גדולים וסמליים ישנה יותר סלחנות לקולנוע כזה, אולי זה בגלל שהמבנה העלילתי שם (לפחות בחלק האמצעי) היה מהודק יותר, אולי הסמלים היו ברורים יותר. כאן מאליק לא מנסה לסמל משמעויות, אלא תחושות, וזה כבר בעייתי יותר (למרות שעבורי לסמל משמעויות גרוע באותה מידה והעיסוק של מאליק בתחושות הפך את הסרט לנגיש הרבה יותר ומגלומני פחות).

עץ החיים. סמליות ללא אנושיות

 

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה גדולה יותר שחורגת מהסרט הזה ומקודמו, ועוסקת בדרך שבה אנו חווים קולנוע וכותבים עליו. האם אנחנו שופטים סרט על פי האפקט הישיר של חוויית הצפיה, או לפי הפיענוח שלנו של הסמלים, המשמעויות הנסתרות, ההרמזים, והמסרים שניתן לדלות ממנו? לכאורה, זוהי דיכוטומיה מלאכותית, הרי אפשר גם וגם. אבל אני חווה את הפער ביני ובין הרבה מבקרים, ובוודאי בין צופים רבים מהשורה ובין מבקרים, כנובע מהנטיה (שניתן לכנות פורמליסטית, אבל אולי זה לא כל כך פשוט) לפענח סרט כמו כתב חידה או פאזל מצד המבקרים, לעומת החוויה המיידית, שנכנה לצורך העניין הגישה האינטואיטיבית, בהערכת סרט כלשהו. אצלי זה עובד ככה: רק אם החוויה הישירה של הסרט עוררה אותי בצורה כלשהי (אינטלקטואלית, רגשית, אסתטית, מוסרית) אז אני מסוגל לרדת לעומקן של המשמעויות שניתן לחלץ ממנו. קצת כמו שרק אם לחן של שיר תופס אותי, אני אתעניין להקשיב למילים. רק אם יש קונטקסט כלשהו שבו הסמלים של הסרט מתפקדים, ולא כשלעצמם במנותק מכל דבר אחר, אז אני מרגיש שהם נחוצים. ברור לי שאצל אחרים זה אחרת, אולי אפילו להפך. ככל שהסמלים עשירים יותר ומתמסרים יותר בקלות לפיענוח, ובמיוחד אם ניתן להחיל תיאוריה מסוימת שקושרת את כולם ביחד, אז מתחילה העוררות הרגשית/אינטלקטואלית/וכו'. האם אלו פשוט רגישויות שונות של סוגי צופים שונים? האם המוח של חלקנו מחווט להפיק הנאה מאיחוי של פריטים חסרי קשר אך טעונים תרבותית ואילו אצל אחרים אותם אזורים במוח מגורים רק כשהקשר בין הסמלים כבר בנוי ואז ניתן להתעמק בכל אחד מהם בנפרד? האם יש צופים שיותר מחפשים את הספציפי ואת החד פעמי (ויטו יותר לכיוון קולנוע ריאליסטי, אתנוגרפי, אולי גם היסטורי או פוליטי) וצופים שמחפשים יותר את ההפשטה והסימבוליות (ויטו יותר לקולנוע מודרניסטי, מופשט, מדיטטיבי)? שוב, דיכוטומיות גסות להחריד, ואני בטוח שכל חובב קולנוע אוהב סרטים מכל הסוגים שציינתי, אבל אני בטוח שלכל אחד יש נטיה קלה לצד כלשהו.

הבעיה היא, שהצד הפורמליסטי הוא לרוב הצד של המבקרים. הוא הצד שנשמע בדיון על קולנוע, הוא הצד שמנוסח, נחקר, מבוטא, ובסופו של דבר גם משפיע, על קוראים, צופים וסטודנטים לקולנוע כאחד. הצד האינטואיטיבי הוא באופן מסורתי הצד של הקהל התמים, הארעי, שקולנוע לא עומד בראש מעייניו והוא מחפש בסך הכל חוויה בעלת משמעות, גם אם הוא מספיק אינטיליגנטי בשביל לא לצרוך בידור קל וחסר מחשבה. והגיע הזמן שגם הצד האינטואיטיבי יתבע את עלבונו, וינסח את הערכים האסתטיים שהוא דוגל בהם. מהם הערכים האלה זה כבר דיון אחר, אבל אני מרגיש שההבדל המשמעותי ביותר שצריך להדגיש הוא בצורת הקליטה של הסרטים שדיברתי עליה מקודם. האימפקט שהרטוריקה של הסרט עושה על הצופה הוא האלמנט הקובע כאן, כי הוא מבדיל בין מה שהסרט מסמן או מדבר עליו לבין מה שהוא עושה באופן מיידי וללא פיענוח. אמנם ניתן שסרט יעטה על עצמו מסכה רטורית אחת בשביל להחביא מסרים שונים לגמרי במישור הסמוי שלו, אבל גם אז מדובר בדיאלוג שהצופה הערני מודע אליו בזמן אמת ואינו נאלץ לפרש יתר על המידה. שאלת הפרשנות כאן היא זאת שקובעת את תגובתו של הצופה – האם הוא מוכן לפרש בכל מקרה, או שהסרט צריך להיות בעל ערך מיידי גם לפני הפרשנות בשביל שהצופה ירצה לפרש אותו?

לכאורה, יש משהו מסוכן בגישה הזאת, שבה הסרט צריך לבוא קודם כל אליך, ואין זו בדיוק כוונתי. צופים רבים מבטלים בקלות על סמך הגישה הזאת סרטים שאין בהם אמינות רגשית, קוהרנטיות עלילתית, הזדהות עם דמויות, מהלך ברור שהסרט מנסה להעביר, ושאר קונבנציות קולנועיות שמסרסות כל ניסיון לחרוג מהן. הצופה האינטואיטיבי האידיאלי הוא אם כן, צופה שקודם כל מוכן לשפוט את הסרט בהתאם לסרט, ולהבין את כוונות היוצר ועל-פי איזה קנה מידה ראוי לשפוט אותו, כמו כל צופה או מבקר אינטיליגנטי. אך הצופה האינטואיטיבי, שמפעיל את עירנותו וכוח השיפוט שלו לא פחות מהמבקר הממוצע, נותן לרגישויות שלו את המשקל המשמעותי בתגובתו לסרט. האם הופעלה עלי מניפולציה עזה מדי? האם המסרים שעומדים בבסיס הסרט הם קלישאות? האם השימוש בכלי המבע הקולנועיים נועד להיות מניירה שנועדה למשוך תשומת לב רק לעצמה? ועוד שאר תגובות שהאפקט הישיר של הסרט על הצופה העירני מוציא ממנו. ברור, גם הצופה הפרשני מפעיל את אותן רגישויות, אך נדמה לי שהוא מניח לפירוש האינטלקטואלי לסלוח להם, כל עוד המערכת הסמלית או המבעית של הסרט מספיק פונקציונלית מבחינה פרשנית בשביל לתפור את הסרט לתזה ביקורתית שאומרת "הסרט עוסק בכך וכך" או "הסרט מביע את זה וזה". ברמה הכי בסיסית, ההבדל בין שני הצופים הוא שכשמופעל היבט כלשהו של מבע קולנועי משמעותי בסרט, הצופה הפרשני שואל "מה המשמעות של זה?" בעוד שהצופה האינטואיטיבי שואל "איך זה גורם לי להרגיש?". אין שום משמעות לתנועת מצלמה שמסמנת עולם ומלואו ומתקשרת למאות סימנים אחרים בסרט שניתן לפרש, אם היא מרגישה כמו מניירה ריקה מתוכן ושרלטנית. אין שום משמעות לשיר שמושמע בפסקול ויש לו את הרלוונטיות הגדולה ביותר לאותו רגע בסרט, אם הוא מערער את כל המשקל של הסצנה וגורם לה להיראות כמו וידיאוקליפ גס וצעקני. העובדה שהסרט דן בנושאים חשובים או משתמש באופן יצירתי במבע קולנועי היא לא ערך כשלעצמו, אלא כלי להעשיר חוויה אמנותית בעלת משמעות גם לפני הפרשנות.

שוב, אלה מחשבות ראשוניות. יכול להיות שהדיכוטומיות שאני עושה כאן הן מוטעות ויש צופים שמרגישים שייכים לשני המחנות או איפשהו באמצע. אבל אני אישית ביליתי שנים בלהרגיש אשמה על כך שלא שמתי לב מספיק לפרטים, סמלים, או כלי מבע קולנועיים בסרטים ויכול להיות שבשל כך פיספסתי את הערך שלהם, וגם כשהפנו את תשומת לבי אליהם, זה לא גרם לי להעריך אותם יותר. הגישה שכל אלמנט בסרט חייב להיות פונקציונלי – כלומר לשרת מערכת רחבה ממנו בסרט – היא הגישה הדומיננטית בביקורת ולימוד הקולנוע. אך הצופה האינטואיטיבי חש את הסרט קודם כל כסדרה של רגעים ייחודיים ובעלי משמעות כשלעצמם, ואם היופי שלהם לא עומד בפני עצמו, אין משמעות למערכת הגדולה יותר. מכאן אני חושב מגיע הפער בין הקאנון הקולנועי ובין צופים רבים שאולי לא בקיאים מספיק בקולנוע ומרגישים זרות כלפיו (ואני בקיא מאוד ועדיין מרגיש בחלק מהסרטים הקאנוניים זרות ואשמה). הדבר החשוב ביותר לצופה הקולנוע הוא עירנות, כלומר להיות נוכח בסרט ולהבין איזו חוויה הוא ניסה להעביר לך. כל צופה שעשה את זה יכול לנתח את הסרט כמו מיטב המבקרים (זה לא סותר את העובדה שבסרטים מסוימים צריך להיות בעל בקיאות קולנועית בשביל להבין איזו חוויה הסרט ניסה להעביר). הדיקטטוריות של גישת הפאזל הסמלי או הפורמליסטי היא זו שמטרידה אותי, ונדמה לי שהגיע הזמן להתייחס בכבוד גם לאלו שחווים סרטים בצורה אחרת, בלי לבטל אותם כצופים שלא אוהבים קולנוע או שלא נכחו בסרט באמת. כאמור, יתכן בהחלט שצופים רבים הם כאלה, והרבה יותר קל למצוא צופה ממוצע שלא יכנס לסרט של מאליק בחיים מאשר כזה שיהלל אותו. אבל מבין אלה שיטרחו לנסח עליו טקסט ארוך, קל יהיה יותר למצוא מישהו שיאהב את הסרט מאשר כזה שלא יאהב אותו. אולי הגיע הזמן שגם הצופים האינטואיטיביים יביעו את דעתם ברהיטות ובעומק, במקום להשאיר את הקרקע הביקורתית לאלו שמפיקים את העונג הרב ביותר מקישור בין חלקים שונים שכל אחד מהם כשבוחנים אותו לעצמו הוא חלש ובעייתי, ופוגם בחווית הצפיה שבשבילה התחלנו לראות קולנוע מלכתחילה. אולי הגיע הזמן לנתח את האימפקט הרגשי שהרטוריקה הקולנועית יוצרת, באותו פירוט, תיחכום ופתיחות למבעים לא שגרתיים, שכיום בוחנים באמצעותם רק את המשמעויות שניתן להוציא ממנה.