סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2014

זו השנה השלישית שבה אני מפרסם את הסקירה הזאת, וכל פעם המשימה הופכת למאתגרת יותר. גם כמות הסרטים תופחת (מ-27 בשנה שעברה ל-36 השנה) וגם הרצון שלי לסקר בצורה המקיפה ביותר עולה, מה שמסביר את הפרסום המעט מאוחר (ביחס לדד-ליין של ההצבעה הראשונית, שאולי טוב שהטקסט הזה לא ישפיע עליה). השנה ראיתי את כל הסרטים מלבד אחד (כיפה אדומה, היתה הקרנה אחת שנפלה על יומולדת של חבר…) ועל כולן כתבתי את חוות דעתי באופן מרוכז, בבולמוס אחד, כך שיתכן שחלק מהפרטים נשמטו או התערבבו. הטקסט מחולק ל-3 חלקים: ניתוח המגמות המרכזיות השנה שעלו מתוך צפיה בסרטים, ביקורת מפורטת על כל אחד מהסרטים כולל התייחסות לקטגוריות ספציפיות שבלטו בו, ושיקלול כל הקטגוריות הבולטות שבחרתי מכל סרט מסודרות לפי הקטגוריות השונות. כבכל שנה נאלצתי לוותר על הסרטים התיעודיים והסרטים הקצרים בשל הגודש הרב, ואני מקווה שמישהו אחר ירים שם את הכפפה. זהו טקסט של יותר מ-15,000 מילה, כך שתרגישו חופשיים לדלג כאוות נפשיכם, או לקחת נשימה עמוקה (והרבה זמן פנוי) ולצלול אל כולו. קריאה נעימה.

מגמות מרכזיות

צפיה מרוכזת ביבול השנתי תמיד מחדדת את ההבחנה במגמות שונות שתפסו דומיננטיות השנה ביחס לשנים קודמות, ולעתים לא ברור כמה מהן תוצרים לא מקריים של הגיון כלכלי או יד מכוונת וכמה מהם באמת נובעים מרוח הזמן ומהאופנות המתחלפות. כמובן שצריך לכתוב עבודת דוקטורט בשביל למצות את כולן, אבל אני אנסה לעבור בקצרה על כמה מהן שתפסו את תשומת ליבי השנה.

עליית הקול הנשי

אני לא רוצה יותר מדי להתעכב על זה כי זה כבר נכתב בכל מקום אפשרי, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מהמגמה הכי מרכזית של התחרות השנה. שימו לב לנתון המאלף הבא: בפסטיבל קאן האחרון התחרו יותר סרטים ישראליים שבוימו על-ידי נשים מאשר בתחרות פרסי האקדמיה בשנה שעברה. 3 מתוך 5, לעומת 2 מתוך 27. 12 מתוך 36 הסרטים שמתחרים השנה בוימו על-ידי נשים (בשני מקרים יחד עם עוד גבר). שליש לעומת  1/13.5 בשנה שעברה. מעניין שלא מדובר רק בשינוי קוסמטי או אפליה מתקנת אלא גם בשינוי איכותי ממש – את שני הסרטים שהכי אהבתי השנה ביימו נשים, את השלישי כתבה אישה ואת הרביעי גם כן ביימה אשה. מעבר לשינויים בפוליטיקה של הייצוג וכל הדברים הללו, חשוב להבהיר שהניצחון הגדול כאן הוא קודם כל אסתטי. נשים ביימו השנה סרטים יותר טובים מגברים. זה חתיכת הישג.

הנראות של השקופים

כל השנים האחרונות התאפיינו בסרטים רבים שעוסקים בפריפריה, במיעוטים ובמקופחים, אך נראה שהשנה, יותר משנים קודמות, הקולנוע הישראלי מתחיל סוף סוף לראות אותם באמת. ולא מעמדה פטרונית של רחמים או תיקון קיפוח, אלא מניסיון כנה לבטא אותם כפי שהם באמת וללא התייפיפות, גם בידי במאים שבאים מתוך הקהילות הללו וגם בידי כאלה שבאים מחוץ להן. הבולט ביותר בהקשר הזה הוא שקופים של מושון סלמונה שממשיך את הדרך שהחל בוסרמיל, של להסתכל בצורה לא דידקטית (בניגוד לרושם שהשם הבוטה מדי מעביר) במגזר שלרוב אנחנו רואים אותו כאחר בלתי מוסבר, במקרה הזה הבדואים בפזורה. עמק של סופי ארטוס, עוסק בנוער משועמם וחסר עתיד במגדל העמק, ובדומה לאותו וסרמיל, נותן לנו הבנה פסיכולוגית עמוקה למה שמבחוץ נראה לנו כמו נוער עברייני, בריוני ואלים שצריך לבער או לחנך מחדש. העובדה שאת הסרט ביימה מהגרת מצרפת, לא פחות, גם עוזרת לשבור את הפרה-קונספציות שאולי היו לנו לגבי הייצוג של הפריפריה ומי ראוי לעשות אותו. את לי לילה הוא מבט לא צפוי על הטיפול בלוקים בפיגור שכלי, שדווקא מסתכל על המחיר שהטיפול הזה גובה מהדמות המטפלת. מנפאואר מסתכל באופן כללי על המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית אבל מתמקד בעולמם של מהגרי העבודה והשוטרים ביחידות שנדרשות לאלץ אותם באכזריות לעזוב, בלי להפוך אף צד לקורבן או מקרבן. עלים אדומים הוא מבט חסר תקדים באותנטיות שלו על החברה האתיופית בישראל, שגם נעשה בידי במאי אתיופי, מגזר שעדיין לא רבים זכו להשתלב ממנו בתעשיית הקולנוע בתפקידי מפתח. גט הוא תיאור מדוקדק של מדורי הגיהנום שנשים מסורבות גט עוברות בבתי הדין הרבניים, על כל הפרטים הקטנים והאבסורדים עד כדי צחוק מתגלגל שבהם. פרינסס והרחק מהיעדרו עוסקים ביחסים של גילוי עריות, מתוך נקודות מבט ייחודיות סגנונית למדי, ואפילו אפס ביחסי אנוש נותן לראשונה מקום בשרשרת סרטי הצבא הישראליים לעולמן של הפקידות, אלה שמתחרפנות לאט לאט משיעמום בזמן שהגברים מגנים על ארצנו.

משבר גיל ה-60

אם 30 זה ה-20 החדש, 60 זה כנראה ה-40 החדש בדורנו. לא מעט סרטים השנה עוסקים באנשים בין גיל 50 ל-60 שיוצאים לחפש משהו או את עצמם – בהאם זה אתה? זהו אלון אבוטבול בן ה-60 שיוצא לחפש את אהבת נעוריו, בסרט עם קתרין דנב שני חברים רווקים על סף גיל 60 יוצאים למסע לדרום הארץ בעקבות חבר נעורים ובמקביל חולקים בזונה צעירה שניתנה להם במתנה (אל תשאלו), בחלונות מרבית הדמויות הן בנות 50 פלוס ועוסקות ביחסים הלא פתורים שלהם עם בני המין השני, בפרחים של מרציפן קיבוצניקית שקרובה לגיל 50 יוצאת לראשונה לעיר הגדולה בחיפוש אחר עצמאות ובפנסיון פראכט נמצאים אנשים בעיקר בין גיל ארבעים פלוס לפחות משישים שחיים כמו פנסיונרים לאחר שצולקו נפשית במלחמת העולם השניה, ומחפשים לעשות משהו משמעותי עבור התרבות שאותה השאירו מאחור. הדבר המעניין הוא שכל הגיבורים האלה אינם דומים לדימוי שיש לנו על בני 60 בדרך כלל, כולם נראים כמו בני 40 טיפוסיים, מלאי חיות ובעיקר מבולבלים לא פחות מבני הדור שמתחתם. חלקם בוימו על-ידי במאים בני גילם ואת חלקם ביימו צעירים יותר, אבל כולם מנסים לשרטט תמונה עדכנית ומעניינת של הדור הזה, שלא נופל בקלות לתוך התבניות הקולנועיות המוכרות לנו.

סרטים בשפה זרה

אחרי הים דובר צרפתית, עולם אחר והאם זה אתה דוברי אנגלית, מרבית עלים אדומים הוא באמהרית, בערבים רוקדים ושקופים חצי מהסרט דובר ערבית, וחלקים משגר אותי לחלל, סשה דוברי רוסית. בפנסיון פראכט יש אפילו קצת יידיש. תמיד היו סרטים ישראליים שלא כללו כמעט עברית, בין אם כדי לקסום לקהל הבינלאומי (במקרה של אחרי הים ועולם אחר) או בשביל לתאר מציאות חברתי (עלים אדומים, שקופים ואחרים). למעשה זה מפתיע שבמדינה מלאת הגלויות שלנו לא נעשים יותר סרטים בשפות שאינן עברית. אני לא יודע האם אפשר להוציא משמעות עמוקה מהעובדה שהיו הרבה סרטים כאלה השנה, אבל מעניין לשים לב לזה.

הסרטים המתחרים

השנה החלטתי לשלב את המודל של שתי השנים הקודמות, ולכתוב גם ביקורת על הסרט עצמו וגם התייחסות לקטגוריות השונות, אך הפעם כחלק מהביקורת עצמה. בנוסף לכל ביקורת אציין גם את הקטגוריות הבולטות שהסרט מצטיין בהם וראוי לתשומת לב מחברי האקדמיה וגם את הקטגוריות שהיו בעיני בעייתיות בסרט (אם היו כאלה, משני הסוגים). הרציונל בציון הקטגוריות הבעייתיות הוא דווקא מתוך כבוד לעוסקים במלאכה ומתוך רצון להצביע על בחירות שבעיני פגעו בעשיה שאלמלא כן יכלה להיות טובה. לא התעכבתי לכתוב דברים על ביצועים שנראו לי איומים או שלקו רק בצדדים טכניים. כמו כן, הביקורות לצערי הן רק ביקורות – ציון ההתרשמות האיכותית שלי מהסרטים השונים ואלמנטים שונים בהם – ולא ניתוח פרשני עמוק שמנסה לחדור למהות הסרטים (למרות שגם בזה חטאתי פה ושם). אני מודע לבעייתיות של חלוקת ציונים לסרטים ולעוסקים במלאכת יצירתם, אבל נדמה לי שזה שם המשחק בתחרות האקדמיה, ואני אישית רואה בו ערך מסוים, בהצבעה על איזה דברים ראויים בעיני להערכה ואיזה לא. בכל אופן אין כאן שום כוונה להעליב או לפגוע אישית במי מהיוצרים או העוסקים במלאכה, הכל נכתב מתוך נקודת מבט מקצועית ככל האפשר וללא היכרות אישית עם פחות או יותר אף אחד מהאנשים. לפני כל ביקורת צירפתי גם את התקציר לסרט כפי שמופיע באתר האקדמיה, כדי לחסוך ממני את תיאור העלילה ולהסתכן באי דיוקים.

אחרי הים (בימוי: יוסי אבירם)

על חוף שומם במערב צרפת מוטל גבר חסר הכרה. זהותו אינה ידועה, איש אינו מחפש אותו והוא שותק. ראובן ורדי, ישראלי לשעבר, חוקר "נעדרים" בגמלאות, יגיע מפאריז כדי לפענח את מה שמבחינת המשטרה, מוגדר כתעלומה. "אחרי הים" מוצא את גיבוריו על קוי התפר של חייהם החצויים, עברם מטיל עליהם צל, אינו מאפשר להם למצוא גאולה לנפשם.

זהו הסרט שהשאיר עלי הכי פחות רושם בתחרות השנה, והחוויה שהוא הותיר בי היתה כה סתמית וקרה, שלרגעים הרגשתי כאילו אני צופה במסך ריק. הסתמיות של הסרט בעייתית עוד יותר כי לכאורה הכל עשוי כמו שצריך – הצילום מוקפד, השחקנים ידועים (ליאור אשכנזי ומוני מושונוב) ועושים עבודה מיומנת, ואז הסרט אפילו עובר לצרפת ומתחפש לסרט ארטהאוס בעל ניחוחות אירופאיים. אבל שום דבר בעל משמעות לא קורה לאורך כל הסרט מתחילתו ועד קרוב לסופו, שבו לפתע מוצגים כמה הסברים לשתיקתו המתמשכת של אשכנזי לאורך הסרט. כל הסצינות הן סצנות של שגרה, של יומיום, של סתמיות רגשית, אך בדומה לחוויה שהיתה לי בשנה שעברה עם מעל לגבעה (שאיתו הוא התחרה בפסטיבל חיפה הקודם וגם הוא קו-פרודוקציה עם צרפת) מדובר בסתמיות שאינה תורמת לחשיפת השיגרה והיומיום שהוא מתאר, אלא נשארת ברמתם ואינה מוסיפה להם דבר. כל הדמויות נשארות פלקטיות וחסרות רגש, ואם הצופה נאלץ להטעין את כל המשקל הרגשי עליהן בעצמו, מה זה משנה איזה סרט הוא רואה?

קטגוריות בולטות: מוזיקה (אבי בללי): בללי הוא מבכירי המלחינים בארץ, וכמעט כל פעם שהוא מלחין סרט הוא עושה עבודה כל כך מיומנת, שכמעט לא מבחינים באיכות שלה אלא אם כן מנסים בצורה מכוונת להקשיב ולהבין כמה הוא תורם לסרט בנגיעות קטנות וכמעט בלתי מורגשות, וכך הוא עושה גם כאן.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (יוסי אבירם): אם היו כאלה, אני פיספסתי אותם.

אנשים כתומים (בימוי: חנה אזולאי-הספרי)

במשך שנים נוהרים אנשים מרקע מרוקאי לסבתא זוהרה כדי שתחלום עבורם את העבר של משפחתם במרוקו. זוהרה, חולמת מקצועית, אוחזת בחפץ שלהם ומיד נרדמת. כשהיא מתעוררת, היא נותנת להם עצה לחיים והם משלמים לה כסף רב. לאחרונה הסבתא מרגישה חלשה ומחפשת מחליפה. בלילות היא בודקת את יכולת החלימה של נכדתה זוהר, אבל זו לא יודעת לחלום. לבתה של זוהרה, סימון, דווקא יש את היכולת, אבל היא מסרבת להחליף את אמה. סימון רוצה לעבוד במסעדה הקטנה שלה ושיעזבו אותה בשקט. העניינים מסתבכים כשפאני, אחותה של סימון שנעלמה לפני 16 שנה והפכה לשפית מצליחה בפריז, חוזרת כדי לעזור לאחותה ומעוררת יצרים מן העבר.

סרטה הראשון של חנה אזולאי-הספרי כבמאית, 19 שנה אחרי סרטה הקודם (כתסריטאית בלבד) שחור, הוא מה שנקרא labor of love – פרויקט אישי שהיא נלחמת עבורו מזה קרוב לעשרים שנה (היא כתבה את התסריט שנה לאחר סרטה הקודם ומאז מנסה להפיקו). לכן כשבאים להתייחס לסרט שני האלמנטים הללו נוכחים – ההשוואה לסרטה הקודם, שהפך כבר לקאנוני בתולדות הקולנוע הישראלי, וההתייחסות אליו כפרויקט משמעותי גם בשל האמירה האישית שבו וגם בשל ההקשר הפוליטי שלו (סרט באורך מלא של במאית מרקע מזרחי שעוסק בפולקלור המרוקאי הוא לא דבר שכיח אצלנו). שניהם לא מועילים לו: מההשוואה עם סרטה הקודם סרטה החדש יוצא נפסד, כי הוא לא משתווה לו באיכותו, והרקע הסוציו-פוליטי שממנו הוא נעשה אינו קשור לאיכויותיו האסתטיות (למרות שיש מי שניסתה לטעון כך). למרות איכויותיו בתחום המשחק והצילום, הסרט בסופו של דבר אינו בנוי בצורה מורכבת, או חמור מכך – אותנטית – מספיק (איכויות שהיו בסרטה הקודם) ולכן הוא לא מצליח להתרומם מעל לפולקלור ולמתח בינו לבין המציאות הישראלית העכשווית שמהווים בסיס מרתק לסרט, אבל לא מספיקים בשביל להפוך אותו ליצירה שלמה. כל אחת מהדמויות הנשיות הבאמת ייחודיות שמאכלסות את הסרט לא בנויה בצורה מספיק אנושית ומורכבת, ונשארת כמעין סימון קולנועי ולא כדמות שלמה, וחמור מכך, הקונפליקטים ביניהן גם הם כתובים בצורה נוסחתית ואמנם מכילים רגעים של אינטימיות רגשית ועומק פסיכולוגי, אך הם מעטים מדי בתוך המכלול השלם של הסרט. מעבר לדקויות האלה, הסרט גם לא מצליח באמת לסחוף את הצופים בו (בעיני לא מעט בגלל הסיבות שמניתי, אבל יכול להיות שאני טועה וזה מסיבות יותר בסיסיות) ולכן הוא גם לא הצליח בקופות, שאחרי הצלחות של סרטים כמו מפריח היונים דווקא הוכיחו שהן מקבלות היטב פולקלור מזרחי.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (ריטה שוקרון): שוקרון, בתפקיד הסבתא המיתולוגית כמעט בכוחותיה ובהשפעתה אך מבפנים מפורקת ומתמודדת עם טראומות הילדות שלה, מהווה את העוגן הרגשי של הסרט, ומספקת הופעה בלתי נשכחת שנהנית גם מהעובדה שהדמות שלה היא זאת שהתסריט עיצב בצורה הכי מעניינת, ויש לה אפילו גם כמה שורות שנחרתות בזיכרון, כמו "זהב אני מאכילה אתכם, ויצאתם חול."; צילום (אסף סודרי ואיתי מרום): לפני שנתיים כשדיברתי על למלא את החלל ציינתי שסודרי, אחד הצלמים המוכשרים בארץ, עבר תהליך מצער של מנייריזציה שהתבטא בעיקר בנטייתו למשחקי פוקוס בין חזית לרקע בכמויות גדולות מדי. כאן הוא מוותר עליהם, אבל משאיר את חותמו באמצעות משחק נוסף בין חזית לרקע – ההעמדה שלו של השחקנים על רקעים בולטים וכמעט אקצנטריים שתופסים את תשומת הלב ויוצרים ניגוד בינם לבין הדמות שבחזית שאמורה לתפוס את מרכז תשומת הלב. זו בחירה מעניינת, שלרוב תורמת לסרט יותר מפוגמת בו, ומשתלבת בתוך עבודת המצלמה (והתאורה) המיומנת כתמיד של סודרי. מעניין שדווקא איתי מרום שחתום רק על הסיקוונסים שצולמו במרוקו, גונב לו את ההצגה ואחראי לצילומים היפים ביותר בסרט, על רקע הנופים היפים של מרוקו הכפרית; מוזיקה (גיא בן שטרית ועומר הרשמן): כמה מפתיע היה לגלות שעל הפסקול האוריינטלי והפולקלורי של הסרט חתום דווקא גיא בן שטרית, הידוע בשל עבודתו בלהקות הרוק הרועשות והעשירות מוזיקלית אינפקציה ואיטליז. אך כנראה הקשר המרוקאי (פתאום נזכרים ששם משפחתו הוא בן שטרית, והוא אף קרוב משפחה של אזולאי-הספרי) חיבר את המוזיקאי המגוון הזה גם לכיוון הבלתי צפוי שכאן, ועזר לו ליצור (יחד עם עומר הרשמן) פסקול יפה שמצליח להתעלות מעל לקלישאות הסגנוניות שהתבקשו ממנו.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (חנה אזולאי-הספרי): מכל הסיבות שהזכרתי לעיל.

אפס ביחסי אנוש (בימוי: טליה לביא)

שלושה סיפורים מגוללים את קורותיו של משרד שלישות בבסיס שריון נידח בדרום הארץ לאורך שנה אחת. מאבקי הכוחות, מבחני החברות, וערימות הניירת מרכיבים יחדיו אפוס צבאי, המעמיד בקדמת המסך את עולמן האפור והדמיוני, הקומי והעגמומי של פקידות המשרד. שכן, גם אקדח סיכות במערכה הראשונה – יהדק משהו במערכה השלישית.

לפני השבחים הרבים שיש לי להרעיף על הסרט המבריק הזה אני חייב לפתוח קודם בכמה הסתייגויות – כשהמרכזית שבהם היא שדווקא ההתלהבות הגדולה סביב הסרט פועלת מעט לרעתו בכל הנוגע לצופים המצפים ליצירת מופת. זהו סרט קטן וממזרי וכך צריך להתייחס אליו. אם כקומדיה הוא עובד כמו שמעט מאוד קומדיות עבדו בקולנוע הישראלי לדורותיו, כדרמה יש בו משהו מעט בסיסי ששואף לסימון של הצדדים האפלים שבו יותר מאשר להעמקה רגשית, ולדעתי צריך להתייחס אליו בהתאם. אך כאמור, מדובר קודם כל בסרט מאוד מאוד מצחיק, עם הברקות בתדירות של כל כמה שניות וממגוון סוגים – החל מסיטואציות אבסורדיות, דרך פאנצ'ים מבריקים (בעיקר של דאנה איבגי וגונבת ההצגה תמרה קלינגון, שלמרבה הצער אינה מועמדת) וכלה בגאגים קולנועיים טהורים (קרב אקדחי הסיכות המפורסם או הקאט בין סיטואציה טרגית לטוסטר). וכמובן, מה שנותן להכל ערך מוסף היא ההיכרות של מרבית הצופים עם הסיטואציה הבסיסית שבסרט והאבסורד שהוא שמו האמצעי של צה"ל. לביא לוקחת אלמנטים מוכרים מההווי הצה"לי (פקידות שמזמרות כמעט מבלי משים, הרצינות התהומית שבה קצינים מתייחסים לעצמם, השיעמום התהומי שכרוך בג'ובניקיות והניסיונות הנואשים להתמודד איתו) ומקצינה אותם לאבסורד. ההישג הגדול ביותר של הסרט הוא היכולת של לביא להמריא מעולם ספציפי מאוד (שהיא עמלה לבנות באמצעות תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר) לעבר מחוזות הסוריאליזם, שבו הטירוף שנמצא מתחת לפני השטח השגרתיים והסתמיים ביותר כביכול, מתפרץ במלואו.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (דאנה איבגי) ושחקנית משנה (נלי תגר ושני קליין): למעשה, ההפרדה בין שלוש השחקניות הראשיות היא שרירותית, כיוון שבכל סיפור מישהי אחרת עומדת במרכז הבמה, וכולן עושות עבודה חסרת רבב. איבגי אדירה כחיילת שמצד אחד היא אדישה ובזה במופגן לממסד הצה"לי ומצד שני פגיעה ואנושית מאד, תגר מספקת אינספור רגעים של הגשה קומית מושלמת, כשההומור נובע מחוסר המודעות העמוק והאמין מאד שלה, וקליין מצוינת כקצינה שגם כן לא מפגינה מודעות רבה לפער בין גודל תפקידה ולרצינות שבה היא תופסת אותו. הסרט קם ונופל קודם כל על ההופעות המצוינות של כל שחקן (ובעיקר שחקנית) בקאסט המצוין שלו; ליהוק (אורית אזולאי): אם אמרנו קאסט מצוין צריך גם לתת קרדיט לליהוק המצוין, שבו כל תפקיד קטן כגדול מאוכלס בשחקנים שמשדרים אמינות מוחלטת וגם מצליחים להוסיף לה גוון נוסף של אקצנטריות; עריכה (אריק להב ליבוביץ'): קומדיה, כידוע, נשענת הרבה על תזמון וקצב, וליבוביץ' מתמרן את הסרט הגדוש והעשיר הזה בצורה חלקה שחותכת את הפאנצ'ים בתזמון ובקצב הנכון ופורשת את שלושת האפיזודות של הסרט בצורה נהירה ומדויקת; תסריט ובימוי (טליה לביא): לביא עבדה קרוב לעשור על הסרט הזה ועם יציאתו הפכה בן לילה לחלק מהפנתיאון הקטן מאוד (למרבה הצער) של נשים במאיות חשובות בישראל. הכישרון שלה לכתיבת קומדיה כפי שבא לידי ביטוי בסרט הזה הוא כמעט חסר תחרות בנוף הקולנועי, והתשומת לב שלה לפרטים ולאבסורד הופכים אותה גם לבמאית מרתקת ומלאת ברק. אין עוד הרבה קולות שמגיע להם יותר ממנה עידוד מתעשיית הקולנוע הישראלית.

את לי לילה (בימוי: אסף קורמן)

חלי מקדישה את חייה לטיפול באחותה, גבי, הסובלת מפיגור שכלי. כשנכפה עליה לשחרר מעט את הטיפול באחותה, חלל נפער בה וגבר נכנס לחייה. אלא שהקשר המורכב עם אחותה יוצר משולש חולני וטשטוש גבולות המובילים את חלי להבין שאת הקורים הסבוכים בהם היא כלואה היא טוותה בעצמה.

אחד מהסרטים המפתיעים ביותר בתחרות השנה. אמנם הוא הוצג בפסטיבל קאן, אבל בניגוד לסרטים אחרים שהיו שם השנה וזכו לתגובות מעורבות (בורג, הרחק מהיעדרו, הגננת), נראה שאת לי לילה הצליח יותר לדבר לקהל גם לא אמנותי, ובניגוד לסרטים הללו העוצמה הרגשית שלו נגישה גם כשהוא שומר על ניכור. הסרט עוסק בדמות לכאורה טיפולית ומסורה (בגילומה המצוין של לירון בן-שלוש, שגם כתבה את התסריט בעקבות מצב משפחתי דומה) שככל שהסרט מתקדם כך אנחנו מתמקדים פחות באחות המטופלת (דאנה איבגי בהופעה מצוינת גם היא) ויותר באחות שאנחנו מבינים שהיא דמות מורכבת יותר ממה שהיא נראית, ולא רק שהמחיר האישי שהטיפול גובה ממנה הוא גבוה משהיא מוכנה להודות, אלא שהתלות ביניהן היא גם הדדית במידה רבה. הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא אותו ניכור שנראה שהפך לשם נרדף לסרטים אמנותיים בארץ, והגבול בין חומרה אמנותית ומניירה אמנותית נחצה לעתים שלא לטובת הסרט. לכן היה לי קשה לציין את התסריט או את הבימוי בקטגוריות שאני מתייחס אליהן, כיוון שהם בעלי מעלות רבות (האנושיות של התסריט ולמשל מערכת היחסים היפה שהוא טווה בין האחות המטפלת לגבר חדש בחייה, או הבימוי המדויק והאינטיליגנטי של קורמן) אך גם בעייתיים באותה מידה (הדרך שבה התסריט מסיים את אותה מערכת יחסים, ובאופן כללי הבחירות התסריטאיות במערכה האחרונה שלו, או המנייריזם האמנותי הקל שבבימוי).

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (לירון בן-שלוש): את בן-שלוש אני זוכר לטובה עוד מהתפקיד הראשי הראשון שלה במאיה של מיכל בת אדם מ-2010, וכאן היא סוף סוף פורצת לקדמת הבמה, בתפקיד מורכב וחשוף שהיא מבצעת בצורה מצוינת ונעה כל הזמן בין רוך לאטימות ובחזרה; שחקנית משנה (דאנה איבגי): טוב, כנראה יש לה את זה בגנים (אביה שיחק תפקיד דומה בעיבוד בימתי לאיש הגשם), אבל איבגי פשוט בלתי ייאמנת בטבעיות ובחוסר המאמץ שבהם היא מבצעת את התפקיד. ההליכה, הדיבור, שפת הגוף וגם המראה החיצוני שלה (שנעזר בעבודה מצוינת של המאפרת קרין גבע שנטלה ממנה כל שביב של נשיות), כולם מדויקים ועוזרים לה לבנות דמות נטורליסטית לגמרי של לוקה בפיגור שכלי, ומעלתה הגדולה ביותר היא שהיא מקפידה לא לקחת את תשומת הלב משאר הדמויות שסביבה; שחקן משנה (יעקב זאדה-דניאל): אחת מהדמויות הגבריות הסימפטיות והמכילות הבודדות שנראו השנה בתחרות, זאדה-דניאל משחק את הדמות המצוינת שכתבו לו בטבעיות עממית בלתי מתאמצת ובאנושיות מעוררת אהדה; פסקול (מוטי חפץ, רונן נגל): רואים שזה סרט של עורך, אבל יותר מעריכה מוקפדת, יש כאן עריכת פסקול מדהימה. חלק ניכר מהסרט מתרחש בדירה של שתי האחיות, והקולות שנשמעים מהדירות השכנות (שאין בהן שום הפרדה אקוסטית) מתפקדים כדמות נוספת בסרט. אפילו הבחירה בשירים שהשכנים שומעים בקול רם מדויקת ותורמת המון לריאליזם המוקפד של הסרט שמצליח להישאר אמין אך גם לומר משהו נוסף מעבר לנאמנות פשוטה למציאות.

קטגוריות בעייתיות: צילום (עמית יסעור): חלק ניכר מבעיית אמנותיות-היתר והניכור שבסרט נובעים מהצילום, שנראה כאילו הוא מנסה לתפוס בצורה סכמטית את הדמויות שבו (במקרים רבים דרך מצלמת כתף בלתי נחוצה) ולהציגם כמקרי מבחן ופחות כבני אדם (זו היתה ההרגשה שלי למשל בסצנה בה חבריה למעון של האחות הלוקה בפיגור באים לבקר אותה בביתה). יש גם לא מעט רגעים של צילום מוקפד ומרשים, ויסעור הוא מבחינה טכנית צלם טוב, אבל חוסר האותנטיות של הצילום התנגש באופן חזיתי עם האמינות של שאר הסרט.

בורג (בימוי: שירה גפן)

שתי נשים, אחת ישראלית, השנייה פלסטינית, חיות באותה סביבה אך בשני קצוות שונים. נאדין חפצת חיים, אך חיוניותה נקברת תחת קשיי החיים וההמתנות במחסומים, ואילו מיכל איבדה עצמה יחד עם התהילה שקיבלה, עבור "הפרסונה" אותה היא מייצגת. טעות אנוש גורמת לשתי הנשים להתחלף ולגעת בכמיהה האמיתית שלהן,בצד האחר של הגבול.

יש משהו בהתפנקות המעט ילדותית של סרטה של שירה גפן שמזכיר לי את סרטיה של סופיה קופולה – ההתייחסות לסיטואציות כואבות מתוך אירוניה והשתשעשעות, דרך דמות נשית שנמצאת קצת מחוץ לעולם שהיא לא באמת חלק ממנו, והניסיון לעצב את האירוניה הקיומית הזאת כתחליף לעומק אמנותי. הבעיה המהותית בבורג היא שדווקא לצד האירוניה והתחכום הקולנועי המעודן שלו, הוא גס ובוטה בהומור שלו, שעובד דרך סאבטקסטים שמוטחים בפניך ללא שום עידון ואמורים להיות סאטיריים או מתוחכמים. כל מה שנשאר מרומז בסרט כמו ההתחלפות של ערן קולירין שנושא דמיון מסוים לסרט גם סגנונית וגם תמטית, מועלה לפני השטח בצורה שלא משאירה מקום לפרשנות מורכבת במיוחד.

קטגוריות בולטות: עיצוב אמנותי (ערד שאואט): מאז הערת שוליים, שאואט הפך לאחד ממעצבי התפאורה הבולטים והמיוחדים בישראל, עם חיבה מיוחדת לחללים פנימיים קפקאיים ועיצוב פנים מוקפד (שמתבטא בסרט בדירתה של הדמות של שרה אדלר). כאן גולת הכותרת היא הדרך בה הוא מעצב את המפעל תואם איקאה שמשחק תפקיד מרכזי בסרט, וגם את עיצוב המוצר היצירתי שמלגלג על ענקית הריהוט משוודיה; צילום (זיו ברקוביץ'): את עבודתו של שאואט משלים ברקוביץ', שמצלם את הסרט בסטריליות והקפדה שמנתקים אותו מהיומיום הישראלי/פלסטיני שהוא מתרחש בו ומייצרים את תחושת האבסורד המעודנת שהסרט נשען עליה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (שירה גפן): מהסיבות שהוזכרו בביקורת.

גט (בימוי: רונית ושלומי אלקבץ)

ויויאן היא מסורבת גט. בית הדין והטוען שלה זקוקים לעילה כדי לחייב את בעלה בגירושין, ובאין אחת כזאת, על ויויאן לחכות שנים. סדרת הדיונים בבית הדין הרבני, הופכים למופע קפקאי, קומי, בו ה"נתבע" הוא המחליט היחידי על פסק דינו.

גם אני חושב שזהו הסרט המרשים והטוב ביותר שהוצג בתחרות השנה. כמו אפס ביחסי אנוש גם כאן ההייפ עלול קצת לפגוע בצפייה, כיוון שכמו מחזה של צ'כוב, הוא מתחיל על מי מנוחות ולאט לאט מקלף עוד ועוד שכבות בשביל לחשוף את האמת שעל דמויותיו. לוקח גם זמן להתרגל לסגנון התיאטרלי במופגן של הסרט – ההעמדה הפרונטלית של השחקנים מול המצלמה (שנראית בתחילה כמו מניירה אבל כשמתרגלים אליה מקבלים גם את מעלותיה), למבטא הגרוני של מנשה נוי (בתפקיד משונה ומרשים) ולהרגשה הכללית שמדובר בסרט שמתאר מציאות קונקרטית וקשה אבל משוחק ומצולם כמו תיאטרון. אבל הקלף הסודי של הסרט הוא לא בדמויות המרכזיות שלו, אלא דווקא בדמויות המשנה, המועלות כעדים אחד אחר השני במשפט שמתמשך לאורך חודשים ושנים. וכך, כל סצינה חדשה מתעלה על קודמתה. בכל אחת מגיעה דמות חדשה (לרוב בגילום שחקן מזרחי אם לא מרוקאי, והסרט מציג את העילית של שחקני האופי המזרחיים בישראל בהופעות מדהימות) ואנחנו למדים עליה יותר משאנחנו למדים על הזוג המרכזי, דווקא דרך התיחקור של שני עורכי הדין לגבי יחסיהם עם בני הזוג. כל סצנה כזאת כתובה בדיוק של מחזאי, מבוצעת ללא רבב, ומשרטטת תמונה רחבה ומורכבת יותר ויותר של הנורמות החברתיות שמאפשרות את הדיכוי הנשי, בלי לגלוש לדידקטיות או נוסחתיות. הבימוי המוקפד, הכמעט קליני, של האלקבצים וההישארות בחלל אחד למשך כל הסרט גורמת להשוואה לסרט כמו 12 המושבעים להיראות במקומה, גם ברמה האיכותית. מכיוון שרוב השחקנים בסרט לא נשלחו למועמדות לפרסי המשחק, חשוב לציין את הבולטים שבהם: גבי עמרני, אלברט אילוז וזאב רווח המצוינים תמיד שמשתמשים בכישרון הקומי הטבעי שלהם בדיוק במידה הנכונה; רובי פורת שובל בהופעה הקומית הכי בולטת בסרט, שכהרגלה משתמשת בוולגריות אקצנטרית בלי להפוך לקריקטורה נלעגת; אוולין הגואל בהופעה מכמירת לב ומשעשעת בו זמנית כגיסתה הרווקה המזדקנת של אלקבץ; ומעל כולם – אלי גורנשטיין. נדמה לי שהקולנוע הישראלי הרציני פיספס בענק את השחקן הזה לאורך השנים, וכאן האיש עם קול הבס הכי מזוהה במדינה מראה מה הוא יכול לעשות בתפקיד הדיין הראשי. היכולת שלו לשמור על שליטה מוחלטת גם כשהוא מאבד את קור רוחו ומוציא את זעמו על יושבי בית הדין, היא פשוט מופלאה בעיני. חבל מאוד שלא כללו אותו גם ברשימת המועמדים.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי ושחקן משנה (מנשה נוי וששון גבאי): בכנות, אני העדפתי את שאר השחקנים על פניהם, אבל כנראה כי יותר קל לחבב את אלה שגונבים את ההצגה. נוי וגבאי עדיין נותנים הופעות מצוינות כחלק מהקאסט המצוין, וכמו השאר מצטיינים בעיצוב המניירות הקטנות, המבטאים והשילוב בין הרציני לנלעג בשביל ליצור דמויות חד פעמיות; שחקנית ראשית ושחקנית משנה (רונית אלקבץ ודליה בגר): אותו דבר לגבי השחקניות, שגם כאן חיבתי נתונה יותר לגונבות ההצגה, אבל אלקבץ נותנת הופעה מרוסנת באופן מפתיע שהופכת את הרגעים הבודדים שהיא כן מתפרצת לחזקים הרבה יותר, ודליה בגר, בתפקיד אישתו הממושמעת של זאב רווח שחושבת מחדש על כל חיי נישואיה במהלך סצנה אחת, פשוט מעולה; מוזיקה מקורית (דיקלה, שאול בסר): זוהי רק טעות כתיב שעל המוזיקה חתומים דיקלה ושאול בסר ולא ז'ורז' דלרו, המלחין הצרפתי הגדול של במאי הגל החדש (ז'יל וג'ים, לחיות את חייה והרבה אחרים) שרוחו נמצאת בכל תו של הפסקול האמוציונאלי ועמוס כלי המיתר, שמשתמשים בו רק פעמים ספורות, בתחילת וסיום הסרט, אך לכדי תהודה מקסימלית; עריכה (ז'ואל אלכסיס): החשיבות של עריכה בסרט קאמרי, שאין בו עלילות מקבילות לחתוך אליהן או אינסרטים של נוף לברוח אליהם, היא מהותית, והעובדה שהסרט צובר כוח ועניין ככל שהוא מתקדם ככל הנראה קשורה גם בתרומתה של העורכת; תסריט ובימוי (רונית ושלומי אלקבץ): רבים דיברו על המסלול המזהיר שהאח והאחות לבית אלקבץ עשו בעשר השנים האחרונות – מולקחת לך אישה הבוסרי משהו, דרך שבעה המצוין ועד לסרט הנוכחי שהוא השיא בטרילוגיה של ויויאן אמסלם. האלקבצים כתבו פה תסריט ברמה של מחזה קאמרי מהודק ומבריק, וביימו בצורה שניתן אולי להתווכח על התיאטרליות המסוימת שבה, אבל יש בה יותר מעלות ממגרעות. מרתק יהיה לעקוב אחריהם בהמשך ולקוות שגרף הצמיחה שלהם רק ימשיך לעלות עם כל סרט.

הגננת (בימוי: נדב לפיד)

לגננת נירה, יש בעל אוהב, בן בצבא ובת בתיכון והיא מסורה לעבודתה ולילדים בהם היא מטפלת. אך לנירה כמיהה סודית, אהבה קנאית לשירה. היא חולמת להיות משוררת ולכתוב שירה גדולה. המפגש של נירה עם יואב, ילד בן 5 מהגן, שמדקלם את שיריו, ישלח אותה למסע, להציל את מילותיו המופלאות של הילד מהבינוניות, הבנאליות והגסות של העולם שמסביב. עולם שמתנכר לשירה ובז למשוררים. היחסים בין הילד המשורר לגננת העומדים במרכז הסרט ינועו בין אושר לכאב, בין חיבה לעוינות ובין גאולה לאבדון.

נדמה שביקורת נגד סרטו של נדב לפיד חייבת להיות מנומקת במיוחד, גם בשל ההערכה הביקורתית הרבה שלה הוא זכה, וגם בשל המורכבות והמקוריות הבולטים שלו. אני לא בטוח שיש לי את הנימוקים הקולעים ביותר, אבל אני אנסה. הגננת, כמו השוטר לפניו, הם סרטים שהדבר הבולט ביותר בהם הוא האמביוולנטיות שלהם. בסרטו הקודם לפיד הסביר את האמביוולנטיות שלו בכך שמצד אחד תפיסותיו הפוליטיות יותר תואמות את אלו של קבוצת האנרכיסטים שבחלק השני, אך המשיכה הטבעית שלו נמצאת לצד של השוטר שבחלק הראשון. לכן בעיני החלק הראשון (גם אם בעייתי סגנונית כשלעצמו כמו כאן, על כך בהמשך) היה מוצלח הרבה יותר מהחלק השני, שבו נדמה שלפיד מתאר את חבורת האנרכיסטים הצעירים כחבורה של קלישאות לא מעניינות במיוחד. נדמה היה שהשורה התחתונה של הסרט היתה שהשמאל, או הכוחות הליברליים והנאורים בחברה, עושים יותר נזק משהם מועילים, בגלל עיוורונם לצד השני, שמאופיין ביצריות, ארציות ואחווה גברית. את אותם אלמנטים בדיוק יכולתי לזהות בסרטו החדש, שלכאורה עוסק בעולם אחר לחלוטין. במקום אנרכיסטים יש לנו גננת חובבת שירה ואמנותית בעיני עצמה, שהולכת לסדנאות כתיבה (שבה חברי הסדנה מוצגים באותה קלישאתיות וסלידה שהוצגו האנרכיסטים מהסרט הקודם), ובמקום שוטר יש לנו את יואב, מוצרט מקומי שבגיל 5 מכתיב שירה לירית עמוקה בהתקפים כמעט סומנבוליסטיים (הליכה מתוך שינה) שמגיעים לאחר שהוא מכריז "יש לי שיר, יש לי שיר" (שורה שכבר הפכה לקאלט). ההבדל היחיד הוא שבניגוד לאנרכיסטים שרוצים לעזור לחברה אך נמצאים בעימות עם השוטר, כאן הגננת רוצה לעזור ליואב אבל נמצאת בעימות עם החברה. הסאבטקסט גם כאן הוא שהיא כנראה עושה יותר נזק מתועלת, דווקא בגלל העיוורון שלה לאותם יצרים גועשים של המשורר הצעיר (הוא מעדיף לשיר שירי שטנה לקבוצות כדורגל מאשר לדבר על שירה). הסאבטקסט הזה אמנם מתעדן מעט ככל שהסרט מתקדם ומתפתח, אבל הוא בולט מאד במרבית חלקי הסרט ומכביד עליו, ומונע מהאמביוולנטיות של לפיד להגיע למורכבות אמיתית. ואז גם יש את עניין הסגנון. נראה שלפיד אוהב מאוד את גודאר, ולחשוף את אמצעי המבע הקולנועיים תוך כדי מניעת הזדהות רגשית. לזכותו יאמר שהוא לא עושה את זה בבוטות או בפלגיאטים בוטים מדי, אך הסגנון שלו (שכולל תנועות מצלמה מודגשות שקוראות תשומת לב לעצמן, הסתכלות של השחקנים אל המצלמה וסגנון משחק ברכטיאני משהו) תמיד מרגיש כאוסף של מניירות ולא כהצהרה אמנותית אותנטית, למרות שהכישרון שלו כבמאי ניכר בכל פריים בסרט. לכן יש לי בעיה מיוחדת כשמבקרים נסחפים לפרשנויות על הסרט (והסרט מתמסר מאוד לפרשנויות ואף מזמין אותן, וטוב שכך) בלי להידרש להאם הבחירות האמנותיות שלו בכלל משרתות את חווית הצפיה המיידית שבו, שקודמת לכל פרשנות והיא הדבר הראשוני ביותר בקולנוע, לפחות בעיני.

קטגוריות בולטות ובעייתיות: שחקנית ראשית (שרית לארי), שחקן ראשי (אבי שניידמן), צילום (שי גולדמן), תסריט ובימוי (נדב לפיד): ברוח האמביוולנטיות של לפיד, אני רוצה לציין את התרשמותי ורתיעתי השווה מהעבודה של כל אחד מאלה שציינתי. לארי למשל מפגינה הופעה אמיצה ומתמסרת, אבל פשוט משחקת לא אמין ברמה הכי בסיסית בחלק מהזמן, וכך גם אבי שניידמן בתפקיד הילד, שכמובן אין כאן שום ביקורת לשחקן הצעיר אלא לדמות המרתקת אך המתנדנדת סביב חוסר אמינות שלפיד עיצב. הצילום של שי גולדמן מיומן כתמיד והוא יודע לקחת סיטואציות בסיסיות ולעשות להם הזרה מוחלטת באמצעים מינימליים, אבל תמיד היתה לי גם בעיה עם הסגנון הדומיננטי מדי של הבחירות האמנותיות שלו, וכך גם לגבי התסריט והבימוי של לפיד, שניתן להעריך אותם על ההעזה והכשרון שבהם, אבל להירתע מחוסר הכנות הבסיסית שאני לפחות מרגיש בהם, גם אם ברור לי שמדובר ביצירה אישית מא' ועד ת'.

האם זה אתה? (בימוי: דני מנקין) *מסלול פרינג'

האם זה אתה? מספר על מקרין בקולנוע שמפוטר מעבודתו ויוצא בגיל 60 למסע בארה"ב כדי למצוא את אהובת נעוריו.

זהו לא סרט פרינג', זה סרט אינדי אמריקאי. אם היינו רואים את אותו הסרט רק עם דמויות ושחקנים אמריקאיים במקום ישראליים, לא היה לנו קשה לקבל אותו כסרט מסע עצמאי קטן ויפה, שמנסה לעסוק בנושאים של החמצה, חרטה, ומהותו של קשר אנושי בין בני אדם. יש בו אפילו שחקנית שנראית כאילו יצאה בול מסרט אינדי (נרונה דה מאסדו קפלן, שדומה שתי טיפות מים לזואי דשנל, ומועמדת באופן מסתורי בקטגורית השחקנית, מה שאומר שיש לה אזרחות ישראלית למרות שהיא נראית אמריקאית לכל דבר ועניין). גם סרטו הקודם של מנקין ז'טאם איי לאב יו טרמינל היה סרט מסע בחו"ל (אז באירופה, וגם בו כיכבה קפלן) אך בוסרי הרבה יותר. גם כאן מנקין (שכתב את התסריט יחד עם הסופר אשכול נבו) לא לחלוטין תופר את כל החלקים בצורה מספקת, וחטאו הגדול הוא הריפרוף שבו הוא מטפל בדמויות המשנה שלו, משגה רציני עבור סרט מסע. אך אם סולחים לו על חוסר ההעמקה שבה הוא בונה את מערכות היחסים של דמויותיו, נותרים עם סרט אנושי מאוד, מפוצץ באהבת אדם ובכמיהה אמיתית לאינטימיות, גם בין זרים וגם בין קרובים שנפרדו. השילוב שלו של חלקים דוקומנטרים שבהם הדמות הנשית שואלת אנשים אמיתיים שיספרו לה על מה הם מתחרטים בחייהם, תורמת גם היא לתוצאה הכללית. רק לא הבנתי את הבחירה לצלם ביחס מסך סינמסקופי שלא בדיוק תורמת לסרט (בהקרנה בסינמטק שטח ההקרנה היה מיניאטורי והחלקים הדוקומנטרים שצולמו ביחס רגיל מתחו את פני האנשים לממדים גרוטסקיים). לא סרט גדול, אבל סרט שעושה טוב על הלב, ובלי מניפולציות. בלי הרבה תחרות זהו הסרט שהכי אהבתי מקטגוריית הפרינג'.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי ושחקן משנה (אלון אבוטבול ורני בלייר): טוב, זה שאבוטבול משחק טוב בטח לא יפתיע אתכם. כן, גם כאן הוא משחק יוצא צבא קרבי שמשלב בין מצ'ואיזם שקט לבין נונשלנטיות ישראלית זרוקה שאי אפשר לעמוד בפניה, והגיל רק עושה לו טוב והופך אותו בגיל 60 לפגיע מאי פעם. אבל זה שהבמאי בדרך-כלל רני בלייר יגנוב את ההצגה ויספק את אחת מתצוגות המשחק הכי שובות לב של השנה? לזה לא הייתי מוכן. שמעתי שגם בתמרות עשן הוא שיחק לא רע, אבל בשבילי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בתפקיד דרמטי, והוא נהדר. הכימיה בינו לאבוטבול (אותו הוא ביים לאורך שנים בשבתות וחגים) מושלמת, וכמו אבוטבול גם לו יש את אותו חן מצ'ואיסטי, רק עם שריטה וזריקות אפילו יותר גדולות, בדומה לבן דורו באוניברסיטת תל אביב גור בנטביץ', שגם התגלה כשחקן גדול לאחרונה. כן ירבו.

קטגוריות בעייתיות: מוסיקה (איסר שולמן): הא, שוב שולמן והקסילופון שלו! ידעתי! בהמשך תראו אותי מתלונן על כך בזינוק בעלייה, אבל בכלל לא זכרתי שהוא הלחין גם את הסרט הזה, וגם כאן יש משהו מתנחמד מדי בפסקול שלו (שאמור לתת אווירה של סרט מסע קליל אבל הוא מזכיר בעיקר פרסומות) ובשימוש באותו קסילופון או כלי דמוי קסילופון. אני מקבל את זה לגמרי אגב שזו כנראה רק שריטה שלי.

הקפות (בימוי: לי גילת)

כשאהרון ניניו בן ה-13, זוכה בהקפת הזכות של שמחת תורה, הוא מרגיש שהנה חייו עומדים להשתנות לטובה. אבל הבחירה באהרון מעירה מתח של שנים בין הוריו והרגע המשמח הופך למאבק מסוכן של ילד הנחוש לשנות את סיפור חייו.

לפעמים שומעים אנשים שסולדים משפה גסה בקולנוע אומרים דברים כמו "לכתוב סתם קללות לא הופך אותך לתסריטאי טוב" (למשל בהתייחסות לסרטים של טרנטינו). הייתי ממליץ להם לראות את הקפות, סרט שהמעלה העיקרית של הדיאלוגים בו היא התיבול הלא צפוי שלהם בקללות לאורך כל התסריט. אותי זה הקסים ובעיני זה נתן לתסריט הדי שגרתי עלילתית הזה נטורליזם מסוים שבלעדיו הוא היה סנטימנטלי הרבה יותר. זכורה במיוחד היא השורה החוזרת שאומר ליאור אשכנזי בתפקיד האב הממורמר של גיבור הסרט – "חרא על הפנים שלי". בחיי שכל מלודרמה משפחתית ישראלית טיפוסית יכולה רק להיתרם ממשפטים כאלה. הבעיה היא, שמלבד הדיאלוגים הנטורליסטיים יחסית אין לסרט הזה הרבה מה להציע. הוא מתרחש בשכונת פועלים (נדמה לי בשנות השבעים, אך זה לא מודגש בבירור, וזו גם בעיה) ועוסק בייסורי הגדילה של נער בגיל בר מצווה שנאלץ להפוך לגבר. באף אחד מהאלמנטים האלה הוא לא נוגע בצורה מעניינת או חדשה במיוחד, ומלבד הופעות לא רעות של ליאור אשכנזי ואסי לוי, הוא נשאר די סטנדרטי גם כשהוא מצליח לעורר עניין או רגש כלשהם. את המקוריות והנטורליזם שהוא הפגין בשימוש בקללות, למרבה הצער, הוא לא מפגין כמעט בשום מקום אחר.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (ליאור אשכנזי): גם כשהוא משחק אב ממורמר, מקלל ולא מוצלח במיוחד, הוא מצליח לעשות את זה בצורה אנושית וחסרת מאמץ.

הרחק מהיעדרו (בימוי: קרן ידעיה)

משה ותמי הם זוג. חיים יחד בדירה פשוטה. ממש כמו בעל ואישה. משה מבוגר, כמעט בן שישים ותמי כבת 22. משה ותמי הם אב ובתו. הסרט מתחיל בתיאור חיי השגרה שלהם בבית. לרגעים השגרה נראית לנו כמעט נורמלית ולרגעים נחשפים החולניות, הכאב, העיוות. מצבה הנפשי של תמי גרוע מאוד. היא חיה עם משה, נתונה למצבי רוחו המשתנים, מנותקת מכל חברה. היא לא מכירה חיים אחרים, אבל החיים האלה עוד יהרגו אותה…

סרטה הסנסציוני של קרן ידעיה עורר די הרבה תגובות שליליות, מאז הקרנתו בפסטיבל קאן, דרך הקרנתו בפסטיבל דרום ועד תגובות חברי האקדמיה בהקרנות, וגרימת המהומה הזאת כבר מעוררת איזושהי הערכה לסרטה של ידעיה. אך גם אני חייב להודות שזה לא סרט טוב. איתן ווייץ שם את האצבע על הנקודה כשכתב שהבעיה עם הסרט היא לא עם נועזותו, אלא דווקא עם פחדנותו, שמתבטאת בהתמקדות בלעדית בקןרבן וחוסר ניסיון להבין את דמות האב. ואכן, דמותו של האב (אותו מגלם לעילא צחי גראד) נשארת סתומה, מפלצתית ובנאלית באותה מידה, וגם אם לא ניתן להבין אותה, לא באמת נעשה ניסיון להבין. לזכותו של גראד יאמר שהוא עושה הכל בשביל להפוך את הדמות שלו לאנושית ויומיומית ככל הניתן, כשבכל הזדמנות הוא מנסה להקל את הרצינות התהומית של הסרט על-ידי איזו ג'סטה ישראלית יומיומית שכמובן מתפקדת כהומור אבסורדי שחור בהקשר שבו היא מובאת (כמו למשל כשהוא לוקח את בתו לבית קפה או מארח בת זוג איתה לסדר פסח). עוד רגע מעניין שמכניס את היומיום לתוך המציאות הקשה היא סצינה בחוף הים, שבה הגיבורה מחפשת קצת חום אצל חבורת נערים וזוכה ליחס לא שונה בהרבה משל אביה (הטבעיות שבה הסצנה המחרידה הזאת נפרשת הזכירה לי את ההישגים של שש פעמים משנה שעברה וחבל ששאר הסרט לא הולך בכיוון דומה). הבעיה היא שידעיה רוב הזמן נוקטת בגישה קולנועית שמתעמתת עם הצופה וכמו מסובבת לו את הפנים בכוח להביט בסיטואציה הבלתי אנושית הזאת (ומעניין שהסופרת שז, שעל ספרה האוטוביוגרפי מבוסס הסרט, מצטיירת כמישהי מפויסת הרבה יותר בראיונות איתה, מה שמעורר חשק לקרוא את הספר). הכוחנות של ידעיה עובדת רק כמה פעמים, ואז האפקט מתקהה ומה שאנו נשארים איתו הוא רצף של סצנות פרובוקטיביות (שמצולמות באמנותיות לקונית מעוררת כעס) שלא באמת חושפות את המצב לעומקו אלא נשארות בפני השטח הסנסציוניים של האלימות המינית והריטואלים שסובבים אותה. אם הכוונה היתה להראות באופן כנה וישיר את הדינמיקה הזאת, הוא לא עשוי בצורה ריאליסטית ומפורטת מספיק, ואם הכוונה היתה להשתמש בסיפור הזה כדי לומר דברים כלליים יותר על גבריות, מצ'ואיזם, ישראליות, ניצול מיני, תלותיות או כל דבר אחר, הוא לא מצליח לעורר שום דבר בעל עניין בנוגע לנושאים הללו.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (צחי גראד): אין עוד הרבה שחקנים שהיו יוצאים בכבוד מתפקיד כזה, ויש שיגידו שגם הוא לא, אבל בעיני הוא היה שביב האור היחיד בסרט, ויצר (יחד עם ידעיה, יאמר לזכותה) דמות מרתקת של רוע בנאלי וחסר מודעות עצמית לחלוטין, שלמרבה הצער הסרט אינו מעמיק איתה יותר.

התאבדות (בימוי: בני פרדמן)

מותחן ירושלמי המרחש כולו במהלך יום אחד. עורכת דין צעירה מנהלת מרוץ של חיים ומוות מול מלווה בריבית אכזרי. כשברקע תקתוק שעון החול, מתברר לה שכדי שמשפחתה תשרוד, עליה לבצע את הפשע המושלם.

כל פעם בכמה זמן יש סרט ישראלי שנראה שהרצון העז של היוצרים הוא שהצופים יצאו ויגידו "וואלה, סרט בנזונה". אסתטיקת ה"בנזונה" היא למעשה נטיה די מרגיזה של יוצרים (בעיקר סטודנטיאליים) לעשות כמה שיותר רושם בכמה שפחות כסף, לרוב באמצעות חיקוי של כל הבא ליד (טרנטינו, סרטי אקשן, סרטי פשע, מד"ב וכו') והגברת הווליום (לא רק בסאונד אלא גם בבימוי, בעריכה וכל השאר). לכן, נורא שמחתי שהתאבדות היה הסרט הישראלי שהייתי הכי קרוב לומר בו "וואלה? באמת סרט בנזונה". אני אפרט בהמשך למה בכל זאת ישנם כמה פגמים שמונעים ממני לומר את זה, אבל בחיי שהופתעתי לטובה. קודם כל, צריך לומר, הסרט הזה נראה מדהים, ובמיוחד בהתחשב בתקציב ההפקה שלו, שככל הנראה לא היה גבוה בצורה יוצאת דופן ונעזר בעבודת פוסט מיומנת במיוחד. הדבר הראשון שחשבתי כשיצאתי מהסרט הוא שמעולם לא ראיתי סרט ישראלי שמושפע כל כך מבאטמן. ירושלים מעוצבת כאן כגות'אם סיטי ודמות הנבל התורן (בגילומו המצוין של יגאל נאור) מזכירה קצת את טו-פייס באנאליות שלה. בתוך העולם הזה פרדמן טווה סיפור פשע שלמרות אלמנטים נסלחים של קלישאתיות ואי-אמינות מצליח אשכרה למתוח ולעורר עניין לאורך רוב הסרט. אבל הנה בעיה ראשונה – הסרט ארוך מדי (130 דקות! הסרט הישראלי הכי ארוך אי פעם אחרי שנת אפס כמדומני). קיצור של עשרים דקות וויתור על קווי עלילה מסוימים היה מהדק את הסרט ושומר על המערכה האחרונה שלו מלהימתח ולגרום לירידת עניין. אבל מעלה נוספת של הסרט היא שהוא מצליח להיות נטוע כל כך בתוך הז'אנר שאתה מוכן לקבל (ואפילו להנות) מדברים שבמותחן אפלולי ורציני היו נלעגים, כמו למשל הדיאלוגים, במיוחד של הנבלים (הקאץ'-פרייז של יגאל נאור הוא "אם אתה מבין למה אני מתכוון", אם אתם מבינים למה אני מתכוון). גם הדמות שמגלם דרור קרן של חוקר משטרתי חסר מוסר לקוחה היישר מהתבנית, אבל משוחקת במספיק קאמפ והומור עצמי בשביל להנות ממנה (כולל סצנה אחת בלתי נשכחת שבה הוא מבקש מנחקרת להפסיק ללעוס מסטיק בצורה יצירתית). אז האם הסרט הזה הגשים את כל הציפיות הגבוהות שהיו לו מעצמו? לא לגמרי, אבל לבוא מלכתחילה עם כוונות כאלה ולעשות הכל בשביל לנסות לממש אותם דורש ביצים, ואת זה יש לסרט הזה.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מלי לוי-גרשון): כמה הפתעות יש בסרט הזה, ואחת המרכזיות היא ההופעה של מלי לוי כעורכת דין חסרת פשרות, שמוכנה לעשות הכל (כולל לעבור על החוק) בשביל להשיג את מטרתה, דמות נשית חזקה אך לא מרתיעה שלוי מגלמת בצורה מעוררת הערכה; צילום (עידו ברלד): חשבתי שאני בקיא במפת הצלמים הישראלית, ולמרות שנתקלתי בשמו של ברלד פה ושם לא ידעתי שזה צלם שצריך לשים לב אליו. ובכן, כאן הוא פחות או יותר אחראי ללפחות חצי מהצלחת הסרט, ולהפיכתה של ירושלים לגות'אם אפלולית ומסעירה (יחד עם אנשי האפקטים). מעכשיו אם צריך לצלם סרט אקשן או פשע בארץ, נראה שברלד הוא האיש. וכן, זה אח של ירון ברלד; מוזיקה מקורית (גל פדה) ופסקול (מיכאל גורביץ' ופרדי טסלר): אם מצלמים סרט כמו באטמן צריך גם מקבילה לדני אלפמן בפסקול, ופדה מספק את הסחורה בפסקול אקשן עוצמתי שמגובה בעיצוב פסקול מרשים ואקשני למהדרין. באוסקרים נהוג שסרטי פעולה זוכים בקטגוריות הטכניות, מעניין אם גם אצלנו הנוהג הזה ישתרש; תסריט ובימוי (בני פרדמן): כאמור, לבנאדם הזה (שזהו סרטו הראשון) יש ביצים. אמנם, יש פה בוסריות מסוימת הן בתסריט והן בבימוי ונדמה שהוא נגס קצת יותר ממה שהוא יכול ללעוס, אבל באופן כללי היומרה העצומה להוציא סרט כזה לפועל ולגרום לו לעבוד ברוב המישורים ראויה לכבוד.

זינוק בעלייה (בימוי: אורן שטרן)

קומדיה מרגשת על משפחת גבע – משפחה בורגנית ותוססת מרחביה שברגע טרגי אחד משתנים חייה. אורה, אם המשפחה, נכנסת בעקבות תאונה לתרדמת עמוקה. משאירה אחריה שני ילדים, בעל וכלה לעתיד. אורה היתה עמוד התווך של המשפחה, הדבק המקשר, המפשר, המפייס, בלעדיה הכל מתפרק. כל אחד מבני המשפחה מנסה, בדרכו המיוחדת, להחזיר את החיוך, לאסוף את השברים ולשקם את החיים. אל מסע השיקום מצטרפים – צמד מנתחים פלאסטיים, מדריכת יוגה, חוקרת פרטית קשוחה, מאמן ריצה על כיסא גלגלים, רקדנית בטן מופנמת וכוכב קולנוע מצרי.

סרט מוזר. במשך רוב הסרט צפיתי בו בעניין, צחקתי, התרשמתי, פחות או יותר נהניתי, ועדיין לא היה לי מושג על מה הוא או למה הוא נעשה. הדרמה הקומית של אורן שטרן, יוצר אלמוני למדי שמסתבר שאחראי לסרט הסטודנטים המוערך לוויה על פארק-דה-פראנס ודרמת הטלוויזיה הדמעות של אמסלם, מלאה בשורות דיאלוג שנונות ומצחיקות, בפרטים שהופכים כל אחת מדמויותיו הרבות לבעלת אופי וספציפית, ובצוות שחקנים מצוין שמצליח להתעלות מעל לטייפקאסטינג שלהם (שלמה בראבא כאב קר וביקורתי לבן שממשיך את עיסוקו, עידית טפרסון כאם אשכנזית טיפוסית, רותם זיסמן-כהן כמזרחית עממית), כשגולת הכותרת היא הופעתם של מלי לוי ויוסי מרשק, שהשנה הזאת תיזכר כשנת הפריצה שלהם. ולמרות כל זה, הייתי אבוד. אמנם, אפשר פשוט לקרוא את התקציר המעט בוטה שההפקה שלחה וצירפתי למעלה בשביל להבין באיזה חומרים הסרט מנסה לעסוק, אבל יש תחושה שהחן והתחכום של הסרט (שרוחו של שבי גביזון שורה עליו, בנטיה שלו להפוך כל סצנה לאבסורדית בעזרת פרטים שמוּצאים מהקשרם ומצד אחד גורמים להזרה ומצד שני הם ישראליים מאוד), לא מצטברים למשהו עמוק או משמעותי באמת, וכשבשליש האחרון הסרט מנסה להפוך לדרמטי יותר, הבעייתיות הזאת נחשפת ביתר שאת.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מלי לוי-גרשון): לוי כאמור הפכה השנה מסלב נוצצת לשחקנית רצינית, וההופעה שלה כאן כרווקה ביישנית שמאוהבת בתרבות הערבית פשוט גונבת את ההצגה, וכפי שטען יאיר רוה, חבל שלא נשלחה לקטגוריית שחקנית המשנה, גם כי מצפה לה שם פחות תחרות וגם כי זה באמת יותר הולם את תפקידה בסרט; צילום (אמנון זלאייט): זלאייט הוא מהותיקים והיציבים שבצלמי הקולנוע בישראל, וגם אם הוא לא מבריק כאן, הוא עושה עבודה מיומנת למדי, שנותנת לסרט נימה של הקפדה וגימור שמקרקעים אותו גם כשהוא גולש למחוזות הפארסה; תסריט (ריקי שולמן ואורן שטרן): יכולת ההמצאה הקומית והיצירתיות שבעיצוב הפרטים הקטנים שבסרט עוזרים להרים אותו מעל לרמת רוב התסריטים שהתחרו השנה, גם אם במערכה האחרונה הוא נוטה לשבלוניות ומניפולטיביות מסוימת בניסיון שלו לסגור את כל הקצוות באופן ברור ולתת לכל דמות שינוי מובהק כנהוג בתבנית המקובלת.

קטגוריות בעייתיות: מוסיקה (איסר שולמן): לכאורה המוסיקה בסרט מוקפדת ודומיננטית, אך הדומיננטיות הזאת מעיקה עליו ככל שהוא מתקדם (בייחוד השימוש המוגזם בקסילופון או כלי הנשמע כמוהו); שחקן משנה (איתי טיראן): כמה חבל שלא הגישו את יוסי מרשק (או אפילו את יוסף סוויד בתפקיד קצר וגונב הצגה כשחקן/זמר ערבי שובר לבבות) במקום את טיראן (שאגב דומה בסרט שתי טיפות מים לנדב לפיד) שכנראה לא באשמתו תקוע עם דמות אנמית וקלישאתית, שלמרות התפתחות מסוימת בסוף היא אחת הנקודות החלשות בסרט; ליהוק (הילה יובל): דווקא בשנים בהן הקטגוריה הזאת זוכה ליותר תשומת לב והישגים, צריך לזכור גם שמחלת הטייפקאסטינג בקולנוע הישראלי רחוקה מלהיעלם, וגם אם נדמה שיש כאן ליהוק שמנסה להיצמד לקלישאות בכוונה תחילה, זה עדיין צורם, כשהדוגמה הבולטת ביותר היא ליהוקן של עידית טפרסון ומלי לוי כאם ובת בפעם השניה באותה שנה (יחד עם התאבדות), ויתכן שהבעיה הזאת מתחילה אצל הבמאי ולא אצל המלהקת, אך כקטגוריה היא חלשה בסרט הזה.

חלונות (בימוי: יעקב איילי)

זוגות זוגות בני חמישים בערך, כל פעם זוג אחר, עומדים ליד חלון בחדר, מוארים בשמש הקיץ האכזרית של תל אביב, כשאחד מהשניים רוצה לצאת דרך הדלת. הסרט יחשוף אותם כשהם עומדים ומביטים מהחלון החוצה ואומרים משהו על חייהם. ברגעי התבוננות אלה, הם עושים חשבון נפש עמוק וחם או שטחי וקנטרני; זה וגם זה נובע מעומק הלב. הם לא יוותרו על כעסם. הם לא יוותרו על האמת שלהם, הם לא יכולים אפילו להסכים על מזג האוויר השורר שם.

לכאורה זה נראה כמו סרט פרינג' לכל דבר ועניין, אבל יוצרו החליט לא לרשום אותו במסגרת הזאת, כנראה בשביל להימנע מהסטיגמה (מה שאני לא חושב שיעזור לו יותר מדי). אני אישית אוהב סרטים שמבוססים על דיאלוגים (לא אכפת לי לראות שוב ושוב את ארוחת הערב שלי עם אנדרה למשל) ולכן חשבתי שהרעיון שעמד בבסיס הסרט מעניין, אך הביצוע ממש לא. נקודת הפתיחה הבעייתית של הסרט היא שמדובר לרוב בריבים או ויכוחים בין בני זוג, בין אם הם ביחד, פרודים, בהליכי פרידה או לא היו בקשר לאורך שנים. ויכוחים בין בני זוג הם משהו שהקולנוע הישראלי באופן כללי שבע ממנו, והעיקרון הבסיסי של קונפליקט בתסריטאות שלרוב מתורגם בקולנוע הישראלי אוטומטית לריב, פגם בלא מעט סרטים גם השנה, כך שלקבל סרט שלם שמורכב מזה זה לא תענוג גדול. זה עוד יותר חבל כי איילי גייס צוות גדול של שחקנים מוכשרים – שמיל בן ארי,  אבי קושניר, קרן מור ומנשה נוי (בסיקוונס יפה שבו הם דווקא שותקים) ועוד. מעניין אגב שאת אף אחד מהם ההפקה לא העמידה בקטגוריות המשחק, שהושארו ריקות, מתוך סולידריות עם כל צוות השחקנים כנראה.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (אשר גולדשמיט): גולדשמיט לאט לאט מבסס את עצמו כאחד ממלחיני הפסקולים היותר מוצלחים בקולנוע הישראלי, ואפילו כשהוא נוגע בפרויקט בעייתי כזה הוא מצליח לתת עבודה טובה ולהעניק כמה מנגינות ליריות ויפות לסרט שרוב הזמן הוא די חסר עידון.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (יעקב איילי): חבל שדווקא בניסיון מעניין כזה, של לבסס סרט שלם על דיאלוגים מול חלונות של זוגות שונים, הדיאלוגים פשוט לא כתובים מספיק טוב.

חרדת הבמאי (בימוי: דן וולמן) *מסלול פרינג'

הסרט "חרדת הבמאי" מלווה במאי סרטים צעיר (גדי), במהלך אירועי הקרנת הבכורה של סרטו הראשון "הניתוח". "הניתוח" הוא סאטירה פוליטית על ארץ קטנה ולמודת סבל, הנקלעת למעגל של מלחמות אינסופיות עם שכנותיה. יום אחד מחליטים כל המוסיקאים לעזוב את הארץ (רק נגני הצ'לו נשארים מאחור וממשיכים לנגן) ובמקום מתארגנת מחתרת המבקשת לשנות את גורל האומה. עבור גדי ההקרנה היא אירוע טראומטי ביותר. הוא לוקח כל תקלה והפרעה באופן אישי ובטוח שכל הקהל עוין וקשור באיזו קונספירציה שמטרתה לשבש את הקרנת סרטו.

לא נעים לראות במאי ותיק וחשוב (ולו רק בשל שיתופי הפעולה שלו עם חנוך לוין בשנות השבעים התמהוני ופלוך, אבל גם בגלל מיכאל שלי, מחבואים, וחייל הלילה) מפשל, אבל לצערי זה המקרה כאן. נדמה כאילו וולמן יותר ניסה להכריח את עצמו בכוח לעשות סרט ויצא לו הירהור על מה הוא היה עושה לו היה מביים סרט מאשר סרט של ממש. למה למשל הוא מעדיף להרחיק את העדות ולבחור לדמות הראשית במאי צעיר וחסר אופי לחלוטין במקום את בן דמותו או גילו, או אפילו את עצמו? זה היה הרבה יותר מעניין מהתוצאה הנוכחית, ונותן איזשהו קשר רגשי לסרט. גם הסרט בתוך סרט נראה תלוש למדי – מותחן פעולה פוליטי רב אינטריגות וסתום לחלוטין שדקות רבות מוקדשות לו (ודווקא מתחיל עם אלגוריה הזויה ויפה) ולא מצליח לעורר שום בדל של עניין כי הוא נראה כמו סכמטיזציה של סרט ולא משהו שלמישהו באמת אכפת ממנו. אפילו בתור סרט קטן וביתי הייתי מייחל שוולמן בפעם הבאה יעשה משהו אישי וכנה יותר, אפילו מאותם חומרים.

טוביאנסקי (בימוי: ריקי שלח)

מרגע שנעצר סרן מאיר טוביאנסקי ב-30 ביוני 1948, ברחוב בתל אביב ועד שהוצא להורג, עברו שלוש שעות וארבעים וחמש דקות בדיוק, בהן נחקר, הואשם בבגידה, נשפט והוצא להורג בירייה. באותן שלוש שעות וארבעים וחמש הדקות עוד הספיקה החבורה לאכול חומוס ברחובות, לסדר כיתת יורים ברמלה, להגיע לכפר בית ג'יז ושם לקיים את ההליך המפוקפק. אחרי שנה נוקה טוביאנסקי מכל אשמה ואחד משופטיו נשפט ונענש קלות. סיפור אמיתי.

אין ספק שהסיפור האמיתי שעומד בבסיס הסרט (שלא הכרתי) הוא מדהים ומקומם גם במרחק של 66 שנה מהמקרה. הסרט מנסה לספר אותו בצורה קורקטית ומותחת (ומשתדל לבנות ציר עלילה שבה מנסים להגיע לטוביאנסקי ושוביו לפני שיהיה מאוחר מדי, שככל שהסרט מתקדם נראה ששכחו ממנו), אך כושל בלבנות סיפור מורכב או דמויות אמינות מספיק. הדיאלוגים הם אוסף של קלישאות והדרמה היא טלוויזיונית במקרה הטוב. הדמות שעוז זהבי מגלם מוצגת כנבל מוחלט וחסר כל רבדים והפקידה שהוא מנהל מערכת יחסים כוחנית איתה נראית גם תלושה ולא הכרחית. זה חבל, כי סרט שעשוי ברישול זה דבר אחד, אבל סרט שלוקח סיפור מרתק ומבזבז אותו זה דבר אחר.

טירוף כפול שלוש (בימוי: דניאל ג'יידלין) *מסלול פרינג'

שלושה צעירים מתוסבכים נפגשים בנסיבות מוזרות. שרשרת אירועים מובילה ללילה גורלי אחד של הרפתקאות, זוועות, שיגעון ותשוקה בו יבינו שבידם היכולת לרפא או להרוס אחד את השני.

דניאל ג'יידלין – מי שחתומה כאן על תסריט, בימוי, הפקה, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב אמנותי ועיצוב תלבושות – חתומה גם על התסריט של באני לאב, סרטה הקצר של רוני קידר (ג'ו ובל). אני מציין את זה כי יש משהו בעולמה של ג'יידלין שמזכיר את זה של קידר – השילוב בין תמימות ילדית שמסרבת להתבגר ומעדיפה להמשיך לשחק עם בובות (בסרט הזה באופן מילולי) ובין עולם של מין, אלימות ושנאה עצמית, בצורה שמזכירה לרוב את עולמם של טינאייג'רים "פריקים". עולמה של ג'יידלין נראה אפילו הזוי ואאוטסיידרי יותר משל קידר, ובמרכז סרטה המשונה נמצאות שלוש דמויות צעירות (אם לא טינאייג'ריות) שמנותקות למדי מהמציאות וכולן מתוסבכות נפשית – האחת לא יכולה לצאת מהבית בשל פחד מלכלוך, האחד מתכנן את התאבדותו והשלישית עובדת כזונה (והיא דווקא הדמות השמחה ביותר בסרט). הסרט לא היה צריך להיות פיצ'ר בעיני, כי ב-20 דקות הוא היה יכול להיות יציאה אאוטסיידרית מוזרה ומגניבה ואילו ב-80 דקות הוא נאלץ להישפט כתוצר שלא עומד בסטנדרטיים הבסיסיים של סרט. עם זאת, יש משהו בעיצוב הצבעוני והמסויט של הסרט, כמו מעין בית בובות גותי, יחד עם הדמויות התלושות שלו והאינטימיות שנוצרת ביניהן, שנותנים לו חן מסוים, גם אם רוב הסרט לוקה בחובבנות בולטת.

יונה (בימוי: ניר ברגמן)

"יונה" מבוסס על סיפור חייה הסוער של יונה וולך, מהמשוררות הגדולות שכתבו בשפה העברית. הסרט מתמקד בתקופה בה עוד לא הייתה מוכרת אלא בת כפר צעירה, יתומה מאב, שמפלסת את דרכה בעולם השירה העברי. אלו הן שנות השישים ומאבקה למצוא את מקומה מתנהל בטרטוריה גברית , שוביניסטית, מרובת סכסוכים. עם פריצתה לתודעה והמעבר המתבקש מהכפר לעיר הגדולה, יונה חווה התמוטטות נפשית מאבקה לחזור לכתוב ולכבוש לעצמה חיי נצח על מדף השירה העברי, המחיר אותו הייתה מוכנה לשלם בעבור אותם חיי נצח, מהווה את ציר העלילה המרכזי של הסרט.

מוקדם יותר השנה שודרה בערוץ 8 הסדרה הפסאודו-דוקומנטרית הייחודית של חגי לוי המקוללים, שניסתה לשרטט פורטרט אנושי מורכב דרך דיאלוגים שלקוחים מראיונות וכתבים אמיתיים של אנשי תרבות חשובים ומסוכסכים עם עצמם, שמגולמים בידי שחקנים אבל מצולמים בסגנון דוקומנטרי. אני אישית התרשמתי מאוד מהסדרה, אבל עם פרק אחד היתה לי בעיה – זה שעסק ביונה וולך. הבעיה הכי בסיסית היתה שהשחקנית ששיחקה אותה לא שידרה במאום את אישיותה של יונה וולך. היא היתה צעירה מדי, רכה מדי, לא נראתה אינטיליגנטית מספיק ובטח שלא מסוכסכת עם עצמה. פשוט היה קשה להאמין לה כיונה וולך, ברמה הכי אינטואיטיבית. בעיה דומה, וחמורה יותר, מאפיינת את הפורטרט העלילתי שיצר ניר ברגמן במקביל לסדרה של לוי (או אפילו לפניה). רבים מהללים השנה את משחקה של נעמי לבוב בתפקיד יונה, שהוא אכן אמיץ, מתמסר ועז מבע, אבל גם כאן בעיני אין בו שמץ ממה ששידרה יונה וולך, ואין בו שום מורכבות רגשית אמיתית. הבעיה בסרטו של ברגמן חמורה יותר כי כאן במקום הטקסטים של וולך שלוי השתמש בהם, ישנו תסריט גס ודידקטי (שכתב ברגמן יחד עם דיתה גרי) שמזכיר דרמות טלוויזיה של ערוץ 1 משנות השמונים. דוגמה אחת מתחילת הסרט: יונה מבקשת מאחותה כסף, ואחותה עונה "בשביל מה? לעוד הפלה?" ויונה משיבה "לא, לאוטובוס". כן, דיאלוגים כאלה עדיין נכתבים בישראל ב-2014. הזילות שהסרט עושה לדמותה של וולך, וגם לדמויות אחרות כמו גבריאל מוקד, מקסים גילן, חזי לסקלי ואחרים (שכולם מגולמים בידי שחקנים צעירים וילדותיים שלא מעבירים קמצוץ מהאינטליגנציה או החומרה שלהם), היא כמעט בלתי נסלחת בעיקר בהתחשב בגודל האחריות שנדרש מעיסוק בדמויות כה משמעותיות בתרבות הישראלית.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (דיתה גרי וניר ברגמן): תסריט שמכיל את רוב הרעות החולות של התסריטאות בישראל, מדידקטיות ודיאלוגים מביכים ולא אמינים ועד לריפרוף מהיר על תחנות חיים בביוגרפיה ידועה בלי טיפול עמוק באף אחת מהן.

לוויה בצהריים (בימוי: אדם סנדרסון)

עיבוד לספרו של ישעיהו קורן. הגר היא סוג של עוף מוזר. חסרת ילדים ומקצוע, היא לא מוצאת את מקומה בכפר בו היא מתגוררת ולא בחיים המשותפים עם בעלה. רק עם יפתח, השכן בן העשר, היא מצליחה לתקשר ולהרגיש חופשיה. יחד הם יוצאים לטיולים בחורבותיו של כפר נטוש סמוך, עוקבים אחר חייל צעיר ויפה המתאמן בשטח. הילד נלכד בקסם המשחק של הגר ועוזר לה להתקרב לתשוקותיה, להתקרב לעצמה אך גם להתקרב לעברה של טרגדיה גדולה.

מתחילת הסרט הרגשתי שרוחו של טרקובסקי שורה עליו. אולי זה הדמיון בין הילה וידור למרגריטה טרחובה בפתיחה של המראה, אבל ככל שהסרט התקדם, בקצב האיטי והמכשף שלו, והכיל יותר סצנות של אור נגוהות מיסטי כמעט והליכה מדודה בשטחים מסתוריים, כך הדמיון לסרטיו של הבמאי הרוסי התעצם. כמו בסטאלקר, סנדרסון מצליח ליצור מתח כמעט היצ'קוקי מסצנות שלכאורה לא קורה בהן כלום, סצנות מסתוריות שבהם דמות שלא תמיד רואים את פניה הולכת במשעולים לא ברורים, בין מבנים הרוסים וטבע אדיש, והיכולת של סנדרסון לבנות את הסיקוונסים האלה בצורה שהיא לא פחות ממרתקת היא מעלתו המרכזית של הסרט. חבל אם כן, שבשאר חלקיו הוא פחות מצטיין. משונה שהסרט הזה מבוסס על ספר, כיוון שהוא כה דל בעלילה, ואני יכול לנחש שרוב הספר מוקדש לתיאור עולמה הפנימי של הגיבורה, שבסרט נשאר בלתי נגיש ואטום (גם אם במכוון). החלקים המסתוריים שבסרט מוצלחים הרבה יותר מהחלקים המפורשים בו – היחסים הקרים שלה עם בעלה, הניכור שלה לסביבתה, המיניות המתעוררת שלה והטרגיות של יחסיה עם הבן הצעיר של השכנה. החלקים האלה הופכים את הסרט לתרגיל יפה בבימוי, ואפילו מרשים בצורה בלתי רגילה, אבל עקר למדי בסופו של דבר.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (הילה וידור): בשנה אחרת היה ניתן לקבוע שמדובר בזוכה ודאית בקטגוריה, אך בשנה כה צפופה לא ניתן אפילו לדעת האם היא תיכנס לחמישיה (אני מקווה שכן). וידור משחקת באיפוק ובאדישות דמות שעולה על גדותיה מרוב קונפליקטים פנימיים ורגשות סותרים, והיא מצטיינת להעביר אותם בצורה מורכבת ועדינה; צילום (נדב הקסלמן): את מעלותיו הטרקובסקיאניות של הסרט צריך לזקוף לא מעט לזכותו של הצלם נדב הקסלמן, שמפליא להשתמש באור ובתנועת מצלמה מדודה ליצירת אווירה שנעה בין הריאליסטי למיסטי והמופשט, ונותנת לסרט את מירב כוחו; בימוי (אדם סנדרסון): כמו שמעריכים יותר שחקנים אחרי שרואים אותם בשני תפקידים שונים לגמרי, כך  אי אפשר שלא להעריך את סנדרסון על בימוי כל כך שונה ברוחו מעבודתו הקודמת – הקומדיה האולטרה-מסחרית זוהי סדום. הורסטיליות שלו והישגיו הספציפיים בבניית עולם ואווירה בסרט הזה ממצבים אותו מיידית כאחד הבמאים המבטיחים ביותר שפועלים כיום בישראל.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אדם סנדרסון): סרטים כאלה הם הדוגמאות המייצגות ביותר לכך שהקולנוע הישראלי הולך ומשתכלל בכל מה שקשור לצילום, בימוי, מקצועיות הפקה ומשחק, אך עדיין נכשל באופן סדרתי בקטגוריה הכי פחות טכנית והכי אישית של תסריט, שבה ליטוש טכני והבנה עמוקה של המדיום אינם מספיקים, ודרוש ברק נוסף וייחודי, שמאוד חסר בסרט הזה, דווקא על רקע הימצאותו בשאר חלקי הסרט, שאינם מספיקים בשביל להפוך אותו ליצירה שלמה.

מיתה טובה (בימוי: טל גרניט ושרון מימון)

"מיתה טובה" הינה קומדיה שחורה על חברות ופרידה. קבוצה של חברים בדיור מוגן בירושלים ובראשם יחזקאל, בונה מכשיר להמתת חסד עצמית בכדי לעזור לחברם החולה. כשהשמועה בדבר המכשיר עוברת מפה לאוזן, בקשות נוספות לעזרה מגיעות אל החבורה.

סרטם הראשון באורך מלא של שרון מימון וטל גרניט הוא נצר לשושלת כבר די ענפה של סרטים (מימון וגרניט חתומים על כמה סרטים קצרים מוערכים כמשכנתא ולהרוג דבורה, ומימון ביים וכתב יחד עם ארז תדמור את סיפור גדול וגם השתתף בכתיבת התסריט להבן של אלוהים של תדמור וגיא נתיב). המשותף לכל הסרטים הללו (אולי מלבד הבן של אלוהים) הוא השילוב שלהם של קומדיה ודרמה והעיסוק במעמד הביניים הישראלי. כאן מעמד הביניים הבורגני/עממי מפנה את מקומו לבית אבות בירושלים אך הדרמה הקומית נשארת ואף מוקצנת. מיתה טובה מתחיל עם סצנה מצחיקה למדי שבה זאב רווח עובד על אחת הזקנות בבית האבות שהוא אלוהים דרך שימוש במערכת הכריזה. כשהזקנה (שחצי-שותפה לבדיחה) מתקשרת אליו, הוא לא עונה וכשהיא שואלת "איפה אלוהים?" עונים לה "בשירותים". אולי זה לא עובר בטקסט, אבל בסרט זו בדיחה מצחיקה למדי, ויש בה משמעויות נוספות מעבר לפאנץ' המיידי שלה. הסרט משופע בבדיחות כאלה, וזה עיקר כוחו, בהומור שאינו מסתפק בצחוקים זולים אלא מבקש להעביר רובד נוסף של משמעות. הבעיה היא שלאחר הסצנה הזאת ישנה כמעט רבע שעה של דרמה רצינית למדי שעוסקת בנושאים המוכרים לדרמות המתרחשות בבתי אבות – אלצהיימר, מחלות סופניות, כאבים וכו'. מה שהסרט עמל לבנות בפתיחה הקומית שלו הוא הורס בדרמה שלו, שכמעט מוציאה לו את הרוח מהמפרשים, עד שההומור חוזר, וכך חוזר חלילה לאורך כל הסרט. זאת הבעיה המרכזית של הסרט (ואולי של כל הסרטים של החבורה הזאת) – ההיצמדות לנוסחאות תסריטאיות דרמטיות על סף המניפולטיביות (ואין זה מפתיע ששמי זרחין הוא עורך התסריט של הסרט, הוא הכהן הגדול של דרך הכתיבה הזאת) על חשבון הקומדיה, אולי מתוך אמונה שקומדיה זה לא מספיק וצריך "יותר" בשביל לעבות אותה. יותר דרמה, יותר קונפליקטים, יותר רגעים של רגש, של מכאוב, של קשיים, אבל בעיקר של סנטימנטליות ומניפולציה. לכן מצד אחד זהו סרט נורא חינני, שגם נותן הזדמנות יפה לצוות השחקנים המבוגר שלו להוכיח מה הם יודעים (וסביר להניח שגם אחד או יותר מהם יזכו בפרס על כך), וגם מצליח כאמור להצחיק ולעורר מחשבה, אבל המניפולטיביות שלו בעיני היא בלתי נסלחת, ואני חושב שגם הקהל בישראל, שדווקא רגיש למניפולציות, לאט לאט ילמד את היוצרים שזו לא הדרך להגיע אל ליבם. יותר מ-300,000 הצופים של אפס ביחסי אנוש יכולים להוכיח שקומדיה לא צריכה יותר ממעט מאוד דרמה בשביל להצליח, גם אמנותית וגם אצל הקהל בישראל.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (זאב רווח), שחקן משנה (אילן דר), שחקנית ראשית (לבנה פינקלשטיין), שחקנית משנה (עליזה רוזן): כאמור, הגוורדיה הותיקה מקבלת פה סוג של הצדעה ותפקידים עם בשר (ופאנצ'ים, ואפילו עירום), וסביר להניח שגם אחד מהם יזכה בפרס (בשנה פחות צפופה הייתי גם אומר שמגיע להם); תסריט (טל גרניט ושרון מימון): מהסיבות שצוינו לעיל.

קטגוריות בעייתיות: עריכה (עינת גלזר-זרחין): גלזר-זרחין היא מבכירות העורכות בארץ, לכן מוזר לראות שהיא חתומה על סרט עם כל כך הרבה בעיות עריכה, שהמרכזית בהן היא חוסר היכולת ללהטט בין הקומדיה לדרמה (בעיה שאמנם מתחילה בתסריט) ופוגעת בטון של הסרט, ובעיה נוספת היא שהוא מתחיל לאבד קיטור לקראת סופו ומרגיש ארוך מדי אפילו באורך של 95 דקות בלבד; תסריט (טל גרניט ושרון מימון): מהסיבות שצוינו לעיל גם כן.

מנפאואר (בימוי: נועם קפלן)

הסרט "מנפאואר" (Manpower), מספר את סיפורם של ארבעה גברים בגילאים שונים המצויים במשבר בחייהם. כל אחד מהם נאלץ להגדיר מחדש את זהותו וכתוצאה מכך גם את אורח חייו. במקרה או שלא במקרה, ארבעתם גרים בשכונת שפירא בדרום ת"א, צמוד לתחנה המרכזית החדשה, שכונה שאף היא מצויה במשבר זהות. 

אחת ההפתעות הנעימות שהיו לי בתחרות היתה הגילוי של הסרט הזה, שלא הכרתי את שם הבמאי שלו (מסתבר שקפלן אחראי לסרט הסטודנטים המוערך צווארון כחול-לבן מלפני כעשור, קומדיה מוקומנטרית שאפילו הוקרנה מסחרית בקולנוע). המעלה העיקרית של מנפאואר היא התשומת לב שלו לפרטים קטנים שמרכיבים את הישראליות בת ימינו – תוכניות טלוויזיה, רשתות אוכל, להיטי רדיו, מטבעות לשון ועוד – והדרך שבה הוא משתמש בהם בשביל לשאול מהי הישראליות בסרט שהלב שלו הוא העיסוק במתח בין המהגרים המנסים להשתלב בחברה הישראלית ובין החברה המפוצלת והמסוכסכת הזאת. הבעיה העיקרית בסרט היא שהוא מנסה להיות סרט אנסמבל וללהטט בין כמה סיפורים ומגוון דמויות ברחבי אזור התחנה המרכזית, כשלמעשה קו העלילה המשמעותי היחיד הוא זה של השוטר ממשטרת ההגירה (אותו מגלם יוסי מרשק) ואחד ממנהיגי הקהילה האפריקאית שביום מנקה ובערב הולך לישיבות איגוד של הקהילה. שאר הסיפורים פחות עובדים, וככל שהסרט מתקדם הם גם נזנחים לטובת העלילה המרכזית, שבה נמצאות הדילמות הדרמטיות הבלתי אפשריות והמורכבות הרגשית והחברתית של הסרט. קצת יותר ליטוש ודיוק, וזה יכל להיות סרט גדול, אבל גם כך הוא מצביע על הבטחה גדולה בדמותו של נועם קפלן.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (יוסי מרשק): מרשק הופיע בעוד שני סרטים השנה (זינוק בעלייה ושושנה חלוץ מרכזי) אבל רק כאן הוא מקבל תפקיד ראשי ומוכיח (כמו בשני הסרטים האחרים) איזה שחקן מצוין הוא. הוא יודע להיות קומי ודרמטי, בהמי ורך, עממי ומורכב, ובעיקר אנושי מאוד ולעורר אמפתיה בלי להתחנף. שחקן שתמיד לוהק לתפקידי אופי משניים אבל אין לו בעיה גם להחזיק סרט שלם על כתפיו הרחבות; ליהוק (שלי בן שחר): נדמה שבן שחר לקחה את המיטב משחקני השנים האחרונות – פה לשתי שורות את ניב זילברברג משש פעמים, כאן לתפקיד משנה את גל פרידמן מהמשגיחים, ואפשר להוסיף לכך גם את מרשק בתפקיד הראשי ואת כל השחקנים הלא מוכרים בתפקידים של המהגרים האפריקאים שעושים עבודה מצוינת.

סרט עם קתרין דנב (בימוי: עמרי יבין) *מסלול פרינג'

קומדיית מסע שבמרכזה שני גברים מזדקנים שיוצאים למסע בעקבות שמועה שקתרין דנב האגדית מתארחת בחווה מבודדת בנגב, אשר בה מעניק חבר ילדות שלהם טיפולים במין טנטרי לנשים מכל העולם.

התקציר המאופק הזה לא קרוב אפילו להסביר את רמת האקצנטריות (המלבבת, בעיני) של הסרט הזה. שני חברים ותיקים על סף גיל 60 נוסעים לבקר חבר ילדות בנגב ובדרך כשהחבר הנוירוטי (דני שגב בהופעה קומית מצוינת גם אם לא הכי מקצועית) מתעקש לעצור להשתין בצד הדרך, הם מוצאים טלפון סלולרי שמוביל אותם לסרסור רוסי (ולדימיר פרידמן בתפקיד שמחזיר אותו לימי הטייפקאסטינג שלו בטלנובלות) שמציע להם במתנה על השבת הטלפון את הזונה שלו (אסיה נייפלד הזכורה לטוב מחדר 514 ונראית כאן שונה לגמרי), ולאחר שהם רבים מי יתן בג'נטלמניות לשני את ה"מתנה", הנוירוטי נבחר לבלות איתה אך מעדיף לדבר איתה קודם על החיים, ובזמן הזה מגיע האקס האלים של הזונה ומאלץ את החבורה לברוח, כשבדרך הם עוברים אצל דודתו של הנוירוטי שמקבלת שבץ ובמנוסתם מהאקס האלים נאלצים להסיע אותה בואן מסחרי א-לה מבצע סבתא, ואז הסרט מתחיל להיות באמת משונה. אף פעם לא ראיתי סרט שכל כך קלולסי לגבי הפוגעניות שלו (דוגמה צינית יותר לפוגעניות ניתן למצוא בשושנה חלוץ מרכזי, למרות שבשניהם מצאתי את זה נסלח), אבל הקלולסיות שלו היא גם חלק מהחן שלו. חייבים לומר שכקומדיה אין בו באמת הרבה בדיחות מוצלחות (ונדמה לי שגם אין הרבה נסיונות לכאלה), אבל כושר ההמצאה הקומי המוטרף של יבין והכימיה המצוינת בין שני השחקנים הראשיים (השני הוא רפי קלמר, שגם משתמש בחן הטבעי שלו בשביל להתעלות מעל כישורי המשחק המוגבלים שלו) הופכים את הסרט הזה לניסיון חינני למדי לעשות קומדיה מטורפת לבני שישים חרמנים באפס תקציב.

קטגוריות בולטות: תסריט (עמרי יבין): בזכות כושר ההמצאה והמופרכות ששוברת שיאים חדשים בכל סצנה, בלי לגרום מבוכה או לאבד מהחן הטבעי של הסרט.

עולם אחר (בימוי: איתן ראובן)

עולם אחר הוא סרט אקשן פוסט אפוקלפטי המתרחש בעתיד הקרוב, בו העולם עבר שואה ביולוגית. חמשת גיבורי הסרט שלא לקו במחלה, מנסים לשרוד התקפות חוזרות ונשנות של הנגועים. כל אחד מחמישתם מיצג אספקט שונה של הקיום האנושי, תפיסת עולם שונה ומעל לכל השקפה מוסרית באשר למקומו והתנהלותו בעולם כפי שהיה לפני השואה וכפי שהוא כעת.

מה יהיה עם סרטי הזומבים בישראל? אחרי מורעלים ובשר תותחים, מגיע עולם אחר (שהפקתו החלה עוד לפניהם, ונרשם לתחרות כל שנה בשלוש השני ם האחרונות והוצא ברגע האחרון בשביל עוד מקצה שינויים) ומוכיח שאין כאן עדיין הבנה כיצד להשתמש בז'אנר האולטרה-נוסחתי הזה בשביל ליצור משהו מעניין (מטלה קשה שגם רבים בעולם נכשלים בה). כמו כל סרט זומבים מאז ג'ורג' רומרו (והסרט הזה נדמה לי מושפע קצת מיום המתים המצוין שלו) גם כאן הפואנטה היא שהדבר שבני אדם תחת מתקפת זומבים הכי צריכים לחשוש ממנו הוא לא הזומבים אלא האנשים האחרים סביבם (במיוחד אלה עם רקע צבאי). עולם אחר, שכולו דובר אנגלית עמוסת אירוניה וסלנג, נדמה כשואף נורא להיות בי-מובי למהדרין, ולא סתם בי-מובי, אלא כזה שיוצא ישר לצפיה ביתית ומשודר בכבלים בשעות הלילה. אני לא יודע אם לא כדאי לשאוף קצת יותר גבוה, אבל גם למטרה הזאת הוא נכשל להגיע, מאותן סיבות שסרטי הזומבים הישראליים הקודמים נכשלו – האקשן לא מספיק מותח (הצד הטכני מעולם לא היה הבעיה, אלא הבימוי והתסריט), הדמויות נלעגות והזומבים לא מפחידים. לזכותו של הסרט יאמר שהוא כן מצליח לשמור על עניין כלשהו בהתקדמות העלילה ודמות הנבל (שבתחילה אינו נחשף ככזה) וסיפור הרקע הצבאי שלו אכן בעלי פוטנציאל דרמטי, אבל גם הם הולכים לאיבוד בשטף הדיאלוגים המתוחכמים בעיני עצמם והעשייה המרושלת.

עיר מקלט (בימוי: עמיקם קובנר) *מסלול פרינג'

על רקע מלחמת לבנון השנייה מתארחים מוטי וקרן, זוג צעיר שומרי מסורת, מקרית שמונה, בדירה הבורגנית של בועז וילי בתל אביב. מהרגע הראשון עולים חיכוכים ומתחים שנובעים מפערים תרבותיים ומהעולמות השונים שמהם הם באים. בנוסף, העובדה שקרן נמצאת בהריון מתקדם היא תזכורת מכאיבה לחיים שלעולם לא יהיו לילי ובועז. הדירה, שלפתע מרגישה צפופה ורווית מתחים, מתפקדת כמעין מטאפורה לחברה הישראלית, ודרך הקונפליקטים ומערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות, בוחנת את הסיפור של החברה הישראלית על המתחים והפערים שקיימים בה.

סרטי הפרינג' בדרך כלל מתחלקים לשני סוגים – הרפתקאות קולנועיות של במאים לא-לחלוטין מקצועיים שהחליטו לעשות סרט בכל מחיר, וסרטי סטודנטים שתפחו למימד של פיצ'ר (לא באמת אבל מבחינת ההרגשה, ורובם שלא במקרה הם סרטים ראשונים של בוגרי בתי ספר לקולנוע). הסרט הזה שייך לסוג השני (וזהו באמת פיצ'ר ראשון של בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), ואני חייב להודות שלסוג הזה, בניגוד לראשון, אין לי הרבה אמפתיה. הסרט מתרחש ב-2006 וגם נראה כאילו צולם ב-2006, או מוקדם יותר – כמו דרמה סטנדרטית שצולמה באמצעים דלים (אז זה היה ב-DV, כאן בוידאו דיגיטלי אפרורי, למרות שמפתיע לגלות שעל הצילום חתום איתי מרום, שרק השנה כבר הצטיין באנשים כתומים). הסיפור מזכיר קצת את הסיטואציה באורחים לרגע המצוין של מאיה קניג – זוג מהצפון המופצץ מתארח אצל משפחה מהמרכז ששונה מהם במנטליות ואשת המארח מפלרטטת עם הגבר המתארח. שום דבר שאינו בלתי צפוי לא קורה בסרט השגרתי מכל בחינה הזה, שאמנם מגולל את העלילה שלו ביעילות ובשמירה על קשב הקהל (מה שכנראה גרם לכמה תגובות חיוביות ולהפיכתו לאחד הפייבוריטים לזכיה בקטגורית הפרינג'), אך בעיני לא מציע שום דבר מלבד כמה רגעים קטנים יפים לקראת הסוף (בעיקר בסצנות של לנה אטינגר).

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (לנה אטינגר): אטינגר לרוב משחקת תפקידי משנה, אבל גם כשהיא מקבלת תפקיד ראשי (כמו בסרטים באורך בינוני המוסד הסגור וסרוגייט) היא עושה עבודה מצוינת. כאן היא היחידה שמצליחה להתעלות מעל לקלישאות שהתסריט נתן לה ומצליחה לעצב דמות שהבורגנות המיושבת שלה והתשוקה שלה למיניות ושינוי אינן נמצאות בסתירה אלא חלק ממכלול אמין ומורכב.

קטגוריות בעייתיות: שחקנית משנה (רותם זיסמן-כהן) ושחקן משנה (נבו קמחי): טייפקאסטינג היא מחלה קשה בקולנוע הישראלי, שפוגעת גם בשחקנים טובים. מבין כל תפקידי העממית שזיסמן-כהן נאלצה לבצע בשנים האחרונות, זה החלש ביותר, למרות שהוא רחוק מלהיות המעליב ביותר. הוא חלש פשוט בגלל שמלבד להיות האישה הנאמנה שבהריון (וגם בזינוק בעליה היא בהריון, מעניין אם רק במקרה) אין לה מה לעבוד איתו, וכך גם אצל קמחי, שברגע שנראה אותו משחק דמות פגיעה, נדע שהוסרה ממנו הקללה הליהוקית הזאת.

עלים אדומים (בימוי: בזי גטה)

מסגניו טדלה, אלמן טרי, בן 74, עלה מאתיופיה לישראל לפני 28 שנה עם אשתו ושלושת ילדיו. לאחר מות אשתו מסגניו מוכר את הבית ויוצא למסע בין בתי ילדיו על מנת לבלות בביתם את הזמן שנותר לו. ההתנגשות האלימה בין התרבות והערכים האתיופים עליהם שמר באדיקות ואותם האמין כי הנחיל לילדיו, אל מול המציאות האכזרית שטופחת על פניו, מביאים את מסגניו לעימות אחרון מול משפחתו.

הקהילה האתיופית לא זכתה לייצוג רב בקולנוע הישראלי, בטח לא על-ידי קולנוען בן העדה (מלבד זרובבל מ-2008 שזכה לביקורות פושרות). לכן בעיני עלים אדומים הוא סוג של אירוע, סרט ראשון שבו החברה האתיופית מדברת בשם עצמה, וגטה מצליח לבטא אותה בצורה חדה, אותנטית ואמיצה, בלי לטאטא את הצדדים הבעייתיים בה מתחת לפני השטח אך גם בלי להטיח אצבע מאשימה בממסד או בחברה. המבנה העלילתי נראה כמו שילוב בין כולם בסדר של ג'וזפה טורנטורה והמלך ליר, ועוסקת באב אלמן שמחליט למכור את ביתו ולעבור לגור אצל בניו ובנותיו, ובמסעו מבית לבית נגלים בפנינו גם הדינמיקות המשפחתיות הלא פשוטות וגם החברה האתיופית שמנסה למצוא את מקומה בתוך החברה הישראלית. הדבר המרתק ביותר בסרט הוא שגטה הצעיר מגלה אמפתיה מוחלטת לדמות המבוגרת, העיקשת וחסרת היכולת להתפשר שבמרכז הסרט, שדבקה במסורת גם כשהיא בבירור פוגעת ביקרים לה. למעשה, אלמלא האלמן הזקן שבמרכז הסרט לא היה בעל אישיות כל כך גאה וחזקה, כנראה העימותים האלה היו נחסכים ממנו, וכך דווקא מה שנותן לו את ערכו (וגורם גם לנו הצופים להעריך אותו), הוא גם מה שמביא למפלתו. הדים של טרגדיה קלאסית בתוך סרט ריאליסטי על העדה האתיופית, חתיכת הישג.

קטגוריות בולטות: ליהוק (אסתר קלינג, סבה ראובן): כמו שציינתי במקום אחר כאן, ליהוק טוב הוא הבסיס לכל סרט ריאליסטי שמשתמש בשחקנים לא מקצועיים, והעבודה המדויקת שנעשתה כאן תורמת לאווירת האמינות הכמעט דוקומנטרית שנמצאת לכל אורך הסרט; תסריט (בזי גטה): המבנה העלילתי הפשוט והמדויק, והעיצוב של הדמות החד פעמית שבבסיסו, והאינטראקציות הטעונות שלה עם סובביו, היא מעלתו העיקרית של התסריט, שאמנם יש בו מעט בוסריות, אך היא נסלחת בשל מעלותיו.

קטגוריות בעייתיות: צילום (עידן ששון): האווירה הכמו-דוקומנטרית של הסרט היתה עובדת גם אלמלא 90% מהסרט היה מצולם במצלמת כתף רועדת, שפוגמת בקוהרנטיות שלו ובהתבוננות בדמויות שהן ליבו, ולא תורמת הרבה מאידך.

עמק (בימוי: סופי ארטוס)

זהו סיפורם של ג'וש, לינוי ודוד , שלושה בני נוער רגישים ממגדל העמק שנאלצים להתמודד עם אלימות: אלימות בבית, אלימות בבית הספר. זהו סיפור של ידידות, של אהבה ושנאה שבו מתגלה עולמם של המתבגרים; עולם אכזרי ויפה כאחד, עולם שבו הרצון למות או להרוג והשאיפה לחיים מגדירים את גורלם.

כנראה הסרט המפתיע ביותר בתחרות, עמק בא משום מקום (הבמאית היא בוגרת תואר שני לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב שסרט הגמר שלה לא זכה לתשומת לב מיוחדת) והפך לשיחת היום בתחרות. העובדה שאת הסרט ביימה מהגרת מצרפת, שבאה מבחוץ וכנראה עשתה תחקיר מעמיק למדי על הסביבה שבה הסרט מתרחש, רק מוסיפה להערכה שהסרט זוכה לה. כמו שש פעמים בשנה שעברה, גם כאן זהו סרט שמציע מבט חסר רחמים על חייהם של נערים בישראל בת ימינו, בלי לנסות לחנך או לשפוט, אלא להציג את חייהם בצורה האמינה, הריאליסטית והמורכבת ביותר. הסרט מתחיל עם ג'וש (נווה צור בהופעה מדהימה), בריון כיתתי שצמא לתשומת לב ולהערכה, שלאט לאט אנחנו מתוודעים למציאות הקשה שהוא מתמודד איתה בבית של אח מתעלל רגשית (ולעתים גם פיזית) ואם חד-הורית חסרת אונים. במקביל הוא מפתח קשר דווקא עם הנער הרגיש שהוא בתחילה מנסה להציק לו ועם בת כיתתו שהוא מנסה בחוסר עידון מפגין להתחיל איתה, שנדמה שמגלה יותר עניין ברגיש. הקשרים שמתהדקים ונפרמים סביב החבורה, והמתחים שלה עם הדמויות מבחוץ (בעיקר אותו אח של ג'וש), משורטטים בצורה מדויקת ואמינה, ומובילים לסוף הטעון והבלתי נמנע. אמנם נקודת החולשה של הסרט היא בסוף הזה, שנראה קצת מוגזם ביחס לשאר הסרט, אך מלבדו זהו סרט חזק ומפתיע בצורה בלתי רגילה.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (נווה צור): לא היה לי מושג מי זה נווה צור לפני שראיתי את הסרט, וההבנה שמדובר בכוכב נוער רק מחזקת את הערכתי לבחירה שלו בתפקיד כה תובעני. הוא מצליח להיות אלים, בריוני, ילדותי, פתטי ומתאמץ לעשות רושם, וכל זאת באנושיות שגורמת לנו להבין את הדמות שלו לחלוטין ולשאוב אותנו עוד יותר לתוך הסרט; ליהוק (גלית אשכול): כמו בעבודתה בשש פעמים בשנה שעברה, אשכול מוכיחה שהיא מלהקת הנוער הטובה בישראל. בשני המקרים היא מעזה ללהק כוכבי נוער לתפקידים לא זוהרים בעליל בסרטים שלא מיועדים כלל לנוער, ומאכלסת את התפקידים הקטנים ביותר בפנים שמתאימות לתפקיד, כשבשני המקרים כל בחירה שלה פוגעת בול; צילום (גיורא ביח): זה לא מפתיע אף אחד כשגיורא ביח (זוכה פרס הצילום בשנה שעברה) עושה עבודה טובה, והמקרה כאן אינו שונה למרות שהצילום לא מנסה להתבלט. הוא מיטיב לתפוס את הלוקיישנים של מגדל העמק וסביבתה – גם החשוכים והמאיימים בעיר וגם המוארים והפסטורלים בטבע שסמוך לה, ובנוסף מצטיין בתנועות מצלמה דינמיות ואנרגטיות; תסריט ובימוי (סופי ארטוס): התסריט של ארטוס מנסה להיצמד כמה שיותר לריאליזם בבניית הדיאלוגים והסיטואציות, ולאחר שהוא בונה את האמינות הזאת הוא משכיל לפתח את הדמויות מעבר למה שהן נראות בתחילה ולהוסיף להם רבדים של מורכבות ואנושיות, אלמנטים שהבימוי המדויק שלה רוב הזמן משרת, למעט רגעים ספורים של אמנותיות יתר בצילום ובעיצוב הפסקול.

קטגוריות בעייתיות: עיצוב פסקול (אלכס קלוד ותולי חן): אין לי ביקורת על העבודה המיומנת שהשניים עשו, אלא רק על השימוש בה. הפסקול כל כך רועש ודומיננטי בסרט, שהוא לעתים מפר את האיזון הריאליסטי שהסרט עמל ליצור, ומשתלט עליו שלא לצורך. למרבה האירוניה דווקא בגלל שהוא כל כך מושך תשומת לב לעצמו ישנו סיכוי טוב שהוא יהיה מועמד ואף יזכה, פשוט כי הוא משאיר חותם בקטגוריה שתפקידה הוא רוב הזמן לא לבלוט.

ערבים רוקדים (בימוי: ערן ריקליס)

סיפורו של איאד, ילד מטירה, שעובר לפנימייה יוקרתית בירושלים ומנסה להשתלב בחברה היהודית. הוא מפתח חברות אמיצה עם יונתן, החולה במחלה ניוונית, והופך לבן בית בביתו שם הוא מתגורר עם אמו עדנה. איאד מתבגר ומתאהב בנערה יהודיה, נעמי, אך כשסיפור האהבה מתפוצץ הוא נאלץ לעזוב הכל מאחור. מתוסכל ושבור לב הוא מקבל החלטה שתשנה את חייו. הסרט בוחן בעין חדה את מרקם היחסים בין יהודים לערבים, את השפעת המהלכים האזוריים על תושביו ואת מסעו המרגש אך גם רווי הומור ואירוניה של נער שמחפש דרך לפרוץ את מעגל החיים הצפוי לו.

לסרט הזה באתי בציפיות מעורבות. מצד אחד ישנו התסריט של סייד קשוע (שמבוסס על ספריו האוטוביוגרפיים בחלקם), כותב קומי מבריק שכבר הוכיח את עצמו בכתיבה למסך בסדרה עבודה ערבית. מצד שני יש את ערן ריקליס, במאי שנחשב בתעשיה למקצוען גדול אבל לי קשה להצביע על סרט אחד טוב שלו בעשרים השנה האחרונות. בסוף הסתבר לי שאכן מדובר בירידת רמה עבור קשוע, אבל בסרט מעל לממוצע עבור ריקליס. יש משהו קורקטי וחסר ייחוד בסרט, כצפוי מריקליס, אבל הוא גם יודע לתמרן את הסיפור בצורה מספיק נקיה וקוהרנטית בשביל לשמור על עניין ומעורבות רגשית, וגם לא לוחץ יותר מדי על דוושת הסנטימנטליות (למרות שנדמה לי שהיה אפשר למתן את קו העלילה שנוגע בשיתוק גופני ובסצנות בית החולים שבאו איתו). כאן אכן באה לידי ביטוי המקצוענות של ריקליס, שרקח סרט שמצד אחד אומר דברים די חריפים על היחס של החברה הישראלית לערבים, ומצד שני מצליח לא לעצבן את הצופה הישראלי הממוצע שיצפה בו (למרות ששמעתי רבים שטענו שדווקא כלפי ערבים הסרט פוגעני, אני לא חשתי כך). חבל שהתסריט של קשוע נותר לא אישי (במפתיע עבור סיפור אוטוביוגרפי), וממחזר קלישאות בכל פעם שהוא זקוק למהלך עלילתי שיקדם את הסיפור. ההומור היבש המפורסם שלו מבליח מדי פעם בסרט, אבל גם לא מספיק.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (יונתן ריקליס): ריקליס ג'וניור יצר פסקול שמשתמש בצורה מעניינת בסגנון אוריינטלי ערבי בלי להיות קישוט קלישאתי נטו, אלא באמת מציע כמה מנגינות טובות, לצד עבודה מיומנת שבה הוא רוב הזמן משרת את הסרט באותה יעילות של הבימוי של אביו.

פנסיון פראכט (בימוי: תמר ירום)

עיבוד לספרו של אהרן אפלפלד 'לילה ועוד לילה'. שנות השישים, בפנסיון פראכט שבירושלים מתגוררים ניצולים מהמלחמה. בלילות, הם שותים קוניאק ומשחקים פוקר בפרוזדור. בימים, הם מנסים להחיות משהו מחייהם שלפני המלחמה ובעיקר את שפת היידיש. את הפנסיון מנהלת ביד קשה גברת פראכט. האופי הבלתי מתפשר שלה, ההתעקשות שלה על סדר ומשמעת מרתיחים את דמם של דיירי הפנסיון. על רקע זה, מנפרד, אחד הדיירים, מחליט לעשות מעשה קיצוני המוביל לסוף הבלתי נמנע.

לפעמים בחירה אחת שגויה בליהוק הדמות הראשית יכולה לחבל בסרט שלם. בפנסיון פראכט צחי גראד מלוהק כדמות הראשית, ניצול שואה מופנם ושקט בגיל העמידה שמשתוקק לתרום את מחצית הונו לאגודה של תרבות היידיש. גראד טוב בלשחק פסיכופטים (כמו בהרחק מהיעדרו השנה או במי מפחד מהזאב הרע שנה שעברה) או לכל הפחות גברים מצ'ואיסטים, מינימום גבריות ישראלית מיליטריסטית אטומה. אבל תפקידים פגיעים פשוט לא הולמים אותו, ובמיוחד לא מופנמים וחלשים. הדמות של גראד לא נדבקת אליו לא משנה כמה הוא מנסה, וזה כבר הופך את העוגן הרגשי הראשי בסרט לרעוע. גם העובדה שהוא מוקף בדמויות שיש להם תו אופי אחד לא תורמת, והחזרתיות של הקונפליקטים בין הדמויות בסרט (המנהלת של הפנסיון בגילום מיכאלה עשת תמיד קשוחה, גראד מתעמת עם כל הקרובים אליו סביב רצונו לתרום, כולל אנשי האגודה עצמה) היא המסמר האחרון בארון, שהופך את הסרט לפספוס, דווקא על רקע צוות השחקנים המרשים וההקפדה האמנותית הגבוהה בעיצוב ובצילום. כמו עם לוויה בצהריים, גם כאן מעניין אותי מה הפער בין הסרט לספר (שלא קראתי) שאני מניח מהמעמד שהוא זכה לו, שהוא עמוק ומרובד הרבה יותר מהסרט.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (ולדימיר פרידמן): פרידמן כל הזמן מלהטט בין הטייפקאסטינג שלו כעבריין רוסי (השנה זה היה בסרט עם קתרין דנב) לבין תפקידים דרמטיים מורכבים שהוא תמיד מבצע בכישרון, וכאן בתפקיד הרומנטיקן הרוסי האנרכיסט שמנסה לשבור את חוקי הפנסיון למען האמנות, הוא כובש למדי; צילום (עמית יסעור): בסרט אחר השנה (את לי לילה) ביקרתי את עבודתו של יסעור, אבל כאן הוא משתמש בפלטת צבעים על גבול הsepia בשביל ליצור אווירה מיושנת ויידישאית למדי, שאוטומטית נוטעת את הצופה במקום וזמן מאוד ספציפיים; עיצוב פסקול (גיל תורן): איזה מיקס יש לסרט הזה, מבית היוצר המקצועי תמיד של גיל תורן ואולפני די.בי. הסאונד בסרט כל הזמן עשיר, כל הזמן מלא רבדים, ולעתים גם מתרומם מעל לריאליסטי (כמו למשל בסצנה אחת בה מספר דמויות מצטטות במקביל ספרים ביידיש והמשפטים כמו מרחפים באוויר ברמות שונות במרחב הקולי).

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (צחי גראד): בגלל התפקיד, לא בגלל השחקן; תסריט ובימוי (תמר ירום): חומרים כאלה, וכנראה גם רומן כזה, דרשו טיפול מתוחכם יותר, ותמר ירום (לא להתבלבל עם הכותבת הקומית תמר מרום) מפגינה מיומנות מקצועית, אך לא שמץ של ייחוד או עומק.

פרחים של מרציפן (בימוי: אדם קלדרון)

מלודרמה צבעונית המספרת את סיפורה של הדס רגאל (48) המתאלמנת מבעלה שנהרג בתאונת אופנוע וטורף באחת את עולמה. רגאל יוצאת למסע המתחיל מקיבוצה הנידח בנגב, עוברת לַכְּרָךְ התל-אביבי ומגלה את עצמה מחדש. מה שנראה תחילה כשינוי בלתי נמנע בעקבות מותו הפתאומי של בעלה, מתברר כתחילתו של מסע כאוּב ואופטימי לגילוי עצמי ולהשלמת חלקים בפאזל חייה. הסרט עוסק בסוגיות מִגדריות ומוטיב המוות השזור לכל אורך הסיפור, מתבטא לא רק במהות סופיותו האובדנית, אלא גם כגורם מטלטל ומעורר.

אם היה ניתן לתת פרס אך ורק לצבעים, הסרט הזה היה חייב לזכות. הצבעוניות הקאמפית, הרעננה ושובת הלב של הסרט הזה, בקונטרסט המעניין עם התכנים הלא מאוד אופטימיים שלו, היא המעלה העיקרית שלו. את הסרט ביים אדם קלדרון, אמן רב תחומי בן 30 (שאחראי בסרט גם על עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית) שביסס את התסריט על סיפורה של אמו, שלאחר מות אביו עזבה את הקיבוץ בגיל 50 ועברה לתל אביב לחיות כמו סטודנטית (ובסוף חזרה לקיבוץ). העובדה שהבמאי הוא הומוסקסואל גם לא מפתיעה בהתחשב לא רק בצבעוניות אלא גם בכך שאחת הדמויות המרכזיות היא טרנסג'נדר שאיתו הגיבורה עוברת לגור שמכיר לה את חיי הלילה התל אביביים ואת שלל הסמים שיש להם להציע (שאליהם הסרט מתייחס בחיוביות מרעננת). הסרט לא כתוב מספיק טוב בשביל להחזיק סרט באורך מלא וגם העשיה הקולנועית לא מספיק מעניינת מלבד האלמנטים שהזכרתי לחיוב, אך בתור סרט קטן ופרינג'י (הוא לא נשלח למסלול הפרינג' אך נכלל בפרינג'ידר של פסטיבל ירושלים האחרון) הוא ניסוי מעניין ומרענן למדי.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (טל קלאי): בתפקיד הטרנסג'נדר (שאינו מוכן עדין לעבור ניתוח) קלאי נותן לסרט גרוב אקצנטרי וייחודי, ומצליח לעצב דמות כיפית ומוחצנת אך גם מלאת שדים בצורה אמינה ואנושית, שלרוב חסרה בגילום הצעקני של דמויות כאלה; צילום (איתי גרוס), עיצוב אמנותי (הגר ברוטמן), עיצוב תלבושות (אדם קלדרון): הסגנון הקאמפי והצבעוני של הסרט הוא שילוב של כל אחת מהמחלקות האלה, שכל אחת מהן נותנת את תרומתה לסגנון המיוחד של הסרט (וצריך לציין במיוחד את הצילום הווס אנדרסוני של גרוס שחובב תנועות של קוים אנכיים ואופקיים). כולם תורמים לסרט שמתפקע מיצירתיות (כנראה בדומה ליוצרו הרב-תחומי), גם אם הוא לא לחלוטין יודע מה לעשות איתה.

פרינסס (בימוי: טלי שלום-עזר)

בזמן שאמה נעדרת מהבית, אדר בת ה-12 ואביה החורג מפתחים משחקי תפקידים הגולשים למחוזות מסוכנים. בעודה מנסה למצוא את מקומה בין מערכות היחסים הסוערות והיצריות בבית, אדר פוגשת באלן – נער חלומי שדומה לה להפליא, ומצרפת אותו למשפחה. אדר יוצאת בעקבות אלן למסע אפל בין ילדות להתבגרות, בין מציאות לדמיון, המשנה לעד את חוקי המשחק בבית.

(זהירות: ייתכנו ספוילרים, לא חושב שאפשר לדון בסרט בלעדיהם)

כמו הרחק מהיעדרו של קרן ידעיה, גם פרינסס עוסק בגילוי עריות ועורר תגובות קוטביות ביותר (גם לאחר שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים, יחד עם גט). להרבה אנשים היתה בעיה עם הדמות של אלן – הנער בן גילה של הגיבורה שדומה לה מאוד פיזית ולא ברור האם הוא מציאותי או אלטר-אגו שלה. העירפול הזה הרחיק אנשים מהסרט וגרם לו להיות עוד פחות נגיש ממה שהוא. אבל אני חשבתי שהבעיות של הסרט מתחילות ברמה הרבה יותר עמוקה. טלי שלום-עזר היא במאית טובה, את זה כבר אפשר היה לראות בסרט הגמר בן ה-60 דקות שלה סרוגייט, אבל הסרט נדמה כרצף הולך ומקצין של סיטואציות מטרידות שמבוימות בריחוק ובאפאתיות שאמנם מתאימות לנושא הסרט, אבל לא מבטאות משהו עמוק יותר. אני כן מעריך את הניסיון שלה לגעת בנושא הטעון הזה בצורה מרומזת, מעודנת, דרך הרבה רגעים דווקא של משחקיות ואינטימיות (שלאט לאט הופכות ללא במקומן), כך שכשהגבולות כבר נחצים, זה נראה כהמשך טבעי ובלתי מורגש של אותה משחקיות. את הפיצול והניתוק של הדמות הראשית גם יכולתי להבין כביטוי לדיסוציאציה שמופיעה אצל קורבנות אונס רבים, ואת המצב הנפשי הזה גם מיטיבה שלום-עזר להעביר (ומההתרשמות הקצרה שלי נראה שנשים הרבה יותר התחברו לסרט, ובפרט קורבנות תקיפה מינית). אך עדיין יש תחושה מסוימת של זחיחות, שנובעת מההסתפקות של שלום-עזר בטון המרומז ובהתרפקות שלה על סגנון אמנותי שלעתים נדמה כריקני. זה בהחלט סרט מפצל דעות, שיתכן שאנשים שונים יאהבו או ישנאו מאותן סיבות בדיוק, רק כתוצאה מהתגובה הרגשית שלהם אליהן.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (שירה האס): נדמה שכל מי שיצא מהסרט, לא משנה מה דעתו, חשב שההופעה של האס (שמבוגרת בכמה שנים טובות מגיבורת הסרט, כך שאפשר לנשום לרווחה) כנראה תהיה מועמדת לפרס, אם לא תזכה (כפי שזכתה בפסטיבל ירושלים). וכן, היא באמת מצוינת בתפקיד אמביוולנטי מאוד, שבו היא אף פעם לא משחקת יותר מדי (גם בזכות ההדרכה שלה זכתה מהבמאית) ותמיד נשארת ברמה אחת של ריחוק מכל מה שקורה לה, ריחוק שהוא הנושא העיקרי של הסרט ושהיא מיטיבה לבטא.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אורי פפר): האם הסלידה העזה שפפר עורר בי היא חסרון או מעלה בסרט? יתכן שזה בדיוק מה שניסתה שלום-עזר לעשות, אבל יש משהו כל כך דוחה בדמות של פפר ובדרך המתנחמדת במכוון שבה הוא מגלם אותו, שהיו יותר מדי בשבילי, אבל יכול להיות שזה רק אני; מוזיקה מקורית (ישי אדר): אדר הוא אחד מהבולטים שבמלחיני הפסקולים בארץ (לי הוא זכור בעיקר בזכות בופור, שנדמה כאילו כל פסקול שבא אחריו באותה תקופה ניסה לחקות את הסגנון דמוי הסונאר שלו), ולכן מאוד הופתעתי כשראיתי שהוא חתום על תאונת הדרכים שהיא המוזיקה בסרט הזה. לא רק שהוא מציף את הסרט במוזיקת אווירה אמביינטית שמרדדת אותו (למרות שאני מניח שהבמאית אחראית על השימוש המוגזם בה) אלא שהיא גם לעתים נהיית כמעט דביקה ומאז'ורית (בצורה מעודנת אמנם), בניגוד מוחלט וחסר היגיון לסרט.

רדיקל (בימוי: עומר רייס) *מסלול פרינג'

פרשת רצח של בחורה מסתורית, חושפת סיפור אלים בו מעורבים כנופיה מהפכנית, הטייקון שהם רודפים אחריו ושני שוטרים מושחתים שמנסים לשרוד בין לבין.

צר לי לומר, אבל מכל הסרטים שהתחרו השנה במסלול הפרינג' (ובכלל) זהו כנראה הכושל ביותר מבחינה טכנית. כמעט אף אלמנט לא עשוי בצורה מקצועית או נכונה (לפעמים שניהם) – התסריט מלא חורים ועמוס בדיאלוגים מגוחכים, העריכה לא קוהרנטית או רגישה לשום היגיון צורני או אמנותי, המוזיקה והשימוש בה מוגזמים, והבימוי נדמה אקראי רוב הזמן. וחמור מכל בתור הפקה של אימפרו הסטודיו למשחק – המשחק איום למדי (ודווקא השחקנים לא מאלתרים, הם פשוט לא מקצועיים ולא קיבלו הדרכה נכונה). מה שמעניין הוא שמתחת לכל זה נמצאים חומרים חזקים למדי – זהו סרט שמתחיל כמו עוד סרט על גרעין אנרכיסטים שחוטף בת עשירים (נוסח החצי השני של השוטר או The East) אבל מתפתח למותחן קונספירטיבי על קשרי הון-שלטון-עולם תחתון, ומעצב את העולם הזה כבור צפעים שבו כל אחד מנסה לרמוס את השני ועלול בכל רגע לחטוף דקירה בגב ממי שהוא סמך עליו. זאת ועוד, מכיוון ששתיים משלושת התסריטאים הן נשים, יש אלמנט חזק מאוד של כוח נשי בסרט – נשים חזקות, חסרות מוסר, שמשתמשות במיניות שלהן בשביל להשיג את מטרתן אך נשארות בשליטה ומתמרנות את הגברים שסביבן. אלה לא דמויות מעוררות אהדה במיוחד, אבל הן יכלו להיות מרתקות ולא צפויות לו רק נכתבו ושוחקו נכון.

רשימות קצמן (בימוי: אמנון וינר) *מסלול פרינג'

סרט מוקומנטרי המספר בטון אירוני וסאטירי, אך בפסאדה רצינית לחלוטין, את סיפורה של מדינת ישראל והציונות תוך התחקות אחר קורותיו החמקמקים של שמואל קצמן (אמיל קנבל), והשפעתו הלא מתועדת על תהליכי ההיסטוריה. החיפוש מוביל את הבמאי למסע אל תוך עצמו ולתוך הפחדים והחולשות הנעוצות בנרטיב הישראלי. בסדרה ארוכה של מרואיינים, כל אחד מומחה בתחומו, עולה פורטרט של עם בחיפוש אחר דמות אב, שהיה פעם ונעלם. ולמרות שהוא נתן את כל העצות הכי גרועות, בהיעדרו כולם מתגעגעים.

כבר בתקציר נחשפת הבעיה של הסרט הזה: "סרט מוקומנטרי המספר בטון אירוני וסאטירי, אך בפסאדה רצינית לחלוטין, את סיפורה של מדינת ישראל…". זוהי לא סתם פסאדה רצינית, אלא פסאדה של סרט אמנותי שמושפע מטרקובסקי ומצולם בשחור לבן עם קריינות בעלת טון אישי של הבמאי. הקטעים המוקומנטרים לפעמים עובדים (במיוחד אלה בכיכוב אמיל (מילק) קנבל ז"ל, צלם ומורה אגדי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שמשחק את קצמן) ולפעמים לא, אבל הטון המלא חשיבות עצמית של השפה הקולנועית של הסרט הוא זה שמכביד עליו עד שהוא שוקע למצולות. בתור סאטירה הוא לא מספיק חד או מצחיק (למרות כמה הברקות, כמו למשל הקטע בו אחת העצות הגרועות של קצמן שהשפיעו על המדינה היתה לייבא תריסולים – אין מספיק בוז שיכול להיות מופנה לדבר הארור הזה), ובתור סרט אמנותי אין בו באמת עומק אמנותי, פילוסופי או קולנועי, רק סדרה של מניירות נפוחות וצילום יפה שמשתמשים בו למטרות לא נכונות.

קטגוריות בולטות: צילום (אמנון וינר): וינר תמיד היה צלם מצוין, וכאן הוא לוקח את ההשפעות שלו (טרקובסקי, אנטון קורביין) לקצה שלהן ומעצב אינספור שוטים יפים ומלאי אווירה בשחור לבן, שחבל שאינם משרתים שום דבר בעל ערך רגשי או אמנותי.

קטגוריות בעייתיות: כל השאר.

שגר אותי לחלל, סשה! (בימוי: גנית אוריין) *מסלול פרינג'

קומדיה: מדען שעלה לארץ מליטא ועובד במכון סודי אי שם בדימונה, מתבקש ע"י אוליגרך רוסי לפתח תוכנה שתשדך אנשים ברחבי העולם. התוכנה זוכה להצלחה ואנשים מתאהבים, אבל לא תמיד באדם הנכון.

ניסיון מעניין וביזארי במכוון ליצור סרט שלם שמצולם בגרין סקרין (כלומר, שכל הסצנות בו מצולמות כשהשחקנים נמצאים באולפן עם רקע ירוק שלאחר מכן מולבשות עליו תמונות רקע), ושמאופיין בחוש הומור רוסי במיוחד. למעשה, הביזאריות של הסרט היא פחות בשל התפאורה שלו (שמורכבת מקולאז'ים כמעט רנדומליים של לוקיישנים ומסכי מחשב) ויותר בשל הרוסיות האקצנטרית שלו, שמתבטאת בין היתר בדברנות הבלתי נלאית של כל דמויות הסרט והשימוש חסר האבחנה ברפרנסים תרבותיים, מדעיים ופילוסופיים. אין כמעט בדיחות מצחיקות בסרט (ולעתים נדמה גם שהן לא מצחיקות בכוונה), אבל אני מעריץ את המנטליות הרוסית התאבה לידע ותרבות שנושבת מהן. אז כן, בסופו של דבר הסרט הזה הוא מעין תאונת דרכים מתמשכת שלא ניתן להסיר את העיניים ממנה בשל המוזרות שלה, ורק בקושי מצליחה לגרד את האורך של פיצ'ר (וטוב שכך), אבל עדיין יש בה חן בלתי מוסבר שמייחד אותה גם כשהיא מאבדת כל היגיון או לגיטימיות כמוצר שנועד לקהל ששילם על כרטיס. מבין הסרטים במסלול הפרינג', זהו אולי הבולט ביותר שהמושג "פרינג'" זועק מכל רגע בו.

שושנה חלוץ מרכזי (במאי: שי כנות)

עמי שושן, חלוץ כדורגל ישראלי, מצווה על-ידי מאפיונר להתחזות להומוסקסואל כעונש על כך שפלירטט עם חברתו. שושן נרדף ע"י שחקני ואוהדי קבוצתו, אך הופך במפתיע לגיבור הקהילה הגאה בירושלים. 

לא משנה כמה ניסיתי, בחיי שלא הצלחתי לסבול בסרט הזה. לאור התגובה המזועזעת של מרבית מכריי שחזו בסרט, הרגשתי סוג של מבוכה שאני (שלרוב ביקורתי יותר מהם) לא רואה את התועבה הגדולה, אבל יכול להיות שזה בגלל הסלחנות הטבעית שלי לקומדיות, גם כשהן לא מצחיקות. יש משהו בסרט הזה שנורא מנסה לשדר פאן טהור, ולרגעים מסוימים (בעיקר בהתחלה) זה אפילו הולך לו. הצילום הנוצץ והמושקע של עפר ינוב, ערכי ההפקה הגבוהים (למראה, לפחות), הקצב המהיר והדמויות שנראה במכוון שנלקחו מתוך פארסה, עשו לי מצב רוח של הנחת האינטיליגנציה במושב האחורי וניסיון פשוט להנות. בכלל, נדיר לראות בארץ קומדיה שפשוט מנסה להיות קומדיה בלי ערך מוסף דרמטי (השנה אפשר היה למצוא כאלה רק בקטגורית הפרינג'), שהיה בזה משהו מרענן עבורי. תוסיפו לזה את הכישרון הקומי של אלי ומריאנו (ואיזו דרך הם עשו כקומיקאים מאז הימים שהם היו ידועים כאלי ומריאנו) ויוסי מרשק (פעם שלישית השנה, גם אם בליהוק פוגעני למדי כערבי חובב טרנסווסטיטים), וקיבלתם סרט שקשה באמת לצפות ממנו ליותר מקצת גוד טיים. כמובן, הבעיה היא שגם במשימה האלמנטרית הזאת הוא נכשל, ורוב הבדיחות בו לא באמת עובדות. הוא מנסה (ומצליח) להעליב כל מגזר מקופח אפשרי – נשים, ערבים, מזרחים, להט"בים (עם הגבר האשכנזי הסטרייט הוא משום מה לא מתעסק) – וגורם לתחושת אי נוחות גם אצל אנשים כמוני שלא חשבו שזו הסיבה לכשלון הסרט. ובעיקר, הוא נכשל בלעשות גוד טיים, למרות שהיו לו את כל תנאי הפתיחה לעשות את זה. אז לא, לא הצלחתי לשנוא את הסרט, סתם התאכזבתי, אבל גם לא יותר מדי. סך הכל רק סרט שרצה להסב הנאה ולא הצליח.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (אלי פיניש, מריאנו אידלמן, יוסי מרשק): יפה שההפקה בחרה לשלוח את כולם, כולם ראויים. למרות שנראה לי שגלי ההדף נגד הסרט לא משאירים להם הרבה סיכוי; צילום (עופר ינוב): כאמור, הצילום הגלאמי בצבעוניות הניאונית שלו והדינמי בתנועה שלו ממקמים את הצופה ישר בסטייט אוף מיינד של סרט בידורי מהנה, והעובדה שהוא לא מצליח לעמוד בציפיות הללו היא לא אשמתו של עופר ינוב; מוזיקה מקורית (דניאל סלומון): גם המוזיקה הקלילה והקצבית של סלומון אחראית לאותו הלך רוח שהסרט לא הצליח לעמוד בו, וגם אותה יש לציין לטובה, למרות שהקטע המוסיקלי שהכי אהבתי בסרט הוא זה שכמדומני סלומון לא היה אחראי עליו והוא ביצוע הדאנס-מזרחית להמנון הלאומי.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (עודד רוזן) ובימוי (שי כנות): האחד לא היה מודע שהוא כותב תסריט כל כך בעייתי, ולשני לא היתה בעיה להוציא אותו לפועל. שניהם אחראים למחדל, למרות שאני מעריך את כוונותיהם.

שקופים (בימוי: מושון סלמונה)

הסרט 'שקופים' מספר את סיפורם של ראיד וסליימן, שני צעירים בדואים, בני דודים מהפזורה, המחפשים את דרכם בחיים בין המסורת כפי שהיא באה לידי ביטוי מצד דור ההורים, ובין רצונם להשתלב בחברה הישראלית שמסביבם. קורותיהם של השניים, חלומותיהם וסיפור התאהבותם באותה צעירה יספר את סיפורה של קהילה הנמצאת בעיצומו של שינוי אשר סופו אינו נראה.

שבע שנים עברו מאז סרטו הקודם של סלמונה וסרמיל שבו הוא התבונן בצורה ריאליסטית ולא שיפוטית או דידקטית על חייהם של שלושה נערים ממגזרים שונים בבאר שבע והמסלולים חסרי המוצא שחייהם בעיר מובילים אותם אליהם, וכעת הוא עושה את אותו דבר רק מעט דרומה יותר, בפזורה הבדואית בנגב. בשנה שעברה יצא שרקייה, שהיה כמדומני הסרט העלילתי הראשון בישראל להתמקד כולו בדמויות בדואיות (בסרטים קודמים הם היו לכל היותר קו עלילה כמו באספלט צהוב), ושקופים מעמיק עוד יותר את אותו מבט ונותן לנו דמויות ועולם עם הרבה יותר פרטים מסרטו הסגפני של עמי ליבנה. בשני סרטיו סלמונה עובד על אש קטנה, מביים בשפה קולנועית סטנדרטית (אפילו הריאליזם שלו אינו קיצוני) ועוסק בסיפורים קטנים של אנשים שאמנם נמצאים בשולי החברה אך מנהלים חיים רגילים למדי. כמו בסרטו הקודם, גם כאן הכוח המצטבר של הסרט, שמתפתח לאט לאט וכמעט בלי להרגיש, הוא בהבנה המוחלטת של סלמונה את דמויותיו גם כשהן לוקחות החלטות גרועות ולא אחראיות. הוא גם אינו מנסה להפנות אצבע מאשימה לעבר הגורמים הסוציו-אקונומיים שלהם, אלא פשוט לתאר את התנאים שמהם הם באים ואת הדילמות והבעיות שנובעות מהם. ההתנגשות בין המסורת הבדואית לעולם המודרני הישראלי, חוסר הקבלה של החברה והממסד הישראלי לדרך החיים הבדואית, הקשר האפשרי בין הדור הצעיר של הישראלים היהודים והבדואים – כל אלה מטופלים בצורה טבעית ולא נוסחתית, גם אם ללא דרמה יוצאת דופן. ואכן, הבעיה של שני סרטיו של סלמונה היא שנדמה שעם קצת יותר דגשים – על הריאליזם או על הדרמה, על עולמן הפנימי של הדמויות או אולי אפילו על השפה הקולנועית – סרטיו היו מקבלים את הדחיפה הקטנה שלה הם זקוקים כדי להפוך מסרטים קטנים ומעוררי הערכה, לסרטים משמעותיים וחזקים באמת.

קטגוריות בולטות: ליהוק (לימור שמילה): כל סרט ריאליסטי, ובמיוחד כזה המשתמש בשחקנים לא מקצועיים, קם ונופל על ליהוק. קשה להצביע על שחקן אחד שנותן הופעה יוצאת דופן, אבל כל השחקנים מדברים ומתנהגים בטבעיות (גם תודות להדרכה של סלמונה) ומאכלסים את תפקידיהם בצורה מדויקת ואמינה, וזה בהחלט הישג ליהוקי מרשים; תסריט (מושון סלמונה): כאמור, יש משהו מעט אנדר-אצ'יברי בסרט של סלמונה וזה מתחיל מהתסריט, שלא מספיק מחדד את היעדים שלו עד הסוף, אבל הוא עדיין רצוף בדיאלוגים אמינים, דילמות דרמטיות מורכבות שמונחות בפני הגיבורים וכמה רגעים אנושיים קטנים ויפים (כמו למשל במוזיאון השומם בבאר שבע שמשמש רקע רומנטי לפגישה בין הגיבור הבדואי לנערה היהודית שיוצאת עם בן דודו).

קטגוריות בעייתיות: מוזיקה מקורית (חיים פרנק אילפמן): חייבים להודות שהבחירה במלחין של מי מפחד מהזאב הרע אינה הכי טבעית לסרט בסגנון כזה, וגם אם אילפמן רחוק מלהשתמש באותו סגנון בומבסטי שנדרש ממנו בסרט ההוא, יש עדיין מתח בין הנטיה שלו להסביר את המצב הרגשי של הסצינה לבין האנדרסטייטמנט של שאר הסרט.

תפוחים מן המדבר (בימוי: אריק לובצקי ומתי הררי)

רבקה אברבנאל (19), בת יחידה להורים מבית חרדי ירושלמי, מואסת במציאות חייה. היא מרבה להיחשף בחשאי לעולם החילוני, ומתיידדת עם דובי, קיבוצניק צעיר מדרום הארץ. אביה ראובן, איש נוקשה ומריר, חושד שבתו הולכת "בדרכים עקומות" ומחליט לשדך אותה לשאלתיאל, אלמן עם ילדים מהקהילה. אמה ויקטוריה מזדעזעת מהרעיון, אך לא מעיזה להמרות את פי בעלה. כשרבקה שומעת על השידוך היא מחליטה לברוח אל הקיבוץ בו מתגורר דובי. רגע האמת מגיע כשמשפחתה מגלה היכן היא נמצאת. העימות הקשה מוביל את כולם לחשבון נפש ומציאות חדשה.

את ספרה של סביון ליברכט מרבית בני דורי למדו בשיעורי ספרות (אני לא, כי זילזלתי בבית ספר, אבל זה לפעם אחרת), אבל צפיה בעיבוד הקולנועי שלו מאת אותו צמד במאים שהביא לנו את הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן לא תעזור לנו להבין מדוע. לזכותו יאמר שכצפוי מסרט שהערוץ הראשון תמך בהפקתו, הוא קורקטי לחלוטין, וכן משתדל להעביר את הסיפור בצורה הכי יבשה וברורה שיש. אך מעבר לבעיות שלי אישית יש עם קורקטיות, הסיפור הזה, לפחות כפי שהם מציגים אותו, לא מספיק מעניין. רבקה (בגילומה המקסים של מורן רוזנבלט היפה) היא נערה חרדית שהגיעה לפרקה אבל לא רוצה להתחתן עם האלמן המבוגר שאביה ייעד לה. מכאן, לכל בני הבית יש רק פונקציה אחת: לרבקה – לחפש את החופש שלה מחוץ לבית ולהתנגד לאביה בכל פעם שהוא מבקש ממנה לכבד את רצונו, לאביה (בגילומו של שלומי קוריאט, שאין לו כל כך עם מה לעבוד) – להטיף לה מוסר ולהגיד לה ולשאר בני ביתו לעשות מה שהוא אומר, לאמה (ריימונד אמסלם, גם כן רק עם קרעים של תפקיד) – לנסות לפשר בין הצייתנות שלה לבעלה והאהבה שלה לבתה, ולדודה הרווקה המזדקנת (איך אפשר בלי אחת?) – להיות אוזן קשבת לבת ולחטוף ביקורת שבגלל הליברליות שלה היא נשארה רווקה. זהו, זה החצי הראשון של הסרט, בוריאציות שונות שחוזרות על עצמן עד לזרא. בשלב מסוים (מאוחר מדי לתוך הסרט) רבקה מחליטה לעבור לקיבוץ בעקבות ידיד שהיא מכירה בעיר (אלישע בנאי בתפקיד זחוח למדי), ומתחילה לגלות את החופש שהקיבוץ מאפשר לה וגם את המתחים שההתנגשות בין עולמה לבין עולמם של חברי הקיבוץ מביאה. כמו שניחשתם, גם כאן אין יותר מדי מורכבות, אין יותר מדי עומק, אבל במערכה השלישית, כשבני משפחתה יבואו בעקבותיה לקיבוץ יקרה איזשהו שינוי. אני חושד שהשינוי הזה כל כך קתרטי ומספק (עבור מי שהצליח לשרוד עד לאותה נקודה) שהוא עלול להשכיח מהצופים כמה גרוע היה כל הסרט שלפניו. אני מקווה שאתבדה.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מורן רוזנבלט): בתור הדמות הראשית, מורן רוזנבלט מקבלת הכי הרבה עומק שהתסריט הדל מאפשר לה, שזה לא הרבה, אבל מספיק בשביל לסחוט ממנו כל מה שהיא יכולה בשביל לעצב דמות מעניינת ומעוררת אהדה באמת, שהשינוי שהיא עוברת ורוזנבלט מיטיבה להעביר, הוא אחד מהאלמנטים היחידים בסרט שעוזרים לשמור על עניין בו.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (שלומי קוריאט) ושחקנית משנה (ריימונד אמסלם): כמו שהנחתי שהשינוי בסוף הסרט יגרום לרבים לצאת ממנו בסיפוק מוטעה, כך אני מתחיל לשמוע קולות שקוריאט ואמסלם הם פייבוריטים למועמדות על תפקידם בסרט. אין לי שום ביקורת עליהם כשחקנים, אבל אם הם יהיו מועמדים על תפקידים כל כך סטריאוטיפים וחד-ממדיים, זה יהיה חוסר צדק משווע בעיני, גם עבורם.

הקטגוריות השונות

בחלק הזה פשוט אספתי את כל הקטגוריות שציינתי לטובה בכל סרט וסידרתי אותם לפי הקטגוריות השונות, לנוחות אלה שרוצים קצת סדר בין שלל הסרטים והקטגוריות השונות. מפאת העומס הרב ויתרתי על קטגוריות עיצוב התלבושות והאיפור, שאני מודה שאני פשוט לא רגיש מספיק להן כדי לשפוט אותן. סדר המופיעים בכל קטגוריה הוא לפי סדר יורד של העדפה.

ליהוק

עמק (גלית אשכול), אפס ביחסי אנוש (אורית אזולאי), עלים אדומים (אסתר קלינג, סבה ראובן), שקופים (לימור שמילה), מנפאואר (שלי בן שחר)

עיצוב פסקול

את לי לילה (מוטי חפץ ורונן נגל), פנסיון פראכט (גיל תורן), התאבדות (מיכאל גורביץ' ופרדי טסלר)

עיצוב אמנותי

בורג (ערד שאואט), פרחים של מרציפן (הגר ברוטמן)

מוזיקה מקורית

גט (דיקלה ושאול בסר), אנשים כתומים (גיא בן-שטרית ועומר הרשמן), התאבדות (גל פדה), ערבים רוקדים (יונתן ריקליס), חלונות (אשר גולדשמיט), שושנה חלוץ מרכזי (דניאל סלומון)

עריכה

אפס ביחסי אנוש (אריק להב-ליבוביץ'), גט (ז'ואל אלכסיס)

צילום

התאבדות (עידו ברלד), לוויה בצהריים (נדב הקסלמן), אנשים כתומים (אסף סודרי ואיתי מרום), עמק (גיורא ביח), שושנה חלוץ מרכזי (עופר ינוב), בורג (זיו ברקוביץ'), הגננת (שי גולדמן), רשימות קצמן (אמנון וינר), פרחים של מרציפן (איתי גרוס), פנסיון פראכט (עמית יסעור), זינוק בעלייה (אמנון זלאייט)

שחקנית משנה

דאנה איבגי (את לי לילה), ריטה שוקרון (אנשים כתומים), נלי תגר (אפס ביחסי אנוש), שני קליין (אפס ביחסי אנוש), דליה בגר (גט), עליזה רוזן (מיתה טובה)

שחקן משנה

רני בלייר (האם זה אתה?), יעקב זאדה-דניאל (את לי לילה), ששון גבאי (גט), ולדימיר פרידמן (פנסיון פראכט), טל קלאי (פרחים של מרציפן), אילן דר (מיתה טובה), אלי פיניש (שושנה חלוץ מרכזי), מריאנו אידלמן (שושנה חלוץ מרכזי), יוסי מרשק (שושנה חלוץ מרכזי)

שחקנית ראשית

דאנה איבגי (אפס ביחסי אנוש), לירון בן-שלוש (את לי לילה), הילה וידור (לוויה בצהריים), מלי לוי-גרשון (התאבדות), מלי לוי-גרשון (זינוק בעלייה), רונית אלקבץ (גט), שירה האס (פרינסס), מורן רוזנבלט (תפוחים מן המדבר), לבנה פינקלשטיין (מיתה טובה), שרית לארי (הגננת), לנה אטינגר (עיר מקלט)

שחקן ראשי

נווה צור (עמק), יוסי מרשק (מנפאואר), צחי גראד (הרחק מהיעדרו), אלון אבוטבול (האם זה אתה?), מנשה נוי (גט), זאב רווח (מיתה טובה), ליאור אשכנזי (הקפות), אבי שניידמן (הגננת)

תסריט

גט (רונית ושלומי אלקבץ), אפס ביחסי אנוש (טליה לביא), עמק (סופי ארטוס), זינוק בעלייה (ריקי שולמן ואורן שטרן), שקופים (מושון סלמונה), מיתה טובה (טל גרניט ושרון מימון), עלים אדומים (בזי גטה), הגננת (נדב לפיד), התאבדות (בני פרדמן), סרט עם קתרין דנב (עמרי יבין)

בימוי

גט (רונית ושלומי אלקבץ), אפס ביחסי אנוש (טליה לביא), הגננת (נדב לפיד), לוויה בצהריים (אדם סנדרסון), התאבדות (בני פרדמן), עמק (סופי ארטוס)

סרט פרינג'

האם זה אתה? (דני מנקין)

סרט

גט (רונית ושלומי אלקבץ), אפס ביחסי אנוש (טליה לביא)

דברי סיכום

בשורה התחתונה, היתה שנה טובה בהרבה מהקודמת, לפחות לדעתי. 2 סרטים היו מצוינים בעיני, עוד 4 טובים למדי, ועוד 5 שהערכתי. וכאמור, חלק ניכר מהם בוימו ונכתבו בידי נשים. לכן השנה באופן מפתיע הקטגוריה הכי צפופה היא של השחקנית הראשית, ששנה שעברה כללה פחות או יותר רק שתי שחקניות פייבוריטיות. דבר מעניין נוסף הוא ריבוי הקומדיות השנה – גט אמנם אינו קומדיה במוצהר אך הוא מצחיק בקול רם לכל אורכו, אפס ביחסי אנוש היא הקומדיה הישראלית הכי מוצלחת מאז מבצע סבתא בערך, וגם זינוק בעלייה ומיתה טובה הכילו לא מעט בדיחות טובות לצד רגעים דרמטיים בעייתיים, ואפילו בקטגוריית הפרינג' היה אפשר למצוא קומדיות מוטרפות כשגר אותי לחלל, סשה! וסרט עם קתרין דנב. אמנם הקומדיה הכי מובהקת של השנה – שושנה חלוץ מרכזי, כשלה במשימתה להצחיק, אבל באופן כללי ניתן לומר שהיתה שנה לא רעה לז'אנר, לאחר שנים של דממה. גם לצילום היתה שנה לא רעה, לאחר שלפני שנתיים כתבתי באריכות בסקירה על המנייריזם הקשה שפשט במרבית צלמי הקולנוע בישראל. המנייריזם אמנם לא עזב אותנו השנה, וגם הפעם היה ניתן למצוא אותו בסרטים האמנותיים יותר (השנה היה קל לזהות אותם כי כמעט כולם נשלחו לפסטיבל קאן), אבל גם בהם היה ניסיון קולנועי נועז ומעניין יותר מבשנים קודמות, ושניים מהם אפילו הצליחו להתעלות מעל לאותו מנייריזם. התסריט כתמיד נשאר נקודה חלשה, אך גם הוא זכה השנה לעליית מדרגה, בעיקר בזכות הקומדיות (שדורשות תמיד כתיבה טובה, והבעיות בתסריטיהם הם בצד הדרמטי), ובזכות הסרטים הריאליסטיים, זרם שלאט לאט מתגבר בקולנוע הישראלי והשנה כבר כלל 3-4 סרטים.

האם התחרות נהיתה עמוסה מדי? כנראה שכן. 36 זה כבר פחות או יותר הגבול שאפילו פנאטים כמוני מסוגלים להספיק ולזכור בחודשיים של צפיה, ומרבית חברי האקדמיה כנראה לא ראו יותר ממחצית הסרטים (במקרה הטוב). וזה עוד בלי להזכיר את סרטי התעודה והסרטים הקצרים. כנראה שיהיה צורך לעשות משהו עם קטגורית הפרינג' (תחרות נפרדת כמו במקרה של פרסי התיאטרון או יצירת שורט-ליסט כמו בסרטים הקצרים). גם העובדה שהסרטים שנשלחים למסלול הזה לרוב לא עומדים באותה רמה עם שאר הסרטים (למרות שהיו כמה דברים מעניינים השנה, ברמת הביזאר) תצטרך להילקח בחשבון.

בסופו של דבר, אני לא מצטער על אף סרט שראיתי. כל אחד היה כמאמר הקלישאה חלק נוסף בפסיפס של הקולנוע הישראלי. אני עדיין לא מאמין שאנחנו בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, אבל אני חושב שכן יש שיפור מתמיד וכן יש פה תסיסה של כשרונות וקולות מעניינים שעדיין מחפשים את עצמם. אני אישית עדיין מחכה לקול הייחודי, האוטרי (מלשון auteur) שיביע את עצמו באמת ובאותנטיות בקולנוע הישראלי וינפיק יצירות מופת, אבל עד שהוא יגיע, עדיין יש בהחלט מה לראות. רק צריך לא להיסחף בסופרלטיבים, אלא להיות מדויק (כמו שאומר הנבל בהתאבדות) בהבעת ההערכה ובהבעת הביקורת, כיוון שהגזמה בכל אחד מהם עושה נזק גם עבור המבקרים שמאבדים קרדיט מקצועי עם כל הפרזה. כמו עם שחקני כדורגל, נדמה לי שלא צריך להעלות ליוצרים את השתן לראש, אלא להחזיר אותם כמה שיותר מהר לאימונים בשביל שיעלו בכושר מקסימלי למגרש.

מודעות פרסומת

One Response to סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2014

  1. פידלר says:

    סקירה יפה מאד. אבל יוסי מרשק לשחקן משנה? כמה שהוא היה נפלא במנפאוור ככה הוא היה נורא בשושנה

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: