סרטי השבוע 12.05-18.05

לאחר הפסקה של חצי שנה אני מנסה לחזור לכתוב את המדור הזה, בתקווה שהפעם הוא ישאר למשך זמן רב יותר (או יעבור לאכסניה משתלמת יותר). השבוע בכל אופן יש ממש מכל טוב – שני סרטים הקשורים בשייקספיר, שני סרטים שמתרחשים בהודו, פעמיים ורנר הרצוג בג'ונגלים ודוקומנטרי אחד עליו, שתי יצירות מופת משנות השלושים, יצירות מהגל החדש הפולני, הצרפתי והאמריקאי, סרט איראני נדיר ואפילו אחד של טרקובסקי. צפייה מהנה, ואם עוד לא בדקתם את מדריך הצפיה לתיעוד התרבות הישראלית, זה הזמן.

יום ראשון 12.05

סינמטק תל אביב

18:00 – המלט (גריגורי קוזינצב, 1964, ברה"מ, 140 דקות)

הגרסה הרוסית למחזה של שייקספיר נחשבת לאחד העיבודים המוצלחים ביותר שלו לקולנוע, למרות הבדלי התרבויות והשימוש האקספרסיבי בשפת הקולנוע לעומת הגישה התיאטרלית יותר שהיתה נהוגה עד אז בעיבוד מחזות אל הבד. הבמאי הוא גריגורי קוזינצב, אחד הבמאים הסובייטים הבודדים שהיו פעילים בזמן תור הזהב האילם שלו והצליחו לשרוד את תקופת הריאליזם הסוציאליסטי של סטאלין וליצור יצירות משמעותיות גם בתקופת הרנסאנס שלו של אחרי ההפשרה באמצע שנות החמישים. לפני ואחרי הוא עיבד גם את דון קישוט (1957) ואת המלך ליר (1971) לסרטים מוערכים גם כן. בתפקיד המלט מופיע אינוקנטי סמוקטונובסקי, מגדולי שחקני ברה"מ, שרק בשבוע שעבר היה ניתן לחזות בו בסינמטק בעיבוד של אנדריי קונצ'לובסקי לדוד ואניה, בתפקיד הראשי.

21:00 – יוהנה של המלאכים (יז'י קבלרוביץ', 1961, פולין, 105 דקות)

הזדמנות נדירה להיחשף ליצירה של הבמאי הפולני החשוב יז'י קבלרוביץ', שכמעט ואינו מוכר אצלנו למרות שהוא נחשב לאחד מחשובי הבמאים של הגל החדש הפולני, לצד במאים מוכרים יותר כמו אנדז'יי ויידה, יז'י סקולימובסקי ורומן פולנסקי. הסגנון שלו נוטה יותר ליצירות היסטוריות באופיין (הוא אחראי למשל לאחד מהסרטים החריגים ביותר של התקופה – פרעה, אפוס תנ"כי דובר פולנית), שמצטיינות בעיצוב ויזואלי מרשים. הסרט הזה, שהוא הידוע ביותר שלו, מתרחש בפולין של המאה ה-17 ועוסק במנזר מבודד בו אנשי כנסייה נאלצים לבצע גירוש שדים באם המנזר יוהנה, שמפצירה בהם לעזור לה להפוך לקדושה, באמצעים בעלי מוסריות מפוקפקת כשלעצמם. העילה להקרנה היא חגיגות ה-40 לסינמטק והעובדה שהסרט הזה היה אחד מהבולטים בימיו הראשונים בראשית שנות השבעים. נקווה שרבים כמוהו יבואו בקרוב.

סינמטק ירושלים

21:30 – שייקספיר וואלה (ג'יימס אייבורי, 1965, הודו, 118 דקות)

מעיבוד שייקספירי ברוסיה ללהקת שחקנים שייקספירית בהודו. דרך המסע שלהם ברחבי הודו, בודק הבמאי הצעיר ג'יימס אייבורי (זהו סרטו העלילתי השני), בשיתוף הפעולה השני שלו עם המפיק ההודי איסמעיל מרצ'נט, מה נשאר מהתרבות הבריטית בהודו שעצמאית מזה עשרים שנה. את המוסיקה כתב הבמאי סטיאז'יט ריי וזהו גם שיתוף הפעולה השני שלו עם התסריטאית רות פראוור ג'אבלה, שנפטרה לאחרונה וההקרנה היא לזכרה. אותו צוות של תסריטאית-במאי-מפיק יהיה אחראי מאוחר יותר לסרטים ידועים יותר כמו זכרונות אהבה מפירנצה, שארית היום, זכרונות מאחוזת הווארד, ולמעשה כל שאר הסרטים המוכרים שאייבורי כבמאי חתום עליהם.

יוהנה של המלאכים. הזדמנות להתוודע לבמאי פולני חשוב

יום שני 13.05

סינמטק תל אביב

18:00 – ואלוהים ברא את האישה (רוז'ה ואדים, 1956, צרפת, 87 דקות)

סרטו הראשון של רוז'ה ואדים (שהיה גם סרט הקולנוע האחרון שביים, כרימייק הוליוודי בשנת 1988) אינו נחשב ליצירת מופת גדולה, אבל חשיבותו ההיסטורית היא עצומה. בריז'יט בארדו מככבת כנערה קלילה ומשוחררת מינית שמחוזרת ע"י גבר אמיד ומבוגר, מאוהבת בצעיר אחר, ולאחר שהוא עוזב מתארסת לאחיו (ז'אן-לואי טרינטיניאן), רק בשביל שאהבתה הראשונה תוצת שוב כשהאח יחזור לחייה. הסרט נהיה להצלחה כלכלית חסרת תקדים בצרפת וגרם לעולם הקולנוע הצרפתי לזנוח בן לילה את המוסכמות המוסריות הישנות ולהבין שקיים דור חדש ומשוחרר שפוטנציאל כלכלי לא קטן נמצא בצידו. כך למעשה נפתחה הדלת לבמאי הגל החדש שפרצו בשנים הבאות – שברול, טריפו, גודאר, רוהמר, ריבט ואחרים – שכולם כאחד סימלו את רוח הנעורים והמרד בדור ההורים שמגולם בסרט הזה. ואדים, בארדו וטרינטיניאן היו בלתי מנוסים לחלוטין לפני הסרט הזה וכולם זכו לקריירות משגשגות לאחר מכן – ואדים כבמאי של סרטים בעל אופי מיני יותר ויותר, בארדו כסמל מין בינלאומי, אבל כנראה החשוב מכולם הוא דווקא הבולט פחות בזמן אמת – טרינטיניאן שהפך לשחקן ענק שעד היום (עיינו ערך אהבה של מיכאל האנקה) אנו יכולים להנות מכישוריו שנתגלו בסרט הזה.

19:00 – כולם בסדר (ג'וזפה טורנטורה, 1990, איטליה, 120 דקות)

שיבוץ בעייתי של הסינמטק מאלץ לבחור בין הסרט הקודם לזה, שבו מרצ'לו מסטרויאני יוצא למסע ברחבי איטליה בשביל לבדוק מה שלום בניו שהתפזרו לכל עבר. זה היה הסרט הראשון שטורנטורה יצר לאחר ההצלחה האדירה של סינמה פרדיסו שנתיים קודם, ולמרות הציפיות הכבדות הוא זכה שוב (גם אם לא באותה מידה) להצלחה מסחרית וביקורתית, ולפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, בזכות השילוב שלו בין נגיעות קומיות לסנטימנטליות איטלקית שניתן לסלוח לה. ב-2009 הסרט זכה לרימייק הוליוודי פושר, עם רוברט דה נירו בתפקידו של מסטרויאני (וניתן למצוא גם דמיון בין נקודת המוצא העלילתית שלו לזו של אודות שמידט מ-2002).

סינמטק חיפה

18:45  סנגם (ראג' קאפור, 1964, הודו, 238 דקות)

ראו יום שבת.

יום שלישי 14.05

סינמטק תל אביב

14:30 – M – הרוצח בינינו (פריץ לאנג, 1931, גרמניה, 100 דקות)

לפני חצי שנה התלהבתי כשהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ירושלים, וכעת ניתנת הזדמנות גם לנו התל-אביבים להנות מיצירת המופת הזאת על מסך גדול בזכות המסגרת של הסינמטק שמוקדשת לקולנוע קלאסי, לפחות לאלה מאיתנו שאין להם מחויבויות אחרות בשבועות. הנה מה שכתבתי עליו אז:

מה ניתן לומר על סרט כזה בכמה שורות? פריץ לאנג משתמש בסיפורו של רוצח סדרתי המטיל אימה על רחובות העיר, נלכד ע"י העולם התחתון, ורגע לפני שנעשה בו לינץ' מתגלה כמשוגע תמים וחסר ישע, כאלגוריה לעליית הפאשיזם, האימה שטמונה בשלטון הרוב והמורכבות האפלה של הנפש האנושית, בין יתר הדברים. השימוש החלוצי בסאונד (בתקופה בה עדיין לא ידעו לחלוטין מה לעשות איתו), הארכיטקטורה והצילום האקספרסיוניסטיים שמלאים בצללים ובזוויות חדות כדי ליצור אווירה של אימה שנמצאת מתחת לפני השטח, וההופעה הבלתי נשכחת של פיטר לורה (כיום הוא זכור בעיקר בשל תפקידו כאוגרטה בקזבלנקה), הם רק חלק מהסיבות לראות שוב את היצירה הבלתי נשכחת הזאת.

19:00 – צבא הצללים (ז'אן-פייר מלוויל, 1969, צרפת, 144 דקות)

גם הסרט הזה מוקרן תחת התווית של "קולנוע קלאסי" בסינמטק, למרות שלא ברור כל כך מה היא מייצגת, כיוון שהקרנת קולנוע קלאסי היא מהותו מלכתחילה, ואין מקור אחיד לכל העותקים הללו (חלקם משוחזרים, רובם לא). בכל אופן צריך לברך על המסגרת שנותנת הזדמנות לראות קלאסיקות שהרבה זמן לא היו בסינמטק, וזו בהחלט אחת מהן. במרכז הסרט עומד לוחם מחתרת צרפתי בתקופת הכיבוש הנאצי שעבודתו היא למצוא ולחסל גרמנים, ולאחר שהוסגר לגסטאפו וברח, לחסל את בוגדיו. מלוויל ביסס את הסרט על חוויותיו האישיות כפעיל ברזיסטאנס, ולמרות שזהו סרט חריג בקריירה שלו, שעוסקת לרוב בצרפת של ימיו ובאנשים בצד המוסרי המפוקפק יותר (קרי, פושעים), גם כאן מדובר על אנשים שנמצאים מחוץ לחוק, וכמו בסרטו הידוע ביותר, הסמוראי, באדם קר רוח שעובד לבד ושאת עולמו הפנימי אנחנו מכירים דרך פעולותיו הפיזיות. עם לינו ונטורה בתפקיד הראשי, ז'אן-פייר קאסל, סרז' רג'יאני וסימון סיניורה.

יום רביעי 15.05

סינמטק תל אביב

14:30 – בן חור (וויליאם ויילר, 1959, ארה"ב, 212 דקות)

עוד דבר חיובי שמסגרת הקולנוע הקלאסי הביאה לסינמטק, היא הקרנה של קלאסיקות הוליוודיות רבות בתדירות גבוהה יותר מבעבר, מכיוון שסרטי אולפנים לרוב פחות מסתובבים ברטרוספקטיבות ומחוות שמגיעות דרך קבע לסינמטק בעזרת השגרירויות השונות. ואת סרטי הראווה ההוליוודיים, גם אם ערכם האמנותי אינו משתווה לשאר הקולנוע הקלאסי, צריך לראות על מסך גדול. הסרט הזה הוא במידה רבה ההתגלמות האולטימטיבית של סרטי הראווה התנ"כיים שהופקו בהוליווד בימי המשבר בהם הם הפסידו צופים לטלוויזיה והיו צריכים לפתות את הקהל באמצעות הפקות ענק, קאסט בלתי נגמר של כוכבים, צבעים עזים ומסך סינמסקופי ענק. ההפקות האלה לעתים היו כשלונות צורמים (כדוגמת קליאופטרה שכמעט וחיסל את אולפני פוקס) אך לעתים היו גם חזיונות ראווה שהוכיחו את יכולתה הטכנית של הוליווד בשיאה. במאי הז'אנרים הותיק ויליאם ויילר (גברת מיניבר, שנות חיינו היפות ביותר, חופשה ברומא) מראה כאן את יכולתו כבמאי, וצ'רלטון הסטון נושא על כתפיו את תפקידו של היהודי שנלקח כעבד ע"י הרומאים אבל בהשראת צליבתו של ישו מתנצר ומורד בשוביו. הסרט יוקרן שוב ביום שישי בשתיים.

19:30 – ירח של נייר (פיטר בוגדנוביץ', 1973, ארה"ב, 102 דקות)

אחד מסרטיו האהובים ביותר של בוגדנוביץ', שנעשה בלב תור הזהב של הקולנוע האמריקאי החדש בשנות השבעים. ריאן אוניל ובתו טאטום אוניל (שהיתה לשחקנית הצעירה ביותר שזכתה באוסקר בזכות הסרט) מככבים כילדה בת 9 שאמה נפטרה ובן זוג לשעבר של האם שלוקח אותה ברחבי אמריקה של שנות השפל הגדול אל דודתה. אוניל הבת, כראוי לסרט של הוליווד החדשה, היא לא מלאך אלא ילדה שמקללת, מעשנת ומרמה, והזר שבתחילה נכפה עליה יוצר איתה קשר שבו הם נהפכים לצמד בלתי שגרתי, תמה נוספת שהיתה דומיננטית בקולנוע האמריקאי של אותם ימים. צילם בשחור לבן לסלו קובאץ', מגדולי צלמי התקופה.

סינמטק הרצליה

19:30 – עת לאהוב (מוחסן מחמלבף, 1990, איראן, 75 דקות)

כנראה הבמאי השני הגדול ביותר של איראן (אחרי קיארוסטמי), מוחסן מחמלבף מסמל את כל מה שנפלא בקולנוע האיראני – האנושיות, הפשטות, ההשתעשעות במדיום הקולנועי והאהבה לאנשים פשוטים ולשחקנים לא מקצועיים. כאן, בסרט יחסית פחות מוכר שלו (סרטיו הידועים יותר הם גאבה, סלאם סינמה, רוכב האופניים ורגע של תמימות המופלא), הוא משרטט את אותו סיפור של בגידה ואלימות בשלוש ואריאציות, השתיים הראשונות פסימיות, אבל השלישית הולכת לכיוון אחר. מי שמכיר את סרטיו האחרים כבר יכול לזהות את אותם מוטיבים של חזרה ומשחקיות שבודקים את הגבולות של הנרטיב הקולנועי ומנסים לבחון את החוקיות והמבנה שלו.

ירח של נייר. פנינה מהקולנוע האמריקני של שנות השבעים

יום חמישי 16.05

סינמטק חולון

21:00 – שמונה וחצי (פדריקו פליני, 1963, איטליה, 135 דקות)

למי שלא ראה, למי שפיספס את ההקרנות שלו לאחרונה בסינמטקים האחרים, למי שראה ורוצה לראות שוב, או למי שבסביבה ורוצה לראות קלאסיקה קולנועית. הסרט שתולדות הקולנוע מתחלקות ללפניו ואחריו, שלא משנה מה החוויה הסובייקטיבית כיום של צפיה בו, לא ניתן לחשוב על מרבית הקולנוע האישי שנעשה אחריו בלעדיו. הגילוי של עולם הנפש והפנטזיות, על האסוציאציות והדמיונות הפרטיים שבו, כבר-ייצוג קולנועי, כנראה משוייכת בראש ובראשונה לסרט הזה, שהוא במהותו תרפיה של הבמאי אובד העצות שלו, שנתן לו את שמו כיוון שהיה הסרט השמונה וחצי בקריירה שלו. פליני מתעמת עם השדים הפנימיים שלו ביחס ליחסיו עם נשים, משפחתו, עברו, הדת הקתולית, ועולם הקולנוע, ובמקביל מפתח את הכלים הקולנועיים שהחל להשתמש בהם בסרטו הקודם לה דולצ'ה ויטה בכדי לנסח את ספר החוקים של הקולנוע המודרניסטי. לא חייבים לאהוב את הסרט הזה, אבל חייבים לראות אותו, ויותר מפעם אחת.

יום שישי 17.05

סינמטק תל אביב

14:00 – בן חור (וויליאם ויילר, 1959, ארה"ב, 212 דקות)

ראו יום רביעי.

14:00 – משא של חלומות (לס בלאנק, 1982, ארה"ב, 94 דקות)

אחד מן הסרטים הידועים ביותר על הקו הדק בין שפיות לטירוף שכרוכים בעשיית סרטים, ועל סרט שתהליך הפקתו מרתק ובלתי יאמן כמו (ואולי יותר מן) הסרט עצמו. ורנר הרצוג החליט בתחילת שנות השמונים לצלם את סיפורו של בריאן סוויני פיצקראלדו, חובב אופרה שהחליט להקים בית אופרה באמצע הג'ונגל בפרו, ללא התחשבות בתנאי השטח והמכשולים שעומדים בדרכו. את פיצקראלדו מגלם בהופעה גדולה מהחיים שחקנו הקבוע של הרצוג, קלאוס קינסקי, שהיווה גורם טבע נוסף שאיתו הרצוג נאלץ להתמודד במהלך הצילומים. את הסצנה המגלומנית ביותר בסרט, שבה פיצקרלדו מבקש משכיריו למשוך סירה במעלה הר, הרצוג מצלם ללא אפקטים מיוחדים, ומבקש מאנשי הצוות שלו לעשות בדיוק אותו דבר, וזו רק אחת מהבעיות אליהם הוא נקלע במה שנראה יותר ויותר כמו אובססיה הרסנית. הסרט תופס בצורה מדויקת ולא שיפוטית את המנטליות הייחודית של הרצוג, ואת המחיר שאותו יוצרי קולנוע נאלצים ומוכנים לשלם עבור חלומותיהם. ההקרנה היא לזכרו של הדוקומנטריסט לס בלאנק שנפטר בחודש שעבר, ואמנם ידוע בעיקר בזכות צמד סרטים שעשה על הרצוג, אך הוא גם מתעד נאמן ומרתק של הדרום האמריקני ומוזיקת בלוז וג'אז, שכדאי להתוודע לעבודתו מעבר לסרט הבודד הזה שהביא לו את עיקר פרסומו (כמה מסרטיו הקצרים זמינים ביוטיוב: על דיזי גילספי, התרבות הקריאולית בלואיזיאנה, וגם סרט תעודה עליו).

19:00 – פיצקראלדו (ורנר הרצוג, 1982, מערב גרמניה, 145 דקות)

ולמי שרוצה לראות מה יצא מכל המאמץ הלא אנושי הזה, הסינמטק נותן הזדמנות גם לראות את הסרט עצמו (גם אם בעותק במצב בינוני). סרטו השני של הרצוג שמתרחש בג'ונגלים (הראשון הוא אגירה, זעם האלים שעליו ניתן לקרוא בהמשך והשלישי במעין טרילוגיה הזאת הוא קוברה ורדה שאמנם מתרחש באפריקה אבל גם בו קלאוס קינסקי הוא מערבי שמוביל קבוצה של ילידים במסע שסופו טירוף), בפיצקראלדו הרצוג לוקח את המוטיבים הטיפוסיים לו של יחיד הנלחם נגד כל מה שעומד בדרכו כדי להשיג מטרה לא שפויה, ומעניק לה נפח אופראי, כראוי לעלילה שעוסקת במערבי שמנסה להקים אופרה באמצע הג'ונגל. הוא משתמש באריות של ורדי בפסקול (הרצוג גם ביים אופרה של ורדי בסוף העשור) בשביל לומר משהו על הקסם והסכנה של הטוטאליות של יצירת האמנות הטוטאלית כפי שואגנר כינה את האידיאל שלו לאופרה, מושג שההשלכות הפשיסטיות שלו מובנות מאליו במדינה בה טרם הותר להעלות אופרה שלו, אך בסרט ניתן לראות גם את היופי והתגלמות הרוח האנושית של הרעיון.

19:00 – האשליה הגדולה (ז'אן רנואר, 1937, צרפת, 117 דקות)

שוב שיבוץ בלתי אפשרי של הסינמטק מאלץ לבחור בין שני סרטים ששניהם מהווים צפיית חובה. זהו מגדולי סרטי המלחמה של כל הזמנים, וההומניסטי ביותר מביניהם. מסרטיו החשובים ביותר של ז'אן רנואר, שהשפעתו על הקולנוע המודרני היא כמעט חסרת השוואה (הוא היווה השפעה ישירה על במאי הניאוריאליזם האיטלקי, הגל החדש הצרפתי ועל במאים כמו סטיאז'יט ריי ההודי או עבאס קיארוסטמי האיראני). הסרט מתרחש במחנה שבויים גרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, שאליו נלקחים שלושה חיילים צרפתים שמייצגים את שכבות החברה השונות בצרפת, כשעל המחנה מופקד קצין פרוסי שאותו מגלם הבמאי אריך פון שטרוהיים, שהתמחה בתפקידים מסוג זה בהוליווד, שם זכה בעקבותם לכינוי "האיש אותו אתם אוהבים לשנוא". אך רנואר אינו גורם לצופים לשנוא אף איש בדרמה האנושית הזאת שבה הוא מבטא את תפיסתו שנוסחה בסרט אחר ש"הצרה היא שלכל אחד יש את הסיבות שלו". לכל אחת מן הדמויות והלאומים שבסרט יש את ההיגיון שלו, והמבט המבין והחומל הזה נראה עוד יותר יוצא דופן כיום, כשאנו יודעים מה יקרה רק שנתיים לאחר מכן.

סינמטק ירושלים

22:00 – אגירה, זעם האלים (ורנר הרצוג, 1972, מערב גרמניה, 95 דקות)

לפני ההרפתקה שלו עם פיצקראלדו, הרצוג יצר פורטרט נוסף של אדם מערבי שמגיע לג'ונגלים של דרום אמריקה בחיפוש אחר הצלחה אך שוקע לתוך טירוף. בשני הסרטים קלאוס קינסקי מציג הופעות בלתי נשכחות של נחישות, תשוקה ורודנות שמנותקת מהשכל הישר. אך כמו שהסרט הדוקומנטרי של בלאנק מבהיר, הרצוג למעשה משרטט את קווי אופיו שלו, וההזדהות שלו נמצאת עם אותן דמויות גדולות מהחיים גם אם לא בקו השפיות. הרצוג משלב בין צילומים עוצרי נשימה של הג'ונגל הפרויאני והטבע הפראי שבו, מוסיקה מהפנטת של Popol Vuh ודמות שמתקדמת בכל הכוח לעבר סופה הבלתי נמנע. עם זאת, ולמרות שמדובר ביצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה ובסרטו הידוע ביותר של הרצוג, צריך לזכור שיש לו סרטים טובים ממנו, ולמרות שזוהי נקודת התחלה טובה לאלה שרוצים להכיר את הקולנוע של הרצוג בצורתו המזוקקת ביותר, כדאי להמשיך ממנה לסרטים נוספים שלו, כמו למשל כל השאר שהוא עשה בשנות השבעים, וכל סרטי התעודה הנפלאים שהוא ממשיך לעשות עד ימינו.

פיצקראלדו. התגלמות הרוח האנושית

יום שבת 18.05

סינמטק תל אביב

13:30 – אנדריי רובליוב (אנדריי טרקובסקי, 1966, ברה"מ, 185 דקות)

אולי סרטו החשוב ביותר של אולי הבמאי הגדול ביותר שיצא מברית המועצות, ובוודאי הנודע והנערץ ביותר כיום מביניהם. אנדריי רובליוב הוא צייר איקונות רוסי מהמאה ה-15 וטרקובסקי משתמש בסיפור חייו ותקופתו בשביל ליצור את אחד מהסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו על טבע האמנות והאמן, מקומו בחברה ומעשה היצירה עצמו. זהו לא סרט פשוט, צריך קצת רקע בתולדות האמנות וההיסטוריה של רוסיה, והרבה סבלנות לקולנוע איטי, מדיטטיבי וסימבולי בשביל לצלוח את 185 דקותיו (וזו עוד לא הגירסה המלאה, בהוצאת הדיוידי של קריטריון ניתן לצפות בגירסה בת 215 דקות). אך אולי הדרך הטובה ביותר לחוות אותו היא כסידרה של אפיזודות, שחלקן מדהימות גם בלי שום קשר למבנה הכללי, כמו סצנת התעופה בפתיחת הסרט או האפיזודה הארוכה של בניית הפעמון בסופו, שמתפקדת כמעין סרט קצר מופלא ומרגש על מעשה האמנות והעמדת הפנים שכרוכה בו. בכל אופן לא ניתן להיקרא חובב קולנוע בלי לצפות בסרט ולו פעם אחת.

14:00 – החגיגה (תומס וינטרברג, 1998, דנמרק, 106 דקות)

הסרט הראשון שהפך את כללי קבוצת דוגמה 95 לפרקטיקה, סרטו של תומס וינטרברג יצר תהודה עולמית לבמאי שלו ולקבוצה שיצרה אותו, ובישר, כביכול, על זרם חדש של קולנוע ריאליסטי שמנותק ממוסכמות אסתטיות וכלכליות ונועד לשחרר את הקולנוע. מאז, הכללים שהם ניסחו (שכמעט אף סרט בקבוצה לא מילא את כולם) נראים יותר כמו השתעשעות ופרובוקציה בריאה מאשר קבוצה אידיאולוגית יציבה, אבל כוחו הדרמטי של הסרט, שבו במהלך חגיגה משפחתית אחד מבני המשפחה מוציא את השלדים מהארון, עדיין נותר עז מספיק בשביל לסמן את האפשרויות שזמינות עבור כל יוצר קולנוע שמוכן לקום ולעשות סרט. אך האם כיום נותר מהסרט עצמו משהו שהוא יותר מרק מלודרמה משפחתית מניפולטיבית שמצולמת רע? העיבודים המצליחים של הסרט לתיאטרון מעידים שכן, אני חושב שלא.

16:30 – סנגם (ראג' קאפור, 1964, הודו, 238 דקות)

אודה מראש: אני לא יודע כלום על קולנוע בוליוודי וגם הסרט הזה תפס את עיני רק בגלל שהוא עומד במרכז סרטו של בני תורתי כיכר החלומות שבו מנסים להקים לתחיה בית קולנוע ישן ולהקרין בו את הסרט. אך ראג' קאפור הוא שם שמוכר גם לאלו שאינם בקיאים בקולנוע הודי וזהו אחד מסרטיו האהובים ביותר של השחקן-במאי הנודע משנות החמישים והשישים. כמו כל סרט בוליוודי טוב, גם זאת מלודרמה צבעונית, מוזיקלית ובאורך הגלות שבה השילוב של בידור עממי, ספקטקל קולנועי ואקזוטיקה מזרחית מפצים על מה שהיא חסרה באמינות או מורכבות.

אנדריי רובליוב. אלגוריה על מעשה האמנות

2 Responses to סרטי השבוע 12.05-18.05

  1. רון says:

    סקירה נפלאה, מרתקת ומעשירה. כל הכבוד, כן יירבו.
    כפי שציינת, מעצבנת מאוד הנטייה של הסינמטק לשבץ סרטים הפונים לאותו קהל ("קלאסיקות", על הבעייתיות שבהגדרה כפי שציינת אתה) בשעות חופפות. זאת לצד הנטייה המרתיחה לשבץ סרטים בשעות מוקדמות שלא מאפשרות ללא-פנסיונרים לצפות בהם. ובכל זאת, העושר בתוכנייה החודש הוא כמעט בגדר הזייה לאחר השנים השחונות האחרונות. נקווה שיישאר כך.
    אגב, פיספסת בסקירה כמה פנינים נוספות – פיצקרלדו עצמו יוקרן בשישי 17.05 ב-19:00 – במקביל לאשלייה הגדולה, אלא מה. ולמחרת יוקרן 'החגיגה', ויתנגש כמובן עם אנדרי רובלוב.

    • וואו, זה הזוי לגמרי איך פיספסתי את פיצקרלדו, כי זכרתי שהוא אמור להיות מוקרן החודש וחיפשתי מתי ולא מצאתי, כנראה עיוורון פסיכוסומטי לסרטים שמוקרנים באותה שעה… אני אוסיף אותו ואת החגיגה גם. תודה על ההתראה ועל המילים היפות 🙂

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: