סרטי השבוע 16.06-22.06

עונת הפסטיבלים בעיצומה, וימים ספורים לאחר שנחתם הפסטיבל הגאה, יתחיל בסוף השבוע הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, שהוא למעשה בכיר פסטיבלי הקולנוע בתל אביב. הפסטיבל באופן מסורתי התקיים פעם בשנתיים, אך השנה לראשונה הוא מוגש במסגרת חד שנתית, כששנה אחת הוא יוקדש לתחרות בינלאומית ושנה אחת, כמו השנה, לתחרות ישראלית. אך למרות שרק ישראלים יתחרו בו, רשימת האורחים שלו לא מביישת אף פסטיבל אחר, והשנה כוללת במאים מסקרנים כפן-אק רטנרואנג, קתרין ברייה ונביל עיוש (עליהם יורחב בהמשך), שיערכו כיתות אמן וגם יוקרנו מסרטיהם, ואורח הכבוד יהיה במאי האימה האיטלקי הנערץ דריו ארג'נטו, שנוסף רק ברגע האחרון ועוד לא ברור אילו אירועים יהיו לכבודו. כמו כן הסינמטק ממשיך במלוא המרץ במחוות והרטרוספקטיבות השונות, כשהבולטות בהן היא הרטרוספקטיבה לאורי זוהר והמחווה לפסטיבל ירושלים, שבה יהיה ניתן לראות השבוע כמה מהסרטים המוקדמים של הבמאים הכי בולטים בעולם הקולנוע העכשווי. לכן גם השבוע התמקדתי רק בסרטים של סינמטק תל אביב, מה שלא אומר שיש פחות מעשרים מהם. צפיה מהנה.

יום ראשון 16.06

סינמטק תל אביב

19:00 – דיוקן + נוף (סרגיי לוזניצה, 2002, רוסיה, 29 דקות + סרגיי לוזניצה, 2003, רוסיה, 60 דקות)

יחד עם הבמאים ויקטור קוסקובסקי (The Belovs) וסרגיי דבורטסבוי (יום הלחם), סרגיי לוזניצה היה חלק מגל של דוקומנטריסטים רוסיים פיוטיים, שיצרו בשלהי שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים סרטי תעודה מינימליסטיים, איטיים ועמוקים שבהם לנושא או לרצף ההתרחשויות יש פחות משמעות מלעצם האקט של ההתבוננות הקולנועית עצמה. כחלק מהמחווה לפסטיבל ירושלים מוקרנים שניים מסרטיו המוקדמים (מאז לוזניצה עבר לבימוי סרטים עלילתיים כמו סרט המלחמה בערפל מהשנה שעברה). שניהם מתעדים את הפינות הרחוקות של רוסיה הגדולה, כשהראשון מתבונן בכפר רוסי שבו כמה מתושבי הכפר מישירים מבט למצלמה, בעוד השני מתעד תחנת אוטובוס שעה תמימה בזמן אמת, שבה האנשים שמחכים לאוטובוס מהווים את הנוף שאותו המצלמה חוקרת ומתעדת. רצוי לראות בעיקר בשביל להיות מודעים לאלטרנטיבה שקיימת גם היום לקולנוע הדוקומנטרי המיינסטרימי שמתעניין תמיד באנשים ובנושאים בשביל מטרה מסוימת, ופעמים מעטות מתעניין בהם כמטרה שעומדת בפני עצמה.

דיוקן. ברוסיה עדיין עושים קולנוע תיעודי פיוטי

יום שני 17.06

סינמטק תל אביב

21:30 – כשהדמעות זולגות (וונג קאר-ווי, 1988, הונג קונג, 100 דקות)

עד לוונג קאר-ווי, הקולנוע של הונג קונג היה ידוע בעיקר בשל סרטי הפעולה שהוא היטיב להנפיק, יחד עם כוכבים ובמאים שהתפרסמו אחר כך במערב (ברוס לי, ג'ון וו וג'קי צ'אן למשל). קולנוע פיוטי היה מצרך יותר נדיר במדינה, אבל בסרטו הראשון קאר-ווי לקח את מוסכמות הז'אנר הפופולרי ביותר בארצו והשתמש בו לצרכיו. דרך סיפורם של שני גנגסטרים שנמצאים בשולי ארגון הפשע שהם שייכים לו אבל לא ממש מתאימים אליו, הוא חוקר את התמות שיעניינו אותו מאוחר יותר של אהבה, זהות ותלישות בעולם קר שמעוצב בצורה אסתטית ולירית, וגם משתמש במי שיהפכו לשני שחקניו הקבועים – אנדי לאו ומגי צ'ונג. גם ההקרנה הזאת היא כחלק מהמחווה לפסטיבל ירושלים ותתהדר בעותק משוחזר.

יום שלישי 18.06

סינמטק תל אביב

22:00 – מורברן קאלאר (לין רמזי, 2002, בריטניה, 97 דקות)

אחרי שיצרה את הסרט הזה, עשור שלם לקח לבמאית הסקוטית החשובה לין רמזי להשלים את סרטה האחרון, חייבים לדבר על קווין, שהחזיר אותה לתודעה הבינלאומית לפני שנה וחצי. זהו סרטה השני, ולמעשה החשוב פחות מהשלושה שביימה (סרט הביכורים שלה Ratcatcher עדיין נחשב לשיא יצירתה), כנראה כיוון שהוא מבטא סוג של חיפוש דרך יצירתי שבו הניסיון ליצור אווירה והלך רוח מסוים הניע אותה יותר מכל דבר אחר, מה שגורם לסרט כמעט להתפרק לרגעים. זהו סיפורה של אישה צעירה (סמנת'ה מורטון המצוינת) שמגלה בוקר אחד שבעלה התאבד ולאחר שהיא מפרסמת את כתב היד שהשאיר תחת שמה, יוצאת לאיביזה, שם במקום לנקות את הראש רק מסתגרת עוד יותר בעולמה הפרטי. תמות רבות מאלו שעמדו במרכז סרטה האחרון של רמזי נמצאים גם כאן, ובעיקר המבט על עולמה הפנימי של אשה המתמודדת עם מצב בלתי אפשרי שניחת עליה וחוסר יכולתה להגיב אליו. סרט שיפצל רבים, של אחד מהקולות הבכירים כיום של קולנוע נשי.

יום רביעי 19.06

סינמטק תל אביב

19:00 – רעל ותחרה (פרנק קפרה, 1944, ארה"ב, 118 דקות)

אחד מהסרטים החריגים בקריירה של במאי הקומדיות המופלא פרנק קפרה, שלרוב יצר סרטים מחממי לב שגם אם יש בהם ביקורת הם חוגגים את חנו של האדם הפשוט (ביניהם זה קרה לילה אחד, מר סמית' הולך לוושינגטון ואלו חיים נפלאים, כולם סרטים מענגים עד היום). זוהי לעומת זאת קומדיה שחורה מקאברית, שבה, כמו שיודע כל מי שצפה בעיבוד המצליח לסרט שרץ בהבימה, אחיינן של שתי דודות חביבות (בגילומו של קרי גרנט) מגלה שלצד שאר מעשי הצדקה שהן עושות, תחביבן הגדול ביותר הוא רצח. כמו כל הקומדיות שקפרה יצר באותה תקופה, גם זו פנינה של הקומדיה ההוליוודית הקלאסית במיטבה.

22:00 – פיר X (ניקולס וינדינג רפן, 2003, דנמרק, 91 דקות)

מבין הבמאים שהמחווה לפסטיבל ירושלים נותנת לנו הזדמנות להתוודע ליצירתם המוקדמת, ניקולס וינדינג רפן הוא בוודאי אחד מאלה שחיכו הכי הרבה זמן לפריצה הגדולה. חוץ מהסרט הזה הוא ביים במשך עשור סרטי פשע (ביניהם טרילוגיית הפשע פושר), הפך לבמאי אמנותי שידוע בעיקר בפסטיבלים עם ברונסון וValhalla Rising מסוף העשור הקודם, ולבסוף זכה לפריצה המיוחלת עם דרייב מלפני שנתיים, שמשלב בין שתי התקופות ביצירתו. הסרט שמוקרן היום הוא הניסיון הראשון שלו ביצירת סרט דובר אנגלית, ובו ג'ון טורטורו משחק איש ביטחון שמנסה למצוא מי רצח את אשתו, בסגנון שמשלב בין מותחן פסיכולוגי ומחווה לפילם נואר. את התסריט כתב רפן יחד עם מי שאחראי לתסריט של רקוויאם לחלום.

רעל ותחרה. קומדיה שחורה נוסח הוליווד הקלאסית

יום חמישי 20.06

סינמטק תל אביב

20:30 – סדנת אמן עם פן-אק רטנרואנג

אולי האורח המעניין ביותר של פסטיבל סרטי הסטודנטים השנה הוא אחד הקולות המעניינים ביותר של הקולנוע האסייתי העכשווי וכנראה הידוע שבבמאי תאילנד, פן-אק רטנרואנג. רטנרואנג אחראי לחיים אחרונים ביקום וגלים נסתרים שיוקרנו בהמשך השבוע וגם למון-ראק טרנזיסטור הצבעוני (והמצוין) ולנימפה עוכר השלווה. סגנונו נע בין פיוטיות מאופקת לוולגריות וקיצוניות אסיאתיים ברוחם, שמזכירים שוב כמה הקולנוע מהמזרח הרחוק עובד בקודים ששונים כל כך מהקולנוע המערבי ולכן מציעים חוויות שלנו במערב נדיר יותר לראות. נדיר עוד יותר שהבמאים הללו מגיעים לישראל בשביל לדבר על עבודתם, ולכן זו הזדמנות מאוד מעניינת לשמוע את רטנרואנג, שידבר עם המבקר והמרצה שמוליק דובדבני על מכלול יצירתו.

יום שישי 21.06

סינמטק תל אביב

16:30 – אהבה מושלמת (קתרין ברייה, 1996, צרפת, 110 דקות)

אורחת מסקרנת נוספת שמגיעה לפסטיבל היא הבמאית הצרפתיה הפרובוקטיבית קתרין ברייה, שאמנם לא מגיעה מתרבות רחוקה, אבל סגנונה קיצוני וייחודי לא פחות משל רטנרואנג. בסרטיה היא עוסקת באופן כנה, גרפי וחסר גבולות במיניות הנשית וביחסי הכוחות בין גברים לנשים שנוצרים עקב המיניות הזאת. בפסטיבל יוקרנו כמה מסרטיה הבולטים של ברייה, והסרט הזה הוא דווקא החשוב פחות מביניהם, ועוסק במקרה רצח של גבר צעיר את חברתו, שמסופר בפלאשבק ומנסה להתחקות אחר מערכת היחסים ביניהם שהובילה לאותו רגע.

20:00 – מקרה אישה (ז'אק קתמור, 1969, ישראל, 77 דקות)

מבין כל הסרטים שמוקרנים ברטרוספקטיבה לאורי זוהר, זהו האחד עם הקשר הקלוש ביותר אליו – זוהר היה המפיק של הסרט ובתוכניה מצוין שהוא זה שהציע לקתמור להפוך אותו לסרט עלילתי, למרות שלא ברור בדיוק מה זה אומר. במהותו זהו אולי הסרט שמבטא בצורה הבוטה ביותר את הסגנון של סרטי "הרגישות החדשה" של הקולנוע הישראלי בסוף שנות השישים – התפרעות אוונגרדית, הדוניסטית, א-פוליטית במוצהר ומושפעת קשות מהגל החדש הצרפתי, למרות שיש בה יותר צורה מתוכן. הצורה היא עריכה אסוציאטיבית, תנועת מצלמה בלתי פוסקת וזומים חסרי בושה, מוזיקת רוק בפסקול ותחושה כללית של חופש מכל מגבלה מוסרית או אסתטית. העלילה הרופפת עוסקת בדוגמנית (הלית ישורון הצעירה והיפה, שנקראה אז הלית קתמור כיוון שהיתה נשואה לבמאי) שמבלה יום עם איש פירסום שיחסו אליה נע בין הרומנטי לפטישיסטי. על הפסקול הנפלא אחראית להקת הצ'רצ'ילים,  ובמהותו זהו לא הרבה יותר משיקוף נאמן של רוח התקופה, לטוב ולרע.

20:30 – סוסיו של אלוהים (נביל עיוש, מרוקו/צרפת, 2012, 117 דקות)

הבמאי הפחות ידוע שמתארח בפסטיבל הסטודנטים השנה הוא היוצר המרוקאי נביל עיוש (שאגב כבר ביקר בפסטיבל בעבר), שפועל בצרפת ובמרוקו ויוצר סרטים שמתרחשים בעיקר במרוקו ומציגים את התרבות שלה לעיניים מערביות אך לא בצורה אקזוטית או אוריינטליסטית. הסרט הזה, שהוא החדש ביותר שלו (והוקרן כבר בפסטיבל חיפה) עוסק בהתקפות הטרור שהתרחשו בקזבלנקה ב-2003, דרך סיפורם של כמה נערים משכונת עוני שמצטרפים לארגון טרור, בהשראת החיים בשכונת העוני שממנה יצאו המחבלים האמיתיים, אותה עיוש הכיר מקרוב. מבט אנושי על הסביבה שבה גדלים מה שאנחנו מבטלים כמחבלים וטרוריסטים, אך לרוב הם לא יותר מילדים שהיו קורבנות בעצמם.

21:45 – מגרש השדים (ויליאם פרידקין, 1973, ארה"ב, 132 דקות)

פסטיבל אוטופיה למד"ב מתחיל מסגרת חדשה ומבורכת של סרטי אימה קלאסיים עם סרט האימה המצליח ביותר של שנות השבעים, שגם אם כיום הוא כבר לא ממש מפחיד, עדיין שווה לראות אותו, ולו בשל כמה סצנות שנכנסו לפנתיאון של הקולנוע והיום ייתכן שהפארודיות עליהן יותר מוכרות מהמקור. מקס פון סידוב האגדי משחק את הדמות שבשם הסרט, של כומר המגיע לבית משפחה אמריקאית שהשטן השתלט על גופה של הילדה בת ה-12 של המשפחה (לינדה בלייר בהופעה שזיכתה אותה במועמדות לאוסקר) שמבצעת שלל מעשי תועבה ציוריים, ומנהלת מעין דו-קרב מטאפיזי עם כוחותיו הנוצריים של הכומר שמנסה להחזיר אותה למוטב. יש יותר מקורטוב של קאמפ בסרט הזה, ואולי בכל הז'אנר, והשילוב בין רצינות ומתח תהומיים ובין וולגריות מוגזמת וחסרת עכבות הוא אולי מה שמייחד את הסרט הזה גם היום (וגם נמצא ברבים מהסרטים שפרידקין יעשה לאחר מכן ועד ימינו). העותק שיוקרן הוא של גירסת הבמאי של פרידקין מ-2001, שאליה הוספו 10 דקות שנחתכו בזמן יציאת הסרט.

22:00 – חיים אחרונים ביקום (פן-אק רטרנרואנג, 2003, תאילנד, 112 דקות)

סרטו הידוע והמוערך ביותר של רטנרואנג הוא דווקא סרטו החריג ביותר באיפוקו, ואין בו את ההתפרעות הסגנונית והתכנים האלימים שמאפיינים את מרבית סרטיו. זהו סרט שקט, איטי ופיוטי, שמצולם לרוב בסטטיות לקונית (ע"י כריסטופר דויל הגדול, שותפו הקבוע של וונג קאר-ווי מהונג קונג השכנה) ועם מעט מאוד דיאלוגים משרטט את הקשר הנוצר בין צעיר יפני בעל נטיות התאבדותיות ואשה צעירה שהוא מכיר דרך תאונת דרכים. אחד מהמייצגים הבולטים ביותר של רוח הקולנוע האמנותי כיום, כך שהתגובה אליה מושפעת באופן מכריע מטעמו של מי שצופה בה.

יום שבת 22.06

סינמטק תל אביב

13:00 – קוקה קולה קיד (דושאן מקבייב, 1985, אוסטרליה, 90 דקות)

סרטו המרוסן ביותר של מקבייב (וכתוצאה מכך, גם אחד המצליחים והזכורים שלו כיום), הוא יצירה שהוא הוזמן לביים ולא היה שותף לכתיבתה, בניגוד לשאר סרטיו. אריק רוברטס (אחיה של ג'וליה) מככב כסוכן של קוקה קולה שנוסע לאוסטרליה בשביל להביס יצרן משקאות מקומי ובדרך מסתבך גם עם מקומית סקסית (גרטה סקאקי), במה שנראה כמו הגירסה האוסטרלית לגיבור מקומי של ביל פורסיית'.

14:30 – כיתת אמן עם נביל עיוש

גם נביל עיוש יעביר כיתת אמן כחלק מהתארחותו בפסטיבל, בה הוא ידבר עם הבמאי שלומי אלקבץ (שבעה, עדות) על יצירתו בליווי קטעים מסרטיו. שם ההרצאה הוא The Reality of My Fiction והנושא שלה הוא המקום האישי, החברתי והפוליטי בזהותו של עיוש שמתוכו הוא יוצר את סרטיו.

15:00 – השכונה שלנו + הצד השני (אורי זוהר, 1968, ישראל, 98 דקות + אורי זוהר, 1968, ישראל, 14 דקות)

אחת מההצלחות המסחריות הגדולות ביותר של אורי זוהר, השכונה שלנו הוא קומדיה עממית בכיכובם של חברי הגשש החיוור, שייקה אופיר ובומבה צור, שהיוותה את אחד מניצני סרטי הבורקס שהחלו להיות הסרטים הדומיננטיים בקופות של אז. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר והנדיר של זוהר הצד השני, שצולם על הסט של תעלת בלאומילך ביום אחד, ובו ניתן למצוא את מרבית שחקני הסרט שיוקרן אחריו (וגם את זאב רווח ופופיק ארנון, ועוד רבים אחרים) במהתלה אוונגרדית על קבוצה של אנשים שמחכים לרמזור שיתחלף ובינתיים הופכת למעין מיקרוקוסמוס של חברה אנושית.

17:30 – ימים ספורים (אליו פטרי, 1962, איטליה, 93 דקות)

הסרט השני במחווה לאליו פטרי וסרטו השני של פטרי עצמו, הוא אחת מיצירותיו החשובות, שנכתב כמו סרטו הראשון בשיתוף פעולה עם התסריטאי האיטלקי החשוב טונינו גווארה (שותפם של אנטוניוני, פליני, פררי, אנגלופולוס ורבים אחרים). בניגוד למרבית סרטיו של פטרי, זהו אינו מותחן פשע אלא סרט אינטרוספקטיבי יותר שנדמה כמעין גירסה ארסית לאיקירו של קורוסאווה – שם היה זה אדם שמגלה שימיו ספורים והוא בתגובה משנה את חייו בכדי למצוא בהם משמעות וגאולה, כאן זהו אדם שמבין שימיו ספורים לאחר שהוא רואה איש בן גילו מת בפתאומיות ברכבת, אבל לאחר שהוא מחליט לשנות את חייו הוא מגלה שזו לא היתה בהכרח החלטה נבונה. ההקרנה היא של עותק משוחזר דיגיטלית.

19:30 – אחר צהריים של פורענות (סידני לומט, 1975, ארה"ב, 130 דקות)

לפני חודש הסרט הוקרן בסינמטק ירושלים, ועכשיו הוא גם מגיע לתל אביב. הנה מה שכתבתי על הסרט שאינו זקוק להרבה הקדמה אז:

מהסרטים הבולטים של הבמאי המנוח סידני לומט ושל שנות השבעים בכלל, וגם סרט שהגדיר ז'אנר שלם של סרטים בהם שודדים (לרוב של בנק) לוקחים בני ערובה ומנהלים משא ומתן עם המשטרה שבחוץ בעוד שהלחץ בפנים וביניהם הולך וגובר. אך מה שהפך למעין שגרה קולנועית בימינו עדיין נשאר רענן בסרט הזה, בזכות תסריט מוצלח, בימוי מיומן כתמיד של לומט וכמובן הופעה בלתי נשכחת של אל פאצ'ינו וג'ון קאזאלה (שמת טרם זמנו ב-1978 אך היום זוכה להערכה מחודשת) בתפקידים הראשיים, כבני זוג הומואים ששודדים בנק כדי לממן לאחד מהם ניתוח לשינוי מין. כצפוי, הם חסרי מושג, השוד משתבש, והקרקס התקשורתי לא מאחר לבוא. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית עצומה ולאוסקר על התסריט, ועד היום בולט בפילמוגרפיה של לומט ופאצ'ינו כאחד.

20:30 – גלים נסתרים (פן-אק רטנרואנג, 2006, תאילנד, 115 דקות)

סרטו הבא של רטנרואנג אחרי חיים אחרונים ביקום הוא שיתוף פעולה נוסף עם הצלם כריסטופר דויל, ועוסק בשף שרוצח את חברתו במקאו, בורח לתאילנד ומתאהב בבחורה חדשה בעוד הוא נרדף על-ידי אנשים מעברו שרוצים לחסל אותו. הסרט אמנם לא זכה בדיוק לאותו גל של הערצה ביקורתית שקיבל סרטו הקודם, אבל גם הוא המשיך לקבע את מעמדו של רטנרואנג כאחד מהבמאים הבולטים וחסרי העכבות של הקולנוע בן ימינו מהמזרח הרחוק.

23:00 + 21:00 – כיתת אמן עם קתרין ברייה + לאחותי (קתרין ברייה, 2001, צרפת, 86 דקות)

כיתת אמן אחרונה להשבוע, וזאת של ברייה נושאת את השם הפרובוקטיבי כצפוי Fuck the Pain Away ובו היא תדבר על הנושאים והתמות שעומדים במרכז יצירתה – "העיסוק התמידי במיניות, נשים והמבט הגברי עליהן, גבולות היצירה מול מושגים כמו צנזורה ופורנוגרפיה, תשובות לשאלה "האם קיים קולנוע נשי ומה הוא?, ודיון מעמיק בכל סרטיה" כמאמר התכניה. לאחר כיתת האמן יוקרן אחד מסרטיה הבולטים, שזכה באנגלית לשם הפחות מעודן Fat Girl, שבו שתי אחיות בגיל העשרה יוצאות לחופשה עם משפחתן, ולאחר שהצעירה רואה את היחס הגברי שלו זוכה אחותה הרזה, מחליטה להאביס את עצמה כדי להימנע ממנו. כאמור, ברייה חוקרת את התמות של נשיות ומיניות נשית בבוטות ובפרובוקטיביות מכוונות וזו הזדמנות נוספת להתוודע ליצירתה, בסרט שהוא דווקא רחוק מלהיות אחד ממעוררי המחלוקת ביותר שלה.

22:00 – מעקבים (כריסטופר נולאן, 1998, בריטניה, 70 דקות)

סרטו הראשון של כריסטופר נולאן הוא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר במחווה לפסטיבל ירושלים לבמאי שהתחיל בחוגי הפסטיבלים המצומצמים ומשם הגיע הכי רחוק שרק אפשר (לפחות מבחינת אמצעי הפקה). הסרט הזה, שהוא הראשון והאחרון שהוא יצלם במולדתו בריטניה, עוסק בכותב שהתחביב שלו הוא לעקוב אחר אנשים בשביל למצוא חומר לכתיבה, ובמקרה עולה על גנב שבעצמו עוקב אחרי אנשים, אך כדי לפרוץ לדירותיהם בהעדרם. מערכת היחסים הסימביוטית שהולכת ונרקמת ביניהם מסבכת במהרה את שניהם. הזדמנות לראות את הברק הנרטיבי והסגנוני של נולאן שילך וישתכלל, כשהוא עדיין במערומיו, כמעט ללא תקציב, בהשתתפות שחקנים אלמוניים ועם החופש שיש לבמאי אלמוני להתנסות בסרט הביכורים שלו.

מעקבים. כריסטופר נולאן במערומיו

סרטי השבוע 09.06-15.06

עונת הפסטיבלים החלה, ולאחר ששבוע שעבר היה זה פסטיבל קולנוע דרום הרחוק, השבוע כבר מדובר בפסטיבל לקולנוע גאה בתל אביב. גם הפעם התמקדתי בעיקר בסרטים ישנים, ובעיקר ברטרוספקטיבה לבמאי ווייקפילד פול. המלצות לשאר הסרטים בפסטיבל אפשר למצוא כאן. עוד השבוע ניתן למצוא את המשך הרטרוספקטיבה לאורי זוהר, תחילת הרטרוספקטיבה לאליו פטרי, סרט נוסף של הבמאי היוגוסלבי הידוע דושאן מקבייב ולצידו סרט יוגוסלבי פחות ידוע של סלובודן סיאן, וסרטים מאוחרים ונגישים של ג'ים ג'רמוש ומייק לי. גם הפעם מחוסר זמן התמקדתי רק בסינמטק תל אביב, וכמו שאתם רואים זו כבר עבודה במשרה מלאה. צפיה מהנה.

יום ראשון 09.06

סינמטק תל אביב

18:00 – חולות לוהטים (רפאל נוסבאום, 1960, ישראל, 98 דקות)

עוד אחד מסרטי הגבורה הציוניים שאורי זוהר השתתף בהם שמוקרנים כחלק מהרטרוספקטיבה שמוקדשת לו. כאן אין מדובר בקבוצה של חיילים שנלחמים נגד האויב הערבי, אלא בקבוצה של הרפתקנים שנוסעים למסע התאבדותי אל הסלע האדום שבפטרה בחיפוש אחר אוצר אגדי, בימים בהם פטרה משכה צעירים רבים למסעות התאבדותיים דומים בלי שיזדקקו לשום אוצר (מה שגרם לנסיונות למניעת הקרנת הסרט בזמנו). את הקו-פרודוקציה הגרמנית-ישראלית הזאת ביים הגרמני-ישראלי רפאל נוסבאום שביים אחר כך את המטרה: טיראן, ולצדו של אורי זוהר משחקים גם גילה אלמגור ועודד קוטלר, שישחק בכמה מסרטיו מאוחר יותר.

20:00 – Boys in the Sand (ווייקפילד פול, 1971, ארה"ב, 72 דקות)

במסגרת הפסטיבל לקולנוע גאה מתקיימת השנה רטרוספקטיבה לאורח הפסטיבל, הבמאי וויקפילד פול, שעליו לא שמעתי מעולם, אך מהסרטים שהובאו לפסטיבל הוא נראה מעניין ביותר, כמו כל הבמאים הקווירים שפעלו בתקופתו וחצבו את הדרך לקולנוע הקווירי חסר הגבולות של ימינו. פול היה כוריאוגרף בברודוויי לפני שפנה לקולנוע, ועם סרט הביכורים הזה הוא למעשה יצר את סרט הפורנו הראשון שזכה להתייחסות רצינית בתקשורת (שנה לפני גרון עמוק ושאר הסרטים מהתקופה המאד קצרה בשנות השבעים בהם סרטים פורנוגראפיים הפכו לכמעט לגיטימיים). מוזר שהסינמטק מקרין סרט פורנו קווירי בשמונה בערב, אבל זו בהחלט יכולה להיות חוויה מעניינת למי שפתוח לשילוב בין קאלט סבנטיזי, צילום ומוזיקה אמנותיים וקטעי הארדקור של מין הומוסקסואלי.

יום שני 10.06

סינמטק תל אביב

20:00 – Bijou (ווייקפילד פול, 1972, ארה"ב, 75 דקות)

סרטו השני של וויקפילד פול הוא ניסיון אמנותי יותר להמשיך את האסתטיקה הקווירית-פורנוגרפית שהוא החל בה בסרטו הראשון, ולוקח אותה לכיוונים אפלים, חשוכים והזייתיים יותר. רוב סצנות המין מתרחשות בחללים סגורים וחשוכים ומנסים ליצור חוויה חושית אקספירמנטלית וטריפית בשילוב עם הפורנוגראפיה של הדימויים. שוב, השיבוץ של סרט פורנו קווירי בשמונה בערב מעלה תהיות לגבי סוג הקהל שעלול להיקלע אליו (בסינמטק הסכנה היא לא הצעירים אלא ההפך).

21:30 – מויפסטו (דושאן מקבייב, 1988, ארה"ב, 96 דקות)

הרטרוספקטיבה לדושאן מקבייב ממשיכה עם סרטו הנודע האחרון, והיחיד שהפיק בארה"ב, אצל אולפני קאנון של מנחם גולן ויורם גלובוס, שהתמחו בשנות השמונים בלמצוא במאים אגדיים שהתקשו למצוא מימון (ביניהם ג'ון קסאווטס, רוברט אלטמן וז'אן-לוק גודאר) ונתנו להם יד חופשית, מה שלא בהכרח הוביל לטובות שביצירותיהם. את הסרט הזה כתב מקבייב ע"פ אמיל זולה, והוא עוסק בכפר מזרח-אירופאי בשנות העשרים, שאליו מגיעה אנרכיסטית צעירה ומשוחררת מינית במטרה להתנקש במלך שעומד לבקר בו. גם כאן מדובר בשילוב האופייני למקבייב בין מיניות, פוליטיקה, אנרכיזם והומור אבסורדי, גם אם בצורה של נרטיב מסורתי ונגיש יותר משל סרטיו המוקדמים.

Bijou. טריפ פורנוגרפי הומוסקסואלי

יום שלישי 11.06

סינמטק תל אביב

21:30 – קפה וסיגריות (ג'ים ג'רמוש, 2003, ארה"ב, 96 דקות)

בשנת 1986 התחיל הבמאי ג'ים ג'רמוש לצלם מעין מערכונים קצרים שבהם שני שחקנים יושבים על קפה וסיגריות ומדברים, בתחילה היו אלה רוברט בניני וסטיבן רייט, לאחר מכן בשנת 89' סטיב בושמי, ב-93' איגי פופ וטום ווייטס, וב-2003 הוא החליט לאחד את שלושת הקצרים ולהוסיף 8 אפיזודות נוספות שבהם משתתפים בין היתר קייט בלאנשט, אלפרד מולינה, סטיב קוגן וג'ק ומג וייט (שלמרות ההיפסטריזם מעורר הרתיעה שלהם מנהלים את אחת השיחות המעניינות ביותר, שעוסקת בממציא הנודע ניקולה טסלה). לא סרט חשוב במיוחד של ג'רמוש, אבל מאוד מבדר ומוכיח את יכולת כתיבת הדיאלוגים הנהדרת שלו והעין הטובה שלו באיתור שחקנים בעלי אישיות.

22:00 – אני דיוויין (ג'פרי שוורץ, 2013, ארה"ב, 85 דקות)

לא נכנסתי יותר מדי להמלצות על הסרטים החדשים שמוצגים בפסטיבל לקולנוע גאה, והסרט הזה גם יוקרן ביס דוקו בהמשך, אבל אני לא יכול לפסוח על סרט דוקומנטרי על דמות הקאלט דיווייין, מלכת הדראג ששיחק בכל סרטיו הקלאסיים של ג'ון ווטרס (ביניהם פינק פלמינגוס הידוע ו-Female Trouble וDesperate Living הנפלאים הרבה יותר) עד למותו מהתקף לב ב-1988. זה אמנם לא הסרט הראשון שנעשה על אייקון התרבות הזה (קדם לו Divine Trash שעסק יותר בקולנוע של ווטרס) אך כל הזדמנות לגלות שוב את סיפורה של הדמות הנפלאה והצבעונית הזאת היא מבורכת.

22:30 – Moving (ווייקפילד פול, 1974, ארה"ב, 63 דקות)

שעת ההקרנה המאוחרת אולי מרמזת על כך שזהו הסרט הקיצוני ביותר ברטרוספקטיבה של ווייקפילד פול, שכוללת סצנות פורנוגראפיות קיצוניות יותר מבסרטיו האחרים ולמעשה אסורה להקרנה בחלק לא מבוטל של העולם. זה גם המקום לציין שסרטיו של פול הם די נדירים להשגה אפילו באינטרנט (על האוזן השלישית אין מה לדבר) ולכן זו הזדמנות די נדירה להיחשף לסרטים הללו.

יום רביעי 12.06

סינמטק תל אביב

19:30 – עוד שנה (מייק לי, 2010, בריטניה, 129 דקות)

סרטו האחרון עד כה של מייק לי (אל דאגה, הוא מצלם בימים אלה סרט חדש עם טימות'י ספול) היה מעין קאמבק לבמאי הבריטי האהוב, ונחשב בעיני רבים (גם בעיני) לסרטו הטוב ביותר מזה עשור ומעלה. סיפורם של 4 עונות בחייהן של זוג נשוי (שחקניו הקבועים ג'ים ברודבנט ורות' שין) והקבוצה הקרובה של משפחה וחברים שמקיפה אותם, שכל אחת מהן מתמודדת עם הבעיות שלה, כשהם העוגן היציב והבטוח בחייהם, שמקבלים בהבנה והשלמה את האכזבות והפשרות שבחיים. לי כרגיל מעצב גלריה של טיפוסים ייחודיים שמערכות היחסים הרגשיות ביניהם משורטטות בקווים דקים ומורכבים, ליצירת חוויה ייחודית, ריאליסטית וחשופה, שיותר ויותר קשה למצוא בקולנוע בן זמננו.

20:00 – Take One (וויקפילד פול, 1977, ארה"ב, 87 דקות)

הסרט המאוחר ביותר של פול שמוקרן ברטרוספקטיבה, זוהי יצירה שממחיזה 8 פנטזיות מיניות אמיתיות של גברים הומוסקסואלים בסן פרנסיסקו של סוף שנות השבעים, במה שנראה כמו שילוב מעניין בין דוקודרמה, התחקות אחר העולם הפנימי של הנפש ההומוסקסואלית, וכרגיל אצל פול, פורנו הומוסקסואלי קשה.

22:30 – ספריי לשיער (ג'ון ווטרס, 1988, ארה"ב, 92 דקות)

לרגל הקרנת הסרט התיעודי על דיוויין, טוב עשו בפסטיבל ששילבו גם סרט עלילתי של ווטרס בכיכובו, וגם אם יש כמה וכמה מוצלחים ממנו לטעמי, זהו כנראה כיום סרטו הזכור ביותר (בין היתר בשל ההצלחה שלו בברודוויי הרימייק שבו ג'ון טרבולטה נכנס לנעליו), וזה גם סרטו האחרון. זהו מיוזיקל קאמפי, רטרואי אבל גם מאוד אייטיזי, שבו לא אחרת מריקי לייק מככבת כנערה שהופכת לכוכבת של תחרות ריקודים טלוויזיונית ודיוויין מגלם את אמה. קאמפ כיפי וצבעוני, גם אם חסר את הרדיקליות והנועזות של ווטרס במיטבו.

ספריי לשיער. גירסה קאמפית לז'אנר קאמפי

יום חמישי 13.06

סינמטק תל אביב

20:00 – התנ"ך ע"פ ווייקפילד פול (ווייקפילד פול, 1974, ארה"ב, 76 דקות)

הסרט האחרון ברטרוספקטיבה של במאי הפורנו האמנותי ווייקפילד פול הוא גם המסקרן ביותר – עיבוד לארבעה סיפורי אהבה תנ"כיים (אדם וחווה, דוד ובת שבע, שמשון ודלילה, ומריה והמלאך), בגירסת פורנו רך קווירי. שמו של הסרט באנגלית הוא, כמה קאמפי, פשוט "!Bible". הוא יוקרן שוב ביום שבת בבוקר, למי שרוצה להביא את הקטנטנים.

יום שישי 14.06

סינמטק תל אביב

14:00 – עץ או פלסטיין (נתן אקסלרוד, אורי זוהר ויואל זילברג, 1962, ישראל, 80 דקות)

הסרט הראשון באורך מלא שאורי זוהר חתום עליו כבמאי לא ממש נכלל במניין סרטיו הארוכים, גם מכיוון שהיה במאי-שותף, וגם מכיוון שפחות מסרט של ממש יותר מדובר במהתלה קולנועית – סדרה של יומני כרמל, שתיעדו אירועים חשובים בימים שלפני קום המדינה וגם בשנים הראשונות שלאחר הקמתה, שזוכים לטיפול הומוריסטי דרך קריינות שכתב חיים חפר ומקריין חיים טופול, שמשלבים בצורה עדינה יותר את היחס של זוהר למפעל הציוני, שבאותה מידה מסרב לקחת אותו ברצינות אך גם עדיין מוצא בו הרבה מה לאהוב.

19:30 – מי זה שר שם (סלובודן סיאן, יוגוסלביה, 1980, 86 דקות)

לאחר המחווה לדושאן מקבייב, הסינמטק נותן הזדמנות להיחשף ליצירה גם של במאי פחות מוכר מהדור הקולנועי שבא לאחריו ביוגוסלביה, שממנו יצא גם הידוע שבבמאיה, אמיר קוסטוריצה. סיאן, כמו קוסטוריצה, משלב בין שמחת חיים בלקנית, הומור שחור ועיסוק בפצעיה ההיסטוריים של יוגוסלביה. הוא אחראי לשניים מהסרטים החשובים שיצאו מהמדינה בשנות השמונים – The Marathon Family, והסרט הזה, שבו דרך נסיעת אוטובוס בת יממה אחת בתאריך היסטורי בשנת 1941 בו יוגוסלביה הותקפה ע"י הנאצים, משרטט סיאן מיקרוקוסמוס של החברה היוגוסלבית כפי שהיא משתקפת דרך נוסעי האוטובוס השונים, ומהווה מסמך מצחיק ומרגש על הנפש וההיסטוריה היוגוסלביים.

20:00 – תמיד אמרתי כן (ג'ים טושינסקי, 2013, ארה"ב, 90 דקות)

לאחר שבוע של הקרנות לסרטיו של ווייקפילד פול, הפסטיבל מציע הזדמנות חגיגית לצפות בהקרנת פריוויו לסרט דוקומנטרי חדש על הבמאי פורץ הגבולות, בנוכחותו של יוצר הסרט ושל ווייקפילד פול עצמו. בגלל האופי הבלתי שגרתי של סרטיו והחשיבות ההיסטורית של התקופה בה הם נעשו, יהיה מעניין עוד יותר לראות את הסיפור מאחורי הפקתם, הדרך בה הם התקבלו, וסיפורו של האיש שעומד מאחוריהם.

יום שבת 15.06

סינמטק תל אביב

11:00 – התנ"ך ע"פ ווייקפילד פול (ווייקפילד פול, 1974, ארה"ב, 76 דקות)

ראו יום חמישי.

13:00 – תה וסימפטיה (וינסנט מינלי, 1956, ארה"ב, 122 דקות)

לא, ההקרנה הזאת היא לא במסגרת הקולנוע הקלאסי של הסינמטק אלא דווקא כחלק מהפסטיבל הגאה, ולמרות שזה לא אחד מסרטיו החשובים ביותר של מינלי, עדיין יפה שהם מצאו לנכון לשלב גם סרט מהוליווד הקלאסית בפסטיבל. זהו עיבוד לאחד המחזות הראשונים בברודוויי שהתמודדו עם נושא ההומוסקסואליות (גם אם בצורה מרומזת) ומביא את סיפורו של נער רגיש ונשי בפנימיית נערים שסובל מהטרדות ובוז מחבריו, ומהתעלמות מאלו הממונים עליהם, מלבד אשתו של המנהל שמנסה לעזור לו ובסופו של דבר אפילו מציעה לו את גופה. מגבלות הצנזורה של התקופה גרמו לריכוך מה של המסרים של הסרט, אבל זו עדיין יצירה חריגה בנוף ההוליוודי של אותן שנים.

13:30 – מוישה ונטילטור + שבת שלום (אורי זוהר, 1966, ישראל, 93 דקות + אורי זוהר, 1966, ישראל, 6 דקות)

סרטו העלילתי השני של אורי זוהר היה תפנית של 180 מעלות מחור בלבנה האקספירמנטלי והכושל כלכלית, והיה ניסיון ראשון (ורחוק מאחרון) של זוהר לנסות להתחבב על הקהל בדמות קומדיה עממית. זהו עיבוד למופע המצליח של יעקב בודו בו הוא מגלם חייל שלומיאל וחסכן שבלי להתכוון מצליח לגרום לא רק נזק אלא גם תועלת לצבא. לפני הסרט יוקרן "שבת שלום" הקצר מאותה שנה, שמתעד בצורה הומוריסטית את המתרחש במגרשי הכדורגל בישראל של אותה תקופה.

16:00 – המתנקש (אליו פטרי, 1961, איטליה, 105 דקות)

הסרט הראשון ברטרוספקטיבה המצומצמת לבמאי האיטלקי הפחות ידוע אליו פטרי, שמציגה 3 מסרטיו החשובים ביותר (אך למרבה הצער משמיטה את הסאטירה הפוליטית מעמד הפועלים הולך לגן עדן שזכתה בדקל הזהב). פטרי היה שילוב בין במאי בעל תודעה פוליטית שמאלנית מפותחת ובין יוצר סרטים מיומן ומקצועי שהתמחה במותחנים וסרטי פשע. זהו סרטו הארוך הראשון, שאותו כתב יחד עם התסריטאי האיטלקי החשוב טונינו גרה, ובמרכזו נמצא מרצ'לו מסטרויאני כסוחר עתיקות שמואשם ברצח אהובתו ונרדף ע"י המשטרה. המבנה הפלאשבקי של הסיפור ישרת את פטרי היטב גם בסרטו הידוע ביותר חקירתו של אזרח העומד מעל לכל חשד, שגם לא יוקרן ברטרוספקטיבה.

18:30 – שונה מאחרים (ריכרד אוסוולד, 1919, גרמניה, 50 דקות)

ללא ספק היציאה הכי מיוחדת של ההקרנות הקלאסיות בפסטיבל הגאה היא הסרט הגרמני האילם הזה, שנחשב לסרט הגאה הראשון בתולדות הקולנוע. הסרט עוסק בכנר שמתאהב בתלמידו ומאויים ע"י פושע שסוחט אותו כדי שלא יגלה את סודו ויהרוס את הקריירה שלו. הגירסה המקורית אבדה, אך 50 הדקות שהצליחו לשחזר עדיין מכילות בתוכן כמה מהדימויים הראשונים של תרבות קווירית שהוצגו על המסך. ההקרנה תהיה מלווה במוסיקה חיה של המלחינה האלקטרונית-אקוסטית יעל אקר.

22:30 – Nights in Black Leather (ריצ'רד אבל, 1973, ארה"ב, 90 דקות)

עוד פיסת קאלט קווירית משנות השבעים באדיבות הפסטיבל הגאה. בדומה לסרטיו של ווייקפילד פול, גם הסרט הזה הוא שילוב בין פורנוגרפיה ואמנותיות שמצולם בסצנת הגייז הסבנטיזית של סן פרנסיסקו. מהגר גרמני מגיע לסן פרנסיסקו וחווה הרפתקאות מיניות, כשבפסקול מושמעות יצירותיו של קלוד דביוסי. מסוג הדברים שרק בשנות השבעים חשבו בכלל לעשות.

שונה מאחרים. הסרט הגאה הראשון

סרטי השבוע 02.06-08.06

מספר שיא של 22 סרטים נסקרים השבוע ברשימה, וזה עוד בלי להתעמק בתוכניה העשירה של פסטיבל קולנוע דרום, שמתוכה בחרתי רק את ההקרנות של סרטיו של אורח הפסטיבל אלברט מייזלס (להמלצות על שאר סרטי הפסטיבל נסו כאן). השבוע תוכלו לטעום מסרטיו של הבמאי היוגוסלבי האנרכיסט דושאן מקבייב, שניים של הבמאי ההוליוודי הקלאסי ויליאם ויילר, המשך למחווה לפסטיבל ירושלים ולמסגרת הקולנוע הקלאסי של הסינמטק, וחשוב מכל – פתיחת הרטרוספקטיבה המקיפה לאורי זוהר. צפיה מהנה.

יום ראשון 02.06

סינמטק שדרות

14:00 – סוכן נוסע + פסיכיאטריה ברוסיה (אלברט ודייויד מייזלס ושרלוט זוורין, 1968, ארה"ב, 91 דקות + אלברט מייזלס, 1955, ארה"ב, 14 דקות) 

השבוע מתקיים פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, וכמו כל שנה זו הזדמנות להיחשף לקולנוע לא שגרתי במיקום לא שגרתי, ועוד בחינם (כל ההקרנות הן ללא תשלום). יהיו שם הרבה סרטים ישראליים עצמאיים שיגיעו עם הזמן למרכז, אבל האטרקציות העיקריות הם הסרטים העכשוויים מרחבי העולם והאורחים שיגיעו מחו"ל. הפסטיבל ידוע בכך שהוא מצליח להשיג את יוצרי הקולנוע הבלתי מתפשרים והחריגים ביותר שפועלים כיום – בשנים קודמות היו אלה קרלוס רייגדאס, ברונו דומון וברילאנטה מנדוזה, והשנה זהו קולנוען פרובוקטיבי פחות אך חשוב יותר – אבי הסינמה וריטה האמריקני אלברט מייזלס. יחד עם אחיו דייויד ויוצרים נוספים כמו רוברט דרו והצלם ריצ'רד ליקוק הם יצרו מהפכה בקולנוע הדוקומנטרי של שנות השישים, כשהם יוצרים קולנוע ישיר, שמצולם במצלמה נישאת ומוקלט במקום (לא עניין של מה בכך, הטכנולוגיה שאיפשרה זאת הופיעה רק אז). מייזלס יתארח בפסטיבל וידבר על סרטיו יחד עם ההקרנות. וזוהי הזדמנות לראות את אחד מסרטיו היפים ביותר – Salesman, קלאסיקה של הקולנוע הדוקומנטרי שעוקבת אחרי מוכרים מדלת לדלת באמריקה וחושפת את חייהם ומקצועם בצורה לא שיפוטית ומרתקת. לפני הסרט יוקרן גם סרטו הראשון של מייזלס, שביקר בברית המועצות באמצע שנות החמישים ותיעד את מערכת בריאות הנפש שם. אם יש אירוע בודד שבשבילו כדאי להגיע לדרום הרחוק השבוע, נראה לי שזהו האחד.

יום שני 03.06

סינמטק תל אביב

22:00 – לא יכולה בלי זה (ספייק לי, 1986, ארה"ב, 85 דקות)

מדהים איך המחווה לפסטיבל ירושלים שמוקדשת לסרטים ראשונים של במאים שהוקרנו בארץ לראשונה שם, נהפכה למעין פסטיבל "במאים שביזבזו את הפוטנציאל שלהם". על טרנטינו, רודריגז וסולונדז כתבתי בשבועות הקודמים, והמקרה של ספייק לי הוא אולי הבולט ביותר בכמה שהוא הפך ללא רלוונטי כיום (מלבד סרטי התעודה המצוינים שהוא עדיין יוצר). כל מה שלי איבד מאז נוכח בסרט הזה, והבולט מכולם הוא חוש ההומור. לי היה כותב ושחקן קומי מוכשר בתחילת הקריירה שלו, ואת הסרט העצמאי והחתרני הזה, שעוסק בבחורה משוחררת מינית שלא יכולה להחליט איזה מאהב להשאיר, הוא מתבל באבחנות יפות ומשעשעות על מגדר, יחסים, והתרבות האמריקאית השחורה של שלהי שנות השמונים, והוא גם מופיע בתפקיד קומי כאחד מהמאהבים. הסרט מצולם בלוקיישנים ב16 מ"מ שחור-לבן וגרעיני, כיאה למיטב הסרטים העצמאיים של התקופה, ומלווה בפסקול ג'אז מצוין באמת של אביו של ספייק לי, ביל לי. בצפיה היום נדמה שרוח הנעורים של התקופה הזאת לא אבדה רק ללי, אלא לקולנוע בן זמננו בכלל.

סינמטק שדרות

16:30 – מסע לירושלים (אלברט ודייויד מייזלס, 1968, ארה"ב, 86 דקות)

מי שלא הספיק להגיע ביום ראשון ורוצה לשמוע את מייזלס יכול לתפוס אותו גם היום, מחר ומחרתיים כיוון שהוא ידבר בכל אחת מההקרנות. הסרט הזה צולם בישראל ומתעד את ביקורו של המנצח לאונרד ברנשטיין לביצוע סימפוניית התחייה של מאהלר בהר הצופים. מייזלס משלב בין תיעוד החזרות ובין התחושות העזות של ברנשטיין שעולות בזמן ביקורו בארץ הקודש, יחד עם המוזיקה המפעימה של מאהלר ברקע.

19:00 –  תנו לי מחסה (אלברט ודייויד מייזלס ושרלוט זוורין, 1970, 91 דקות)

סרטם השני הידוע ביותר של האחים מייזלס אחרי Salesman הוא Gimme Shelter, על מסע ההופעות הידוע לשמצה של הרולינג סטונז שהסתיים באסון באלטמונט, לאחר שחברי כנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום נשכרו לאבטח את המופע ובמקום זאת התעמתו בצורה אלימה עם הקהל והרגו אדם לעיני המצלמה של מייזלס. בעיני זהו סרט פחות מוצלח מ-Salesman, אבל גם הוא מציג את השיטה הישירה והבלתי אמצעית שהאחים מייזלס פיתחו לתיעוד התרחשויות, עם דגש על להיות במקום הנכון בזמן הנכון.

יום שלישי 04.06

סינמטק תל אביב

11:00 – חופשה ברומא (ויליאם ויילר, 1953, ארה"ב, 118 דקות)

ראו יום שבת.

17:00 רחוב הסטר (ג'ואן מיקלין סילבר, 1975, ארה"ב, 100 דקות)

ראו שבת שעברה.

22:00 – סרט מתוק (דושאן מקבייב, 1974, קנדה, 99 דקות)

הבמאי היוגוסלבי האנרכיסטי דושאן מקבייב מעט נשכח בימינו, אך בשנות השישים והשבעים הוא היה אחד מהחשובים שיצאו ממולדתו (שממנה הוא גלה), ובוודאי אחד האבות הרוחניים של אמיר קוסטוריצה שתפס את מקומו כמפורסם מבין במאי מדינתו. הסינמטק יקרין החודש כמה מסרטיו, וזהו אחד מסרטיו הנודעים (יש היאמרו לשמצה) ביותר, והשני שהוא עשה מחוץ למולדתו, שבזמן שלטונו של טיטו לא היתה פתוחה במיוחד לרוח האנטי-ממסדית שלו. מבין כל סרטיו, זהו המופרע, מלא הדמיון ומשולח הרסן ביותר שלו, סדרה של מעין מערכונים או אפיזודות שבמסגרתם מתערערים טאבואים חברתיים ביחס למין, אלימות, קניבליזם, פוליטיקה, טעם טוב ועוד. מעין שילוב בין מונטי פייתון, קרל מרקס ותיאטרון האבסורד.

סינמטק שדרות

13:30 – גריי גארדנס + מונפרנס – לבלואה (אלברט ודייויד מייזלס, הלן הופדה ומאפי מאייר, 1976, ארה"ב, 94 דקות + ז'אן-לוק גודאר, 1965, צרפת, 20 דקות)

אחד מסרטי הפולחן הבולטים של הקולנוע התיעודי, גריי גארדנס נהפך לתופעה, לדימוי של הניתוק של העשירים מהמציאות ואפילו לסרט טלוויזיה של HBO בכיכובן של ג'סיקה לאנג ודרו ברימור. האחים מייזלס תיעדו בסרט את האם והבת בבית משפחת בובייה-ביל (קרובות משפחה של ג'קלין אונסיס-קנדי), שהוא אחוזה בת 28 חדרים שהשתיים חיות בה לבדן ובהזנחה בלתי נתפסת לאחר שהן ירדו מנכסיהן. לפני הסרט יוקרן הסגמנט של ז'אן-לוק גודאר מתוך הסרט הקיבוצי פאריז בעיני שישה שאותו צילם מייזלס, שגודאר כינה הצלם הטוב ביותר בארה"ב.

גריי גארדנס. סרט קאלט תיעודי

יום רביעי 05.06

סינמטק תל אביב

16:30 – המזל הפוזל (אנדז'יי מונק, 1959, פולין, 120 דקות)

לאחר שלפני כמה שבועות הסינמטק הקרין סרט של יז'י קבלרוביץ', כעת הוא נותן לנו הזדמנות להתוודע לעבודתו של במאי פולני פחות ידוע וחשוב לא פחות מהידועים של ארצו, רק חבל שהסינמטק שיבץ את הסרט בשעה שיכולים להגיע אליה רק ילידי פולין. אנדז'יי מונק כנראה היה זוכה ליותר תודעה כיום לו הוא לא היה נהרג לאחר סרטו הרביעי בשנת 1961, בגיל 40. זהו סרטו השלישי והאחרון שהוא השלים בימי חייו, ועוסק כמו רבים מסרטיו בהיסטוריה של פולין ובמצבו של הפרט בתוך מערכת דכאנית. זהו סיפורו של אדם ממוצע, מנעוריו בזמן שבין שתי מלחמות העולם ועד לבגרותו בזמן הפיכתהשל פולין  לקומוניסטית בסוף שנות הארבעים. הוא מנסה למצוא חיים נורמלים ולהתאים למערכת, אך כושל כל פעם בעולם שמשתנה ללא הרף סביבו. מונק נחשב לאחד מהחריפים שבבמאי הגל החדש הפולני של שנות החמישים, שרובם ככולם עסקו בצורה נוקבת אך אלגורית במצבה של פולין תחת הקומוניזם, והמבט הסאטירי שהושחז בסרט הזה הופך אותו לאחד מהחשובים של אותה תקופה.

19:00 – מי אתה אורי זוהר (הרצאה + תרגיל בסמלים פשוטים, אורי זוהר, 1961, ישראל, 13 דקות)

אחד מהאירועים הקולנועיים החשובים ביותר של השנה הוא הרטרוספקטיבה בסינמטקים לכל סרטיו של אורי זוהר (מלבד התרוממות, שנגנז בגלל התנגדות חברי הגשש החיוור), ולאחר שהוצגה בהצלחה בסינמטק הצרפתי בשנה שעברה היא נוחתת אצלנו, ונותנת לנו הזדמנות להתוודע מחדש למכלול יצירתו של אחד מאבות המזון של הקולנוע הישראלי. הרטרוספקטיבה תיפתח עם האירוע הזה, שבו האוצר שלה, ד"ר אריאל שווייצר, ידבר על הקריירה של זוהר בתוספת קטעים מסרטיו, ובסופה יוקרן גם סרטו הקצר הראשון והנדיר מאוד, תרגיל בסמלים פשוטים, על מפעיל מריונטות שמנהל דיאלוג עם המריונטה שלו.

21:00 – התרנגול (אורי זוהר, 1971, ישראל, 100 דקות)

ולאחר ההקדמה, אפשר גם להתחיל לטעום מהמנות העיקריות. את סרטיו של זוהר אפשר לחלק, בצורה גסה, לאלה האמנותיים יותר ולעממיים יותר, למרות שהגבול לא תמיד ברור. כאן מדובר בסוג השני, וזווהי קומדיית מין בכיכובו של חיים טופול שמשחק סמל שעומד בפני גירושין ובינתיים מתהולל ונותן את ההצדקה לשמו של הסרט. המוטיב של הגבר ההולל אך האומלל, זה שיש לו "עיניים גדולות" כשם הסרט שזוהר יעשה לאחר מכן, הוא אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה של זוהר, וכאן ניתן לראות את הצד המשועשע יותר של הטיפול בו, גם אם צריך לזכור שמתחת לפני השטח ההומוריסטיים נמצא כאב גדול. את התסריט כתב חיים חפר, בשיתוף פעולה יוצא דופן עם התסריטאי הבריטי החשוב דיק קלמנט (שיחד עם איאן לה-פרניי כתב סרטים כמו הקומיטמנטס, הג'וב הבריטי ומעבר ליקום, וסדרות קומיות קלאסיות כמו Porridge ו The Likely Lads).

22:00 – המרכזנית (דושאן מקבייב, 1967, יוגוסלביה, 79 דקות)

הסרט העלילתי השני והאחרון שמקבייב יצר במולדתו יוגוסלביה הוא דרמה אנרכיסטית וחופשית בסגנונה, על מרכזנית שמסתבכת כשהיא עוברת בין מאהב אחד לאחר, בסגנון שנע בין רבדים שונים של זמן ומציאות ומתובל בדמיון הגרוטסקי, המיני והמשוחרר שאופייני למקבייב ולקולנוע היוגוסלבי של התקופה בכללותו. באנגלית הסרט ידוע כ-Love Affair, or The Case of the Missing Switchboard Operator.

סינמטק ירושלים

21:15 – טובעים במספרים (פיטר גרינאוויי, 1988, בריטניה, 118 דקות)

בסרט הזה של גרינאוויי יש את כל סימני ההיכר שלו – החיבה שלו לרשימות והתמקדות בתחומי ידע מדעיים, הומור מקאברי ואכזרי, מיניות סוטה ומעוותת, וחוש ויזואלי יוצא דופן לעיצוב הפריימים שלו. במרכז הסרט עומדות שלוש אחיות שלשלושתן קוראים סיסי קולפיטס, שרוצחות את בעליהן גם באותה צורה – בטביעה. זוהי התקופה הנגישה ביותר בקריירה של הבמאי הנסיוני והקשה לעיכול לפעמים הזה, והשילוב של שנינות והומור אבסורדי בתסריט ביחד עם שלל פרטים עלילתיים וויזואליים הפכו את הסרט הזה לאחד מהאהובים שלו, גם אם ישנם משמעותיים יותר בקריירה הענפה שלו.

סינמטק שדרות

15:00 – סדנת הרכבות של אלברט מייזלס

האירוע האחרון במחווה שעורך הפסטיבל לאלברט מייזלס הוא סדנה שבה בהשראת פרויקט הרכבות של מייזלס, סטודנטים ממכללת ספיר יצרו סרטים קצרים שמתארים מפגשים של אנשים ממדינות שונות ברכבות. את הסדנה ערכו מייזלס ודנאי אילון במהלך השנה, וכעת יוקרנו התוצרים הסופיים בתוספת דיון בהשתתפות מייזלס שיגיב עליהם.

יום חמישי 06.06

סינמטק תל אביב

21:30 – שלושה ימים וילד (אורי זוהר, 1967, ישראל, 90 דקות)

מסרטיו הידועים והמוערכים ביותר של אורי זוהר ואחד הסרטים הישראלים היפים ביותר שנוצרו מאז ומעולם. אורי זוהר מגלה כאן בהשפעת הגל החדש הצרפתי את הצד הלירי שלו, ולא רק הוא אלא הקולנוע הישראלי בכללותו שבאותן השפעות יתחיל להנפיק עוד יצירות אישיות ומורכבות רגשית כמו זאת במה שלימים יכונה "הרגישות החדשה" של שנות השישים והשבעים. זה גם היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס בפסטיבל קאן, עבור המשחק של עודד קוטלר, שמגלם סטודנט ירושלמי למתמטיקה שמתבקש לשמור על בנה של אהובתו לשעבר ומבלה איתו שלושה ימים ששולחים אותו להתבוננות פנימית על חייו. הסרט מבוסס על סיפור מאת א.ב. יהושע ומשקף יותר את הספרות הישראלית של אותה תקופה מאשר את הקולנוע הישראלי שהיה אז דל כמעט לגמרי ביצירות מהסוג הזה. את המוזיקה הטרופית ברוחה שמאזנת את המלנכוליות של שאר הסרט הפליא להלחין דובי זלצר ועל עבודת המצלמה הנפלאה הופקד שותפו הקבוע של זוהר, דוד גורפינקל. סרט חובה, מהסוג שמעורר געגוע לימים יפים יותר.

שלושה ימים וילד. ראשית הקולנוע הלירי בישראל

יום שישי 07.06

סינמטק תל אביב

14:30 – עמוד האש (לארי פריש, 1959, ישראל, 75 דקות)

הרטרוספקטיבה לאורי זוהר כוללת למרבה השמחה לא רק את סרטיו הארוכים והקצרים, אלא גם סרטים שבהם רק שיחק, וזה נותן הזדמנות להתוודע לכמה יצירות מעניינות שלרוב לא יוצא להיתקל בהן. העניין בסרט הזה, שהופק 20 שנה לפני הסדרה ההיסטורית באותו שם, הוא בהיותו שריד לתקופת הקולנוע הציוני של הקולנוע הישראלי בשנות החמישים והשישים. העלילה הטיפוסית מתארת כוח צבאי שנלחם מעטים נגד רבים מול האויב הערבי בהגנה חסרת סיכוי על ישוב במלחמת העצמאות. שחקן הטלוויזיה האמריקאי לורנס מונטיין מגלם את החייל הבודד שנלחם יחד עם החובשת שלצדו (נחמה הנדל) במאבק נגד המצרים, ואורי זוהר משחק תפקיד משנה כאחד החיילים בכוח. ההקרנה תהיה של עותק משוחזר דיגיטלית.

19:30 – קוראים לי שמיל (ג'ורג' עובדיה, 1973, ישראל, 90 דקות)

אבל האטרקציה העיקרית מבין הסרטים שזוהר רק משחק בהם שמוקרנים ברטרוספקטיבה היא קומדיית הקאלט הנפלאה הזאת של ג'ורג' עובדיה, ששונה מהותית ממלודרמות הבורקס שהוא התמחה בהן. למעשה, זוהי גירסה ישראלית רופפת למדי למערבון הספגטי קוראים לי טריניטי (וסדרת הסרטים של טריניטי ובמבינו שנוצרה בעקבותיו) בכיכובם של באד ספנסר וטרנס היל. את מקומם תופסים אורי זוהר ופול סמית' המנוח (שתפקידו הנודע ביותר הוא בלוטו בפופאי של רוברט אלטמן), והעלילה המערבונית על שני נוודים שמגינים על עיירת ספר, מועתקת לישראל של שנות השבעים (וסצנת אכילת השעועית הקלאסית מועתקת ממסבאה לחדר אוכל בקיבוץ). אחד מסרטי הקאלט המהנים ביותר שנוצרו בקולנוע הישראלי, שנשען כמעט לחלוטין על הקסם האישי של שני כוכביו והדינמיקה ביניהם.

19:30 – מונטנגרו (דושאן מקבייב, 1981, שבדיה, 96 דקות)

עוד החלטת שיבוץ אומללה של הסינמטק מאלצת לבחור בין סרט קאלט אחד לאחר. מונטנגרו הוא מסרטיו המהנים ביותר של מקבייב, שנדד בין מדינות באותה תקופה וכמו טרקובסקי חמש שנים מאוחר יותר מצא מפלט זמני בשבדיה הליברלית, והפיק בה קומדיה דוברת אנגלית פרועה ומצחיקה מאוד, שיחסית גם שומרת על אחדות עלילתית שהופכת אותה לנגישה יותר גם לקהל פחות נועז בטעמו. סוזן אנספאך (רסיסי חיים) מגלמת עקרת בית משועממת שנשואה לארלנד יוזפסון (שחקנו הקבוע והמעולה של אינגמר ברגמן) וחולמת על חיים מסעירים יותר. קבוצה של גולים מיוגולסביה מגיעים וסוחפים אותה לכמה ימים של פורקן חושים והשתחררות מכבלי המוסכמות החברתיות. אחד מהמתקפות המדויקות והשנונות ביותר של מקבייב על העולם הבורגני, הסרט גם מכיל את אחת מהסצנות הזכורות ביותר מהקריירה שלו.

22:00 – צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974, ארה"ב, 130 דקות)

אחד מהסרטים שבשבילם הוקמה מסגרת הקולנוע הקלאסי בסינמטק, ובעותק דיגיטלי חדש. הניאו-נואר של רומן פולנסקי הפך כבר לסרט חובה עבור כל חובב קולנוע ואין טעם להכביר עליו הרבה מילים. אציין בקצרה שג'ק ניקולסון מככב כחוקר פרטי שבניגוד למוסכמות הז'אנר יודע פחות מכל השאר, ובכל פעם שהוא חושב שהוא ירד עוד לחקר האמת, הוא מגלה כמה מעט הוא יודע. את התסריט שנחשב לאחד מהמוצלחים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע כתב רוברט טאון (שזכה עליו באוסקר), ועוד מופיעים בו פיי דנאוויי והבמאי ג'ון יוסטון בתפקידים בלתי נשכחים. הקולנוע האמריקאי הקודר, הפסימי והפראנואידי של שנות השבעים במיטבו.

מונטנגרו. סרטו הנגיש ביותר של מקבייב

יום שבת 08.06

סינמטק תל אביב

11:00 – שנות חיינו היפות ביותר (ויליאם ויילר, 1946, ארה"ב, 170 דקות)

לאחר ארבע שנים של סרטי תעמולה מלחמתיים, מלחמת העולם השניה נגמרה והקולנוע האמריקאי החל להתבונן בחייהם של הלוחמים לא כגיבורים, אלא כאנשים בשר ודם, לאחר שהם חזרו הביתה מהמלחמה, פצועים בגופם ובנפשם. הסרט ההוליוודי הראשון שעשה זאת היה המלודרמה הזאת של ויליאם ויילר, שעוסקת בחייהם של 3 משוחררים שחוזרים הביתה אל משפחותיהם ומרכיבים מחדש את חייהם. את התפקיד הזכור ביותר, של משוחרר שאיבד את שתי ידיו במלחמה, מגלם שחקן קטוע ידיים אמיתי, הרולד ראסל, שזכה עליו באוסקר, יחד עם עוד 6 אוסקרים שהסרט קטף, בין היתר לשחקן הראשי, לבמאי, לעורך, למוזיקה, לתסריט ולסרט הטוב ביותר.

11:30 – אלפרדו אלפרדו (פייטרו ג'רמי, 1972, איטליה, 98 דקות)

בתזמון מצוין לצד הרטרוספקטיבה לאורי זוהר מוקרנת קומדית המין האיטלקית הזאת, מהסוג שזוהר ניסה לחקות בכמה מהקומדיות שלו. דסטין הופמן מגלם מעין גירסה איטלקית של התפקיד שלו בהבוגר כצעיר ביישן שמתאהב בבחורה לא יציבה בנפשה ונאלץ להתחתן איתה, עד שהוא מתאהב באחרת. את הסרט ביים אחד מבמאי הז'אנר הבולטים של התקופה, פייטרו ג'רמי (גירושין נוסח איטליה).

14:15 – חופשה ברומא (ויליאם ויילר, 1953, ארה"ב, 118 דקות)

פעם שלישית ויליאם ויילר בשבועיים האחרונים, במה שכבר אפשר לכנות מעין מיני-רטרוספקטיבה לבמאי ההוליוודי החשוב, שכמו רבים מבני תקופתו, נע בין ז'אנרים בקלילות ובמיומנות אופיינית. אך הסרט הזה נודע בעיקר בשל השחקנית הראשית שלו, שחקנית צעירה שטרם זכתה לתפקיד קולנועי גדול בשם אודרי הפבורן, שלאחר ההצלחה העצומה של הסרט נהפכה לכוכבת ואף זכתה עליו באוסקר. היא כהרגלה מגלמת אישה צעירה מלאת צ'ארם שמפצה על חוסר האחריות והקלילות שלה. היא לא רק מתנהגת כמו נסיכה, אלא היא באמת כזאת בסרט הזה, שבו היא בורחת מכלוב הזכוכית שלה לחופשה ברומא, שם היא מתאהבת בגרגורי פק שמגלם עיתונאי שמנסה לנצל אותה לצרכיו אבל מתאהב בה בעצמו. אחת מהקומדיות הרומנטיות הקלאסיות של הוליווד, והדוגמה הבולטת ביותר לחן שבלתי ניתן לעמוד בפניו של הפבורן.

17:00 – חור בלבנה + הבמאי, הסרט והנח"ל (אורי זוהר, 1964, ישראל, 72 דקות + זאב חבצלת, 1960, ישראל, 15 דקות)

חור בלבנה הוא לא רק סרטו הראשון של אורי זוהר, אלא גם במידה רבה לידתו של הקולנוע האמנותי בישראל. זוהי התפרעות קולנועית אנרכיסטית, שלועגת לערכי הציונות ומשתעשעת באמצעי מבע וז'אנרים קולנועיים, דרך סידרה של מעין מערכונים שעוסקים בשני יזמים (אורי זוהר ואברהם הפנר) שמחליטים להקים קיוסק במדבר שהופך לאולפן סרטים. צילומי הסרט, כמו שניתן לשמוע כאן, היו מעין מסיבה אחת גדולה שהשתתפו בה מיטב בדרני התקופה (דן בן אמוץ, שמוליק קראוס, אריק לביא, שייקה אופיר ורבים אחרים). אין מה לחפש כאן מבנה אחיד או הגיון כלשהו, אלא סידרה של גאגים וניסויים קולנועיים שחלקם הפכו מאז לנכסי צאן ברזל של הקולנוע הישראלי, כמו החלוץ שמנשק את האדמה והיא מנשקת אותו חזרה, הערבים (שאת אחד מהם מגלם אריק איינשטיין) שמבקשים לשחק פעם אחת את הטובים ונותנים להם לשיר את "אל יבנה הגליל", ומבחני בד שבהם אורי זוהר מתעלל בשחקניות צעירות שחולמות להתפרסם ולא יודעות ממש למה. את התסריט שהרבה לא נשאר ממנו כתב עמוס קינן, ואת ההשראה העיקרית קיבל זוהר מסרטו של הבמאי הנסיוני האמריקאי אדולפאס מקאס הללויה לגבעות. בנוסף יוקרן גם סרטו הקצר של זאב חבצלת הבמאי, הסרט והנח"ל, שבו אורי זוהר ובומבה צור משחקים במאי וצלם שמגיעים לעשות סרט תעמולה על יחידת הנח"ל ובמקום זה רודפים אחרי החיילות. לפני הסרטים תינתן הקדמה מפי אוצר הרטרוספקטיבה אריאל שווייצר.

19:00 – כל ממזר מלך + הקרב על היעד (אורי זוהר, 1968, ישראל, 100 דקות + אורי זוהר וחיים חפר, 1963, ישראל, 13 דקות)

יש היאמרו שהמושג "כל ממזר מלך" הוא התימצות הבסיסי של הישראלי המצוי, וסרט המלחמה המפורק של אורי זוהר תופס בדיוק את זה. יהורם גאון, עודד קוטלר וויליאם ברגר משחקים שלושה אנשים שנקלעים למלחמת ששת הימים ומנסים כל אחד להגשים את מטרותיו האישיות בזמן המלחמה שמעניינת את זוהר הרבה פחות. שנה בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, זוהר כבר מספיק להתייחס אליה ישירות ולהמשיך לפרק את הפטריוטיות והמליציות הציונית לטובת אותנטיות ישראלית יומיומית. מעניין יהיה לראות את הסרט הזה ביחד עם הסרט הקצר הקרב על היעד שהוא למעשה סרט תעמולה שזוהר וחיים חפר יצרו עבור שירות הסרטים הישראלי ובו מתואר כיבושו של יעד צבאי ע"י חיילי גולני שמשחקים את עצמם.

21:30 – צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974, ארה"ב, 130 דקות)

ראו יום שישי.

To the Wonder של טרנס מאליק ומחשבות על רטוריקה ופרשנות קולנועיים

אתמול בבוקר בתי קולנוע לב בשיתוף עם הבלוג סריטה ערכו הקרנה ראשונה במסגרת "קולנוע מחוץ לזרם" שמוקדשת לסרטים מאתגרים שלב חששו להפיץ מסחרית. הסרט שנבחר לפתוח את הסדרה היה To the Wonder, סרטו החדש של טרנס מאליק, שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון פחות משנה וחצי אחרי שסרטו הקודם של מאליק עץ החיים קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן, זמן שיא למאליק שעובד לאט מאוד בדרך כלל. במהלך הצפיה עלו לי הרבה מחשבות על הקולנוע של מאליק (בעיקר שני סרטיו האחרונים) ועל הדרך בה אנו מגיבים ושופטים קולנוע בכלל, בעיקר נוכח ההתלהבות הביקורתית מסרטו הקודם של מאליק וקבלת הפנים הצוננת יחסית שסרטו החדש זכה לה. זו לא בדיוק ביקורת ובוודאי לא ניתוח מפורט ועמוק (שאני מניח שמגיע לסרט מסוג כזה) אלא התרשמות ומחשבות אישיות יותר. זו גם אגב הפעם הראשונה שאני מפרסם טקסט על סרט ספציפי בבלוג.

To the Wonder. במופלא ממך אל תדרוש

 

לו הייתי נדרש לפתוח בתיאור העלילה של הסרט הייתי צריך לתאר את בן אפלק ואולגה קורילנקו נפגשים בצרפת, מתאהבים, עוברים לגור בעיירתו של אפלק בארצות הברית, נפרדים, מוצאים בני זוג חדשים וחוזרים. אבל זה יהיה תיאור מתאים לסרט בדיוק (אם לא פחות) כמו "קרני השמש בשעת דמדומים מבליחות על שתי דמויות שהולכות על קרקעית ים ששקע לפני הגאות, ובהמשך מתרוצצות בשדה פתוח עם ידיים פרושות לצדדים ואהבה בעיניהם". מבחינת הדיאגזיס, כלומר העלילה, התיאור הראשון יהיה מדויק יותר, והוא זה שאנו רגילים לחפש כשאנחנו בודקים מידע על סרט. אבל מבחינת חווית הצפיה הממשית בסרט, התיאור השני הוא המדויק יותר, והוא גם יותר מעביר את רוח הסרט (ולדעתי גם עוזר יותר לבחור האם אנו רוצים ללכת לראות חוויה כזאת בקולנוע או שלא). והפער הזה הוא בדיוק הפער שאותי מתסכל בסרטיו של מאליק (לפחות ב15 השנים האחרונות) וגורם לי להישאר מבולבל למראה הביקורות המהללות שנכתבות עליהם. כמו שאת העלילה בסרטיו צריך להרכיב רטרוספקטיבית והיא לא משהו שנבנה אורגנית בזמן חווית הצפיה, כך גם המשמעויות והרגשות שעולים בסרט נמצאים ברובד הלא-ישיר שלו, כלומר, בצורה סמלית או כזאת שרק מרמזת על הדברים ודורשת מהצופה להטעין את עולם המשמעויות והאסוציאציות שלו בשביל לא רק לפענח, אלא גם להרגיש את היצירה. ואילו אני לרוב, מרגיש שלפחות מבחינה רגשית, הסרט צריך לעצב בכלים הרטוריים שלו – הדרך שבה הוא מצולם, ערוך, מולחן, כתוב, משוחק – את הרגשות האלה, גם אם בצורה מעודנת, אבל עדיין נוכחת. למשל, בעץ החיים כל החלק האמצעי של הסרט מוקדש לעלילת התבגרות שבה הדמות הראשית גדלה בצילו של אב שמרן וקשוח, שמובעת דרך המון מונטאז'ים עם דיאלוג רופף למדי וכמעט שום סצינה שנשארת בלוקיישן אחד עם התחלה אמצע וסוף. החוויה הרגשית שזה יוצר היא של ניתוק מוחלט מהדמויות והשטחה שלהם לסמלים (לא שזה רע בהכרח). מבחינתי ניתן לדבר על מה המשמעות של הבחירה הסגנונית הזאת ואיך היא משרתת את הסרט ואת החוויה של הצפיה בו, אבל מבקרים מסוימים פירשו את החלק האמצעי של הסרט כעוסק בנושאים של דת מול חילוניות, חופש מול חובה, הצד האבהי הקשוח מול הצד האמהי הרך, וכו', ואפילו הצליחו להתרגש ממנו. עבורי, הרטוריקה של הסרט העבירה סטטיות של עודף מונטאז'ים וריקנות רגשית שלא עשתה שום חשק לפענח אותה, ואילו עבור אחרים היא היתה עמוסה בסמלים שדורשים פיענוח ומלאת רגש.

החוויה בצפיה בסרטו החדש של מאליק היא דומה, אבל קצת אחרת. מאליק מעביר את היומרה האדירה של סרטו הקודם לעסוק בבריאת העולם, מקומו של האדם מול האל והטראומות שמעצבות את נפשו של אדם מילדותו, ליומרה פשוטה יותר – להעביר רגעים של רגשות שנחווים בעוצמה – התאהבות, בילבול, חיפוש דרך, חושניות, ניסיון למצוא גאולה, וכן, גם קצת הטפה דתית, אבל בעיקר רגשות ששייכים לעולם הפנימי של הדמויות והקשר בין האנשים הללו. מכיוון שכבר באתי מוכן מסרטו הקודם, לא ניסיתי למצוא עומק פסיכולוגי בדמויות (שהיו מעורפלות ושתקניות אפילו יותר מבעבר, אולי לטובה), לא הופתעתי ולא התעצבנתי מכך שהקריינות מלאה בקשקושים פסאודו-פואטיים, וגם לא היתה לי בעיה שהוירטואוזיות הטכנית של מאליק והצלם הנהדר שלו בשני הסרטים עמנואל לובצקי מאפילה על התוכן של הסרט. והסלחנות השתלמה, כי רוב הסרט הייתי די מרותק ליופי הבלתי פוסק של הדימויים ושל עבודת המצלמה המופלאה שלובצקי ומאליק יצרו – האור הרך של שעות הדמדומים שחלק ניכר מהסצנות מתרחשות בהן, הדרך שבה גם מקומות שגרתיים כמו סופרמרקט יכולים להצטלם בדרך שגורמת להם להרגיש בלתי מוכרים, התנועה הבלתי פוסקת של המצלמה שנותנת תחושה של חיים פועמים ומלאי תשוקה, והלוקיישנים היפהפיים הרבים שמנוצלים היטב. הסרט הזה הוא חוויה בלתי פוסקת של התבוננות, ואילו הוא היה קצר בחצי שעה היה אפשר לומר גם שניתן להסתפק רק בה בלי להשתעמם. יש שיקראו לזה לוק של פרסומת או של גלויה, אבל אני חושב שהאסתטיקה של מאליק יותר ייחודית מזה ונותנת גם לקלישאות של אסתטיות רעננות מסוג אחר. לכן, מה שנקרא בפי מבקרים מסוימים רשלנות מצידו של מאליק בסרט הזה, נתפס בעיני כמעין ניסיון לאינטואיטיביות, לפשטות ולמיידיות של חוויות. מאליק לא רוצה בהכרח לומר כאן משהו עמוק מאוד, אלא לבטא משהו מיידי יותר (וגם הנרטיב הדי רופף הוא במהותו די פשוט גם אם קצת קשה להתחקות אחריו). וכאן למעשה הרטוריקה של מאליק בוגדת בכוונות שלו, או במילים אחרות, העריכה בוגדת בצילום. העריכה (שנעשתה על ידי 5 עורכים שונים, כמו בסרטו הקודם, ואולי היא גם סימן לרישול המשוער של מאליק) הופכת את הכל, כמו בעץ החיים, לרצף של סיקוונסים שמאוחדים על ידי מוזיקה או קריינות, שמורכבים מסצנות קצרות, כמעט חסרות דיאלוגים ועם דגש על רגש ואווירה יותר מאשר פעולה או פרטים. והחוסר הזה בפרטים, בספציפיות, פוגע בייחודיות שמאליק מבטא כל כך טוב בצילום שלו. הוא רוצה שנחווה כל אחד מהרגעים הללו כהתעלות, כזיכוך של משהו, אבל לא רק העובדה שהם באים אחד אחרי השני ללא הפוגה היא שפוגמת באימפקט הרגשי שלהם, אלא גם הדרך שכל אחד מהם כשלעצמו בנוי – כרצף מונוטוני של סצנות מופשטות, שהפרטיקולרי שבהן נזנח לטובת הטיפוסי, או הסמלי. כמו שחקן דרמטי גרוע, מאליק מסמן תחושות במקום להביע אותן, הוא אומר לך כיצד אתה אמור להרגיש במקום להביע זאת בכלים הקולנועיים שעומדים לרשותו מלבד הצילום. וזהו למעשה השבר הבסיסי בסרט הזה, ששואף לייחודיות ולפשטות ונופל בים של רטוריקות קולנועיות פומפוזיות ומנייריסטיות. אבל עדיין קיימת השאלה מדוע המבקרים אהבו את עץ החיים יותר מאשר את הסרט הזה (ולמה אני אהבתי אותו יותר מאת עץ החיים). אולי זה כי כשעוסקים בנושאים גדולים וסמליים ישנה יותר סלחנות לקולנוע כזה, אולי זה בגלל שהמבנה העלילתי שם (לפחות בחלק האמצעי) היה מהודק יותר, אולי הסמלים היו ברורים יותר. כאן מאליק לא מנסה לסמל משמעויות, אלא תחושות, וזה כבר בעייתי יותר (למרות שעבורי לסמל משמעויות גרוע באותה מידה והעיסוק של מאליק בתחושות הפך את הסרט לנגיש הרבה יותר ומגלומני פחות).

עץ החיים. סמליות ללא אנושיות

 

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה גדולה יותר שחורגת מהסרט הזה ומקודמו, ועוסקת בדרך שבה אנו חווים קולנוע וכותבים עליו. האם אנחנו שופטים סרט על פי האפקט הישיר של חוויית הצפיה, או לפי הפיענוח שלנו של הסמלים, המשמעויות הנסתרות, ההרמזים, והמסרים שניתן לדלות ממנו? לכאורה, זוהי דיכוטומיה מלאכותית, הרי אפשר גם וגם. אבל אני חווה את הפער ביני ובין הרבה מבקרים, ובוודאי בין צופים רבים מהשורה ובין מבקרים, כנובע מהנטיה (שניתן לכנות פורמליסטית, אבל אולי זה לא כל כך פשוט) לפענח סרט כמו כתב חידה או פאזל מצד המבקרים, לעומת החוויה המיידית, שנכנה לצורך העניין הגישה האינטואיטיבית, בהערכת סרט כלשהו. אצלי זה עובד ככה: רק אם החוויה הישירה של הסרט עוררה אותי בצורה כלשהי (אינטלקטואלית, רגשית, אסתטית, מוסרית) אז אני מסוגל לרדת לעומקן של המשמעויות שניתן לחלץ ממנו. קצת כמו שרק אם לחן של שיר תופס אותי, אני אתעניין להקשיב למילים. רק אם יש קונטקסט כלשהו שבו הסמלים של הסרט מתפקדים, ולא כשלעצמם במנותק מכל דבר אחר, אז אני מרגיש שהם נחוצים. ברור לי שאצל אחרים זה אחרת, אולי אפילו להפך. ככל שהסמלים עשירים יותר ומתמסרים יותר בקלות לפיענוח, ובמיוחד אם ניתן להחיל תיאוריה מסוימת שקושרת את כולם ביחד, אז מתחילה העוררות הרגשית/אינטלקטואלית/וכו'. האם אלו פשוט רגישויות שונות של סוגי צופים שונים? האם המוח של חלקנו מחווט להפיק הנאה מאיחוי של פריטים חסרי קשר אך טעונים תרבותית ואילו אצל אחרים אותם אזורים במוח מגורים רק כשהקשר בין הסמלים כבר בנוי ואז ניתן להתעמק בכל אחד מהם בנפרד? האם יש צופים שיותר מחפשים את הספציפי ואת החד פעמי (ויטו יותר לכיוון קולנוע ריאליסטי, אתנוגרפי, אולי גם היסטורי או פוליטי) וצופים שמחפשים יותר את ההפשטה והסימבוליות (ויטו יותר לקולנוע מודרניסטי, מופשט, מדיטטיבי)? שוב, דיכוטומיות גסות להחריד, ואני בטוח שכל חובב קולנוע אוהב סרטים מכל הסוגים שציינתי, אבל אני בטוח שלכל אחד יש נטיה קלה לצד כלשהו.

הבעיה היא, שהצד הפורמליסטי הוא לרוב הצד של המבקרים. הוא הצד שנשמע בדיון על קולנוע, הוא הצד שמנוסח, נחקר, מבוטא, ובסופו של דבר גם משפיע, על קוראים, צופים וסטודנטים לקולנוע כאחד. הצד האינטואיטיבי הוא באופן מסורתי הצד של הקהל התמים, הארעי, שקולנוע לא עומד בראש מעייניו והוא מחפש בסך הכל חוויה בעלת משמעות, גם אם הוא מספיק אינטיליגנטי בשביל לא לצרוך בידור קל וחסר מחשבה. והגיע הזמן שגם הצד האינטואיטיבי יתבע את עלבונו, וינסח את הערכים האסתטיים שהוא דוגל בהם. מהם הערכים האלה זה כבר דיון אחר, אבל אני מרגיש שההבדל המשמעותי ביותר שצריך להדגיש הוא בצורת הקליטה של הסרטים שדיברתי עליה מקודם. האימפקט שהרטוריקה של הסרט עושה על הצופה הוא האלמנט הקובע כאן, כי הוא מבדיל בין מה שהסרט מסמן או מדבר עליו לבין מה שהוא עושה באופן מיידי וללא פיענוח. אמנם ניתן שסרט יעטה על עצמו מסכה רטורית אחת בשביל להחביא מסרים שונים לגמרי במישור הסמוי שלו, אבל גם אז מדובר בדיאלוג שהצופה הערני מודע אליו בזמן אמת ואינו נאלץ לפרש יתר על המידה. שאלת הפרשנות כאן היא זאת שקובעת את תגובתו של הצופה – האם הוא מוכן לפרש בכל מקרה, או שהסרט צריך להיות בעל ערך מיידי גם לפני הפרשנות בשביל שהצופה ירצה לפרש אותו?

לכאורה, יש משהו מסוכן בגישה הזאת, שבה הסרט צריך לבוא קודם כל אליך, ואין זו בדיוק כוונתי. צופים רבים מבטלים בקלות על סמך הגישה הזאת סרטים שאין בהם אמינות רגשית, קוהרנטיות עלילתית, הזדהות עם דמויות, מהלך ברור שהסרט מנסה להעביר, ושאר קונבנציות קולנועיות שמסרסות כל ניסיון לחרוג מהן. הצופה האינטואיטיבי האידיאלי הוא אם כן, צופה שקודם כל מוכן לשפוט את הסרט בהתאם לסרט, ולהבין את כוונות היוצר ועל-פי איזה קנה מידה ראוי לשפוט אותו, כמו כל צופה או מבקר אינטיליגנטי. אך הצופה האינטואיטיבי, שמפעיל את עירנותו וכוח השיפוט שלו לא פחות מהמבקר הממוצע, נותן לרגישויות שלו את המשקל המשמעותי בתגובתו לסרט. האם הופעלה עלי מניפולציה עזה מדי? האם המסרים שעומדים בבסיס הסרט הם קלישאות? האם השימוש בכלי המבע הקולנועיים נועד להיות מניירה שנועדה למשוך תשומת לב רק לעצמה? ועוד שאר תגובות שהאפקט הישיר של הסרט על הצופה העירני מוציא ממנו. ברור, גם הצופה הפרשני מפעיל את אותן רגישויות, אך נדמה לי שהוא מניח לפירוש האינטלקטואלי לסלוח להם, כל עוד המערכת הסמלית או המבעית של הסרט מספיק פונקציונלית מבחינה פרשנית בשביל לתפור את הסרט לתזה ביקורתית שאומרת "הסרט עוסק בכך וכך" או "הסרט מביע את זה וזה". ברמה הכי בסיסית, ההבדל בין שני הצופים הוא שכשמופעל היבט כלשהו של מבע קולנועי משמעותי בסרט, הצופה הפרשני שואל "מה המשמעות של זה?" בעוד שהצופה האינטואיטיבי שואל "איך זה גורם לי להרגיש?". אין שום משמעות לתנועת מצלמה שמסמנת עולם ומלואו ומתקשרת למאות סימנים אחרים בסרט שניתן לפרש, אם היא מרגישה כמו מניירה ריקה מתוכן ושרלטנית. אין שום משמעות לשיר שמושמע בפסקול ויש לו את הרלוונטיות הגדולה ביותר לאותו רגע בסרט, אם הוא מערער את כל המשקל של הסצנה וגורם לה להיראות כמו וידיאוקליפ גס וצעקני. העובדה שהסרט דן בנושאים חשובים או משתמש באופן יצירתי במבע קולנועי היא לא ערך כשלעצמו, אלא כלי להעשיר חוויה אמנותית בעלת משמעות גם לפני הפרשנות.

שוב, אלה מחשבות ראשוניות. יכול להיות שהדיכוטומיות שאני עושה כאן הן מוטעות ויש צופים שמרגישים שייכים לשני המחנות או איפשהו באמצע. אבל אני אישית ביליתי שנים בלהרגיש אשמה על כך שלא שמתי לב מספיק לפרטים, סמלים, או כלי מבע קולנועיים בסרטים ויכול להיות שבשל כך פיספסתי את הערך שלהם, וגם כשהפנו את תשומת לבי אליהם, זה לא גרם לי להעריך אותם יותר. הגישה שכל אלמנט בסרט חייב להיות פונקציונלי – כלומר לשרת מערכת רחבה ממנו בסרט – היא הגישה הדומיננטית בביקורת ולימוד הקולנוע. אך הצופה האינטואיטיבי חש את הסרט קודם כל כסדרה של רגעים ייחודיים ובעלי משמעות כשלעצמם, ואם היופי שלהם לא עומד בפני עצמו, אין משמעות למערכת הגדולה יותר. מכאן אני חושב מגיע הפער בין הקאנון הקולנועי ובין צופים רבים שאולי לא בקיאים מספיק בקולנוע ומרגישים זרות כלפיו (ואני בקיא מאוד ועדיין מרגיש בחלק מהסרטים הקאנוניים זרות ואשמה). הדבר החשוב ביותר לצופה הקולנוע הוא עירנות, כלומר להיות נוכח בסרט ולהבין איזו חוויה הוא ניסה להעביר לך. כל צופה שעשה את זה יכול לנתח את הסרט כמו מיטב המבקרים (זה לא סותר את העובדה שבסרטים מסוימים צריך להיות בעל בקיאות קולנועית בשביל להבין איזו חוויה הסרט ניסה להעביר). הדיקטטוריות של גישת הפאזל הסמלי או הפורמליסטי היא זו שמטרידה אותי, ונדמה לי שהגיע הזמן להתייחס בכבוד גם לאלו שחווים סרטים בצורה אחרת, בלי לבטל אותם כצופים שלא אוהבים קולנוע או שלא נכחו בסרט באמת. כאמור, יתכן בהחלט שצופים רבים הם כאלה, והרבה יותר קל למצוא צופה ממוצע שלא יכנס לסרט של מאליק בחיים מאשר כזה שיהלל אותו. אבל מבין אלה שיטרחו לנסח עליו טקסט ארוך, קל יהיה יותר למצוא מישהו שיאהב את הסרט מאשר כזה שלא יאהב אותו. אולי הגיע הזמן שגם הצופים האינטואיטיביים יביעו את דעתם ברהיטות ובעומק, במקום להשאיר את הקרקע הביקורתית לאלו שמפיקים את העונג הרב ביותר מקישור בין חלקים שונים שכל אחד מהם כשבוחנים אותו לעצמו הוא חלש ובעייתי, ופוגם בחווית הצפיה שבשבילה התחלנו לראות קולנוע מלכתחילה. אולי הגיע הזמן לנתח את האימפקט הרגשי שהרטוריקה הקולנועית יוצרת, באותו פירוט, תיחכום ופתיחות למבעים לא שגרתיים, שכיום בוחנים באמצעותם רק את המשמעויות שניתן להוציא ממנה.

סרטי השבוע 26.05-01.06

השבוע מחוסר זמן התמקדתי רק בסרטים של סינמטק תל אביב, ועם שאר הסינמטקים הסליחה, אך עדיין מדובר בשבוע עמוס שבו כמעט בכל יום יש לפחות שתי הקרנות מעניינות. בין היתר תוכלו למצוא מחווה לבמאי האמריקני הנשכח ג'ק גרפיין שגם יבקר בסינמטק, שתי הקרנות של המסגרות שמוקדשות לקולנוע אוונגרדי ולסרטי רוק, עוד סרטים מוקדמים משנות התשעים של במאים חשובים כחלק ממחווה לפסטיבל ירושלים, שתי קלאסיקות רוסיות בשידור חוזר, וכמה סרטים תיעודיים משמעותיים מהעבר ומהעת האחרונה. צפיה מהנה.

יום ראשון 26.05

סינמטק תל אביב

21:00 – הכרך האכזרי (ג'ק גרפיין, 1961, ארה"ב, 112 דקות)

השבוע נערכת בסינמטקים מחווה לבמאי האמריקני הלא ידוע ג'ק גרפיין, במסגרתה יוקרנו שלושה סרטים שנראים מסקרנים למדי והוא עצמו יהיה נוכח בהקרנות (ואני מניח שגם ידבר קצת, למרות שזה לא מצויין בבירור). גרפיין ביים רק שני סרטים (זהו סרטו השני והאחרון, הראשון יוקרן מחר) ועבד בעיקר בתיאטרון. בשנות החמישים הוא למד בסטודיו למשחק המפורסם של לי שטרסברג בו רוב שחקני "השיטה" ההוליוודיים המפורסמים של חמישים השנים הבאות למדו (מרלון ברנדו, ג'יימס דין, דסטין הופמן, רוברט דה נירו, אל פצ'ינו, ועשרות אחרים). ניתן להניח שכתוצאה מכך, הדגש בסרטיו הוא על איכות המשחק הטוטאלי של שחקניו והוא אחד ממעלות סרטיו. בסרט הזה אשתו דאז קרול בייקר (שהתפרסמה בתפקיד הראשי בבייבי דול של איליה קאזאן, ממבשרי "השיטה" בהוליווד וממקימי הסטודיו למשחק) מככבת כקורבן אונס שלאחר ניסיון התאבדות כושל משוכנת בביתו של גבר שהתאהב בה ולא נותן לה לצאת. גרפיין יצר את הסרט מחוץ לשיטת האולפנים בניו יורק של תחילת שנות השישים שהיתה מולדתו של הקולנוע העצמאי האמריקני שהחל לפרוח באותה תקופה, וזה כבר נותן לו תו איכות שמעורר סקרנות לצפיה. את המוזיקה הלחין המודרניסט האמריקאי הידוע אהרון קופלנד.

22:15 – ברוכים הבאים לבית הבובות (טוד סולונדז, 1996, ארה"ב, 87 דקות)

ומי שקולנוע עצמאי אמריקאי של שנות השישים קצת כבד לו מדי, מוזמן לראות את אחת היצירות המוצלחות של הקולנוע העצמאי האמריקאי של שנות התשעים, שמצליחה לעמוד גם בצפיות חוזרות. סרטו השני של סולונדז (הוא לא הראשון כמו שרבים סוברים, אלא הראשון שלו שזכה לאיזושהי הכרה) מכיל את כל סימני ההיכר של הקולנוע שלו בצורתם המזוקקת ביותר – ההומור המקאברי והמיזנתרופי, העיסוק בצד האפל של הבורגנות האמריקאית וחיי המשפחה (היהודית) בפרברים, והשילוב בין דמויות פתטיות והטורפים האכזרים שמנצלים אותן. כאן הוא שותל את האלמנטים הללו בסיפורה של ילדה בת 11 דחויה במיוחד (בגילומה המבריק של הת'ר מטראצו) שסובלת מהצקות בבית ספר ומחיי משפחה לא מתפקדים. אך דווקא הבריון שמציק לה רוקם איתה קשר שהופך לאנושי יותר ככל שהסרט מתקדם, גם אם הוא לא נהיה פחות אכזרי, ונותן לסרט את הפאנץ' הרגשי שלו והופך אותו, בצורה מעוותת כלשהי, לסרטו האנושי ביותר של סולונדז. בסרטיו הבאים הוא יהפוך לאפל יותר ובמידה מסוימת ככל שתמשיך הקריירה שלו, למוצלח פחות.

יום שני 27.05

19:00 – האיש המוזר (ג'ק גרפיין, 1957, ארה"ב, 100 דקות)

הסרט המעניין ביותר במחווה לג'ק גרפיין הוא סרטו הראשון, שהיה גם סרטו הראשון של השחקן הנפלא בן גזארה, שנפטר לא מזמן, וזכור בעיקר בשל שיתופי הפעולה המופלאים שלו עם ג'ון קסאווטס. גזארה למד גם הוא בסטודיו למשחק ושם הוא וגרפיין הכירו. הוא מגלם בסרט תפקיד שגילם קודם לכן בברודוויי במחזה שעליו מבוסס הסרט, של סמל סאדו-מזוכיסטי באקדמיה צבאית שמצליח לתמרן את המערכת עד שהוא מסתבך כשהוא גורם לסילוקו של בנו של אחד ממפקדיו. בסרט גם מופיע ג'ורג' פפארד בתפקידו הקולנועי הראשון, ארבע שנים לפני שכיכב בתפקידו הזכור ביותר בארוחת בוקר בטיפאני'ז ולאחר מכן די נשכח.

21:00 – הארצות המובטחות (סוזן סונטאג, 1974, ארה"ב, 87 דקות)

סוזן סונטאג ידועה בעיקר כאחת מהכותבות החשובות והמשפיעות על תרבות ובמיוחד ספרות של שנות השישים והשבעים (היא כתבה בין היתר מאמרים חשובים על קאמפ, פאשיזם ובעיית הפרשנות בחקר הספרות), אך היא גם היתה יוצרת קולנוע, ולמרות שזהו אינו אחד מסרטיה החשובים ביותר (לתואר הזה זוכה דואט לקניבלים הפרובוקטיבי מ1969), הוא המסקרן ביותר עבורנו, כיוון שצולם בישראל. בסרטה הדוקומנטרי היחיד, בוחנת סונטאג את ישראל שלאחר מלחמת יום כיפור כארץ פצועה, מבולבלת ושסועה, ומשלב מבט פואטי ואישי על הארץ יחד עם ראיונות עם אנשי מפתח בתרבות של התקופה כדוגמת יורם קניוק ויובל נאמן. הסרט, שלא במפתיע, הוחרם בישראל בזמן אמת. ההקרנה היא כחלק מאירוע להשקת גיליון חדש של תקריב, כתב עת אינטרנטי מצוין על קולנוע דוקומנטרי, ולפני הסרט ידברו החוקר אוהד לנדסמן ואיקה וקהלטי, עורך תוכן בטלוויזיה הפינית.

האיש המוזר. בן גזארה בתפקיד ראשון

יום שלישי 28.05

סינמטק תל אביב

18:00 – הגברת עם הכלבלב (יוסף חייפיץ, 1959, ברה"מ, 89 דקות)

הסרט הזה כבר הוקרן בסינמטק לפני חצי שנה, אבל גם אז זה היה בשעה לא נוחה, ולא שהפעם המצב הרבה יותר טוב, אבל עדיין נראה ששווה להשקיע בשביל להגיע אליו. הנה מה שכתבתי עליו אז:

"שווה להתאמץ בשביל העיבוד הזה לסיפור הקלאסי של צ'כוב, על רומן חשאי בין גבר ואישה הנמצאים בנישואין בלתי מאושרים, אך כבולים ע"י המוסכמות של החברה הבורגנית לא לממש את אהבתם עד הסוף. השילוב בין רומנטיקה רוסית וניואנסים צ'כוביים גרם לסרט לזכות לתשומת לב רבה כשיצא כולל מועמדות לפרס דקל הזהב בקאן".

20:00 –  מסע חזרה (בראיין מק'קנה, 1987, ארה"ב, 57 דקות)

הסרט האחרון במחווה לג'ק גרפיין הוא סרט דוקומנטרי שאותו הוא לא ביים, אלא עומד במרכזו. גרפיין, טרם ציינתי, הוא יהודי ניצול שואה שנולד בצ'כוסלובקיה, בגיל 13 נשלח לאושוויץ, כל משפחתו נספתה והוא שרד 11 מחנות ריכוז לפני שהיגר לארה"ב בתום המלחמה. בסרט הזה הוא חוזר לעיירת נעוריו בצ'כוסלובקיה ולאושוויץ, ומספר את זכרונותיו מהתקופה ההיא. זה תמיד מעניין לראות עדויות של ניצולי שואה שהיו גם אמנים וקולנוענים בפרט, וזו אחת הסיבות לתפוס את ההזדמנות לצפות בסרט הלא מוכר הזה.

22:00 – כלבי אשמורת (קוונטין טרנטינו, 1992, ארה"ב, 100 דקות)

הסיבה שאנו רואים כה הרבה סרטי ביכורים משנות התשעים החודש בסינמטק היא כחלק ממחווה לפסטיבל ירושלים, שבו יוקרנו כמה מהסרטים המוקדמים של הבמאים שפסטיבל ירושלים היה הראשון להציג את עבודתם בישראל. כך למשל ציינתי בשבוע שעבר בהקרנה של אל מריאצ'י, שסרטו של רוברט רודריגז חולק מאפיינים רבים עם סרט הבכורה של שותפו טרנטינו, ועכשיו מוקרן הסרט הנ"ל. נדמה לי שאין ממש טעם להציג את הסרט הזה, כי אם אתם קוראים בלוג על קולנוע, סביר להניח שכבר ראיתם אותו, ויותר מפעם אחת. אבל עדיין אציין שגם מי שסולד כיום מטרנטינו ראוי שיתן צ'אנס לסרט הזה, שיותר מסרט פשע אלים ומסוגנן (והוא בהחלט כזה) הוא גם מופת של כתיבה ומשחק וירטואוזיים, שבו לכל דמות בעלילה שעוסקת בחבורה של פושעים שמבצעת שוד שהשתבש, יש את האפיון הספציפי וההיגיון שלה, ומשחקי הכוחות המרתקים ביניהם, גם לפעמים רק כדו-קרב מילולי, מזכירים כמה טרנטינו היה תסריטאי מוכשר וחד עין בהתבוננות שלו על הנפש האנושית לפני שהתחיל להשתעשע בצורה מוגזמת בסרטיו מהעשור וחצי האחרונים. עם הארווי קייטל, טים רות', סטיב בושמי, מייקל מדסן וכריס פן בהופעות בלתי נשכחות.

יום רביעי 29.05

21:00 – מי מפחד מוירג'יניה וולף (8 סרטים קצרים של מארי מנקן ווילארד מאס, 1945-1964, ארה"ב, 55 דקות)

לא, זהו לא סרטו של מייק ניקולס עם ריצ'רד ברטון ואליזבת' טיילור, אלא ערב נוסף בסידרת OFF 3 הנהדרת שבה מציג חוקר הקולנוע והבמאי חן שיינברג את עבודותיהם של כמה מחשובי יוצרי הקולנוע האקספירמנטלי של ארה"ב. בערב הזה מוצגים 8 סרטים קצרים של הזוג מארי מנקן ווילארד מאס, ושמו נובע מהעובדה שמחזהו של אדוארד אלבי (שעל-פיו נוצר סרטו של ניקולס) קיבל את השראתו מחייהם של שני הבמאים, שכנראה היו קנטרניים וארסיים כמו הזוג שברטון וטיילור מגלמים (והיו בחייהם המשותפים). מדובר ביצירות מתור הזהב של הקולנוע האוונגרדי האמריקאי, שבו פעלו גם חבריהם סטן ברקהג', ג'ונאס מקאס, קנת' אנגר ואחרים, מה שהופך אותם לצפיית חובה עבור כל מי שמתעניין בקולנוע נסיוני.

יום חמישי 30.05

19:00 – דואר לילה + איזה מסכנים אנחנו (בזיל רייט והארי וואט, 1936, בריטניה, 24 דקות + בן לואיס, 2012, בריטניה, 60 דקות)

כחלק מאירועי קופרו 15 שבמסגרתו גם מוקרן סרטה של סוזן סונטאג ביום שני, מוקדש הערב הזה לקולנוע בריטי. הוא משלב בין העבר להווה בצורה מעניינת – אחת היצירות המוקדמות והחשובות ביותר של הקולנוע התיעודי הבריטי, וסרט תיעודי מהשנה שעברה. הראשון הוא קלאסיקה של המפיק ג'ון גרירסון, שפחות או יותר המציא את תעשיית הקולנוע הדוקומנטרי הבריטית בשנות ה30, ואפילו המציא את המילה "דוקומנטרי" בביקורת שלו על סרט של רוברט פלהארטי. את הסרט ביימו הארי וואט ובזיל רייט, יוצר דוקומנטרי חשוב בזכות עצמו (שירה של ציילון), והוא מציג בצורה פיוטית וקולנועית את עובדי שירות הדואר המלכותי של בריטניה. את המוזיקה לסרט חיבר בנג'מין בריטן ואת הקריינות כתב המשורר וו.ה. אודן. הסרט השני נקרא בשמו המלא "איזה מסכנים אנחנו: הנפשה של תולדות העוני" וכשמו כן הוא, סרט שמציג באנימציה את התפתחות העוני מתקופת האבן ועד לימינו, בשביל לבחון האם הוא תופעה טבעית ובלתי נמנעת או שאולי אין זה בהכרח הדבר. בתום ההקרנה תהיה שיחה עם הבמאי בן לואיס.

21:00 – טומי (קן ראסל, 1975, בריטניה, 110 דקות)

הסרט הזה מוקרן כחלק ממסגרת מצוינת נוספת שרצה בסינמטק בחודשים האחרונים והיא "תפסיקו להיות הגיוניים", שמוקדשת לסרטי רוק, אותה אוצרים דנה קסלר וישיב כהן (מהמועדון לתולדות המוזיקה) שגם מדברים קצת לפני הסרטים. ואכן קשה לחשוב על סרט שיותר מתאים למסגרת כזאת מסרטו הבומבסטי, המופרע והעמוס אנרגיות של קן ראסל המנוח, במאי שהתמחה בסרטים על מלחינים (מליזט ועד למאהלר וצ'ייקובסקי) ובבדיקה של גבולות הטעם הטוב. ראסל מציג את אופרת הרוק של להקת המי ובכיכובו של סולנה רוג'ר דאלטרי בשיא הקאמפיות והצבעוניות שהוא יכול, והתוצאה היא סרט פולחן שאמנם לא תמיד ממצה את הפוטנציאל שיש בו, אך הוא תמיד בעל דמיון ותעוזה.

טומי. אופרת רוק שחוצה את גבול הטעם הטוב

יום שישי 31.05

19:30 – העלייה לשמיים (לריסה שפיטקו, 1977, ברה"מ, 108 דקות)

גם הסרט הזה הוקרן לא מזמן בסינמטק, אבל כנראה כשאוצר התכניה פיני שץ אוהב סרט, הוא מקדם אותו עד הסוף. ואכן, יש סיבה ללכת לסרט מלא ההשראה והיחסית נשכח הזה של לריסה שפיטקו, מגדולות במאיות ברית המועצות, שהיתה נשואה לבמאי אלם קלימוב (צא וראה), ונהרגה שנתיים לאחר השלמת הסרט. זהו סרט מלחמה רב עוצמה שממשיך מסורת מפוארת של סרטי מלחמה רוסים פיוטיים – בלדה לחייל, העגורים עפים, נעורי איבן ורבים אחרים. הסרט עוסק בשני פרטיזנים רוסים שנופלים בשבי הגרמני ונחקרים בעינויים, כשהאחד מייצג את הצד השורד בכל מחיר והשני את זה שמוכן למות עבור ערכיו ועובר מסע ייסורים שמוקבל ויזואלית לזה של ישו. מי שאוהב קולנוע רוסי כבד (במובן הטוב של המילה), פילוסופי ואסתטי יודע למה לצפות.

יום שבת 01.06

11:00רחוב הסטר (ג'ואן מיקלין סילבר, 1975, ארה"ב, 100 דקות)

אפילו בשנות השבעים, לא היו יותר מדי במאיות נשים בארצות הברית, לכן מעניין לראות את סרטה הראשון של ג'ואן מיקלין סילבר, שעדיין זכור היום, בניגוד למרבית סרטיה האחרים, שדי נשכחו. אולי זה תודות לעובדה שהוא עוסק (גם בצורה די חלוצית באמריקה של שנות השבעים) בעולמם של מהגרים יהודים בארה"ב, דרך קורותיו של מהגר יהודי שמגיע לניו יורק ושם מאחוריו את התרבות שאותה זנח, מה שמפתיע את אשתו ובנו שמגלים שלאחר שלא ראו אותו שלוש שנים הם בקושי יכולים לזהות אותו. כנראה מדובר באחד הסרטים הראשונים שהופקו באמריקה מאז זמר הג'אז בהם ניתן לשמוע יידיש, והשיחזור של התרבות היהודית בניו יורק של סוף המאה ה-19 הוא אחד ממוקדי המשיכה העיקריים שלו.

15:00 – התנגשות הטיטאנים (דסמונד דייוויס, ארה"ב/בריטניה, 1981, 118 דקות)

ההתעניינות בסרט הזה כנראה צמחה שוב לאחרונה לאחר שיצא רימייק די כושל שלו ב-2010. ההקרנה היא לזכרו על מעצב האפקטים האגדי ריי האריהאוזן שנפטר החודש ועבודתו בסרט הזה היא אחת מהזכורות ביותר שלו. הסרט עושה די מישמש מסיפורי המיתולוגיה היוונית ומשתמש במיתוס של פרסאוס, ראשון הגיבורים במיתולוגיה שהרג את המדוזה גורגונה והציל את אנדרומדה מידיו של אל הים פוסידון, בשביל לתת דרור לאפקטים הוירטואוזים של האריהאוזן ולהצגת גלריה של שחקנים שייקספירים בתפקיד אלים כדוגמת לורנס אוליבייה כזאוס, קלייר בלום כהרה, מגי סמית' כתטיס, וכתוספת – נערת בונד אורסולה אנדרס בתפקיד אפרודיטה.

15:30 + 21:00 – מעשה בהרג (ג'ושוע אופנהיימר, 2012, בריטניה, 115 דקות)

הזדמנות נוספת לצפות באחד מהסרטים הבולטים ביותר שהוקרנו בפסטיבל דוקאביב האחרון. בסרט המקורי ועוכר השלווה הזה, קבוצה של פושעי מלחמה אינדונזיים מתבקשים לשחק מחדש את העינויים שהם העבירו את קורבנותיהם לפני 50 שנה. הם לא מביעים חרטה אלא גאווה, והבמאי אופנהיימר יוצר יחד איתם את התסריט בהתאם לז'אנרים האהובים עליהם. הפעם האחרונה שהקולנוע התיעודי הביט בצורה כה ישירה בפניה של הבנאליות של הרוע היתה בסרטו של ברבט שרודר על אידי אמין, ונראה שגם הפעם מדובר בחוויה לא פחות מטלטלת שעוזרת להבין את האנושיות של מי שאנו מגדירים כמפלצות. הסרט יוקרן בשלוש וחצי ובתשע הוא יוקרן כחלק ממסגרת סרטים באפילה של ירון שמיר, שיתן הרצאה קצרה לפני הסרט, שיוקרן גם יום לאחר מכן בתשע וחצי.

20:30 – הטוב, הרע והמכוער (סרג'יו ליאונה, 1966, איטליה, 179 דקות)

אין ספק שאם יש סרטים שטוב שהמסגרת של "קולנוע קלאסי" של הסינמטק נחנכה עבורם, זהו אחד מהם. גדול מערבוני הספגטי של כל הזמנים, והשלישי בטרילוגיה של ליאונה שהגדירה את הז'אנר (קדמו לו בעבור חופן דולרים והצלפים), הוא מכיל בצורה מושלמת את כל מרכיביו הבסיסיים – האופראיות, האלימות הבלתי מרוסנת, ההומור המקאברי והגישה המרעננת למוסכמות של המערבון שנובעת ממבט זר ואירופאי על מיתוסים אמריקניים. ויש כאן גם את כנראה ההופעות הזכורות ביותר בקריירה של שלושת גיבוריו – קלינט איסטווד כטוב, לי ואן קליף הבלתי נשכח כרע, ואיליי וואלאך הממזרי כמכוער שמשמש כאתנחתא הקומית. הבימוי מלא התנופה (והקלוזאפים) של סרג'יו ליאונה אחראי לכמה מהסצנות הזכורות ביותר בתולדות הקולנוע, ובראשן השואודאון בסיום הסרט. על הכל כמובן מכסה המוזיקה האייקונית של אניו מוריקונה, שהמציא סאונד שחוקה וסומפל מאז אינספור פעמים. הסרט יוקרן שוב יום למחרת בשש.

הטוב, הרע והמכוער. גדול מערבוני הספגטי

סרטי השבוע 19.05-25.05

גם השבוע יש מה לראות בכל יום, וזה לא עניין של מה בכך. אל פאצ'ינו ורוברט דה נירו בגדולתם, רוברט רודריגז ובאז לורמן בתחילת דרכם, מייק לי בסרטו הנעים ביותר, שני סרטי שוליים של במאים ישראלים, שלל סרטים ממזרח אסיה וערב מיוחד על סרטים שעוסקים בזיכרון בסינמטק הרצליה. צפיה מהנה.

יום ראשון 19.05

סינמטק תל אביב

18:30 – נעדר (קוסטה-גבראס, 1982, ארה"ב, 122 דקות)

סרטו ההוליוודי הראשון של הבמאי היווני קוסטה-גבראס (שעבד קודם לכן בעיקר בצרפת) המתמחה בעיקר במותחנים פוליטיים, לוקח את התמות שאיתם הוא התעסק עוד בסרטו הבולט הראשון Z, של חטיפתם או רציחתם של מתנגדי משטר בידי השלטון שמנסה לטייח את הכל, ומאזרח אותם באמריקה של שנות השבעים-שמונים. הפעם זהו סיפורו של עיתונאי אמריקאי שנעלם בצ'ילה של אחרי המהפכה נגד איינדה ומשפחתו שמחפשת אחריו (בגילומם של ג'ק למון וסיסי ספייסק), והשלטון המעורב הוא לא רק המקומי אלא ייתכן שגם האמריקאי, באחד מהסרטים הראשונים שהעלה בחריפות את מעורבותה של ארה"ב בעלייתם של שלטונות פשיסטיים כתגובת נגד לכוחות המהפכניים הסוציאליסטים בתקופת המלחמה הקרה. גבראס הוא יוצר פוליטי שמגוייס בצורה בלתי מתנצלת לשמאל, ומכאן המעלות והחסרונות של סרטיו גם יחד.

22:15 – אל מריאצ'י (רוברט רודריגז, 1992, ארה"ב, 81 דקות)

קצת קשה לזכור את זה היום, אבל רוברט רודריגז החל את דרכו כקולנוען עצמאי ומוכשר שהצליח כמעט משום מקום ובתקציב אפסי לפרוץ בשנת 1992 לתודעה העולמית עם סרט פשע אלים, מקאברי ומלא בהמצאות קולנועיות (בדיוק כמו שותפו קוונטין טרנטינו). הדמות של נגן הגיטרה שהוא בעצם רוצח שכיר שמחביא בתיק הגיטרה שלל כלי נשק ידועה היום בעיקר בשל סרטי ההמשך במה שהפך לטרילוגיה – דספרדו והיו זמנים במקסיקו (בהם שיחק בתפקיד הראשי אנטוניו בנדרס, שלא כמו כאן), אך כאן הדמות הראשית היא עדיין נגן גיטרה תמים שמבלבלים בינו לבין רוצח שכיר שמתחזה למריאצ'י, ונאלץ להגן על עצמו ולהפוך לכזה. רודריגז ימשיך בקריירה שלו לעשות סרטי אקשן לא רעים, ופעם בכמה זמן לחזור למקורותיו המקסיקניים, אבל את ההבטחה הקולנועית שגלומה בסרט הזה (שגם הוא כשלעצמו לא חסר בעיות), שאותו עשה בגיל 24 בלבד, נדמה שהוא לא לחלוטין מימש.

יום שני 20.05

סינמטק תל אביב

22:00 – מותק של חיים (מייק לי, 1990, בריטניה, 102 דקות)

אחד מסרטיו החשובים, היפים ואוהבי האדם ביותר של מייק לי. בעזרת כמה משחקניו הקבועים, שמאז חלקם הפכו לכוכבים בבריטניה – אליסון סטדמן (אשתו של לי, מאז הם התגרשו), ג'ים ברודבנט וטימות'י ספול (בהופעה בלתי נשכחת ומלאת מבוכה), משרטט לי את דיוקנה של משפחה ממעמד הפועלים בבריטניה של סוף תקופת תאצ'ר, על המתחים, החלומות, הנוירוזות והרגעים הקטנים של חייהם, עם השילוב האופייני של לי בין כנות רגשית יוצאת דופן והומור בריא. שיטת העבודה שלו, שבה הוא נותן לשחקנים לאלתר בחזרות שמתנהלות לאורך כמה שבועות שבה הם מפתחים את הדמויות שעל-פיהן הוא לאחר מכן יכתוב את התסריט, יוצרת דמויות ספציפיות ואקצנטריות כל כך שנדמה שאי אפשר להמציא אותן והן לקוחות מהחיים. סרט נפלא ששמו הוא אירוני וכנה באותה מידה.

סינמטק ירושלים

18:45 – אחר צהרים של פורענות (סידני לומט, 1975, ארה"ב, 130 דקות)

מהסרטים הבולטים של הבמאי המנוח סידני לומט ושל שנות השבעים בכלל, וגם סרט שהגדיר ז'אנר שלם של סרטים בהם שודדים (לרוב של בנק) לוקחים בני ערובה ומנהלים משא ומתן עם המשטרה שבחוץ בעוד שהלחץ בפנים וביניהם הולך וגובר. אך מה שהפך למעין שגרה קולנועית בימינו עדיין נשאר רענן בסרט הזה, בזכות תסריט מוצלח, בימוי מיומן כתמיד של לומט וכמובן הופעה בלתי נשכחת של אל פאצ'ינו וג'ון קאזאלה (שמת טרם זמנו ב-1978 אך היום זוכה להערכה מחודשת) בתפקידים הראשיים, כבני זוג הומואים ששודדים בנק כדי לממן לאחד מהם ניתוח לשינוי מין. כצפוי, הם חסרי מושג, השוד משתבש, והקרקס התקשורתי לא מאחר לבוא. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית עצומה ולאוסקר על התסריט, ועד היום בולט בפילמוגרפיה של לומט ופאצ'ינו כאחד.

מותק של חיים. סרט לא מר של מייק לי

יום שלישי 21.05

סינמטק תל אביב

21:00 – השור הזועם (מרטין סקורסזה, 1980, ארה"ב, 126 דקות)

הסינמטק ממשיך ביוזמה הברוכה שלו להביא את העותקים המשוחזרים דיגיטלית של סרטים קלאסיים שהוקרנו לא מזמן ביס פלאנט אך לא נתקלו בהיענות רבה מצד הקהל. ולראות את עבודת המצלמה המרהיבה בשחור-לבן של מייקל צ'פמן (במיוחד בסצנות האיגרוף הבלתי נשכחות) בחדות מספקת על מסך גדול היא כבר סיבה לחזור לקלאסיקה הזאת, שעדיין ניצבת במקום גבוה ברשימתו של כמעט כל חובב קולנוע. השילוב בין ההופעה המחשמלת של רוברט דה-נירו (וגם זאת הנפלאה לא פחות של ג'ו פשי), הבימוי מלא התשוקה של סקורסזה, העריכה והצילום המדויקים והתסריט חסר הרחמים של פול שרדר ע"פ ספרו של המתאגרף ג'ייק לה-מוטה, הם אלה שהופכים את מה שעל פניו הוא דרמת איגרוף די פשוטה על אדם שחוסר היכולת שלו להכיל את רגשותיו מרסקת את חייו לרסיסים, ליצירה בעלת עוצמה קולנועית נדירה שמסוגלת גם היום לנער את מי שצופה בה לראשונה. הסרט יוקרן שוב ביום שבת בשלוש.

יום רביעי 22.05

סינמטק תל אביב

19:00 – חיים על מיתר (צ'ן קייגה, 1991, סין, 120 דקות)

בסוף שנות השמונים ותחילת שנות התשעים חווה הקולנוע סיני פריחה במה שכונה "הדור החמישי" של יוצרי קולנוע צעירים ומוכשרים, שכיום כמעט כולם נהפכו להיות במאי ראווה. קייגה הוא אחד מהם, ויחד עם שלום לפילגש זהו מסרטיו המפורסמים ביותר שהעלו על נס את אותו דור וחשפו את הקולנוע הסיני לעולם. בסרט הזה מסופר על שני נגנים הנודדים ברחבי סין, האחד עיוור שמאמין שבפקיעת המיתר האלף מכלי הפריטה שלו הוא יחזור לראות, והשני הוא תלמידו הצעיר שעסוק יותר בתענוגות העולם הזה ומתאהב בנערה שהם פוגשים בכפר מקומי. השילוב בין פולקלור ומוזיקה סיניים, המבנה של אגדת עם והחוש הויזואלי הייחודי של קייגה הם שנתנו לסרט את ההצלחה הגדולה שלו במערב, שהעניק לו מועמדות לפרס דקל הזהב בקאן.

22:00 – אנטרקטיקה (יאיר הוכנר, 2008, ישראל, 118 דקות)

הסיבה ללכת להקרנה של סרטו של מנהל הפסטיבל הגאה בתל אביב יאיר הוכנר היא לאו דווקא איכותו של הסרט (שטרם ראיתי) אלא העובדה שזוהי כנראה הזדמנות נדירה לחזות בסרט שטרם הופץ בדיוידי, ייתכן שעקב מחלוקת בין הבמאי והמפיק שהתגלעה טרם יציאתו לאקרנים. הסרט מוגדר כקומדיה הקווירית הראשונה בישראל, שבה גיא זו-ארץ ולוסי דובינצ'יק מככבים כאח ואחות שנכנסים לתסבוכות רומנטיות שונות עם בני מינם, בעוד האהבה שהם מחפשים נדמה שחומקת מהם כל פעם. הסרט מתהדר בנועזות מינית ונושאית חריגה בקולנוע הישראלי שגם כשהוא נוגע בנושאים קווירים עושה זאת בצורה עדינה יחסית, וכבר בשל כך הוא מעורר עניין.

סינמטק הרצליה

20:00 – שלושה סרטים מרגשים על זיכרון וקולנוע בכרטיס אחדאני חושב שזה הכי קרוב לאיך שהצילום נראה (יובל המאירי, 2012, ישראל, 9 דקות) + המזח (כריס מרקר, 1962, צרפת, 28 דקות) + הכיוון דרום מזרח (אליסאו סוביילה, 1986, ארגנטינה, 105 דקות)

סינמטק הרצליה ממשיך להציג חשיבה יצירתית בפרוגרמינג שלו, הפעם בערב מיוחד שקושר שלוש יצירות שונות לחלוטין לתוכנית אחת באורך של קצת פחות משעתיים וחצי, כמו סרט הוליוודי ממוצע בימינו. הראשון הוא סרט סטודנטים של יובל המאירי מאוניברסיטת תל אביב, שבו ההתחקות אחר זיכרון אבוד דרך שימוש בחפצים שגרתיים לכאורה מוביל לטוויסט מפתיע בסופו. השני הוא סרטו הקלאסי של כריס מרקר המנוח, שהפך לאבן דרך קולנועית ולהשראה לסרטו של טרי גיליאם 12 קופים, ובו דרך שימוש בצילומי סטילס בלבד (ושוט בתנועה בודד במיקום אסטרטגי) משורטטת מעשיה מד"בית על משמעותו הפטאלית של זיכרון ילדות של הגיבור שנשלח אחורה בזמן לאחר שמגפה השמידה את רוב אוכלוסיית העולם. הסרט האחרון גם הוא היווה השראה לסרט הוליוודי, הפעם מאיכות ירודה יותר – קיי פקס – ובו אדם שמאושפז בבית חולים פסיכיאטרי מנסה לשכנע את מטפליו שהוא בא מכוכב אחר ובמהרה מושך את תשומת לבם של הרופאים שמנסים לרדת לעומקו, לטובה ולרעה. למרות הרימייק הפושר שהיום הוא מוכר בזכותו, הסרט נחשב לקלאסיקה במולדתו ארגנטינה, ובמערב הוא מספיק לא ידוע בשביל להפתיע את כל מי שצופה בו. בסך הכל נראה כמו ערב שלא כדאי להחמיץ.

סינמטק חולון

20:30 – סיפור פשוט (דייוויד לינץ', 1999, ארה"ב, 107 דקות)

סרטו החריג ביותר בקריירה של דייוויד לינץ' כשמו כן הוא, סיפור פשוט (המבוסס על סיפור אמיתי) של גבר מזדקן בן 73 שמחליט לצאת לפגוש את אחיו אותו לא ראה עשר שנים, ונוסע אליו לאורכה של אמריקה כשהוא רכוב על מכסחת דשא. לכאורה לא ברור מה הסרט הזה עושה בפילמוגרפיה של לינץ', ועוד בין שתי יצירות סוריאליסטיות ואלימות כמו כביש אבוד (1997) ומלהולנד דרייב (2001), אך אחד הדברים המעניינים בצפיה בסרט הוא לבחון כיצד הוא מתחבר לשאר יצירתו של לינץ', במיוחד בעיסוק שלו באמריקנה על שלל גווניה והטיפוסים האקצנטריים שמאכלסים אותה, מה שהופך לעוד יותר רלוונטי בעקבות פרויקט הראיונות שלו מ-2010, בו הוא מראיין אנשים פשוטים מרחבי אמריקה, שהיו יכולים בקלות להיכנס לסרט הזה.

סינמטק חיפה

21:30 – חוקר המס בי נשר, 1999, ארה"ב, 102 דקות)

ראו יום שבת.

סיפור פשוט. לינץ' לא שגרתי בשגרתיותו

יום חמישי 23.05

יס 3

23:55 – גלגוליו הקודמים של הדוד בונמי (אפיצ'טפונג ויראסתקול, 2010, תאילנד, 110 דקות)

לקח לזוכה פרס דקל הזהב 2010 כמה שנים טובות להגיע למסכי הטלוויזיה אצלנו, אבל עכשיו זה קורה בזכות המחווה שעורכים ערוצי הסרטים של yes לפסטיבל קאן. סרטו הייחודי של ויראסתקול, שנחשב לחלק מגל עולה של במאים תאילנדים מלאי דמיון וחסרי רסן כמו פן-אק ראטנרואנג (חיים אחרונים ביקום) ו-ויזיט סאסאנטיאנג (דמעות הנמר השחור), משתמש בהמצאה העלילתית של אדם שמספר את גלגוליו הקודמים על ערש דווי, בשביל לשלוח את הצופים לטריפ מדיטטיבי וויזואלי מאוד, שפחות עסוק בדמויות ועלילה ויותר ברעיונות של פילוסופיה בודהיסטית ובדימויים קולנועיים יוצאי דופן. עוד יוקרנו כחלק מהמחווה בבכורה טלוויזיונית: ביום שישי ב-22:00 עוד לא ראיתם כלום, סרטו האחרון של אלן רנה (עליו כתבתי כאן, בסרטי יום רביעי) וביום שבת ב-22:00 חיות הדרום הפראי המצוין, שזכה בפרס הסרט בפסטיבל סאנדנס ובשלל מועמדויות בטקס האוסקר האחרון.

יום שישי 24.05

סינמטק תל אביב

19:15 – רוג'ר ואני (מייקל מור, 1989, ארה"ב, 87 דקות)

הסרט המכונן שהגדיר, לטוב ולרע, את התופעה ששמה מייקל מור. הסיפור ידוע: לאחר סגירת מפעל ג'נרל מוטורס בעיירתו פלינט שבמישיגן שהשאירה רבים מתושביה מובטלים, מחליט הדוקומנטריסט הצעיר והבלתי מנוסה מור לפגוש את יו"ר דירקטוריון החברה רוג'ר סמית', ויהי מה. הוא יוצא למסע ברחבי אמריקה אחרי סמית' שמסרב להתראיין ובדרך משרטט דיוקן של אמריקה הפצועה מפגעי הקפיטליזם המאוחר. מאז כבר יודעים שמור למעשה השיג את הראיון שלו עם סמית' אבל לא הכליל אותו בסרט כי זה היה הורס לו את התזה ואת הדלק העלילתי למסע, ומור הפך את השילוב בין מניפולציה של חומרים ואקטיביזם תיעודי לסגנון שהוליד את הדוקו-אקטיביזם כפי שאנו מכירים אותו כיום. אפשר לאהוב או לשנוא את הסגנון שלו, אבל מור תמיד היה אשף בליצור סרטים מבדרים, קצביים ומטלטלים כשהוא עוטה את תחפושת האמריקני הממוצע שבסך הכל מונע מאהבה תמימה לארצו גם כשהוא מפרק את הערכים שלה לגורמים.

סינמטק ירושלים

22:00 – עוקץ המוות (קוהיי אוגורי, 1990, יפן, 115 דקות)

אחד מהסרטים היותר נידחים שהסינמטקים הצליחו לשלוף לאחרונה, הסרט הזה הוא סרטו הידוע ביותר של הבמאי הנשכח קוהיי אוגורי, שכוכבו דרך עם סרטו הראשון Muddy River ב-1981 כשזכה למועמדות לאוסקר הסרט הזר, ולאחר סרט נוסף יצר את הדרמה ההיסטורית הזאת, שזכתה בחבר השופטים ובפרס פיפרסקי בפסטיבל קאן, אך לאחריה הוא יצר רק שני סרטים נוספים. אצטט מכאן את מה שכתוב בתכניה: "שנות ה־50 ביפן ההופכת לענק תעשייתי – מיהו, בת כפר תמימה נשואה לטושיו, בן טוקיו. הם נפגשו בשלהי מלחמת העולם השניה, כשטושיו היה מפקד יחידת מתאבדים ונדרו נדר למות ביחד. אך הפקודה לא הגיעה – השניים התחתנו ונולדו להם שני ילדים. כשמיהו מגלה שבעלה בוגד בה, מדברים השניים שוב על התאבדות. מטרת הסרט היא, לדברי הבמאי, "להציג בדרך זאת את העם היפני והמשבר שהוא עובר מאז תום מלחמת העולם השניה"." לי זה נשמע מסקרן.

יום שבת 25.05

סינמטק תל אביב

13:00 – רק לרקוד (באז לורמן, 1992, אוסטרליה, 94 דקות)

כעת כשסרטו החדש גטסבי הגדול מוקרן בבתי הקולנוע, הנה הזדמנות להיזכר בסרטו הראשון של באז לורמן, כשהיה עדיין במאי צעיר ודל אמצעים באוסטרליה. הוא מתרחש בסצנת הריקודיים הסלוניים של היבשת שמתחת ומציג את סיפורם של שני רקדנים לא שגרתיים שמנסים למרוד במוסכמות הסגנון. האסתטיקה הקאמפית, התיאטרלית והמוזיקלית מאד של לורמן החלה כאן את דרכה, בסרט בו נטיותיו השאפתניות עדיין מרוסנות במידה מסוימת.

15:00 – השור הזועם (מרטין סקורסזה, 1980, ארה"ב, 126 דקות)

ראו יום שלישי.

18:00 – סיפור הפרברים (רוברט וייז וג'רום רובינס, 1961, ארה"ב, 152 דקות)

אחד מהסרטים המוזיקליים המצליחים והאהובים בתולדות הקולנוע, והניסיון הראשון בז'אנר של העורך (בין היתר של האזרח קיין) שהפך לבמאי רוברט וייז, שלאחר ארבע שנים יביים גם את צלילי המוזיקה. האם זוהי המוזיקה של לאונרד ברנשטיין, הכוריאוגרפיה של השותף לבימוי ג'רום רובינס או הבימוי הקינטי והסוחף של רוברט וייז שהפכו את הסרט ללהיט? כנראה השילוב ביניהם הוא התשובה. נטלי ווד וריצ'רד ביימר (שדי נשכח מאז) מככבים כרומיאו ויוליה מודרנים בניו יורק שמתאהבים למרות שהם שייכים לשתי כנופיות רחוב יריבות. הסיפור, כמו ברוב הסרטים המוזיקליים, הוא רק קולב להשעין עליו את הנאמברים עוצרי העלילה, שנהנים לא רק מלחנים מצוינים אלא גם כאמור, מכוריאוגרפיה ובימוי מלאי השראה, שהפכו רבים מהסיקוונסים הללו לקלאסיקות קולנועיות. ההקרנה היא של עותק דיגיטלי חדש שעושה חסד עם צילום המסך הרחב המרהיב בטכניקולור. משום מה, הסרט יוקרן גם ביום שלישי ב-11 בבוקר.

21:30 – חוקר המס (אבי נשר, 1999, ארה"ב, 102 דקות)

הזדמנות לצפות בסרט המוערך ביותר שאבי נשר יצר בזמן גלותו באולפני השוליים של הוליווד בשנות התשעים, לפני שחזר להצלחות קופתיות בארץ עם סוף העולם שמאלה ב-2003. בניגוד לסרטיו האחרים של נשר בתקופה ההיא, שנטו להיות סרטי ז'אנר מובהקים, כאן מציג נשר יצירה פילוסופית יותר דרך סיפורו של חוקר מס (בגילומו של שחקן האופי המצוין ג'ו פנטוליאנו) שנקלע במהלך עבודתו לחקירה של סדרת רציחות בלתי מפוענחות שמושכים אותו לתוך הצד האפל של הרובע היהודי-רוסי בברוקלין. מוקדם יותר באותו יום יוקרן גם סרטו מ-1984 זעם ותהילה ב-15:15.

רק לרקוד. באז לורמן בצעירותו

סרטי השבוע 12.05-18.05

לאחר הפסקה של חצי שנה אני מנסה לחזור לכתוב את המדור הזה, בתקווה שהפעם הוא ישאר למשך זמן רב יותר (או יעבור לאכסניה משתלמת יותר). השבוע בכל אופן יש ממש מכל טוב – שני סרטים הקשורים בשייקספיר, שני סרטים שמתרחשים בהודו, פעמיים ורנר הרצוג בג'ונגלים ודוקומנטרי אחד עליו, שתי יצירות מופת משנות השלושים, יצירות מהגל החדש הפולני, הצרפתי והאמריקאי, סרט איראני נדיר ואפילו אחד של טרקובסקי. צפייה מהנה, ואם עוד לא בדקתם את מדריך הצפיה לתיעוד התרבות הישראלית, זה הזמן.

יום ראשון 12.05

סינמטק תל אביב

18:00 – המלט (גריגורי קוזינצב, 1964, ברה"מ, 140 דקות)

הגרסה הרוסית למחזה של שייקספיר נחשבת לאחד העיבודים המוצלחים ביותר שלו לקולנוע, למרות הבדלי התרבויות והשימוש האקספרסיבי בשפת הקולנוע לעומת הגישה התיאטרלית יותר שהיתה נהוגה עד אז בעיבוד מחזות אל הבד. הבמאי הוא גריגורי קוזינצב, אחד הבמאים הסובייטים הבודדים שהיו פעילים בזמן תור הזהב האילם שלו והצליחו לשרוד את תקופת הריאליזם הסוציאליסטי של סטאלין וליצור יצירות משמעותיות גם בתקופת הרנסאנס שלו של אחרי ההפשרה באמצע שנות החמישים. לפני ואחרי הוא עיבד גם את דון קישוט (1957) ואת המלך ליר (1971) לסרטים מוערכים גם כן. בתפקיד המלט מופיע אינוקנטי סמוקטונובסקי, מגדולי שחקני ברה"מ, שרק בשבוע שעבר היה ניתן לחזות בו בסינמטק בעיבוד של אנדריי קונצ'לובסקי לדוד ואניה, בתפקיד הראשי.

21:00 – יוהנה של המלאכים (יז'י קבלרוביץ', 1961, פולין, 105 דקות)

הזדמנות נדירה להיחשף ליצירה של הבמאי הפולני החשוב יז'י קבלרוביץ', שכמעט ואינו מוכר אצלנו למרות שהוא נחשב לאחד מחשובי הבמאים של הגל החדש הפולני, לצד במאים מוכרים יותר כמו אנדז'יי ויידה, יז'י סקולימובסקי ורומן פולנסקי. הסגנון שלו נוטה יותר ליצירות היסטוריות באופיין (הוא אחראי למשל לאחד מהסרטים החריגים ביותר של התקופה – פרעה, אפוס תנ"כי דובר פולנית), שמצטיינות בעיצוב ויזואלי מרשים. הסרט הזה, שהוא הידוע ביותר שלו, מתרחש בפולין של המאה ה-17 ועוסק במנזר מבודד בו אנשי כנסייה נאלצים לבצע גירוש שדים באם המנזר יוהנה, שמפצירה בהם לעזור לה להפוך לקדושה, באמצעים בעלי מוסריות מפוקפקת כשלעצמם. העילה להקרנה היא חגיגות ה-40 לסינמטק והעובדה שהסרט הזה היה אחד מהבולטים בימיו הראשונים בראשית שנות השבעים. נקווה שרבים כמוהו יבואו בקרוב.

סינמטק ירושלים

21:30 – שייקספיר וואלה (ג'יימס אייבורי, 1965, הודו, 118 דקות)

מעיבוד שייקספירי ברוסיה ללהקת שחקנים שייקספירית בהודו. דרך המסע שלהם ברחבי הודו, בודק הבמאי הצעיר ג'יימס אייבורי (זהו סרטו העלילתי השני), בשיתוף הפעולה השני שלו עם המפיק ההודי איסמעיל מרצ'נט, מה נשאר מהתרבות הבריטית בהודו שעצמאית מזה עשרים שנה. את המוסיקה כתב הבמאי סטיאז'יט ריי וזהו גם שיתוף הפעולה השני שלו עם התסריטאית רות פראוור ג'אבלה, שנפטרה לאחרונה וההקרנה היא לזכרה. אותו צוות של תסריטאית-במאי-מפיק יהיה אחראי מאוחר יותר לסרטים ידועים יותר כמו זכרונות אהבה מפירנצה, שארית היום, זכרונות מאחוזת הווארד, ולמעשה כל שאר הסרטים המוכרים שאייבורי כבמאי חתום עליהם.

יוהנה של המלאכים. הזדמנות להתוודע לבמאי פולני חשוב

יום שני 13.05

סינמטק תל אביב

18:00 – ואלוהים ברא את האישה (רוז'ה ואדים, 1956, צרפת, 87 דקות)

סרטו הראשון של רוז'ה ואדים (שהיה גם סרט הקולנוע האחרון שביים, כרימייק הוליוודי בשנת 1988) אינו נחשב ליצירת מופת גדולה, אבל חשיבותו ההיסטורית היא עצומה. בריז'יט בארדו מככבת כנערה קלילה ומשוחררת מינית שמחוזרת ע"י גבר אמיד ומבוגר, מאוהבת בצעיר אחר, ולאחר שהוא עוזב מתארסת לאחיו (ז'אן-לואי טרינטיניאן), רק בשביל שאהבתה הראשונה תוצת שוב כשהאח יחזור לחייה. הסרט נהיה להצלחה כלכלית חסרת תקדים בצרפת וגרם לעולם הקולנוע הצרפתי לזנוח בן לילה את המוסכמות המוסריות הישנות ולהבין שקיים דור חדש ומשוחרר שפוטנציאל כלכלי לא קטן נמצא בצידו. כך למעשה נפתחה הדלת לבמאי הגל החדש שפרצו בשנים הבאות – שברול, טריפו, גודאר, רוהמר, ריבט ואחרים – שכולם כאחד סימלו את רוח הנעורים והמרד בדור ההורים שמגולם בסרט הזה. ואדים, בארדו וטרינטיניאן היו בלתי מנוסים לחלוטין לפני הסרט הזה וכולם זכו לקריירות משגשגות לאחר מכן – ואדים כבמאי של סרטים בעל אופי מיני יותר ויותר, בארדו כסמל מין בינלאומי, אבל כנראה החשוב מכולם הוא דווקא הבולט פחות בזמן אמת – טרינטיניאן שהפך לשחקן ענק שעד היום (עיינו ערך אהבה של מיכאל האנקה) אנו יכולים להנות מכישוריו שנתגלו בסרט הזה.

19:00 – כולם בסדר (ג'וזפה טורנטורה, 1990, איטליה, 120 דקות)

שיבוץ בעייתי של הסינמטק מאלץ לבחור בין הסרט הקודם לזה, שבו מרצ'לו מסטרויאני יוצא למסע ברחבי איטליה בשביל לבדוק מה שלום בניו שהתפזרו לכל עבר. זה היה הסרט הראשון שטורנטורה יצר לאחר ההצלחה האדירה של סינמה פרדיסו שנתיים קודם, ולמרות הציפיות הכבדות הוא זכה שוב (גם אם לא באותה מידה) להצלחה מסחרית וביקורתית, ולפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן, בזכות השילוב שלו בין נגיעות קומיות לסנטימנטליות איטלקית שניתן לסלוח לה. ב-2009 הסרט זכה לרימייק הוליוודי פושר, עם רוברט דה נירו בתפקידו של מסטרויאני (וניתן למצוא גם דמיון בין נקודת המוצא העלילתית שלו לזו של אודות שמידט מ-2002).

סינמטק חיפה

18:45  סנגם (ראג' קאפור, 1964, הודו, 238 דקות)

ראו יום שבת.

יום שלישי 14.05

סינמטק תל אביב

14:30 – M – הרוצח בינינו (פריץ לאנג, 1931, גרמניה, 100 דקות)

לפני חצי שנה התלהבתי כשהסרט הזה הוקרן בפסטיבל ירושלים, וכעת ניתנת הזדמנות גם לנו התל-אביבים להנות מיצירת המופת הזאת על מסך גדול בזכות המסגרת של הסינמטק שמוקדשת לקולנוע קלאסי, לפחות לאלה מאיתנו שאין להם מחויבויות אחרות בשבועות. הנה מה שכתבתי עליו אז:

מה ניתן לומר על סרט כזה בכמה שורות? פריץ לאנג משתמש בסיפורו של רוצח סדרתי המטיל אימה על רחובות העיר, נלכד ע"י העולם התחתון, ורגע לפני שנעשה בו לינץ' מתגלה כמשוגע תמים וחסר ישע, כאלגוריה לעליית הפאשיזם, האימה שטמונה בשלטון הרוב והמורכבות האפלה של הנפש האנושית, בין יתר הדברים. השימוש החלוצי בסאונד (בתקופה בה עדיין לא ידעו לחלוטין מה לעשות איתו), הארכיטקטורה והצילום האקספרסיוניסטיים שמלאים בצללים ובזוויות חדות כדי ליצור אווירה של אימה שנמצאת מתחת לפני השטח, וההופעה הבלתי נשכחת של פיטר לורה (כיום הוא זכור בעיקר בשל תפקידו כאוגרטה בקזבלנקה), הם רק חלק מהסיבות לראות שוב את היצירה הבלתי נשכחת הזאת.

19:00 – צבא הצללים (ז'אן-פייר מלוויל, 1969, צרפת, 144 דקות)

גם הסרט הזה מוקרן תחת התווית של "קולנוע קלאסי" בסינמטק, למרות שלא ברור כל כך מה היא מייצגת, כיוון שהקרנת קולנוע קלאסי היא מהותו מלכתחילה, ואין מקור אחיד לכל העותקים הללו (חלקם משוחזרים, רובם לא). בכל אופן צריך לברך על המסגרת שנותנת הזדמנות לראות קלאסיקות שהרבה זמן לא היו בסינמטק, וזו בהחלט אחת מהן. במרכז הסרט עומד לוחם מחתרת צרפתי בתקופת הכיבוש הנאצי שעבודתו היא למצוא ולחסל גרמנים, ולאחר שהוסגר לגסטאפו וברח, לחסל את בוגדיו. מלוויל ביסס את הסרט על חוויותיו האישיות כפעיל ברזיסטאנס, ולמרות שזהו סרט חריג בקריירה שלו, שעוסקת לרוב בצרפת של ימיו ובאנשים בצד המוסרי המפוקפק יותר (קרי, פושעים), גם כאן מדובר על אנשים שנמצאים מחוץ לחוק, וכמו בסרטו הידוע ביותר, הסמוראי, באדם קר רוח שעובד לבד ושאת עולמו הפנימי אנחנו מכירים דרך פעולותיו הפיזיות. עם לינו ונטורה בתפקיד הראשי, ז'אן-פייר קאסל, סרז' רג'יאני וסימון סיניורה.

יום רביעי 15.05

סינמטק תל אביב

14:30 – בן חור (וויליאם ויילר, 1959, ארה"ב, 212 דקות)

עוד דבר חיובי שמסגרת הקולנוע הקלאסי הביאה לסינמטק, היא הקרנה של קלאסיקות הוליוודיות רבות בתדירות גבוהה יותר מבעבר, מכיוון שסרטי אולפנים לרוב פחות מסתובבים ברטרוספקטיבות ומחוות שמגיעות דרך קבע לסינמטק בעזרת השגרירויות השונות. ואת סרטי הראווה ההוליוודיים, גם אם ערכם האמנותי אינו משתווה לשאר הקולנוע הקלאסי, צריך לראות על מסך גדול. הסרט הזה הוא במידה רבה ההתגלמות האולטימטיבית של סרטי הראווה התנ"כיים שהופקו בהוליווד בימי המשבר בהם הם הפסידו צופים לטלוויזיה והיו צריכים לפתות את הקהל באמצעות הפקות ענק, קאסט בלתי נגמר של כוכבים, צבעים עזים ומסך סינמסקופי ענק. ההפקות האלה לעתים היו כשלונות צורמים (כדוגמת קליאופטרה שכמעט וחיסל את אולפני פוקס) אך לעתים היו גם חזיונות ראווה שהוכיחו את יכולתה הטכנית של הוליווד בשיאה. במאי הז'אנרים הותיק ויליאם ויילר (גברת מיניבר, שנות חיינו היפות ביותר, חופשה ברומא) מראה כאן את יכולתו כבמאי, וצ'רלטון הסטון נושא על כתפיו את תפקידו של היהודי שנלקח כעבד ע"י הרומאים אבל בהשראת צליבתו של ישו מתנצר ומורד בשוביו. הסרט יוקרן שוב ביום שישי בשתיים.

19:30 – ירח של נייר (פיטר בוגדנוביץ', 1973, ארה"ב, 102 דקות)

אחד מסרטיו האהובים ביותר של בוגדנוביץ', שנעשה בלב תור הזהב של הקולנוע האמריקאי החדש בשנות השבעים. ריאן אוניל ובתו טאטום אוניל (שהיתה לשחקנית הצעירה ביותר שזכתה באוסקר בזכות הסרט) מככבים כילדה בת 9 שאמה נפטרה ובן זוג לשעבר של האם שלוקח אותה ברחבי אמריקה של שנות השפל הגדול אל דודתה. אוניל הבת, כראוי לסרט של הוליווד החדשה, היא לא מלאך אלא ילדה שמקללת, מעשנת ומרמה, והזר שבתחילה נכפה עליה יוצר איתה קשר שבו הם נהפכים לצמד בלתי שגרתי, תמה נוספת שהיתה דומיננטית בקולנוע האמריקאי של אותם ימים. צילם בשחור לבן לסלו קובאץ', מגדולי צלמי התקופה.

סינמטק הרצליה

19:30 – עת לאהוב (מוחסן מחמלבף, 1990, איראן, 75 דקות)

כנראה הבמאי השני הגדול ביותר של איראן (אחרי קיארוסטמי), מוחסן מחמלבף מסמל את כל מה שנפלא בקולנוע האיראני – האנושיות, הפשטות, ההשתעשעות במדיום הקולנועי והאהבה לאנשים פשוטים ולשחקנים לא מקצועיים. כאן, בסרט יחסית פחות מוכר שלו (סרטיו הידועים יותר הם גאבה, סלאם סינמה, רוכב האופניים ורגע של תמימות המופלא), הוא משרטט את אותו סיפור של בגידה ואלימות בשלוש ואריאציות, השתיים הראשונות פסימיות, אבל השלישית הולכת לכיוון אחר. מי שמכיר את סרטיו האחרים כבר יכול לזהות את אותם מוטיבים של חזרה ומשחקיות שבודקים את הגבולות של הנרטיב הקולנועי ומנסים לבחון את החוקיות והמבנה שלו.

ירח של נייר. פנינה מהקולנוע האמריקני של שנות השבעים

יום חמישי 16.05

סינמטק חולון

21:00 – שמונה וחצי (פדריקו פליני, 1963, איטליה, 135 דקות)

למי שלא ראה, למי שפיספס את ההקרנות שלו לאחרונה בסינמטקים האחרים, למי שראה ורוצה לראות שוב, או למי שבסביבה ורוצה לראות קלאסיקה קולנועית. הסרט שתולדות הקולנוע מתחלקות ללפניו ואחריו, שלא משנה מה החוויה הסובייקטיבית כיום של צפיה בו, לא ניתן לחשוב על מרבית הקולנוע האישי שנעשה אחריו בלעדיו. הגילוי של עולם הנפש והפנטזיות, על האסוציאציות והדמיונות הפרטיים שבו, כבר-ייצוג קולנועי, כנראה משוייכת בראש ובראשונה לסרט הזה, שהוא במהותו תרפיה של הבמאי אובד העצות שלו, שנתן לו את שמו כיוון שהיה הסרט השמונה וחצי בקריירה שלו. פליני מתעמת עם השדים הפנימיים שלו ביחס ליחסיו עם נשים, משפחתו, עברו, הדת הקתולית, ועולם הקולנוע, ובמקביל מפתח את הכלים הקולנועיים שהחל להשתמש בהם בסרטו הקודם לה דולצ'ה ויטה בכדי לנסח את ספר החוקים של הקולנוע המודרניסטי. לא חייבים לאהוב את הסרט הזה, אבל חייבים לראות אותו, ויותר מפעם אחת.

יום שישי 17.05

סינמטק תל אביב

14:00 – בן חור (וויליאם ויילר, 1959, ארה"ב, 212 דקות)

ראו יום רביעי.

14:00 – משא של חלומות (לס בלאנק, 1982, ארה"ב, 94 דקות)

אחד מן הסרטים הידועים ביותר על הקו הדק בין שפיות לטירוף שכרוכים בעשיית סרטים, ועל סרט שתהליך הפקתו מרתק ובלתי יאמן כמו (ואולי יותר מן) הסרט עצמו. ורנר הרצוג החליט בתחילת שנות השמונים לצלם את סיפורו של בריאן סוויני פיצקראלדו, חובב אופרה שהחליט להקים בית אופרה באמצע הג'ונגל בפרו, ללא התחשבות בתנאי השטח והמכשולים שעומדים בדרכו. את פיצקראלדו מגלם בהופעה גדולה מהחיים שחקנו הקבוע של הרצוג, קלאוס קינסקי, שהיווה גורם טבע נוסף שאיתו הרצוג נאלץ להתמודד במהלך הצילומים. את הסצנה המגלומנית ביותר בסרט, שבה פיצקרלדו מבקש משכיריו למשוך סירה במעלה הר, הרצוג מצלם ללא אפקטים מיוחדים, ומבקש מאנשי הצוות שלו לעשות בדיוק אותו דבר, וזו רק אחת מהבעיות אליהם הוא נקלע במה שנראה יותר ויותר כמו אובססיה הרסנית. הסרט תופס בצורה מדויקת ולא שיפוטית את המנטליות הייחודית של הרצוג, ואת המחיר שאותו יוצרי קולנוע נאלצים ומוכנים לשלם עבור חלומותיהם. ההקרנה היא לזכרו של הדוקומנטריסט לס בלאנק שנפטר בחודש שעבר, ואמנם ידוע בעיקר בזכות צמד סרטים שעשה על הרצוג, אך הוא גם מתעד נאמן ומרתק של הדרום האמריקני ומוזיקת בלוז וג'אז, שכדאי להתוודע לעבודתו מעבר לסרט הבודד הזה שהביא לו את עיקר פרסומו (כמה מסרטיו הקצרים זמינים ביוטיוב: על דיזי גילספי, התרבות הקריאולית בלואיזיאנה, וגם סרט תעודה עליו).

19:00 – פיצקראלדו (ורנר הרצוג, 1982, מערב גרמניה, 145 דקות)

ולמי שרוצה לראות מה יצא מכל המאמץ הלא אנושי הזה, הסינמטק נותן הזדמנות גם לראות את הסרט עצמו (גם אם בעותק במצב בינוני). סרטו השני של הרצוג שמתרחש בג'ונגלים (הראשון הוא אגירה, זעם האלים שעליו ניתן לקרוא בהמשך והשלישי במעין טרילוגיה הזאת הוא קוברה ורדה שאמנם מתרחש באפריקה אבל גם בו קלאוס קינסקי הוא מערבי שמוביל קבוצה של ילידים במסע שסופו טירוף), בפיצקראלדו הרצוג לוקח את המוטיבים הטיפוסיים לו של יחיד הנלחם נגד כל מה שעומד בדרכו כדי להשיג מטרה לא שפויה, ומעניק לה נפח אופראי, כראוי לעלילה שעוסקת במערבי שמנסה להקים אופרה באמצע הג'ונגל. הוא משתמש באריות של ורדי בפסקול (הרצוג גם ביים אופרה של ורדי בסוף העשור) בשביל לומר משהו על הקסם והסכנה של הטוטאליות של יצירת האמנות הטוטאלית כפי שואגנר כינה את האידיאל שלו לאופרה, מושג שההשלכות הפשיסטיות שלו מובנות מאליו במדינה בה טרם הותר להעלות אופרה שלו, אך בסרט ניתן לראות גם את היופי והתגלמות הרוח האנושית של הרעיון.

19:00 – האשליה הגדולה (ז'אן רנואר, 1937, צרפת, 117 דקות)

שוב שיבוץ בלתי אפשרי של הסינמטק מאלץ לבחור בין שני סרטים ששניהם מהווים צפיית חובה. זהו מגדולי סרטי המלחמה של כל הזמנים, וההומניסטי ביותר מביניהם. מסרטיו החשובים ביותר של ז'אן רנואר, שהשפעתו על הקולנוע המודרני היא כמעט חסרת השוואה (הוא היווה השפעה ישירה על במאי הניאוריאליזם האיטלקי, הגל החדש הצרפתי ועל במאים כמו סטיאז'יט ריי ההודי או עבאס קיארוסטמי האיראני). הסרט מתרחש במחנה שבויים גרמני בזמן מלחמת העולם הראשונה, שאליו נלקחים שלושה חיילים צרפתים שמייצגים את שכבות החברה השונות בצרפת, כשעל המחנה מופקד קצין פרוסי שאותו מגלם הבמאי אריך פון שטרוהיים, שהתמחה בתפקידים מסוג זה בהוליווד, שם זכה בעקבותם לכינוי "האיש אותו אתם אוהבים לשנוא". אך רנואר אינו גורם לצופים לשנוא אף איש בדרמה האנושית הזאת שבה הוא מבטא את תפיסתו שנוסחה בסרט אחר ש"הצרה היא שלכל אחד יש את הסיבות שלו". לכל אחת מן הדמויות והלאומים שבסרט יש את ההיגיון שלו, והמבט המבין והחומל הזה נראה עוד יותר יוצא דופן כיום, כשאנו יודעים מה יקרה רק שנתיים לאחר מכן.

סינמטק ירושלים

22:00 – אגירה, זעם האלים (ורנר הרצוג, 1972, מערב גרמניה, 95 דקות)

לפני ההרפתקה שלו עם פיצקראלדו, הרצוג יצר פורטרט נוסף של אדם מערבי שמגיע לג'ונגלים של דרום אמריקה בחיפוש אחר הצלחה אך שוקע לתוך טירוף. בשני הסרטים קלאוס קינסקי מציג הופעות בלתי נשכחות של נחישות, תשוקה ורודנות שמנותקת מהשכל הישר. אך כמו שהסרט הדוקומנטרי של בלאנק מבהיר, הרצוג למעשה משרטט את קווי אופיו שלו, וההזדהות שלו נמצאת עם אותן דמויות גדולות מהחיים גם אם לא בקו השפיות. הרצוג משלב בין צילומים עוצרי נשימה של הג'ונגל הפרויאני והטבע הפראי שבו, מוסיקה מהפנטת של Popol Vuh ודמות שמתקדמת בכל הכוח לעבר סופה הבלתי נמנע. עם זאת, ולמרות שמדובר ביצירה בעלת עוצמה בלתי רגילה ובסרטו הידוע ביותר של הרצוג, צריך לזכור שיש לו סרטים טובים ממנו, ולמרות שזוהי נקודת התחלה טובה לאלה שרוצים להכיר את הקולנוע של הרצוג בצורתו המזוקקת ביותר, כדאי להמשיך ממנה לסרטים נוספים שלו, כמו למשל כל השאר שהוא עשה בשנות השבעים, וכל סרטי התעודה הנפלאים שהוא ממשיך לעשות עד ימינו.

פיצקראלדו. התגלמות הרוח האנושית

יום שבת 18.05

סינמטק תל אביב

13:30 – אנדריי רובליוב (אנדריי טרקובסקי, 1966, ברה"מ, 185 דקות)

אולי סרטו החשוב ביותר של אולי הבמאי הגדול ביותר שיצא מברית המועצות, ובוודאי הנודע והנערץ ביותר כיום מביניהם. אנדריי רובליוב הוא צייר איקונות רוסי מהמאה ה-15 וטרקובסקי משתמש בסיפור חייו ותקופתו בשביל ליצור את אחד מהסרטים המשמעותיים ביותר שנעשו על טבע האמנות והאמן, מקומו בחברה ומעשה היצירה עצמו. זהו לא סרט פשוט, צריך קצת רקע בתולדות האמנות וההיסטוריה של רוסיה, והרבה סבלנות לקולנוע איטי, מדיטטיבי וסימבולי בשביל לצלוח את 185 דקותיו (וזו עוד לא הגירסה המלאה, בהוצאת הדיוידי של קריטריון ניתן לצפות בגירסה בת 215 דקות). אך אולי הדרך הטובה ביותר לחוות אותו היא כסידרה של אפיזודות, שחלקן מדהימות גם בלי שום קשר למבנה הכללי, כמו סצנת התעופה בפתיחת הסרט או האפיזודה הארוכה של בניית הפעמון בסופו, שמתפקדת כמעין סרט קצר מופלא ומרגש על מעשה האמנות והעמדת הפנים שכרוכה בו. בכל אופן לא ניתן להיקרא חובב קולנוע בלי לצפות בסרט ולו פעם אחת.

14:00 – החגיגה (תומס וינטרברג, 1998, דנמרק, 106 דקות)

הסרט הראשון שהפך את כללי קבוצת דוגמה 95 לפרקטיקה, סרטו של תומס וינטרברג יצר תהודה עולמית לבמאי שלו ולקבוצה שיצרה אותו, ובישר, כביכול, על זרם חדש של קולנוע ריאליסטי שמנותק ממוסכמות אסתטיות וכלכליות ונועד לשחרר את הקולנוע. מאז, הכללים שהם ניסחו (שכמעט אף סרט בקבוצה לא מילא את כולם) נראים יותר כמו השתעשעות ופרובוקציה בריאה מאשר קבוצה אידיאולוגית יציבה, אבל כוחו הדרמטי של הסרט, שבו במהלך חגיגה משפחתית אחד מבני המשפחה מוציא את השלדים מהארון, עדיין נותר עז מספיק בשביל לסמן את האפשרויות שזמינות עבור כל יוצר קולנוע שמוכן לקום ולעשות סרט. אך האם כיום נותר מהסרט עצמו משהו שהוא יותר מרק מלודרמה משפחתית מניפולטיבית שמצולמת רע? העיבודים המצליחים של הסרט לתיאטרון מעידים שכן, אני חושב שלא.

16:30 – סנגם (ראג' קאפור, 1964, הודו, 238 דקות)

אודה מראש: אני לא יודע כלום על קולנוע בוליוודי וגם הסרט הזה תפס את עיני רק בגלל שהוא עומד במרכז סרטו של בני תורתי כיכר החלומות שבו מנסים להקים לתחיה בית קולנוע ישן ולהקרין בו את הסרט. אך ראג' קאפור הוא שם שמוכר גם לאלו שאינם בקיאים בקולנוע הודי וזהו אחד מסרטיו האהובים ביותר של השחקן-במאי הנודע משנות החמישים והשישים. כמו כל סרט בוליוודי טוב, גם זאת מלודרמה צבעונית, מוזיקלית ובאורך הגלות שבה השילוב של בידור עממי, ספקטקל קולנועי ואקזוטיקה מזרחית מפצים על מה שהיא חסרה באמינות או מורכבות.

אנדריי רובליוב. אלגוריה על מעשה האמנות

סרטי השבוע 04.11-10.11

שבוע עמוס במיוחד לפנינו, מלא כל טוב בסינמטקים ברחבי הארץ – המשך לרטרוספקטיבה של קונרד וולף ופעמיים פולנסקי בתל אביב וירושלים, קישלובסקי בחולון ופנינה אמיתית של שינדו בהרצליה. כמו כן החדשים של אלן רנה ואנדריי זוויאגינצב בתל אביב, וקלאסיקות מהגל החדש הצ'כי והאחים טאביאני בבירה. צפיה מהנה.

יום ראשון 04.11

סינמטק תל אביב

18:30 – פרופסור ממלוק (קונרד וולף, 1961, מזרח גרמניה, 100 דקות)

הסרט השני ברטרוספקטיבה לבמאי המזרח גרמני קונרד וולף הוא עיבוד לספרו של אביו פרידריך וולף, שנכתב בזמן גלותם ברוסיה (ואף זכה לעיבוד רוסי ב-1938, שהוקרן שבוע שעבר), על רופא יהודי בגרמניה של 1933 שמכחיש את עליית האנטישמיות במדינתו עד שהיא פוגעת בו אישית. סרטיו של וולף היו הראשונים בגרמניה שהתייחסו באופן ישיר לעבר הנאצי, ולמרות שהם נעשו במזרח גרמניה, שם היה קל יותר אידיאולוגית לתקוף את גרמניה "הישנה", הם עדיין מצטיינים בריאליזם ומורכבות פסיכולוגיים, אם לשפוט לפי הסרט הראשון ברטרוספקטיבה שצפיתי בו ביום חמישי, כוכבים.

יום שני 05.11

סינמטק תל אביב

19:00 – השמיים המחולקים (קונרד וולף, 1964, מזרח גרמניה, 110 דקות)

אישה צעירה וגבר המבוגר ממנה בעשר שנים מנהלים מערכת יחסים מצליחה למרות הבדלי הגיל ביניהם, עד שהעסק של הגבר נופל והוא נאלץ לערוק למערב גרמניה, באחד מסרטיו הקודרים של וולף, על המתחים והבעיות של גרמניה החצויה והמסוכסכת בינה לבין עצמה.

סינמטק ירושלים

19:00 – דליקטסן (ז'אן-פייר ז'נה ומארק קארו, 1991, צרפת, 90 דקות)

הסרט שהזניק את הקריירה של מארק קארו (שמעט נשכח מאז) וז'אן-פייר ז'נה (שהפך לכוכב אחרי אמלי, אותו ביים לבד), הוא חגיגה ויזואלית מלאת המצאות והומור מקאברי, על בית דירות שמנוהל ע"י קצב שמגיש לדייריו בשר אדם, בחברה בה מזון נהיה מצרך יקר ערך. מצד אחד הסרט שייך לתקופתו, כממשיך של ה-Cinema du Look, הסגנון האולטרה-מסוגנן ששלט בקולנוע הצרפתי של שלהי שנות השמונים, עם במאים כלוק בסון, ז'אן-ז'אק ביינקס ולאו קאראקס, ומצד שני הוא גם מבשר של תקופה חדשה, אירונית ואלימה יותר, שתתאפיין גם בסרטים בסגנונות שונים כמו I Stand Alone הפרוורטי של גספר נואה (שגם במרכזו עומד קצב סדיסטי) או השנאה הריאליסטי של מתייה קסוביץ', שיהפוך לשחקן קבוע בסרטיו הבאים של ז'נה. למרות שזו יצירת ביכורים, קארו וז'נה, בעיני לפחות, לא יחזרו לשיאים של הסרט הזה, שבו הדומיננטיות של הסגנון טרם הפכה למעיקה.

יום שלישי 06.11

סינמטק תל אביב

18:30 – הייתי בן 19 (קונרד וולף, 1967, מזרח גרמניה, 120 דקות)

סרטו החשוב ביותר של וולף מבוסס על חוויותיו כמפקד בן 19 בצבא האדום של עיירה גרמנית כבושה. כמו וולף, גם הדמות הראשית כאן היא חייל שברח עם משפחתו מגרמניה הנאצית אל ברית המועצות, וחזר כחייל אל מקום אותו הוא מכיר אבל אינו מסוגל להבין, כשהוא עקור מצד אחד ממולדתו אך גם לא שייך לחלוטין למדינתו החדשה. העובדה שהסרט נעשה במזרח גרמניה ובתמיכת הצבא האדום אמנם מנעה מוולף לתאר את הזוועות שהרוסים בתורם היו אחראים להם בגרמניה, אבל הסרט עדיין נחשב לבעל ערך אמנותי בשל העיסוק שלו בזיכרון, בזוועות מלחמת העולם השניה ובדואליות של הנפש המזרח-גרמנית, שמועברים דרך סגנון אישי וריאליסטי.

סינמטק ירושלים

21:00 – מרגניות (ורה חיטילובה, 1966, צ'כוסלובקיה, 77 דקות)

לינדסי אנדרסון, אחד מהבמאים החשובים של תנועת ה-Free Cinema בבריטניה של שנות החמישים והשישים, אמר באותה תקופה שהקולנוע הצ'כי הוא החופשי ביותר שיש כרגע בעולם, ואם תראו את הסרט הזה תוכלו להבין למה. זוהי חגיגה אנרכיסטית של צבע, הומור אבסורדי, עריכה לא שגרתית, נסיוניות קולנועית ומשובת נעורים, שבמרכזה עומדות שתי עלמות צעירות המחליטות לפרוק כל עול (אבל בחינניות) והבמאית הולכת אחריהן במבע הקולנועי שלה. חיטילובה והתסריטאית/מעצבת אסתר קרומבכובה היו הקול הנשי הדומיננטי באותו תור זהב של הקולנוע הצ'כי מ-1963 עד לטנקים הסובייטים של 1968, שנקרא האביב של פראג, וזהו במידה רבה שיא יצירתן. מצד אחד מדובר בסרט שמושפע מאד מהגל החדש הצרפתי, אך הוא גם ישפיע עליו בחזרה, כמו שניתן לראות בדמיון שהוא נושא לסרט שיצולם 8 שנים אחריו, סלין וז'ולי יוצאות לשייט של ז'אק ריווט מ-1974.

מרגניות. אנרכיזם נשי מימי האביב של פראג

יום רביעי 07.11

סינמטק תל אביב

19:00 – עוד לא ראיתם כלום (אלן רנה, 2012, צרפת, 115 דקות)

טרום בכורה לסרטו החדש של אלן רנה, שחגג 90 ביוני האחרון ועדיין עושה סרטים באופן קבוע, כאחד מהשרידים האחרונים שעדיין פעילים כיום לגל החדש הצרפתי ולקולנוע המודרניסטי בכלל.  כרגיל אצל רנה, גם כאן מדובר בפאזל אינטלקטואלי שמשחק על הגבולות בין הבדיון למציאות, דרך עיסוק באמנות וזיכרון. מחזאי ותיק נפטר ומורה בצוואתו ל-13 משחקניו הותיקים (שמשחקים את עצמם, וביניהם רבים משחקניו הקבועים של רנה בשנים האחרונות) לצפות בצילום של של עיבודו למיתוס של אורפאוס ואורידיקה, שמבוצע ע"י קבוצת שחקנים צעירה. הם צריכים לקבוע האם הוא ראוי לעלות על הבמה, ובזמן הצפיה הם בעצמם חוזרים לתפקידיהם הישנים בזיכרונם. סביר להניח שמי שמכיר את הקולנוע של רנה מעשרים השנים האחרונות כבר יודע למה לצפות, אלו שמכירים אותו מיצירותיו הקלאסיות יופתעו מהבורגנות שנחתה עליו, ואלה שאינם מכירים את עבודתו בכלל בוודאי ירתעו בתחילה מהחידתיות של סרטיו. אבל סרט חדש של רנה הוא תמיד סוג של נווה מדבר אינטלקטואלי בנוף הצחיח של הקולנוע בן זמננו, ורק בשביל זה כבר שווה לנסות אותו.

סינמטק הרצליה

19:00 – אוניבבה (קנטו שינדו, 1964, יפן, 103 דקות)

אם יש סרט אחד השבוע ששווה להתאמץ לראות אותו על מסך גדול, הנה הוא. יצירת המופת המסוגננת של קנטו שינדו מבוססת על מעשיית עם בודהיסטית בה אמו המגוננת של חייל שלא שב הביתה מפחידה את גיסתה הצעירה עם מסכה שהיא עוטה על פניה כנקמה על חוסר הנאמנות שלה, עד שהמסכה נדבקת לפניה של האם, והתוצאות ההרסניות לא מאחרות לבוא. התיאור הריאליסטי של העוני והברוטליות במאה ה-14, הצילום עוצר הנשימה שמלא בדימויים ויזואלים מלאי דמיון של בידוד, אימה ומיניות מודחקת, והמוזיקה הכמו-שבטית שהולמת כל העת ברקע, הופכים את הסרט הזה לחוויה חושית בלתי נשכחת, מהמרתקות שיש לקולנוע היפני להציע.

סינמטק חולון

20:30 – שלושת הצבעים: כחול (קז'ישטוף קישלובסקי, 1993, צרפת, 98 דקות)

הראשון בטרילוגיית צבעי המהפכה של קישלובסקי (השניים האחרים יוקרנו בשבועיים הבאים), על אישה צעירה בגילומה של ז'ולייט בינוש, שאוטמת את עצמה לעולם ולרגשותיה לאחר שאיבדה את בעלה ובתה בתאונת דרכים, עד שמוזיקאי שמתחקה אחר יצירותיו של בעלה מצליח לסדוק את החומות שהיא בנתה סביבה. דרך שימוש מבריק במוזיקה, בעריכה, ובעיקר בצבע, קישלובסקי יצר סרט שהוא אמנם יבש וקר עד כדי קיפאון, אך גם בעל מורכבות רגשית וקולנועית שמי שהסרט יצליח לדבר אליו יוכל לצלול לתוכן. לפני הסרט תהיה הקדמה קצרה של המרצה ארז דבורה על הטרילוגיה.

סינמטק ירושלים

19:45 – סרטים קצרים של רומן פולנסקי בליווי מוסיקה חיה (רומן פולנסקי, 1957-1962, פולין)

ראו יום שישי.

21:30 – סכין במים (רומן פולנסקי, 1962, פולין, 90 דקות)

ראו יום חמישי.

21:30 – פאדרה פאדרונה (פאולו וויטוריו טאביאני, 1977, איטליה, 133 דקות)

כאילו היום הזה לא היה עמוס כבר, בא סינמטק ירושלים ונותן גם משהו הערב לאלו שגרים דרומית לגוש דן. ומדובר בסרט שלא נופל כלל מהאחרים – אולי סרטם הטוב ביותר של האחים טאביאני, שזכה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן. הסרט מבוסס על האוטוביוגרפיה של גאווינו לדה, בלשן ידוע שם באיטליה, שגדל בכפר מבודד בסרדיניה והיה אנאלפבית עד גיל 20 עקב החלטתו של אביו לעקור אותו מבית הספר כדי שיעזור לו בעבודת המרעה. המתח בין החיים הכפריים לקידמה, בין שלטון האב המסורתי לעצמאות היחיד המודרנית (משמעות השם באיטלקית היא "אבא אדון") והצמא האנושי לידע עומדים במרכז הסרט המרתק הזה, שעושה שימוש מפתיע בכלי המבע הקולנועיים בשביל לומר משהו על ילדות, התבגרות, שפה ואף השפה הקולנועית עצמה. אם עלילת הסרט נשמעת מוכרת קצת, זהו אולי בגלל ההשפעה של הסרט על עטאש – צימאון, סרטו של תאופיק אבו-ואיל שלוקח את אותה דמות אב המתנגדת להשכלה וקידמה ושותל אותה במשפחה ערבית בישראל של ימינו.

אוניבבה. אלימות ומיניות מודחקת במאה ה-14 ביפן

יום חמישי 08.11

סינמטק תל אביב

19:00 – סכין במים (רומן פולנסקי, 1962, פולין, 94 דקות)

חדי העין מביניכם ודאי הבחינו שזהו כבר הסרט החמישי בהמלצות השבוע שמוקרן בסינמטק תל אביב לפני השעה שמונה, וממשיך להוכיח את סדר העדיפויות העקום משהו של קובעי התכניה (גם אם להגנתם אפשר להניח שזה מוכתב מטעם הקהל). בכל אופן, כדאי לנסות ולהגיע לסרט שהוא אחת היצירות המכוננות של הקולנוע הפולני והמודרניסטי כאחד. סרטו הראשון באורך מלא של פולנסקי והאחרון שיביים בפולין, שנכתב ע"י יז'י סקולימובסקי, במאי פולני גדול בזכות עצמו (שגם יהגר שנים ספורות לאחר מכן), מתרחש כמעט כולו על יאכטה אליה זוג נשוי מזמין סטודנט צעיר לסופשבוע עמוס במתח מיני, משחקים פסיכולוגיים, מאבקי כוח  ואלימות שכפי שעולה משם הסרט, נמצאת כל הזמן מתחת לפני השטח. כמו בסרטו האחרון, גם כאן פולנסקי מוציא את המקסימום מהאחדות האריסטוטלית של זמן, מקום ועלילה, ומניח כבר בתחילת הקריירה שלו את כל היסודות שילוו אותו לאורך מכלול יצירתו. שימו לב גם לפסקול הג'אז הנהדר של קז'ישטוף קומדה, שימשיך להלחין את כל סרטיו של פולנסקי, לרבות תינוקה של רוזמרי, עד למותו ב-1969.  וזה לא הפולנסקי האחרון להשבוע.

סינמטק ירושלים

21:00 – השמיים המחולקים (קונרד וולף, 1964, מזרח גרמניה, 110 דקות)

ראו יום שני.

סכין במים. אלימות מתחת לפני השטח בלב ים

יום שישי 09.11

סינמטק תל אביב

21:30 – סרטים קצרים של רומן פולנסקי בליווי מוסיקה חיה (רומן פולנסקי, 1957-1962, פולין)

לרגל יום העצמאות של פולין המכון הפולני מארח סדרה של הקרנות בליווי מוסיקה חיה, יוזמה מעניינת שנותנת הזדמנות נדירה לראות את סרטיו הקצרים של פולנסקי על מסך גדול. כמו שכל סטודנט לקולנוע יודע, יצירותיו הסטודנטיאליות של פולנסקי הם קלאסיקה בפני עצמן של קולנוע קצר, ובמיוחד 2 אנשים וארון, אלגוריה אבסורדית על שני אנשים היוצאים מהים עם ארון, נזרקים מכל מקום אליו הם הולכים ובסוף חוזרים למקום ממנו באו. את הסרטים תלווה להקת Sza-Za, שמשלבת מוסיקה אלקטרונית וכלים אקוסטים קלאסיים.

יס 3

22:00 – הילד עם האופניים (ז'אן-פייר ולוק דארדן, 2011, בלגיה, 83 דקות)

לכאורה, האחים דארדן עושים בסרטם החדש שוב את אותו טריק – דמות צעירה וחסרת מנוח מסתובבת ברחובות בלגיה ומנסה להתמודד עם קשיי הקיום של חיים במעמד הנמוך. אבל הואריאציות הקטנות שהאחים דארדן מכניסים לנוסחה שלהם מספיקות בשביל להפוך את מרבית סרטיהם לבעלי ערך, בזכות ההומניזם הבלתי סנטימנטלי והמורכב שלהם, והסרט הזה אינו שונה. במרכזו עומד ילד שאביו ויתר עליו ומאומץ ע"י ספרית שנקשרת אליו. אך הילד לא ויתר על האב ומנסה ללא לאות למצוא אותו ולחדש את הקשר, גם כשברור שלאב פשוט לא אכפת ממנו. הסצנות האלה הן כצפוי קורעות לב, אך הדארדנים כהרגלם נמנעים מסנטימנטליות או שיפוטיות ונותנים לדמויות להניע את עצמן לעבר ההתנגשויות שהבחירות שלהם מובילות אותן אליהן. בשבוע שעבר שודר באותו ערוץ סרטו החדש של קאוריסמקי שעוסק בנושאים דומים, אך זה בעיני המוצלח מביניהם, ולו בשל דמותו של הילד שכמו איזה דינמו חסר מעצורים ממשיך לנוע בלי להתחשב בדבר.

יום שבת 10.11

21:30 + 13:30 – ילנה (אנדריי זוויאגינצב, 2011, רוסיה, 109 דקות)

סרטו החדש של במאי השיבה, שממשיך להציג את חומרתה של הנפש הרוסית דרך עיסוק ביחסים משפחתיים טעונים. במרכז העלילה עומד זוג מבוגר שמנהל מערכת יחסים של פרק ב'. הוא גבר קר ואמיד והיא רעיה צייתנית וצנועה, עד שלאחר התקף לב הוא מחליט להוריש את הונו לבתו, והיא מבינה שתקוותיה לעזור לבנה הבטלן נמוגו, ומחליטה לצאת למאבק. הסרט זכה בפרס חבר השופטים במסגרת מבט מסוים בפסטיבל קאן. שימו לב שהוא יוקרן גם בצהריים בשעה 13:30 וגם בערב ב-21:30.

סרטי השבוע 28.10-03.11

שבוע מגוון אך בעייתי לתל-אביבים יש לנו, עם שתי הקרנות מסקרנות אך בשעה לא נוחה, ושתי קלאסיקות מעוררות קנאה מחוץ לעיר. סינמטק ירושלים ממשיך לבצע את מלאכתו נאמנה עם הקרנה של סרטים חשובים מהעבר, סינמטק חולון חותם את המחווה לארנסט לוביטש וסינמטק הרצליה פותח את זו של קנטו שינדו. צפייה מהנה.

יום ראשון 28.10

סינמטק תל אביב

16:30 – הנשף (אטורה סקולה, 1982, איטליה/צרפת, 108 דקות)

הסרט החשוב ביותר במיני-מחווה שנערכת לאטורה סקולה החודש. ללא דיאלוגים ובאולם ריקודים צרפתי אחד לאורך חמישים שנה, סקולה פורש את ההיסטוריה של אירופה במאה העשרים דרך השינויים במוזיקה, בריקודים, בתלבושות ובאינטראקציה הדוממת בין האנשים, שנשארים אותן דמויות ככל שהעשורים חולפים. הסרט היה מועמד לאוסקר לסרט הזר וזכה בפרס דב הכסף בפסטיבל ברלין.

סינמטק ירושלים

19:00 – רצח טרוצקי (ג'וזף לוסי, 1972, צרפת/איטליה/בריטניה, 103 דקות)

מעניין שסיפור חייו של לאון טרוצקי – המהפכן הרוסי שהיה אחד מבכירי המהפכה הבולשביקית והתנגד לעלייתו של סטאלין, שהגלה אותו ב-1929 ולבסוף התנקש בו במקסיקו ב-1940 – לא זכה ליותר עיבודים קולנועיים. סרטו של ג'וזף לוסי, שפחות או יותר הוגלה בעצמו בשנות החמישים מארה"ב ע"י ועדת מקארת'י, הוא כנראה הידוע ביותר מביניהם. עם ריצ'רד ברטון בתפקיד טרוצקי, אלן דלון ורומי שניידר.

21:15 – כרוניקה של מוות ידוע מראש (פרנצ'סקו רוזי, 1987, איטליה/צרפת/קולומביה, 110 דקות)

עיבודו של הבמאי הפוליטי והריאליסטי פרנצ'סקו רוזי לנובלה של גבריאל גרסיה מרקס, אייקון הריאליזם המאגי. התוצאה היא סרט שמציג מבט ריאליסטי על התרבות של אמריקה הלטינית יחד עם צלילה אל תוך הנפש האנושית, דרך רשומון לא ליניארי של עדויות על הרצח שפותח את הסרט ולא מפתיע איש, אך גם לא גורם לאיש לנסות לעצור אותו, למרות שהתרחש באמצע היום בכיכר העיר. על האדפטציה אחראי טונינו גרה, אחד מבכירי תסריטאי איטליה, שאחראי לכמה מהתסריטים החשובים של פליני, אנטוניוני, וגם אנגלופולוס, שמת חודשיים לפני שגרה עצמו נפטר במרץ האחרון, בגיל 92.

יום שני 29.10

סינמטק ירושלים

19:00 – M – הרוצח ביננו (פריץ לאנג, 1931, גרמניה, 100 דקות)

זה לא סוד שסינמטק ירושלים הוא המקום היחיד בארץ בו ניתן באופן קבוע לראות קלאסיקות מתחלפות על מסך גדול, ועדיין אי אפשר לתל אביבי כמוני שלא להתפקע מקנאה בשל הקרנה של M, הקלאסיקה הבלתי מעורערת של פריץ לאנג, על מסך גדול בעיר הבירה. מה ניתן לומר על סרט כזה בכמה שורות? פריץ לאנג משתמש בסיפורו של רוצח סדרתי המטיל אימה על רחובות העיר, נלכד ע"י העולם התחתון, ורגע לפני שנעשה בו לינץ' מתגלה כמשוגע תמים וחסר ישע, כאלגוריה לעליית הפאשיזם, האימה שטמונה בשלטון הרוב והמורכבות האפלה של הנפש האנושית, בין יתר הדברים. השימוש החלוצי בסאונד (בתקופה בה עדיין לא ידעו לחלוטין מה לעשות איתו), הארכיטקטורה והצילום האקספרסיוניסטיים שמלאים בצללים ובזוויות חדות כדי ליצור אווירה של אימה שנמצאת מתחת לפני השטח, וההופעה הבלתי נשכחת של פיטר לורה (כיום הוא זכור בעיקר בשל תפקידו כאוגרטה בקזבלנקה), הם רק חלק מהסיבות לראות שוב את היצירה הבלתי נשכחת הזאת.

M (קולאז'). יצירת מופת אקספרסיוניסטית

יום שלישי 30.10

סינמטק תל אביב

16:30 – הגברת עם הכלבלב (יוסף חייפיץ, 1959, ברה"מ, 89 דקןת)

מצד אחד זה מבורך שסינמטק תל אביב התחיל להשקיע יותר בהקרנות של סרטים ישנים בזמן האחרון. מצד שני ההרגל לשים אותם בשעות אחה"צ המוקדמות קצת הורס את הפואנטה (זהו כבר הסרט השני השבוע שסובל משעת ההקרנה הגריאטרית של ארבע וחצי), ומונע מכל בנאדם עם איזושהי סוג של מחויבות אחרת להגיע אליהם. נקווה שכשיפתח האגף הישן שוב ויתווספו אולמות, ימצא להם זמן הקרנה הגיוני יותר.  בכל אופן, נראה ששווה להתאמץ בשביל העיבוד הזה לסיפור הקלאסי של צ'כוב, על רומן חשאי בין גבר ואישה הנמצאים בנישואין בלתי מאושרים, אך כבולים ע"י המוסכמות של החברה הבורגנית לא לממש את אהבתם עד הסוף. השילוב בין רומנטיקה רוסית וניואנסים צ'כוביים גרם לסרט לזכות לתשומת לב רבה כשיצא כולל מועמדות לפרס דקל הזהב בקאן.

סינמטק חולון

20:30 – להיות או לא להיות (ארנסט לוביטש, 1942, ארה"ב, 99 דקות)

המחווה הקצרה לארנסט לוביטש בסינמטק חולון מסתיימת עם היצירה המופלאה הזאת, שהיא כנראה אחד הסרטים המצחיקים ביותר בתולדות הקולנוע, גם היום, 70 שנה אחרי שנעשתה. בתיאטרון פולני בורשה הכבושה, קבוצת שחקנים מתגייסת לעזור למאבק נגד הנאצים ע"י התחזות לבכירים גרמנים, ביניהם היטלר עצמו בסצנה מצחיקה במיוחד. השילוב בין קומדיה רומנטית, מותחן ריגול ופארסה של החלפת זהויות, מנוהל ללא רבב בידי לוביטש, שמתזמר את התסריט המסועף והמבריק (וכאמור, גם המאוד מצחיק) בלי שניכרת ולו טיפת מאמץ. חובה לכל חובב של קומדיה או קולנוע שטרם ראה את הקלאסיקה הזאת. לפני הסרט תהיה הקדמה של אמיר וולף.

יס 3

22:00 – שבויה (ברילאנטה מנדוזה, 2011, פיליפינים/צרפת, 116 דקות)

הבמאי הפיליפיני העולה ברילאנטה מנדוזה התפרסם בזכות סרטו מ-2009 קינאטאי (עליו הוא זכה בפרס הבימוי בפסטיבל קאן) שכלל סצנות קשות של אלימות וביתור גופות. גם בסרט הזה הוא לא חוסך את שבטו מצופיו, גם אם ברמה מעט פחות קיצונית. זהו סיפורם האמיתי (או יותר נכון, מבוסס על שילוב בין כמה מקרים אמיתיים) של קבוצה של תיירים בפיליפינים שנחטפים ע"י ארגון טרור איסלאמי ומוחזקים כבני ערובה, עם איזבל הופר כבת ערובה שלא מפחדת להתעמת איתם, ועבודת מצלמה רועדת במיוחד שאמורה להחזיק גם את הצופה בסוג של עינוי.

יום רביעי 31.10

אין סרטים.

יום חמישי 01.11

סינמטק תל אביב

21:00 – כוכבים (קונרד וולף, 1959, מזרח גרמניה, 92 דקות)

הסרט הראשון במחווה שעורך הסינמטק לאחד מחשובי הבמאים של מזרח גרמניה, קונרד וולף. כמו רבים מסרטיו, גם זה מתרחש בזמן מלחמת העולם השניה ועוקב אחר חייל ורמאכט בעל נפש אמנותית שמוצב בכפר בולגרי, אליו מגיעים קבוצה של יהודים בדרכם לאושוויץ. הוא מתאהב באופן בלתי צפוי באחת האסירות ונאלץ להתעמת עם המערכת שאותה הוא משרת. לפני הסרט תהיה הקדמה של חוקר הקולנוע הגרמני לותאר ביסקי. מוקדם יותר, ב-18:30 יוקרן פרופסור ממלוק, סרט רוסי מ-1938 שוולף עשה לו רימייק מאוחר יותר, על מנתח יהודי שנרדף ע"י הנאצים אך מעיז לדבר נגדם.

יום שישי 02.11

סינמטק תל אביב

20:00 – שדות החיטה האדומים (ז'אנג יימו, 1987, סין, 92 דקות)

הבמאי הסיני ז'אנג יימו ידוע כיום בעיקר בזכות ספקטקלים של פעולה כמו גיבור ומחול הפגיונות, אך בתחילת דרכו הוא היה במאי של סרטים דרמטיים יותר, שמתרחשים בכפר, לרוב בתחילת המאה ועוסקים בנשים שנמצאות בקונפליקט עם המוסכמות של החברה הסינית. כאן, בסרטו הראשון, כל האלמנטים הללו כבר נמצאים, כולל השימוש המרהיב שלו בצבע והשחקנית הקבועה שלו גונג לי, בתפקיד אשה צעירה הנשלחת להינשא לגבר מבוגר החולה בצרעת ומתאהבת במשרתו הצעיר. לאחר שהזקן מת, היא ומאהבה חיים ביחד ומייצרים יין מחיטת הדורה האדומה שבשם הסרט, אך הכיבוש היפני הברוטלי של סין פורץ ומפר את האידיליה.

22:00 – אנטי-ויראלי (ברנדון קרוננברג, 2012, קנדה/ארה"ב, 110 דקות)

סרטו של בנו של דיוויד קרוננברג עורר תגובות קוטביות כשהוקרן בפסטיבל אייקון האחרון (בו הוא גם התארח), מה שבאופן טבעי מעורר סקרנות לגביו. כמו בסרטיו של האב, גם כאן יש שימוש מעורר אי-נחת (בלשון המעטה) בגוף ובקשר בינו ובין טכנולוגיה, ובמצבי אנומליה שלו. זהו סרט מד"ב שמתרחש בעתיד בו מעריצים מוכנים להידבק במחלות שבהם לוקים מושאי ההערצה שלהם, רק כדי להרגיש קרובים מעט יותר אליהם. מעניין שדווקא בשנים האחרונות קרוננברג האב מואשם בכך שהתברגן מאז הימים של סרטי המד"ב הפרוורטים שבהם התמחה בראשית הקריירה שלו, אז הנה בא בנו ונוטל את המושכות, בסרט פרוורטי לא פחות שגרם לרבים לצאת מהאולם באמצע הסרט בחודש שעבר. בשביל חובבים של קרוננברג המוקדם, זה סימן טוב.

יס 3

22:00 – חוף מבטחים (אקי קאוריסמקי, 2011, צרפת/פינלנד, 88 דקות)

סרטו האחרון של קאוריסמקי ממשיך את המגמה בה לב הקרח של הבמאי הפיני בעל ההומור היבש והעגום מפשיר, והופך לאופטימי ואוהב אדם יותר, גם אם בסרט הזה יש מעט תחושה של מתקתקות. זהו סיפורו של נער אפריקאי שמגיע לעיר הנמל הצרפתית לה האבר, שם הוא מוצא מחסה אצל מצחצח נעליים מבוגר שמכניס אותו לביתו. מצחצח הנעליים הזה מגולם ע"י אנדרה ווילמס, ונקרא מרסל מרקס, כשם אותה דמות ששיחק בסרטו הצרפתי הקודם של קאוריסמקי, חיי הבוהמה, מ-1992. בחינת ההבדלים בין אותו סרט ספוג ניכור ואירוניה (שמובעת גם בשמה של הדמות) לבין הסרט הזה, תגלה לכם הכל אודות השינוי שעבר קאוריסמקי מאז.

אנטי-ויראלי. מד"ב פרוורטי מבית קרוננברג

יום שבת 03.11

סינמטק תל אביב

15:00 – מחפש השמש (קונרד וולף, 1958/1972, מזרח גרמניה, 111 דקות)

זונה טובת לב, נקלעת יחד עם יתומה שהיא מאמצת למחנה עבודה להפקת אורניום במזרח גרמניה של אחרי המלחמה, שם שני גברים נאבקים על ליבה. סרטו של קונרד וולף אינו מבקר באופן מוצהר את המשטר ואפילו משמש כמעין תעמולה אנטי-פשיסטית ופרו-סוציאליסטית, אך בגלל שעסק בחימוש גרעיני, נושא שהיה טעון באותו זמן, הוא הוחרם על מנת לא לעצבן את הרוסים ויצא רק 14 שנה לאחר צילומיו.

סינמטק הרצליה

18:00 – חייו של צ'יקוזאן (קנטו שינדו, 1977, יפן, 119 דקות)

כבר כמה שנים שסינמטק הרצליה הוא בית חם לקולנוע היפני, ובאופן קבוע מארח הקרנות ומחוות של סרטים יפנים עכשוויים וקלאסיים. החודש הוא עושה מצווה חשובה ומביא את המחווה לקנטו שינדו שהתקיימה בפסטיבל חיפה האחרון, לסיבוב נוסף במרכז. טוב יעשו שאר הסינמטקים אם יקחו אותה גם לאחר מכן. שינדו, שמת השנה בגיל 100, הוא אחד מהבמאים היפנים שאני אישית הכי אוהב, ובאופן כללי אחד מהמשמעותיים ביותר שיצאו מיפן גם אם שמו אינו מוכר כמו של אוזו, קורוסאווה ומיזוגוצ'י. הסרט הזה הוא אמנם יצירה מינורית יותר בקורפוס שלו, אבל כמו רבים מסרטיו הוא עוסק בעולמו של אמן, במקרה הזה טרובדור נודד, שהסרט משלב בין סיפור חייו המומחז וקטעים המתעדים אותו בעת הופעה.

סרטי השבוע 21.10-27.10

לאחר השבוע הקודם שהיה עמוס בכל טוב, הפעם יש שבוע די חלש, כנראה באופן טבעי. וכשהסינמטק בתל אביב שותק, אלה של הרצליה וחולון מרימים את ראשם עם שני סרטים שיתנו סיבה השבוע לצאת מגבולות העיר. בירושלים ממשיכים עם מטעמים משנות השמונים ולאמיצים יש גם מועדון של קולנוע נסיוני בחלל תל אביבי מחתרתי. צפיה מהנה.

יום ראשון 21.10

סינמטק ירושלים

21:15 – בגידה (דייוויד יו ג'ונס, 1983, בריטניה, 95 דקות)

סרטו הקלאסי של הרולד פינטר (על הסרט חתום במאי הטלוויזיה דיוויד יו ג'ונס, אבל פינטר, שעיבד את המחזה שלו לתסריט, הוא היוצר האמיתי כאן) על משולש רומנטי שמסופר מהסוף להתחלה, הפך מאז כבר לנקודת התייחסות בסיסית לסוג כזה של סרטים, שנהיו נפוצים בעשור האחרון. עם ג'רמי איירונס כשעוד היה צעיר ויפה, ובן קינגסלי כשעוד השתתף בסרטים שתואמים את רמתו.

יום שני 22.10

הצימר (הגדוד העברי 5, תל אביב)

21:00 – שירין (עבאס קיארוסטמי, 2008, איראן, 90 דקות)

למי שלא מכיר, המועדון המחתרתי הצימר שמוקדש בד"כ להופעות נויז וערבים של אמנות נסיונית, הוא מזה כמה שנים בית ל-Visionary Film Club, מועדון ההקרנות של הבמאי והמרצה חן שיינברג שמוקדש לקולנוע נסיוני ולא קונבנציונלי. הפעם מוקרנת שם יצירה יחסית מתונה, של במאי שעובד לרוב בקולנוע עלילתי, אך קיארוסטמי תמיד טישטש ביצירתו את הגבול בין קולנוע נרטיבי לנסיוניות, וכאן הוא לוקח את זה צעד אחד קדימה. הסרט מורכב מקונספט שנוסה כבר בעבר (ע"י אינגמר ברגמן באוברטורה לחליל הקסם שלו, וביצירת המופת התיעודית הקצרה של הרץ פרנק 10 דקות אחרי) שבו התיעוד של מופע מוקדש לא למה שקורה על הבמה, אלא לפנים של הצופים המתבוננים בו. כאן אלו 114 שחקניות איראניות וז'ולייט בינוש אחת, הצופות בהצגה המבוססת על אגדת עם פרסית מהמאה ה-12. לפני הסרט שיינברג יתן הקדמה קצרה, ויוקרן גם סרטו הקצר של קיארוסטמי מ-2006 שטיח.

שירין. לצפות בצופים

יום שלישי 23.10

סינמטק חולון

20:30 – אנג'ל (ארנסט לוביטש, 1937,ארה"ב, 88 דקות)

בשקט בשקט מתקיימת לה מיני-רטרוספקטיבה ללוביטש בסינמטק חולון, ולמרות שהיא כוללת רק 4 סרטים, היא עדיין מבורכת (ואפשר לקוות שהיא תגיע גם לסינמטקים הנוספים). כהרגלו, הוא יוצר כאן קומדיה רומנטית שעוקצת בתחכום ובאלגנטיות את הבורגנות, דרך עיסוק בהעמדות פנים, בגידות ומשחקי מעמדות. למרות שבסרט מככבת מרלן דיטריך והתסריט הוא של סמסון רפאלסון, ששיתף פעולה עם לוביטש בכמה מסרטיו הגדולים ביותר, הסרט נכשל קופתית וביקורתית עם יציאתו, אבל זכה לאורך השנים בעניין מחודש והיום נחשב לאחד מסרטיו החשובים. לפני הסרט תהיה הרצאה של אמיר וולף.

יום רביעי 24.10

סינמטק הרצליה

21:30 – נער פוגש נערה (ליאו קאראקס, 1984, צרפת, 100 דקות)

סרט הביכורים של הבמאי שבשנות השמונים גילם את רוח הנעורים, התשוקה והרומנטיקה בצרפת ומאז קצת איבד כיוון (סרטו החדש, Holy Motors, עורר מהומה גדולה בפסטיבל קאן האחרון, עם תגובות מאוד קוטביות לכאן ולכאן). הסרט הזה, שאותו הוא ביים בגיל 24, הוא גם הראשון בטרילוגיית "אלכס" שלו, על שמה של הדמות הראשית בכל הסרטים הללו, האלטר-אגו של קאראקס אותו מגלם דני לוואן. כמו בסרטים הבאים והידועים יותר בטרילוגיה – זה אצלה בדם והנאהבים מפריז – גם כאן מדובר בסיפור אהבה לא שגרתי בין שתי דמויות אבודות ובודדות, כשכאן העובדה שמדובר בקולנוען צעיר נותנת הזדמנות לקאראקס להכניס גם שלל מחוות קולנועיות. מומלץ לכל מי שרוצה לראות איך נראה קולנוע אמנותי צעיר באמת, על חוסר האחריות והתשוקה שבו, שכל כך חסרים בשנים האחרונות בעולם הארטהאוס שמעדיף להיות מאופק וחסכוני בלי יותר מדי סיכונים או העזה סגנונית ולא תוכנית.

יום חמישי 25.10

סינמטק ירושלים

20:30 – פאסיונה ד'אמורה (אטורה סקולה, 1980, איטליה, 117 דקות)

כפי שאמרנו בשבוע שעבר, הסינמטקים החליטו להקרין כמה מיצירותיו של אטורה סקולה החודש, למרות שלא מדובר ברטרוספקטיבה של ממש. כולם, אגב, משנות השמונים ומעלה, ומייצגים את הפן הדרמטי בעבודתו, שכן סקולה הוא במקור כותב של קומדיות שהפך לבמאי שהצטיין בשילוב הדרמטי והקומי יחד עם טיפול בעברה ובמצבה הנוכחי של איטליה. בסרט הזה, שמתרחש בשלהי המאה ה-19, חייל איטלקי נשלח למוצב רחוק מאהובתו היפה, שם הוא נקשר למשוגעת כעורה אך מלאת תשוקה. משל על מקומם של היופי, הכיעור, התשוקה והמניפולציה ביחסים בין גברים לנשים ובחברה בכלל.

יום שישי 26.10

יס 1

21:30 – אלוהי הקטל (רומן פולנסקי, 2011, צרפת/גרמניה/פולין/ספרד, 80 דקות)

לאחר שחרורו ממעצר הבית הממושך בו היה נתון בעקבות משפט הפדופיליה שארה"ב עדיין עורכת נגדו, פולנסקי באופן טבעי בחר לעבד את המחזה הקאמרי של יסמינה רזה שזכה להצלחה גדולה בברודוויי, שמפרק לגורמים את הבורגנות האמריקאית. שני זוגות הורים לילדים שהתקוטטו ביניהם – ג'ון סי. ריילי וג'ודי פוסטר מול קייט וינסלט וכריסטוף וולץ – נפגשים בשביל ליישב את הסכסוך באופן תרבותי, אבל הדירה הניו-יורקית הסולידית שבה הם נפגשים הופכת לזירת התגוששות מילולית ופסיכולוגית, שבה נחשפים היחסים בין בני הזוג, הצביעות של התרבות האמריקאית, וההכחשה של החברה בכלל של היסודות האלימים שמבעבעים בה. כריסטוף וולץ ממשיך את המומנטום מממזרים חסרי כבוד וגונב את ההצגה לשאר השחקנים המוכרים יותר ממנו, ופולנסקי מראה שוב מה הוא יודע לעשות בחלל מצומצם ועם טקסט מעולה.

אלוהי הקטל. פולנסקי נכנס בבורגנות האמריקאית

יום שבת 27.10

סינמטק ירושלים

14:00 – מרגרט (קנת' לונרגן, 2011, ארה"ב, 150 דקות)

ראו יום שבת של שבוע שעבר. הסרט יוקרן שוב בסינמטק ירושלים ביום שני ה-29.10 בשעה 20:30. מומלץ.