סרטי השבוע 16.06-22.06
יוני 15, 2013 2 תגובות
עונת הפסטיבלים בעיצומה, וימים ספורים לאחר שנחתם הפסטיבל הגאה, יתחיל בסוף השבוע הפסטיבל הבינלאומי לסרטי סטודנטים, שהוא למעשה בכיר פסטיבלי הקולנוע בתל אביב. הפסטיבל באופן מסורתי התקיים פעם בשנתיים, אך השנה לראשונה הוא מוגש במסגרת חד שנתית, כששנה אחת הוא יוקדש לתחרות בינלאומית ושנה אחת, כמו השנה, לתחרות ישראלית. אך למרות שרק ישראלים יתחרו בו, רשימת האורחים שלו לא מביישת אף פסטיבל אחר, והשנה כוללת במאים מסקרנים כפן-אק רטנרואנג, קתרין ברייה ונביל עיוש (עליהם יורחב בהמשך), שיערכו כיתות אמן וגם יוקרנו מסרטיהם, ואורח הכבוד יהיה במאי האימה האיטלקי הנערץ דריו ארג'נטו, שנוסף רק ברגע האחרון ועוד לא ברור אילו אירועים יהיו לכבודו. כמו כן הסינמטק ממשיך במלוא המרץ במחוות והרטרוספקטיבות השונות, כשהבולטות בהן היא הרטרוספקטיבה לאורי זוהר והמחווה לפסטיבל ירושלים, שבה יהיה ניתן לראות השבוע כמה מהסרטים המוקדמים של הבמאים הכי בולטים בעולם הקולנוע העכשווי. לכן גם השבוע התמקדתי רק בסרטים של סינמטק תל אביב, מה שלא אומר שיש פחות מעשרים מהם. צפיה מהנה.
יום ראשון 16.06
סינמטק תל אביב
19:00 – דיוקן + נוף (סרגיי לוזניצה, 2002, רוסיה, 29 דקות + סרגיי לוזניצה, 2003, רוסיה, 60 דקות)
יחד עם הבמאים ויקטור קוסקובסקי (The Belovs) וסרגיי דבורטסבוי (יום הלחם), סרגיי לוזניצה היה חלק מגל של דוקומנטריסטים רוסיים פיוטיים, שיצרו בשלהי שנות התשעים ותחילת שנות האלפיים סרטי תעודה מינימליסטיים, איטיים ועמוקים שבהם לנושא או לרצף ההתרחשויות יש פחות משמעות מלעצם האקט של ההתבוננות הקולנועית עצמה. כחלק מהמחווה לפסטיבל ירושלים מוקרנים שניים מסרטיו המוקדמים (מאז לוזניצה עבר לבימוי סרטים עלילתיים כמו סרט המלחמה בערפל מהשנה שעברה). שניהם מתעדים את הפינות הרחוקות של רוסיה הגדולה, כשהראשון מתבונן בכפר רוסי שבו כמה מתושבי הכפר מישירים מבט למצלמה, בעוד השני מתעד תחנת אוטובוס שעה תמימה בזמן אמת, שבה האנשים שמחכים לאוטובוס מהווים את הנוף שאותו המצלמה חוקרת ומתעדת. רצוי לראות בעיקר בשביל להיות מודעים לאלטרנטיבה שקיימת גם היום לקולנוע הדוקומנטרי המיינסטרימי שמתעניין תמיד באנשים ובנושאים בשביל מטרה מסוימת, ופעמים מעטות מתעניין בהם כמטרה שעומדת בפני עצמה.
דיוקן. ברוסיה עדיין עושים קולנוע תיעודי פיוטי
יום שני 17.06
סינמטק תל אביב
21:30 – כשהדמעות זולגות (וונג קאר-ווי, 1988, הונג קונג, 100 דקות)
עד לוונג קאר-ווי, הקולנוע של הונג קונג היה ידוע בעיקר בשל סרטי הפעולה שהוא היטיב להנפיק, יחד עם כוכבים ובמאים שהתפרסמו אחר כך במערב (ברוס לי, ג'ון וו וג'קי צ'אן למשל). קולנוע פיוטי היה מצרך יותר נדיר במדינה, אבל בסרטו הראשון קאר-ווי לקח את מוסכמות הז'אנר הפופולרי ביותר בארצו והשתמש בו לצרכיו. דרך סיפורם של שני גנגסטרים שנמצאים בשולי ארגון הפשע שהם שייכים לו אבל לא ממש מתאימים אליו, הוא חוקר את התמות שיעניינו אותו מאוחר יותר של אהבה, זהות ותלישות בעולם קר שמעוצב בצורה אסתטית ולירית, וגם משתמש במי שיהפכו לשני שחקניו הקבועים – אנדי לאו ומגי צ'ונג. גם ההקרנה הזאת היא כחלק מהמחווה לפסטיבל ירושלים ותתהדר בעותק משוחזר.
יום שלישי 18.06
סינמטק תל אביב
22:00 – מורברן קאלאר (לין רמזי, 2002, בריטניה, 97 דקות)
אחרי שיצרה את הסרט הזה, עשור שלם לקח לבמאית הסקוטית החשובה לין רמזי להשלים את סרטה האחרון, חייבים לדבר על קווין, שהחזיר אותה לתודעה הבינלאומית לפני שנה וחצי. זהו סרטה השני, ולמעשה החשוב פחות מהשלושה שביימה (סרט הביכורים שלה Ratcatcher עדיין נחשב לשיא יצירתה), כנראה כיוון שהוא מבטא סוג של חיפוש דרך יצירתי שבו הניסיון ליצור אווירה והלך רוח מסוים הניע אותה יותר מכל דבר אחר, מה שגורם לסרט כמעט להתפרק לרגעים. זהו סיפורה של אישה צעירה (סמנת'ה מורטון המצוינת) שמגלה בוקר אחד שבעלה התאבד ולאחר שהיא מפרסמת את כתב היד שהשאיר תחת שמה, יוצאת לאיביזה, שם במקום לנקות את הראש רק מסתגרת עוד יותר בעולמה הפרטי. תמות רבות מאלו שעמדו במרכז סרטה האחרון של רמזי נמצאים גם כאן, ובעיקר המבט על עולמה הפנימי של אשה המתמודדת עם מצב בלתי אפשרי שניחת עליה וחוסר יכולתה להגיב אליו. סרט שיפצל רבים, של אחד מהקולות הבכירים כיום של קולנוע נשי.
יום רביעי 19.06
סינמטק תל אביב
19:00 – רעל ותחרה (פרנק קפרה, 1944, ארה"ב, 118 דקות)
אחד מהסרטים החריגים בקריירה של במאי הקומדיות המופלא פרנק קפרה, שלרוב יצר סרטים מחממי לב שגם אם יש בהם ביקורת הם חוגגים את חנו של האדם הפשוט (ביניהם זה קרה לילה אחד, מר סמית' הולך לוושינגטון ואלו חיים נפלאים, כולם סרטים מענגים עד היום). זוהי לעומת זאת קומדיה שחורה מקאברית, שבה, כמו שיודע כל מי שצפה בעיבוד המצליח לסרט שרץ בהבימה, אחיינן של שתי דודות חביבות (בגילומו של קרי גרנט) מגלה שלצד שאר מעשי הצדקה שהן עושות, תחביבן הגדול ביותר הוא רצח. כמו כל הקומדיות שקפרה יצר באותה תקופה, גם זו פנינה של הקומדיה ההוליוודית הקלאסית במיטבה.
22:00 – פיר X (ניקולס וינדינג רפן, 2003, דנמרק, 91 דקות)
מבין הבמאים שהמחווה לפסטיבל ירושלים נותנת לנו הזדמנות להתוודע ליצירתם המוקדמת, ניקולס וינדינג רפן הוא בוודאי אחד מאלה שחיכו הכי הרבה זמן לפריצה הגדולה. חוץ מהסרט הזה הוא ביים במשך עשור סרטי פשע (ביניהם טרילוגיית הפשע פושר), הפך לבמאי אמנותי שידוע בעיקר בפסטיבלים עם ברונסון וValhalla Rising מסוף העשור הקודם, ולבסוף זכה לפריצה המיוחלת עם דרייב מלפני שנתיים, שמשלב בין שתי התקופות ביצירתו. הסרט שמוקרן היום הוא הניסיון הראשון שלו ביצירת סרט דובר אנגלית, ובו ג'ון טורטורו משחק איש ביטחון שמנסה למצוא מי רצח את אשתו, בסגנון שמשלב בין מותחן פסיכולוגי ומחווה לפילם נואר. את התסריט כתב רפן יחד עם מי שאחראי לתסריט של רקוויאם לחלום.
רעל ותחרה. קומדיה שחורה נוסח הוליווד הקלאסית
יום חמישי 20.06
סינמטק תל אביב
20:30 – סדנת אמן עם פן-אק רטנרואנג
אולי האורח המעניין ביותר של פסטיבל סרטי הסטודנטים השנה הוא אחד הקולות המעניינים ביותר של הקולנוע האסייתי העכשווי וכנראה הידוע שבבמאי תאילנד, פן-אק רטנרואנג. רטנרואנג אחראי לחיים אחרונים ביקום וגלים נסתרים שיוקרנו בהמשך השבוע וגם למון-ראק טרנזיסטור הצבעוני (והמצוין) ולנימפה עוכר השלווה. סגנונו נע בין פיוטיות מאופקת לוולגריות וקיצוניות אסיאתיים ברוחם, שמזכירים שוב כמה הקולנוע מהמזרח הרחוק עובד בקודים ששונים כל כך מהקולנוע המערבי ולכן מציעים חוויות שלנו במערב נדיר יותר לראות. נדיר עוד יותר שהבמאים הללו מגיעים לישראל בשביל לדבר על עבודתם, ולכן זו הזדמנות מאוד מעניינת לשמוע את רטנרואנג, שידבר עם המבקר והמרצה שמוליק דובדבני על מכלול יצירתו.
יום שישי 21.06
סינמטק תל אביב
16:30 – אהבה מושלמת (קתרין ברייה, 1996, צרפת, 110 דקות)
אורחת מסקרנת נוספת שמגיעה לפסטיבל היא הבמאית הצרפתיה הפרובוקטיבית קתרין ברייה, שאמנם לא מגיעה מתרבות רחוקה, אבל סגנונה קיצוני וייחודי לא פחות משל רטנרואנג. בסרטיה היא עוסקת באופן כנה, גרפי וחסר גבולות במיניות הנשית וביחסי הכוחות בין גברים לנשים שנוצרים עקב המיניות הזאת. בפסטיבל יוקרנו כמה מסרטיה הבולטים של ברייה, והסרט הזה הוא דווקא החשוב פחות מביניהם, ועוסק במקרה רצח של גבר צעיר את חברתו, שמסופר בפלאשבק ומנסה להתחקות אחר מערכת היחסים ביניהם שהובילה לאותו רגע.
20:00 – מקרה אישה (ז'אק קתמור, 1969, ישראל, 77 דקות)
מבין כל הסרטים שמוקרנים ברטרוספקטיבה לאורי זוהר, זהו האחד עם הקשר הקלוש ביותר אליו – זוהר היה המפיק של הסרט ובתוכניה מצוין שהוא זה שהציע לקתמור להפוך אותו לסרט עלילתי, למרות שלא ברור בדיוק מה זה אומר. במהותו זהו אולי הסרט שמבטא בצורה הבוטה ביותר את הסגנון של סרטי "הרגישות החדשה" של הקולנוע הישראלי בסוף שנות השישים – התפרעות אוונגרדית, הדוניסטית, א-פוליטית במוצהר ומושפעת קשות מהגל החדש הצרפתי, למרות שיש בה יותר צורה מתוכן. הצורה היא עריכה אסוציאטיבית, תנועת מצלמה בלתי פוסקת וזומים חסרי בושה, מוזיקת רוק בפסקול ותחושה כללית של חופש מכל מגבלה מוסרית או אסתטית. העלילה הרופפת עוסקת בדוגמנית (הלית ישורון הצעירה והיפה, שנקראה אז הלית קתמור כיוון שהיתה נשואה לבמאי) שמבלה יום עם איש פירסום שיחסו אליה נע בין הרומנטי לפטישיסטי. על הפסקול הנפלא אחראית להקת הצ'רצ'ילים, ובמהותו זהו לא הרבה יותר משיקוף נאמן של רוח התקופה, לטוב ולרע.
20:30 – סוסיו של אלוהים (נביל עיוש, מרוקו/צרפת, 2012, 117 דקות)
הבמאי הפחות ידוע שמתארח בפסטיבל הסטודנטים השנה הוא היוצר המרוקאי נביל עיוש (שאגב כבר ביקר בפסטיבל בעבר), שפועל בצרפת ובמרוקו ויוצר סרטים שמתרחשים בעיקר במרוקו ומציגים את התרבות שלה לעיניים מערביות אך לא בצורה אקזוטית או אוריינטליסטית. הסרט הזה, שהוא החדש ביותר שלו (והוקרן כבר בפסטיבל חיפה) עוסק בהתקפות הטרור שהתרחשו בקזבלנקה ב-2003, דרך סיפורם של כמה נערים משכונת עוני שמצטרפים לארגון טרור, בהשראת החיים בשכונת העוני שממנה יצאו המחבלים האמיתיים, אותה עיוש הכיר מקרוב. מבט אנושי על הסביבה שבה גדלים מה שאנחנו מבטלים כמחבלים וטרוריסטים, אך לרוב הם לא יותר מילדים שהיו קורבנות בעצמם.
21:45 – מגרש השדים (ויליאם פרידקין, 1973, ארה"ב, 132 דקות)
פסטיבל אוטופיה למד"ב מתחיל מסגרת חדשה ומבורכת של סרטי אימה קלאסיים עם סרט האימה המצליח ביותר של שנות השבעים, שגם אם כיום הוא כבר לא ממש מפחיד, עדיין שווה לראות אותו, ולו בשל כמה סצנות שנכנסו לפנתיאון של הקולנוע והיום ייתכן שהפארודיות עליהן יותר מוכרות מהמקור. מקס פון סידוב האגדי משחק את הדמות שבשם הסרט, של כומר המגיע לבית משפחה אמריקאית שהשטן השתלט על גופה של הילדה בת ה-12 של המשפחה (לינדה בלייר בהופעה שזיכתה אותה במועמדות לאוסקר) שמבצעת שלל מעשי תועבה ציוריים, ומנהלת מעין דו-קרב מטאפיזי עם כוחותיו הנוצריים של הכומר שמנסה להחזיר אותה למוטב. יש יותר מקורטוב של קאמפ בסרט הזה, ואולי בכל הז'אנר, והשילוב בין רצינות ומתח תהומיים ובין וולגריות מוגזמת וחסרת עכבות הוא אולי מה שמייחד את הסרט הזה גם היום (וגם נמצא ברבים מהסרטים שפרידקין יעשה לאחר מכן ועד ימינו). העותק שיוקרן הוא של גירסת הבמאי של פרידקין מ-2001, שאליה הוספו 10 דקות שנחתכו בזמן יציאת הסרט.
22:00 – חיים אחרונים ביקום (פן-אק רטרנרואנג, 2003, תאילנד, 112 דקות)
סרטו הידוע והמוערך ביותר של רטנרואנג הוא דווקא סרטו החריג ביותר באיפוקו, ואין בו את ההתפרעות הסגנונית והתכנים האלימים שמאפיינים את מרבית סרטיו. זהו סרט שקט, איטי ופיוטי, שמצולם לרוב בסטטיות לקונית (ע"י כריסטופר דויל הגדול, שותפו הקבוע של וונג קאר-ווי מהונג קונג השכנה) ועם מעט מאוד דיאלוגים משרטט את הקשר הנוצר בין צעיר יפני בעל נטיות התאבדותיות ואשה צעירה שהוא מכיר דרך תאונת דרכים. אחד מהמייצגים הבולטים ביותר של רוח הקולנוע האמנותי כיום, כך שהתגובה אליה מושפעת באופן מכריע מטעמו של מי שצופה בה.
יום שבת 22.06
סינמטק תל אביב
13:00 – קוקה קולה קיד (דושאן מקבייב, 1985, אוסטרליה, 90 דקות)
סרטו המרוסן ביותר של מקבייב (וכתוצאה מכך, גם אחד המצליחים והזכורים שלו כיום), הוא יצירה שהוא הוזמן לביים ולא היה שותף לכתיבתה, בניגוד לשאר סרטיו. אריק רוברטס (אחיה של ג'וליה) מככב כסוכן של קוקה קולה שנוסע לאוסטרליה בשביל להביס יצרן משקאות מקומי ובדרך מסתבך גם עם מקומית סקסית (גרטה סקאקי), במה שנראה כמו הגירסה האוסטרלית לגיבור מקומי של ביל פורסיית'.
14:30 – כיתת אמן עם נביל עיוש
גם נביל עיוש יעביר כיתת אמן כחלק מהתארחותו בפסטיבל, בה הוא ידבר עם הבמאי שלומי אלקבץ (שבעה, עדות) על יצירתו בליווי קטעים מסרטיו. שם ההרצאה הוא The Reality of My Fiction והנושא שלה הוא המקום האישי, החברתי והפוליטי בזהותו של עיוש שמתוכו הוא יוצר את סרטיו.
15:00 – השכונה שלנו + הצד השני (אורי זוהר, 1968, ישראל, 98 דקות + אורי זוהר, 1968, ישראל, 14 דקות)
אחת מההצלחות המסחריות הגדולות ביותר של אורי זוהר, השכונה שלנו הוא קומדיה עממית בכיכובם של חברי הגשש החיוור, שייקה אופיר ובומבה צור, שהיוותה את אחד מניצני סרטי הבורקס שהחלו להיות הסרטים הדומיננטיים בקופות של אז. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר והנדיר של זוהר הצד השני, שצולם על הסט של תעלת בלאומילך ביום אחד, ובו ניתן למצוא את מרבית שחקני הסרט שיוקרן אחריו (וגם את זאב רווח ופופיק ארנון, ועוד רבים אחרים) במהתלה אוונגרדית על קבוצה של אנשים שמחכים לרמזור שיתחלף ובינתיים הופכת למעין מיקרוקוסמוס של חברה אנושית.
17:30 – ימים ספורים (אליו פטרי, 1962, איטליה, 93 דקות)
הסרט השני במחווה לאליו פטרי וסרטו השני של פטרי עצמו, הוא אחת מיצירותיו החשובות, שנכתב כמו סרטו הראשון בשיתוף פעולה עם התסריטאי האיטלקי החשוב טונינו גווארה (שותפם של אנטוניוני, פליני, פררי, אנגלופולוס ורבים אחרים). בניגוד למרבית סרטיו של פטרי, זהו אינו מותחן פשע אלא סרט אינטרוספקטיבי יותר שנדמה כמעין גירסה ארסית לאיקירו של קורוסאווה – שם היה זה אדם שמגלה שימיו ספורים והוא בתגובה משנה את חייו בכדי למצוא בהם משמעות וגאולה, כאן זהו אדם שמבין שימיו ספורים לאחר שהוא רואה איש בן גילו מת בפתאומיות ברכבת, אבל לאחר שהוא מחליט לשנות את חייו הוא מגלה שזו לא היתה בהכרח החלטה נבונה. ההקרנה היא של עותק משוחזר דיגיטלית.
19:30 – אחר צהריים של פורענות (סידני לומט, 1975, ארה"ב, 130 דקות)
לפני חודש הסרט הוקרן בסינמטק ירושלים, ועכשיו הוא גם מגיע לתל אביב. הנה מה שכתבתי על הסרט שאינו זקוק להרבה הקדמה אז:
מהסרטים הבולטים של הבמאי המנוח סידני לומט ושל שנות השבעים בכלל, וגם סרט שהגדיר ז'אנר שלם של סרטים בהם שודדים (לרוב של בנק) לוקחים בני ערובה ומנהלים משא ומתן עם המשטרה שבחוץ בעוד שהלחץ בפנים וביניהם הולך וגובר. אך מה שהפך למעין שגרה קולנועית בימינו עדיין נשאר רענן בסרט הזה, בזכות תסריט מוצלח, בימוי מיומן כתמיד של לומט וכמובן הופעה בלתי נשכחת של אל פאצ'ינו וג'ון קאזאלה (שמת טרם זמנו ב-1978 אך היום זוכה להערכה מחודשת) בתפקידים הראשיים, כבני זוג הומואים ששודדים בנק כדי לממן לאחד מהם ניתוח לשינוי מין. כצפוי, הם חסרי מושג, השוד משתבש, והקרקס התקשורתי לא מאחר לבוא. הסרט זכה להצלחה קופתית וביקורתית עצומה ולאוסקר על התסריט, ועד היום בולט בפילמוגרפיה של לומט ופאצ'ינו כאחד.
20:30 – גלים נסתרים (פן-אק רטנרואנג, 2006, תאילנד, 115 דקות)
סרטו הבא של רטנרואנג אחרי חיים אחרונים ביקום הוא שיתוף פעולה נוסף עם הצלם כריסטופר דויל, ועוסק בשף שרוצח את חברתו במקאו, בורח לתאילנד ומתאהב בבחורה חדשה בעוד הוא נרדף על-ידי אנשים מעברו שרוצים לחסל אותו. הסרט אמנם לא זכה בדיוק לאותו גל של הערצה ביקורתית שקיבל סרטו הקודם, אבל גם הוא המשיך לקבע את מעמדו של רטנרואנג כאחד מהבמאים הבולטים וחסרי העכבות של הקולנוע בן ימינו מהמזרח הרחוק.
23:00 + 21:00 – כיתת אמן עם קתרין ברייה + לאחותי (קתרין ברייה, 2001, צרפת, 86 דקות)
כיתת אמן אחרונה להשבוע, וזאת של ברייה נושאת את השם הפרובוקטיבי כצפוי Fuck the Pain Away ובו היא תדבר על הנושאים והתמות שעומדים במרכז יצירתה – "העיסוק התמידי במיניות, נשים והמבט הגברי עליהן, גבולות היצירה מול מושגים כמו צנזורה ופורנוגרפיה, תשובות לשאלה "האם קיים קולנוע נשי ומה הוא?, ודיון מעמיק בכל סרטיה" כמאמר התכניה. לאחר כיתת האמן יוקרן אחד מסרטיה הבולטים, שזכה באנגלית לשם הפחות מעודן Fat Girl, שבו שתי אחיות בגיל העשרה יוצאות לחופשה עם משפחתן, ולאחר שהצעירה רואה את היחס הגברי שלו זוכה אחותה הרזה, מחליטה להאביס את עצמה כדי להימנע ממנו. כאמור, ברייה חוקרת את התמות של נשיות ומיניות נשית בבוטות ובפרובוקטיביות מכוונות וזו הזדמנות נוספת להתוודע ליצירתה, בסרט שהוא דווקא רחוק מלהיות אחד ממעוררי המחלוקת ביותר שלה.
22:00 – מעקבים (כריסטופר נולאן, 1998, בריטניה, 70 דקות)
סרטו הראשון של כריסטופר נולאן הוא כנראה הדוגמה הבולטת ביותר במחווה לפסטיבל ירושלים לבמאי שהתחיל בחוגי הפסטיבלים המצומצמים ומשם הגיע הכי רחוק שרק אפשר (לפחות מבחינת אמצעי הפקה). הסרט הזה, שהוא הראשון והאחרון שהוא יצלם במולדתו בריטניה, עוסק בכותב שהתחביב שלו הוא לעקוב אחר אנשים בשביל למצוא חומר לכתיבה, ובמקרה עולה על גנב שבעצמו עוקב אחרי אנשים, אך כדי לפרוץ לדירותיהם בהעדרם. מערכת היחסים הסימביוטית שהולכת ונרקמת ביניהם מסבכת במהרה את שניהם. הזדמנות לראות את הברק הנרטיבי והסגנוני של נולאן שילך וישתכלל, כשהוא עדיין במערומיו, כמעט ללא תקציב, בהשתתפות שחקנים אלמוניים ועם החופש שיש לבמאי אלמוני להתנסות בסרט הביכורים שלו.
מעקבים. כריסטופר נולאן במערומיו
ארכיסינמה 