סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2017

ברוכים השבים למי ממכם שכבר קראו את סקירות תחרות האקדמיה שלי בעבר (זוהי השנה השישית שאני עושה זאת) וברוכים הבאים לאלה שקוראים בפעם הראשונה. אני אסקור כאן כל אחד מ-31 הסרטים העלילתיים המתחרים על פרסי האופיר השנה (כתמיד אני נאלץ לוותר בשל העומס על הסרטים התיעודיים והקצרים, ועימם הסליחה). מכיוון שזוהי סקירה מרוכזת של כל הסרטים בבת אחת, אין כאן ניסיון לביקורת פרשנית מעמיקה על כל סרט (מה שהיה מנפח את הפוסט הארוך מאוד הזה אפילו עוד יותר), אלא התרשמות אסתטית אישית שלי על כל אחד מהם, תוך מתן רקע על היוצרים, ניסיון להבין מה הם ניסו לעשות ביצירה, והאם הם הצליחו בכך. כמו כן אציין בפרט את הקטגוריות הבולטות או הבעייתיות שבכל סרט (אם היו כאלה), כשהכוונה שלי היא להצביע על תפקידים שונים ביצירת הסרטים שבהם נעשתה עבודה טובה במיוחד, או כאלה שפוספסו באופן מיוחד, או שהתנגדתי לבחירות האמנותיות שבהם (אין לי עניין לבקר אנשים שסתם עשו עבודה טכנית לא טובה). בסיום הפוסט יהיה ריכוז של כל הקטגוריות שציינתי לטובה, בתוספת הבחירה האישית שלי בכל קטגוריה. לפני כל סקירה צירפתי את תקציר העלילה כפי שההפקה שלחה אותו לאתר האקדמיה, בכדי שלא איאלץ לבזבז יותר מדי מילים על תיאור העלילה ולהסתכן באי דיוקים. כמו כן, כמו בכל שנה, אני פותח את הפוסט עם התייחסות לכמה מהמגמות המרכזיות שהיה ניתן להבחין בהן בצפיה מרוכזת של כל הסרטים, כניסיון להבין לאן נושבת הרוח בקולנוע הישראלי העכשווי. כתמיד אדגיש שגם אם לעתים יהיו מילים קשות בהתייחסות לחלק מהסרטים ועושי המלאכה, מדובר בדעתי האישית בלבד, והיא אינה מושפעת מהיכרות אישית עם מי מהיוצרים (גם במקרים המעטים שישנה כזאת), בלי לנסות לקטול או להחניף, וגם כשהביקורת היא חריפה, היא על הבחירות האמנותיות של היוצר ולא נגדו באופן אישי, ואני מקווה שכך היא גם תתקבל. קריאה נעימה.

מגמות בולטות

אבות אוכלי בוסר

אולי התמה המרכזית ביותר של השנה היא אבות שכולים (געגוע, פוקסטרוט, היער שהיה) או לא מתפקדים (הלומים, דרייבר, משפחה). בסרטו של אבי נשר החטאים אף יש עיסוק מפורש בביטוי "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה" והוא אף משמש כמנוע עלילתי (למרות ששם מדובר בבת). למרות התמה המשותפת, ניתן להצביע על כמה גישות להתמודד איתה שעלו בסרטים הללו. בפוקסטרוט וגעגוע, שהם אולי שני הסרטים המרכזיים בתחרות, נדמה שמדובר בחשבון נפש של היוצרים לגבי האחריות של הדור שלהם כלפי זה שבא אחריהם, ובעיקר הנעדרות שלהם ממנו, לאו דווקא רק מבחינה משפחתית, אלא גם מבחינה מוסרית. במשפחה והיער שהיה נראה שמדובר יותר בהצבת מראה מול החברה הישראלית ואבותיה, כמעין תמרור אזהרה חריף, ובהלומים והחטאים מדובר בניסיון להבין את העבר של דור ההורים של היוצרים, והטראומות שעיצבו אותם לכדי הורים לא מתפקדים. שלוש גישות שונות ומעניינות להתמודד עם הנושא הכה טעון הזה, שנדמה שבשנים קודמות היה רק רקע לסיפורים משפחתיים רחבים יותר, ואילו השנה יש ניסיון להציב אותו במרכז, לא כדמות שולית של אב לא מתפקד, אלא כניסיון להציג כיצד חוסר התפקוד הזה משפיע על כל העולם שסביבו, אפילו כשהוא דמות משנית.

גותיקה ואלימות

לאחר הגל האלים של 2013 (מי מפחד מהזאב הרע, הנוער) מגיע מיני-גל של גותיקה ישראלית (משפחה, המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה) ושל אלימות, בעיקר אצל בני נוער (מדינת הגמדים, מוטלים בספק, פיגומים). הגותיות של האחוזות רחבות הידיים, הצילום המסוגנן וההומור השחור והמקאברי של משפחה וינקלובה ממשיך את הניסיון של הקולנוע הישראלי לצאת מהמגבלות של הכאן ועכשיו הישראליים לטובת הצגת תמונה מסוגננת ועקומה של הישראליות הזאת, שמצד אחד נטועה בה היטב (כפי שניתן להבין משמם – המשפחה הישראלית במשפחה והגלותיות האשכנזית בינקלובה) ומצד שני עושה לה הזרה מוחלטת ומעצבת אותה כאגדת אימים, שבה שני היוצרים הצעירים של הסרטים האלה מפנים עורף במכוון למסורת של הקולנוע הישראלי ומנסים לתת לו טעמים חדשים. גם אם בשני המקרים זה לא בדיוק צלח, מדובר בנסיונות מעניינים.

לעומת זאת העיסוק באלימות אצל בני נוער נעשה השנה מכיוון הפוך לחלוטין של ריאליזם טהור במוטלים בספק ופיגומים, ששניהם עוסקים במורה העובד עם קבוצה של בני נוער מופרעים, שלעתים נוטים גם לאלימות, שגם אם היא לא קיצונית, היא כל הזמן נמצאת באוויר. בשני המקרים מדובר בנסיונות לא דידקטיים לעסוק באלימות ובמצוקה הרגשית הזאת, כשהסגנון הריאליסטי מנסה לתת מבט לא שיפוטי ומורכב מבחינה חברתית ורגשית על הבתים והמקומות שעיצבו את הנוער הזה, ובאותה עת גם להראות את ההשפעה הלא מיטיבה בהכרח שיש לטיפול בהם על אלה שלוקחים על עצמם את התפקיד כפוי הטובה אך החשוב הזה.

בתווך בין שני הקטבים האלה נמצא מדינת הגמדים שנראה כאילו הוא יכל להיעזר בסגנון קולנועי יותר מסוגנן, ובמקום זה מנסה למקם את הסרט בהוויה ישראלית שלא מרגישה אמינה.

קולנוע מסחרי מופחת ציניות

זה נכון שיתכן שמראש הסרטים המסחריים שנשלחו השנה לאקדמיה הם בכל זאת אלה שיש בהם איזשהן מעלות אמנותיות ומפיקיהם חשבו שיש סיכוי שיזכו באיזשהם פרסים. ישנם סרטים מסחריים שהופצו השנה ולא התחרו כמועדון החנוים: הסרט ומסע הטבעת (שלא ראיתי), לכן אולי המגמה שאני מציין כאן אינה מדויקת, אך מצפיה בסרטים המסחריים הבידוריים שכן הוגשו לתחרות השנה (מכתובמבצע ביצהכמעט מפורסמת, ואז היא הגיעה) עולה תמונה חיובית של סרטים שאמנם מבוימים בליטוש מסחרי, עם עריכה קצבית, מוזיקה מוגזמת ללא הפסק בפסקול, דמויות שבנויות על פי נוסחאות ועלילות שמצייתות לתכתיבי ז'אנר, אבל עדיין אין בהם ציניות. בכולם יש מידה בריאה של אהבת אדם וסימפטיה לדמויות, ואפילו מיתון מפתיע במפלס הבהמיות והשוביניזם שהקולנוע המסחרי בישראל כה מזוהה איתו. ברבים מהסרטים האלה לא סבלתי בעת הצפיה (שעבור סרט מסחרי זה הישג בעיני), והם לא הרגישו מניפולטיביים יותר מכפי הצורך, כמוצר צריכה שבכל זאת נועד למכור כרטיסים ולא להיות יצירת אמנות. זה כיוון חדש ומרענן עבור סרטים מהסוג הזה, ולדעתי חשוב לציין אותו. מעניין אגב שדווקא הסרטים ה"אמנותיים" המסחריים, שפונים במובהק לקהל אירופאי (מסתור, החטאים) הרגישו הרבה יותר ציניים ומניפולטיביים מהם.

הסרטים המתחרים

31 סרטים התחרו השנה. 16 סרטי ביכורים. 4 מהם בויימו בידי נשים. 2 בידי פלסטינים (אחת מהן גם אשה). אלה הנתונים היבשים. ועכשיו לסרטים.

אווה (בימוי: חיים טבקמן)

יואל נשוי לאווה. יש להם בת אחת ובית יפה ושליו, מול שדה זהוב. יואל הוא צבר חזק ושקט. כשהכירו, אווה הייתה פליטה צעירה, תלושה ופגיעה. יואל התאהב באווה ופרש עליה חסותו. בעיניו תמיד תהיה מסתורית ובלתי מושגת. יואל לא מבין ולא מעז לשאול איך שרדה את השואה. אהבה גדולה, אך גם סוד גדול. כשחלתה אווה, מחליט יואל לפרוש מעסקיו ולהקדיש זמן לטיפול בה. תוך כדי סידור מחסן ביתם מוצא יואל מסמך המעיד שבבעלותו דירה שעל קיומה לא ידע. מודע לפרטיותה של אווה מחליט יואל לבדוק את הנושא בדיסקרטיות. בדיקתו תשנה את חייהם לתמיד.

לעתים היה נדמה שהפרויקט הזה כמעט מקולל – הוא צולם במקור ב-2011 בבימוי מיכה לבינסון, נגנז, צולם מחדש שנתיים לאחר מכן בבימוי חיים טבקמן (עם אפרת בן צור במקום יבגניה דודינה) ושוב נדמה שכמעט ונגנז לאחר שנכנס לשנים רבות של עריכה ובניה מחדש, ולבסוף יצא בתחילת השנה לאקרנים בצרפת (הסרט הוא קו-פרודוקציה ישראלית-צרפתית-פולנית), כשבצירוף מקרים כמה חודשים לאחר מכן, נפטר מיכה לבינסון. בצפיה בסרט המאוד סימבולי ונטול עלילה סוחפת הזה, ניתן לעתים לתהות מה היה בו שגרם למפיקיו רונן בן-טל ודוד זילבר להיאבק עליו ולא להרים ידיים בשום שלב. יתכן שזהו הגרעין העלילתי החזק שלו – ניצולת שואה בישראל של שנות השבעים שמגלה דמות משמעותית מעברה שהיא הייתה משוכנעת שמתה ומגלה שהיא חיה בשכנות אליה, מה שמשנה את עולמה. אך טבקמן, כנראה בניגוד מוחלט ללבינסון שבא מהתיאטרון, מחליט להצניע את הצד הנרטיבי והדרמטי שבסרט וללכת על כיוון אמנותי ומופשט יותר, של אווירה של חידלון, טראומה ואטימות רגשית. זוהי הפעם השניה שטבקמן עושה זאת, לאחר שגם סרטו הראשון עיניים פקוחות היה פרויקט שהוא ירש מבמאי אחר, וגם בו הוא נתן טיפול מדוד וארטהאוסי לעלילה הסנסציונית של הומוסקסואליות בחברה החרדית. בשני המקרים קשה לומר שההשתלה עברה היטב והגוף של הסרט לא דוחה במידת מה את הסגנון של טבקמן, שנראה שמתאים יותר לפרויקט אישי שבו הוא יוכל לבטא את עצמו במלואו מבלי להסתמך על חומרים שנכפו עליו. כאן הבעיה היא שהאווירה שטבקמן אכן מצליח ליצור, בכישרון בימוי בלתי מבוטל (ולא מעט בזכות הצילום של אקסל שנפאט), נשענת על דמויות פלקטיות למדי, חלקן גם לא מלוהקות נכון (בעיקר אבי קושניר בתפקיד הגבר האטום שהסרט לא מגלה יותר מדי חמלה או עניין בו למרות שהוא הדמות הראשית), וקונפליקטים דרמטיים משומשים למדי. המתח בין הסימובליות והאווירה העשירים ובין הקרקע הדרמטית הדלה בסופו של דבר מותיר חוויה של סרט מעט חלול.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (אפרת בן צור): בתפקיד הראשי בן צור עושה עבודה סולידית, אך לא מורכבת למדי, אך בתחום המוזיקה היא נהדרת כרגיל ותורמת כמה מנגינות ושירים יפים שתורמים לסרט, גם אם האתנחתאות המוזיקליות שבו תמוהות כשלעצמן, הן לפחות נעימות לאוזן.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אבי קושניר), תסריט (עמית רון וחיים טבקמן), בימוי (חיים טבקמן): מהסיבות שפורטו בביקורת.

אויר קדוש (בימוי: שאדי סרור)

אדם, בחור משכיל ופנטזיונר מנצרת עיר הבשורה, חולם להיות איש עסקים מצליח. בעודו מובטל הוא פוגש את רוברטו, כומר איטלקי אשר מדריך צליינים בעיר. רעיון לסטארט אפ גאוני צץ במוחו, מכירת אוויר קדוש בבקבוקים. כשכבר הוא עומד להתעשר, משהו בלתי צפוי קורה.

סרטו הראשון של שאדי סרור – הבמאי, התסריטאי והשחקן הראשי – הוא סאטירה דתית-חברתית-פוליטית על ישראל כמקום לא פשוט שבו הקצנה דתית, מאכעריות, פשע מאורגן ושחיתות פוליטית הם שנותנים את הטון, ומי שאיתרע מזלו להיות "מיעוט בתוך מיעוט" (כפי שסרור הגדיר בראיון את המיעוט הערבי-נוצרי בישראל) צריך לדעת לתמרן בין כולם בשביל לשרוד. את המסר המעט גס הזה מנסה סרור להעביר בצורה לא דידקטית אלא קומית ואבסורדית דרך סיפורו של אדם שמוכר בקבוקים שפעם היו בהם מים קדושים אבל כעת מספיק שיהיה בהם אויר בשביל שימכרו לצליינים נלהבים. אך גם הסאטירה נשחקת מהר, וגם כשהטון של הסרט עובר לדרמטי, למשל בקו העלילה שבו אשתו נכנסת להריון, שדווקא עשוי בצורה אנושית ועדינה, ואף מציג דמות נשית חזקה ומעניינת (בגילומה המוצלח של לאטיסיה עידו), הוא עדיין חסר מדי רגעים משמעותיים באמת. דמותו של סרור עצמו מעוצבת בצורה שמשאירה אותו אפאתית ומרוחקת במידה מסוימת מההתרחשויות האבסורדיות שאל חלקן הוא זה שהכניס את עצמו, וגם זה גורם לסרט להרגיש חסר אנרגיה ורגש ככל שהוא מתקדם. הצילום המוקפד והקריר של דניאל מילר מצליח לבטא את הקוסמופוליטיות של נצרת ולהרים את הסרט מעל להקשר המקומי המוגבל שלו, אך סרור גם בו לא משתמש בשביל לייצר דימויים חזקים באמת, אלא רק כאלה שמאיירים את התמה הכללית והברורה של הסרט. לא מדובר בסרט רע, ויש בו לא מעט חן, אך נראה שדווקא בסרט שבו ישנם מוטיבים חוזרים ונשנים של אוויר, מים ואש (לא פלא שיש לא מעט עישון נרגילות בו), חסרה קצת אדמה וקירקוע של הרעיונות האלגוריים שלו לסצנות ספציפיות משמעותיות יותר.

אזימוט (בימוי: מייק בורשטיין)

מלחמת ששת הימים, 11.ליוני, יום אחרון למלחמה. 2 חיילים, ישראלי ומצרי, נקלעים למוצב או"ם נטוש ומבינים שאחד מהם בלבד יצא משם חי. לאחר קרב דמים כאשר זיכרונות מהבית ומהמשפחה עולים מוצאים פתרון…

סרטו הראשון כבמאי של שחקן הקולנוע והתיאטרון היידישאי המוכר ביותר בדורו, הוא שונה לחלוטין מהדימוי של בורשטיין ומהעולם התרבותי שהוא מזוהה איתו. למעשה, מדובר ברעיון שנבט בו כבר לפני 50 שנה, לאחר סיום מלחמת ששת הימים, והבשיל לכדי סרט רק כעת, לרגל ציון היובל למלחמה. מראש נראה שהסרט תוכנן כיצירה קטנה וצנועה, שעוסקת בסיטואציה אחת בסוף המלחמה, בין שני אנשים, ללא הרבה מילים ועם דגש על פעולות ומבע קולנועי. ואכן, בתחילה הסרט נראה מבטיח – ראשית, העובדה שהוא החל ללא לוגואים של קרנות או חברות הפקה שונות (לפחות בעותק שבו הוא הוקרן לאקדמיה) אלא ישר עם הקרדיטים, ועם צילום ביחס מסך רחב מהרגיל במונוכרומטיות צהבהבה, נתן תחושה כאילו הסרט אכן הגיע מהתקופה שבה הוא מתרחש, וכאילו יש כאן ניסיון לחזור לסגנון מודרניסטי של שנות השישים, כשאנו רואים דמויות של חיילים תועות בלב המדבר הצהוב והרחב. אך לאחר כמה דקות הן מתחילות לדבר, וכמו שאר הסרטים התקופתיים השנה, אין הקפדה יתרה על כך שהשפה תישמע כמו התקופה שבה היא מתרחשת, וכבר בנקודה זו הסרט מתחיל לחרוק. לא עובר הרבה זמן ואנו מגיעים לסיטואציה המרכזית, שבה אחד החיילים הולך לחפש את הג'יפ שלו ונקלע לעימות עם חייל מצרי שאינו מודע לכך שהמלחמה נגמרה. מכאן הסיטואציה יכלה ללכת לכמה כיוונים מעניינים – הדים מאוונטי פופולו המופלא עולים בראש – אך הסרט פחות או יותר נתקע. בעימות המתמשך בין השניים לא קורה הרבה, ובשביל בכל זאת להוסיף בשר לעלילה, הסרט עובר לפלאשבקים שמתארים את חיי שני החיילים לפני המלחמה, וכאן הסרט באמת כבר מאבד כיוון לחלוטין. קודם כל, הצילום המונוכרומטי נזנח לטובת צבעוניות כחלחלה קצת תפלה בצד הישראלי ואפלה ניאונית לא ברורה בצד המצרי. גרוע מכך, הסצנות כתובות ומשוחקות בצורה סתמית, שלא מוסיפה לדמויות שום עומק ולעלילה שום עניין. למרות אורכו הקצר של הסרט (75 דקות), הצפיה בו מפרכת למדי, והוא בעיקר מרגיש כמו רעיון שיכל להיות סרט קצר מרשים וחשוב לו נעשה בזמן אמת, אך כפיצ'ר בשנת 2017 הוא סוג של חלטורה שנמתחה מעבר לפרופורציות הטבעיות שלה. העובדה שמאז גל הסרטים שנעשו מיד לאחר המלחמה, כמעט ולא נעשו בארץ משום מה סרטים עלילתיים על מלחמת ששת הימים, רק מגדילה את תחושת ההחמצה.

קטגוריות בולטות: צילום (רם שוייקי): שוייקי כאמור מצלם את הסצנות שקורות במדבר בצורה יפהפייה, עם תחושה  של תלישות אקזיסטנציאליסטית ופיוטית, שחבל ששאר האלמנטים בסרט לא משלימים אותה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (מייק בורשטיין): הרעיון שבבסיס הסרט יכל להפוך למעניין הרבה יותר לו התסריט היה מורכב מסצנות בעלות משקל אמיתי ולא סימון של פעולות ורקע אישי, ולו הבימוי היה ממשיך את הקו שהותווה בצילום שלו ומעצב את הסרט כניסיון בעל עומק ולא סכמטי לתאר את ההשפעה הנפשית על הדמויות של הסיטואציה שהם נזרקו אליה.

אינרציה (בימוי: עידן חגואל)

בוקר אחד מירה סגל (40), עקרת בית חשוכת ילדים משכונת נווה-שאנן שבחיפה, מתעוררת מחלום בלהות ומגלה שבעלה יצא מוקדם מהרגיל לעבודה. ככל שמתקדם היום מתגנב בה החשד שמשהו אירע לבעלה. נדמה שבלעה אותו האדמה. מודאגת, היא פונה למשטרה ומדווחת עליו כנעדר. בתחנה מעודדים אותה לחזור הביתה ולהמתין. הימים הופכים לשבועות וחודשים, ואת הואקום אותו הותיר בעלה ממלאים אירועים מטלטלים ומפגשים שדוחפים את מירה להתמודד עם העולם הפחות צפוי שמחוץ לחיי הנישואין.

סרט הביכורים של עידן חגואל נראה כמו שילוב בין ההתחלפות של ערן קולירין ואליס של דנה גולדברג. כמו באליס רוב הסרט עוקב אחר אישה כבויה וחתומת פנים (שוב בגילום אילנית בן-יעקב) שנראה שחייה התפספסו והיא משקיפה עליהן מהצד, אלא שבמקרה הזה ההיעלמות של בעלה מניעה אותה לפעולה וגורמת לה לבחון מחדש את חיי השגרה שבנתה לעצמה (מהלך שמזכיר גם את האיש שבקיר של יבגני רומן), בחינה שמבוטאת בשפה קולנועית לקונית של הזרה, הדומה לזו של קולירין. הבעיה היא שסרטו של חגואל אינו מבויים עם אותו דמיון יצירתי של קולירין, והמבנה האמנותי אינו נשען על סצנות בעלות מספיק משקל מבחינת הבימוי והכתיבה בשביל להחזיק אותו. גם החד-ממדיות של דמותה של בן-יעקב שפגמה בה באליס פוגמת בה גם כאן, ואינה נותנת לה להציג דמות מלאה אלא סקיצה בלבד של אישה כבויה.

אל תשכחי אותי (בימוי: רם נהרי)

זה היום הכי טוב של ניל כי חבר הציע לו להצטרף ללהקת הגאראז׳ המצליחה שלו. זה היום הכי גרוע של תום כי היא מאושפזת במחלקה להפרעות אכילה וחזר לה המחזור וזה אומר שהיא השמינה. מפגש מקרי ביניהם מוביל את ניל לעזור לתום לברוח מבית החולים וביחד הם נמלטים ממוסדות, משפחות וציפיות חברתיות. "אל תשכחי אותי" היא קומדיה שחורה על כך שבסופו של דבר, צריך להיות לא נורמלי כדי להתאהב.

אחד הסרטים המפתיעים ביותר בתחרות הוא הדרמה הקומית הלא שגרתית הזאת, שעוסקת בסיפור אהבה בין אנורקסית לפגוע נפש, ששניהם נמצאים כל אחד עמוק בתוך שגיונותיו עם מודעות מאוד רופפת לעולם החיצון, ולא ברור כמה הקשר ביניהם הוא לא ניצול הדדי, אך הדרך שבה הסרט מתאר אותם ואת מערכת היחסים ביניהם, ללא שיפוטיות ועם מידה בריאה של הומור שחור ורוח נעורים מרדנית, הופכת אותו לאחד הסרטים המרעננים בתחרות, גם אם הוא רחוק מלהיות מושלם. אותה רוח נעורים מפתיעה בגלל שעל הבימוי חתום רם נהרי, במאי טלוויזיה מנוסה שאמנם ביים שתיים מהדרמות הקומיות הטלוויזיוניות הטובות של שנות האלפיים (אהבה זה כואב ואמאל'ה) אבל כאן, בפיצ'ר הראשון שלו, מתגלה גם כבמאי קולנוע שאינו מסתפק רק בלשרת את התסריט ביעילות כפי שנדרש מבמאי טלוויזיה, אלא יודע להתאים את עצמו לחומר שהוא עובד איתו, קרי התסריט של ניתאי גבירץ, הצעיר ממנו בעשור וחצי, שמשחק גם את התפקיד הראשי. התסריט של גבירץ הוא אכן המעלה העיקרית של הסרט, והוא עשיר בסצנות אבסורדיות, מצחיקות, רומנטיות וטרגיות (לפעמים באותה נשימה) שאינן נופלות כמעט לאף קלישאה של הקולנוע הישראלי ומציגות דמויות לא מוסריות ולא שפויות במיוחד במידה של חיבה ומרדנות מרעננת. גם מעניין לחשוב על הסרט כאחד הבודדים בקולנוע הישראלי שעסק עד כה באופן מרכזי בתופעת האנורקסיה, והוא עושה את זה כמעט הפוך ממה שכל סרט על נושא "חשוב" היה עושה, דרך אירוניה ומבט נונשלנטי אך מדוקדק לתוך המוסד והנערות המטופלות בו. אמנם, כאמור, לא מדובר בסרט מושלם – יש משהו טיפה חד-ממדי דווקא בדמות שגבירץ כתב לעצמו, שטיפה נוטה להישאר על אותו תו של ריחוק מההתרחשויות, וישנה גם תחושה שהוא לא מצא דרך מספקת ומדויקת לסיים את הסרט והוא מגיע קצת במפתיע (אבל לפחות עם הופעת אורח של טרובדור האינדי אדם קומן ששר את השיר שנותן לסרט את שמו, אני מעריץ שלו). אך עדיין, אם באים לסרט בלי לדעת עליו יותר מדי, כפי שאני הגעתי אליו, צפויה הפתעה נעימה, ומבין כל הסרטים של יוצרים צעירים השנה שניסו לעשות משהו חדש בקולנוע הישראלי, זה היחיד שגם הצליח לצאת מזה עם סרט שבאמת עובד.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מון שביט) ושחקן משנה (כרמל בתו): לא כל הופעות המשחק כאן שוות ברמתן, אבל אלה שעובדות מצליחות להיות ספציפיות וייחודיות כמו הסרט כולו, ובמיוחד זו של מון שביט בתפקיד האנורקסית האובססיבית ומלאת האנרגיה, אותה היא משחקת בחוסר מודעות עצמית מושלם, וזו של כרמל בתו, שחקן נהדר שלרוב מופיע בסרטיו של יוסף פיצ'חדזה, המשחק כאן את אביה השמרן ובעל המבטא הגרוני, שמצליח להשתמש בחן הטבעי שלו בשביל לתת עומק לדמות שעל הנייר הייתה יכולה להיות פלקטית; תסריט (ניתאי גבירץ): כאמור, מדובר בתסריט מרענן ולא שגרתי, שבגלל שהוא מתרחש במשך יום אחד מצליח לשמור על זרימה בריאה לכל אורכו, עם סדרה של סיטואציות שהופכות למופרכות יותר ויותר, אבל עדיין שומרות על אמינות רגשית ואנושיות, ללא שיפוט לדמויות הפגומות שבמרכזו.

קטגוריות בעייתיות: צילום (שרק דה מאיו): אם יש משהו אחד שכן חורק בניסיון של נהרי לביים את הסרט בצורה שחורגת מקורקטיות טלוויזיונית, זה הצילום, שבו הוא והצלם שלו שרק דה-מאיו משתמשים יותר מדי בשוטים אמנותיים במפגיע – פריימים ריקים, קומפוזיציות שמשאירות חללים בין הדמויות או חותכות אותן בכוונה, ומצלמת כתף לא נחוצה במקרים מסוימים, בדומה לזאת שדה-מאיו עשה גם בשש פעמים שם זה גם הפריע לי.

בין העולמות (בימוי: מיה חטאב)

שתי נשים המגיעות מעולמות שונים נפגשות בבית חולים רגע אחרי פיגוע בירושלים. כשהן מתקרבות, האחת עושה הכל כדי להסתיר את זהותה. היא יודעת שעולמן הולך להשתנות. “בין העולמות", סרטה הארוך הראשון של מיה חטאב, עוסק בנושאים של אמונה, אמת וקבלה.

בין העולמות נפתח עם ציטוט מספר הזוהר: "הנשמה בוחרת את ההורים אליהם היא רוצה להיוולד, הבחירה לרוב לא קלה אלא כזאת שתיתן לה את ההתמודדות שלשמה היא חוזרת לעולם, לשם התיקון שהיא הולכת לעבור". כותרות הפתיחה, אשר כתובות בפונט תנ"כי, הצילום האווירתי הכחלחל, וכמובן שמו של הסרט, נותנים תחושה כאילו אנו עומדים לחזות בסרט עם נטיות פיוטיות, מיסטיות או אפילו רוחניות של ממש. אך במהרה אנו מוצאים את עצמנו בבית חולים במחלקה שבה נמצאים אנשים במצב של קומה, ומלווים את המשפחות שסועדות את מיטתם ומחכים שיתעוררו וישובו לחיים. ככל שמתקדם הסרט מתברר שעיקרו לא סובב סביב נשמות שנמצאות בין חיים למוות, אלא סביב המשפחה הדתית של אחד החולים ואהובתו. בגלל שהסרט העלה את הציפיות שהזכרתי, החומרים הסטנדרטיים ממילא שמהם הוא מורכב היו מאכזבים כפליים. הדינמיקות של המחלקה בבית החולים משורטטות בצורה צפויה שחוזרת על עצמה, ומערכת היחסים שנרקמת בין שתי הנשים שעומדות במרכז העלילה גם כן נפרשת בצורה בסיסית ושטחית למדי, עד הקונפליקט הדרמטי שמתפרץ ביניהן במערכה האחרונה, וגם סוחב את הסרט למחוזות שגרתיים למדי. שתי השחקניות שמגלמות את הנשים (מאיה גסנר ומריה זריק) אמנם עושות את זה בחן ואנושיות, וגם דמויותיהן כתובות בצורה שאינה שטחית, אך כל המהלכים הרגשיים והדרמטיים שלהן נעדרים עומק וייחודיות. לאחר קריאת ראיון עם הבמאית היה ניתן ללמוד קצת על המקום שממנו היא באה לעשיית הסרט וסיפור חייה האישי שהוביל אליו – היא יוצאת בשאלה שמשפחתה ניתקה איתה קשר לתקופה מסוימת, והסרט הוא ניסיון לבדוק את הפערים שבין החברה הדתית לעולם שסביבה ואת משמעות וחוזק הקשר בין ילדים והוריהם, אך התוצר הסופי מראה על פער ניכר בין הכוונות לתוצאה.

קטגוריות בולטות: צילום (רן אביעד): אביעד עד כה התמחה בצילום שגרתי למדי של סרטים עצמאיים בתקציב נמוך (למשל כמה מסרטיו האחרונים של דן וולמן) אך כאן, גם בהפקה בתקציב נמוך למדי, הוא מצליח להתבלט עם צילום אווירתי, חורפי, מעודן ומוקפד, שנותן לסרט תחושה של פיוטיות שאמנם אולי תורמת לקרע בין הציפיות שהוא מעלה לחומרים שהוא באמת עוסק בהם, אבל כן מצליחה לרומם אותו לקומה גבוהה יותר מהשגרתיות של התסריט.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (מיה חטאב): התסריט השגרתי שמורכב בעיקר מסצנות שראינו כבר כמותן, חוסר היכולת לתרגם את הכוונות האישיות של היוצרת לתוצר הסופי, והבחירה בשפה קולנועית ששונה מהן במובהק הן סימן אולי בעיקר לחוסר ניסיון, אבל הרגישות בבימוי ובפיתוח שתי הדמויות הראשיות כן מצביעים על כישרון שראוי לפתח.

בית בגליל (בימוי: אסף סבן)

הזוגיות של גילי ויערה נקלעת למשבר על רקע החלטתם לעזוב את העיר ולבנות בית ביישוב קהילתי בגליל. בעוד בית חלומותיהם נבנה ומתגשם במציאות, כך הרעיון של ביתם המשותף של גילי ויערה הולך ומתערער, והיסודות של הזוגיות שלהם הולכים ונסדקים.

אסף סבן הראה הבטחה מסוימת כבר בסרט הגמר הסימפטי שלו רגילה שעשה בבית ברל ב-2009, וכאן הוא ממשיך להראות הבטחה בסרט קטן וצנוע, שאינו חף מפגמים, אבל יש בו עומק לא צפוי מרוב הסרטים העוסקים בנושאים דומים בקולנוע הישראלי. הסרט הוא משל מפוכח על החלום הישראלי ושברו, של לברוח מהעיר ולבנות בית חלומות בגליל. כבר על בחירת הנושא מגיע לסבן שאפו, שכן החלום הזה עדיין נפוץ סביבנו (אם לא בגליל אז לפחות מחוץ לעיר) והגיע הזמן לפרק אותו מהאשליה שבו. הסרט מתחיל עם סדרה של סצנות שגרתיות למדי שמתארות את תהליך הבנייה של הבית והדינמיקה בין בני הזוג שגרים באוהל זמני לידו בקיבוץ שבו גדלה האישה. רוב הסצנות האלה היו יכולות להיכתב עם יותר ייחוד, אבל ככל שהסרט מתקדם והדמויות והמתחים ביניהם נהיים יותר ספציפיים ואף מעובים בדמויות משנה שמאירות אותם, הסרט משתפר, עד לסוף שבו העימות ביניהם סביב יחסם השונה של כל אחד מהם ביחס לחלום הבית, מוצג במלואו בצורה מדויקת וחזקה, שנותנת לנו להבין את כל אחד מהם, ואני אף הזדהיתי כי מצאתי את עצמי בויכוחים מסוג דומה בחיי האישיים (גם אם בנסיבות צנועות יותר).

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (נועה קולר): קולר ממשיכה את קפיצת הדרך בקריירה שלה לאחר שזכתה בשנה שעברה בפרס השחקנית הראשית על הופעתה המצוינת בלעבור את הקיר, וגם השנה עושה תפקיד ראשי מוצלח בשילוב של אקצנטריות והתברגנות שבונים את הדמות שלה בצורה מרובדת יותר מהרגיל בסרטים מהסוג הזה; תסריט (אסף סבן): התסריט של סבן יכל להנות מכמה דראפטים נוספים וחידוד של הסצנות בחציו הראשון, אבל גם כך מדובר בתסריט סולידי מאוד, שכתוב בטבעיות וכמעט שלא חורק בתיאור הדינמיקות הזוגיות, שלרוב בקולנוע הישראלי כתובות כסדרה של האשמות גסות וצפויות, וכאן דווקא הויכוחים בין בני הזוג טעונים בעומק שנבנה לאורך כל הסרט; מוזיקה מקורית (אשר גולדשמידט ותומר ישעיהו): גולדשמידט כרגיל עושה עבודה עדינה וכמעט בלתי מורגשת, אבל ההברקה האמיתית היא של תומר ישעיהו שחתום על שיר הנושא של הסרט שמופיע בסיומו, והוא פנינה פולקית מלודית ומכשפת שלו היה פרס לשיר המקורי הטוב ביותר כמו באוסקר האמריקאי, הייתי מעניק לו אותו, ועוד בשנה שבה היו כמה לא רעים בכלל, בניגוד אגב למוזיקה המקורית שהשנה הייתה די סטנדרטית.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אודי רצין): הבעיה הגדולה ביותר בסרט היא ליהוקו של רצין האנמי לתפקיד הראשי של הבעל. רצין אינו מעניין או ייחודי מספיק, ודמותו כתובה ומשוחקת בצורה שמתאימה לדמות משנה של בעל בורגני שגרתי, אך פחות עובד כדמות שאנו מתבקשים להזדהות ולהבין, וכשאנחנו מגלים את היותו מחזאי מוכשר כביכול, הוא אינו משדר מספיק אינטיליגנציה ועומק כדי שנאמין לכך.

געגוע (בימוי: שבי גביזון)

אריאל בלוך הוא תעשיין אמיד בשנות החמישים לחייו, רווק וללא ילדים. כשחברתו מימי האוניברסיטה מבקשת לפגוש אותו במפתיע, הוא לא שש לקראת הפגישה אך מגיע. מי שהייתה אהובתו לפני עשרים שנה בדיוק, מספרת לו שני דברים מפתיעים – האחד, שכאשר נפרדו היא הייתה בהריון, ונולד להם ילד משותף עליו לא סיפרה לאריאל מעולם, ילד מקסים ומיוחד, קצת דומה לו. הדבר השני שתספר לו, ישנה את חייו לנצח. קומדיה עצובה, על האבסורד והנואשות שבהורות, על פספוס ועל הזדמנות שנייה.

14 שנה חלפו מאז האסונות של נינה, סרט הקולנוע האמיתי האחרון של שבי גביזון (ב-2007 הוא עשה את אבידות ומציאות שהיה גירסה קולנועית לסדרה שהוא יצר יחד עם דנה מודן). גביזון, כידוע, חתום גם על שורו וחולה אהבה בשיכון ג' שיחד עם האסונות של נינה זכו כולם בפרס האקדמיה לסרט הטוב והפכו לסרטים קאנוניים למדי בקולנוע הישראלי. מטבע הדברים זה הפך את סרטו של גביזון למצופה ביותר בתחרות (אולי רק בשווה לפוקסטרוט של שמוליק מעוז), ולמרות שקשה לומר שהוא עומד באותה רמה של אותם שלושה סרטים, הוא עדיין מוכיח שהיה למה לחכות, ולמעשה זהו הסרט שהכי אהבתי בתחרות השנה. גביזון ידוע בקצב האיטי המאוד של עבודתו, אך ייתכן שזה בשל רמת ההקפדה הכה גבוהה שבה סרטיו, ובעיקר תסריטיו, בנויים. כמעט כל סצנה כאן מחודדת ומלוטשת, כתובה באיזון הנכון בין דרמה לקומדיה (שבסרט הזה גביזון דווקא מעדן בחוכמה יותר מבסרטיו הקודמים, גם אם רבות מהסיטואציות אבסורדיות לחלוטין). הסגנון שלו כבר מוכר – סצנות דרמטיות, שבמרכזן דמויות נואשות, על גבול הפתטיות, המתובלות ברגעים מפתיעים של אבסורד או הומור שחור השוברים את הדרמה אך לעולם לא הופכים את הסרט לקומדיה של ממש. גביזון עוסק בישראליות, אך תמיד עם מימד כלשהו של הרחקה והזרה, וכאן תורם לכך מיקום ההתרחשות בעכו, המצולמת כשילוב של עיירת פיתוח ועיר קיט, וישנה גם ההזרה של הסיטואציה הבסיסית, שבה אב שוכל בן שהוא כלל לא הכיר, ונאלץ להתאבל עליו בדיעבד תוך כדי שהוא לומד להכיר אותו יותר דרך מפגשים עם האנשים שהכירו אותו. המבנה הזה משאיר את העלילה בתנועה קדימה כל הזמן, ודומה למבנה של סרט מסע, שבו האפיזודות השונות והדמויות שמכירים בדרך מצטברות לשלם הגדול מסך חלקיו. גם אם השלם כאן לא מרגיש כיצירה מכוננת כמו סרטיו הגדולים של גביזון, עדיין יש מספיק רגש, הומור ועניין בסרט הזה בשביל להפוך אותו ליצירה קטנה ומספקת, שאם מתייחסים אליה בלי כובד המשקל שהרזומה של גביזון מביא איתו, נשארים עם סרט עצוב ויפה שמציג את רגש ההורות מזווית שעד כה לא ראינו.

קטגוריות בולטות: צילום (אסף סודרי): צריך בכל זאת לומר שגביזון הוא לא במאי ויזואלי יוצא דופן, אך הוא יודע לבחור צלמים טובים, והעבודה של סודרי עומדת יפה בהשוואה עם זו של דוד גורפינקל בנינה ושל יואב קוש בחולה אהבה ושורו, והוא נותן לסרט אווירה מלנכולית חורפית עדינה ומוקפדת שמשרתת את הגוון הרגשי של הדרמה; עריכה (טלי הלטר שנקר): אני לא יכול להגיד ששמתי לב יותר מדי לעריכה בסרט הזה, אבל כנראה כשסרט זורם בצורה כל כך טבעית, קוהרנטית ומעוררת עניין, זה בדיוק ההישג של העריכה הלא מורגשת בו; שחקן ראשי (שי אביבי): הסרט נשען קודם כל על הופעתו של אביבי, שמופיע במרבית הסצנות בסרט, ולמרות שהוא מגלם אב שכול כבר שנה שנייה ברציפות (לאחר שבוע ויום בשנה שעברה) הוא עושה כאן תפקיד מעט שונה, שדווקא מאזן את האקצנטריות והבוטות הטבעיים שלו עם סקרנות ועייפות מסוימת, שנותנים להופעה שלו איזון נכון בין רגש והומור שהסרט תלוי בו; תסריט (שבי גביזון): זה כל כך נדיר כשנתקלים בתסריט טוב בקולנוע הישראלי, ולכן זה תמיד נעים לצפות בסרטיו של גביזון, שבהם יודעים שנמצאים בידיו של תסריטאי שיודע מה הוא עושה ואינו נותן לאף רגע להיות מיותר או משעמם. אמנם הוא לעתים מסתמך קצת יותר מדי על נוסחאות של תסריט בנוי היטב (לרגעים זה אפילו הרגיש קצת כמו גירסה כנה יותר של יצירותיו של שמי זרחין, אולי בגלל אסי לוי ועכו שמזכירה את טבריה), ויש לפעמים תחושה של מניפולציה, גביזון עדיין לרוב יודע לגבות אותה עם פיי-אוף רגשי או קומי (לרוב שניהם) שמצדיק אותה, והופך את סרטו ליצירה שנדמה לי שגם מי שלא ילך איתה עד הסוף, עדיין יהנה מרגעים רבים בה.

דרייבר (בימוי: יהונתן אינדורסקי)

נחמן רוזומני הוא ״דרייבר״ חרדי שמתפרנס מהסעת שנוררים בין כתובות של נדבנים ידועי-שם. הדיל ברור: הוא מביא את האינפורמציה, השנורר מביא את סיפורו קורע הלב, ובסוף הלילה הם חולקים בפדיון. לאחר שאשתו נעלמה בפתאומיות, נאלץ נחמן להתמודד לבדו עם גידולה של חני, בתו בת התשע. מתוך השבר עולה דמותה של דאון-טאון בני-ברק, סואנת, יקרה ואבודה, שהאנשים בשוליה מחפשים רגע אחד של נחמה שיספיק בדיוק.

דרייבר, ששמו כשם סרט הגמר היפה של אינדורסקי מ-2010, הוא אכן מז'אנר הסרטים המפתחים את סרט הסטודנטים של הבמאי לכדי סרט באורך מלא, שכמעט תמיד מגיע עם יתרונות (ההזדמנות של הבמאי לפתח לעומק את הנושא שכבר השקיע את עצמו בו) וחסרונות (שאלת הצורך שבהרחבתו לפיצ'ר והסכנה לחזור על עצמו). סרטו של אינדורסקי במידה מסוימת מדגים את המעלות והחסרונות האלה, כשהוא בהחלט מפתח את סרטו הקצר לעומק, ונותן דגש רב יותר לדמותו של הדרייבר ומקצועו הלא שגרתי (כשדווקא אלה שמשתמשים בשירותיו נמצאים בשולי העלילה), אך הוא גם סובל מכך שהמבנה האפיזודיאלי שלו גורם לסצנות שכתובות פחות טוב להחליש את הסרט, ולסיפור הרקע מכמיר הלב של הדמות לקחת את הסרט מעט יותר מדי למחוזות המלודרמה המשפחתית לרגעים מסוימים. לא במקרה הסרט הכי קם לחיים בסצנות של השגרה בין הדרייבר לחבריו ושותפיו לביזנס, שמלאות תחושה של ריאליזם החושף בפנינו עולם שאנחנו לא מכירים על כל הג'סטות הקטנות שבו. גם דמותו של הדרייבר (בגילומו המצוין של משה פולקנפליק) מורכבת ומעוררת מספיק עניין בשביל לשאת את הסרט על כתפיה, והסצנות שבהם הוא מסיע את לקוחותיו ומלמד אותם כיצד יש לשנורר, מתפקדות גם כאפיזודות קטנות ומלבבות. הבעיה היא כאמור בדרמה שנמצאת בחייו האישיים של הדרייבר, שמסגירה את מקורותיו הסם-שפיגליים של הבמאי, ולמרות שהיא נושאת בחובה כמה רגעים חזקים למדי (בעיקר בינו לבין בתו), לעתים עולה ממנה תחושה לא נעימה של מניפולציה. גם סגנון הבימוי והצילום של הסרט לעתים גולש למניפולציה מסוג אחר, הארטהאוסי, של התבוננות לקונית בפעולות, לעתים ללא מילים, שטיפה מתנגשת עם הסגנון של שאר הסרט ולא תורמת לו במיוחד. בסופו של דבר, למרות מעלותיו הרבות, ישנה תחושה של סרט מפוספס, שלא בדיוק מצליח לאחות את כל המרכיבים שבו ליצירה שלמה ומגובשת.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (משה פולקנפליק): אחת מההופעות הטובות ביותר השנה של שחקן ראשי שייכת לפולקנפליק, שנהנה מדמות מורכבת וגברית, ומצליח לגלם אותו עם הכריזמה והמאכעריות הנכונה, אבל יחד עם אנושיות ופגיעות שמשרתות את הדמות ומעמיקות אותה ככל שאנחנו למדים על חייה האישיים; תסריט (יהונתן אינדורסקי): גם אם המכלול לא לגמרי עובד, הסרט מציג את היכולת המוכחת של אינדורסקי בכתיבת סצנות דרמטיות עם גוון קומי, שמלאות באנושיות, ספציפיות ודמויות בלתי שגרתיות ומורכבות. בכל פעם שהסרט צולל לתוך אפיזודה כתובה היטב הוא ממריא, וכשהוא מנסה לתת עיבוי דרמטי או תיאור אילם של פעולות הוא צולל.

קטגוריות בעייתיות: צילום (שי גולדמן): כמו תמיד אני נרתע מהסגנון של גולדמן, שגם כשהוא מתאים לסגנון הבימוי (כמו אצל אבישי סיון ונדב לפיד) הוא מפריע לי, וביתר שאת בסרטים שבהם אמנותיות היתר של הסגנון הכמו-מתבונן ולקוני שלו (שלמעשה מושך תשומת לב מוגזמת לעצמו מתחת למעטה הזה) מכבידה שלא לצורך.

הבן דוד (בימוי: צחי גראד)

נפתלי (48, נשוי +2) יוצא מוקדם בבוקר ואוסף פועל ערבי, לשפץ לו את הסטודיו הצמוד לביתו שבישוב כפרי במרכז הארץ. באותו בוקר, מותקפת נערה בישוב והחשד של אנשי הכפר נופל על פאהד. נפתלי המאמין בחפותו של הפועל שלו, יוצא להגנתו. אלא שהמציאות גדולה על נפתלי ודברים משתבשים: השיפוץ שלו לא מתקדם, ביטחונו האישי של הפועל בסכנה, פגישה חשובה שלו נכשלת, היחסים עם האישה משתבשים… וכן, גם ביטחונו של נפתלי בחפותו של הפועל שלו מתרופפת… "הבן דוד" מתרחש במהלך כיממה. הסרט מותח ומצחיק ועם סוף מפתיע ומעורר מחשבה.

הסאטירה החברתית של גראד עוסקת במנטליות ההמון הנזעם של החברה הישראלית ביחס לסכסוך היהודי-ערבי, ובכלל ביחס המאצ'ואיסטי שלה למשפחה, לנשים ואחד לשני. גראד מציג את המנטליות הזאת של דורו (שהוא כה היטיב לגלם כשחקן לאורך הקריירה שלו) כחומר בעירה שעלול להידלק עם הניצוץ הכי קטן, ואכן, למרות שהחצי הראשון של הסרט מעט נמרח, בחצי השני ככל שהוא מקצין כך הוא נהיה מעניין, מצחיק ונוקב יותר. בתחילה נראה שמדובר מסוג הסרטים שכבר נעשו בישראל בשנות השמונים הפוליטיות – הדמיון הרב ביותר הוא לאפיזודה של יגאל בורשטיין ייסוריו של ד"ר וידר מהאנתולוגיה צוותא 83' שגם בה אדם ליברלי בעיני עצמו משתמש בפועלים פלסטיניים בשביל לשפץ את דירתו ומגלה שזה לא מגיע בלי מחיר מצידו. ואכן, כשהסרט מתמקד במערכת היחסים בין גראד לפועל הפלסטיני שלו, האמירות על הישראליות הליברלית המנותקת והיחס שלה לערבים נדמה כצפוי ותפל למדי. אך ככל ששכניו נכנסים לתמונה והיישוב כולו מאיים לאבד את דעתו, הסרט משתפר עד לסופו המוצלח. אם הוא לא עובד לגמרי כסאטירה פוליטית, הוא כן עובד כסאטירה חברתית, ומציג את האלימות החבויה לא רחוק מדי מפני השטח בבורגנות הישראלית בצורה קומית וטרגית כאחד, וברגעים האלה נמצא עיקר כוחו. לא סרט גדול, אבל בעל רגעים חזקים רבים, כאמור בעיקר בחלקו השני.

קטגוריות בולטות: ליהוק (גלית אשכול): את הפורטרט של בני דורו של גראד הוא מצייר בעזרתה החשובה של אשכול, שממלאת את המסך בשחקנים שמתאימים לאופי המצ'ואיסטי והנלעג שהוא מחפש להציג, ויודעת גם לבחור שחקנים בעלי כישרון קומי מוכח, כמו למשל יוני להב ואילן גנני (בתפקידים קטנטנים אמנם, אך אני מעריץ של שניהם ומקווה שילוהקו יותר) ורבים אחרים, רק הליהוק של ליאור אשכנזי ויוסי מרשק בסוף הסרט הרגיש קצת מוגזם מדי בשל הפרופיל הגבוה שלהם שפגע באמינות של התפקידים הקטנים האלה שבאו משום מקום; שחקן ראשי (צחי גראד) ושחקן משנה (עלא דקה): את המשחק המשובח של גלריית הגברים שבסרט מובילים שני המרכזיים שבו – גראד בתפקיד הראשי שבו הוא באופן מרענן משחק אדם שמנסה דווקא להיות מוסרי ועדין, ולכן כשהוא יוצא משליטה זה חזק הרבה יותר, ודקה כפועל הפלסטיני גם נהנה מדמות שיוצאת מהשבלונה המוכרת ויש לה אופי משלה ואפילו קריירה מוזיקלית צדדית, והוא משחק אותו באנדרסטייטמנט קומי מדויק.

הדרישה (בימוי: משה זאבי)

גיבורת הסרט תמרה זיסקינד אופנהיימר, דתייה לאומית, ילידת התנחלות, חובבת קולנוע ומטפלת בעורכת דין חולה מכפר שמריהו. שתי הנשים ממוצא גרמני-יקי נחושות להפיק סרט על יהדות גרמניה בישראל. כאשר היוזמה נדחית על ידי ראשי הקרן, הן מאשימות אותם בקומבינות ובאפליה על רקע פוליטי ועדתי. זאת מכיוון שהיועצת האמנותית של הקרן היא שמאלנית קיצונית ממוצא מזרחי. במעלליה, היא מגיעה לעיר היידלברג, גרמניה, כדי לתבוע פיצוי על נכסי סבי סביה, הטייקון היהודי יוסף זיסקינד אופנהיימר – היהודי זיס. אחרי מפגש שנוי במחלוקת עם גרמניה החדשה, תמרה זוכה בממון רב. היא שבה ארצה כאישה עשירה, מה שמאפשר לפתוח בניקוי האורוות בקרן.

משה זאבי עושה זאת שוב. תגידו מה שתרצו על האיש, אך זהו כבר הסרט השלישי באורך מלא שהוא מפיק באופן עצמאי לחלוטין, ללא תמיכה, וגם כמעט ללא אנשי צוות למען האמת (מלבד קטגורית השחקנית הראשית, בכל הקטגוריות, מהתסריט, הצילום והעריכה, ועד לעיצוב האמנותי ועריכת הפסקול, משה זאבי רשם את עצמו). כפי שניתן להבין כבר מהתקציר, ומדמותו של זאבי אם אתם מכירים אותה, מדובר בסרט שצריך לצפות בו בשביל להאמין שהוא קיים, ולא משום סיבה אחרת, כי גם זאת לא תמיד תספיק בשביל שתצליחו לשרוד אותו עד הסוף. כפי שכתבתי על סרטו הקודם, מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור, זאבי מוכיח שגם כשמצפים לסרט גרוע ניתן להתאכזב, וגם כאן, למרות התקציר המבטיח סגירת חשבון פרועה עם קרנות הקולנוע שסירבו לו עד כה, מדובר רק בחלקים הפותחים וסוגרים את הסרט. חלקו הארי של הסרט מתרחש בכלל בגרמניה, מקום מושבו הנוכחי של זאבי, ודובר גרמנית (האם כדי לקסום לקהל גרמני? האם יהיה כזה שיהיה אכפת לו מסרט על קרנות קולנוע בישראל?). החלק הזה, העוסק בנסיונותיה של גיבורת הסרט לקבל פיצויים מהגרמנים על נכסי סבה שבמקרה עליו גם בוסס הסרט האנטישמי היהודי זיס (כנראה כמעין הקבלה לאנטישמיות החדשה של קרנות הקולנוע השמאלניות אליבא דזאבי), הוא משמים לחלוטין, מייגע ובלתי נגמר, ומגוחך עוד יותר בניסיון שלו לטוות סוג של עלילת מתח שהצופה אמור לעקוב אחריה בעניין. אפילו בכוונותיו לעשות סרט שיתנגח בקרנות הקולנוע זאבי בוגד כשהוא מקדיש שעה מתוך שמונים הדקות של סרטו לקו העלילה המיותר הזה, ושוב מוכיח שגם בשביל טראש נדרשת מידה כלשהי של חזון אמנותי בשביל שהסרט יהיה ניתן לצפייה.

הדרך לאן (בימוי: מיכל בת-אדם)

יפו 1948. בית מגורים על יד הים שנעזב בבהלה על ידי דייריו הערבים, הופך להיות ביתם של ניצולי שואה שהצליחו למלט נפשם מהתופת באירופה. מתוך מצוקת הקיום היומיומית ובצל הסיכסוך המתמשך בין שני העמים, עולה זעקה נואשת לאהבה. מיכל בת-אדם אורגת פואמה אפית שנעה על ציר הזמן בין עבר והווה ומעלה תהיות על מהות הקיום שלנו.

מיכל בת-אדם היא הפורייה והותיקה בין במאיות ישראל (קדמה לה רק אלידע גרא, שנפטרה השנה), וכמו דן וולמן (עליו אדון בהמשך כשאגיע לסרטו) היא מסוג היוצרים שממשיכים לעבוד ללא הפסקה, גם אם הם צריכים ליצור את סרטיהם באופן עצמאי. כאן היא הצליחה לקבל תמיכה מקרן הקולנוע הישראלי וייתכן שבשל כך זהו סרטה השאפתני ביותר מזה זמן רב, המתרחש בין כמה תקופות, מימי קום המדינה ועד ימינו, ומלהטט בין דמויות וסיפורים רבים, שחלקם קשורים בקשר משפחתי וחלקם בקשר אסוציאטיבי, סגנון שממשיך את עיסוקה בביוגרפיה כמשהו שמורכב משברים של זכרונות ורגשות ולא מרצף נראטיבי ברור, שהיא החלה בו באיה – אוטוביוגרפיה דמיונית. הבעיה היא שהסגנון האפיזודיאלי הזה נשען על כתיבה מדויקת של סצנות שיעמדו קודם כל בזכות עצמן בשביל שניתן יהיה לקשור ביניהן לרצף מספק, גם אם אסוציאטיבי, ומה שעבד בסרטה מ-1996 אינו עובד כאן, בשל ירידה משמעותית באיכות כתיבת הדיאלוגים שלה מאז, שניכרה כבר בסרטיה האחרונים מאיה וריטה – שם זמני, שהיו הפקות עצמאיות דלות תקציב. גם כאן, למרות תמיכת הקרן, עדיין מדובר בהפקה זולה שגם נראית כך, וגם הצילום העדין של יואב קוש הותיק והכישרוני לא מצליח לטשטש זאת. כשהדיאלוגים והדמויות כתובים בצורה מרפרפת ולא מעמיקה, גם הופעות המשחק סובלות בשל כך, וכך כל הקרקע של הסרט נשמטת ממנו, והוא אינו מצליח ליצור את ההקשרים הפוליטיים והנפשיים שבו כיוון שהם לא מעוגנים באנשים בשר ודם.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (משה מזרחי): יפה עשתה בת-אדם שלמרות ריבוי השחקנים שבסרט רשמה את מזרחי לבדו בקטגוריה הזאת, כמעין רמז עבה לחברי האקדמיה לבחור בו. ואכן, עצם הנוכחות של מזרחי כבר ממלאת את הסרט בחום ואנושיות בכל פעם שהוא מופיע (בתפקיד כפול), עם דיבורו הרך והמימיקה העדינה שלו. בחירה בו תהיה מחווה יפה לבמאי החשוב ואוהב האדם הזה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (מיכל בת-אדם): כאמור, בעיקר בשל הבעייתיות בכתיבת הדיאלוגים ובניית הדמויות, שריבויים בסרט דורש אפילו יותר כתיבה מדויקת בכדי שיהיה ניתן להתחבר אליהן בדקות המועטות שהן נמצאות על המסך.

החטאים (בימוי: אבי נשר)

"החטאים", השעון על סיפור אמיתי, מתרחש במהלך שנת 1977, ובמרכזו שתי אחיות ירושלמיות, שאפתניות ותחרותיות. האחת עיתונאית חושפת שערוריות, המנהלת אורח חיים שערורייתי בעצמה, והשנייה תלמידה מחוננת ועצורה באקדמיה למוסיקה, שמנסה לפלס את דרכה בעולם הגברי והתחרותי של המוסיקה הקלאסית. בצל המהפך הפוליטי הגדול שאירע בישראל באותה שנה, שתי הגיבורות עוברות מהפך מטלטל משלהן.

מעולם לא הייתי ממעריציו של אבי נשר, שגם כשהוא רוקח את סרטיו ביעילות ובהבנה עמוקה של המדיום, הוא מרגיש תמיד מניפולטיבי ונוסחתי. דווקא את סרטו הקודם, פלאות, חיבבתי יותר מבדרך כלל, ואכן, יותר קל לי איתו כשהוא קליל יותר ומניפולטיבי פחות. אך הסרט הזה, גם אם הוא במידה מסוימת נמנע מסנטימנטליות רוב הזמן, הוא אחד מהמניפולטיביים ביותר שנשר יצר. קודם כל, כקופרודוקציה ישראלית-פולנית, אין שום דרך להימנע מהתחושה שהסרט מנסה למרק את המצפון הפולני ולהגיד שפשעי העבר נסלחו, ואין לתת לעבר להכביד על ההווה. בין אם מסכימים עם המסר הזה או לא ביחס לתפקידו של העם הפולני בשואה, העובדה שייתכן שהמניע למסר הזה היא כלכלית וקשורה למימונו, לא מריחה טוב. דבר שני ובהמשך לכך, זה אולי הסרט האירופאי ביותר ברוחו של נשר, שלרוב עוסק בחומרים מקומיים מאוד, וכאן ממקם את סרטו בתוך עולם המוזיקה הקלאסית (שריד לטרנד משנה שעברה) שבאקדמיה בירושלים, וקופץ לגרמניה ולפולין לא מעט. הצילום המוקפד כתמיד של מישל אברמוביץ' מעצב את הסרט בגוונים חורפיים, חשוכים ומאוד לא ישראליים, ושוב נותן תחושה שלמרות שהסרט כביכול נטוע בתוך שנת 1977 ההיסטורית, הוא אינו משקף הוויה ישראלית בנאמנות רבה מדי (וגם כמו שאר הסרטים ההיסטוריים השנה, אין בו שום הקפדה על דיאלוגים בשפה שהולמים את השנה). מעבר לכך, ישנן הרעות החולות הרגילות שטיפוסיות לתסריטיו של נשר – כתיבה גסה שמסמנת סיטואציות, מהלכי עלילה ורגשות במקום לבנות אותם בצורה דייקנית, הסתמכות על קלישאות (שניתן לסלוח עליהן כשנשר עובד עם ז'אנרים כמו בסרטו הקודם אבל כאן הרבה פחות) וכמובן גם סחיטת רגש ועניין מהצופה דרך מחלות, סכסוכים משפחתיים, סודות מהעבר ועירום. נשר כאמור הוא יוצר מיומן, וגם אם מבחינת סצנות אינדיבידואליות הסרט גס ולא אמין, המבנה העלילתי שלו והדרך שבה נשר מביים אותו, שומרים על עניין הצופה ומעורבותו הרגשית בו, גם כשהוא מודע לכך שמורחים אותו. הניסיון של נשר ליצור סרט אמנותי יותר הפעם ללא שום אינטגריטי אמנותי הוא זה שמכשיל אותו, וגם את הופעות המשחק שבו, שאמנם עמיתיי לרוב שיבחו, אבל לי הן הרגישו מעושות (נלי תגר חיננית כתמיד אבל נאבקת בדיאלוגים כמעט בלתי נסבלים, וג'וי ריגר סובלת מתפקיד שבו היא בעיקר עצורה רוב הזמן וגם אם קל להרשים עם המופנמות הזאת, היא אינה יוצרת הופעה שיש בה רגש כנה או מורכב). אולי זה רק צירוף מקרים, כי הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, אבל מעניין שיש דמיון מסוים בין עלילת הסרט לזו של פרשת וינשל של אברהם הפנר מ-1979, שגם בו שתי אחיות שהאחת מהן עיתונאית יוצאות לחקור פרשה מעבר שהדיה עדיין משפיעים על ההווה, ושני הסרטים אפילו מתרחשים בערך באותה תקופה. אפילו שמדובר בסרטו החלש ביותר של הפנר (בעיקר בשל הפער בין התסריט לסרט המוגמר) הוא עדיין טוב לאין שיעור מהמוצר הנוסחתי הזה.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (דורון תבורי): מבין כל השחקנים בסרט, רק דורון תבורי המגלם את האב יוצא ממנו בכבוד, עם תפקיד מורכב ורב פנים יותר משל השאר, שהוא מבצע בחומרה ובאמביוולנטיות הנכונים.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אבי נשר): נשר כתב את התסריט בהשראת סיפורה המשפחתי של המלחינה אלה מילך שריף (שאף כתבה חלק מהמוזיקה לסרט), אך זה עדיין לא מנע ממנו לעצב אותו כסדרה של קלישאות ותחבולות עלילתיות (והמון דיאלוגים מסומנים וגסים), שגם כשהוא טווי ביעילות, הוא אינו מרגיש אמיתי ולו לרגע, ואפילו יש בו גם משהו מאוד מיושן בהסתמכות על הנוסחאות האלה באמונה שהן הדרך לדבר אל לבו של הקהל. 

היער שהיה (בימוי: גיא רז)

בדרכו ליום עמוס במקום עבודתו, מורי, איש משפחה מסור, אינו מודע לטעות הטרגית שעשה. סרט הנוגע בכשל אנושי בלתי נתפס ומעורר אימה.

אם אינכם יודעים על מה הסרט הזה ומעוניינים לצפות בו, אולי כדאי שתפסיקו את הקריאה. אבל כנראה שעד השלב הזה גם אם טרם ראיתם אותו ודאי שמעתם עליו כ"סרט על האב שמשאיר את הילדה שלו באוטו", נושא אקטואלי מאוד בשנים האחרונות, שעצם עשיית סרט עלילתי עליו נשמעה על הנייר כמעט מניפולטיבית ואופורטוניסטית (וכך אכן הגיב למשל אורי קליין בביקורת החריפה שלו נגדו). אך הצפיה בסרט מגלה דווקא שגיא רז, שלרוב מוכר כצלם (כלבתלא רואים עליך, חיותה וברל) וזהו סרט ביכוריו כבמאי, לא רק נמנע מניצול סנטימנטלי וציני של הסיטואציה שהוא בחר בה, הוא גם משתמש בה בשביל להתמקד רוב הסרט בכלל בנושא גדול יותר – והוא סביבת העבודה הקדחתנית של ימינו שמובילה ללחץ והיסח הדעת שיכול להוביל לטרגדיות שכאלה. רוב הסרט מתרחש במקום העבודה של הדמות הראשית, והוא מתאר אותה בדינמיות, ספציפיות ואפילו קלילות יומיומית מסוימת שמאווררת את הסרט מכובד הראש של נושאו המוצהר. הריאליזם שבו הוא מציג את חיי השגרה של העולם הזה, שלרוב מוצג רק כרקע בקולנוע הישראלי וללא התעמקות של ממש, הוא זה שהופך את הסרט לייחודי, ונותן משקל אנושי כשהטרגדיה אכן מכה. גם חיי המשפחה של הדמות, שמעוגנים במילייה מוכר של בורגנות ישראלית צעירה, עשוי במספיק ספציפיות (וללא מלודרמה משפחתית גסה מדי) בשביל לעבות את המשקל הזה. אמנם רז כצלם תמיד היה נגוע ביומרנות מסוימת, והיא ניכרת כאן לרגעים (בעיקר בפתיחה ובסיום המתרחשים ביער שנותן לסרט את שמו היומרני), אבל הוא לרוב נמנע גם ממנה ומתגלה כבמאי בעל יכולת לתאר סיטואציות בצורה דינמית ומפורטת. ניתן עדיין אולי להירתע מראש מהבחירה בנושא הזה, ואני יכול לנחש שבמיוחד עבור הורים צעירים הצפייה בסרט הזה היא חוויה לא פשוטה, אבל העובדה שרז לא הופך את הסרט לתמרור אזהרה דידקטי אלא לחומר למחשבה, מראה שגם אם סרטו הקטן אולי היה יוצא נשכר יותר מאורך של סרט קצר (הוא החל כך כהפקה של החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), גם כסרט בן שמונים דקות הוא יצירה מעניינת.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (לירון וייסמן): את וייסמן המצוינת היה אפשר לראות השנה גם בסדרה אורי ואלה (שגם אותה צילם גיא רז) ולמרות שמדובר בשני תפקידים מאוד שונים, שניהם מציגים את הכישרון שלה. כאן היא מצליחה להכניס לדמות די שגרתית של האם הצעירה כמויות של אופי וחשיפה רגשית, וגם לשקף בצורה מדויקת את הסביבה החברתית הבורגנית-אך-מודעת-לעצמה שהסרט מתרחש בה; צילום ובימוי (גיא רז): רז חתום כאן גם על ההפקה, העריכה והתסריט, ואם לרוב כמות כזאת של קרדיטים מעידה על הפקה עצמאית מרושלת, כאן הוא מצליח לבצע את כולם בהצלחה, ובמיוחד בצילום ובבימוי, שגם אם כאמור יש בהם לרגעים מידה של יומרה מיותרת, הם מצטיינים בעיקר ביכולת לשמור לכל אורך הסרט על מתח בין מה שרואים ולא רואים בפריים, שישרת את הסרט היטב בסצינה הקריטית של גילוי הטרגדיה, שמצליחה להימנע מסחטנות רגשית (אולי חוץ מקלוז-אפ מיותר על עיניו המבועתות של האב), ואף לעבור מהריאליזם של שאר הסרט לסגנון מופשט יותר, שנראה כבחירה נכונה להציג את התגובה הרגשית הבלתי ניתנת לביטוי לטרגדיה הזאת.

הלומים (בימוי: ארז מזרחי)

1973. שש שנים לאחר שחזר הלום קרב ממלחמת ששת הימים, מבין מנשה שהוא לעולם לא יהיה האדם שהיה לפני המלחמה. בתקופה בה לא הייתה מודעות ל"הלם קרב" מנסה אשתו, דפנה, לקבל עזרה מהצבא ולשמור על טיפת השפיות האחרונה של בעלה. במקביל מנסה שלומי בנם בן ה-10 להבין מה קרה לאביו ומדוע הוא לא כמו כל האבות.

הסרט הזה מצטרף לשורה של סרטים שנעשו השנה ומתרחשים בישראל של בין סוף שנות השישים לסוף שנות השבעים (אזימוט, אווה, החטאים) ושבכולם אין ניסיון של ממש, מלבד עיצוב התפאורה והלוקיישנים, לתפוס את הרוח של התקופה, בפרט בשפה שבה הדמויות מדברות, וזה כבר פוגם בסרטים. אך הבעיות של הלומים בסיסיות בהרבה מזה, והן מתחילות בנושא שהוא בחר ובדרך הבוטה והסכמטית (כפי שמשתמע כבר משמו) שהוא בחר לטפל בו. נושא הלם הקרב וחוסר המודעות שהיה מלווה אליו עד לפני כמה עשורים בודדים, והמחיר שהוא גובה ממשפחתם של ההלומים, הוא אולי חזק וחשוב, אבל נדוש ושחוק לחלוטין. חסרונו העיקרי של הסרט הוא בדרך החד-ממדית שבה הוא מתאר את גיבורו הלום הקרב, גבר שתקן שלא מביע רגשות, מכור לעבודתו ולא מוכן להודות במצוקתו גם כשהיא מתפרצת לפני השטח ללא שליטתו. האישה שלצידו, שסובלת בשקט עד שהיא לא יכולה יותר, ומנסה במקביל גם לגרום לו להיפתח וגם לקבל עזרה והכרה מהמנגנון הצבאי, בנויה גם היא בצורה שגרתית ולא מורכבת, ומכיוון שהסרט נשען בעיקר על שתי הדמויות התפלות הללו והמהלכים הצפויים שלהן, הצפיה בסרט הופכת לכמעט בלתי נסבלת ככל שהוא מתקדם, עד לשליש האחרון, שבו חל שינוי מסוים, במיוחד ביחסים בין הגבר לבנו, והסרט נושם קצת אוויר ומקבל קצת אנושיות, אך עדיין לא מתרומם לשום מקום בלתי צפוי. מסוג הסרטים שנראה שקל לקבל עליהם תמיכה מקרנות בשל הנושא שלהם, והעשיה שלהם אינה מריחה מאופורטוניזם אלא מניסיון כנה לטפל בנושא הזה, אך הסכמטיות והשגרתיות של העשיה הקולנועית שלהם מטילה בספק את נחיצות קיומם.

המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה (בימוי: גלעד אמיליו שנקר)

"המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה" הוא מועדון ספרותי סודי לנשים בלבד, שחרט על דגלו את שנאת הגברים ושהמוטו המרכזי שלו הוא שאין אהבת אמת בעולם. בכל שבוע חברות המועדון מתחרות זו בזו על גביע "אשת השבוע" – מי הצליחה להביא לפגישת המועדון את הגבר האטרקטיבי ביותר, אותם הן רוצחות בהמשך הערב ואת בשרם טוחנות לנקניקיות. כשסופי פוגשת ביוסף, מועמד מושלם לניצחון בתחרות המועדון, עולמה של סופי מתערער. כעת היא חייבת להחליט בין נאמנותה למועדון, שהוא כל חייה, לבין הסיכוי האחרון שלה לאהבת אמת.

כנראה הפספוס הגדול ביותר של התחרות השנה הוא הסרט הייחודי אך העקר הזה, שסגנונית הוא לא דומה לשום דבר שנעשה עד כה בקולנוע הישראלי, אבל כסרט שלם הוא לחלוטין לא אפוי. הסרט מתחיל טוב – כבר מהקרדיטים המצולמים כאגדת ילדים גותית על רקע מוזיקה תזמורתית עשויה היטב, ברור לנו שאנחנו בטריטוריה לא מוכרת. או אז אנו נחשפים למועדון לספרות, שמתרחש במעין אחוזה ויקטוריאנית לא ישראלית בעליל, ובו הגברת ינקלובה (ליא קניג המלבבת כרגיל) מנצחת על הטקס המשונה והמקאברי שבו כל שבוע אחת מחברות המועדון מביאה גבר שיסיים את הערב כנקניקייה. הרקע העלילתי הזה ודאי הלהיב את כל מי ששמע על הסרט כבר משלבי פיתוחו, ואכן בתחילה נראה שהפוטנציאל הזה מומש, כיוון שהוא מצליח להיות לא רק מעניין על הנייר, אלא מבויים ומבוצע בצורה מרשימה שנותנת לרעיון הבסיסי האקצנטרי שלו אמינות ומשקל. הבעיה היא שבתום המערכה הראשונה הסרט מתמקד בדמותה של אחת מחברות המועדון, בגילומה המופנם מאי פעם של קרן מור, ובמערכת היחסים שהיא מפתחת עם אחד הגברים שהיא צריכה להביא למועדון בכדי לשמור על מעמדה בו. קו העלילה הזה, שנראה שולי, תופס למעשה את חלקו הארי של הסרט, כשרק במערכה האחרונה שלו אנו חוזרים למועדון, שהוא לב העניין שבסרט. החלק האמצעי הזה כה משמים, וגם מבויים בפחות אנרגיה יצירתית ודמיון ויזואלי, שהוא פשוט גורם לסרט לשקוע למצולות. לא ברור האם שנקר נתבקש למתן את הקיצוניות של הסיטואציה המרכזית שלו, או שהוא חשב שזאת תהיה דרך לתת לסרט עוגן רגשי (שהיה יכול להיות אם הדינמיקה ביניהם באמת הייתה מעניינת, ולו היה שמץ כימיה בין קרן מור ליפתח קליין המגלם את אותו גבר), אבל בסופו של דבר מדובר בכישלון. לא ברור האם הוא נובע מסירוס עצמי או מחוסר יכולת לכתוב תסריט מספיק טוב שפורט את הרעיון היצירתי של הסרט לכדי סצנות ודמויות בעלות משקל, אך זה שוב מוכיח כמה יותר קל למצוא בקולנוע הישראלי הצעיר במאים בעלי חזון מאשר תסריטאים טובים.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (חנה לסלאו): כמו יעקב כהן בפיגומים, לסלאו אולי מוכרת כבדרנית די המונית, אבל היא שחקנית קולנוע נהדרת, שכאן, בהופעה קומית אך מרוסנת וללא יותר מדי שטיקים, מצליחה בטבעיות להיות נעבעכית וחמה כך שהיא היחידה על המסך שאכפת לנו ממנה, מה שאולי מצביע גם על הפספוס של הסרט בטיפול בשאר דמויותיו; מוזיקה מקורית (טל ירדני): המוזיקה התזמורתית המרשימה של ירדני נשמעת ומולחנת לגמרי כאילו נעשתה בסטנדרטים בינלאומיים (מפתיע לטובה לגלות שעל הביצוע לא מופקדת נניח התזמורת המטרופוליטנית של לונדון כמו במקרים דומים נוסח מי מפחד מהזאב הרע אלא סימפונט רעננה) והיא עוזרת לנטוע את הסרט מהשנייה הראשונה בטריטוריה של ההזרה לישראליות שהוא מנסה ומצליח לעשות במערכה הראשונה והאחרונה שלו; עיצוב אמנותי (ג'ון יהונתן יעקבי): העיצוב של האחוזה בה מתקיים המועדון נעשה כולו באולפן, כך הבנתי, מה שהופך את ההישג העיצובי בסרט הזה לעוד יותר מעורר הערכה, כיוון שהוא עשוי בצורה כל כך מרשימה ומפורטת שמשלבת בין גלותיות אשכנזית מזרח-אירופאית ובין הוד מערב-אירופאי מלכותי; צילום (יוסי מאירי) ובימוי (גלעד אמיליו שנקר): שנקר ומאירי הם למעשה הצמד היצירתי שחתום על רוב הצדדים היצירתיים בסרט (מאירי גם ערך ושיתף פעולה עם שנקר בכתיבת התסריט), ומבחינת עיצוב הסגנון הגותי של הסרט הם עושים עבודה מצוינת – מאירי עם צילום שחור-לבן קונטרסטי מאוד (ההולם את גוון עורה השנהבי של קרן מור) עם הבלחים פתאומיים של צבע בפריים, העוזר לבנות את המציאות הישראלית האלטרנטיבית שהם בוראים במספיק הקפדה כדי שנאמין לו, ושנקר בבימוי משלים אותו בעיצוב הויזואלי והמיזנסצנות שבמועדון, ובעולם הקולנועי שהוא יוצר כאן בשמירה על טון נכון של מסוגננות אנטי-ריאליסטית שמבהירה לצופה מראש לאן הוא נכנס ומושכת אותו אליו פנימה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (גלעד אמיליו שנקר ויוסי מאירי): כאמור, מלבד החלקים שמתרחשים במועדון, רוב הסרט כתוב די רע, ללא עניין, דמיון או דרמה של ממש, אלמנטים הנדרשים בכדי להפוך רעיון טוב לתסריט טוב.

העדות (בימוי: עמיחי גרינברג)

יואל, חוקר שואה, נמצא בעיצומו של מאבק משפטי סביב פרשת רצח אכזרי שהתרחשה בכפר לנסדורף שבאוסטריה בשלהי מלחה"ע השנייה. במהלך חקירת הפרשה הוא נחשף לעדות חסויה של אימו, ניצולת שואה בעצמה, שסודקת את זהותו ואת אורח חייו. יואל מבין שחשיפת האמת מוליכה אותו לדרך שאין ממנה חזרה. כהיסטוריון, שמחויבותו לאמת היא מוחלטת, יואל ממשיך בחקירותיו, גם במחיר קריסת חייו האישיים והמקצועיים.

עוד סרט על נושא "חשוב", שכנראה הספיק בשביל להביא אותו עד פסטיבל ונציה (למסגרת הצדדית "אוריזונטי"), כי אין שום דבר בו מבחינה קולנועית שמצדיק זאת. הסרט, שמבוסס בבסיסו על מקרה אמיתי שקרה באוסטריה בסוף מלחמת העולם השניה, בנוי כמותחן בלשי שבו חוקר השואה שבמרכז הסרט מנסה לחשוף את האמת המודחקת ובמקביל מגלה אמיתות על עצמו שייתכן שהיה מעדיף לא לגלות. מהרגע שהוא אומר בתחילת הסרט בנחרצות שאין כמה אמיתות, יש אמת אחת, והוא מחויב אליה, ברור לנו שבמהלך הסרט הוא ייענש על ההיבריס הזה ויעבור תהליך של גילוי ענווה (מה שקרוי באנגלית humbling). אך התהליך הזה, כמו העלילה הבלשית, כל כך לא מעניינים ולא מערבים רגשית את הצופה, שהצפיה בו נהפכת למשעממת למרות פיתולי העלילה הרבים שבו. נראה שהיה כאן ניסיון לשפוך אור ועניין על העולם האפרורי כביכול של חוקרי שואה כמו שנעשה לזה של הפילולוגים בהערת שוליים אך הדינמיות של הבימוי שם נעדרת כאן לחלוטין, ומותירה את הסרט כדוקודרמה שגרתית ומשמימה למדי, שכתובה ומבוימת ברמה מסוימת של יעילות והימנעות מסנטימנטליות, אך ללא כל ברק או מגע אישי ייחודי.

ואז היא הגיעה (בימוי: רועי פלורנטין)

דן פרייליך (30) עובד במשרד עורכי הדין של אבא ובקרוב מתחתן עם תמר (30), חברתו הנצחית. אבל פגישה מקרית עם מירב לוי (27), מלצרית כורדיה, משנה את חייו. תמר מודיעה לו שאם לא יקבעו מועד לחתונה הם יעשו הפסקה בת 3 חודשים. במפתיע, דן לא נכנע לאולטימטום ובזמן ההפסקה הוא ומירב מתקרבים. רגע לפני פקיעת האולטימטום דן נבהל ושב לתמר אלא שהגעגועים למירב גורמים לו להתחרט. מירב, מפוחדת מכך שדן "גדול" עליה, מפוצצת הכל. הוא עומד לוותר אבל ברגע האחרון עולה לירושלים ועורך מופע כורדי מתחת לחלונה של מירב. האהבה מנצחת.

לאחר שבשנה שעברה היה חתום על הקומדיה הרומנטית הלא מזיקה ילד טוב ירושלים, גם השנה רועי פלורנטין נשכר על-ידי האחים אדרי להנפיק להם סרט מסחרי נוסף, וכאן מדובר במעין קומדיית בורקס רומנטית בשילוב ברומאנס (bro-mance, קומדיה רומנטית על אחוות גברים) נוסח ישראל, מהסוג שנדמה שהאבטיפוס שלו הוא אהבה קולומביאנית, וגם אם הוא זכה לפחות הצלחה מהלהיט ההוא, אין ספק שהוא לפחות הרבה יותר נעים לצפיה מהסרטים האחרונים של במאי אותו סרט, שי כנות (שושנה חלוץ מרכזי, איביזה, 4 על ארבע). פלורנטין כן ממשיך במובהק את הסגנון המסחרי, הדינמי והמלוטש של כנות, שנועד לספק לצופים חוויה בידורית קלילה ומהנה, אך בניגוד לכנות, אצל פלורנטין אין תחושה של גסות או בהמיות גברית, לא מעט בשל התסריטים שהוא עובד איתם (כאן חתום על התסריט שי להב), שבמרכזם עומדות דמויות גבריות חנוניות למדי. גם כאן כמו בסרטו הקודם הדמות הראשית המסורסת תפגוש אישה חזקה שתוציא אותו מאזורי הנוחות שלו (וכאן מצטרפת אליה גם משפחתה המזרחית החמה והעממית, במעין ניאו-בורקס שמרגיש לעתים מעט גס, אך גם אינו נסחף למחוזות בהמיים או מעליבים מדי). כאמור, מדובר גם במעין ברומאנס, בחלקים שבהם הסרט מתעכב על דינמיקת החבר'ה בין הגיבור לשני חבריו (אותם משחקים טל טירנגל וגל פרידמן המוכשרים, שהיו יכולים להנות ממידה גדולה יותר של אקצנטריות או לפחות אופי בתסריט), ובמקביל ישנם גם יחסיו עם משפחתו, בייחוד אביו העו"ד שרוצה שימשיך אותו במקצועו (שמואל וילוז'ני, גם בהופעה מוצלחת), ואפילו תפקיד קטן וממזרי של גידי גוב שגונב את ההצגה כשופט סרקסטי אך חביב. מדובר בתסריט עשיר למדי, המבויים בקצב טוב ועם כמה רגעים רומנטיים יפים (גם אם קצת לוקה בתחום הרגעים הקומיים הלא משוייפים מספיק), שגם אם הוא נועד להיות מוצר צריכה בידורי, הוא אינו מעליב ויש בו לא מעט חן.

זוג יונים (בימוי: דובר קוסאשווילי)

זוג נשוי החוגג בפנטזיה מינית את יום הנישואין העשירי שלהם בבית מלון, פנטזיה שהופכת קשה וכואבת יותר ויותר ככל שנחשפים השניים למאהבים סודיים, כאבים, סודות, בגידות ותשוקות חבויות אחד של השנייה.

אם סרטו הקודם של קוסאשווילי, רווקה פלוס, נראה כמשבר יצירתי בקריירה של הבמאי שהחל את הרנסאנס של הקולנוע הישראלי עם חתונה מאוחרת המצוין, כאן נראה שמדובר כבר בהתמוטטות עצבים של ממש, ובמשהו שהוא מעבר לפריקת כל עול אלא ממש חבלה עצמית וקריאה לעזרה. נתעלם מהאלמנט הידוע ביותר לגבי הסרט – הופעתם של שני השחקנים הראשיים בו בעירום למשך רובו (זה אגב לא נכון, הם עירומים רק חצי מהזמן פחות או יותר), אלמנט שיש בו את הנטיה שאני דווקא מחבב אצל קוסאשווילי לפרובוקציה, אבל אין בו כדי להעלות או להוריד מאיכותו – ונתמקד בבעיות המשמעותיות יותר שלו. קודם כל, כבר כדי ליצור הרחקה בין הצופים לסרט, הוא כתוב כולו בשפה תיאטרלית במכוון, כמעין מחזה אבסורד אירוטי שמדבר דווקא על אין-אונות וחוסר להט, כוונה שעל הנייר נשמעת מעניינת, אבל הדיאלוגים אינם פיוטיים אלא נלעגים וגם ברגעים שאינם מריחים מחשיבות עצמית הם פשוט תמוהים. אך אפילו הבחירה הזאת נראית שולית לעומת החובבנות והרשלנות שבה קוסאשווילי מביים את הסרט כולו, בהפקה זולה ודלה שמצולמת ברובה בלוקיישן אחד שאינו מעוצב בצורה מעניינת מספיק, ומבויים ללא הספציפיות והדיוק שהיו מזוהים עם קוסאשווילי, שכושל אפילו בהדרכת השחקנים, מה שהייתה מעלתו הגדולה ביותר בכל סרטיו עד כה. גם העובדה שהוא נעזר בצלם מוכשר כאסף סודרי אינה מצילה את הלוק החובבני של הסרט. למרות שני סרטיו האחרונים הקטסטרופליים של קוסאשווילי, אני עדיין מאמין בו ומקווה שהוא יחזור לעצמו, אולי דרך עיסוק מחודש בעולם הגרוזיני שהוא כה היטיב לתאר, כיוון ששמעתי שהוא אכן עתיד לקחת בסרטו הבא.

כמעט מפורסמת (בימוי: מרקו כרמל)

דרמה קומית המבוססת על ספריה של מיכל בכר, "כמעט מפורסמת". בעולם שבו תכניות הריאליטי ותחרויות הכישרונות תופסות נתח גדול מאוד מלוח השידורים העולמית והישראלית, נערה מחוננת בשם שיר כרמי שהכישרון היחיד שלה הוא להיות חכמה. לא כישרון שנחשב בעיניה או עוזר לה במיוחד להיות מקובלת ולהצליח לזכות בתשומת לב מהנער שבו היא מאוהבת, הופכת בן רגע בזכות תומר אחיה הגדול בן ה-22, שמתקבל לתוכנית ריאליטי שירה, למקובלת.
העולם שלה ושל הסובבים אותה משתנה, המשפחה המאוחדת מתפרקת והמציאות שתוך כדי תוכנית הריאליטי משנה את חיי כולם.

הגעתי לסרט הזה בציפיה לסרט נוער מסחרי בכיכוב כוכבת הפופ הטראשית נועה קירל, אך גיליתי דרמת נעורים שאמנם עשויה בצורה מסחרית ובידורית, אך כתובה היטב, חמה ואנושית, וכמעט חפה מהציניות שלרוב סרטים מהסוג הזה מלווים בה, ואפילו קירל נמצאת רק בתפקיד משנה שנועד בעיקר לתת לה נאמברים מוזיקליים. הסרט, שמבוסס על סדרת ספריה של מיכל בכר וכתוב על-ידי תסריטאית הטלוויזיה המשופשפת חן קלימן (ואכן ייתכן שהרגישות הנשית שבו היא זו שתורמת לאנושיות שלו), מציג במרכזו משפחה שנראיתו כמו שיקוף מדויק של הבורגנות הישראלית בת זמננו, והבמאי מרקו כרמל, שעסק בסרטו הקודם אחותי היפה במשפחה מרוקאית, כנראה אחראי לכך שהיא גם אשכנזית פחות מהמקובל בז'אנר. שם המשפחה, כרמי, אמנם לא מציע שיוך עדתי מדויק, אך לפי תווי פניהם של בני המשפחה היא נראית לפחות חצי מזרחית. האב פרש מעבודתו בבנק כדי להתמסר לרוחניות וליוגה, האם היא מורה עם אספירציות מוזיקליות בעברה, הבן הגדול הוא מוזיקאי ארוך שיער המתכנן את טיול האחרי-צבא שלו להודו, והבת המתבגרת שבמרכז הסרט היא ילדה מחוננת אך לא חנונית, שלמרות שהיא לא מקובלת היא שואפת להתערות בחיי החברה בבית ספרה, בניגוד לחברתה הטובה העוד יותר לא מקובלת שויתרה על כך (באופן מפתיע הדמות בעלת הלוק האשכנזי ביותר בסרט). אולי זו העובדה שיכולתי לזהות חלק מהמאפיינים האלה גם במשפחתי שלי, אך חשבתי שזה תיאור ספציפי ולא קלישאתי של מעמד הביניים הישראלי כיום, וכשהבן הגדול מתקבל לתכנית ריאליטי נוסח The Voice מוצגת גם הכמיהה של המעמד הזה לפרסום והצלחה, והקורבנות האישיים והמוסריים שהוא מוכן לעשות בשביל לא להישאר בינוני. כל האלמנטים האלה מוצגים בצורה אמינה וטבעית, גם אם בית הספר שבו הדמות הראשית לומדת מוצג יותר כחלום אמריקאי מאשר כהוויה ישראלית (גם אם בורגנית) אותנטית. העובדה שהוא עוסק בסיאוב שעולם הבידור הישראלי עושה לחברה, יכלה להיות צינית לו הסרט היה בעצמו מוצר בידורי שעשוי לפי אותה נוסחה, אבל למרות העשייה המלוטשת ואותם נאמברים מוזיקליים פופיים, העמידה שלו לצד האנושיות של המשפחה שהוא מתאר היטב (וההעדפה בסוף דווקא לגירסה אקוסטית של השיר הבאמת לא רע שדמותו של הבן שרה), גורמת למסר הזה להיות אמין, לא דידקטי מדי, ומפתיע לחלוטין (ואף נדרש) במוצר שמיועד לבני נוער.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (אורי פפר): בגלל שלרוב אני פחות מתחבר להופעותיו של פפר, שתמיד יש בהם משהו לא נעים (כך היה גם השנה בהעדות), דווקא כאן, בתפקיד המנחה והמפיק של תכנית הריאליטי, שבו הוא נדרש להיות לא נעים ואף נכלולי וציני לחלוטין, הוא אמין ואף מהנה באי-המוסריות חסרת העכבות שלו, שמכיוון שהוא מאמין בה לחלוטין, עוזרת לעצב אותו לא כדמות של נבל, אלא פשוט כמישהו שמבין איך לשחק את המשחק, ומחדד את אופיו של העולם שהסרט מתריע כנגדו; תסריט (חן קלימן): כמובן, עדיין מדובר בתסריט מסחרי, ולא בדרמה אמנותית מלאת ניואנסים, אבל ככזה, הוא מצליח להיות עשיר, חם במשפחתיות שלו ואמין במסרים שלו, בצורה שנעדרת לרוב מסרטי נוער.

לא פה, לא שם (בימוי: מייסלון חמוד)

בדירת שותפות בתל אביב נפגשות לילא, סלמה ונור – שלוש צעירות פלסטיניות ישראליות החיות הרחק מעיני החברה הערבית, בלב החברה הישראלית הליברלית. סצנת האנדרגראונד הפלסטינית בתל אביב משמשת מרחב פעולה חדש לבדיקת גבולות החופש שהן תובעות לעצמן. דרך הקריירות שלהן וחיי האהבה שלהן, בין דייטים, מסיבות, סיגריות ואלכוהול – יצטלבו שלושה סיפורים שונים לכדי גורל משותף אחד. "לא פה, לא שם" הוא סרטה הראשון של מייסלון חמוד – דרמה מלאת הומור, מרעננת ופורצת גבולות שסחפה את הקהל והמבקרים כאחד בפסטיבל חיפה וברחבי העולם.

מבין הסרטים המתחרים השנה שכבר הוצגו בפסטיבלים או לקהל, זהו כנראה הסרט שזכה לתהודה הרבה ביותר, כשזכה לגל של ביקורות חיוביות כשהוצג בתחילת השנה בקולנוע, בפרס סרט הביכורים בפסטיבל חיפה בשנה שעברה (שם הפסיד את פרס הסרט לעניינים אישיים, גם הוא סרט של במאית פלסטינית), ואף לשערורייה בחברה הערבית-ישראלית, שבה הסרט עורר תרעומת על התנגדותו לערכי האיסלאם וההצגה הלא מחמיאה שלו של החברה האיסלאמית. ואכן, למרות שיש להעריך את האומץ הבלתי רגיל של אישה פלסטינית, מיעוט בתוך מיעוט, להביע את קולה ולהציג תופעות כהומוסקסואליות, צריכת סמים ואונס בחברה האיסלאמית, בצורה שלא נראתה עד כה על המסך, עדיין, כפי שכתב סייד קשוע, ניתן להבין את התרעומת שהוא עורר כנובעת לא רק משמרנות דתית (למרות שאין ספק שהיא גם משחקת תפקיד משמעותי), אלא מהעובדה שהתמונה הלא מחמיאה שחמוד משרטטת כאן של החברה הזאת גובלת לעתים בחוסר אנושיות, ובפרט במעשה האונס של בן הזוג הדתי-איסלאמי בדמות הכנועה והשמרנית יותר מבין השלוש שבמרכזו, שניתן לומר שכמו הריבוי של סצנות האונס בסרטיהן של במאיות נשים בישראל בעת האחרונה, נגוע גם במידה לא מועטה של מיזאנדריה, שמתבטאת בדרך הפשטנית שבה מוצגות גם שאר הדמויות הגבריות שבסרט. זאת ועוד, הבעיות של הסרט מתחילות מהתיאור הכביכול חסר תקדים של ה"אנדרגראונד הפלסטיני בתל אביב" כלשון התקציר, שאינו מעוצב בצורה ספציפית ומעניינת מספיק, ועבורי לפחות לא סיפק את חווית הגילוי של עולם תרבותי שלם שלא הייתי מודע לו, שדווקא ציפיתי לה בסקרנות. שלוש הדמויות שבמרכז הסרט גם הן מעוצבות בצורה לא מספקת, וגם אם הן לא מתפקדות בהכרח כקלישאות שמסמנות כל אחת את המיקום השונה שלהם בחברה הערבית-ישראלית (אשת הקריירה, הלסבית ובת הכפר שמגיעה לכרך הגדול), עדיין הדים מהתפקידים המוגדרים האלה נוכחים יותר בדמויות שלהן מאשר אפיון מובחן של אנשים בשר ודם. בסופו של דבר האומץ לעסוק בנושאים החשובים שהוא מעלה לא יכול לפטור את הסרט מהבנייה הלוקה בחסר של העולם הזה, שלמרות שהוא מנסה לאזן את הרצינות שבו על-ידי רגעים קומיים, ומציג סביבה צעירה ותוססת שאמורה למלא את הסרט בחיים, הוא עדיין מרגיש מעט קורקטי וחסר ייחוד בכתיבה ובבימוי שלו, מה שמסרס בסופו של דבר גם את האמירה שלו, שכשלעצמה בעייתית במידה מסוימת בחד הממדיות שלה ואינה מבטאת במלואה את הסיטואציה הבלתי אפשרית שמתוארת בשם הסרט, שבה הדמויות האלה נמצאות, בגלל שאין בו באמת אמביוולנטיות לגבי החברה שממנה הוא בא, אלא בעיקר מרדנות כנגדה.

מבצע ביצה (בימוי: אלון גור אריה)

קומדיית הרפתקאות לכל המשפחה. ביצת נשרים נדירה מועברת מהספארי ברמת גן לשמורת גמלא שברמת הגולן. בינתיים בתכנית בישול, שני מתמודדים נכלוליים ננזפים על ידי המנחה שהם מרמים כל הזמן. הוא מצווה עליהם להביא לתכנית הגמר מנה שלא טעם מעולם. השניים מחליטים לחטוף את ביצת הנשרים הנדירה כדי להוסיף אותה לתבשיל. כך מתחיל מרדף ברחבי ישראל אחרי הביצה, שנשמרת על ידי חיים, טיפוס תמים אותו הם מנסים להפליל. נויה סגנית מנהל הספארי מובילה אותו למלכודות. בר, ביתו הפקחית של מנהל שמורת גמלא, מנסה שוב ושוב לסדר אותם ולהציל את הביצה והגוזל שבוקע מתוכה, הביתה.

סרטו הארוך הראשון של אלון גור אריה, איש חבורת היפופוטם והבמאי של סרט הקאלט שלהם המוסד הסגור, הוא קומדיה לכל המשפחה, שמנסה מצד אחד לספק סרט קיץ בידורי לילדים, באמצעות ערכי הפקה גבוהים, הלוקיישן של הספארי ברמת גן ועלילת הרפתקאות קצבית, אך גם מצד שני לספק שלל רגעים של קומדיית נונסנס נוסח היפופוטם, בעזרתם של קומיקאים שאינם בהכרח באים מעולם הילדים (שלומי קוריאט, תומר שרון, אסף אשתר וירון ברלד אותו יש להרחיק מילדים). הבעיה היא שכמעט אף אחד מהאלמנטים האלה, עבורי לפחות, לא עבד (אולי מלבד ההופעות הקומיות, קומיקאי טוב תמיד יהיה קומיקאי טוב). הבדיחות לא מצחיקות, ההרפתקאות שדופות ולא שומרות על עניין, והבימוי מתאמץ יותר מדי אך מבלי להבריק בשום שלב. זה מאכזב, כי אלון גור אריה הוא כותב מוכשר ואדם הבקיא מאוד בקומדיה קולנועית לדורותיה (כפי שניתן לחזות בהרצאות שהוא מעביר כבר שנים בסינמטק במועדון הסרט המופרע שלו). זה נכון גם שהסגנון הנונסנסי של גור אריה הוא לא לכולם, אבל את הפאנצ'ים הבלתי פוסקים נוסח האחים צוקר ואברהמס שהיו במוסד הסגור מחליפים קלישאות של נבלים, סיידקיקים ועלילת הרפתקאות שפוגמים בקומדיה הטהורה שהוא מצטיין בה, ויוצרים סרט שאין לי מושג איך ילדים יגיבו אליו, אבל בתור מבוגר חובב הומור אינפנטילי, יצאתי מאוכזב. כן אציין שכפי שכתבתי בתחילת הפוסט, גם לסרט הילדים המסחרי הזה יש מידה של חן והיעדר ציניות, שנובעת בעיקר מהדמות הראשית התמימה ושובת הלב שלו (אותה מגלם בכישרון חיים אוסדון, שם שלא הכרתי קודם).

מדינת הגמדים (בימוי: יניב ברמן)

לחבורה של ארבעה ילדים המתגוררים בשכונה של אנשי קבע, יש מחנה סודי בשטחו של בסיס צבאי נטוש. כשפורצת מלחמה האבות נשלחים לחזית והאימהות צמודות לדיווחי החדשות. כאשר הילדים חוזרים אל המחנה, הם מגלים שני חיילים עריקים אשר מסתתרים בשטחו. מתחיל מאבק בין הילדים, המבקשים להשיב לידיהם את המחנה, לחיילים, המחפשים בו מקלט. הילדים מכירים רק דרך אחת להשיג את מבוקשם.

אם סרט הסטודנטים של יניב ברמן מ-2006 גם ילדים התחילו קטנים (שאף הגיע לתחרות הסינפונדנסיון בפסטיבל קאן בשעתו) נקרא כך כמחווה לקלאסיקה האנרכיסטית של ורנר הרצוג גם גמדים התחילו קטנים, היה ניתן לחשוב שהגמדים שחסרו משם סרט הגמר מופיעים בכותרת של הסרט הזה ומשלימים אותו, כיוון שגם הוא עוסק בחבורה של ילדים המורדים בעולם המבוגרים. אך אם סרט הגמר של ברמן המשיך את הרוח האנרכיסטית של הרצוג, סרטו הארוך הראשון הוא כבר התבוססות דידקטית באפלה של החברה הישראלית האלימה, ולכך מכוון שמו. כל הדמויות בסרט בלתי נסבלות – חבורת הילדים שבמרכזו הם מעין גירסה מקומית לבעל זבוב ונראים כמו ניסיון לבנות סרט התבגרות שמורכב רק מהבריונים שלרוב היו מופיעים רק בשוליו, ההורים הם אפאתיים ולא אנושיים גם כן (ועצם הכנסתם לסרט נראית מיותרת) וגם צמד החיילים הם שתי דמויות די דוחות, אולי מלבד בחלק האחרון של הסרט, שככל שהן נקלעות יותר לצרה, כך הן מעוררות מעט יותר אמפתיה. הדמויות הבלתי אנושיות שבסרט מלוות בסיטואציות משמימות ולא מעניינות, וגם חוסר האנושיות שלהן אינו מוקצן אלא פשוט סתמי. הבימוי חסר דמיון, ההפקה הדלה מוסיפה לחוסר העניין, וחווית הצפיה בסרט אינה רק מפרכת, אלא ממש מדכאת, ולא בצורה טובה. סרט רע, שמצביע פחות על כשליה של החברה הישראלית ויותר על כשליו של הבמאי, שדווקא הראה הבטחה בסרט הגמר שלו (וגם בסרט התעודה הצבאי המוצלח שלו שלום פלוגה א').

מוטלים בספק (בימוי: אלירן אליה)

אסי, תסריטאי ומשורר אשר תקוע בחייו האישיים המלאים בספקות, במחשבות טורדניות וחוסר מנוחה קיומי, נידון לעבודות שרות בגין תאונת אופנוע שהיה מעורב בה כתוצאה מנהיגה בשכרות. את עבודות השרות הוא נשלח לבצע עם נערים עבריינים, הכלואים במעצרי בית ומחויבים להגיע למפגשים עם אסי במקלט השכונתי כתנאי לשחרורם. אופיים הקיצוני, האנרגיות המשתוללות שלהם וקסמם מעוררים בו סקרנות וממשיכה, וביחד הם פורצים את גבולות המסגרת השיקומית.

הקולנוע הריאליסטי ממשיך להיות זרם חשוב בקולנוע הישראלי, שכל שנה ניתן לראות לפחות כמה סרטים המשתייכים אליו, וזה לדעתי היה המוצלח מביניהם השנה. בחודש שעבר הוא זכה בפרס סרט הביכורים בפסטיבל ירושלים (שם הוא הפסיד את פרס הסרט לסרט ריאליסטי אחר, פיגומים, עליו אדבר בהמשך) וזכה בפרס הצילום עבור עבודתו של שי גולדמן, שהסגנון דמוי האחים דארדן שבו הוא מצלם את הסרט דווקא פגם בו לדעתי. כמו פיגומים, הוא עוסק בדמות העובדת עם נוער בסיכון, ובמקרה זה דרך דמותו של היפסטר תל אביבי המגיע לעיירת פיתוח כדי להעביר סדנת קולנוע לנוער עברייני, כחלק מעבודות שירות שנגזרו עליו עקב עבירת תנועה שהוא עצמו עשה. העובדה שהמפגש שלו עם הנערים מוטל עליו כעונש ולא מגיע מתוך שליחות חברתית כלשהי מצידו, עוזרת להקהות את הקלישאתיות של נוסחת המורה-שמגיע-לעבוד-עם-נערים-מופרעים שמוכרת לנו מעשרות סרטים מאז The Blackboard Jungle ועד סיכון מחושב. כוחו האמיתי של הסרט נובע מהריאליזם שבו הוא משרטט את הדמויות של הנערים שהוא פוגש, שהסרט אף משופע בוידויים אישיים שהם מצלמים במצלמות שמחולקות להם בסדנה, ואמנם מבחינת עריכה השילוב של הקטעים האלה נעשה בצורה מאוד חורקת, אבל כשלעצמם הם יפים ומעמיקים את דמויות המשנה האלה. העוגן הרגשי של הסרט, כמו בפיגומים, הוא בנער הראשי שאיתו המורה מתמודד (שמשוחק מצוין על-ידי אדר חזאזי גרש האלמוני עד כה), שהוא דמות שנעה מבריוניות אלימה, אטומה ונצלנית, לחברמניות, היקשרות ואף תלותיות שגם בהן יש את אותה אטימות אנוכית, אבל גם אנושיות וחום שמונעים מאיתנו לשפוט אותו על כך. הדרך שבה המורה נחשף לסביבה החברתית והמשפחתית שבה הנער הזה חי והתעצב, עשויה גם היא בריאליזם מדוקדק שמעבה את הסרט עוד יותר. כשבסוף הסרט הדמות של הנער עושה מעשה שמובילה את המורה לבחירה כמעט בלתי אפשרית, הסרט ממריא לגבהים טרגיים של ממש, וגם אם הרגשתי שהיה ניתן למצות את הסיטואציה הזאת יותר (היא נקטעת די מהר לטובת סיום הסרט איתה), היא מותירה חותם. לא סרט מושלם, אבל עוצמתי ועז רגש כפי שמעט היו השנה.

קטגוריות בולטות: ליהוק (אורית אזולאי): כמעט תמיד בסרטים ריאליסטיים שנעשו כהלכה אני משבח את עבודת הליהוק, כי לרוב היא חלק משמעותי בהצלחת הסרט, וגם כאן, הליהוק של פנים לא מוכרות בתפקיד הנערים בסדנה נעשה בצורה מצוינת, כשההישג העיקרי הוא כמובן בליהוקו של הנער הראשי שעושה את הסרט; שחקן ראשי (רן דנקר) ושחקן משנה (אדר חזאזי גרש): הפתעה נוספת שהייתה לי בסרט היא משחקו המחוספס והמדויק של רן דנקר, שלרוב הוא מלוקק מדי לטעמי, וכאן עושה עבודה מצוינת בתפקיד שאינו דידקטי ובחוכמה נוטה גם לאותה אנוכיות שהנערים מפגינים, ולכן כשהוא מתקרב אליהם זה אמין יותר, ולצידו אדר חזאזי גרש כאמור אחראי במידה רבה להצלחתו של הסרט בכל מה שקשור לאמינות, אנרגיה, ישירות ורגש, שהוא מצטיין בהם; תסריט (אלירן אליה): התסריט של אליה אמנם רחוק משלמות, יש קצת תחושה של שגרתיות בחציו הראשון, ולא כל הסצנות כתובות באותה רמת אמינות ועניין, אבל העולם שהוא בונה עדיין אמין לכל אורכו, הדמויות שבו מעוררות עניין וספציפיות, והסוף העוצמתי שבו כבר בכלל מעלה את הסרט רמה.

קטגוריות בעייתיות: עריכה (אריק להב ליבוביץ'): אני לרוב מעריץ של עבודת העריכה של אריק להב ליבוביץ', אבל הפעם הייתה לי כאמור בעיה עם הצורה השרירותית שבה יומני הוידיאו של הנערים משולבים בעלילה, בצורה שאינה מרגישה טבעית לסרט ולרוב היא גם פתאומית מדי. גם חוט העלילה שקשור בחברתו של הגיבור (אותה משחקת לירון בן שלוש בתפקיד שלא נותן לה ממש עם מה לעבוד) נראה קלוש והיה צריך להיות מעובה יותר או להיחתך מהסרט; צילום (שי גולדמן): כבר מהשוט הראשון של הסרט, בו אנחנו עוקבים אחר דמות מהעורף במצלמה מוחזקת ביד, נראה שאנחנו בטריטוריית האחים דארדן שמוצתה לעייפה, וגם אם רוב הסרט למרבה השמחה אינו נשען עליה יותר מדי, עדיין יש משהו בבחירות הצילומיות שבסרט שמרגישות כמו מניירות של ריאליזם ולא בחירות מוצדקות של ממש.

מכתוב (בימוי: עודד רז)

סטיב וצ׳ומה, 2 עבריינים, גובים דמי חסות עבור ארגון הפשע הירושלמי של קסלסי. כשהם מסיימים גבייה באחת מהמסעדות בשוק מחנה יהודה, מחבל מתאבד נכנס פנימה לפוצץ את עצמו. הם מגלים לתדהמתם שהם הניצולים היחידים של פיגוע הטרור. בעקבות כך, הם מחליטים לשנות את דרכם ולהפוך למלאכים בשר ודם. הם יוצאים למסע של הגשמת משאלות לאנשים, שהכלי העומד לרשותם הוא הפתקים שאנשים שמים בכותל המערבי. דרך הגשמת המשאלות, מוצאים עצמם סטיב וצ'ומה, מתמודדים לראשונה בחייהם עם סודותיהם הכמוסים ומשאלות ליבם.

שש שנים לאחר שיצרו את הלהיט הטלוויזיוני עספור, חוברים שוב השלישייה גיא עמיר וחנן סביון (כתיבה וכיכוב) ועודד רז (בימוי) ליצירת סרט קולנוע באורך מלא. שוב חששותיי מסרט מסחרי נוסחתי ולא מהנה נתבדו, ולמרות שמדובר במוצר בידורי הוא מצליח להיות די נסבל לכל אורכו, וזאת בעיקר בשל החן הטבעי של שני גיבוריו ויוצריו, שמתחילים את הסרט בצורה חורקת כגנגסטרים יהירים האוהבים לדבר בהתנשאות על אוכל, אבל ככל שהסרט מתקדם נחשפים בפנינו הצדדים האנושיים שלהם, הכימיה הנהדרת ביניהם וגם הכריזמה הבלתי מבוטלת ששניהם נתברכו בה. עמיר וסביון יוצרים דמויות בלתי שגרתיות בנוף הישראלי של גברים חזקים, ממזריים אך בעלי מוסר, פחות זחוחים משנדמה ואפילו לא רודפי שמלות יותר מדי (לעתים נדמה שהם מעדיפים את החברה אחד של השני על פני כל אישה אחרת). לא הכל בעלילת הפשע המסועפת עובד (במיוחד הטוויסט שבסוף), אבל יש בו מספיק אפיזודות שמצליחות לשעשע או לשמור על עניין בשביל שהסרט יזרום בקלילות, והבימוי האנרגטי של רז תורם לכך, גם אם הוא לא יוצא מדי מהתבנית של הקולנוע הישראלי המסחרי שנתקבעה בשנים האחרונות (האבטיפוס לכך הוא כנראה סרטיו של שי כנות).

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (גיא עמיר וחנן סביון), שחקן משנה (איציק כהן ויגאל נאור): כל ארבעת השחקנים המרכזיים כאן עושים עבודה טובה, בתפקיד גנגסטרים גבריים אך ישראליים ולא זוהרים במיוחד, עם צד נשי לטנטי שלא רחוק יותר מדי מפני השטח: עמיר בעל תווי הפנים העדינים יותר הוא הרגיש אך גם האימפולסיבי יותר מבין השניים, ואם בתחילה יש בו משהו יהיר, בהמשך הוא מתרכך ומתחבב על הצופה; סביון (במקור סוויסה) הוא העממי והחם יותר מבין השניים, ויש לו צ'ארם מזרחי נונשלנטי שהוא יודע להשתמש בו גם כשהוא מנסה להתעלות מעל השייכות המזרחית שלו; כהן המצוין מגלם את דמות הנבל עם אותו מבטא עירקי שבו הוא מגלם את גלדיס ונותן לו מידה של נלעגות וקומיות שעומדות בסתירה יפה לחוסר הרחמים שבו; ונאור כרגיל יודע לשחק את דמות הגנגסטר המשופשף והותיק בצורה אמינה וסמכותית אפילו כשהוא מתפקד כאן על תקן הסיידקיק.

מסתור (בימוי: ערן ריקליס)

ליסה חדד, בת למשפחה לבנונית עשירה, עובדת בשביל ישראל. ועכשיו כבר כולם יודעים את זה והיא מחולצת במהירות על ידי המוסד, מועברת לאירופה שם היא עוברת ניתוח פלסטי כדי שתוכל לעטות על עצמה זהות חדשה. היא זקוקה לשבועיים התאוששות והמוסד מחליט למקם אותה בדירת מסתור בהמבורג. נעמי רימון, סוכנת מוסד, נושאת עימה כאב אישי גדול ורגשות אשמה שרק הולכים ומתגברים. ההצעה לשמור על "איזו לבנונית אחת" נשמעת לה כמו רעיון טוב. ההגנה המוענקת לליסה אמורה להיות מוחלטת ומושלמת – אך אין דברים מושלמים, לא בעולם הזה.

סרטו החדש של ערן ריקליס, שלרוב עובד בקצב של סרט בשנה-שנתיים, הפעם הגיע 3 שנים מאז סרטו הקודם ערבים רוקדים, והוא שוב קו-פרודוקציה (הפעם עם גרמניה וצרפת), שוב עוסק בסכסוך, ושוב נראה שפונה יותר לקהל בינלאומי מאשר לקהל מקומי, שכנראה יתעלם מהסרט הפושר הזה. שוב כמו בלהישאר בחיים ופלייאוף ריקליס מנסה את כוחו ביצירת סרט ז'אנר – הפעם מותחן פוליטי – ושוב מוכיח שמעבר ליעילות שלו וההבנה של המרכיבים הבסיסיים של הז'אנר, הוא עדיין לא יודע לרקום סרט שמצליח לעמוד בסטנדרטים הבינלאומיים שהוא הציב לעצמו. הפעם מדובר במבנה עלילתי ספציפי אף יותר, שאינו מוגבל רק למותחנים פוליטיים – שני אנשים המוצאים מקלט בחדר אחד בעל כורחם ונאלצים לפתח מערכת יחסים ולהתגבר על החשדנות ההדדית הראשונית. הדוגמה המוצלחת ביותר היא כנראה התוודעות של אישטבן סאבו, ובקולנוע הישראלי זה כבר נעשה בקירות,  גם שם עם שתי נשים שחייהן נתונים בסכנת התנקשות. ריקליס, שביסס את סרטו על סיפור של שולמית הראבן, כתב לבדו את התסריט (אולי לראשונה בקריירה שלו), ולמרות שהוא מצליח, איכשהו, לשמור על עניין, התסריט שלו סובל מקצב איטי מדי עבור מותחן, מדיאלוגים בסיסיים עד מביכים לפרקים, ומדמויות משנה על גבול הקריקטורות (ליאור אשכנזי מתבזה במיוחד בתפקיד רע שמשוחק רע). הגרעין העלילתי הבסיסי כאמור עובד, ומערכת היחסים בין שתי הנשים מצליחה להחזיק את הסרט, ומשוחקת באופן סביר אם מתעלמים מהטקסטים האיומים שמושמים בפיהן, אבל אין שום דרך לאכול את הסרט הזה כמותחן פוליטי מבחינת אמינות או מתח. האינטריגות הפוליטיות שהסרט מעלה הן גם בעלות עניין, אבל הן מוצגות בצורה כל כך נדושה שגם להן קשה להאמין כדי שיעוררו מחשבה מעמיקה עליהן.

קטגוריות בעייתיות: שחקנית ראשית (נטע ריסקין): זאת הייתה השנה של נטע ריסקין – היא שיחקה בלהציל את נטע ונורמן שהוצגו בקולנוע, ובגעגוע ובסרט הזה שמתחרים השנה וטרם עלו לאקרנים. כאן היא אפילו בפעם הראשונה בקריירה שלה נושאת סרט ישראלי שלם על כתפיה (הפעם היחידה האחרת שעשתה זאת הייתה בסרט הגרמני בכל מקום אחר). הבעיה היא שריסקין אימצה לעצמה ברוב הסרטים האלה פרסונה חמוצה. היא נפלה לטייפקסטינג של האישה הקרה, המרה והאפילו דידקטית לפעמים, במעין חמיצות שנמצאת תמידית על פניה עד שהיא מפשירה ככל שהסרט מתקדם. זה חבל, כי ריסקין היא שחקנית טובה ויש לה פנים יפות ואינטיליגנטיות, והליהוק הקבוע הזה אינו עושה איתה חסד, ולמען האמת גם מגביל את איכות התפקידים שלה, כשהם בנויים על אותו תו חמוץ.

משפחה (בימוי: רוני קידר)

בעולם מושלם, לילי הייתה גדלה במשפחה אחרת… לאב שהיה רוצה בנוכחותה, אם שלא מכורה לכדורים, אחות בעלת מצפון ואח שלא רוצה לשכב איתה. אבל אי אפשר לקבל הכל בחיים האלה… ולילי מוצאת את עצמה בסלון ביתה בוהה בארבע גופות. "משפחה" היא פורטרט מושלם של כל משפחה – אם היא מצולמת בחושך.

רוני קידר ממשיכה להשתפר כבמאית, וגם אם בסרט הזה כמו בקודמים שלה ג'ו ובל וסופעולם יש לי בעיה עם העולם הרגשי הטינאייג'רי בבסיסו שהיא מבטאת, עדיין התרשמתי מאוד מהמבע הקולנועי שלה, ומהצלילה שלה עמוק יותר לתוך האפלה שרק נרמז עליה בסרטיה הקודמים. הסרט הוא מלודרמה משפחתית גותית, הלוקחת את מוסד המשפחה הישראלי והעיסוק בו בקולנוע הישראלי, ומתייחס אליו כסיפור אימה. קידר לוקחת את הסיטואציה הבסיסית, של אישה צעירה הרוצחת את כל ארבעת בני משפחתה, ומטפלת בה בצורה שלא מסתפקת באבסורד אירוני ובפרובוקציה גרידא (כפי שהיה בסרטה הראשון) אלא מעמיסה אותה לרגעים גם ברגש כנה, ולא מתחמקת מהטרגיות והכאב העצום שבה. את זה היא עושה בעיקר בעזרת שימוש אקספרסיבי ביותר בכלי המבע שעומדים לרשותה: הצילום החשוך, המסוגנן והמוקפד של כריסטיאן האק (שוב חבל שחוקי האקדמיה לא נותנים לאנשי צוות זרים להיות מועמדים); בבית המשפחה רחב הידיים והמסויט, שמהווה שימוש חכם בהכרח לצלם צילומי פנים בקו-פרודוקציות בגרמניה ואינו מסתיר את חוסר ישראליותו; בעיצוב הפסקול עוכר השלווה והדומיננטי (בקטע אחד היא הגבירה זמזום מסוים לווליום כל כך חזק שהאולם כולו רטט, אפקט אולי טיפה בומבסטי, אבל אפקטיבי ביותר שמעולם לא שמעתי כמותו); והמוזיקה המקורית של דפנה קינן (שגם כנראה אינה יכולה להיות מועמדת כי היא גרה בחו"ל), שתורמת, כמו בסופעולם כמה שירים יפים שהדמויות שרות, ומהווים כמה מהרגעים החשופים ביותר רגשית ושוברי לב שבו. זה נכון שעדיין יש משהו ילדותי בפרסונה הקולנועית של קידר (בדיוק כמו הדמות אותה היא מגלמת בעצמה כאן) שמקהה את עוקצה של הביקורת שלה על מוסד המשפחה והופכת את סרטיה לנרקיסיסטיים במידה מסוימת, כיוון שהם יותר אצבע מאשימה מחשבון נפש. אך עדיין, ישנו תהליך של התבגרות בקולנוע שלה, והעובדה שזהו כבר סרטה השלישי רק מוכיחה כמה חסר התהליך הזה של התבשלות והתעדנות של יוצרים ישראליים צעירים שלרוב אינם זוכים ליצור יותר מסרט או שניים בעשור.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (אלי דנקר): רוב הדמויות בסרט הזה גרוטסקיות מדי בשביל שניתן יהיה להפוך אותן להופעות משכנעות של ממש, אבל דנקר איכשהו מצליח, דווקא בתור הדמות השלילית ביותר בסרט, להיות גברי, מצ'ואיסטי ואטום בצורה בלתי מתנצלת שנותנת לדמות שלו אופי אמיתי וספציפי שאצל השאר נותר רק מסומן; צילום (כריסטיאן האק), מוזיקה מקורית (דפנה קינן), עיצוב אמנותי (יואל הרצברג), עיצוב פסקול (רונן נגל, נתי טאוב, לי זוהר), בימוי (רוני קידר): מהסיבות שפורטו בביקורת.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (רוני קידר): התסריט הוא תמיד עקב האכילס בסרטיה של קידר והמקום בו הנטיות הטינאייג'ריות והנרקיסיסטיות שלה מופיעות ביתר שאת, כשכאן אמנם יש פיחות ברמת הסרקזם העוקצני שפגם בסרטיה הקודמים, אך עדיין יש נטיה לפרובוקציה ומרדנות ילדותית שהופכת את הסרט למעט חד-ממדי.

סיפור אהבה ארץ ישראלי (בימוי: דן וולמן)

"סיפור אהבה ארץ ישראלי" מבוסס על סיפור אמיתי – פרשת אהבתם של מרגלית (פנינה גרי) בת נהלל ועלי בן צבי, בנם של רחל ינאית ויצחק בן צבי. העלילה מתרחשת בשנים 1947 ו- 1948. פגישה מקרית מציתה במרגלית אהבה ממבט ראשון לעלי בן צבי (24) המוכתר של קיבוץ "בית קשת". ההתחלה קשה – עלי שקוע בפעילות הגנתית הקשורה באירועים שקדמו להקמת המדינה. לאט, לאט הבעיות נפתרות – עלי מגלה את מרגלית העוברת לגור איתו, הם קובעים תאריך לחתונה, אך המציאות הארץ ישראלית, חזקה מאהבתם.

כמעט לפני כל ביקורת על סרט של דן וולמן צריך להזכיר שהוא מהפוריים והותיקים בבמאים שפועלים כיום בישראל. בערך 20 סרטים עלילתיים לאורך כמעט 50 שנות יצירה, ולא מעט סרטים נהדרים וייחודיים כפלוךהתמהוניהמרחק וחברות (אלה לפחות האהובים עלי, הוא עשה גם את מיכאל שלי, חייל הלילה ומחבואים החשובים שאני מעריך אך פחות אוהב). וולמן הוא אאוטסיידר אמיתי החל מסרטו הראשון, ובשנים האחרונות הוא ממשיך ליצור סרטים ללא הפסקה, בין אם הוא זוכה לתמיכה או לאו. כאן הוא ממשיך את הקו שהחל עם גיא אוני מ-2011, על ימי טרום הקמת מדינת ישראל. כאן הוא מתקדם כבר חצי מאה קדימה, לממש סוף ימי המנדט הבריטי, ומספר סיפור אהבה בין מושבניקית מנהלל לקיבוצניק מבית קשת המתרחש בשנת 1947 ומבוסס על סיפורה האישי של אשת התיאטרון פנינה גרי, אמה של התסריטאית דיתה גרי שחתומה על התסריט. הבעיה היא שהסרט לא עובד. אמנם עדי בילסקי ואביב אלוש פוטוגניים וחינניים בתפקידים הראשיים, וגם האווירה הכפרית של ימי טרום המדינה בעלת חן מסוים, אבל הסרט סובל מערכי ההפקה הנמוכים שלו בניסיון לשחזר את התקופה בצורה שלא מצליחה להיות אמינה עד הסוף, וסובל אף יותר מתסריט רע ומיושן שכולל דיאלוגים מביכים ומהלכי עלילה סכמטיים גם אם כמה רגעים רומנטיים יפים. זה חבל, כי וולמן במיטבו ידע לעשות סרטים עדינים ואנושיים על בני אדם שאינם גדולים מהחיים אבל עדיין בעלי תשוקה שמניעה אותם, וייתכן שעם תסריט טוב יותר ועם הקפדה יותר על סצנות של רגעים קטנים מאשר על הנעת עלילה, הוא היה מצליח להוציא תחת ידיו סרט טוב בהרבה.

פוקסטרוט (בימוי: שמוליק מעוז)

פוקסטרוט מספר את סיפורם הטראגי של אב ובנו. האב נמצא בדירתו בת"א ובנו, החייל, משרת הרחק ממנו, במוצב מבודד שתקוע בשממת בוץ ערפילית. האב עובר אירוע טראומטי, מגיב במהלך דרמטי שנראה הגיוני ומתבקש לעשותו, וגוזר על עצמו עונש כבד מנשוא. העונש שנראה כמו צירוף מקרים אומלל, נעשה פתאום הגיוני, והופך לחיסול חשבונות אכזרי של הגורל.

שמונה שנים עברו מאז ששמוליק מעוז זכה באריה הזהב בפסטיבל ונציה עם לבנון, הפרס הבינלאומי החשוב ביותר שסרט ישראלי זכה בו עד כה, וגם אם בזמנו מאוד התרשמתי מסרטו העוצמתי של מעוז, עם הזמן אני חש בהסתכלות אחורה שהייתה בו גם מידה לא מועטה של מניירה אמנותית. סרטו החדש והמצופה אינו עוזר לפתור את הדילמה הזאת, כי גם הוא הולם בעוצמה קולנועית בלתי רגילה (שנוצרת בזכות עבודת בימוי באמת יוצאת דופן מצד מעוז), אך גם בו יש מעין חשד לריקנות מסוימת, גם אם קשה לי להחליט האם זה באמת כך. אם לא ראיתם את הסרט אני ממליץ לא לקרוא עליו דבר, גם לא את תקציר העלילה שנשלח מטעם ההפקה, כיוון שבאמת חלק מהעוצמה שבו מגיעה מהתפנית שחלה בכל אחד משלושת חלקיו, שכל אחד מהם שונה (גם בסגנונו הקולנועי) ומציג מעין מבט מפורק על תמת השכול. המבנה הזה, שמצליח להפתיע ולטלטל רגשית את הצופה, הוא כבר הברקה לא קטנה בעיני, גם מבחינה קונספטואלית וגם מבחינת האימפקט הרגשי המיידי שבו, אבל התחושה המעט ריקנית שיצאתי איתה נובעת מהדרך שבה הוא בונה את השלד העלילתי של הסרט. החלק הראשון, שמבויים בצורה דינמית ולופתת, לוקה בעיקר בדרך שבה כתובה ומשוחקת הדמות הראשית, אותה מגלם ליאור אשכנזי. הוא מרגיש מעט מעושה וחד-ממדי, וזה פוגע בסיטואציות המשפחתיות שהוא נמצא בהן, שעשויות כאמור באינטנסיביות, אבל ללא ההזדהות הרגשית שנראה שכוון אליה. החלק השני, שמתחיל בכמה שוטים אווירתיים נפלאים בשעת בין ערביים, עשוי בצורה פיוטית ומופשטת יותר, ומחזיר את מעוז לתחום השגרה הצבאית של סרטו הקודם, אך בלי המחנק של אותו סרט (הוא נוכח דווקא בחלק הראשון) אלא בתיאור השיגרה המשעממת המלווה בכמיהה נפשית להתעלות מעליה. יש בחלק הזה כמה מהשוטים היפים והליריים יותר בסרט, אך הוא כתוב באווריריות מסוימת, והדמות המרכזית של הבן החייל נותרת לכל אורכו רק כמעין סקיצה, ולכן הכניסה לתוך נפשו אינה ממש מתאפשרת. החלק השלישי, שדווקא מצליח להכניס אותנו לתוך אותה נפש דרך קטע אנימציה קצר ונהדר של הקומיקסאי אסף חנוכה, הוא הטוב ביותר בסרט, והוא מתחיל כאמור עם קטע אנימציה ומורכב ברובו מסיקוונס אחד ארוך של שיחה בין שני ההורים של החייל, שמתפקד כמעין סרט קאמרי קצר, המזכיר לרגעים את תמונות מחיי נישואין של ברגמן, או את סצנת הריב הארוכה המפורסמת בעיניים עצומות לרווחה. כאן לראשונה הכתיבה של מעוז עומדת ברמת הבימוי (שלוקח צעד אחורה ברמת האקספרסיביות ונותן לדרמה את מרכז הבמה), וכתוצאה מכך גם משחקם של אשכנזי ושרה אדלר כאשתו משתפר. הוא מן הסתם לא כתוב באותה רמה של היצירות שהזכרתי, אבל הוא עדיין עוצמתי, ולראשונה בסרט גם מעורר הזדהות. יש בסרט הזה מידה של חשבון נפש של הדור של מעוז עם העולם והחברה שהם מותירים לבניהם, ויש להעריך את האומץ הזה, שהוא מורכב יותר מה"יורים ובוכים" של סרטו הקודם. הוא מעצב את חשבון הנפש הזה כטרגדיה, שבה חטאי האב מובילים לאובדנו הנורא ביותר, ולכן הוא הופך מדיון מוסרי לדרמה עזת רגש ומכאוב, ועל כך עוד יותר ראוי להערכה, אבל ייתכן שהפער בין רמת הבימוי הגבוהה ובין בניית הסיטואציות והדמויות הלא מוגמרת מונעת מההישג הזה להרגיש שלם באמת.

קטגוריות בולטות: צילום (גיורא ביח): ב-2009 עם לבנון, ביח הפך בן לילה מצלם של סרטים וסדרות טלוויזיה שגרתיים למדי לאחד הצלמים הבכירים והטובים בארץ, וגם כאן שיתוף הפעולה שלו עם מעוז מנפיק צילום וירטואוזי ומגוון שנע בין הקלאוסטרופוביות הדינמית של החלק הראשון, הליריות הפיוטית של החלק השני (שימו לב לאווירה המכשפת בשוט הפותח אותו) והקאמריות של החלק השלישי, כשבכולם ניכרת אותה הקפדה ויכולת לבנות אווירה רגשית מובחנת; עיצוב אמנותי (ערד שאואט): עבודת הצילום של ביח נשענת לא מעט על העיצוב האמנותי המוקפד של שאואט, שעוזר לבנות את אותן אווירות שנוצרות בצילום דרך חללים חנוקים ומלאי אופי; בימוי (שמוליק מעוז): קשה להצביע על במאי בעל חזון אמנותי מרשים יותר ממעוז השנה, וגם אם לעתים ישנה תחושה שהחזון הזה לא תמיד נשען על שלד תסריטאי חזק מספיק, הוא עדיין מספק לצופה חוויה ששואבת אותו לתוך העולם הקולנועי שהוא בורא ולא נותנת לו לצאת ממנו לכל אורך 113 דקותיו, שהרגישו קצרות יותר מסרטים רבים באורך פחות משעה וחצי השנה.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (ליאור אשכנזי), שחקנית ראשית (שרה אדלר): אשכנזי ואדלר הם ליהוק שחוק ועצלני לסרט ישראלי כיום, ובניית הדמויות הרופפת שלהם לא משאירה להם הרבה יותר מלמחזר את אותן ג'סטות שהם שגורים בהם, בלי להוסיף יותר מדי, וזה אחד מהכשלים המרכזיים בסרט המרשים משאר בחינותיו הזה.

פיגומים (בימוי: מתן יאיר)

אשר בן ה-17 תמיד היה הנער ה'מופרע' בתיכון. הוא גר עם אביו מילו (יעקב כהן), בעל עסק לפיגומים, איש קשה ודומיננטי, שנוהג איתו ביד קשה. אשר עובד כל יום עם אביו בפיגומים, ומילו מצפה ממנו שייכנס להחליף אותו בעסק. כשמורה חדש לספרות בשם רמי (עמי סמולרצ'יק), נכנס לכיתה של אשר, הוא מוצא בו מודל לחיקוי, ולראשונה מצליח לדמיין לעצמו עתיד אחר ממה שאביו הכתיב לו.

הסרט הריאליסטי הבולט של השנה, לצד מוטלים בספק, שאף זכה בפסטיבל ירושלים האחרון בפרס הסרט, וגם בפרס השחקן עבור אשר לקס. ואכן, לקס, שמגלם את עצמו (לדמות קוראים על שמו והיא מבוססת על החוויות שהיו לבמאי הסרט כשהוא באמת היה המורה שלו), עושה עבודה מעולה ומצליח לקרקע את הסרט הזה גם ברגעים שבהם הוא פחות מפוקס על עצמו. כאמור, הסרט מבוסס על חוויותיו של הבמאי מתן יאיר כמורה, והוא אף הסרט השני שהוא עושה על הנושא, לאחר שסרטו הקודם בגרות שעסק במורה המכין את תלמידיו לבגרות בספרות, לא הושלם או נגנז. את הפוקוס בסרט הזה יאיר מעביר בחוכמה מהמורה לתלמיד, ומתאר בפרוטרוט את חיי המשפחה של אשר, נער מופרע בכיתה של נערים מופרעים, העובד עם אביו בפיגומים שנותנים לסרט את שמו, ומנסה לשלב בין נסיונותיו להשיג תעודת בגרות לבין ההשתלבות בעסק שאביו מייעד לו. אשר הוא דמות מרתקת ומושלמת עבור דרמה, כיוון שהאימפולסיביות שלו כל הזמן מכניסה אותו לסיטואציות שהוא נאלץ להתמודד איתן, ויש בו איזון בין חספוס עממי לפגיעות של נער שעדיין רואה את העולם בשחור ולבן וכשל להבין את המורכבויות והשטחים האפורים של עולם המבוגרים. הבעיה היא שיאיר כותב רבות מהסצנות ברפרוף מסוים, לצד סצנות חזקות ומפורטות (כמו למשל אלה בינו ובין המורה ושאר אנשי בית הספר). יחסיו עם אביו, חבריו וגם מושא האהבה שלו (שהסרט מתחיל לבנות אבל כמעט ושוכח ממנה) אינם כתובים באותה רמת עומק שבה כתוב עולם בית הספר, שכנראה יאיר אכן מכיר יותר טוב. לכן הסוף, שנראה שהיה אמור להיות שיאו הרגשי ושובר הלב של הסרט, היה פחות עוצמתי מכפי שנראה שיאיר התכוון שיהיה. עם זאת, מדובר בסרט שנשאר נאמן לרוח הריאליסטית שבו וחף מסנטימנטליות ודידקטיות גם כשהוא מציג סיטואציות שהיו יכולות בקלות להיות כאלה, הוא משוחק לעילא בידי כל שחקניו (ומציג את יאיר כבעל כישרון של ממש בהדרכת שחקנים), והבעיות שבו נראות הולמות עבור סרט ראשון או שני.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (אשר לקס), שחקן משנה (יעקב כהן ועמי סמולרצ'יק), שחקנית משנה (קרן ברגר): איזה אנסמבל שחקנים מעולה יש בסרט הזה – כל ארבעת השחקנים בתפקידים המרכזיים שבסרט פשוט נהדרים: לקס כאמור הוא התגלית המרכזית, אך גם יעקב כהן כאביו מזכיר איזה שחקן קולנוע דרמטי נפלא הוא (כפי שהיה בשחור ול"ג בעומר וחבל שאין לו הרבה הזדמנויות כאלה מחוץ לתיאטרון) וגם בדמות שכתובה בצורה הכי חד-ממדית בסרט הוא מטעין אותה בעומק, חומרה וחום שמונעים ממנה להפוך לקלישאה של אב מחמיר; עמי סמולרצ'יק תמיד מעורר אמפתיה בזכות הפרסונה האקצנטרית והנעבעכית שלו, ופה, גם בתפקיד דרמטי נדיר, הוא זוכה לחשוף את הצד הטרגי ושובר הלב שבה; וקרן ברגר, כאישתו, גם בתפקיד שכמעט כתוב ללא אופי אבל בצורה מאוזנת מספיק, מצליחה במינימום אמצעים לבטא את השבירות שלה בלי לחטוא במונוטוניות של דמות שבורת לב, וגם היא מאז שפרצה לפני כמה שנים עם תפקידים טובים ב2 בלילה ואף פעם לא מאוחר מדי לא זכתה מאז לתפקידים מספיק טובים ומרכזיים המגיעים לה; תסריט (מתן יאיר): אני יכול למצוא כמעט אותה כמות של בעיות כמו מעלות בתסריט של יאיר (כמו בסרט כולו), אך מכיוון שבכל זאת הערכתי את התוצאה הסופית, אציין לטובה את בניית הדמויות המשובחת של אשר והמורה שלו, והתפניות הלא צפויות שקורות לכל אחד מהם בסרט, והיכולת של יאיר לשרטט דינמיקה אמינה ומפורטת של הווי בית הספר, על צדדיו הטובים והרעים.

רוח חדשה (בימוי: דורון ערן)

דרמה המספרת את סיפורם של שני האחים יעקב ושמואל, אשר גדלו במשפחה מסורתית קשת יום. בבגרותם שמואל הופך ליהודי חרדי בעוד יעקב מתקרב לאמונה המשיחית והופך לרועה יהודי משיחי המאמין בישוע מלך היהודים. שמואל והקהילה החרדית כולה מתייחסים ליעקב כמיסיונר וכופר קיצוני. הוא נאשם בגנבת נשמות יהודיות טהורות. העימות בין האחים מגיע לאלימות של ממש בה נעשה ניסיון להתנקש בחייו של יעקב, ניסיון היוצא משליטה וגורם לפירוקה של המשפחה כולה.

אולי הדבר היחיד שטוב בסרטיו של דורון ערן, הוא שהם חושפים חלק מהבעיות של התעשייה בארץ, על-ידי כך שהוא מנצל אותן. את סוג הקולנוע שערן עושה, כבמאי או כמפיק, אפשר אולי לכנות בשם "אקספלויטיישן קרנות". מדובר בהפקות זולות ומהירות (לאחרונה הוא מביים בקצב של סרט בשנה), העשויות בחובבנות, שלוקחות נושא עם חשיבות חברתית כלשהי ורוכבות עליו כדי לקבל תמיכה, אם לא מקרנות אז ממשקיעים פרטיים (כך היה בסרט הזה) שיודעים שהנושא בכל זאת יעזור להם לדחוף את הסרט למסגרות פסטיבליות או חינוכיות, שוליות ככל שיהיו. זה גרוע כפליים מאקספלויטיישן רגיל, כי אם המעלה היחידה שלו היא שהוא מראש פונה לחומרים סנסציוניים ומעיז להיות פרוע ועסיסי יותר, כאן הוא צריך גם לעטות על עצמו מכובדות ודידקטיות שבכלל מעקרות אותו מכל עניין. הפעם ערן, כמו כל במאי אקספלויטיישן טוב, החליט למצות את המקסימום מהחומרים שיש לו, והפך את הסיפור שכבר עשה ממנו סרט דוקומנטרי (המבשר) בשנה שעברה לסרט עלילתי השנה. הסיפור, של יהודי ההופך באמריקה לישועי משיחי וחוזר לישראל כדי להפיץ את בשורתו של ישוע ובשל כך מסתכסך עם החברה החרדית ומשפחתו, הוא אכן מדהים למדי, אבל כמובן שלא נותר ממנו דבר לאחר שערן מדביק עליו תסריט רע וחובבני שנתפר בחופזה (על-ידי דן רונן), הפקה שלא טורחת יותר מדי להסתיר את תל אביב שמתחפשת לניו יורק או את השחקנים הישראליים עבי המבטא שמתחפשים לאמריקאיים, ובימוי שכושל כמעט בכל אספקט של מבע קולנועי בסיסי. רק על דבר אחד אפשר לסמוך, וזה שבשנה הבאה הוא יחזור עם סרט נוסף. רק לא ברור מדוע הוא שולח את סרטיו לאקדמיה המתעלמת מהם באופן קבוע, כנראה גם לזה יש סיבה תועלתנית כלשהי שהיא חלק מהשיטה.

הבחירה שלי ומצטיינים בקטגוריות השונות

השנה אשלב בין שתי השיטות שהשתמשתי בהן בשנים האחרונות, כשגם אציין בכל קטגוריה את מי הייתי בוחר לו הייתי חבר אקדמיה, וגם אלקט את כל העושים במלאכה בקטגוריות השונות שציינתי לטובה לאורך הסקירה, בסדר יורד של העדפה. שוב אוותר על קטגוריות האיפור ועיצוב התלבושות, שאני מודה מראש שאין לי שום יכולת אבחנה בהן.

ליהוק: אורית אזולאי (מוטלים בספק)

צויינו לטובה: גלית אשכול (הבן דוד)

עיצוב אמנותי: ג'ון יהונתן יעקבי (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה)

צויינו לטובה: ערד שאואט (פוקסטרוט), יואל הרצברג (משפחה)

פסקול: רונן נגל, נתי טאוב, לי זוהר (משפחה)

מוזיקה מקורית: אפרת בן צור (אווה)

צויינו לטובה: דפנה קינן (משפחה) *לא מועמדת, אשר גולדשמידט ותומר ישעיהו (בית בגליל), טל ירדני (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה)

עריכה: טלי הלטר שנקר (געגוע)

צילום: גיורא ביח (פוקסטרוט)

צויינו לטובה: כריסטיאן האק (משפחה) *לא מועמד, אסף סודרי (געגוע), יוסי מאירי (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה), רם שוייקי (אזימוט), רן אביעד (בין העולמות), גיא רז (היער שהיה)

שחקן משנה: אדר חזאזי גרש (מוטלים בספק)

צויינו לטובה: משה מזרחי (הדרך לאן), יעקב כהן (פיגומים), עמי סמולרצ'יק (פיגומים), דורון תבורי (החטאים), אלי דנקר (משפחה), אורי פפר (כמעט מפורסמת), כרמל בתו (אל תשכחי אותי), איציק כהן (מכתוב), יגאל נאור (מכתוב), עלא דקה (הבן דוד)

שחקנית משנה: חנה לסלאו (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה)

צויינו לטובה: קרן ברגר (פיגומים)

שחקן ראשי: אשר לקס (פיגומים)

צויינו לטובה: משה פולקנפליק (דרייבר), שי אביבי (געגוע), צחי גראד (הבן דוד), גיא עמיר (מכתוב), חנן סביון (מכתוב), רן דנקר (מוטלים בספק)

שחקנית ראשית: מון שביט (אל תשכחי אותי)

צויינו לטובה: נועה קולר (בית בגליל), לירון וייסמן (היער שהיה)

תסריט: שבי גביזון (געגוע)

צויינו לטובה: אלירן אליה (מוטלים בספק), יהונתן אינדורסקי (דרייבר), ניתאי גבירץ (אל תשכחי אותי), מתן יאיר (פיגומים), אסף סבן (בית בגליל), חן קלימן (כמעט מפורסמת)

בימוי: שמוליק מעוז (פוקסטרוט)

צויינו לטובה: רוני קידר (משפחה), גלעד אמיליו שנקר (המועדון לספרות יפה של הגברת ינקלובה), גיא רז (היער שהיה)

סרט: געגוע

מודעות פרסומת

סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2016

שנה חמישית ברציפות שאני מעביר את עצמי את החוויה המפוקפקת של צפיה בכל סרטי התחרות העלילתית באורך מלא של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה (השנה היו 27, כמו בשנה שעברה), וכמו תמיד, אני שואל את עצמי בשלב מסוים למה אני עושה את זה, וכמו מאמין טוב, אין לי באמת תשובה, אני עושה את זה כי אני עושה את זה, וגם בשביל לשמור על המסורת של כתיבת הפוסט הזה. מה מטרת הפוסט הזה? אני מניח שקודם כל לעשות סדר, גם לעצמי בראש, על כל מה שראיתי וספגתי השנה ואיך זה גרם לי להרגיש כלפי הסרטים וכלפי הקולנוע הישראלי של השנה, ואולי בתקווה לעשות גם סדר לכם הקוראים וחברי האקדמיה המצביעים, כיוון שסקירות הסרטים שמופיעות כאן יותר מיועדות לאלה שכבר ראו את הסרטים, ופחות מתפקדות כהמלצות או ניתוחים מעמיקים של הסרטים. למי שקורא כאן כבר באופן קבוע – שמח שחזרתם, ולמי שחדש כאן – מקווה שתהיה קריאה מועילה.

מגמות בולטות

הבטיחו לנו ששנה שעברה היא שנת ביניים. ככה זה בקולנוע הישראלי אמרו, אחרי שנה מוצלחת באה שנה חלשה, ואז באה עוד מוצלחת. ובכן, לאחר 2014 הבאמת מוצלחת יחסית ו-2015 החלשה, באו סרטי 2016 והוכיחו שאפשר להיות חלשים עוד יותר. אמנם ביטול מסגרת הפרינג' גרם לקיטון מסוים ברמת הסרטים החובבניים לחלוטין (גם אם הם כמובן לא נעלמו לגמרי רק בגלל שאין את הקטגוריה), אבל עדיין ישנם סרטים חלשים בשפע (לדעתי, כמובן). צפיה מרוכזת בכל הסרטים כתמיד מעלה מגמות שניתן לזהות שחוזרות על עצמן לאורך הסרטים, ואנסה לעמוד כאן על כמה מהן, בין אם הן תרמו לחולשה הכללית של הסרטים, או לאיכותם, ובין אם הן סתם מגמות שמעניין להפנות אליהן זרקור.

משבר הסרט הפחות מוצלח

בשנה שעברה כתבתי על משבר הסרט השני, אבל השנה יכולנו לראות דוגמאות לבמאים שנאלצים להתמודד עם המשבר שמגיע אחרי יצירת סרט מוצלח, בין אם הוא סרט ביכורים או לאו, וברוב המקרים, בעיני לפחות, לא בהצלחה רבה. בעיקר הכוונה היא למני יעיש וערן קולירין, שאחראים לשני הסרטים שהכי אהבתי בתחרות של 2012 – המשגיחים וההתחלפות – והשנה הגיעו לתחרות עם שני סרטים שהיוו בעיני אכזבה עצומה, ובעיקר הרגישו חצי-אפויים וחסרי המיקוד, הדיוק והייחודיות של סרטם הקודם. בשני המקרים מדובר במידה רבה בניסיון להתפתח ולא לחזור על אותו עולם של סרטם הקודם, אבל עדיין בשימוש ברבים מאותם אלמנטים עלילתיים וקולנועיים של סרטם הקודם, מה שמסמן אולי שהניסיון הזה לצאת מהתבנית שהם יצרו כשל, או כלל לא היה הכרחי. גם סרטו החדש של נוני גפן הכל שבור ורוקד היה סוג של אכזבה ביחס לסרט הביכורים המקורי שלו לא בתל אביב, למרות שלא חשבתי שהסרט ההוא היה נטול בעיות ולא חשבתי שהסרט החדש לא טוב, אבל נראה שהוא לא מימש את ההבטחה של שימוש מקורי ואנרכיסטי בשפת הקולנוע שנרמז עליו בסרטו הראשון. מעניין, ואולי הולם, שדווקא בשנה כזאת, אחד הסרטים שהכי אהבתי הוא סרט שני של במאית שלא אהבתי כלכ את סרטה הקודם (הכוונה לרמה בורשטיין שסרטה למלא את החלל זכה בפרס אופיר ב-2012 וניצח את המשגיחים וההתחלפות), שדווקא הצליחה להתמודד בצורה יפה עם המשבר הזה על-ידי היפוך מוחלט של הסגנון מאותו סרט תוך שמירה על כמה מגרעיני העלילה של הסרט ההוא.

מוזיקה קלאסית ומוזיקה בכלל

אמנם מדובר במגמה מצומצמת, אבל ניתן בזהירות לומר שהקולנוע הישראלי לומד לגלות את עולם המוסיקה הקלאסית. שני סרטים התרחשו השנה בעולם הזה – הרמוניה שבו שתי הדמויות הראשיות הן מנצח ונגנית נבל ורוב עולמו של הסרט סובב סביב התזמורת שהם חלק ממנה, ולב שקט מאוד שבמרכזו פסנתרנית מקצועית שהחליטה לוותר על הנגינה אבל איכשהו לא מצליחה להימלט ממנה, ומגיעה לבסוף לכנסיה בה היא לומדת לנגן על עוגב. בשני הסרטים הלא מאוזנים האלה העיסוק במוזיקה קלאסית נראה כאילו הוא בדמו של היוצר והוא אחד הדברים שיותר עובדים בהם ומעניקים להם נפח והדר מסוימים. גם בלהציל את נטע יש דמות משנה אחת שמנגנת בתזמורת, ומוזיקה קלאסית מבליחה לרגע גם במעבר להרים ולגבעות.

מגמה רחבה בהרבה היא השימוש בשירים בצורה דיאגטית בתוך העולם של הסרטים והפיכתם לרגע למעין מיוזיקלס למרות שהם אינם במוצהר כאלה. זה כמובן קיים בסרטים שמוזיקאים עומדים במרכזם, כל אחד בסגנון אחר – ג'נקשן 48 (ראפ ערבי), הלהקה האחרונה בלבנון (קאברים רוקיים לשירי ארצישראל הישנה והטובה), והכל שבור ורוקד (קאברים רוקיים לפוסט-פאנק אייטיזי ישראלי). אך גם סרטים אחרים השנה עוצרים את שטף העלילה לטובת שיר או שניים – בסופעולם אלו שיריה המקוריים (והמוצלחים) של דפנה קינן המושרים בפי שניים משחקני הסרט, בלהציל את נטע זהו נועם רותם שמבליח להופעת אורח א-לה מגנוליהמעבר להרים ולגבעות נפתח ונסגר עם שירים של שלמה ארצי (ובאמצע אנחנו מקבלים הרצאה קטנה על ההבדל בין שני הלחנים להכניסיני תחת כנפך של ביאליק), שבוע ויום עוצר את העלילה לנאמבר מקורי של אייר גיטאר סוער, אבינו מתרחש במועדון זמר ים תיכוני ונפתח עם אחד מהשירים שמנוגנים במקום, באנשים שהם לא אני יש כראוי לסרט סצנה מביכה של נגינה מהוססת בגיטרה של After Hours של הוולווט אנדרגראונד, ואפילו בסרט קטן ומינורי כמו סנפשוט יש שני נאמברים מוזיקליים (החביב עלי הוא זה שמתרחש ברפת). כמעט בכל הסרטים האלה, הרגעים המוזיקליים נותנים אתנחתא אנושית ורגשית בסרטים שבחלקם הם קרים או נוסחתיים הרבה יותר. מעניינת גם ההיצמדות לשירים, בחלק מהמקרים מקוריים, בחלק מהמקרים קאברים, דווקא בזמן שבו המוזיקה המקורית במרבית הסרטים הישראליים היא חסרת אופי במקרה הטוב ושתלטנית או צורמת במקרה הרע.

שובה המצער של המלודרמה המשפחתית

היא אף פעם לא באמת הלכה, היא תמיד הייתה שם, לעתים דומיננטית יותר, לעתים פחות, כשהיא נעלמה עם סרטי האנסמבל היא חזרה בדלת האחורית עם סרטי הז'אנר, וכאמור, נדמה שהיא מגדירה בעיני יוצרים מסוימים את עצם הישראליות. אבל בחיי שהרגשתי שבשנים האחרונות הז'אנר הזה פחת, והנה השנה הוא צץ שוב, וניתן למצוא הדים שלו כמעט בכל סרט. אוהבים להתלונן על כך שהקולנוע הישראלי כל הזמן עוסק בסכסוך ובצבא, אבל אני מוכן לקחת סצנה של ערבי במחסום כל סרט שני אם זה יקח את המלודרמה המשפחתית, כי אם אני אשמע עוד סצנה אחת של ריב בין הורה לילדו המבוגר או בין בעל ואישה, אני פשוט אהיה חייב לצרוח. אבל הויכוחים האלה הם רק אבני היסוד שעליהם מושתתות הקלישאות הגדולות יותר שבאות עם הז'אנר: ניסיון כושל להיכנס להריון (להציל את נטע, אבינו, הרמוניה, טוב שם הם יכולים להאשים את התנ"ך), מוות במשפחה (שוב להציל את נטע, אבוללה, אמור, שבוע ויום, הולכת שבעה, גם אם שם זו חברה ולא בת משפחה), רומן מחוץ לנישואין (סנפשוט, מעבר להרים ולגבעות, ילד טוב ירושלים, ופעם שלישית להציל את נטע, יש קלישאה של הז'אנר שאין בסרט הזה?). הנוסחאות האלה גורמות לסרטים להישאר בינוניים, משעממים ומוכרים לעייפה, והריבים הבלתי פוסקים האלה, שהם כנראה הרעיון של תסריטאי ישראלי מצוי למושג "קונפליקט" בעיקר מרעילים את התודעה של הצופה בכמויות מסחריות של עוינות הדדית שאני בטוח שפוגעות בנפש יותר מצריכה אובססיבית של פורנו. הגיע הזמן להפסיק עם זה. הגיע הזמן שתסריטאים יזהרו מהקלישאות האלה כמו מאש, לפחות עד שהן יפסיקו להופיע בתדירות כה גבוהה בסרטים אחרים, והגיע הזמן שהלקטורים בקרנות יפסיקו לעודד תסריטים שמשתמשים בנוסחאות המדכאות האלה ויגאלו אותנו מהעונש הזה. כמו רעל, בכל פעם שמוכנס לאיזשהו סרט השנה, אפילו יהיה זה סרט ז'אנר או קומדיה, מידה קטנה ביותר של מלודרמה משפחתית, כבר הסרט מחמיץ לכמה רגעים ונהפך לבלתי נסבל. הגיע הזמן לומר די.

המושא הרומנטי הגרמני

האם בחוזי הקו-פרודוקציות עם גרמניה יש סעיף שמכריח את הגיבור להתאהב בדמות גרמנית? זה לא טרנד חדש, אפשר היה לראות אותו מאז ללכת על המים, ומאז היה אפשר למצוא אותו באיה הקצר, פלאפל אטומי ואחרים, אבל השנה היה אפשר לראות כמה וכמה סרטים שבהם הדמות הראשית (לעתים גבר ולעתים אישה) מתאהבת או מנהלת מערכת יחסים עם דמות גרמנית. באנטנה והכל שבור ורוקד אלו גברים עם נשים גרמניות (רזות ובלונדיניות), ובהפורצת ולב שקט מאוד אלו נשים עם גברים גרמניים (מאופקים, שקטים והגונים אך גבריים ובעלי סמכות). כמעט תמיד אלו דמויות קלושות, חסרות עומק או היסטוריה של ממש (רק באנטנה מדובר במערכת יחסים ארוכה, בהכל שבור ורוקד זהו מעין סטוץ מתמשך ולא מחייב ובהפורצת ולב שקט מאוד זוהי כמעט מעין פנטזיה על ג'נטלמן שאין לו ממש אישיות והוא בעיקר ניגוד לישראליות הלא מספקת). יש משהו מעיק ונוסחתי בטרנד הזה, שבעיקר מוביל לדמויות לא מורכבות, אפילו יחסית לדמויות משנה, ומכיוון שהסרטים האלה רובם ככולם מופקים בתמיכת כסף גרמני, נלווית לבחירה התסריטאית הזאת גם תחושה לא נעימה של אופורטוניזם.

הסרטים המתחרים

כמו בכל שנה, אני אסקור כל סרט וסרט מה-27 שהתחרו השנה, בצירוף התקציר כפי שהוא מופיע באתר האקדמיה לפני כל ביקורת, ואציין בחלק מהמקרים גם את הקטגוריות שהצטיינו לטובה בסרט ואלה שהיו בעייתיות בעיני. כמו בשנים קודמות, התמקדתי בעיקר בקטגוריות המרכזיות ופחות שמתי דגש על המשניות (אך חשובות לא פחות).

אבוללה (בימוי: יוני גבע)

אדם הוא ילד פיקח ובעל דמיון עשיר ופורה. לפני שנה, אחיו הגדול נהרג בתאונת דרכים. מאז התאונה החיים של אדם ומשפחתו השתנו. הוריו על סף גירושים. הוא מתקשה בלימודים, תמיד מסתבך במכות ובנוסף, המחנך המרושע של הכיתה, שונא אותו. אולם חייו של אדם משתנים ביום שהוא פוגש את אבוללה. האבוללה הם מפלצות גדולות ובלתי נראות אותן מנסים ללכוד למען מחקר. כדי להציל את החבר הכי טוב שלו ואת עצמו, על אדם יהיה ללמוד לשים את העבר מאחוריו, להתגבר על הפחדים ומעל לכל להבין, שאם אתה אוהב מישהו באמת, אתה אף פעם לא לבד.

אודה מראש, אני יודע שאני לא בדיוק קהל היעד של הסרט הזה, שמיועד בעיקר לילדים ונוער (גם אם עדיין מדובר בסרט יחסית אפל ולא מתיילד ביחס לז'אנר), אבל עדיין, לא ציפיתי לסבול ולהשתעמם כל כך בסרט שנדמה שאין בו כמעט גרם אחד של מקוריות. כאמור, הסרט הזה, שמבוסס באופן חופשי על אגדת רוחות ירושלמית על מעין בוגימן בשם אבוללה, נוטה פחות לז'אנר סרטי הילדים ויותר לז'אנר סרטי האימה. ואכן, על הצילום מופקד גיורא ביח ועל המוזיקה פרנק חיים אילפמן, שעבדו גם על מי מפחד מהזאב הרע, והסרט אכן נראה כממשיך את הניסיון שלו ליצור סרטי ז'אנר מוקפדים ומלוטשים בעברית ובישראל. אך כמו צמד הסרטים של קשלס ופפושדו וסרטי ז'אנר רבים אחרים מהשנים האחרונות, נראה שהניסיון לעשות לוקליזציה לז'אנרים הוליוודיים לישראל מתמקד בהכנסת שני אלמנטים ישראליים מרכזיים – המלודרמה המשפחתית והסכסוך הישראלי-ערבי. אך אלה לא שני מרכיבים שכדאי להתפאר בהם, הם יותר כמו הרעות החולות של הקולנוע הישראלי, וגם כאן, ההכנסה של דמות ערבית מסתורית וטרגדיה בעבר של המשפחה אינה משולה להוספת פן ישראלי לסיפור. ההתלהבות של מבקרים רבים בארץ מהסרט הזה (שוב, כמו ממי מפחד מהזאב הרע) גם נדמית לי כהתלהבות יתר מנסיונות מנייריסטיים לייצר הרגשה של פרודקשן ואליו גבוה באמצעים זמינים (שימוש רחב בקריין-שוטים ומוזיקה מקורית בביצוע תזמורת סימפונית), במקום בחינת השפה הקולנועית הדי סטנדרטית, גם אם מוקפדת שלו. אפילו העיצוב של המפלצת נראה כמעין מישמש שלא בדיוק נדבק ביחד בין גוש פרוותי שחור ועיני חתול ירוקות שהממזריות הקלילה שלהם מתנגשת עם המגושמות הכללית של היצור. כאמור, מבחינה עלילתית ישנה קלישאה כמעט בכל רגע בסרט, שניתן אולי לסלוח לה כשיודעים שמדובר בסרט שנועד לקהל שטרם שבע מהקלישאות האלה, אך גם ביצירות שפונות לקהל היעד הזה ניתן לצפות למקוריות רבה יותר. הגניבה הכי בוטה שהסרט עושה, באופן מודע לחלוטין, היא מאי.טי של שפילברג, שניצב כמעין דגם לסרט לכל המשפחה שמשלב מתח, דרמה משפחתית והרפתקה בעלילה פשוטה שגם ילד יכול לעקוב אחריה. מיותר להסביר את הפער בין הקלאסיקה של שפילברג לסרט הזה. כאמור, הגניבה ממנו נעשית במודע (ברגע אחד בסרט אחת הדמויות מציעה שאבוללה יגרום להם לעוף, ודמות אחרת עונה בציניות שזה משהו שרואים בסרטים ואנחנו עכשיו במציאות, שוב כמעין הדגשה של הניסיון שנעשה בסרט לעשות לוקליזציה לז'אנרים הוליוודיים), אך המודעות הזאת לא הופכת את הגניבה לבוטה פחות. שתי נקודות האור בסרט הם מכרם חורי בתפקיד משנה סביר שהוא כרגיל מוציא על הצד הטוב ביותר והצילום מלא האווירה של גיורא ביח, אבל גם הם בסופו של דבר מתבקשים לעבוד בתוך תבניות שלא מכבדות את הכישרון והמקוריות שלהם.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (יוני גבע): כאמור, בגלל שכל אחת מהסיטואציות והדמויות בסרט הזה היא קלישאה שחוקה, משעממת ובלתי נסבלת, ובגלל שהמבנה העלילתי מושאל מסרט אחר שעצם ההשוואה בינו לסרט הזה היא מופרכת; מוזיקה (פרנק חיים אילפמן): מקום מיוחד בסבל שעברתי בצפייה בסרט שמור למוזיקה הבומבסטית וחסרת הניואנסים של אילפמן, שבדומה למי מפחד מהזאב הרע גם זוכה לשימוש מוגזם שלא משאיר מקום לצופה לנשום או לחשוב בעצמו כמעט באף רגע, ונדמה לי שהאחריות כאן מונחת יותר על הבמאי מאשר על המלחין.

אבינו (בימוי: מני יעיש)

עובדיה רחמים הוא המאבטח הכי חזק ובלתי מנוצח. בערב הוא עובד במועדון "שמיים", מועדון מזרחי קשה ואלים, ובבוקר הוא עובד בהובלות. עובדיה מנסה כבר 5 שנים להכניס את אשתו רחל להריון. הם בטיפולים, תפילות… אך עדיין אין ילד. שלום רוזנטל, מאפיונר כבד שמבלה במועדון מדי ערב, מציע לעובדיה את ההצעה הכי מפתה: כסף! עובדיה מתחיל לעבוד כגובה צ'קים עבור רוזנטל. עובדיה מתחיל להרוויח המון כסף ושם את אשתו במרפאה הכי יקרה בארץ. עכשיו עובדיה רוצה לצאת ממעגל הפשע, אבל לשלום רוזנטל יש תכניות אחרות.

בלי שום ספק, האכזבה הגדולה ביותר שלי השנה. אם סרטו הקודם של יעיש, המשגיחים, שהיה סרט השנה שלי ב-2012, הכיר לנו קול ייחודי, אותנטי וחדש בקולנוע הישראלי, גם אם לא נטול פגמים, סרטו השני של יעיש, במקום לתקן את אותם פגמים, מחריף אותם עוד יותר, והפגמים הללו נובעים מהקונפליקט הבסיסי בנפשו של יעיש, לא בין להיות אדם מאמין או אדם חילוני, אלא בין להיות במאי ריאליסטי או במאי של סרטי פעולה. יתכן אגב שניתן לעשות את שני הדברים, אך המתח בין שני הסגנונות האלה, שגרם למעט הקטעים שכן חרקו בסרטו הקודם, מחריף כאן הרבה יותר ומאיים למוטט את הסרט כולו. הבעיה העיקרית של הסרט היא שלמרות שעברו 4 שנים בין יציאת שני הסרטים, נראה שמדובר בתסריט שלא היה אפוי לחלוטין ויצא לפועל לפני שהושלמה הכנתו כראוי. קשה לי לשים על זה ספציפית את האצבע, אבל יש משהו שלא לגמרי מרגיש שלם ועמוק בעולם שבו הסרט מתרחש ובדמויות שבמרכזו, גם אם אלו שני האלמנטים הכי עסיסיים בסרט שנותנים לו את מירב האופי והעניין שבו. אלה גם האלמנטים שהיו כל כך חזקים בסרטו הקודם של יעיש, ובעיקר הספציפיות המדהימה והמדויקת שבה הם שורטטו, מהלוקיישנים, דרך הדיאלוגים וכלה בליהוק. כאן שוב נעשתה מלאכה טובה במחלקות האלה, אך נראה שמה שהכשיל את יעיש הוא העתקת הלוקיישן מהשכונה הבת-ימית שבה התרחש המשגיחים לעולם מועדוני הלילה והעבריינות הקטנה. נראה שמדובר בעולם שהוא פחות חי ונושם אותו ומושפע יותר מהניסיון לעשות סרט פשע רווי אקשן ואלימות מאשר הניסיון לתפוס בצורה אותנטית אווירה של מקום ואנשים מסוג מסוים (שוב, לא דבר בלתי אפשרי בסרטי פשע ישראליים, מן הסתם מתחת לאף הוא הדוגמה הטובה ביותר). אך כמו בפילם נואר טוב, אם רוצים למצוא את האשם האמיתי צריך לחפש אחר האישה, ובקולנוע הישראלי מדובר ספציפית באישה המנג'סת ובאופן כללי במלודרמה המשפחתית שנלווית לה והיא נלווית אליה בקשר בל-ינתק. הכנסת קו העלילה של הניסיון של עובדיה ואשתו להיכנס להריון טוען את הסרט במלודרמה משפחתית לא נחוצה, היכן שבסרט הקודם היה קו עלילה רומנטי, עדין ואנושי של התאהבות באישה צעירה ודעתנית, כאן ישנה אישה מנג'סת וחד-ממדית (אותה מגלמת אותה שחקנית ואשתו בחיים של השחקן הראשי, רותם זיסמן כהן). זהו המסמר האחרון בארון של סרט שבמיטבו שואף להיות טרגדיה, שבה הבחירה המוסרית שהגיבור ניצב מולה היא זו שקובעת את גורלו, אך מהחומרים האלו ומהעולם המרתק שהוא מתרחש בו הוא לא מצליח לרקום יצירה שבאמת מציגה אותם לעומק, ובעיקר מרגישה כמו יצירה לא מגובשת של במאי בעל פוטנציאל אדיר.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (מוריס כהן) ושחקני משנה (אלון דהן, חיים זנאתי): הסרטים של יעיש הם קודם כל ואחרי הכל על גבריות, והוא יודע לכתוב דמויות גבריות יצריות וחזקות וללהק ולביים את השחקנים שמאכלסים אותן באופן ייחודי דווקא על רקע הדמויות הראשיות הגבריות החלשות שנמצאות במשבר גבריות ברוב הקולנוע הישראלי. כאן המצב אינו שונה, והעבודה שכל אחד משלושת השחקנים המרכזיים בסרט עושה היא מעולה – מוריס כהן כריזמטי ומרתק באותו אופן שרועי אסף היה לפניו (וניתן לקוות שגם במקרה שלו זה יוביל לליהוקו בסרטים רבים נוספים), והוא מצטיין בלהעביר את המשבר המוסרי שהדמות שלו נמצאת בו ואת הפראיות והאנושיות שנמצאות בו בכפיפה אחת ואחראיים למשבר הזה, אלון דהן כבר בערך 20 שנה עושה תפקידי משנה כפויי טובה בקולנוע, בטלוויזיה ובתיאטרון והגיע הזמן שהוא יזכה להערכה שהוא ראוי לה, וכאן הוא זוכה לדמות עסיסית במיוחד בדמותו של גנגסטר אשכנזי פתטי שהוא סוג של ילד כאפות שכעת הולך לנקום בכל מי שזילזל בו, וחיים זנאתי שלא תמיד מלוהק כהלכה זוכה כאן לתפקיד קטן אבל מאוד מעורר אמפתיה של אדם שמייצג את הקצה השני מזה של דהן של הדילמה בה הדמות הראשית נמצאת, בתור אדם שהחליט להפנות את גבו לעסקים מלוכלכים למרות שהוא שקוע מבחינה משפחתית בעולם הזה, ורגעיו המעטים בסרט מהווים את הלב האנושי שבו, ואולי את השריד היחיד בסרט לאחוות הגברים שהיתה בלב סרטו הקודם של יעיש ונעדרת מזה הנוכחי.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (מני יעיש): כאמור, הקונפליקט הסגנוני שבסרט מחליש אותו, אך גרוע מכך, אף אחד מהסגנונות האלה לא מבוצע מספיק טוב כשלעצמו, הריאליזם לא מספיק מפורט ומלא אופי כמו בסרטו הקודם, וסרט הפשע רוויי האקשן מבויים בכמה פרצים בריאים של אנרגיה וצילום דינמי אבל לא יותר מזה, גם אם יש כמה סצנות שכתובות ומבוימות בצורה מותחת כראוי (בעיקר אלה של גביית החובות של עובדיה) שמוכיחים שוב שליעיש יש כישרון מוכח שלא בא לביטוי בצורה מספיק מגובשת כאן; שחקנית משנה (רותם זיסמן-כהן): זיסמן-כהן, שהתגלתה בהמשגיחים כאחת מהשחקניות הטובות בארץ, משלימה כאן רצף מצער של תפקידים לא טובים בסרטים לא טובים שבהם היא מוגדרת בעיקר על-ידי האימהות שלה כשהיא משחקת אישה בהריון או שמנסה ללא הצלחה להיכנס להריון (זינוק בעליה, המילים הטובות, עיר מקלט) וכתוצאה מכך נקלעת לאחת המצוקות הכי קשות של הקולנוע הישראלי והיא דמות האישה המנג'סת והלא מרוצה. זה חבל וזה בעיקר ביזבוז של הכישרון האדיר שלה והוכחה שיתכן ובשביל שאישה תקבל תפקיד טוב בקולנוע הישראלי אסור לדמות שלה להיות נשואה; עריכה (שירה ארד): געגועים עולים בזמן הצפייה בסרט הזה לאסף קורמן שערך את סרטו הקודם של יעיש וכנראה כעת הוא עסוק מדי בבימוי בשביל להתפנות לעריכה. אם שם נראה שהוא עשה את המיטב בשביל בכל זאת ללכת עם האספירציות הז'אנריות של יעיש אבל בצורה מדודה ומדויקת, כאן העריכה המרושלת מגבירה עוד יותר את תחושת חוסר הסדר שהסרט לוקה בה, למרות שיתכן שגם מדובר פשוט בניסיון לא מוצלח לאחות חומרים שבמקורם לא יכלו להתחבר כראוי.

אמור (בימוי: רפאל רביבו)

אחרי שנדד באירופה תקופה ארוכה, דניאל חוזר אל בית נעוריו שנמצא במושב קטן, אי שם בארץ, חוזר בכדי למצוא את לִילַה, אשת חייו. לִילַה, בעברה מורה לבלט, מרותקת למיטתה כבר יותר משלוש שנים. דניאל חוזר בכדי לעשות דבר בלתי נתפס על הדעת, מתוך אהבה. הסרט עוסק בהתנגשות בין אמונה דתית וחופש בחירה באמצעות דיון על המתת חסד. מה צריכה הצעירה הזאת לעשות, שהרי אין לה שום אפשרות לבצע את המעשה בעצמה?

בדומה לנסים דיין לפני שנתיים שעשה סרט ראשון אחרי 29 שנה עם מפריח היונים, זהו סרטו הראשון של רפאל רביבו מזה 28 שנים לאחר שעשה סרט חקירה משטרתית לא רע בכלל בצרפת בשם הבועה ב-1975 ואז שני סרטים בינוניים בישראל עם עדות מאונס (1984) הסנסציוני כשמו ומקום ליד הים (1988) שכבר נטה לגבול הפורנו הרך וזכור כיום בעיקר בשל סצנות המין האקרובטיות של ענת צחור ואלון אבוטבול. סרטו החדש דווקא מופנם יותר ופרובוקטיבי פחות, אבל כנראה גם החלש מכולם, כי אפילו סנסציוניות וריגושים זולים עדיפים מהשיעמום המוחלט של הדרמה המשפחתית הזאת שעל-פי תקצירה עוסקת בדילמה המוסרית של המתת חסד אך למעשה מורכבת, כמו רוב הדרמות המשפחתיות הישראליות, מויכוחים דלים וקלישאתיים בין בני משפחה המחליפים האשמות, חושפים סודות מעברם, וסוגרים חשבון אחד עם השני. קווי עלילה שלמים שאינם קשורים לנושא המתת החסד נעלמים כלא היו ככל שהסרט מתקדם לעבר נושאו המוצהר, כשגם הסצנות בבית החולים כתובות בצורה איומה ונוסחתית. לירון לבו, נטלי עטיה, דן תורג'מן וענת עצמון לרוב לא ידועים בזכות ליהוקם לתפקידים מורכבים במיוחד, וגם כאן לא ניתנת להם הזדמנות לפתח דמויות רב-ממדיות, אבל החרפה האמיתית של הסרט היא ליהוקו של גיל אלון לתפקיד שטוח ועלוב במיוחד של אביה הדתי של הגיבורה שמסרב להמתת החסד פשוט משום שהוא דתי ואטום. כואב לראות כזה ביזבוז של מי שביצע את אחד המונולוגים הגדולים בקולנוע הישראלי בשמיכה חשמלית ושמה משה.

אנטנה (בימוי: אריק רוטשטיין)

יהושע, ניצול שואה בן 80, מגלה בוקר אחד שעל גג ביתו הותקנה אנטנה סלולארית. מתברר ששכנו השכיר את החצי שלו בגג המשותף לחברות הסלולר! יהושע חש שנעשה לו עוול נוראי, הוא מאמין שכל תחלואיו וכאביו הרבים הם בגלל הקרינה מהאנטנות, הוא מתחיל לחוש באובססיביות את הקרינה בכל מקום, ומפתח הפרעה רודפנית שהולכת ומחמירה. הוא יוצא למלחמת עולם בשכנו המנוול. אל תוך המערבולת הזאת נסחפים בעל כורחם אשתו שרה ושלושת בניו הבוגרים. המשבר חושף את הבעיות האישיות אצל כל אחד מבניו ומאלץ אותם להתמודד עם צלו של אביהם.

זאת לא הייתה השנה של מרק רוזנבאום. זהו כבר הסרט השלישי ברציפות בסקירה זאת שהוא וחברת ההפקות שלו טרנספקס חתומים עליו, וכולם מאכזבים, בעיני לפחות. כאן לפחות, בניגוד לסרט הקודם, אני יכול לראות את הפוטנציאל. למרות שמדובר בתסריט בעייתי כשלעצמו, הוא לפחות מלא בחומרים ודמויות שהיה אפשר לעשות איתם דברים מעניינים. הסרט חוזר לטרנד שפעם היה מאוד פופולארי בקולנוע הישראלי ובשנים האחרונות קצת נזנח, של סרטי אנסמבל. מספר קווי עלילה נטווים סביב כמה דמויות הסובבות משפחה אחת שבמרכזה עומד ניצול שואה, שבמקור נתן לסרט את שמו הקודם דור 3 שנזנח לטובת אנטנה (שני השמות לא מוצלחים במיוחד). זהו סרטו העלילתי הראשון של במאי ותסריטאי הטלוויזיה הותיק אריק רוטשטיין, שביים את הפוך הזכורה לטוב והיה אחד מהכותבים בפלורנטין ושבתות וחגים המוערכות. רוטשטיין משתמש בנושא הדור השני והשפעת השואה עליו כקרש קפיצה לדיון בכל מיני סוגי דמויות ותופעות ישראליות, ולא משתמש בו כמרכז העלילה היחיד, שזה טוב. הבעיה היא שאף אחד מהכיוונים שאליהם הסרט הולך באמצעות אחת מן הדמויות הראשיות – יוצא הצבא המאצ'ואיסטי שאטום למשפחתו, הילד המזדקן הסטלן שעדיין מחפש את עצמו גם בגיל 34, הסופר המתוסכל שמעדיף ללמד ולנהל מערכות יחסים לא מחייבות עם תלמידותיו כי כישרונו אבד לו – אף אחת מהן לא בנויה כראוי, וכפי ששמתם לב מתיאורן, כולן – כן, גם לי נמאס לכתוב את המילה הזאת – קלישאות. למרות שלזכותו של רוטשטיין יאמר שכל אחת מהן מובחנת כראוי מהאחרות (וגם ברוב המקרים משוחקת היטב) ולכל אחת מהן מוענק משקל כמעט זהה שנותן לכל אחת לתפוס את המרחב שלה בסרט, רובן סובבות סביב תו אחד שחוזר על עצמו, כמו גם אב המשפחה ניצול השואה שמוגדר על-ידי האובססיה שלו לפירוק האנטנה שהוצבה בבניין שלו שנותנת לסרט את שמו. ברגעים המעטים שהדמויות יוצאות מהתו הזה, כמו למשל בסצנה יפה בין האב הזקן לחברה הגרמניה של בנו בה הם מדברים בגרמנית, הסרט מתעורר לחיים, אבל רוב הזמן הוא שקוע בסיטואציות ודיאלוגים נוסחתיים. אמנם רוטשטיין מצליח לשמור על עניין לאורך כל הסרט, אבל ישנה תחושה מוזרה של סתמיות וחוסר אופי ששורה על כל הסרט, כאילו הוא טרם החליט לאיזה כיוון לקחת אותו ומה הוא בעצם רוצה להביע.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (דניאל גל): ישנם שחקנים רבים ובעלי זכויות העושים עבודה טובה בסרט – אלכס פלג, גילה אלמגור, ישי גולן, מיקי לאון ומיכאל אלוני – אך מכיוון שכולם פנים מוכרות ורובם לא יוצאים יותר מדי מאיזורי הנוחות שלהם, את ההצגה גונבות דווקא הפנים החדשות של דניאל גל (שהשנה היה ניתן לראות גם בהלהקה האחרונה בלבנון) ולמרות שגם היא משחקת סוג של קלישאה של תלמידה צעירה שמתאהבת במורה שלה, הרעננות מלאת החיים שלה בכל זאת נותנת מעט אנרגיה צעירה לסרט שברובו הוא די יבש ומבוגר.

אנשים שהם לא אני (בימוי: הדס בן ארויה)

ג׳וי ויונתן נפרדו. ג׳וי שבורת לב ונואשת ליצור איתו קשר, אבל אז היא פוגשת את ניר, אינטלקטואל פטפטן שעושה ואומר כל שעולה על רוחו. היא מחליטה שמה שבא לה, בעצם, זה להיות חופשיה ולגמרי לבד, כמוהו. אלא שההחלטה הזאת תגבה ממנה מחיר גבוה ממה שחשבה.

מבין גל הסרטים ה"צעירים" של השנה (סופעולם, ברש, במידה מסוימת גם הכל שבור ורוקד), הסרט הזה, שגם נעשה באמת ע"י הבמאית הכי צעירה בתחרות (בת 28 בלבד), אנשים שהם לא אני הוא בבירור המוצלח ביותר, ובאופן כללי אחד הסרטים המרעננים ביותר השנה בתחרות. מכיוון שהסרט החל כסרט גמר של בן ארויה באוניברסיטת תל אביב, ציפיתי לסרט סטודנטיאלי ומחופף בהרבה, אך התוצאה – גם אם יתכן שהיה עדיף להשאיר אותו כסרט קצר בן 45 דקות במקום למתוח אותו לפיצ'ר בן שעה ורבע – עדיין מרשימה ביותר. בתור מי ששייך לדור ולמילייה החברתי של בן ארויה (גם אם אני יחסית מנסה לשמור מרחק מהיפסטרים), אני חייב לומר שמעולם לא ראיתי אותו מוצג בצורה כה ישירה וטבעית בקולנוע הישראלי. בראיון מרתק שערכה איתה נטע אלכסנדר בהארץ, בן ארויה אכן אומרת שהיא רצתה להציג את הדור הזה על הבד כיוון שהיא לא ראתה אותו שם קודם. ואם יש דבר אחד שעולה בבירור מהסרט הזה זה שאנחנו חתיכת דור לא פוטוגני, לא מבחינה חיצונית (זה דווקא כן), אלא מבחינה אנושית. בן ארויה מציגה את תל אביב הצעירה וההיפסטרית כגיהנום של אנשים שכמהים לאינטימיות אך לא מסוגלים להכיל אותה, ששואפים לאינטלקטואליות אבל מסתפקים במודעות עצמית ריקה מתוכן או ניפנוף בהון תרבותי מלימודים של מדעי הרוח, שמנסה לשמר דימוי מוסרי של עצמו אך הוא למעשה אנוכי ונצלני כלפי האחר, שמנסה להיראות בשליטה ולא להיתפס כפתטי אך הוא חסר ביטחון עד כדי גימגום קיומי. לדור הזה, כפי שהוא מוצג בסרט, בעיקר אין שום דבר מעניין להגיד והוא מעורר בחילה בחוסר האותנטיות והנרקיסיזם שבו. בגלל שבן ארויה מגלמת את הדמות הראשית והסרט מתמקד בה כל הזמן, לעתים עולה השאלה האם הייתה זו כוונתה המוצהרת להציג את הדור הזה בצורה כה שלילית, או שהאם היא ניסתה להציג אותו בצורה נאמנה וזו פשוט התמונה שעלתה ממנו. עוד היא אומרת בראיון בהארץ שההשפעות שלה הם היצירות של לנה דנהאם (בעיקר סרט הביכורים שלה רהיטים קטנים שנעשה לפני ההצלחה של בנות) וגרטה גרוויג (בעיקר היצירות שלה לפני פרנסס הא, כלומר הסרטים שעשתה עם בן זוגה הקודם ג'ו סוונברג כמו Hannah Takes the Stairs ו-Nights and Weekends, נו, היפסטרים, חייבים להוכיח שהם היו שם לפני שזה נהיה מגניב). ההשפעות האלה אכן מיד עולות לראש כשצופים בסרט, בעיקר בעיסוק שלו בצעירים היפסטרים חרדתיים ומודעים לעצמם שמנסים ללא הצלחה ליצור מערכות יחסים אינטימיות, ובריבוי סצנות הסקס הגרפיות והמאוד ריאליסטיות, שלא חוששות להתמקד דווקא ברגעים המביכים והלא אירוטיים בעליל של יחסי המין. מצד אחד, ישנה תחושה שאצל בן ארויה, בניגוד לסרטיו של סוונברג ויוצרי מאמבלקור אחרים כאהרון כץ ואנדרו בוז'לסקי, אין את אותו עומק רגשי וריאליזם פסיכולוגי של דמויות שאתה באמת לומד להכיר לעומק, אך מצד שני, בן ארויה מביימת בצורה מהוקצעת ואינטיליגנטית יותר מברוב סרטיו של סוונברג, וגם נעזרת בצלם מוכשר (שהפך לתקופה לבן זוגה בעקבות הצילומים). בדומה ליצירותיה של לנה דנהאם, ישנה תחושה קלה של גבול שנחצה בין יצירה שעוסקת בשטחיות ליצירה שהיא שטחית בעצמה, אבל נדמה לי שבן ארויה ניחנה ביותר רפלקציה עצמית, ומעידה על כך העובדה שהיא לא מפחדת להציג את הדמות שלה עושה מעשים שהם בבירור מטרידים ומעוררי חלחלה, ואינה מנסה להצדיק או להלל אותה. אך בסופו של דבר, העובדה שכל הדמויות בסרט הן בלתי נסבלות ומלבד ההצגה האמינה והאותנטית של הדור הזה כפי שהוא אין לסרט משהו יותר מעניין להגיד כן הופכות את הסרט לחוויה מטרידה, אך בין אם ההטרדה הזאת ריקנית או עמוקה, היא גרמה לי לא להפסיק לחשוב על הסרט למשך הרבה זמן לאחר הצפיה בו, וזה בהחלט הישג.

קטגוריות בולטות: בימוי (הדס בן ארויה): כאמור, הבימוי של בן ארויה מתעלה מעל במאי אינדי אמריקאיים רבים, ובעיקר יש בו תחושה אמיתית של יצירה צעירה ומלאת אנרגיה מתפרצת. באופן אישי יכולתי להזדהות עם הרבה מהבחירות הסגנוניות של בן ארויה (אפילו עד לרמת כותרות הפתיחה שתופסות את כל המסך) כאילו היא קראה את מחשבותיי, ובעיקר מדובר בדינמיות ובטבעיות שבה היא תופסת את העיר, שהופכת, כמו שנהוג לומר, לדמות נוספת בסרט, שכל הזמן חיה ונושמת בסרט דרך הרחובות והמקומות שהדמויות כל הזמן נעים בהם; צילום (מידן ארמה): די בפשטות, זהו הסרט עם הצילום שהכי אהבתי השנה. גם עבורו זהו סרט ביכורים באורך מלא, לאחר שצילם לא מעט סרטי סטודנטים של תלמידי החוג, ובסרט הזה הוא אחראי לא פחות מבן ארויה לתחושת הריאליזם והחיים הפועמים של הסרט, דרך תנועת מצלמה קינטית מאוד (באמצעות שימוש מרובה בסטדיקאם? ככה זה נראה לפחות), ותצויין לטובה גם הטמפרטורה הקרירה אך הריאליסטית של צילומי החוץ, שמצד אחד מרגישה קולנועית אך גם מאוד תל אביבית, אבל מצד שני לא נתפסת לאפרוריות הקלינית שצילום דיגיטלי קר מדי לרוב גולש אליה ומעקר כל חיים מהסרט; שחקנית ראשית (הדס בן ארויה) ושחקן ראשי (יונתן בר-אור): כמו כל סרט ריאליסטי, אחד מהאלמנטים הבסיסיים הוא שהשחקנים הראשיים יהיו טבעיים ולא יתאמצו באיכלוס הדמויות שלהם, וההצלחה של הסרט קשורה גם בהצלחה של שני השחקנים המרכזיים – בן ארויה, שהחליפה ברגע האחרון שחקנית אחרת, נראית בהחלט כאילו היא מגלמת את עצמה (גם אם לטענתה אין זאת כך) ומתמודדת באומץ ובטבעיות עם סצנות הסקס הארוכות והטעונות שבסרט, בלי לפספס אף ביט של חוסר נעימות ומבוכה, ובר-אור הוא דמות ייחודית של ממש: דוש אנוכי שמצליח להיות חסר ביטחון ולא מאיים גם כשהוא מתנהג באנוכיות מוחלטת. הדמות שלו היא אולי הכי בלתי נסבלת בסרט, אבל היא לא נופלת לשום קלישאה של גבריות אטומה טיפוסית, ובר-אור מצליח לגלם באנושיות ובטבעיות מוחלטת את הדמות הזאת של היפסטר שמשוכנע שהוא רק מנסה להיות בסדר ולא לשקר לעצמו ולאחרים גם כשהוא נכשל בזה לחלוטין בגלל שהוא כל כך מרוכז בעצמו.

ברש (בימוי: מיכל ויניק)

נעמה בת 17, והתחביבים שלה הם אלכוהול, סמים וחברות משועממות. בדיוק כשאחותה הבכורה בורחת מהבית וכל המשפחה מתחילה לחפש אחריה, נעמה פוגשת נערה חדשה מהתיכון ומתאהבת בה עד מעל לראש.

במקום אחר כתבתי שברש הוא מסוג הסרטים שכמעט לא ניתן לגעת בהם מבחינה ביקורתית, בגלל שמדובר בסרט צעיר ואנרגטי, של במאית שזהו סרט הביכורים שלה, על רומן לסבי בין שתי נערות. שלא מתחשק לדבר עליו בצורה שלילית לא רק מתוך תקינות פוליטית, אלא מתוך המוסריות של הצופה או המבקר עצמו, שרוצה להרגיש שהוא מפרגן למיעוט שמרים את קולו ומבטא את עצמו בצורה לא מתחנפת. ואכן הסרט זכה לקונצנזוס אוהד כמעט מוחלט מצד הביקורת כשיצא לאקרנים: למעט אורי קליין ובנימין טוביאס, כל הביקורות עליו היו חיוביות עד מהללות. לכן חשתי קצת מתוסכל כשפחות או יותר לא סבלתי אותו. יש אכן משהו אמיץ, לא מתחנף ונונשלנטי ברוחו בסרט, אלא שהנונשלנטיות הזאת הופכת יותר מדי פעמים לאפאתיות. כמעט לשום מהלך אין תגובה רגשית עמוקה שמבוטאת בסרט, וגרוע מזה, הדמויות עצמן חסרות כל עומק או אישיות. יש גם כאלה שהם פשוט קלישאות מהלכות כמו המשפחה שלה (שבאופן מוזר אשכנזים לגמרי למרות שבתם נראית ומתנהגת בצורה מזרחית-לייט). כל מעמד רגשי בסרט – ההתאהבות, המין, חיי המשפחה, חיי בית הספר, המועדונים, הסמים – מעוצב בצורה קלושה ומחופפת, שזורקת בפני הצופה את החומר באגביות ולא טורחת לעשות איתו יותר מדי. החומרים שמהם הסרט מורכב הם אמנם מעניינים, אך אלו רק נתוני הפתיחה, ונראה שהסרט מסתפק בהם ולא מנסה להפוך אותם למשהו מורכב או שאפילו יש בו תחושה של חיים. עלילת המשנה שנוגעת לאחותה שנעלמה ושבמהלכה המשפחה נוסעת לחפש אחריה בכפר ערבי נראית תלושה במיוחד, ובאופן כללי כל חיי המשפחה מעוצבים באופן לוקה אפילו יותר משאר הסרט. נדמה שהסרט מנסה כל הזמן לייצר מעין תחושה של אנרגיית נעורים שנעה בין זריקת זין לתלישות, ונעזרת לשם כך בפסקול רוקנ'רולי בועט של דפנה קינן, אך גם הפסקול הזה, כשמקשיבים לו באמת, הוא די חלש ומשעמם. בסופו של דבר אני הרגשתי שאת כל האיכויות שמבקרים אחרים מצאו בסרט הם מצאו בשאיפות שהסרט רצה לקיים, ולא במימוש שלהן בפועל, שנעדר כמעט לגמרי. אפילו השחקנית הראשית, איך לומר זאת, לא הרשימה אותי במיוחד, בעיקר כי היא עוצבה והודרכה באותה אפאתיות שטחית ששאר הסרט ניחן בה.

ג'נקשן 48 (בימוי: אודי אלוני)

סיפור אהבתם של שני אמני היפ-הופ פלשתינים, המשתמשים במוזיקה שהם יוצרים על מנת להילחם בדיכוי החברתי הישראלי מחד, ובמלחמות הסמים, האלימות והדיכוי הפנימי מאידך. הסרט מתאר דור חדש של ערבים צעירים המבקש חיי יצירה ואהבה כנגד כל הסיכויים.

סרטו העלילתי השני של אודי אלוני, עשר שנים אחרי מחילות מ-2006 (אחד הסרטים האהובים על סלבוי ז'יז'ק) הוא שינוי סגנוני רדיקלי למדי מאותו מניפסט פוליטי פילוסופי די מקושקש קולנועית. הסרט הזה, שזכה בפרס חביב הקהל בפסטיבל ברלין ובפרס הסרט הזר בפסטיבל טרייבקה, הוא אכן, באופן מפתיע לגמרי, סוג של קראוד פליזר. במקום יצירה פוליטית אינטלקטואלית, אלוני יצר ביוגרפיית ראפ שדומה יותר לסרטים כמו 8 מייל של אמינם, וגם, למרות שהוא נעשה במקביל אליו, Straight Outta Compton שאיתו הוא חולק כמה סצנות כמעט זהות (למשל שוטרים שמתעמרים בלי סיבה בצעירים שמסתובבים ברחוב בשל מראה עברייני). הסרט, שדובר כולו ערבית ומתרחש ברובו בלוד, העיר שבה גדל וצמח תאמר נפאר, שכתב את התסריט (יחד עם מועמד האוסקר אורן מוברמן, שמתמחה בביוגרפיות מוזיקליות כמו אני לא שם על בוב דילן ואהבה וחסד על בריאן וילסון) ומככב בתור גירסה מעט שונה של עצמו, אך שמבוססת באופן חופשי על סיפורו. את סיפורו של נפאר, שבתחילת דרכו כראפר היה שותפם של סאבלימינל והצל (מה שהיום נראה כמעט דמיוני) היה כבר ניתן לראות לפני 13 שנה בסרט התעודה שנעשה עליהם, ערוצים של זעם בבימוי ענת הלחמי (בו אגב ניתן לראות שדי במפתיע, מבחינה טכנית, סאבלימינל הוא דווקא הראפר המוצלח שבחבורה). מעניין שהסרט לא דומה לקומפטון רק במבנה שלו ובסצנות מסוימות, אלא גם בבעיות שלו. שני הסרטים מציגים ביוגרפיה מרתקת על הנייר של אמני ראפ שמתחילים ממקום של מצוקה והזנחה ונאבקים בדעות קדומות של הסביבה שלהם בדרכם להצלחה (צנועה הרבה יותר מן הסתם במקרה של נפאר), אך שני הסרטים מגוללים את הסיפור הזה בסוג מסוים של סכמטיות שלא ממש חודרת לעומק של הסיפור המרתק שבהם, ומעלה את השאלה מדוע בכלל לטרוח לעשות עליו סרט עלילתי ולא תיעודי. נפאר מטבעו הוא טיפוס די מרוחק, עם קורטוב בריא של אירוניה עצמית ואנדרסטייטמנט, מה שהופך אותו לראפר מצוין ודמות מרתקת לתיעוד, אך כדמות בסרט עלילתי זה שומר את הצופה במרחק רגשי מוגזם ממנו, והסרט עצמו לא מצליח או מנסה מספיק לחצות את המרחק הזה. הבעיה המרכזית יותר של הסרט היא שהכיוון המיינסטרימי המובהק שהוא ביקש לקחת בגיוסו את התסריטאי הישראלי לשעבר והוליוודי בהווה מוברמן (וגם את העורך של 8 מייל כיועץ עריכה) מפספס את הפוטנציאל של הסרט להוות שיקוף ריאליסטי חי ונושם של חיי השכונה בלוד (כמו לדוגמה בסרטים כמו עג'מי או עשה את הדבר הנכון אם רוצים להמשיך עם מקורות ההשראה האמריקאיים). כמעט כל מפנה עלילתי בסרט כתוב לפי הספר וגם מבוצע באותו אופן, בצורה שמעקרת אותו לחלוטין מכל תחושה של אמינות או אותנטיות. מעניין אגב שגם מבחינה מיינסטרימית מדובר בתסריט חלש למדי, שבמשך רוב הסרט לא ממש מוצא את נקודת הכובד שלו, וכשהוא צריך בשליש האחרון למצוא נקודת תפנית עבור המערכה השלישית הוא מדגיש פתאום את קו העלילה הנשי בסרט שהיה די בשוליים עד לאותו רגע ונותן לדמות הנשית לעמוד בפני בחירה, כאילו היא פתאום הדמות הראשית שבסרט, באופן שניתן להבין אותו אולי פוליטית ומבחינת מסר הוא די חזק, אבל מבחינה קולנועית הוא תמוה למדי, ומדגיש את הכשלים התסריטאיים העמוקים של הסרט.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (איתמר ציגלר ותאמר נפאר): נפאר החליט, באופן די אמיץ, לא להשתמש בשירים קיימים שלו בסרט, אלא לכתוב קטעי ראפ חדשים, שנכתבו, לדבריו, מנקודת מבטו של הדמות שלו בסרט ולא יכלו להיכתב על-ידו, ורובם די מוצלחים, כמו גם שאר המוזיקה שבסרט שעליה אחראי איתמר ציגלר.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אורן מוברמן ותאמר נפאר): כאמור, התסריט הוא אחת מנקודות החולשה המרכזיות של הסרט הזה ומוכיח שלא כל הנוצץ זהב. אולי בימינו לקחת תסריטאי שהיה מועמד לאוסקר לא  יבטיח לך הצלחה אלא הרבה יותר נוסחאות שטחיות וכתיבה עצלה במקום התסריט האמין והכנה שהיית יכול לכתוב בעצמך אם היית נשאר נאמן לסיפור שרצית להעביר.

הולכת שבעה (בימוי: טומי לנג)

השחקנית אלה אדלר וחברתה הטובה תמי, כבר מזמן תכננו לעשות את שביל ישראל. בבוקר המסע, בבניין של אלה, תמי נתקעת במעלית. אף אחת מהן לא שיערה שזה יגמר בטרגדיה.

מי שעוקב אחרי תחרות האקדמיה בשנים האחרונות בטח שם לב שטומי לנג הוא היוצר העצמאי (ואולי בכלל) הפורה ביותר שעובד בו כרגע. בחמש השנים האחרונות הוא הגיש ארבעה סרטים באורך מלא לתחרות האקדמיה (בדרך כלל במסלול הפרינג', שבוטל השנה). לצורך המחשה, בימים אלה מוקרן בסינמטק סרטו הקודם פטר השלישי (עליו כתבתי בסקירה של שנה שעברה) והנה הוא כבר מתמודד השנה עם סרט חדש. התגובה הטבעית של מי שלא רק מסתכל על הנתונים היבשים אלא גם צפה בסרטיו תהיה "טוב, גם אני יכול לעשות סרט אחד כזה בכל שנה", והיא לא תהיה לחלוטין לא לעניין. לנג עושה סרטים מהר, בזול, וללא הקפדה יתרה בענייני עריכה, צילום ולמען האמת גם כל השאר. אך בניגוד ליוצרי פרינג' אחרים, תמיד הייתה לי חיבה מסוימת לסרטיו בגלל האנושיות שלהם ובגלל שהם לא לקחו את עצמם יותר מדי ברצינות. תמיד ידעתי שסרטיו של לנג הם בערך המקום היחיד בתחרות שאני יכול לראות בו אנשים מתנהגים אחד לשני אשכרה בנחמדות, בחברותיות ובטבעיות מלאת הומור וחסרת רצינות עצמית. בסרטו הקודם שהגדיר את עצמו כ"קומדיה רומנית" לנג כנראה הלך באופן הכי מובהק עם הצד הקומי שלו, והתוצאה הייתה חיננית גם כשהיא הייתה חובבנית. הפעם, למרבה הצער, התוצאה קצת פחות מוצלחת. אין הרבה גיוון בסרטיו של לנג, שוב מדובר בסיפורו של אלמן (שוב בגילומו הסימפטי תמיד של רוברט הניג) שמחזר אחרי אשה מבוגרת אחרת שמחפשת פרק ב', ושוב מדובר בסוג של קומדיה רומנטית לבני גיל העמידה ומעלה. אך כן יש סוג של התקדמות – קודם כל, לנג הפעם הצליח להעמיד הפקה מעט מושקעת יותר שאפילו נתמכה בידי האחים אדרי (למרות ששוב, החובבנות בעריכה, בבימוי ובהדרכת השחקנים לא נעלמה). שנית כל, הפעם נראה שלנג חיפש להתחבר לצד הנשי שלו, וכתב את התסריט יחד עם שותפה לכתיבה (רעות אקשטיין בלום) והציב במרכז הסרט לא רק את הניג, אלא גם דמות נשית, שתופסת אפילו את מרכז הבמה (בגילומה של מיקי קם שמשחקת סוג של ואריאציה על עצמה). ואכן, יש סצנות רבות שנראה שלא היו יכולות להיכתב בידי גבר, על כיצד זה להיות אשה העוברת את גיל המעבר, ויחסיה הלא פתורים עם בתה והתאבלותה על מותה של חברתה הטובה ביותר. אך נראה שעם החיבור לצד הנשי הגיעה גם עליה במפלס המלודרמה המשפחתית וירידה במפלס הקומדיה (למרות שעדיין יש הרבה רגעים קומיים, או לפחות כאלה שמנסים להיות קומיים). למרות שחלק מהרגעים הרומנטיים בסרט יפים (למשל אלה בין ילדיהם של הזוג המבוגר שמתאהבים במקביל אליהם), בסופו של דבר הדרמה די מבליטה את הצדדים הטכניים הלוקים של הסרט והופכת אותם לנסלחים פחות.

הכל שבור ורוקד (בימוי: נוני גפן)

נוני גפן, בן 30, נקרא על שמו של דודו, אמנון, אשר נהרג במלחמת יום כיפור. אמנון ז"ל היה מוזיקאי שלא זכה להכרה מעולם. נוני סטודנט באוניברסיטה, ביישן ונחמד. חברו הטוב ביותר ושותפו לדירה הוא מוזיקאי המנסה לפרוץ בתל אביב. נוני לוקה בהלם קרב עקב לחימה בעזה. אחרי טיפול פסיכיאטרי ארוך הוא יוצא מזה, אבל הוא משוכנע שהוא "אמנון" על אף שאינו זמר ואפילו אינו יודע לנגן.

סרטו הראשון של נוני גפן לא בתל אביב היה אחד הסרטים הפחות שגרתיים שנעשו בקולנוע הישראלי בשנים האחרונות (ואפילו לא טרח להתמודד בתחרות, כנראה מתוך הבנה שחברי האקדמיה לא ידעו איך לאכול אותו). הוא לא היה נטול בעיות, למעשה הוא היה קצת תמוה מדי ומעט חסר תכלית בעיני, אך הוא היה שונה ואנרכיסטי ברוחו, והצביע על במאי עם פוטנציאל לעשות משהו שונה. סרטו החדש והמצופה מראה שאולי הדבר הכי לא צפוי שהוא יכל לעשות זה סרט בעל שפה קולנועית יחסית שגרתית. הסרט, שהתפאר בכך שאסי דיין היה עורך התסריט שלו (ונדמה לי אף רשם אותו כמועמד בקטגוריית התסריט יחד עם גפן בשלב מסוים), נושא משהו מהרוח של דיין, אבל דווקא של הקומדיות הקלילות שכתב בסיטונאות בשנות השמונים, שהיו בנויות סביב איזה גימיק תסריטאי שנתן לסרט את המבנה שלו. כאן הגימיק הוא די מבריק – הלום קרב מאמץ את הפרסונה של הדוד המוזיקאי המת שלו, וחבריו משכנעים אותו שהוא אכן הוא והופכים אותו, כמעט בטעות, לכוכב רוק מקומי. כשהם משקרים לו שהוא הפיק אלבום לרמי פורטיס, חתום אצל ניצן זעירא ושכב עם סינדי קרופורד, הוא מאמין (מה שמוביל לכמה מהסצנות היותר מצחיקות בסרט), וכשהוא שר את שיריהם של פורטיס, הקליק, אופרת הרוק מאמי ואביתר בנאי, נראה שהוא משוכנע שאלה שיריו, כשבמקביל, דווקא חברו המוזיקאי מתוסכל מכך שהוא לא מצליח להרים את הקריירה שלו וחברו שהוא כולו פרסונה מומצאת ששרה רק קאברים, זוכה להצלחה, גם עם נשים. אני מצאתי ברעיון הזה אמירה מבריקה על טבע האפיל של כוכבי רוק ובאופן כללי של אנשים שאנו תופסים כמגניבים, שחייבים לחיות בסוג מסוים של הכחשה, אשליה של גדולה ואטימות לסביבה על גבול האוטיזם, כשמחלת נפש דיסוציאטיבית שהייתה הרסנית עבור כל אדם אחר, למעשה מועילה להם בשימור התכונות האלה והפרסונה הבימתית, כיוון שאז הם מאמינים בה לחלוטין. הבעיה של הסרט היא שלוקח לו כמעט חצי סרט להתפקס על הנתיב העלילתי הזה, והוא מתחיל עם רצף מיותר של סצנות קרב, שיקום בבית הוריו, טיפולים פסיכולוגיים ופלאשבקים מימי הלחימה, שרובם ככולם די מיותרים והיו יכולים להתכווץ לאקספוזיציה של כמה דקות בלי שהסרט היה מאבד שום דבר מהותי. גם הטון של הסרט לא לחלוטין ברור ונע בין הקומי לדרמטי ובין השגרתי לאנרכיסטי (ובין צבע לשחור-לבן) בלי איזון או סיבה של ממש, והתוצאה לא מרגישה אנרכיסטית, אלא סתם מבורדקת. אני עדיין חושב שזה סרט די חינני, אבל נדמה לי שאם הוא היה מתחייב יותר להיותו קומדיה הוא היה משתפר וגם היה קל יותר לסלוח לו על הברדקיסטיות שלו.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (נוני גפן): גפן מצוין בתפקיד שהוא סוג של תפקיד כפול, כאדם כבוי והלום בתחילת הסרט, וככוכב רוק כריזמטי ואטום לחלוטין בהמשכו, והוא מצליח למלא את שניהם בהצלחה – גם במשחק האמין של פרישה מוחלטת מהחיים, וגם בכריזמה הטבעית שנשפכת ממנו כשהוא לא שם זין על שום דבר ומשוכנע שהוא כוכב רוק. לולא הכריזמה הזאת, המעבר הזה לא היה אמין בסרט, ולגפן יש אותה, ובשילוב עם הפגיעות ועם חוסר המודעות המוחלט והקומי שלו, אפילו הופך אותו לשובה לב.

הלהקה האחרונה בלבנון (בימוי: בן בכר ואיציק קריחלי)

קומדיה על שלושה חברי להקה צבאית הנשכחים בלבנון ערב נסיגת צה״ל מרצועת הביטחון והמסע שלהם בחזרה הביתה, מסע שבמהלכו הם מגלים שהופעתם שימשה כהסחה להברחת סמים גדולה בחסות הנסיגה.

חיפוש קצר באינטרנט כדי לגלות מהיכן בדיוק הגיע הסרט הזה, גילה שמדובר בפרויקט שמתגלגל עוד מ-2006 (הוא החל להיכתב עוד לפני מלחמת לבנון השנייה) ובמקור היו אמורים לשחק בו שלישיית מה קשור במעין גירסה לבנונית לגבעת חלפון אינה עונה. חלפו השנים, התסריט של קריחלי ואורי הלוי כנראה עבר הרבה ידיים וישב הרבה זמן במגירה, עד שהגיע לציון גואל, כרגיל בדמות האחים אדרי, שכנראה החליטו להמר על הסרט כקומדיה מסחרית בעלת פרודקשן ואליו די גבוה, בבימויים של קריחלי ובן בכר, שהרזומה שלו כולל סדרות קומדיה עממיות (שלא להשתמש במילים יותר קשות) כמלבי אקספרסזנזורי וגם עם סגולה של אותה שלישיית מה קשור. במקומם הובאו עופר חיון ואורי לייזרוביץ' האלמוניים למדי בחיזוק עופר שכטר, קריחלי בתפקיד משנה כעבריין צה"לי, וישראל קטורזה וסלים דאו בתפקידי משנה (האם יכולות להיות אתנחתאות קומיות בקומדיה?). מה שאני מנסה לומר הוא, שהסרט הזה נראה כמו הפקה שהדביקו ביחד מכל מיני חומרים שמצאו בבוידעם, הרביצו תקציב ראוי וקיוו לטוב. אבל הבעיה העיקרית שלי עם הסרט הזה היא שהוא פשוט לא כל כך מצחיק ומאוד לא מעניין. מוזר לחשוב שהסרט הזה החל להיכתב עוד לפניהם, אבל נראה שהוא שריד נוסף לגל סרטי לבנון שנדמה שלא נפסק מאז בופורואלס עם באשיר, ולבנון. מעניין שלאחר הגל ההוא של סרטי פוסט טראומה, לבנון הפכה למוקד של סרטי ז'אנר, אחרי סרט הזומבים בשר תותחים מ-2012 ולהישאר בחיים, סרט הפעולה של ערן ריקליס מ-2014, עכשיו מגיעה קומדיה צבאית שמחליפה את סיני של גבעת חלפון ואוונטי פופולו בלבנון של ימי יציאת צה"ל מדרומה. כמו בסרטו של ריקליס, הלוקיישן מנוצל בעיקר בשביל אקזוטיקה ותחושת המחנק של אוכלוסיה אזרחית עוינת שמעורבת בכוחות מיליציה חמושים, אבל לא יותר מזה. זה לא מספיק בשביל לספק רגעי מתח אמיתיים בסרט (בעיקר כי הם כתובים לא מספיק טוב), וגם לא בשביל לספק רגעים קומיים מהמתח בין התרבויות (למרות שהסרט מנסה לחלוב את זה לא מעט). למעשה, הרגעים הכי מעניינים ומצחיקים בסרט הם דווקא רגעיו המוזיקליים (שתי הסצנות הכי מצחיקות בסרט מערבות שימוש יצירתי ב"גיבור גדול" של סי היימן ו"בדד" של זוהר ארגוב). השלישייה שמובילה את הסרט לא ממש מצליחה להחזיק אותו על הכתפיים (אולי חוץ מעופר שכטר) וגם תפקידי המשנה לא עוזרים יותר מדי (אולי חוץ מקריחלי עצמו שדווקא עושה תפקיד לא רע). בסופו של דבר מדובר בקומדיה די מייגעת ולא מצחיקה, עם הרבה רעש וצלצולים אבל מעט עניין ורגעים קומיים מוצלחים באמת.

הפורצת (בימוי: הגר בן אשר)

אמא הולכת, בלי לומר מילה, ומותירה את ילדתה בת ה- 17 לשרוד את החיים לבד. היא משאירה מאחוריה חובות, בדידות, ושברון לב. וכמו להחמיר את המציאות, פורצים לביתה, ומשמידים בו הכל. אלא, שהתהום הנפערת בשל המאורע הזה, שולחת אותה למצוא זהות וחיים איפה שאסור.

לאחר סרט ביכוריה המדובר הנותנת שהתקבל גם לפסטיבל קאן, בן אשר גם נוספה לרשימת הבמאים השנה שהגיעו עם סרט שני מצופה, ולמרות שלא אהבתי את סרטה הראשון ובאופן כללי אני קצת נרתע מהסגנון הקולנועי שלה, הופתעתי לגלות, לא לטובה ולא לרעה, סרט שלא חוזר לאותה טריטוריה שהיא בדקה בסרטה הקודם (ובסרט הגמר שלה משעולים שקדם לו), אלא הולך רחוק יותר ובשני כיוונים מנוגדים – מצד אחד הוא גם מופשט יותר ומצד שני הוא גם אנושי וחם יותר בחיפוש של הגיבורה שלו אחר מגע אנושי ואינטימיות. החלוקה הזאת גם חופפת לפרקים בין שני חצאיו של הסרט, כשהחלק הראשון הוא המופשט יותר (ונטול דיאלוגים ברובו) והשני הוא האנושי יותר (ומכיל יותר אינטראקציות בין הגיבורה לסביבתה ובעיקר לגבר מבוגר שבו היא מתאהבת). גם הדמיון שנרמז משם הסרט ותקצירו לסרטו של קים קי-דוק להישאר בבית שגם הוא עוסק בדמות אשר פורצת לבתים, מתפוגג במהרה ואנו למדים שהפריצה היא לאו דווקא האלמנט הכי מרכזי בסרט, אלא יותר כמו עוגן רופף שעליו הוא נשען קלות. הבעיה שלי עם הסגנון של בן אשר, מלבד זאת שהוא חב לעתים יותר מדי לבמאים ארטהאוסים עכשוויים כברונו דומון, צאי מינג ליאנג ואחרים, היא שהוא נותר חיצוני וקליני להתרחשויות בו גם כשהן עמוסות ברגש, מין או אלימות (אפילו דווקא בשל כך, בשביל להדגיש את הקונטרסט ביניהם כמו אצל דומון), ואני חש שיש בזה מן המניירה. הנטייה שלה כאן לכיוונים מופשטים ואנושיים יותר מקהה קצת את התחושה הזאת (עוד עוזרת העובדה שכאן היא גם משתמשת במוזיקה חוץ דיאגטית שעוזרת לעגן את נקודת המבט הסובייקטיבית של הדמות הראשית ולערב אותנו בה), אך בסופו של דבר, אני מרגיש בסרטיה סוג של חידתיות ומסתורין שמצד אחד ברור לי שלא ירדתי מספיק לעומקו בשביל לבקר אותו, ומצד שני לא התעוררה בי שום סקרנות לפענחו.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (ליהי קורנובסקי) ושחקנית משנה (סנדי בר): לא היה ניתן להבחין בזה קודם, כי בן אשר שיחקה בעצמה את הדמות הנשית הראשית והגברים בסרטיה הם לא ממש בני אדם, אבל כאן היא מתגלה כבמאית שחקניות מוצלחת למדי. בשני המקרים בסרט היא לוקחת שחקניות שבאו מעולם הדוגמנות ולא מבתי ספר למשחק ומוציאה מהן הופעות ייחודיות למדי – קורנובסקי הנאה מהפנטת כמעין לוליטה תמהונית שמסתכלת על העולם בשילוב של פליאה, שעשוע ופחד, ומצליחה תמיד לשמור אצל הצופה רצון לרדת עוד לפשרה, ולגבי סנדי בר, ובכן, מדובר בסצנה בודדת, כמעט האחרונה בסרט, אבל היא מעולם לא שיחקה טוב יותר, ואני זוקף זאת לחלוטין לזכותה של בן אשר.

הרמוניה (בימוי: אורי סיון)

הרמוניה היא אדפטציה עכשווית למשולש היחסים המיתולוגי מספר בראשית, בין אברהם ושרה חשוכי הילדים, להגר הצעירה. שרה היא נגנית נבל בתזמורת פילהרמונית בירושלים, עליה מנצח בעלה אברהם. כשהגר, נגנית קרן יער צעירה ממזרח העיר, מתחברת לבני הזוג, ומציעה להביא עבורם ילד לעולם, מופר האיזון השברירי בתא המשפחתי. העיבוד לסיפור המקראי מונע מרגשות מתפרצים שנובעים מהיחסים המורכבים בין הבן שנולד לבין שתי האמהות – המאמצת והביולוגית. הסרט מסופר מנקודת מבט רגשית על סכסוך העתיק בין שני העמים, ויוצר מפגש דרמטי בין מוזיקה מערבית למוזיקה מזרחית.

גם כשהוצג בפסטיבל ירושלים האחרון וגם בהקרנות האקדמיה, הרמוניה הסתמן כאחד מהסרטים הכי מפלגי קהל, בין כאלה שאהבו והעריכו אותו מאוד, ובין כאלה ששנאו אותו. אני שייך למחנה השני, ושנאה זה אפילו סוג של מחמאה, כי לעתים חשבתי שזה פשוט בכלל לא סרט. הדרך היחידה לסבול את הצפייה בהרמוניה היא להניח שמכיוון שמדובר באלגוריה, אין שום טעם לצפות מהדמויות להתנהג ולהישמע כמו בני אדם, וצריך פשוט לקבל אותם כמעין סימבולים מהלכים, ולזרום עם הסגנון התיאטרלי במתכוון של הסרט, להנות מהצילום המוקפד ומהמוזיקה הקלאסית שמאכלסת בנדיבות את הפסקול, וממשחק הפאזל של החיבור בין הפסוקים התנ"כיים שמספרים את סיפור אברהם ושרה (ומוצגים על המסך כראשי פרקים), ובין הסיפור שבסרט ועיסוקו ביחסים משפחתיים ובסכסוך הישראלי-ערבי (כמו שאמרתי בביקורת על אבוללה, שני הנושאים הישראליים האולטימטיביים). ובכן, מי שיכול לעשות זאת, שיבושם לו, כי אני לא יכול, וגם לו הייתי יכול הייתי מסרב מטעמי מצפון. הזיוף וחוסר הטבעיות שתמיד מאיימים להכשיל כל אלגוריה, כאילו מתקבלים כאן בזרועות פתוחות, בבחינת אם אתה לא יכול לנצח אותם, תצטרף אליהם. בכתוביות הסיום הסתבר שהסרט שייך לפרויקט של אדפטציות קולנועיות לספר בראשית, ואני חרד לחשוב מה עוד מצפה לנו מהפרויקט הזה, שנדמה שעצם קיומו נשמע כמו רעיון די רע. אני מודה שנקודת האור היחידה מבחינתי הייתה עולם המוזיקה הקלאסית שהסרט מתרחש בו והמוזיקה הקלאסית בפסקול, שאמנם מורכבת בעיקר מקלישאות, אבל עדיין ניכר שסיון משתמש בה מתוך אהבה והבנה אמיתית לתחום, במידה נכונה של רגש וטעם, שנעדרים כמעט מכל אלמנט אחר בסרט.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (יאנה יוסף): רחמי נכמרו בזמן הסרט על אלון אבוטבול וטלי שרון שנאלצו ללעוס טקסטים שלידם אפילו מלודרמות משפחתיות סטנדרטיות נראות כמו ריאליזם חברתי, אבל למולם דווקא יאנה יוסף זכתה מן ההפקר וקיבלה תפקיד מופנם, שקט ולא בוטה שאמנם לא הציב לה אתגר גבוה מדי אבל כן העניק לה הזדמנות לסקרן את הצופה להיכנס לתוך ראשה. כנראה שזו שנה טובה לשחקניות דוגמניות, או שאני פשוט מאבד את שיקול הדעת הביקורתי שלי כשאני רואה פנים יפות.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (אורי סיון): בגלל הסיבות שצוינו לעיל; צילום (ירון שרף): זה אולי נראה מוזר לבקר את העבודה של אחד המועמדים המובילים לזכיה ומי שאחראי לאחת מעבודות הצילום המרשימות של השנה, אבל הברק והשטחיות של הצילום כאן (בסרטים מהסוג הזה שרף לא מסתיר את נסיונו כצלם פרסומות) רק מדגישים את הריקנות האיומה של הסרט הזה, למרות הליטוש הטכני והיופי הויזואלי שבו.

חדרי הבית (בימוי: איתן גרין)

אברם, קבלן בניין ירושלמי, החליט לעשות מעשה ולהתקדם בחיים. הוא לוקח על עצמו עבודות גדולות ואף מעביר את משפחתו: בנו ואשתו, לבית גדול ומפואר יותר. על בית זה גאוותו. אבל הסיכונים הכלכליים הופכים לאסון. אברם לא מצליח לעמוד בפרויקטים שלקח על עצמו והוא מאוים על ידי נושיו. והגרוע מכל – הבית עומד להילקח ממנו. האיום מקרב בין בני המשפחה הנחלצים לעזרת האב. 

איתן גרין הוא אחד מהמקרים הנדירים בקולנוע הישראלי של במאי שמצליח לעבוד בקצב יציב ומדוד כבר יותר משלושים שנה ללא הפסקה. הוא לוקח את הזמן, לרוב עוברות 4-5 שנים בין סרט לסרט שלו, לעתים פחות, לעתים יותר (הפעם עברו 8 מאז סרטו הקודם הכל מתחיל בים), ותמיד אלו סרטים אנושיים, עשירים בניואנסים ובעלי תסריט מפותח היטב, שנראה פשוט וקטן לכאורה, אך מצליח להגיע לעומקים רגשיים ואנושיים דווקא בשל הפשטות הזאת. העניין הוא, שאת כל סרטיו של גרין עד לשנות האלפיים אני אוהב, ואת כל אלה שאחרי – קצת פחות. זה לא שהקולנוע של גרין התיישן, ולמרבה המזל הוא גם לא מנסה לעדכן אותו יותר מדי לטרנדים עכשוויים (גם אם בפירוש ניכרת התפתחות בליטוש הטכני של סרטיו ובמיומנותו כבמאי ויזואלי) זה שנראה שגרין, יחד עם רוב התרבות המערבית, איבד איזשהו סוג של תמימות וליריות שהיו בו, עם קץ המאה העשרים ותחילת האלף החדש. סרטו החדש, כמו סרטו הקודם, עוסק במשפחה בורגנית לא מתפקדת, שגרין מתבונן עליה מבחוץ, והחללים הבורגניים והקרים שבהם הם חיים נראים כמשקפים את הריחוק שהוא עצמו חש מהם, ויתכן שזהו לב הבעיה בשני הסרטים הללו, בהשוואה לסרטיו החמים ואוהבי האדם כאזרח אמריקאי,  זולגות הדמעות מעצמן ועד סוף הלילה שגם כשגרין עסק בהם בטרגדיה ובאובדן, הוא עשה זאת בצורה חמה ומתוך אהדה והבנה של המקום שבו הם מתרחשים. בסרט החדש ההבנה הזאת ניכרת לרגע בסצנות שמתרחשות על מגרש הכדורסל, שהוא כידוע, אחת מאהבותיו הגדולות של גרין. בהערות האימון של מאמן הכדורסל יש יותר אופי, ספציפיות ואמינות מברוב הדיאלוגים בין הדמות של יובל סגל לאשתו (אסנת פישמן) בסרט, וזה כל הסיפור. גם כאן כמו בסרטו הקודם יש סיפור התבגרות של נער במשפחה לא מתפקדת שמנסה למצוא את דרכו בעולם שבמקרה הטוב לא מבין אותו ובמקרה הרע עוין אותו, וגרין, כתמיד, מצליח להראות גם את המצוקה של הנער וגם את הסיבה לחוסר ההבנה של הסובבים אותו, שהם גם בני אדם שלמים ואנושיים. הבעיה היא שבשני הסרטים יש משהו בסיפורי ההתבגרות שגם מרגיש חיצוני ולא שלם (וברוב מוחלט של הסרטים מהסוג הזה, הילד משוחק וכתוב בצורה לא אמינה שגורמת לך ממש לשמוע את המאמץ שלו לומר את הדיאלוגים שלו ולא שהוא חי אותם בצורה טבעית). יש הרבה סצנות יפות ורגעים קטנים יפים בסרט, אבל גם הרבה קונפליקטים משפחתיים מעיקים, ושתי דמויות ראשיות (האבן והבן) שלא ממש פותחו כראוי ומונעים מהסרט להגשים את מטרותיו עד הסוף.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (דני שטג): כמעט תמיד אפשר לסמוך על שטג שיתן את הסחורה, וכאן הוא לא מכזיב. שטג לא סוטה יותר מדי מהטייפקסטינג הרגיל שלו, אבל הוא גם לא צריך, הוא עושה את תפקיד הגבר הישראלי החברמן וחמום המוח בצורה מושלמת מאז האח של דריקס ב-1994, ובכל פעם ניתנת לו הזדמנות אחרת לחקור עוד קצת את הדמות הזאת שבאה עם קונפליקט בילט-אין בין חברותיות ובריונות, בין להתאפק ולאכול את עצמך ובין לתת דרור ליצריך ולהתחרט אחר כך. שטג הוא הלב החם הפועם של הסרט וכל סצנה איתו מתמלאת בחום אנושי שכל כך חסר לא רק ברגעים רבים בסרט אלא בקולנוע הישראלי ובקולנוע בכלל בימינו; עריכה (ערה לפיד): חלק מהשפה הקולנועית המוקפדת יותר היום של גרין ניכרת בעריכה של לפיד הוותיקה והמיומנת (שהיא גם במקרה או שלא אמו של נדב לפיד), שחותכת סצינות רבות בסרט כמעט ללא התראה, אבל בצורה שלא משאירה שומן מיותר ונותנת לסרט מידה עדינה של חומרה (אך לא עד כדי לקוניות ארטהאוסית מוגזמת מהסוג של בנה) שמיטיבה איתו; מוזיקה מקורית (יוני רכטר): במשך כל הסרט תהיתי של מי המוזיקה הלירית והארצישראלית הזאת, וכמובן, מי מתאים יותר מיוני רכטר, שמלחין פה ושם סרטי עלילה ותעודה, אבל לא מספיק, המגע שלו חסר. 

ילד טוב ירושלים (בימוי: רועי פלורנטין)

כשעדי היה בן 5 אבא שלו נהרג בלבנון, אבל רגע לפני שיצא למלחמה – השביע את בנו להיות "ילד טוב ירושלים". במשך עשרות שנים עדי שמר על השבועה ועשה רק דברים טובים בשביל אמא שלו ואשתו ובנו וחבריו וזרים… עד שבלי לשים לב הפך לפראייר של כל העולם ואשתו. כל זה משתנה כשיום אחד הוא פוגש בנטליה, צעירה פרועה ומתוקה, שסוחפת אותו לעולם יצרי, רומנטי, מלא ברגשות ושמחה וכלבים… בפעם הראשונה בחייו הוא יהיה חייב לבחור: בין רגש להיגיון, בין סדר לשיגעון ובין נטליה… למשפחה שלו. האם הוא ימשיך להיות ילד טוב ירושלים?

האחים אדרי נכנסו להילוך גבוה ביצירת סרטי קיץ מסחריים המיועדים לקהל הרחב באופן קבוע, והשנה מלבד הסרט הקבוע של שי כנות (שושנה חלוץ מרכזי, איביזה, והשנה 4 על ארבע שלא נרשם לתחרות) וסרטי הילדים (גויאבותגאליס) הם מצאו השנה מקום לסרט קיץ נוסף, עבורו הם גייסו את במאי הטלוויזיה המיומן רועי פלורנטין (החממההשמיניה) שעבד עם תסריט מאת רן אפלברג (גרינבאום מגבוה וגרינבאום). אולי זה בגלל השם וההיסטוריה של הבמאי, אבל איכשהו ציפיתי לסרט ילדים, ואכן במשך חצי השעה הראשונה לא היה לי ברור לגמרי איזה מין סרט אני רואה ולאיזה קהל הוא מיועד, ולכן הייתי די בשוק כשבאמצע הסרט מיטל גל-סוויסה פתאום אומרת לעמוס תמם "בוא נזדיין". בערך באותו שלב אנו מבינים שלא מדובר בסרט לכל המשפחה אלא בקומדיה רומנטית נוסח יס מן, שבה הדמות הראשית תיאלץ לשנות את אורח חייה האפור והמשעמם בשביל ללמוד איך לחיות. וגם כאן, כמו באותו סרט עם ג'ים קארי, מי שתלמד אותו לעשות זאת היא מה שמכונה Manic Pixie Dream Girl (מושג שהומצא כדי לתאר דמויות נשיות שהן בעיקרן פנטזיות גבריות על נשים אנרגטיות, מלאות חיים ומתוסבכות אך חביבות שנועדו לגאול את הדמות הראשית הגברית מתסכוליו הקיומיים והרומנטיים). אבל עדיין, זה איכשהו עובד, ומה שהכי חיבבתי בסרט זה שמתחת למעטה של סרט קיץ מסחרי נמצאת מידה בריאה של חתרנות כיוון שהמסר הבסיסי של הסרט הוא שציות עיוור לכללי הנימוס והמוסר של החברה על פני התשוקות שלך יהפוך אותך לשקוף ולא מוערך, ושמוסר, כמו תשוקות, הוא משהו שצריך להקשיב לו בתוך עצמך, ולא לחפש אותו בחוץ. גם העובדה שתמם וגל-סוויסה הם שחקנים סימפטיים ביותר והכימיה ביניהם עובדת מצוין תורמת לסרט. כן, זהו מוצר צריכה לא עמוק במיוחד, אבל זהו הסרט המסחרי של האחים אדרי שסבלתי בו הכי פחות בשנים האחרונות.

ישמח חתני (בימוי: אמיל בן שמעון)

דרמה מצחיקה ומחממת לב על קבוצת נשים שיוצאות למאבק לאחד מחדש את הקהילה ולשמר את המסורת שלהן אל מול רב כריזמטי שנכנס לחייהם וסוחף אחריו את הגברים.

גל הסרטים הדתיים בקולנוע הישראלי ממשיך, ובמקרה זה נראה שמדובר בסרט הראשון שנושא את דגלה דווקא של המסורתיות, ולא של קהילה דתית סגורה כלשהי. נדמה לעתים שמטרתו המרכזית של הסרט היא לתת ייצוג לתפיסת העולם המסורתית שדוגלת בשמירה על ערכי הדת היהודית, בדגש על המסורת והקהילה שמאוחדת סביב בית הכנסת השכונתי, אך מנגד מתנערת מאימוץ מחמיר מדי של אורח החיים הדתי בידי רבנים משיחיים ומחזירים בתשובה. מצד אחד יש משהו מעניין בסרט שמהווה שופר לתפיסה שדווקא משום שהיא כל כך פופולרית קולה מעולם לא נשמע בצורה ברורה, ומצד שני יש בעצם התפיסה הזו משהו כל כך חלבי ולא מתחייב שהמסר הזה נשמע קצת מגוחך. מבחינה קולנועית הבעיה של הסרט היא שנדמה שכל סצנה בו מתחילה ונגמרת באופן פתאומי, ללא הצגה מתאימה של הדמויות והדינמיקות ביניהן, מה שגורם להן להישמע תלושות ולא מערבות רגשית את הצופה. הסרט קופץ מסצנה לסצנה ורק אחת מכמה סצנות מותירה איזשהו עניין או ערך אצל הצופה. הדיאלוגים אמנם מפולפלים בהרבה ז'רגון פנימי והומור שהנשים מחליפות בינן לבין עצמן, ובאמת במיטבו הסרט מתאר את הדינמיקה בין הנשים בקרב הקהילה המסורתית המזרחית – על כל ההומור והחום שבה – אבל בשאר הזמן, כשהדגש מושם על העלילה הקלושה, העניין בסרט פוחת בשל התלישות של הסצנות וחוסר הקשר המספק בינן לבין עצמן. יש המהמרים שזה הסרט העדתי הבולט של השנה, בדומה לבאבא ג'ון בשנה שעברה ומפריח היונים לפניו, אך אני לא חושב שהוא מתאר תמונת עולם מספיק ברורה ומעוררת הזדהות בשביל שאלו ששייכים לקהילה הזאת ינהרו אליו.

לב שקט מאוד (בימוי: איתן ענר)

נעמי (אניה בוקשטיין), פסנתרנית תל-אביבית שברירית, עוברת לגור בשכונה ירושלמית מתחרדת. אחד מילדי השכונה מאמץ את נעמי כמורה לפסנתר, ומפיג את המתח בינה לבין השכנים החרדים, אבל מפגש עם נגן עוּגב במנזר סמוך מסבך את נעמי עם קבוצה של קיצונים.

וכאילו כתגובה ישירה לגל הסרטים הדתיים, מופיע הסרט הכי אנטי-דתי שנראה בישראל מזה הרבה זמן. אם סרטים רבים מעבירים ביקורת על הדת בגלל ההשפעה שלה על מאמיניה (כמו למשל תיקון השנה), בא הסרט הזה ומציג את הדת לא סתם כגורם פסיכולוגי בעייתי, אלא כגורם חברתי אלים ואף רצחני שיש להיאבק בו, מה שמצד אחד מעורר תחושה לא נוחה שאם הסרט הזה היה מבוים בידי במאי לא יהודי, הוא היה כנראה נתפס כסרט אנטישמי, ומצד שני כנראה שהסרט מתאר מציאות שלא שונה בהרבה ממה שקורה בשכונה בה הסרט מתרחש (קריית יובל בירושלים). הבעיה העיקרית של הסרט היא כמו בהרבה סרטים אחרים השנה, עיסוק דל ולא מעמיק בעודף של חומרים שכל אחד מהם יכל להספיק לסרט שלם לו פותח כראוי. לדוגמה הסיטואציה המרתקת של ילד חרדי אילם שניחן ביכולת נגינה וירטואוזית בפסנתר. רק היחסים בין הדמות הזאת לדמות הראשית בגילומה של אניה בוקשטיין יכלו לפרנס סרט שלם כהלכה, אבל אנחנו לעולם לא מכירים את הדמות הזאת לעומק, גם אם ככל שהסרט מתקדם הוא חושף מידע שמקדם את העלילה, אבל מבחינה פסיכולוגית לא נעשה איתו דבר. אותו דבר לגבי הדמות של האח נגן העוגב מהכנסיה הסמוכה, שמלמד את הדמות הראשית כמה שיעורים על צניעות ועל ההבדל בין פסנתרנים מקצועיים ונגני עוגב, אבל גם הדינמיקה ביניהם רק מתחילה להירקם ולא מתפתחת כראוי. הדמות הראשית עצמה די חוזרת על אותו תו במשך רוב הסרט, ומזכירה שאין מלאכה יותר קלה לשחקן מלהיות חתום פנים ועגמומי (למרות שלזכות אניה בוקשטיין יאמר שהיא עושה את התפקיד כהלכה). זה לא תחליף לדמות מורכבת ואנושית, זוהי נוסחה די שחוקה שבדרך-כלל צריכה לבוא עם פייאוף מסוים, שלא ממש מגיע בסרט, שככל שהוא מתקדם זונח יותר ויותר את הרבדים הפסיכולוגיים והמוזיקליים שנראה שהוא היה מעוניין בהם, והולך יותר ויותר לכיוון המסר החברתי האנטי-דתי שלא תורם לסרט יותר מדי עומק.

להציל את נטע (בימוי: ניר ברגמן)

ארבעה סיפורים קצרים המתרחשים במהלך יום בחיי אישה, מספרים גם שנה בחיי גבר. דליה, רותי, מירי, שרון הן ארבע נשים, ארבע גיבורות, בגילאים שונים, בצמתים שונים בחיים, כשהמחבר בניהן הוא מפגש מקרי בינן לבין גבר העונה לשם נטע. "להציל את נטע" הוא סרט על אדם שעשה בחירה לא נכונה בחייו, שוויתר בלי לדעת על מה הוא מוותר, ועל כוחו של מפגש אקראי לשנות את החיים; על קשרים בין אנשים, על יחסים בין אימהות לבנות, ועל המחיר שאנו משלמים על הכחשות וגם, על היכולת לתקן – לקום ולעשות מעשה.

סרטו הרביעי של ניר ברגמן אחרי כנפיים שבורותהדקדוק הפנימי ויונה הוא מצד אחד גם תזכורת עבורי לכל הסיבות שאני לא אוהב את הקולנוע של ברגמן, אך גם ניסיון מעניין של הבמאי לרענן נוסחאות שחוקות ולהציג אותן באופן מקורי, דרך סרט אפיזודיאלי שמציג את הדמות הראשית שבו דרך היותה דמות משנה בארבע אפיזודות שונות. כמו גירסה קוביסטית לז'אנר המלודרמה המשפחתית, כל האלמנטים נמצאים כאן, אך רק בצורה שונה ומפורקת. שכן, אל תתנו למבנה להטעות אתכם, כל הלהיטים הגדולים של המלודרמה המשפחתית הישראלית נמצאים בדיסק "המיטב" הזה של הז'אנר – מוות במשפחה, קושי להיכנס להריון, להט"ביות, אוטיזם, בגידות בחיי נישואין, וכמובן הרבה מאוד ריבים ושלדים שמוצאים מהארון. רק הורה ניצול שואה חסר כאן. אך הדמות של נטע, שתמיד נותרת חיצונית לעלילה ומסתורית, שומרת על גוון מסוים של מקוריות ועניין, כשהצופה כל הזמן עסוק בלהרכיב את הפאזל ולהבין כיצד הוא קשור לסיפור שאנו רואים. הבעיה היא שהסיפורים כשלעצמם לא מספיק מוצלחים. האפיזודה הראשונה דווקא לא רעה (בעיקר בזכות רותם אבוהב והצילום), השנייה די משמימה (למעט הסצנה עם נטע), השלישית מיותרת והרביעית והארוכה ביותר מכילה את המטען הרגשי הגבוה ביותר, אך גם את המניפולטיביות התסריטאית הגבוהה ביותר בסרט. תצויין לטובה הופעת האורח של נעם רותם שמנגן את ההמנון שלו "עזרה בדרך" כאתנחתא מוזיקלית בסרט, והצילום המצוין של לוץ ריטמאייר, שבשל חוקי האקדמיה הגזעניים לא יכול להיות מועמד לפרס.

לעבור את הקיר (בימוי: רמה בורשטיין)

מיכל, בחורה בת 32, חזרה בתשובה לפני 12 שנים ועדיין לא נישאה. אחרי שנים של ניסיונות כושלים היא פונה לחולדה הבוכרית כדי שתסלק ממנה את העין הרעה. שבועות ספורים לאחר מכן מיכל אכן מוצאת חתן, בעל תשובה נאה. אלא שחודש לפני התאריך המיוחל, בעיצומה של ארוחת הטעימות, הוא חוזר בו ומבטל את החתונה. מיכל מסרבת לשוב למסלול המוכר והמתיש של פגישות שידוכים, ציפיות, אכזבות ועד פגישות ועוד אכזבות ומחליטה, למרות הכל, להותיר את מועד החתונה על כנו ולהמשיך בהכנות. "יש לי אולם, יש לי שמלה, קטן על אלוקים להמציא לי חתן". "לעבור את הקיר" מגולל את מסעה של מיכל מאותו יום ועד לערב החתונה.

אין ספק שזו הייתה ההפתעה הגדולה ביותר עבורי בתחרות. לא אהבתי את סרטה הקודם של בורשטיין למלא את החלל שגנב בעיני את הפרס מהמשגיחים וההתחלפות המוצלחים ממנו בהרבה שהתחרו מולו ב-2012. לכן לא ציפיתי להרבה מסרטה החדש, אבל הייתה נכונה לי הפתעה. לעבור את הקיר, כמרומז משמו, הוא סוג של התייחסות לסרטה הקודם, אבל בנגטיב מוחלט. היכן ששם הייתה דרמה חמורת סבר, כאן יש קומדיה רומנטית, היכן ששם הייתה קהילה דתית נוקשה, כאן יש חב"דניקים שמחים, היכן ששם היה צילום מוקפד של שוטים מרובי דמויות המוארים באור נגוהות, כאן יש מדיומים וקלוז אפים באור טבעי. ובאופן משונה, היכן ששם היה תסריט דל, שלקח סיטואציה מעניינת אבל טיפל בה די בקורקטיות, כאן יש תסריט עשיר, חכם, שכמעט כל סצנה בו היא מה שמכונה "רגע", בכל אחת יש מפגש ייחודי בין הדמות הראשית לדמות אחרת שמוליד משהו לא צפוי וגם מקדם את העלילה (ולעתים קרובות גם רווי בהומור). והיכן שבסרט הקודם היה בימוי (ובעיקר צילום) מוקפד, כאן יש בימוי מרושל, שההעדפה שלו לשוטים קרובים וסגורים כמעט מנתקים את הדמויות מהסביבה שהן נמצאות בה וגורמת לתלישות מסוימת של הסרט וחוסר עיצוב מלא של העולם שהוא מתרחש בו. גם העריכה של יעל חרסונסקי נראית לעתים כאילו היא מדברת בשפה אחרת, יותר ארטהאוסית ולקונית מזו שהסרט מדבר בה, עם קאטים קשים ואפילו כמה פייד טו בלאקים שלא ממש מתאימים לסרט. אבל בסיכום המעלות והחסרונות, גם אם אני מוכן לומר באופן כללי שמדובר בתסריט טוב שהיה יכול להיעזר בבמאי טוב יותר, עדיין מדובר בעיני בסרט לא רע בכלל, שלוקח סיטואציה מבריקה ומגולל כל צעד בה בצורה מפורטת, אמינה ומפתיעה וגם, באופן מפתיע אף יותר, מצליח לעשות את מה שקומדיה רומנטית שואפת לעשות, וזה לגרום לצופה להשעות את הציניות שלו למשך הסרט ולהאמין לרגע ברומנטיקה כמו באגדות שבה החתונה היא סוף טוב. הטוויסט האמוני שניתן לנוסחה הזאת גם הוא מרענן ולא נעשה בצורה מטיפנית או מיסיונרית מדי. ברגע שראיתי את הסרט היה לי די ברור שזה כנראה הסרט שהולך לזכות, לא רק על הסרט אלא גם על התסריט ועל השחקנית הראשית, והפעם בניגוד לסרט הקודם, אני גם אסכים עם הבחירה.

קטגוריות בולטות: תסריט (רמה בורשטיין): מהסיבות שפורטו לעיל; שחקנית ראשית (נועה קולר): על קולר שמתי עין כבר בכמה תפקידים קטנים בשנים האחרונות, ורק השנה היה ניתן לראות אותה שוב כמו כאן מול עוז זהבי בג'וני ואבירי הגליל, אבל נדמה לי שכאן זהו התפקיד הראשי הראשון שלה והיא לוקחת את ההזדמנות שניתנה לה בשתי ידיה. היא אינטיליגנטית, אנושית, מצחיקה ובעיקר אקצנטרית, אבל בצורה ששומרת את הצופה לצדה גם כשהוא מפקפק האם היא בקו השפיות. זהו מסוג התפקידים שמסוגלים לשנות קריירה של שחקן, וכולי תקווה שכך יקרה לה; שחקן משנה (עמוס תמם): עמוס תמם הפך השנה לפנים של הקומדיה הרומנטית הישראלית, בשני תפקידים שונים מאוד בשתי קומדיות רומנטיות שונות מאוד (השניה היא ילד טוב ירושלים), ובשניהם הוא עושה עבודה טובה, ומצליח להיות מצד אחד גברי מאוד, אבל לא זחוח או אטום, מה שלא ניתן להגיד על שני שחקני המשנה הבולטים האחרים בסרט, עוז זהבי ועודד לאופולד.

קטגוריות בעייתיות: בימוי (רמה בורשטיין), צילום (עמית יסעור) ועריכה (יעל חרסונסקי): מהסיבות שפורטו לעיל.

מעבר להרים ולגבעות (בימוי: ערן קולירין)

הסרט "מעבר להרים ולגבעות", הוא סרט על אנשים טובים. אנשים טובים שחושבים שגם להם מגיע. אנשים טובים במציאות רעה. אנשים טובים באמצע הדרך. באמצע החיים. בין העיר והגבעות. סיפורה של משפחה אחת, הנקלעת בעל כורחה בסבך הכוחות האפלים הפתלתלים והבלתי אפשריים המושלים בחיים בישראל.

האכזבה המשמעותית השניה שלי השנה אחרי אבינו היא מהסרט הזה, לאחר שכל כך אהבתי והערכתי את סרטו הקודם של קולירין ההתחלפות. בפשטות, הבעיה שלי עם הסרט הזה היא שהוא בעיקר מחזק דעות קדומות שכבר היו למי שבא לסרט הזה אם הוא מאותו מילייה כמוני וכמו קולירין, כלומר, אנשי תרבות משכילים וליברליים. רובנו חושבים את מה שהסרט אומר בסצנת הסיום שלו על אנשים שהולכים להופעות של שלמה ארצי, רובנו חושבים על הבורגנות את מה שהסרט חושף כביכול (כאילו זה לא נעשה עד לזרא) שמבעבע מתחתיה, רובנו חושבים על יוצאי צבא את מה שהסרט מראה בדמות הראשית האטומה והתועלתנית שלו, ורובנו גם לא נופתע ממורה שמוצאת פורקן לתסכול המיני שלה אצל נער צעיר, מפעילה פוליטית שמאלנית שמאמינה שהיא בעד דו קיום אבל מבינה שהיא הלכה רחוק מדי כשהיא מתחילה מערכת יחסים עם ערבי, וגם לא נופתע כשנגלה מי הערבי הזה באמת, כי רובנו חושבים עליהם גם את זה. האם כל הקלישאות האלה מכוונות? האם הסרט נועד לעמת אותנו עם הדעות הקדומות האלה על-ידי הצגתן כנכונות? יתכן, אבל גם אם כן, אין פה אמירה מורכבת מדי, ואם לא, אז האמירות של הסרט אפילו שטוחות יותר. וזה מעניין, כי קולירין הוא כמובן במאי טוב, הוא מקפיד על כל פריים בסרט והוא יודע לעצב כל סצנה בצורה אבסורדית ואירונית שחושפת את הגיחוך שבטקסים שהיא משעתקת. והוא גם יודע לתת עומק ואופי לכל אחת מהדמויות שלו, שמשוחקות, כמו בסרטו הקודם, בידי אלמונים (או כך היו רותם קינן ושרון טל כשיצא ההתחלפות ומאז הפכו לדי דומיננטיים בקולנוע הישראלי ומעניין אם זה יקרה גם לחלק מהשחקנים כאן). לקולירין חשוב להציג אותם כ"אנשים טובים" כפי שנאמר בתקציר (לא ברור אם באירוניה או לא) וכפי שאב המשפחה טוען בעצמו בסרט, כנראה בשביל לחזק את הביקורת החברתית והמראה שקולירין מבקש להציב מול הבורגנות השבעה ששומעת שלמה ארצי ובטוחה שהיא בסדר. קולירין מבקש לומר לנו שאנחנו ממש לא בסדר, אבל יש משהו מעט פחדני בביקורת הזאת, כי זה לא באמת "אנחנו", זה "הם", כי אני לא חושב שקולירין ילך להופעה של שלמה ארצי בקיסריה וכך גם לא מרבית האנשים שיתעניינו בסרט הזה. וכשזה לא "אנחנו", כמו שהיה בההתחלפות שעסק במשבר קיומי עמוק של שכבה בורגנית גם כן אך אקדמאית וקרובה יותר לצופיו של קולירין ואליו עצמו, ברגע שזה לא "אנחנו" אלא "הם", הסרט נותר כפמפלט פוליטי די ריק מתוכן, שמפספס את הדמויות המעניינות שהוא משרטט (בעיקר זאת של האב יוצא הצבא שכעת לא יודע מה לעשות עם עצמו והיוזמה העסקית הכי טובה שהוא הצליח למצוא זה סוג של תרמית פירמידה).

נמל בית (בימוי: ארז תדמור)

אהרון, מהנדס אוניות, חוזר הביתה אחרי שנים בים ומנסה לבנות מחדש את חייו ומקבל עבודה ניהולית בנמל. בתוך המורכבות איתה הוא מתמודד בחייו האישיים והמקצועיים, הוא מתחכך עם אזולאי, גיבור מעמד הפועלים המנסה להגן על העולם שבנה עבורו ועבור אנשיו אל מול השינויים הקורים סביבו. גברים חדורי מוטיבציה ונשים נחושות ממלאים את העיר ונמל אשדוד. "נמל בית" היא דרמה חברתית ספוגת שמש ויצרית על הרצון לבנות לעצמך חיים גם אם על קרקע לא יציבה.

בשנים האחרונות כמעט בכל שנה יש נציגות לקבוצת היוצרים גיא נתיב-שרון מימון-ארז תדמור, המרבים לשתף פעולה אחד עם השני ועם אחרים ביצירת סרטים שלרוב מורכבים מתסריטים המפותחים לעומק לפי קונבנציות תסריטאיות ומתרחשים לרוב במילייה של הבורגנות הישראלית העממית. אף אחד מסרטיהם טרם זכה בפרס אופיר לסרט, אך סרטיהם כמעט תמיד זוכים באחד או יותר מפרסי המשחק, ובשנה שעברה תדמור אף זכה בפרס הבימוי על ארץ פצועה. בכלל, נראה שתדמור הוא החרוץ והמיומן שבחבורה, וזהו סרטו השלישי בשלוש שנים, והשני ברציפות שהוא מביים לבדו. ייתכן גם שזו הסיבה שנראה שהוא מפתח כאן ובסרטו הקודם סגנון יותר אישי משל שאר היוצרים (שלרוב אכן מביימים בזוגות). הסגנון שמשותף לנמל בית ולארץ פצועה, ששניהם צולמו בחיפה (למרות שנמל בית מתרחש בנמל אשדוד וזכה לתמיכת קרן ירושלים) הוא השילוב בין דרמה ריאליסטית, העוקבת בצורה פרוצדוריאלית אחרי האינטריגות הפנימיות במוסדות ציבוריים (שם הייתה זו המשטרה, כאן הנמל) תוך הקפדה על פרטים קטנים הייחודיים לעולמות האלה ולפוליטיקה הקטנה שכרוכה בהם – ובין דרמה משפחתית ישראלית סטנדרטית יותר, של קונפליקטים בין בעל לאישה ובין הורים לילדיהם. בשני המקרים הצד הפרוצדוריאלי הוא מרתק, מתוחקר לעילא וכתוב בצורה מותחת ומורכבת, ואילו הצד המשפחתי נופל לרוב הקלישאות של הז'אנר. כאן העולם שתדמור מציג הוא אף עשיר יותר מבסרטו הקודם, ומלא באינטריגות בין עובדים, ראשי ועד, מנהלים והנהלה גבוהה, אלימות מילולית ופיזית שמוצגות כדבר שבשגרה, וספינות ומדי עבודה פוטוגניים. אך למרות שהוא מוצג בפירוט רב יותר, לעתים ישנה תחושה שמשהו לא ממש מתחבר, שהשחקנים עם הסרבלים והכובעים הצהובים נראים יותר כאילו הם התחפשו לבוב הבנאי ופחות כאילו הם אנשי נמל מיוזעים. ככל שהאינטריגות בין הצדדים מתפתחות, הסרט עולה יותר על המסלול, וברגע שברור יותר מי נגד מי ומה האופי והאינטרס של כל אחד, אז הסרט באמת מתחיל להשתפר, למעט ההפוגות הקצרות לדרמה המשפחתית שכמעט תמיד מיותרות, גם אם הסרט קושר בעורמה בין שני חוטי העלילה האלה במערכה האחרונה. אם תדמור ימשיך בדרך הזו, הוא יכול להיות במאי ריאליסטי מרתק של דינמיקות של מעמד הפועלים בתוך מוסדות המתוארים בקפידה, קצת בדומה לקן לואץ' של שנות התשעים. רק שיניח לדרמה המשפחתית, הסרט יחזיק גם בלעדיה.

קטגוריות בולטות: תסריט (ארז תדמור ושלמה אפרתי): כאמור, מדובר בתסריט שנראה כמו תוצאה של מחקר מדוקדק לתוך נבכי עולם הנמלים, שלא מפחד לבקר אותו ולחשוף מה שכולם כבר יודעים אך מעולם לא הוצג בסרט ישראלי קודם לכן, יחד עם בניה נבונה של עלילת מתח מסועפת ומלאת אינטריגות, שוב, רק חבל שהדרמה המשפחתית מחלישה אותו; שחקן ראשי (יורם חטב) ושחקן משנה (שמיל בן ארי): עשר שנים חטב לא שיחק בסרט קולנוע, וזה הולם שהוא יחזור לתפקיד של איש ים משופשף ומחוספס שהחיים בעטו בו קצת אבל הוא יהיר מכדי להרים ידיים, וחטב מעצב בצורה מורכבת ומרתקת דמות שגם כשברור שהיא המצפן המוסרי של הסרט היא עדיין לא חפה מפגמים ומהיבריס, מה שרק הופך אותה לאנושית ואמינה יותר, ואילו שמיל בן ארי מצוין כתמיד כמנהל ועד מאפיונרי (לא פלא שהתאורה בכמה סצנות מחקה את הסנדק) שכוחו ברוגע המוחלט שלו, שזו אולי קצת מניירה של דמויות מאפיונריות, אבל בן ארי עדיין עושה אותה בחן.

סופעולם (בימוי: רוני קידר)

מחר יסתיימו חייך. איפה תרצה להיות כשהכל נגמר? עם מי תרצה לחלוק את רגעיך האחרונים? על מה הכי תתאבל? "סופעולם" מספר את סיפורם של שמונה חברים שמחליטים לבלות את היום האחרון עלי אדמות יחד, במסיבה שקטה בבית. המצב המערער, האלכוהול הנגיש והדינאמיקה המורכבת מביאה את החבורה להתמודד עם מהות החיים, עם חרטות כואבות ועם שאיפות שלעולם לא יתגשמו.

סרטה השני של רוני קידר, שהושלם כבר לפני כמה שנים אבל לא יצא באופן רשמי מסיבות שונות, צולם ברובו על פני לילה אחד בלוקיישן אחד, ונראה שגם לא מעט ממנו אולתר. אין ספק שזו גישה די אמיצה ולא דופקת חשבון לעשות סרט, בבחינת מה שיצא יצא ופאק איט. בתור מי שפחות אהב את סרט הביכורים שלה ג'ו ובל, את הסרט הזה הערכתי יותר, גם בגלל ההצגה החשופה יותר של דמויות שמחפשות אחר אינטימיות, וגם בגלל הסיטואציה הבסיסית שמכניסה את הדמויות לסיר לחץ שמוציא מהם את מי שהם מתחת למעטה הרגיל שלהן. אך הבעיה היא שרוב הדמויות האלה, כמו בסרטי צעירים רבים, לא כל כך מעניינות, או אפילו נסבלות. ניתאי גבירץ וגפן גנני בתפקידים הראשיים נראים כאילו הם ממש מתאמצים להיות בלתי נסבלים אז אני מניח שזה מכוון, אבל הדמויות שלהם לא מתפתחות מעבר לזה, ולמרות שככל שהלילה מתקדם כך הן נהיות קיצוניות וחשופות יותר, הן לא נהיות מעניינות יותר. למעשה, באופן מפתיע, דווקא הרגעים הכי אינטימיים בסרט הם דווקא בשיחות הטלפון בין הדמויות להוריהן (או לסבתן באחד המקרים), אלו שיחות מאוד מפורטות וריאליסטיות שנשמעות כאילו הן באמת הוקלטו עם הורי השחקנים, ובהם גם ההורים וגם הדמויות הצעירות מוצגות בצורה אנושית ומורכבת יותר מבדינמיקת האמת או חובה ששלטת בשאר הסרט.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (דפנה קינן): לאחר שלא אהבתי את המוזיקה שהיא עשתה בברש, שמחתי לגלות כאן שקינן יכולה גם להלחין כמה שירים לא רעים בכלל כשהיא לא מנסה שהם יהיו רוקנ'רוליים במוצהר. השירים שהיא הלחינה ומבצעים כמה מהשחקנים בסרט הם מהרגעים היותר יפים שבו.

סופת חול (בימוי: עילית זקצר)

צהריים במדבר, השמש קופחת והרוח מעיפה ענני חול. ג׳לילה, בדואית בת 42, מתאמצת להעמיד פנים שמצב רוחה מרומם – היום היא מארחת את חתונתו השנייה של בעלה, לכלה הצעירה ממנה ב-20 שנה. לילה, בתה בת ה-18, מתאמצת גם היא להעמיד פנים, אבל מסיבה שונה לגמרי – הקשר הסודי והאסור שניהלה עם בחור זר, התגלה. בימים הקרובים ינסו השתיים להתמודד עם המציאות החדשה שנכפתה עליהן, כל אחת בדרכה היא, אך מבלי להתכוון, יגררו אחריהן מטה את כל התא המשפחתי. מהר מאוד הן יצטרכו להבין שאם ברצונן לשרוד – יהיו חייבות למצוא דרך לשתף פעולה.

זהו הסרט השלישי בשנים האחרונות שמתרחש בקרב הקהילה הבדואית, אחרי שקופים ושרקייה (כולם בוימו מבחוץ ע"י במאים יהודים). ובניגוד לשני הסרטים האלה, שנקטו כל אחד סוג מאוד מסוים של ריאליזם קשה, כאן הנושא הטעון מטופל בצורה קורקטית, נגישה, ברורה ובעלת מבנה דרמטי די סטנדרטי, מה שאולי מסביר מדוע הסרט זכה בפרס הסרט הזר בפסטיבל סנדאנס, הישג מרשים לכל הדעות. עבורי, הקורקטיות הזאת, יחד עם העולם העגמומי והאפור שבו הסרט מתרחש, די גרמו לי להתרחק מהסרט ולא להבין מדוע הוא סחף צופים רבים בפסטיבלים וגם בהקרנות האקדמיה. יתכן שהבעיה אצלי, אבל אני לא חשתי שהדמויות והסיטואציות מעוצבות באופן ייחודי וספציפי מספיק, לא ראיתי איזשהו ייחוד במבע הקולנועי, או אמירה כלשהי שהיא מעבר להפניית מבט על מקומן הלא פשוט של נשים בחברה הבדואית. יתכן והסרט עושה את עבודתו היטב ובקורקטיות ואינו שואף ליותר מכך, אבל אני לא יכול להבין סרטים כאלה.

סנפשוט (בימוי: דורון ערן)

יעל היא צלמת רחוב כבת שלושים, יוצאת קיבוץ הנמשכת לאמת אשר נחשפת דרך עדשת המצלמה. היא נוהגת לצלם אנשים ומנסה להבין באמצעות התמונות מי הם ומה הם מסתירים. יעל אמורה להתחתן עם קובי. היא עובדת במערכת של עיתון גדול ומנהלת רומן עם העורך הראשי והנשוי. הקלות שבה היא בוגדת בבן זוגה גורמת לה להחליט לבטל את החתונה מספר ימים לפני האירוע. כך היא נאלצת לבחון את הבחירות בחייה ואת מערכות היחסים אותן היא מנהלת. תוך מסע אותו עורכת לחיפוש זהותה, היא מגלה סודות הרסניים אודות משפחתה.

דורון ערן הוא אחד השרידים האחרונים בתעשיה לסוג הקולנוע המאכערי שעבר מן העולם יחד עם אנשים כמו מנחם גולן. ערן, המשמש לעתים כבמאי (הדרך לעין חרוד, טאהרה, נמס בגשם) ולעיתים כמפיק (בעיקר בסרטים של ארנון צדוק, איתו הסתכסך בעת הפקת סרטם המשותף האחרון כיפה אדומה, שממנו צדוק פרש בזמן העריכה וערן השלימו בלעדיו יחד עם התסריטאי ערן ב.י). ערן, כמו מאכער טוב, אוהב לתפוס טרמפ על יצירות מצליחות קודמות או על נושאים חינוכיים שאפשר לקבל עליהם תקציב לעשות סרט (תאונות דרכים, שימוש בסמים, ו"אלימות במשפחה בתנועה הקיבוצית" במקרה של הסרט הנ"ל). אך סנפשוט נראה כמו יצור כלאיים, מצד אחד הוא נדמה כיצירה אישית שנובעת מתוך עולמה של התסריטאית עלומת השם, עודדה יערי, כיוון שרובו עוסק בגיבורה הצעירה והחזקה שבמרכזו, שנעה בין מערכות יחסים שונות וקונפליקטים משפחתיים. מצד שני, הוא כאמור עוסק באלימות במשפחה, דרך קו העלילה של הוריה, כשהיא מגלה שאביה מכה את אימה ושאימה עברה למעון לנשים מוכות. שני הפנים האלה של הסרט לא ממש מתחברים, אבל זה לא כל כך משנה, כי הבעיות של התסריט הרבה יותר אקוטיות מזה. כמו שצפוי בהפקות מהסוג הזה, כל הסיטואציות בנויות מנוסחאות תסריטאיות שדופות ומשומשות (בן זוג פלגמט שאוהב אותה יותר משהיא אוהבת אותו, רומן עם הבוס, חברה טובה ששוכבת איתו גם כי היא קלה, אח בן שלושים פלוס שמעשן סמים ולא מוצא את עצמו). גרוע מכך, הדמות הראשית היא די בלתי נסבלת – חסרת הומור, ממורמרת, לא אינטיליגנטית במיוחד, לא מעוררת עניין או אהדה מיוחדים וגם לא מספיק מוקצנת בשביל להיות אנטגוניסטית במכוון. חבל לי על שרון טל שנאלצה לגלם דמות כל כך לא נעימה. העובדה שגם הסרט מסופר מנקודת מבטו של בן זוגה שהיא עוזבת לכאורה מוסיפה עניין ומקוריות לסרט, אבל בסופו של דבר לא מעניקה שום זווית מעניינת, ולמעשה מחזקת את התחושה שהסרט הזה נכתב ממקום די נרקיסיסטי.

עניינים אישיים (בימוי: מהא חאג')

הסרט "עניינים אישיים" מספר שלושה סיפורים הקשורים האחד לשני, ושבהם הדמויות מתמקדות כל אחת בעניינים האישיים שלה באופן הגובל בשטותיות ואנוכיות. העניינים הציבוריים נסוגים בפני העניינים הפרטיים בעוד שהמרחב מצטמק לכדי הגבולות של כל בית. הדמויות בסרט מתחלפות במקומן באור הזרקורים, המופנה מסיפור אחד לאחר, כך שהדמויות המשניות תופסות, בזו אחר זו, את מרכז העניינים על חשבונן של הדמויות הראשיות, כפי שקורה בחיים האמיתיים. דחייה זו מהמרכז נעה בין החריפות לרוך. לשלושת הסיפורים מסגרת אחת, מעגלית.

כנרמז משמו, עניינים אישיים הוא סרט פלסטיני שמבקש לשים את העניין הפוליטי ברקע. לא להתייחס אליו בכלל באופן מודגש, אלא לתת לו להיכנס בטבעיות פשוט מהיומיום של הדמויות שמתגוררות בנצרת ורמאללה. בגלל הבחירה הזאת, וגם מתוקף העובדה שהסרט עוסק בשכבה הבורגנית והאמידה של החברה הפלסטינית שלרוב אינה מוצגת בקולנוע, וכמובן מכיוון שהסרט בוים ע"י אישה פלסטינית, ניתן לומר שמדובר בסרט די יוצא דופן יחסית לקולנוע הפלסטיני שמופק בישראל. חאג' משרטטת את קווי העלילה המשפחתיים בהומור עדין ואבסורדי, מה שגרר השוואות כשהציגו את סרטה בפסטיבל קאן לסגנונו של הבמאי אליה סולימאן, אך היא לא באמת חותרת לאותה אמנותיות מסוגננת שמעצבת כל שוט כסיקוונס שלם ומתוזמר היטב. הסגנון של חאג' הרבה יותר שגרתי וההומור שלה הוא יותר יומיומי מאבסורדי, ואין בזה כל רע. העניין הוא רק שלא כל הסצנות כתובות באותה רמה. חלקן מעניינות, חלקן סתמיות, חלקן משעשעות, חלקן שגרתיות. חאג' עוברת בין קווי העלילה השונים ובמקום שזה יתן להן כוח מצטבר זה מחליש אותן וגורם להן לאבד מומנטום ועניין. למרות כל הכוונות הטובות, זהו סרט שעל הנייר הוא מעניין הרבה יותר מאשר עצם הצפייה בו.

רבין, יום אחרון (בימוי: עמוס גיתאי)

הסרט עוקב אחר מספר דמויות, סביב האירועים שהביאו לרצח יצחק רבין, ב- 4 בנובמבר 1995. הסרט הוא סרט עלילתי המשלב קטעי ארכיון וסצינות מצולמות. הסרט "רבין- יום אחרון" אינו הקדשה לאיש, עשרים שנה אחרי מותו. זהו ניסיון ליצור תמונה של חברה השרויה במשבר שתוצאותיו עלולים להרוס את בסיס הפרויקט הציוני דמוקרטי.

הדבר הכי חשוב שיש לדעת על הסרט הזה הוא שזה הסרט העלילתי הכי ארוך בתולדות הקולנוע הישראלי עד כה. 155 דקות. קצת יותר משעתיים וחצי. הוא מורכב ברובו משחזור דרמטי של החקירות שנעשו מיד לאחר הרצח, האירועים שהובילו אל הרצח והרצח עצמו, ראיונות דוקומנטריים (כמו זה עם שמעון פרס שפותח את הסרט) וקטעי ארכיון. גיתאי עשה כאן מעין דוקודרמה נסיונית, שמשלבת בין החומרים האלה בצורה ייחודית ולא מסורתית, כשבמקום לערוך אותם בצורה כרונולוגית או נושאית, הוא זורק אותם אחד לצד השני בצורה כמעט אסוציאטיבית. כמו תמיד אצל גיתאי, עולה השאלה מי הוא באמת כבמאי? מצד אחד מדובר באמן שיש לו תפיסה מאוד אישית של אמנות הקולנוע, עם עין לקומפוזיציה (שלרוב מצולמת בידי צלם אירופי מהשורה הראשונה) וחוש ליצירת סצנות מרשימות (שבמקרים רבים מצולמות בשוט אחד). מצד שני מדובר בחפיפניק שנוטה לתת לשחקניו לאלתר ללא שליטה, עורך וכותב את סרטיו בשרירותיות מופגנת, ובאופן כללי נראה שהוא יוצר כמעט ללא שום מחשבה על המוצר הכללי המוגמר, מה שיכול להסביר את הקצב הרצחני שבו הוא יוצר סרטים שנה אחר שנה בתעשייה שבה לרוב הבמאים לוקח 4-5 שנים לפחות בין סרט לסרט. גם בסרט הזה ישנם שני הצדדים של גיתאי – מצד אחד, מדובר במישמש של חומרים שלא ממש נדבקים אחד לשני ולא נראה שיש משמעות לסדר שבה הם הונחו ולאורכם. הסרט יכל להיות גם שעה וחצי או חמש שעות באותה המידה. מצד שני, בשלב מסוים הוא כן תופס מבנה כלשהו, וזה קורה כשהוא מתמקד בחצי השני שלו בחקירות שלאחר הרצח. חומר החקירות הזה, שנראה די מפתיע שניתנה לגיתאי הרשות לגשת אליו ולשחזר אותו, די מרתק. יוגב יפת עושה עבודה טובה בתפקיד הלא פשוט של יגאל עמיר, ושלל שחקנים נוספים ומוכרים יותר נכנסים לחדר החקירות ודווקא עצם פרסומם מכביד על הופעתם. גיתאי ממשיך לפעול לפי אינסטינקט, ולא אכפת לו להיות רשלני ולאבד את האמינות שמעניקה ההקפדה על הפרטים הקטנים. זה האיש וזה הקולנוע שלו. הדרך היחידה אולי להתמודד איתו היא להיאחז בפיסות מסרטיו שכן מצליחות לעבוד.

שבוע ויום (בימוי: אסף פולונסקי)

בתום השבעה על בנו, אייל אבוד. אין לו עם מי לדבר, אין לו עם מי לשחק פינג־פונג, והאורחים היחידים שנשארו הם זוג גורי חתולים שהתנחלו לו בחצר. אשתו, ויקי, לעומת זאת, מנסה לחזור לשגרה בכל מחיר. היא מאמינה שזו הדרך הטובה ביותר להתמודד עם האבל, ומצפה שאייל ינהג כמוה, בדיוק כפי שהם סיכמו. אבל התוכניות משתבשות כשאייל לוקח מההוספיס את המריחואנה הרפואית של בנו המנוח, מפתה את הבן של השכנים לבוא ולעזור לו לגלגל ג‘וינטים ויוצא איתו למסע התמודדות משל עצמו. במהלך היום שאחרי השבעה יגלו ויקי ואייל שהעולם לא עוצר עבור האבל של אף אחד, אבל הוא כן מספק דברים אחרים, שבשבילם שווה להמשיך ולחיות.

מבין 9 סרטי הביכורים שהתחרו השנה, סרטו של פולונסקי הוא המוצלח ביותר, וזה נכון גם אולי בהשוואה לכל הסרטים בתחרות. כך גם חשבו השופטים בפסטיבל ירושלים שהעניקו לו גם את פרס הסרט וגם את פרס סרט הביכורים (והתסריט), זאת לאחר שהוצג בשבוע המבקרים בפסטיבל קאן. כלומר, מדובר בסרט שהגיע עם מוניטין גבוהים למדי, ולמרבה השמחה, לא איכזב. לא צריך לצפות ליצירת מופת או משהו, אבל כבר בתחילתו ברור שלא מדובר בסרט שכול טיפוסי, כששני ההורים שבדיוק מסיימים את השבעה על בנם (בגילומם המצוין של שי אביבי ויבגניה דודינה) מנהלים שיחה על הסידורים שלאחר השבעה באוטו כשברקע מוזיקת ראפ. זוהי גירסת הרוקנ'רול לסרטים עגמומיים לרוב נוסח חדרו של הבן. כל אחד מההורים מחליט להתמודד עם השכול בדרך לא בוגרת משלו – אביבי באמצעות זריקת זין טוטאלית על כל העולם ורגרסיה לגיל הנעורים ולעישון גראס עם החבר של בנו, ואילו דודינה מכחישה את האבל ומחליטה להמשיך בסידוריה בצורה כמעט אובססיבית כמעין התרסה נגד המצב שאליו הוכנסה. הסיטואציה הזאת נבנית דרך רצף של סצנות מקוריות, מצחיקות לעתים קרובות ורבות המצאה (שהפגם היחיד שלהן הוא שרובן פשוט ארוכות מדי). דודינה ובמיוחד אביבי שולטים בסרט ביד רמה, וגם שחקני המשנה שסביבם עוזרים (תומר קאפון כבן השכנים ושרון אלכסנדר כאביו בתפקידים קומיים פתטיים מדויקים ואורי גבריאל בסצנה אחת שגונבת את ההצגה). פולונסקי מביים את הסרט באנרגטיות צעירה ונותן תחושה של חיים אמיתיים לסיטואציה שלרוב מיוצגת בקולנוע בסטטיות מעיקה. כאמור, לעתים ישנה תחושה של חוסר מידה באורך הסצנות שפעמים רבות נמשכות גם אחרי שמיצו את עצמן, אבל לרוב התסריט האינטיליגנטי והמקורי מפצה גם על זה. נדמה שמבחינת הבימוי יש עדיין ניסיון למצוא סוג כלשהו של חותם אישי, אבל ברור שמדובר בבמאי בעל פוטנציאל, שניכר במיוחד בסצנה הטובה ביותר שהיא כאמור זו של אורי גבריאל, בה פולונסקי מבטא בצורה מבריקה כיצד מחשבתו של אדם נודדת בזמן שמישהו אחר מדבר, וגורם גם לנו כצופים לחלק את הקשב בין האיש המדבר ובין הלכי הנפש הפנימיים של הדמות המקשיבה שנמצאת במקום אחר. אין איזשהו קתרזיס עמוק או תובנה מחכימה בסיום הסרט, אך כסרט ביכורים המתמודד עם נושא כה טעון הוא בעיני הצלחה נאה למדי.

קטגוריות בולטות: תסריט (אסף פולונסקי): בגלל ההצלחה לקחת נושא טעון ולפרק אותו בצורה קומית וריאליסטית למרכיבים האנושיים הקטנים ביותר שבו, תוך כדי שמירה על אמינות, אנושיות ועניין. תמיד צריך לזכור שתסריט טוב זה דבר נדיר בקולנוע הישראלי, וגם אם כאן הוא לא חף מבעיות, התסריט הזה עדיין יותר מוצלח בעיני מכמעט כל הסרטים האחרים השנה; שחקן ראשי (שי אביבי) ושחקנית ראשית (יבגניה דודינה): קשה לי לחשוב על מישהו מהחמישיה הקאמרית שאני לא אשמח לבלות איתו סרט שלם, ואביבי כמו שאר חבריו הוא שחקן שמסוגל לבצע עבודה דרמטית וקומית כמעט בלי מאמץ והכישרון הטבעי שלו לאקצנטריות ובוטות משרת אותו היטב דווקא בדמות שמסתירה מאחוריהן כאב גדול, לצידו דודינה מדגימה שאולי הדרך היחידה להימלט מקלישאת האישה המנג'סת בקולנוע הישראלי היא ללהק אישה רוסיה אינטיליגנטית שלא שמה זין ולא תיתפס מנדנדת או עושה הצגות. הקור של דודינה גם הוא מושלם בשביל לכסות על הכאב שנמצא ממש לא רחוק מתחת לפני השטח ואין צורך אפילו לחשוף אותו כי היא מצליחה בכישרון שלה לבטא באיפוק הקר שלה הכל; צילום (משה משעלי): בדומה לשפת הבימוי של הסרט (ומן הסתם כחלק ממנה) גם הצילום של משעלי משלב בין דינמיות אנרגטית וסוג של חיפוש אחר טביעת חותם ייחודית. פה ושם יש תנועות מצלמה אופקיות מוקפדות מדי נוסח ווס אנדרסון, או תנועת מצלמה מיותרת, אבל בגדול הצילום תורם להרגשה המאוד חיה שהסרט מנסה לייצר, וזה הישג חשוב.

תיקון (בימוי: אבישי סיון)

חיים-אהרון בחור ישיבה ממאה שערים. הבכור והאהוב במשפחתו. החרוץ ומעורר הקנאה בקהילתו מתמוטט ומאבד את הכרתו. פרמדיקים מגיעים, מנסים להחיותו ומכריזים על מותו. אביו לא מוותר ומחייה את בנו. כעבור זמן מה, חיים-אהרון שב לחיים. חיים-אהרון לא כשהיה, פתאום תשוקתו לחיים חזקה ממנו. למרות ניסיונותיו לחזור לתלם הלימוד והדבקות, סקרנותו מפוגגת את ריכוזו, הוא מבין שהוא עומד בפני ניסיון שמעמיד אותו האל. האב רואה את השינוי בבנו ומנסה להיות סלחן כלפיו, אך מתחיל לפחד ממעשה ההחייאה שעשה, אולי הוא הפר את רצון הבורא.

סרטו העלילתי השלישי של אבישי סיון אחרי המשוטט המוערך וויזה הפחות או יותר גנוז (שזכה בפסטיבל דרום ב-2013 ומאז נעלמו עקבותיו) ממשיך את התמות והסגנון שהופיעו בסרטו הראשון – גבר דתי צעיר ואובד דרך, שנמצא בקונפליקט בין חוקי ההלכה ובין התשוקות והשיעמום הקיומי שאופף אותו, המצולם בצורה מוקפדת, מרוחקת ופואטית אך גם קלינית בידי שי גולדמן (הפעם גם בשחור לבן). אודה ואתוודה – אני לא אוהב את הסגנון של סיון (או של גולדמן). אני לא אוהב את השימוש שלו בקלישאות חזותיות של קולנוע ארטהאוסי (חיות שחוטות, חרקים, איברי מין גבריים, אפילו ברז מטפטף כפי שכינו בלעג סרטים אומנותיים בישראל של שנות השבעים), אני לא אוהב את סגנון הבימוי הלקוני והמתבונן בריחוק שגם הוא הפך לקלישאת ארטהאוס עכשווית, אני לא אוהב את הקונפליקט הקל מדי בין דת לתשוקה שמופיע כבר בפעם השניה אצלו אבל עדיין לא נושא תחושה של חשיפתנו מבפנים אל העולם הזה, ואני לא אוהב באופן כללי סרטים שדורשים ממך לפענח אותם כשמבחינה רגשית וקולנועית הם מותירים אותך קר ומרוחק. מה שכן, אני די בטוח שהרתיעה שלי מהסגנון שלו כן גרמה לי לפספס הרבה עומקים בסרט שניתן לרדת אליהם (בעיקר בחלקו האחרון, בו כבר הייתי חיצוני לחלוטין לחוויה) ולכן אין לי ספק שאני מפספס הרבה ממה שרבים מעמיתיי מצאו בו, גם אם אני כן דבק בהתנגדותי לסגנונו, חבל לי שפיספסתי אותם. כן אציין לטובה את אהרון טרייטל בתפקיד הראשי שמבטא היטב את התלישות של הדמות וניחן בפנים שלא משעמם אף פעם להסתכל עליהם, ואציין גם שהסצנה שלו במקלחת, למרות השימוש בחלק מהקלישאות הארטהאוסיות שדיברתי עליהן, היא עדיין חזקה למדי.

הבחירות שלי

הפעם במקום לאסוף את כל הקטגוריות שציינתי, אסתפק פשוט בלציין מה הייתה הבחירה שלי בתחרות, לו הייתי חבר אקדמיה, ולו בשל הספורט.

ליהוק: אורית אזולאי, מעבר להרים ולגבעות (בגלל הליהוק המדויק כל כך של המשפחה בפנים אלמוניות)

איפור: ליאת שיינין, הרמוניה (בגלל הטרנספורמציה שעוברת יאנה יוסף בסרט)

עיצוב תלבושות: לאורה שיים, נמל בית (נו, בגלל המדים)

עיצוב אמנותי: מיגל מרקין, רבין, יום אחרון (בגלל חללי החקירות הקלאוסטרופוביים)

פסקול: אביב אלדמע ומוטי חפץ, נמל בית (בגלל יצירת המקבילה הקולית לנמל שכל הזמן חיה ברקע)

מוזיקה מקורית: דפנה קינן, סופעולם (בגלל שני שירים יפים מאוד)

עריכה: ערה לפיד, חדרי הבית (בגלל הסיום החד והלא מתפשר של הסצנות)

צילום: מידן ארמה, אנשים שהם לא אני (בגלל הדינמיות, והצבעים, והעיר)

שחקן משנה: דני שטג, חדרי הבית (בגלל החום והפראיות והאנושיות)

עדכון: מסתבר ששטג בכלל לא נשלח ע"י ההפקה למועמדות בקטגוריה. ובכן, זה ממש פספוס. אבל אני דבק בבחירתי.

שחקנית משנה: דניאל גל, אנטנה (בגלל הרעננות וכי כל השאר היו מבאסות)

שחקן ראשי: שי אביבי, שבוע ויום (בגלל שי אביבי)

שחקנית ראשית: נועה קולר, לעבור את הקיר (בגלל שקשה לא להתאהב בה בסרט הזה)

תסריט: רמה בורשטיין, לעבור את הקיר (בגלל שכל סצנה כתובה בכישרון)

בימוי: ערן קולירין, מעבר להרים ולגבעות (בגלל שמכל אלה שהתחרו, אני הכי מעריך את שפת הקולנוע שלו)

סרט: תיקו. לעבור את הקיר ושבוע ויום. לא יודע להחליט. מזל שאני לא צריך להצביע.

 

זהו, אין לי דברי סיכום. תודה שקראתם. מקווה שנתראה בשנה הבאה.

סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2015

עוד שנה עברה והנה הגעתי כבר לשנה הרביעית בה אני כותב על הסרטים העלילתיים המתחרים על פרסי אופיר (לא חושב שיש עוד משהו פרודוקטיבי שאני עושה בכזאת עקביות). השנה היה מספר קצת יותר שפוי של סרטים (27) והספקתי לראות את כולם, במחיר ויתור, כבכל שנה, על קטגוריות הסרטים הדוקומנטריים והקצרים. בסקירה שלפניכם אני אכתוב על כל סרט את התרשמותי ממנו, לעתים בתוספת ציון של הקטגוריות שבלטו לטובה מתוכו וגם אלה שבלטו לרעה. לפני סקירות הסרטים אכתוב קצת על המגמות שניתן היה לשים לב אליהם בצפיה מרוכזת בכל הסרטים שהתחרו השנה, ובסיום ארכז את כל הקטגוריות שהערכתי בצורה מסודרת, לנוחות אלה שרוצים להיעזר בהם בהצבעה. אקדים ואומר שלמרות שהשנה יהיו כאן מילות ביקורת יותר חריפות מהרגיל, אין לי שום כוונה לפגוע אישית באף אחד מהיוצרים, וגם אין לי שום קשר או טינה אישיים עם אף אחד מהם. למרות שאני לעתים אתנסח כאן בצורה מכלילה, מובן מאליו שההתרשמות כאן היא אישית וסובייקטיבית מאוד ומן הסתם תוכלו למצוא דעות רבות וסותרות לאלו שלי יש, והשיפוט ביניהם הוא תמיד באחריותכם. השנה אני מרגיש קצת כמו חבר ועדה שנתבקש לכתוב דו"ח על מצב הקולנוע בישראל השנה, ואלו מסקנותי. אולי אני שוגה באשליות, אבל איכשהו זה גורם לכתיבה המפרכת הזאת להרגיש בעלת ערך. מקווה שתמצאו בדו"ח שלפניכם עניין, וקריאה נעימה.

מגמות מרכזיות

עוד בשלב פרסום רשימת הסרטים המתחרים היה רחש שהשנה הולכת להיות שנה חלשה במיוחד (בוודאי ביחס לקודמת), ואכן הסרטים עמדו בציפיה הזאת. ההסבר הפופולרי לתופעה הזאת הוא שבישראל באופן סטטיסטי תמיד אחרי שנה מוצלחת יש שנה פושרת, אבל נדמה לי שיש כמה גורמים משותפים לחולשה הקולקטיבית הזאת והיא לא לחלוטין מקרית. אולי העובדה שלא היו הרבה סרטים חזקים השנה היא אכן מקרית או סטטיסטית, אבל היא עוזרת למקד את תשומת הלב בבעיות שמשותפות לחלק מהם, שאת חלקן אני אנסה לפרט כאן, בניסיון אולי לשפוך קצת אור על החולשות של הקולנוע הישראלי העכשווי כפי שהן נשקפות מהסרטים השנה.

משבר הסרט השני

משבר היצירה השניה הוא מושג ידוע באמנות (באנגלית קוראים לזה the sophomore slump), אבל בארץ זהו משבר טיפה שונה. כאן היוצרים לא צריכים להתמודד רק עם החרדות של יצירה שבאה אחרי שהם ביטאו את מה שהכי רצו להגיד ועבדו עליו במשך שנים, אלא גם להתמודד עם מציאות שבה פשוט מופקים מעט מאוד סרטים כאלה. בין אם המצב הוא באשמת הקרנות או היוצרים, העובדות היבשות מספרות שרק 3 סרטים שניים של יוצרים הופקו השנה (אני לא סופר את שני הסרטים שהגישו השנה ישראל וינקלר ואלדד בוגנים כיוון שבמלוא הכנות, הם חלטורות). 3 סרטים מתוך 27, זה קצת יותר מ-10%. לעומתם כמו בכל שנה יכולנו לראות שלל סרטי ביכורים – 16 במספר, יותר מחצי מהסרטים בתחרות. כל השאר שייכים ליוצרים מבוססים כמו שמי זרחין, דרור שאול, אורי ברבש, אייל חלפון וארז תדמור. תעשייה בריאה צריכה לתמוך בסרטי ביכורים ובסרטים של יוצרים מבוססים כדי לייצר המשכיות, זה ברור. אבל איכשהו נדמה שמשבר הסרט השני הוא סימפטום לבעיה מובנית במערכת, במיוחד כזאת שמוציאה כל שנה יותר סרטי ביכורים מכל דבר אחר. היוצרים של כל סרטי הביכורים האלה יעמדו מול שוקת שבורה כשהם יבואו לעשות את סרטם השני, אם רק 3 מהם יורשו לעשות זאת. האם הגיע הזמן להקים מסלול מיוחד לסרט שני, ולהפנות אליו חלק מהמשאבים שמופנים עכשיו לסרטי ביכורים?

כישלון הבמאים המנוסים

בשנה עם כל כך הרבה סרטי ביכורים (שלהם כמעט תמיד מגיעה איזושהי סוג של הנחה מתוקף היותם נסיונות ראשונים) וכל כך מעט סרטים שניים או שלישיים, בכל תעשייה אחרת העיניים היו אמורות להיות נשואות לבמאים הותיקים והמנוסים. אך נדמה שככל שהגיל עלה, כך האיכות ירדה. אם ארץ פצועה הציג ניסיון פגום אך מעניין של יוצר לא מבוגר אך מנוסה שכבר הספיק להשתפשף בכמה ז'אנרים ועכשיו מנסה שוב ז'אנר חדש, סרטיהם של הבמאים המנוסים והמוכרים דרור שאול (פלאפל אטומי) ושמי זרחין (המילים הטובות) היו רחוקים מלהוות סרטים שמציגים את התעשייה בשיאה. וכשמגיעים ליוצרים מנוסים אף יותר: אייל חלפון (מלחמת 90 הדקות) ואורי ברבש (קאפו בירושלים), מגלים במאים שמנסים אמנם להתחדש בסגנונם אבל נכשלים לחלוטין בעידכון לרוח הזמן. לא שעידכון לרוח הזמן הוא דרישה הכרחית, גם במאי ותיק עם חותם אישי שממשיך לעשות את מה שהוא מוצלח בו היה מתקבל בברכה, אך כאלה הם כה נדירים בקולנוע הישראלי, ונדמה לי שהמעט שהיו כאלה אצלנו כבר אינם בין החיים.

כישלון הקומדיות

שנה שעברה היתה שנת שיא לקולנוע הישראלי גם מבחינת מכירת כרטיסים, כזאת שלא היתה כמותה כבר עשור אם לא יותר, כשההצלחה הבכירה ביותר (בסביבות 600 אלף כרטיסים) היתה שמורה לקומדיה המצחיקה עד דמעות אפס ביחסי אנוש. גם זינוק בעלייה הסימפטית, מיתה טובה בעלת הפאנצ'ים המוצלחים ושושנה חלוץ מרכזי המסחרית תרמו את חלקן, ואפילו זוכה האופיר גט היה משופע ברגעים קומיים נהדרים לא מעטים. השנה נדמה שהמגמה נמשכת – גם השנה נעשו הרבה קומדיות (אני לא מאמין, אני רובוט!מה כבר יכול לקרות?, מלחמת 90 הדקותפלאפל אטומיפטר השלישי, ובמידה מסוימת גם היורד למעלה ויש היגידו גם ציפורי חול) – אבל נדמה שאף אחת מהן לא ממש מספקת את הסחורה. רובן פשוט לא מצחיקות. חלק מצחיקות אבל לא מחזיקות מעמד כפיצ'ר. וחוץ מהיורד למעלה, אף אחד מהם פשוט לא סרט טוב באמת. נראה שאחרי שנה-שנתיים של פריחה, בועת הקומדיות התפוצצה בקול גדול השנה והזכירה כמה קשה לכתוב סרט קומי טוב.

כישלון הבמאיות

שנה שעברה רבות דובר (גם בסקירה שלי) על הפריחה של הקול הנשי, לא רק בכמות (12 מתוך 36 סרטים בתחרות), אלא גם באיכות. נראה שבכמעט כל סרט מוצלח בשנה שעברה היתה מעורבת אישה, בין אם כתסריטאית (את לי לילה), כחלק מזוג יוצרים (גט, יש שיגידו גם מיתה טובה), או כיוצרת בלעדית (אפס ביחסי אנוש, עמק). השנה גם הכמות ירדה (5 מתוך 27, פחות מחמישית מן הסרטים לעומת שליש אשתקד), וגם האיכות. מה שמעניין הוא שגם הקול הנשי השתנה והתפתח. אם בעבר היה ניתן לצפות כמעט אוטומטית לסצנות של ניצול מיני (שלא לומר אונס) בסרטים של יוצרות נשיות (מגמה ששאריות שלה היה ניתן למצוא גם בשנה שעברה, גם אם רק בעלילות משנה של הסרטים הללו), השנה נדמה שזה השתנה. בחלק מהסרטים הנשים במרכז הסרט מקיימות יחסי מין נצלניים או לא מספקים, אך מבחירה, כחלק מנפש פצועה ואאוטסיידרית. הנושא המרכזי של סרטי הנשים השנה, כפי שעולה מפעם היתה ילדה, ירח בבית 12, נדיה – שם זמני, ובמידה מסוימת גם בלמה עזבתני (בן זקן גם חולק מאפיינים דומים איתם אך לדעתי הוא מעט שונה, גם באיכותו) הוא דמויות ראשיות שנמצאות מחוץ לסדר החברתי, שחיות בתוך עולמן הפנימי המסוכסך שאין לעולם החיצוני כל כך גישה אליו, ולכן גם מערכות היחסים שלהן פגומות, כשברוב המקרים הדמות הזאת היא גם אישה. המעניין ברשימת הסרטים הזאת היא שגם הסגנון שלהם תואם את הדמות הזאת – כולם סרטים אמנותיים, מהארטהאוס המעודן והקונבנציונלי יותר (ירח בבית 12) ועד לקולנוע אקספירמנטלי קיצוני (למה עזבתני) – וכולם מבויימים בסגנון אישי, שכמעט ומוותר על תקשורת עם הקהל, ומבקש מהצופה לפענח אותם או את דמויותיהם בכוחות עצמו. הבעיה היא שבכל הסרטים האלה הבקשה הזאת, שהיא לגיטימית לחלוטין עבור יצירת אמנות, נראית קצת כמו קיצור דרך. נראה שהיוצרות כל כך השלימו עם כך שהן מתארות עולם פנימי אישי ומנוכר, שהן לא התמודדו עם הדרישות שגם קולנוע כזה מציב. אני מייחל מזה שנים לקולנוע ישראלי אישי, אינדיבידואליסטי, ששם את האדם היחיד במרכז, במנותק מהחברה ובדגש על עולמו הפנימי. אך בכל הסרטים הללו העולם הפנימי של הדמויות נשאר אטום לצופה בדיוק כפי שהוא אטום לשאר הדמויות בסרט. הסרטים האלה אינם מציגים עולם פנימי אנושי ומורכב, אלא מבט חיצוני ומנוכר על דמויות שאנחנו נדרשים לפענח מתוך מעשיהם המתועדים בלקוניות, במעין שילוב כושל של ריאליזם וקולנוע אישי, שנותר לא ריאליסטי ובטח לא אישי. הסכנה בעיני היא שתיאוריות פמיניסטיות רבות יכולות להצדיק את הסגנון הזה כקריאת תיגר על השפה הקולנועית הגברית, וכהפניית עורף למנגנונים של הזדהות או פרשנות שעוצבו בידי גברים. אבל זה הסבר פוליטי, לא אסתטי. בסופו של דבר הסרטים האלה נותרים אטומים גם אם ניתן להם הצדקה פוליטית, וגם אם נדמה שהיוצרות, כמו הדמויות שהן מתארות, נאטמו אל הסביבה כמעין תגובת הגנה אינסטינקטיבית, זה פוגע בסרטים. לא בגלל שהם לא מתקשרים עם הקהל, אלא בגלל שהם לא מעבירים את העולם הפנימי של היוצרות שלהם, שנשאר אטום גם ביצירה שלהן עצמן.

כישלון המורים לתסריטאות

זה לא סוד שאין הרבה תסריטים טובים בקולנוע הישראלי, ואין כמעט תסריטאים טובים (כלומר כאלה שרק כותבים ולא מביימים אותם). האם יתכן שהבעיה מתחילה בדרך שבה מלמדים תסריטאות אצלנו? השנה היה אפשר לראות כמה מתוצריהם של מורים לתסריטאות על המסך, כתסריטאים או כעורכי תסריט, שהיוו כולם דוגמאות לבעיות של התסריט הישראלי. ראשית, ישנו המילים הטובות של שמי זרחין, מורה בכיר בסם שפיגל ועורך תסריטים מבוקש, שסובל מהבעיות הטיפוסיות לתסריטיו של זרחין (גם אם ברמה פחותה בהרבה מבסרטו הקודם העולם מצחיק) – מניפולטיביות רגשית, שימוש מופרז בטרגדיות ובצירופי מקרים כמנועים עלילתיים, הכנסת ויכוחים והטחת האשמות בכמות לא פרופורציונלית של הדיאלוגים כמיטב מסורת המלודרמה המשפחתית הישראלית, ובניית דמויות משנה עצלנית, אם לציין רק כמה. בעיות דומות היה ניתן למצוא בארץ פצועה של ארז תדמור, שעל עריכת התסריט שלו חתום ארז קו-אל, מורה לתסריטאות ותסריטאי (בוקר טוב, אדון פידלמן, חמש שעות מפריז). בעוד השימוש שלו במוסכמות הז'אנר של סרט המשטרה יעיל ומוקפד, המניפולטיביות שלו, שוב בתחום הדרמה המשפחתית, מרדדים אותו, וגם שם יש טיפול לוקה בחסר בדמויות משנה רבות. על עריכת התסריט של חתונה מנייר חתומה עידית שחורי, מנהלת אחד מבתי הספר המובילים בארץ לתסריטאות, מה שלא מנע ממנו לספר את הסיפור האנושי והקטן שבו תוך הסתמכות מוגזמת על קלישאות ונוסחאות תסריטאיות והפניית עורף מוחלטת לדמות הגברית הראשית שבו במערכה האחרונה, שעד לאותו רגע היתה אנושית ומורכבת אבל כנראה הוקרבה לטובת קליימקס רגשי עז וסימון ברור שלה כלא מוסרית. גם התסריטים של קאפו בירושלים שכתב מוטי לרנר, שמלמד מחזאות בסמינר הקיבוצים, ושל מלחמת 90 הדקות של אייל חלפון, שמלמד קולנוע בבית ברל, רחוקים מלהיות דוגמא ומופת לכתיבה טובה.

לא ארץ לצלמים מבוגרים

לצד הצמיחה המתמדת של צלמים שהתחילו את דרכם בשנות התשעים והאלפיים (שי גולדמן, גיורא ביח, ירון שרף, אסף סודרי, זיו ברקוביץ' ורבים אחרים) נדמה שהצלמים הבולטים של שנות השמונים והתשעים המוקדמות כמעט נשכחו, אולי מתוך הפניית עורף לתקופה הזאת שרבים רואים בה נקודת שפל בקולנוע הישראלי (אני לא, אגב). השנה למשל נפטר יוסי ויין, שצילם את שני סרטיו הראשונים של עמוס גוטמן – נגוע ובר 51, לאחר שלא עבד בתעשייה שנים ונשכח. חורחה גורביץ' שצילם את חימו מלך ירושלים של גוטמן (אחד הסרטים הישראליים עם הצילום הכי יפה שנעשו) וגם את סיפורי תל אביבאושר ללא גבול ורבים אחרים מאותה תקופה, ופחות או יותר פרש מצילום כדי לעבור לבימוי, צילם השנה את סיפורי מעשיות של רבי נחמן, סרט חסידי דובר אנגלית בתקציב נמוך שמתחרה במסגרת הפרינג'. יואב קוש שהיה אחד מהצלמים בחסד מופלא של גוטמן וצילם גם את אוונטי פופולו והחיים על-פי אגפא האייקוניים, צילם השנה את אני אוהב אותך – הסרט, גם הוא סרט בתקציב נמוך שמתרחש רובו ככולו במסעדה. עצוב לומר שבשני המקרים התקציב הנמוך, העבודה עם במאים חובבניים (ויתכן שאולי גם המעבר מפילם לדיגיטל) לא הוציא מהם עבודות שמזכירות את ימיהם הגדולים. אני אישית מתגעגע לסגנון הלירי והחם של הצלמים האלה (שוב, סגנון שהיעלמותו קשורה גם בהיעלמותו של הפילם). בנוף של הקולנוע הישראלי העכשווי שמתאפיין בצילום קליני וקר או נוצץ ופרסומי לרוב, חסרונם מורגש.

הבריחה מהפרינג'

למעשה זו מגמה שמתרחשת כבר כמה שנים, שממשיכה להעלות את השאלה בדבר נחיצותו של מסלול הפרינג'. אם בשנה הראשונה שנחנך התחרו בו 11 סרטים, השנה היו בו רק 6. וכמו בשנה שעברה, היו סרטים לא מעטים שאופיים הוא פרינג'י לחלוטין אך בחרו לא להירשם ככאלה (אני אוהב אותך – הסרט, אני לא מאמין, אני רובוט!, מסווג חריג, מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור, קמטי צחוק). אם הרבה מהיוצרים מרגישים שאין להם מה להרוויח מהמסגרת הזאת, יתכן שהגיע הזמן לבטל אותה.

הסרטים המתחרים

כמו בשנה שעברה, אני אסקור כל סרט וסרט מה-27 שהתחרו השנה, בצירוף התקציר כפי שהוא מופיע באתר האקדמיה לפני כל ביקורת, ואציין בחלק מהמקרים גם את הקטגוריות שהצטיינו לטובה בסרט ואלה שהיו בעייתיות בעיני. אני חייב לומר שהשנה הייתי בהחלט פחות מרוכז, לכן נראה לי שהחלק האחרון יהיה מעט יותר לוקה בחסר, בטח בקטגוריות כמו מוסיקה מקורית ועיצוב אומנותי (בנוסף לקטגוריות של איפור ועיצוב תלבושות בהם אני תמיד מודה מראש שאני לא מבין כלום). באיזכור הקטגוריות הבעייתיות לא טרחתי לציין כל מקרה של עשייה שלא מצא חן בעיני, אלא התעכבתי על אלמנטים שפגמו בסרט שהיה יכול להשתפר לו נעשו אחרת, וההתייחסות היא תמיד לטיב העשייה האמנותית ולעולם לא לעושה המלאכה עצמו באופן אישי.

10% ילדה שלי (בימוי: אורי בר-און) *מסלול פרינג'

ניקו הוא צעיר, חסר מחויבות, בן 26. כשפראני בת ה-7 מוצאת אותו לתדהמתה במיטה של אמא שלה, מערכת היחסים שלהם מתחילה ברגל שמאל. בזמן שניקו מנסה לקיים קשר רומנטי עם אמא של פראני, היא מוצאת עצמה תקועה באמצע, בין אמא שלה, אביה הקנאי וניקו שעכשיו מתפקד גם כבייביסיטר. האם ניקו יצליח לכבוש את ליבה של פראני ולבנות מערכת יחסים עם אמא של פראני? תוך כדי המסע הקסום הזה, ניקו ופראני ילמדו לאהוב ולשנוא אחת את השנייה, לרוב באותו הפריים. דרמה קומית מתוקה על יחסי אהבה/ שנאה, ועל כך שאהבה היא לעולם לא חורגת.

סרטו של אורי בר-און הוא הפקה עצמאית למהדרין שבימים אלה מנסה גם להפיץ את הסרט בצורה עצמאית בעזרת מימון המונים. נראה גם שזהו סרט אישי מאוד עבור הבמאי/תסריטאי שלו ושהוא נעשה עם הרבה לב, מה שניכר בתוצאה ומעורר אהדה כמעט אינסטינקטיבית אליה. למרבה הצער, הכוונות הטובות לא מספיקות והבעיות הרבות שבסרט בסופו של דבר מכריעות אותו ומונעות ממנו ליצור את האפקט הרגשי שהוא כה מנסה להשיג. קודם כל, בר-און מציב במרכז הסרט דמות די אנמית מלכתחילה, שאמנם משוחקת היטב על-ידי אודי פרסי, אבל גם הוא וגם התפקיד שנכתב לו לא מצליחים להתעלות מעל השבלונה של בחור צעיר תל אביבי מצוי, שלא מעורר יותר מדי עניין במשך רוב הסרט. למזלו יהלי פרידמן שמגלמת את הבת של חברתו שהוא נאלץ לטפל בה, גונבת את ההצגה וגורמת לכל הסצנות המשותפות ביניהם להקים את הסרט לתחיה, וככל שהקשר ביניהם מתפתח כך גם ניתן לחבב את הבחור יותר. אבל לצד הקשר הזה שמטופל יפה, שאר הדמויות בסרט כמעט ולא קיימות. חלק ממש פיזית – בת הזוג של הגיבור נשארת באוף סקרין ואנו רק שומעים אותה במשך מרבית הסרט, החלטה מכוונת שאין לי מושג מה היא תורמת לו. דמויות אחרות – כמו אקסית קולנוענית שמתייחסת אליו בצורה קצת נצלנית, והאקס של בת זוגו, שהוא בכלל מניפולטור ציני – מעוצבות בצורה קלישאתית כמעין "רעים" בסרט שלרוב שואף לעצב דמויות קטנות מהחיים ולא קלישאות. אפילו גור בנטביץ' בתפקיד בעל הפאב שבו הגיבור עובד לא מצליח לעזור (אני מת על בנטביץ' כשחקן אבל זה ליהוק קצת עצלני, שאפילו חוזר על עצמו השנה בהיורד למעלה). ההישענות של בר-און על קונבנציות תסריטאיות בחלקים רבים מהסרט בסופו של דבר מונעת מהסיפור הקטן והיפה שהוא מספר ליצור קשר אמיתי עם הצופה, למרות שמדובר בסרט קטן וחינני שמצליח לזרום ולשמור על עניין במשך רוב אורכו. בעיני זה לא מספיק.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (יהלי פרידמן): פרידמן כאמור גונבת כל סצנה שהיא נמצאת בה, ולזכות התסריט יאמר גם שהוא לא מנסה לבנות אותה כילדה חמודה יותר מדי אלא מרשה לה להיות אנוכית וקנטרנית כמו ילדה. הכריזמה והאינטיליגנציה הטבעיים שלה הם אלה שהופכים אותה לכובשת. ואנקדוטה קטנה: בהקרנת הבכורה שהייתי בה פרידמן עלתה לבמה ובמקום הילדה בת ה-7 שגילמה בסרט הופיעה נערה, מה שמראה כמה זמן לוקח להשלים סרט עצמאי כאן.

קטגוריות בעייתיות: מוזיקה מקורית (ניקול מרצדס ורועי ארד): מי שצפה אפילו רק בטריילר כבר יכל לשמוע את הטון של המוזיקה בסרט, שהוא אותו טון מתנחמד וכאילו ילדותי (תמיד עם כלי הקשה מלודי כלשהו והרמוניות קוליות מתקתקות) שאפשר למצוא בעיקר בפרסומות כשמנסים לתת טון של השתעשעות או אידיליה, והטון הזה די מסמל בצורה מדויקת את הבעיות שבסרט; תסריט (אורי בר-און): מהסיבות שצויינו לעיל.

אני אוהב אותך – הסרט (בימוי: דן ססלר)

הסרט, "אני אוהב אותך – הסרט", מתרכז בסדרה של 13 שיחות טלפון, אותן מנהלות הדמויות המרכזיות בו. רוב השיחות נערכות בתוך ובסביבת מסעדה תל-אביבית, הפועלת 24 שעות ברצף. השיחות מתנהלות בטלפונים סלולרי, כאשר אנחנו רואים רק צד אחד בשיחה. מצדו השני של הקו נמצאים אהובי ליבם של גיבורי הסרט. השיחות הן אינטימיות, פתוחות ואישיות, ולעיתים חושניות מאד. זהו סרט אודות תקשורת אישית, אוכל ותאוות אכילה – ובאמצעותם מסופר לנו סיפור של בדידות, געגועים ואהבה.

סרטו הראשון של מבקר המסעדות הטלוויזיוני דני ססלר מזכיר קצת בפורמט שלו את חלונות מהשנה שעברה. שניהם סרטי ביכורים של בני חמישים פלוס שהבינו שבשביל לעשות סרט ראשון באופן עצמאי אבל עדיין למשוך אליו שמות גדולים, אפשר לחלק את הסרט לסדרה של מונולוגים או דיאלוגים, שכל אחד מהם נמשך כמה דקות (וכנראה לא דורש מכל שחקן יותר מכמה שעות צילום), וכך אפשר לשווק את הסרט בעזרת כמה שמות גדולים שהסכימו להשתתף בו בהתנדבות. הבעיה היא שפורמט כזה מצריך כתיבה מספיק טובה של הדיאלוגים האלה, וגם אם סרטו של ססלר אמנם כתוב טוב יותר מחלונות, הוא עדיין סובל מבעיות דומות. דבר ראשון – הבחירה של ססלר (כפי שניסח אותה בעצמו בתקציר לעיל) בשיחות אינטימיות בין בני זוג, מיתרגמת אצלו לסדרה של השתפכויות שבהן הדמויות לרוב מדברות לעצמן (ברוב המקרים הצד השני בטלפון אינו נשמע) ומדבררות את עולמן הפנימי לדעת, לרוב כשהן פורטות בהתרגשות את ההשפעה של דברים קטנים (בהרבה מקרים אוכל) עליהן, בצורה שמרגישה קצת כמו זר תמהוני שנטפל אליך ומספר לך הרבה יותר ממה שרצית לדעת. זה אינו יוצר אינטימיות, כיוון שלדבר על הרגשות שלהן אינו באמת חושף בצורה עמוקה את עולמן הפנימי של הדמויות. הרבה מהשיחות כאמור נסובות סביב אוכל, כצפוי מסרט של מבקר מסעדות, ואכן כמה מהקטעים היותר מוצלחים עוסקים בזיכרונות של אוכל (החביב עלי הוא המונולוג של שמעון מימרן על העוגה הורודה שאביו היה אוכל בהסתר מאימו). אבל מערכות היחסים בין בני הזוג בסרט נותרות חלקיות, והכתיבה הלא אחידה משפיעה גם על המשחק הלא אחיד של רבים מהשחקנים המוכרים שבסרט – משה איבגי, דאנה איבגי, תומר שרון, עינת ויצמן, יעל אבקסיס – כולם לא משכנעים במיוחד למרות היותם שחקנים מוכשרים.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (שמעון מימרן): מבין כל השחקנים הבולטים שמופיעים בסרט, דווקא מימרן, שחקן אופי ותיק אבל לא כוכב, הוא היחיד שמצליח לצאת ממנו בכבוד, אולי בגלל שהוא מעצב את ההופעה שלו כקומית מהרגע הראשון ואינו נופל לניסיון המאולץ לאינטימיות שנכפה על רוב השחקנים. ומה שמפתיע הוא שבזכות כך (וגם בזכות הטקסט המוצלח מהשאר שהוא קיבל) הוא היחיד שהופעתו מצליחה גם לרגש.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (דן ססלר): כאמור, אם מבססים סרט שלם על מונולוגים, רצוי שהם יהיו טובים במיוחד, כי זה כל מה שיש. מי שחושב שלצלם סרט שכולו מורכב משיחות בלוקיישן אחד זה קיצור דרך עלול לגלות שזה הדבר הכי קשה שהוא יכל לבחור לעצמו.

אני לא מאמין, אני רובוט! (בימוי: טל גולדברג וגל זלזניאק)

דני הוא בחור רגיש, אולי רגיש מדי. כבר למעלה משמונה חודשים הוא בדיכאון כי חברה שלו, נועה, עזבה אותו, מבלי להשאיר אפילו פתק. מיואש, דני מחליט לחתוך את הוורידים, מופתע לגלות כי היד שלו עשויה פלדה ומשגרת לייזר קטלני. לתדהמתו, דני מגלה כי הוא רובוט. דני מוסיף לחקור ומגלה כי חברה שלו לא באמת עזבה אותו, אלא נחטפה על ידי ארגון מסתורי. דני מגייס לעזרתו את הבוס הקשוח שלו מ'גולד הייטק' ורובוט חרדי שומר מצוות, יחד הם יוצאים להציל את נועה ולגלות למה לכל הרוחות הוא רובוט. 

הפריחה הז'אנרית בקולנוע הישראלי ממשיכה, ואחרי כמה קומדיות אימה, רק הגיוני שיהיו גם קומדיות מד"ב. אני לא מאמין, אני רובוט! היא לא הראשונה שבהם, אבל היא אחת החינניות יותר, אם מתייחסים אליו כסרט פרינג' דל תקציב וקטן. בניגוד למרבית הקומדיות השנה, יש בו באמת בדיחות טובות, בעיקר בזכות ניואנסים של פרטים קטנים ומודעות עצמית לקלישאות הז'אנר, ומשחק משובח של דרור קרן וצחי גראד בתפקידים קאמפיים למדי, וגם יותם ישי מתאים למדי לדמות החנון שמגלה שהוא רובוט אבל עדיין נשאר לוזר. כמו בסרטי קומדיות מד"ב והרפתקאות אחרות (למשל מה כבר יכול לקרות? שמתחרה השנה), ברגע שהאקשן מתחיל, מינון ההומור יורד ואני אישית קצת מאבד עניין, כיוון שהבדיחות בסרט הרבה יותר מוצלחות מהעלילה שלו. אבל במשך רוב הזמן השחקנים וההומור מפצים על זה (ויש גם אפקטים יחסית מרשימים לסרט שהוא על גבול הסטודנטיאלי). יתכן שכסרט קצר הוא היה מבריק למדי, אבל גם כפיצ'ר הוא איכשהו מחזיק.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (דרור קרן וצחי גראד): הכישרון הקומי של קרן וגראד כבר ידוע, והם לא מאכזבים. גראד כמנהל תאגיד מאצ'ואיסטי שדווקא מתגלה כידידותי לגיבורנו הרובוט, גם אם זה לא גורם לו לבוז לו פחות, וקרן מצוין במיוחד בתפקיד מהנדס רוסי קר מזג שלא משתמש בה' הידיעה ומגיש כמה מהפאנצ'ים היותר מוצלחים בסרט בצורה מושלמת.

ארץ פצועה (בימוי: ארז תדמור)

צמד קציני משטרה חיפאיים, קובי עמר (רועי אסף) ויהודה נוימן (דביר בנדק) הבכיר ממנו, עובדים יחד שנים, אך נמצאים כעת בפרשת דרכים מכרעת ביחסי החברות העמוקים ביניהם ובין משפחותיהם, כאשר האחד נדרש לפעול כנגד חברו. אך בדיוק בנקודה זו יטלטל אותם קונפליקט גדול בהרבה. ושניהם, הקצין הצעיר ומפקדו הנערץ, יסחפו אל תוך סחרחורת מהירה של אירועים, אל לילה דחוס ואינטנסיבי, בו ייאלצו לשמור על מחבל המאושפז בבית החולים בעיר, מאוימים על ידי ההמון הזועם המבקש לעשות שפטים במחבל.

בשניה שהסרט נפתח, עוד על הלוגואים של הקרנות, אנחנו כבר שומעים את הקשר בניידת המשטרה מעביר הוראות ומידע, כמו שאנחנו רגילים ממאות סרטי משטרה אמריקניים. אבל הנה, גם בעברית זה עובד, וזה מתובל במספיק פרטים קטנים בשביל שזה ישמע אמיתי וחי. השוט הראשון מגיע, ואנחנו במרדף אחרי עבריין נמלט. כן, מרדף משטרתי בסרט ישראלי, זה הולך להיות מעניין. השוטרים יוצאים מהניידת לתפוס את החשוד, ו… המצלמה נשארת באוטו. את המצוד אחריו אנחנו רואים בשוט סטטי מתוך הניידת, ככה מצלמים מרדף בקולנוע הישראלי, וזה כל הסיפור של הסרט הזה. למרות האכזבה הראשונית הזאת, הסרט מחפה עליה לאורך כל המערכה הראשונה בטוויה של עלילת מתח משטרתית לא רעה, עם מפקד משטרה מושחת וצמד שוטרים שהוטל עליהם להפיל אותו, אבל אחד מהם (בגילומו של רועי אסף) אמביוולנטי לגבי המשימה כי הוא עדיין נאמן למפקד שלו. אבל אז מגיעה תפנית, מאוד ישראלית, והסרט הולך לכיוון אחר לגמרי. מעכשיו זו דרמה חברתית שמציגה בית חולים חיפאי במשך לילה אחד כמיקרוקוסמוס של החברה הישראלית שיושבת על חבית חומר נפץ שעלולה להתלקח בכל רגע. לא קונספט רע כשלעצמו, אבל שונה מהציפיות שהסרט יצר בתחילתו. לתוך המערבולת הזאת מוכנסת גם – איך אפשר שלא? – המלודרמה המשפחתית, עם ילדים שממורמרים כלפי אבא שלהם ונשים שמטיחות בו האשמות שהוא לא מספיק בבית. את הקלישאות שהיינו מוכנים לקבל מסרט מתח משטרתי אנחנו כבר ממש לא יכולים לסבול בדרמה משפחתית, ואם זה לא מספיק, אז כל התבשיל האקלקטי הזה מסתיים אחרי 80 דקות בלבד, בלי שהוא באמת אומר שום דבר משמעותי על שום נושא שהוא ריפרף עליו. זהו סרט שעמוס במספיק אירועים ומשופע במספיק אנרגיה, קצב טוב וצילום מיומן (של אסף סודרי, שאמנם עושה עבודה טובה אבל לא חשבתי שהיא מבריקה כמו חלק מעמיתיי) בשביל לשמור על עניין ולחפות גם על המגרעות התסריטאיות שלו, אבל בעיני הוא עדיין החמצה ביחס לפוטנציאל שאיתו הוא התחיל.

באבא ג'ון (בימוי: יובל דלשד)

יצחק, אביו הקשוח של מוטי, מצפה ממנו כי יקדיש את כל זמנו הפנוי לעבודה בלול תרנגולי ההודו המשפחתי. אך מוטי הוא מכונאי מחונן ושונא את הלול וככל שאביו מתעקש כך מתגלה מרדנותו וגוברת התנגדותו לעבודות המשק. הגעתו של הדוד דריוש מארה"ב, גורמת לשרשרת אירועים אשר תוביל לפיצוץ הבלתי נמנע בין האב לבנו ותשנה את עתיד המשפחה.

למרות שהם שונים כמעט בכל דבר, ההשוואה למפריח היונים שהסרט הזה מעורר כמעט בלתי נמנעת. הבסיס להשוואה הוא אך ורק השפה – מפריח היונים היה כולו בעיראקית, ובאבא ג'ון הוא כולו בפרסית. אבל למעשה, האלמנט הזה הוא כה דומיננטי וגם ייחודי בנוף הקולנועי המקומי, שאני מקבל את ההשוואה הזאת, כי בשני הסרטים הבחירה הזאת משרתת עיצוב אותנטי, "מבפנים", של תרבות שלמה שחיה כאן ורובנו לא מכירים לעומק, בסרט ההוא זה היה לפני שעלו לארץ, ובסרט הזה לאחר שכבר השתקעו בה. אבל אם מפריח היונים ניסה להציג חברה שלמה דרך כמה סיפורים ועיסוק ביחס בין הקהילה למשטר ולחברה שבה הם נמצאים, כאן מדובר במקרה הפוך – עיסוק במשפחה אחת, במושב אחד ומבודד למדי, כמעט ללא דמויות חיצוניות אליה, ובלי שום התייחסות לסביבה. אפילו התקופה שבה הסרט מתרחש אינה ברורה לחלוטין (כנראה איפשהו בשנות השמונים). נדמה לי שהתגובה של כל צופה לסרט תהיה מושפעת במידה רבה מהיחס שלו לבחירה הזאת – חלק יעריכו אותה כזיקוק מדויק של הסיפור של המשפחה הפרסית הספציפית הזאת, שדרכו ניתן ללמוד על החברה הפרסית בישראל בכלל, וחלק, כמוני, ירגישו שההקשר החיצוני חסר, ושהדרמה המשפחתית שמהווה את מרבית הסרט אינה מורכבת מספיק, ושגם התיאור של חיי המשפחה אינו ריאליסטי ומפורט עד כדי כך שהוא יתן מבט באמת מורכב עליה. במרכז הסיפור ישנה סיטואציה שמוכרת מסרטים כמו פאדרה פאדרונה של האחים טאביאני או עטאש – צימאון של תאופיק אבו-ואיל, שבה אב קשוח ופטריארכלי מהסוג הישן נמצא בקונפליקט עם בנו שלא רוצה להמשיך את מקצועו המסורתי כיוון שהזמנים השתנו. זוהי סיטואציה נפיצה ומורכבת, שמעלה שאלות מאוד עמוקות בעיני לגבי האם מחיקת התרבות המזרחית שבהחלט נעשתה לרבים מהיהודים המזרחיים בארץ, לא טמנה בחובה גם חופש חסר תקדים עבור הבנים והנשים בתרבויות הפטריארכליות האלה. העובדה שהסרט אינו לוקח צד במובהק ומציע מבט פנימי ואותנטי על התרבות הזאת היא זאת שנותנת לו את האפשרות להעלות את השאלות האלה בצורה לא חד משמעית. הבעיה היא שהדרמה שבבסיס הסרט הרגישה לי מעט רפטטיבית בשלב מסוים (שוב האב רוצה שהילד יעבוד בלול, שוב הילד מתנגד), ורק כשלעלילה הוכנסה הדמות של הדוד מאמריקה שמשקף את ערכי המערב ומעלה את הדילמה שציינתי קודם, הסרט נשם קצת לרווחה, אבל זה הגיע בשלב די מאוחר של הסרט. וכשהסוף המאכזב והעשוי בחופזה של הסרט מגיע, אני נותרתי עם תחושה של סרט שמעורר שאלות מעניינות, אבל לא חוויית צפיה עשירה מספיק.

בן זקן (בימוי: אפרת כורם)

שלומי בן זקן, אב חד הורי מגדל את רוחי, בתו היחידה בת ה-11 מאז שנולדה בבית אמו באשקלון. משפחת בן זקן חיה בבניין על עמודים, בחלקה הדרומי של העיר, במובלעת שכבר שנים מאכלסת דורות של מהגרים בקשרי תלות אילמים של הישרדות וזהות. כמו העמודים, האנשים במובלעת עדים למתרחש סביבם ונטמעים בנוף המקום. אבל הקונפליקט בין תלות לאוטונומיה, בין היבלעות במובלעת לזהות, לא נגמר אף פעם: שלומי נאבק בעצמו ובסביבתו לשמור את בתו בחזקתו אך גם מכיר בחוסר היכולת שלו לתפקד כאב ולהעניק לבתו היחידה הזדמנות וחיים טובים.

את הסרט הזה ראיתי כבר מזמן (הוא למעשה הוצג בכמה פסטיבלים בישראל ובעולם כבר לפני שנה) ואני מקווה שהעובדה שרבים ראו אותו לפני זמן רב ובתחרות האקדמיה הוא החליט לא לערוך הקרנות אלא להציע את הסרט בסטרימינג, לא תגרום לרבים לפסוח עליו, כי הוא אחד מן הסרטים הטובים ביותר בתחרות השנה (אחד היחידים יש לציין). כוחו הגדול הוא בתיאור דינמיקה בין דמויות שלא באמת יודעות להתמודד עם הרגשות שלהן או להבין את הרגשות של האחרים, כולם (אולי חוץ משלומי, הדמות הראשית) מגיבים באמוציונאליות וללא מחשבה יתרה, והסרט מיטיב לתאר את המעגל ההרסני שההתנהגות הזאת מובילה אליו, אך בלי לשפוט את הדמויות שלו ועם הבנה עמוקה שהן תוצרים של הסביבה הסוציו-אקונומית שאליה גדלו. בתוך הסביבה הלא מתפקדת הזאת, מערכת היחסים בין שלומי ובתו רוחי, בעצמם שני אנשים לא מתפקדים (שלומי הוא גבר כבוי שרוב הזמן ישן ומתחמק מעבודה ורוחי היא ילדה לא מקובלת שנקלעת לעימותים בבית הספר ובבית עם סבתה), היא הלב הפועם של הסרט, והאלמנט היחיד שמציע תקווה בו, כיוון ששלומי על אף בעיותיו והנסיונות של הרווחה לקחת את בתו ממנו, הוא אבא טוב. היתה לי רק בעיה עם סגנון הבימוי והצילום של הסרט לעתים, סגנון שמבליט את השטחים הריקים בחלל הפריים, שמסתכל על הדמויות בצורה מרוחקת ואמנותית, סגנון שלהרגשתי פגם באותנטיות שרוב הסרט מצטיין בה, ובגלל השוני שלו מהאופי המהותי של הסרט נראה קצת כמו גחמה של הבמאית.

קטגוריות בולטות: ליהוק (נטע יעקב): הסרט משופע בדמויות משנה אמינות – הסבתא, אחיו של שלומי, אפילו הפדופיל השכונתי – וכולם מלוהקים בצורה מדויקת שעוזרת לבנות את העולם הריאליסטי של הסרט; שחקן ראשי (אלירז שדה): בגלל שאין לי טלויזיה אני חייב להודות שלא ממש ידעתי מי זה אלירז שדה מלבד זה שהוא כוכב ריאליטי לשעבר, וכשראיתי את ההופעה שלו בסרט הופתעתי לחלוטין. לא רק שהנוכחות הקולנועית שלו מרשימה גם כשהוא משחק אדם כבוי – הדרך שבה הוא מחזיק את עצמו, הבעות הפנים שלו, יש לו כריזמה שלא ניתן להתכחש לה (אולי זה מה שמשרת אותו בטלוויזיה) – אלא שגם הדרך שבה הוא מעצב את הדמות הזאת של שלומי היא מאוד מרובדת, משלבת בין כניעות ואפאתיות ובין חום וניסיון לעשות בסופו של דבר את הדבר הנכון. הופעה יוצאת מן הכלל בעיני.

ג'רוזלם (בימוי: יואב ודורון פז)

שלושה תיירים צעירים מגיעים לטיול תרמילאים בעיר העתיקה בירושלים. זהו זמן הימים הנוראים ודברים מוזרים מתחילים להתרחש סביבם. הם מגלים את הצד האפל של העיר העתיקה וכשהם מנסים לצאת ממנה, הם מאחרים את המועד. הצבא מטיל עוצר על העיר העתיקה והחבורה מוצאת את עצמה במלחמת הישרדות מורטת עצבים.

אחרי שלושה סרטי זומבים (מורעלים, בשר תותחים ועולם אחר) גם הז'אנר הזה ממשיך להתפתח בקולנוע הישראלי, ובג'רוזלם הוא זוכה לשידרוג בדמות פיצ'ר הפאונד פוטג' הישראלי הראשון. במקור, סרטים כמו פרויקט המכשפה מבלייר (שהתניע את הז'אנר) היו דרך ליצור סרט אימה בתקציב אפסי ותוך יצירת שפה קולנועית שמכיוון שהיא מחקה צילומי וידיאו ביתיים שנמצאו, מאפשרת לרישול בתאורה, בצילום ובעריכה להיראות מכוונים ולא לזרוק את הצופה מחוץ להשעיית אי האמון שלו, אלא דווקא לחיזוק הריאליזם והמעורבות שלו במתרחש, גם כשכמעט לא רואים זוועות גרפיות והאימה נשארת מרומזת. ככל שהז'אנר התפתח, העקרונות האלו נהיו שחוקים גם הם, והיה צורך לעלות שלב. פעילות על טבעית הציע כיוון אחד לעליית השלב הזאת, וקלוברפילד – גירסת הפאונד פוטג' של גודזילה – הציע כיוון אחר לגמרי, כזה שמשלב אפקטים מרשימים וסיטואציה של הרס וחורבן בממדים אדירים שמצולמת כמו וידיאו ביתי מרושל. כך הפאונד פוטג' הגיע גם לסרטי הזומבים – שכמעט תמיד דורשים רמה מסוימת של אפקטים וחורבן פוסט אפוקליפטי – וזו התבנית שאימץ לעצמו ג'רוזלם, כשהחידוש הסגנוני הלא מבוטל שהוא מציע הוא נטישת הוידיאו הביתי ושימוש במשקפיים חכמות נוסח גוגל גלאס כתחליף לוידיאו הביתי הרועד ונמוך הרזולוציה. כך הפאונד פוטג', שהתחיל כז'אנר דל תקציב, יובא לארץ הקודש רק כשהוא כבר בגירסת ה2.0 שלו ודורש אפקטים והשקעה לא מעטה (אם לא כספית אז לפחות טכנית), שאגב הסרט מצליח לעמוד בה בכישרון, כך שלרגעים כמעט ניתן לשכוח שמדובר בסרט ישראלי. זה כמובן לא מקרי, כי מאוד ברור שהאחים פז ניסו ליצור סרט לא ישראלי במודע – הסרט דובר אנגלית ובמרכזו עומדים שלושה צעירים אמריקאיים. לאורך כל הסרט לא זיהיתי את שלושת הצעירים האלה והיתה לי הרגשה משונה שמשהו במבטא שלהם קצת חורק ומסגיר ישראליות מסוימת. רק בסיום גיליתי שאני כבר מכיר אותם – אלו דניאל ג'יידלין (ששנה שעברה יצרה את סרט הפרינג' טירוף כפול שלוש בו גם כיכבה), יעל גרובגלס (כלבת) ויון תומרקין (אותו אין צורך להציג). העובדה ששלושתם נראים אמריקאיים ומצליחים להתנהג כמו שלושה צעירים אמריקאיים מפונקים בטבעיות היא מרשימה, אבל כמו להקות אינדי ישראליות, יש משהו במבטא שעדיין לא עובר חלק. ובכלל, יש משהו בגל סרטי הז'אנר הישראליים של השנים האחרונות שחושף משהו מהתת מודע של הכמיהה הישראלית לאמריקה – השנינויות, הנהנתנות, ההתייחסות לתרבות פופ, העובדה שרוב הגיבורים באים ממעמד שבע ופרברי (ברוב המקרים, כמו היוצרים שלהם) – נדמה לי שמי שנושא מחיקת הזהויות מטריד אותו צריך להפסיק להתעסק בעימות המזרחי/אשכנזי ולמקד את עיניו באמריקניזציה של התרבות הישראלית (שמשותפת אגב גם למזרחים וגם לאשכנזים). ואחרי כל ההקדמה הזאת, איך הסרט עצמו? ובכן, קשה לי לומר שהוא סרט טוב, אבל הוא בטוח לא רע, בהחלט ביחס לכל סרטי האימה שנעשו עד כה בקולנוע הישראלי – הוא מפחיד יותר, הוא קצבי יותר, הוא מרשים יותר ברמת העשייה והוא מקורי יותר (בעיקר בבחירה בדמויות ערביות כמדריכים של האמריקאים בסביבה המקומית ונטישת הדמויות הישראליות לשוליים בדמות כמה חייילים שהסרט משאיר כדמויות רקע בלבד). אבל עדיין יש משהו בו שנשאר מפוספס – החל מהבחירה באותן שלוש דמויות אמריקאיות מפונקות, שהסרט לא ממש עוזר לנו לפתח אמפתיה אליהם (למרות זריקת טרגדיה לעבר של אחת מהן), ולכן כשהן בסכנת חיים אנחנו לא מעורבים רגשית – וכלה במערכה האחרונה הדי מחופפת שלו שאין בה מספיק רגעים של אימה אמיתית (למרות טוויסט מפתיע ומבריק בסיום). אין ספק שהוא מציג את ירושלים כפי שמעולם לא נראתה קודם לכן, והלוקאליות של הלוקיישנים קצת מורידה את הטעם הרע של האמריקניזציה, אבל בסופו של דבר הסרט מוכיח את העקרות שבניסיון לעשות סרט ישראלי כמו-אמריקאי, אפילו אם הוא מיועד לייצוא, כי אם כבר נותנים לאמריקאים גירסה מקומית לסרט אימה, הם יסתדרו גם עם גיבורים מקומיים, והם בטח לא צריכים כותבים ושחקנים ישראליים שיציגו להם את עצמם במבט שהוא לא פנימי ולכן לא לחלוטין אמין.

קטגוריות בולטות: עריכה (רעות האן, יואב ודורון פז): הרבה מאוד מהסרט נשען על הקצב שלו, החיתוך בין רגעים שבהם המצלמה נכבתה ונדלקה שוב באופן כביכול רנדומלי שיוצרים פערים שהצופה צריך להשלים, וכמובן גם יצירת הפורמט של המשקפיים החכמות עם המסך עמוס ההמצאות (והבדיחות) שמהווה מעין דמות נוספת בסרט, אלמנטים שכולם תוצאה של עריכה מדוקדקת ויצירתית; עיצוב פסקול (אוני אלבר ויובל בר און): מכיוון שאין מוזיקה חוץ דיאגטית בסרט, השימוש בסאונד בשביל ליצור אימה ו"הקפצות", שהוא כל כך קריטי עבור סרט אימה, נאלץ להיכבל לסאונדים דיאגטיים בלבד, ועבודת הפסקול בסרט מצליחה ליצור אותו בכישרון דרך שימוש בסירנות, פיצוצים, ורחש רחוק ומאיים שכל הזמן נשמע ברקע ויוצר אווירה קלאוסטרופובית ומלחיצה בלי לנטוש את האמינות של פורמט הפאונד פוטג'.

האיש שבקיר (בימוי: יבגני רומן)

לילה אחד. דירה אחת. נעדר אחד. שישי בערב. ליל חורף גשום, רמי לוקח את הכלב לטיול, ולא חוזר. לאישתו, שיר, אין שמץ של מושג היכן הוא. אנשים שונים מגיעים במהלך הלילה לדירה, כל אחד מהסיבות שלו. האם מישהו מהם הוא המפתח לפתרון התעלומה? 

(זהירות: ייתכנו ספויילרים, בכלל עדיף לבוא לסרט הזה בלי לדעת עליו כלום בעיני)

ככל שאני שומע יותר דעות על הסרט הזה כך נדמה לי שאני בין הבודדים שחשבו שהוא הסרט המוצלח ביותר בתחרות השנה. אבל מכיוון שזה המצב, רצוי אולי קודם להתעכב באמת על בעיותיו. הראשונה והבולטת ביותר היא הרפטטיביות של התסריט והסיטואציה המרכזית שבבסיסו. בהמשך אפרט מדוע אני חושב שהיא מבריקה, אך הבחירה בהתמקדות בדמות ראשית אחת שמופיעה בכל הסצינות ובמטרה אחת שיש לה – לברר מה קרה לבעלה שנעלם פתאום – אכן גורמת לכמה מהסצינות לחזור על עצמן, כשהיא שוב ושוב מנסה להבין מהאנשים השונים שפוקדים אותה לאן הוא נעלם או מה כדאי לעשות, וכל זאת בשפה צעירה ומבולבלת שלא מאפשרת דיאלוגים מבריקים במיוחד. עוד יותר מהבחירה הזאת מכבידה על הסרט האסטרטגיה הצילומית שלו – 12 שוטים ארוכים, אחד לכל סצנה (שמתרחשות לרוב בהפרש של שעה פחות או יותר אחת מהשניה). הבחירה הזאת לא רק גורמת לצילום של הסרט להיות בעייתי (עוד על כך בהמשך), אלא גם לעריכה ולקצב שלו להיות מעט תקועים, כיוון שאין יכולת לקצר את הסצנות. גם לא כל השחקנים שבסרט עושים עבודה אחידה – בעיקר החברים שמגיעים באחת הסצנות הראשונות, וגם השחקנית הראשית, שהופעתה אמינה רוב הזמן אך התפקיד שנתפר לה לא מורכב דיו. אבל לאחר שפירטתי את הבעיות הבהחלט מהותיות האלו, העובדה שהסרט מצליח להמריא מעליהן ולספק חוויה קולנועית ייחודית ומורכבת נראית אפילו יותר פלאית. אני קראתי את הסרט כמעין גירסה קאמרית לההתחלפות, שבו אירוע קטן משנה את כל נקודת המבט על חיי השגרה שקדמו לו ומאלץ את הדמות הראשית לבחון אותם מחדש ולערער עליהם. ההיעלמות של הבעל זורקת את האישה שבמרכז הסרט, שחייה מוצגים כשיגרה בורגנית צעירה, לא מיושבת מדי אבל גם לא יוצאת מגדר הנורמה בשום אופן, מחוץ לשיגרה הזאת שנראה שהיא די מרוצה ממנה, ומעוררים את השדים שבמערכת היחסים (פתאום מתגלה שיש לה מאהב ושבעלה לוקח סמים) כמו גם את שדיה הפנימיים (בסצנה היפה והסוריאליסטית ביותר בסרט שבה גם נשמע השיר שעל שמו הוא קרוי). הקילוף הזה נעשה בצורה הדרגתית, אמינה ותוך כדי שמירה על ריאליזם, שעבורי גם היווה סיבה לשטחיות של הדיאלוגים שהפריעו לשאר, כיוון שראיתי אותו כחלק מהמארג של השיגרה הסתמית שבה היא חיה, ואותה הסרט מערער. גם הטוויסט שמגיע בסוף, שחלק העריכו וחלק לא, היה בעיני מבריק ותפר את כל התעלומה שסביבה סב הסרט בצורה מדויקת ואמינה. הבנייה של הריאליזם הספציפי של הדמויות והמילייה החברתי שבו הם חיים והקילוף המעודן שלו הם שהעניקו לסרט כוח בלתי צפוי שעלי לפחות השאיר רושם מאוד עמוק, רושם שאף סרט אחר השנה לא הצליח להתעלות עליו.

קטגוריות בולטות: תסריט (יבגני רומן): רוב המעלות שציינתי בסרט מתחילות מהתסריט, שפורש בצורה הדרגתית את ההתפרקות הנפשית של הגיבורה, וגם אם הוא מתחיל בכמה סצנות חלשות, ככל שהסרט מתקדם כל סצנה מהווה מעין אפיזודה קצרה שבה הגיבורה נפגשת עם מישהו אחר שקשור לחיי בעלה והדרך המדויקת מאוד שבה הסצנות האלה כתובות מהוות גם סצנה דרמטית מעניינת וגם חשיפה של האלמנטים שנמצאים מתחת לפני השטח של חייהם של בני הזוג. גם הבחירה באחדות האריסטוטלית של זמן, מקום ופעולה נותנת לסרט לכידות דרמטית שמעניקה לו כוח ומתח מתגברים שמגיעים לקליימקס מספק בסיום; שחקן משנה (גלעד כהנא): נדיר שעצם שמו של שחקן מהווה ספוילר, אבל מכיוון ששמו של הבעל הוא רמי וידעתי שכהנא מופיע בסרט, היה לי ברור שהבעל שנעלם יופיע בדרך זו או אחרת מתישהו, והבחירה בכהנא בתפקיד רמי (שאכן משתמש בסמים קלים בסרט) היא לא רק שנונה אלא גם ייחודית, כיוון שבמקום בעל שגרתי ובורגני שהיינו מצפים לו ישנו גבר תלוש, רדוף וילדותי, שכהנא מתאים מאוד לגלם וגם עושה זאת בכישרון ובפגיעות שגורמת לנו להבין אותו גם כשהוא מתנהג כמו אידיוט; מוזיקה מקורית (נועם ענבר, אדם שפלן ואריאל ערמוני): שלושת חברי להקת GreedyAdam שמבצעים בו את השיר שעל שמו קרוי הסרט אמנם לא מועמדים בקטגוריה הזאת כיוון שמלבדו הסרט נטול מוזיקה, אך בזכות הביצוע המופלא הזה, שמתעלה אף על הביצועים הידועים יותר של שמשון בר נוי מ-1955 ושל ברי סחרוף מ-1991 (ויותר דומה אגב לביצוע הראשון של השיר בידי אהרון כהן), מגיעה להם מועמדות, וזו עוד בכלל מחמאה ממישהו שלא אוהב את הבילויים או את איטליז, הרכביהם הקודמים של ענבר ושפלן (בהתאמה). והנה כתבה מעניינת על מקורו של השיר המסתורי הזה.

קטגוריות בעייתיות: צילום (זיו ברקוביץ'): הביקורת שלי אינה מופנית כל כך לעבודתו של ברקוביץ' אלא יותר לבחירה של צילום הסרט ב-12 שוטים (כנראה מטעמי תקציב ובגלל שהוא צולם בפחות משבוע), שבעקבותיה הוא סובל מבעיות עריכה, הפניית תשומת לב מוגזמת לרגעים לצילום ולבימוי, ומאידך לא תורמת לסרט הרבה, למרות כמה וכמה רגעים של וירטואוזיות קולנועית ושוטים יפים (כמו למשל באותו סיקוונס שהשיר מופיע בו).

היורד למעלה (בימוי: אלעד קידן)

סיפורם של שני אנשים שעולים ויורדים בכרמל הישן, מהנמל עד ראש ההר.

סרטו הארוך הראשון של אלעד קידן, זוכה פרס הסינפונדסיון בפסטיבל קאן על סרטו הקצר הנהדר המנון (מה שהוביל את סרטו החדש ישירות לקאן השנה, שם הוקרן מחוץ לתחרות), הוא פיתוח של הסגנון שהחל שם, לכיוונים מורכבים ומעודנים יותר, אך גם לא לחלוטין מספקים, אולי באופן טבעי בהתחשב בכך שזהו סרט ביכורים. ביציאה מההקרנה אחד ממכריי הגדיר אותו כ"ערן קולירין לעניים" וגם אם אני לא מסכים איתו, אני בהחלט יכול להבין למה הוא התכוון. כמו קולירין בההתחלפות, גם כאן אפשר למצוא סגנון קולנועי קומי ואירוני שנשען על התבוננות מרוחקת בפרטים היומיומיים של המציאות והפיכתם לאבסורד מעודן. ההשפעה הבולטת היא סגנונו של ז'אק טאטי, שהיתה נוכחת מאוד בסרטו הקצר של קידן, וכאן היא פחות בולטת ומשתלבת בהשפעות של דוד פרלוב (בשוטים שמתבוננים על הרחוב מלמעלה) ואפילו גם קצת יגאל בורשטיין (בשוט הפתיחה) ואולי גם עמוס גיתאי (בגלל הלקוניות, הלוקיישן החיפאי ואורי קלאוזנר). הבעיה העיקרית בסרטו של קידן היא שכסרט שמורכב מרצף של אפיזודות קומיות למחצה של אבסורד עדין, לא כולן עשויות באותה רמת דיוק ושנינות, ולעתים האבסורד מרגיש כמניירה וניתן כבר לצפות את הדרך שבה הוא יעשה טוויסט קטן לעבר ההזרה של המציאות שבסצנה. לסרט גם לוקח זמן להבהיר את המבנה שלו (לפחות למי שלא קרא את התקציר), שבו איתי טיראן מגלם גבר מהורהר שמקליט את מחשבותיו בטייפ מנהלים ויורד את הכרמל בשביל לברוח באוניה משירות המילואים שהוא זומן אליו, ומולו אורי קלאוזנר מגלם גבר נשוי ובעל עסק כושל לסוסי צעצוע מכניים שעולה את הכרמל בחיפוש אחר העגילים שאישתו איבדה שהם בעלי ערך רגשי עבור שניהם. בערך באמצע הסרט הגיעה סוף סוף סצנה שחשבתי שהיא המוצלחת ביותר עד לאותו רגע וגם משקפת את רוחו – שבה טיראן נקלע לבית משפט בו הוא פוגש בחבר מבית הספר היסודי שמבקש ממנו שיעיד עדות אופי חיובית לטובתו. הסצנה המצחיקה מאוד והאנושית מאוד הזאת כמו שיקפה את כל מה שהסרט ניסה להשיג עד אותו רגע אבל לא ממש הצליח. אבל כמעין קסם, אחרי הסצנה הזאת מגיעה עוד סצנה מוצלחת, ואז עוד אחת, ועוד אחת, וכך עד לסיום הסרט (שבו דווקא יש התחמקות מפתרון דרמטי לקו העלילה של קלאוזנר שהרגיש לי מעט פחדני אך יתכן שהיה בלתי נמנע). ככל שהסרט מתקדם הקשרים האנושיים שבו מתחזקים, ואופיו האנושי מפשיר מההתבוננות המרוחקת והאירונית שאיתה נפתח. גם כשהסרט נגמר ישנה תחושה משונה שלא ברור לגמרי מהי משמעותו של הסרט, ויתכן שהוא אף במודע נמנע מעיצוב משמעות כזאת, אבל משמעות אפשרית אחת יכולה להיות חשיבותם של הקשרים האנושיים שנטווים בו כתגובת נגד לאבסורד הקיומי שבתוכו הם מתקיימים, כמו בסרטו הקצר וסתום השם, שבו האפשרות שמשמעות השם היא המנון לרוח האנושית, לא נראתה מופרכת לחלוטין.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (אורי קלאוזנר ואיתי טיראן): אני מודה שאני עדיין לא חושב שטיראן הוא שחקן קולנוע מוצלח, אבל כאן יש סימביוזה מוצלחת בין הרצינות העצמית המוגזמת שלו ובין הדמות המרוחקת וחמורת הסבר שהסרט מתייחס אליה באירוניה ולאט לאט חושף את אנושיותה. אצל אורי קלאוזנר לעומת זאת האנושיות נמצאת מהשניה הראשונה, ומשמח מאוד לגלות אותו בתפקיד ראשי ראשון (וגם תפקיד מוצלח ראשון, כי אצל גיתאי הוא לרוב התבזבז) מאז שמיכה חשמלית ושמה משה המופלא, כשגם כאן הלוזריות חסרת המודעות שלו היא באותה עת מכמירת לב אבל גם קומית ותלושה, הופעה שרק שחקן וירטואוז יכול להוציא מעצמו, גם אם יש לו את נתוני הפתיחה לשחק דמות כזאת באופן טבעי; שחקן משנה (אילן חזן): אמנם הוא לא נשלח למועמדות אבל בא לי לציין אותו בכל זאת. הוא עושה כאן תפקיד קטנטן (תזהו אותו בקלות אם ראיתם את המנון, שם הוא מככב), אבל הנוכחות שלו כל כך ייחודית ותלושה (הוא מזכיר לי גירסה מופנמת של טל פרידמן, רק אפילו יותר אאוטסיידרי) שהוא מרומם כל סצינה שהוא נמצא בה (השנה אפשר היה לראות אותו גם בחתונה מנייר לסצנה אחת, ואני ממליץ לעוד מלהקים לגלות אותו); ליהוק (עמנואל מאייר): הסרט עמוס בהופעות קטנות כאלה, כשכל אדם ששני הגיבורים פוגשים במסעם הוא טיפה תלוש ואאוטסיידרי אך אנושי כמותם, וכולם מלוהקים בקפידה, גם מבחינת כישרון המשחק וגם מבחינת תווי הפנים; צילום (ירון שרף): אני מודה שאני קצת בדיסוננס לגבי מתן מחמאות לירון שרף, בגלל שהצילום פה נדמה הרבה יותר קשור לסגנון שקידן פיתח בסרטו הקצר והרבה פחות לסגנון של שרף, שמסוגל לנוע בין צילום גלוסי וחלקלק שמסגיר את נסיונו כצלם פרסומות (העולם מצחיק, הדילרים, לצוד פילים, הערת שוליים) ובין צילום מחוספס וריאליסטי יותר (בית לחםהנוער, שבעה) ולכן קצת קשה לי עם חוסר האופי הזה, אבל יתכן גם שזה סימן לצלם שיודע להתאים את עצמו לבמאי ולהוציא כל דבר שיבקשו ממנו, וכאן הוא מצליח להוציא לפועל בכישרון את הסגנון הדמוי שי גולדמן של התבוננות מרוחקת ואירונית, וכשקידן מאפשר לו, אפילו גם כמה רגעים של פיוט (כמו בסצנה של רביעיית הבארבר שופ בנמל); עיצוב פסקול (ויטלי גרינשפן ואביב אלדמע): מן הסתם הרבה מההברקות שבעיצוב הפסקול מתחילות בבימוי, אבל צריך לציין לטובה גם את אלה שיצרו את החלל הקולי המיוחד של הסרט נטול המוזיקה החוץ דיאגטית הזה, שבו הסאונדים של העיר יוצרים מציאות אמינה שלמה, כשמקום מיוחד ניתן לצופרי הספינות מהנמל, שבהם נעשה גם שימוש קומי (ואפילו מוזיקלי, באותה סצנה של הרביעייה הווקאלית); עריכה (אריק להב ליבוביץ'): אני לא חושב שהיתה שנה אחת שבה לא שיבחתי את עבודתו של להב ליבוביץ', שגם עושה תמיד עבודה מצוינת, וגם יודע לבחור סרטים טובים לעבוד עליהם, וגם כאן התרומה שלו, גם אם כמעט בלתי מורגשת, עוזרת לבנות את ההומור המעודן של הסרט, את המבנה המקבילי שלו ואת הקצב שלו, שחורק קצת בתחילה אבל משתפר ככל שהוא מתקדם; תסריט ובימוי (אלעד קידן): כאמור, למרות הבעיות של הסרט, בעיקר בחלקו הראשון, הוא עמוס לא רק בהברקות ומבע קולנועי ייחודי, אלא גם באנושיות ובחמלה שהופכים את קידן לאחד מהקולות המיוחדים שפועלים בארץ, שכולי תקווה שידע להשתמש בסגנון שלו ברמה גבוהה של רגישות אמנותית ודיוק ולא במנייריסטיות, כיוון שכרגע נראה ששני הכיוונים הם אפשריים.

המילים הטובות (בימוי: שמי זרחין)

שלושה אחים יוצאים למסע בעקבות סוד גדול מן העבר, שגילויו הפתאומי מעמיד את חייהם במבחן. הדרך מירושלים לפריז, למרסיי ואף אחורה בזמן – אל אלג'יר של שנות ה-60, רוקמת עלילה רצופת הפתעות, שבתוכה צעירים ישראלים מחפשים את זהותם במרחבי הזמן והזיכרון.

אני כל כך לא אוהב את הקולנוע של שמי זרחין (במיוחד אחרי סרטו הקודם העולם מצחיק) שדווקא קצת הופתעתי כאן לטובה. קודם כל, מדובר בסרטו המצחיק ביותר של זרחין (בניגוד מוחלט לקודמו, שלמרות שמו היה רציני ומלא בטרגדיות עד כדי גיחוך). הדינמיקה המשפחתית של שלושת האחים ובמיוחד הדמות הסרקסטית שרותם זיסמן כהן מגלמת מכניסים הרבה הומור לסרט, שעוזרים לאזן אותו גם כשהוא מטפל כהרגלו של זרחין בטרגדיות (נדמה שמוות במשפחה תמיד נראה לו כמנוע עלילתי אידיאלי). גם הבחירה לעסוק בקו עלילה מרכזי אחד תורמת לקוהרנטיות של הסרט, שנראה צנוע יותר ביחס למרבית סרטיו, גם אם כאן ישנו מספר רב של דמויות, אך כולן סובבות סביב שלושת האחים שנמצאים במסע אחד סביב מטרה משותפת. כל זה גורם לסרט לזרום בצורה יחסית חלקה גם עבור מי שנרתע מהקולנוע של זרחין, אבל עדיין ישנה רמת נוסחתיות מאוד ברורה שמונעת מהסרט (כמו שאר יצירותיו של זרחין) לגרום לי להעריך אותו. חלק מבעיותי עם תסריטיו ציינתי כבר בהקדמה, אבל הבעיה העיקרית שלי היא עם הגישה התסריטאית שלו בכללותה כפי שהיא משתקפת בסרטיו, שמעריצה קונפליקט (שמשום מה אצלו, כמו ברוב הקולנוע הישראלי, תמיד מיתרגם לויכוחים משפחתיים של "עשית לי ככה", "תמיד היית כזה" וכו'), מבכרת קשיים ואסונות כגורמים להנעת העלילה ויצירת הזדהות (שעבורי יוצרים שיעמום ויגיעה, וריחוק מהדמויות), ובאופן כללי מסתמכת על נוסחתיות וקלישאתיות שמונעים מהסרט להגיע לרמה מינימלית של ריאליזם פסיכולוגי גם אם ברור שהסרט מנסה להישאר ברמה מסוימת של ריחוק מהמציאות. היעילות שבה זרחין כותב ומביים היא זאת שגורמת לסרטיו בכל זאת איכשהו לעבוד ולמצוא קהל, אבל במחיר של נצלנות רגשית שהוא גבוה מדי, לפחות עבורי.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (רותם זיסמן כהן): כאמור, זיסמן כהן מקבלת את התפקיד הקומי ביותר בסרט, וגם העסיסי ואפילו מכמיר הלב ביותר, בגלל שמתחת למעטה הסרקסטי נמצאת דמות (שהסרט מסמן די בבוטות, אותה זיסמן כהן מצליחה לעדן) שהיא פצועה וחבולה רגשית. הדרך שזיסמן כהן מעצבת את המורכבות הזאת והטבעיות המשחקית שהיא תמיד מצטיינת בה הם שהופכים אותה לבעלת סיכויים גבוהים לקבל את המועמדות החמישית שלה לאופיר בחמש השנים האחרונות, ואולי גם לראשונה לזכות.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אסף בן שמעון): ברצינות? לשלוח את הדמות הכי כתובה ברישול מבין שלושת הדמויות הראשיות, וגם זאת שנראה שהסרט הכי פחות מתעכב עליה, לקטגוריית השחקן הראשי? ואת רועי אסף לשחקן המשנה? מוזר. בכל מקרה הדמות של בן שמעון היא הבעייתית ביותר בסרט, וגם המשחק שלו לא משפר אותה יותר מדי, אבל אני מאשים את התסריט, שאגב גם לא נותן לדמות של אסף יותר מדי מורכבות (הוא נשאר על אותו קו של שמרן שחי בהכחשה במשך רוב הסרט), למרות שרואים שהוא משתדל; תסריט (שמי זרחין): מהסיבות שצויינו לעיל, ועוד הרבה אחרות, למרות כושא ההמצאה והאפקטיביות שלו, ואולי אפילו עוד יותר בגללן, כיוון שסתם תסריט רע הוא לא סיבה לרתיעה 

חתונה מנייר (בימוי: ניצן גלעדי)

בעיירה מדברית קטנה, חגית, צעירה עם לקות שכלית קלה, עובדת במפעל לנייר טואלט וחלומה הגדול ביותר הוא להתחתן. היא גרה עם שרה אמה, גרושה שוויתרה על חייה למען ביתה. חגית שואפת לחיים עצמאיים ושרה נקרעת בין רצונה לגונן עליה, לבין רצונה לחיים משל עצמה. את מערכת היחסים שנרקמה בינה לבין בנו של בעל המפעל והאמונה שיום אחד היא תתחתן אתו, היא מסתירה מאמה. הודעה על סגירת המפעל מטלטלת את חייהן ומעמידה בסכנה את סיפור אהבתה של חגית.

ניכר שהבמאי ניצן גלעדי, במאי דוקומנטרי עד כה (זמן משפחהבחזקת סאטמר, ירושלים גאה להציג), לא ביקש הרבה יותר מליצור דרמה קטנה וקורקטית על צעירה הלוקה בפיגור קל שמנסה לפרוץ דרך המגבלות שהחברה ומשפחתה ייעדו למישהי במצבה, על רקע השממה והיופי של מצפה רמון. יש משהו צנוע וראוי להערכה בכוונה הזאת, ואני גם לא בטוח אם הוא לא הצליח להגשים אותה, אבל אני עדיין נותרתי בתחושה שמדובר בסרט שנשען יותר על קונבנציות מאשר על אמת, ועושה לעצמו חיים קלים מדי, בוודאי ביחס לנושא החשוב והמורכב שלו. ישנו מעין טעם רע של נוסחאות תסריטאיות שנלווה לסרט, כאילו גלעדי ידע באיזה חומרים הוא רוצה לעסוק וחיפש תבנית סיפורית הולמת ופשוטה ליצוק אותם אליה. זה ניכר למשל בקונפליקטים בין הילדים להוריהם בסרט – אלו שבין הדמות הראשית לאימה ובין הבחור שהיא מתאהבת בו לאביו – הקונפליקטים האלה חוזרים בכל מיני ואריאציות בסרט ולא מתפתחים יותר מדי. אמנם הדמות של האם מוצגת בצורה יחסית מורכבת – יש לה גם רגעי רוך עם בתה, אנו מבינים את כוונותיה ומעשיה, ואפילו יש לה חיי אהבה משלה בסרט – אבל גם היא איכשהו לא מצליחה לקרום עור וגידים לדמות שלמה באמת, אולי בגלל שאת כל האלמנטים בדמות שלה כבר ראינו יותר מדי פעמים והם לא מאופיינים בצורה ספציפית מספיק עבורה (לכן גם לא הבנתי מדוע רבים התלהבו מהופעתה של אסי לוי בתפקיד הדי סטנדרטי הזה). אך הדמות שמטופלת בצורה הכי בעייתית היא זו של בחיר לבה של הדמות הראשית (אותו מגלם רועי אסף בעוד תפקיד מבוזבז השנה), שהסרט לא ממש מצליח להחליט מה הוא חושב עליו ועל מניעיו, עד למערכה האחרונה בה הוא לוקח החלטה שבה נראה שהתסריט החליט לסמן את המוסריות שלו באופן בוטה והחלטי יותר מכל שאר הסרט, ומשליכה את כל מה שנבנה בין שתי הדמויות לפח. גם הצילום בסרט (של רועי רוט) שמשתמש בנופים המרשימים של מצפה רמון, לרוב נשאר תמיד בפלטת צבעים אפרורית למדי שמחזקת את האווירה של הדרמה הטלוויזיונית שגם ככה נושבת מהתסריט שלו.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מורן רוזנבלט): אני מניח שהופעתה של רוזנבלט תמשוך השוואות לזאת של דאנה איבגי באת לי לילה בשנה שעברה (עבורה זכתה באופיר לשחקנית המשנה), אבל מכיוון שהמצב של שתי הדמויות כה שונה – כאן מדובר בדמות עם פיגור קל שמתפקדת בחברה ומודעת לסביבתה – נראה לי שההשוואה הזאת מיותרת. הדמיון היחיד הוא שרוזנבלט, כמו איבגי, מעצבת את הדמות בצורה נטורליסטית למדי ובלי יותר מדי מניירות, כשהחיוך שנסוך תמידית על פניה חושף רכות מיידית ואנושית אבל גם מסתיר נפש שנמצאת במאבק עם כל מי שסביבה בכדי לרדוף אחר חלומותיה, וגם את הכוח הנפשי הזה היא מיטיבה להעביר. חבל ששאר הסרט לא עומד ברמתה.  

קטגוריות בעייתיות: תסריט (ניצן גלעדי): אפשר ללמוד הרבה מהסרט הזה על הנזקים שהתבניות של התסריט הישראלי יכולות להסב גם לסיפור קטן ואנושי, ובראשן ההסתמכות על קונפליקטים קלישאתיים ומוכרים, ועיצוב דמויות שבלוני ומוכר לעייפה.

ירח בבית 12 (בימוי: דורית חכים)

לני (יערה פלציג) בת ה21 מתגוררת בבית ילדותה במושב ומטפלת באביה החולה. לילה אחד מתדפקת על הדלת, אחותה הגדולה מירה (יובל שרף), שהתנתקה מהמשפחה לפני שנים רבות. המפגש המחודש בין האחיות מאלץ אותן להתמודד עם פצעי העבר ולהירפא מהם.

קצת קשה למקם את הסרט הזה, שנמצא איפשהו בין דרמה משפחתית, ארטהאוס ופרינג'. לרגעים (כמו בפתיחה) הוא מעוצב כסרט אמנותי עם מעט דיאלוגים, לרגעים אחרים הוא נדמה כסרט קינקי עם אירוטיות בלתי שגרתית או מוסרית, אבל רוב הזמן הוא פשוט דרמה משפחתית מופנמת על אחות פרועה (בגילומה של יובל שרף) שעובדת כסלקטורית במועדון לילה תל אביבי, אבל כשהמצב שם מסתבך בורחת למושב שבו גרה אחותה המופנמת (יערה פלציג) בבית ילדותה שיתום מהוריה, בשכנות לנער מתבגר עשיר ומפונק שעל ביתו היא שומרת ואיתו האחות הפרועה מפלרטטת. אין ספק שזהו סרט מאוד נשי. הגברים בו הם רק הערות אגב ולרוב מוצגים בו בצורה לא מחמיאה, והעניין המרכזי של הסרט הוא בפסיכולוגיה הפגומה והפצועה של שתי האחיות שהמקור לה הוא בבית שבו גדלו. אך הפסיכולוגיה הזאת לא מוצגת בצורה מעניינת במיוחד, והקצב המדוד של הסרט, כשאינו מגובה בשום מורכבות, מאיים להטביע את הסרט בשיעמום. קו העלילה היחיד שמעורר עניין בסרט קשור בשינוי שעוברת האחות המופנמת במערכה האחרונה ובקשר שלה עם בן השכנים שעל ביתו היא שומרת, אבל זה בבחינת מעט מדי מאוחר מדי.

קטגוריות בולטות: צילום (עמית יסעור): יופי ויזואלי הוא אחת מהמעלות היחידות של הסרט הזה (גם בזכות יערה פלציג ויובל שרף הנאוות), ויסעור, שלרוב מזוהה עם צילום אמנותי מסוגנן ומושך תשומת לב לעצמו (הנותנת, את לי לילה), כנראה התבקש לרסן את עצמו והתמקד בעיקר בתפיסת האסתטיות של המושב שבו הסרט מתרחש ויצירת קונטרסטים ויזואליים מעניינים בין אפרוריות לצבע, אולי כמעין הידהוד של הקונטרסט בין שתי האחיות (במיוחד זה בולט בסצינת הפתיחה הפיוטית שנראית כמו מחווה להמבט של ניקולאס רוג); שחקנית ראשית (יערה פלציג): לא תצוגת משחק וירטואוזית או מגוונת יותר מדי, אבל יש משהו באיפוק העצור של פלציג שכן מצליח להביע מורכבות רגשית ואינטיליגנציה שטוענים בעניין את הדמות הלא יותר מדי מעניינת שלה.

קטגוריות בעייתיות: שחקנית משנה (יובל שרף שבן): אף פעם לא ידעתי כמה דיקציה היא מצרך חשוב גם לשחקן קולנוע בימינו עד שראיתי את הסרט הזה ללא עזרת כתוביות. בלעדיהם כמעט ולא יכולתי להבין כמה מהשורות של שרף, שממלמלת כל כך שפשוט לא מצליחים ברגעים מסוימים להבין מה היא אומרת. בהסתכלות לאחור חייבים גם לומר שלמרות הכריזמה והסטאר קווליטי הטבעיים שהופכים את הנוכחות שלה לממגנטת, תמיד היה משהו די חסר תחכום ולא אמין במשחק שלה, שניכר גם כאן לפרקים. מעט מפתה לומר שהיא מציגה את אותו דיסוננס בין כישרון טבעי ובין חוסר כנות רגשית של בעלה; בימוי (דורית חכים): חוסר האחידות בטון של הסרט, חוסר היכולת להבין לעומק את החומרים שבו הוא עוסק או לבטא אותם בצורה מורכבת שגם מצליחה לשמור על עניין אצל הצופה, כולם תסמינים של בימוי בעייתי שלא גובש מספיק.

כביש 40 דרום (בימוי: ישראל וינקלר ואלדד בוגנים) *מסלול פרינג'

כביש 40 הוא הכביש המחבר את מרכז מדינת ישראל לדרומה, את הערים לפריפריה את הכבישים המוארים לכבישים החשוכים. מסלולו של כביש 40 נושק לטווח טילי הקסאם הנורים מכיוון רצועת עזה. הסרט עוסק בחיים של תושבי עוטף עזה במהלך מבצע צבאי בחג החנוכה 2008-9. נפילות הקסאמים והאזעקות שהפכו לחלק מהשגרה היומיומית של התושבים בדרום מלווים ברקע שבעה ספורים אנושיים ומשפיעים עליהם בדרכים מגוונות. אלה שבעה סיפורי אהבה קטנים ו'שכוחי אל' של אנשים הממשיכים לחלום, לאהוב ולבלות ומתמודדים עם קונפליקטים אוניברסליים.

לפני שמתחילים את הדיון בסרט אי אפשר שלא קודם כל להתעכב על העובדה שצמד הבמאים ישראל וינקלר ואלדד בוגנים שלחו השנה שני סרטים להתמודד במסלול הפרינג' (מה שאומר ששליש מהסרטים במסלול הם שלהם, כיוון שהשנה מתחרים בו רק שישה). לכאורה, אקט לגיטימי, ישנם הרבה יוצרים בהיסטוריה של הקולנוע שפעלו בקצב כזה ולא היתה לו השפעה על איכות יצירתם (גודאר, פסבינדר, ברגמן, אלטמן בשנים מסוימות). אבל כשרואים את שני הסרטים הספציפיים שוינקלר ובוגנים הגישו השנה לתחרות, אי אפשר שלא להרגיש שמדובר בחלטורה, וההגשה שלהם (אם לא ההפקה שלהם מלכתחילה כפיצ'רים) נעשתה בשיטת מצליח. על סרטם השני קבלת שבת אני אתעכב בביקורת עליו, אבל כבר כאן ישנה הרגשה של תפירה של כמה סרטים קצרים לסרט ארוך אחד. יתכן שמראש הכוונה היתה ליצור סרט אפיזודיאלי, ולכן נבחר הפורמט שבו האלמנט המאחד בין הסיפורים הוא שכולם קורים בסביבתו של דרום כביש 40 שמחבר בין כמה ישובים בסביבת עוטף עזה. גם כאן, לכאורה פורמט לגיטימי, אך העשייה, הו העשייה. להגיד שוינקלר ובוגנים מביימים בצורה סטודנטיאלית יהיה להעליב הרבה מאוד סרטי סטודנטים מהשנים האחרונות, שגם אם הם לא יצירות מופת, רובם עשויים ברמת ליטוש טכני והבנה של המדיום שגורמת לסרטיהם של וינקלר ובוגנים להיראות כמו סרטים ביתיים. מילא המשחק החובבני והדיאלוגים המביכים, אבל בוגנים לפחות יכל לבחור מישהו אחר שיצלם ויערוך את הסרט במקומו ויתן לו איזושהי רמה נאותה של עשייה. כשהבמאי חתום גם על הצילום והעריכה, ולא עושה אף אחד מהתפקידים האלה ברמה מינימלית של הבנה, ברור שמדובר בחלטורה, ברצון לעשות סרט בכל מחיר שאני בהחלט יכול להבין אותו, אבל אני לא חושב שהוא מכבד את מי שמשקיע מזמנו וצופה ביצירה. מה שמעניין הוא שדווקא הסרט הזה הוא המוצלח מבין השניים. מבין הקרעים של העשייה המרושלת אפשר לראות בתסריט של ורד כהן וישראל וינקלר כמה סיטואציות מעניינות, כמו ילד שמגלה נטיות טרנסג'נדריות ומדבר אל עצמו בלשון נקבה ומולו אב גברי ועממי שלא ממש מבין איך להתמודד עם זה למרות שהוא בהחלט מנסה. גם יש כמה אפיזודות רומנטיות בסרט בין בני נוער שמצליחות לרגעים לתפוס משהו מהתום, חוסר הביטחון וההתרגשות של אהבות ראשונות, והם מהווים את הרגעים היפים בסרט שכל רגע מאיים לקרוס לתוך חוסר קוהרנטיות של עשייה חובבנית.

למה עזבתני (בימוי: הדר מורג)

נער דחוי משולי החברה, מגלה גבר זר ומנוכר, פרש בודד החולש על סמטאותיה של עיר מטונפת. בדבקות עיקשת מכניס עצמו הנער תחת כנפיו. בתוך מאבקם של השניים לשליטה עצמית, ניסיונותיהם לריסון עצמי יוצאים מכלל משליטה.

אני חייב להתוודות, הסרט הזה גרם לי לתגובה כה עזה של שנאה וסלידה, בשילוב חוסר עניין ואף סבל של ממש בעת הצפייה, שחלקים מפיתולי העלילה (המעטה) שבו פיספסתי. כשהשלמתי בעזרת אחרים את מה שפיספסתי הבנתי שאולי הייתי שונא אותו אף יותר, אבל עדיין יש לי תחושה שאני לא לגמרי כשיר לבקר את היצירה. לכן מה שאציע כאן הוא יותר תגובה אינסטינקטיבית שלי כצופה יחיד מאשר הבעת דעה מלומדת. בדומה לסרטה הקצר של מורג שתיקה (שהתקבל לפסטיבל קאן ב-2008), שבו כמרומז משמו משורטטת ללא הרבה מילים מערכת יחסים בין דמות צעירה לגבר מבוגר, גם כאן אנו מתבוננים ברצף של סצנות כמעט נטולות דיאלוגים בקשר בין נער ערבי שעובד במפעל ובין גבר מבוגר שעובד איתו ומתפתח ביניהם קשר. בתחילה אנו רואים את השיגרה של חיי הנער ברצף ארוך של סצנות כמעט בלתי נגמרות של עבודה ושיטוט, כשככל שהסרט מתקדם הן מופרות בידי רגעים של אלימות ופרוורסיה. אני לא רוצה שישתמע כאילו יש לי משהו נגד אלימות ופרוורסיה בקולנוע (להפך), אבל הסגנון המונוטוני וחסר התחכום של הסרט כה זיגג את עיני וכה הקהה את מוחי, שכבר לא יכולתי לחוש כלום כשהרגעים האלה הגיעו, ולעתים כאמור נפשי כל כך נדדה שאפילו לא שמתי לב אליהם. ישנו גבול דק בין יצירת שגרה קולנועית ואווירה אקזיסטנציאליסטית של חוסר משמעות ושיממון, ובין יצירת סרט שבעצמו מרגיש חסר משמעות ומשמים. הקו שמסמן את הגבול הזה הוא כישרון ורגישות אמנותית, ואני חייב לומר שאני מאמין שאם היו כאלה בסרט, הייתי מרגיש בהם, אפילו מבעד לעיני המצועפות מניכור. מה שכן, כמות השנאה והסלידה שהסרט עורר בי כלפי הסגנון שלו גרם לי לחשוב שאולי יש בו ערך מסוים. אין ספק שמורג הולכת עד הסוף עם הסגנון הזה בלי להתחשב כלל בצופים, וזו תכונה שאני מעריך באמנות, בוודאי על רקע הדרישה האינסופית של יוצרי קולנוע להתחשב בקהלם. השאלה היא באיזה מחיר זה נעשה כאן, ולשם מה?

קטגוריות בולטות: עיצוב פסקול (אורן רביב, נין חזן, יונתן אנגלנדר וגיל תורן): אני לא בטוח כמה אני באמת מעריך את העבודה שלהם כאן, כמו שהיא פשוט הלמה בי בעוצמה שאני לא יכול להכחיש, שהמשיכה איתי גם ביציאה מהסרט. העולם הקולי שמעצבי הפסקול יצרו בסרט הוא כה דומיננטי, גם ברמת הווליום, שאני מרגיש סוג של הערכה אליו, גם אם אני לא לגמרי בטוח שהשימוש בו היה מוצדק (כל האינסטינקטים שלי אומרים שלא).

קטגוריות בעייתיות: בימוי (הדר מורג): האם נראתה אי פעם בקולנוע הישראלי דוגמה כה מובהקת למנייריזם ארטהאוסי? כבר נעשו בקולנוע הישראלי סרטים שדומים ללמה עזבתני בנושא ובאסתטיקה (המשוטט של אבישי סיון או התפרקות של נינה מנקס למשל), אבל הם נראים כמו סרטים של שפילברג בהשוואה לכאן. מורג לוקחת כל קלישאה על קולנוע אמנותי – שתיקות, שוטים ארוכים, סטיות מיניות, פטישיזציה של סבל, הקבלות דתיות – ומקצינה אותן, עד שנראה שהסרט מורכב רק מזיקוק שלהן, כסרט שיש בו רק מבע וכל שביב של עלילה או דמויות נסחטו החוצה (מורג בכל זאת בחרה לעשות סרט נרטיבי ולא אקספירמנטלי במוצהר, ולכן אני מציין את היעדרותם בביקורת, לא מתוך אמונה שהם קריטיים לכל יצירה קולנועית). אך כאן רואים את הסרט במערומיו, כי גם אם אני מודה שהנושאים שהסרט עוסק בהם חמקו ממני, הריקנות של הסגנון הכו בי ברמה חושית אינסטינקטיבית כמו כלב שמריח סכנה מתקרבת. ייתכן שמדובר בסרט חזק, עבור אלה שהצליחו להסתנכרן אליו, אבל אין לי שום ספק בכך שהבימוי שלו הוא מנייריזם מהסוג העקר ביותר, שאינו משדר שביב של אמת אמנותית, שהיא מעין איכות טרנצנדנטלית שאפשר להרגיש בה, שגורמת לך לחוש שבכל זאת מדובר בבמאי בעל חזון, גם כשאתה לא מסכים איתו. בסרט הזה האיכות הזאת נעדרת לחלוטין בעיני. 

מה כבר יכול לקרות? (בימוי: אופיר לובל)

שני צעירים שאיבדו את עבודתם ושקועים בחובות ובקשיי היום יום המאפיינים את המציאות הישראלית, מוצאים בערב קסום אחד פרס של מליון שקלים. הם מרגישים שקיבלו הזדמנות לשנות את חייהם מלאי האכזבות לחיים של הצלחה ועשיית טוב. אולם ברגע הראשון שנכנס הכסף לתוך החברות שלהם, הם עומדים במבחן אישי ומנטלי כנגד העולם והכל מסתבך…

הקולנוע הישראלי מסמן וי על עוד ז'אנר שלא נעשה בו קודם – קומדיית הסטלנים, או קומדיית צמד הטמבלים. הנוסחה מוכרת לנו מעשרות קומדיות אמריקאיות של שלושים השנה האחרונות – האחים בלוז, ביל וטד, ציץ' וצ'ונגביוויס ובאטהד, הרולד וקומר, עולמו של ויין, קווין ופרי, טיפשים בלי הפסקה, אחי, איפה האוטו שלי?, ג'יי ובוב השקט, הרשימה נמשכת ונמשכת – לא תמיד הם סטלנים, אבל תמיד הם טמבלים. ותמיד קורות להם הרפתקאות, הרבה פעמים בשילוב פנטזיה ומד"ב כחלק מעולם קולנועי פרוע וחסר עכבות בשירות הקומדיה. זה מעניין שהקולנוע בחר דווקא בנוסחה של שני לא יוצלחים שמסתבכים בהרפתקה בשביל לשלב קומדיה עם ערכי הפקה גבוהים ואפקטים, אולי בשביל להקהות את הרצינות ששימוש באלמנטים האלה גורר. אז הנה, הצמד הקומי דובדבני וקובץ', שאחראי גם לסיטקום טלוויזיוני באותו שם, מגיע עכשיו לקולנוע, באדפטציה הראשונה של קומדיה טלוויזיונית למסך הישראלי מאז זוהי סדום (גם הסדרה של דובדבני וקובץ' שודרה בקשת, אבל מאחורי הסרט הזה דווקא לא עומד המנגנון המשומן והאימתני של קשת, שזה דווקא דבר טוב). אופיר לובל (במאי מערכונים בארץ נהדרת והבחור השלישי משלישיית פרוזאק, זה שלא נהיה שחקן) שכתב יחד איתם וביים את הסדרה אחראי גם כאן על אותם תפקידים. אני חייב להודות, כחובב קומדיה, אני לא מת על הצמד הזה או על הסדרה שלהם (למרות שהיא בטוח פחות גרועה מגבוה וגרינבאום, שאיתם התבלבלתי בהתחלה). יש בהם משהו שלא לגמרי עובד – הם לא זכירים מספיק, לא אקצנטריים מספיק, לא מעוררי אהדה מספיק, וגם לא מצחיקים מספיק, למרות שזה כבר פונקציה של כתיבה. והכתיבה בסרט דווקא מוצלחת יותר מהממוצע הרגיל שלהם. קודם כל, יש כאן אינספור המצאות ופיתולי עלילה, שגם אם רבים מהן מושאלות מהסרטים שציינתי קודם, הם עדיין מקוריים מספיק באדפטציה שלהם לישראל (יצויינו במיוחד לטובה חבורת הגיקים של שר הטבעות). גם רמי הויברגר בתפקיד הנבל לגמרי משדרג את הסרט (וגם עופר שכטר בתפקיד מעצבן בכוונה קצת מלגלג על האמריקניזציה של הפרברים בישראל). בסך הכל מדובר בקומדיה סבירה למדי, שגם אם בשלב מסוים קצת מתישה, אף פעם לא לוקחת את העלילה שלה יותר מדי ברצינות ומקפידה לשמור על מינון גבוה של גאגים ופאנצ'ים לכל אורכה. אם הצמד שמוביל אותה היה רק טיפה יותר מוצלח והפאנצ'ים טיפה יותר מצחיקים, יתכן שגם השנה היתה לנו קומדיה טובה לרפואה.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (רמי הויברגר ועופר שכטר): כאמור, הויברגר ושכטר גונבים את ההצגה, הראשון בתפקיד פקח מהגיהנום שמתאים כמו כפפה ליד של הויברגר בעל הכישרון הקומי המוכח, שהסרט גם מקפיד לא להשאיר כנבל סטנדרטי ולהעיז גם להתעלל בו פיזית ונפשית, וממולו עופר שכטר כוונאבי ראפר לבנבן ועשיר (וישראלי) מצליח איכשהו לא לעצבן דווקא בתפקיד המעצבן האולטימטיבי.

מלחמת 90 הדקות (בימוי: אייל חלפון)

חברים, נמצא פתרון לסכסוך הישראלי – פלסטיני. פתרון מוסכם על שני הצדדים. פתרון שיביא קץ למחלוקות ושפיכות הדמים. אחרי מאה שנות עימות, ורגע לפני פרוץ גל איבה חדש איום מקודמיו, מחליטים מנהיגי שני הצדדים – ראש ממשלת ישראל וראש הרשות הפלשתינית – שיש רק פתרון הגיוני אחד: משחק כדורגל. מי שמנצח, יישאר כאן. מי שמפסיד, עוזב. לתמיד. ובלי שום טענות והתבכיינויות. "מלחמת 90 הדקות" הוא סרט תיעודי פיקטיבי, שעוקב באדיקות כמו עיתונאית, אחרי הדרמה בדרך להכרעה בדרום פורטוגל.

מכל הנסיונות לקומדיה שנעשו השנה, זהו הכושל ביותר. אמנם מדובר בקומדיה מעודנת הרבה יותר נניח ממה כבר יכול לקרות? או אני לא מאמין, אני רובוט! (אתם יכולים כבר לראות מזה שאין לה סימן פיסוק בכותרת), והכיוון פה הוא יותר סאטירי ואבסורדי מאשר פאנצ'ים ישירים, אבל העידון הזה לא עוזר לסרט, שמילא שהוא לא מצחיק, אבל הוא גם מאוד, מאוד לא מעניין. זהו סרטו הראשון מזה עשור של אייל חלפון (בעבר יקיר האקדמיה וזוכה פעמיים בפרס הסרט הטוב ביותר, על קרקס פלשתינה ואיזה מקום נפלא), ונראה שבזמן שעבר תעשיית הקולנוע השתנתה מאוד בשביל הקולנוע של חלפון. חייבים לומר שגם בלי קשר לשינויי הזמן, יש פה בעיקר תסריט לא מוצלח קולנועית (שמבוסס על ספרו של איתי מאירסון) ומבחינת שפה קולנועית דווקא יש כאן ניסיון לעידכון לרוח הזמן בדמות פורמט של סרט מוקומנטרי, שבו כל הדמויות פונות למצלמה שכביכול שייכת לצוות התיעוד שעוקב אחרי ההכנות למשחק הכדורגל הגורלי שיכריע את גורל הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הבעיה היא שמה שהתסריט עושה עם הפורמט הזה, זה רצף של מונולוגים למצלמה או דיאלוגים (לרוב ויכוחים) בין שתי דמויות (לרוב ראשי ההתאחדויות של ישראל ופלסטין, בגילומם של משה איבגי ונורמן עיסא, שכישרונם הניכר בעיקר מתבזבז כאן). למעשה הסרט כולו הוא אקספוזיציה אחת ארוכה, כשהרגע הדרמטי באמת, קרי אותו משחק, ממאן לבוא. אני מבין את הניסיון של הסרט להפוך את הסיטואציה המופרכת שבבסיסו לאמינה בעזרת תיאור מדוקדק של כל השלבים הבירוקרטיים, מאבקי האגו והסקנדלים התקשורתיים שמלווים אותו, אך כל הסצנות האלה בסופו של דבר באמת נראות כמו גירסה של 90 דקות ל"חדשות הספורט", כלומר מבט מבחוץ שאף פעם לא באמת נכנס לתוך הדינמיקה הפנימית של המצב או של הדמויות שלו (למרות כמה נסיונות כאלה, בעיקר בשתיים או שלוש סצנות יפות בין איבגי ועיסא, כשהם לא מול עיתונאים). גם החצים הסאטיריים לא ממש עובדים, ואם היה ניסיון להראות את האבסורדיות של הסכסוך זה בסדר, כבר קיבלנו את המברק בנושא.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (אייל חלפון): שילוב של תסריט בעייתי ובימוי שלא עושה שום דבר מעניין עם הפורמט שבחר לעצמו הופכים את הסרט הזה למשעמם יותר ממשחק אימון של נבחרת ישראל, או פלסטין.

מסווג חריג (בימוי: בועז ארמוני)

מתן, חייל בצה"ל, יוצא יחד עם קבוצת חיילים לשבוע שמירות בבסיס מרוחק בצפון הארץ. לא מספיק שהוא מפחד, מבואס, ומתגעגע לאמא, החיילים האחרים דואגים למרר את חייו. במהלך השבוע, יגלו מתן והחיילים, כי דברים מוזרים מתרחשים בבסיס, וכי מהשבוע הזה – לא בטוח שיצאו בחיים.

במשך יותר מחצי סרט חשבתי שהיתה פה הברקה – לשווק כקומדיית אימה צה"לית סרט שהוא למעשה יותר דומה לאח של דריקס (המצוין) בעיסוק שלו במלחמת התרבויות בחברה הישראלית כפי שהוא משתקף דרך סיפורו של חייל אשכנזי וחנון שנקלע לקבוצת חיילים מזרחים ומאצ'ואיסטים שמהם הוא סולד, ושחוסר הרצון שלו לשתף איתם פעולה מוביל אותו להיות אפילו יותר מוקצה ושנוא. ייתכן אפילו שיש משהו טיפה גזעני (שלא בכוונה, אני בטוח) במבט המלגלג של הסרט על קבוצת החיילים העממים ממוצא מזרחי (והקצין הרוסי שמשתף איתם פעולה), אבל לזכותו של הסרט יאמר שהוא בונה כל אחד ואחד מהם כדמות ספציפית ועם אופי, ולא כמקשה אחת של בריונים. אבל אז קצת אחרי אמצעו הסרט אכן הופך לסוג של סרט אימה (יותר מכיוון המותחן הפסיכולוגי ופחות מז'אנר האימה הגראפית) ואז גם נוצרת הקבלה די מתוחכמת בין האימה שכל איש מופנם (אם אתם קוראים מבקרי קולנוע או רואים סרטי אימה ישראליים כנראה שאתם גם שייכים למחנה הזה) שמגיע לצה"ל ודאי זוכר, ובין האימה שהופכת לממשית בסרט. הבעיה היא שהחלק השני הרבה פחות מוצלח. קודם כל, הדינמיקה החברתית שאחראית למתח ולדרמה עד לאותו רגע בסרט די נעלמת והדמויות הופכות להיות מבודדות יותר, ודבר שני, האימה לא מספיק מפחידה וסיפור הרקע של הבסיס לא מספיק מעניין. בשנה שעברה אפס ביחסי אנוש הראה שצה"ל הוא מקום מספיק אבסורדי בפני עצמו וצריך רק מידה קטנה של נסיקה לתחום הפנטזיה בשביל לחשוף את האבסורד והאימה האלה. הנטישה של מסווג חריג את התחום הפסיכולוגי לטובת האימה אולי גורמת לו להיראות פחות נוסחתי ויותר מבדר ורענן, אבל היא די בוגדת בכל מה שהוא בנה עד לאותו רגע, עבור מערכה אחרונה די פושרת.

קטגוריות בולטות: ליהוק (קרן אלרום): העובדה שכל אחד מהחיילים הוא דמות בפני עצמה היא פונקציה לא רק של התסריט והבימוי אלא גם של הליהוק המדויק שמצא טיפוסים שקל לראות אותם ביחד אבל הם גם מספיק נבדלים אחד מהשני; שחקן ראשי (איתי זבולון): איתי "יניר האחמ"ש" זבולון מוכיח שהוא לא רק שחקן קומי (ומוזיקאי) טוב, אלא גם שחקן דרמטי לא רע בכלל, ומתאים לדמות החנון המפוחד והנוירוטי כמו כפפה ליד, ביחוד בזכות סגנון הדיבור שאימץ לעצמו, והאנרגיה שמוסיפה לדמות נדבך של עקשנות וטירוף שהופכים אותו מסתם דמות פתטית למישהו שמצפים לראות מתי הוא ישבר וינקט פעולה.

מרחק ארבעה ימים משתי שנות אור (בימוי: משה זאבי)

ארנון, חוקר פרטי מטעם חברת גז היוזמת להרחיב את קידוחיה אל מתחת למתחם מצפה הכוכבים שבמצפה רמון, נשלח למקום להיפגש עם אם הבית, הרוקחת ד"ר נאוה פרנקל, אלמנתו של האסטרונום המייסד, אשר אושפז בנסיבות מסתוריות במחלקה סגורה, והתאבד לפני 40 שנה. האלמנה נחשדה ונחקרה בזמנו בחשד להרעלתו. במקום לפגוש את אם הבית, פוגש החוקר הפרטי את בנותיה, ונשאב בעצמו אל מעגל "הטירוף" הפוקד את המקום. הסרט עוסק בגבולות שבין אי-שפיות לנורמליות, ובין דמיון ומציאות. 

לסרט הזה חשבתי שבאתי מוכן מראש. ההיכרות עם סרטו הקודם של זאבי, אישיותו, והטריילר של הסרט (שרץ בסינמטק לפני כמה זמן והסרט גם הוקרן בו בהקרנות סדירות), גרמו לי לצפות לביזאר. חשבתי שיש כאן פוטנציאל לקאלט מסוג סרטיו של אד ווד שבו שום בחירה קולנועית היא לא נכונה, אבל בעצם שבירת כל חוקי הקולנוע (שלא בכוונה) וכושר הההמצאה של העלילה המופרכת בכוונה (הובטחו חייזרים ומטורפים), ישנה הנאה גדולה (אני מאלה שאוהבים את הטרמפיסט לא בגלל שכיף לצחוק עליו אלא בגלל הסיבות שעכשיו ציינתי). אבל עדיין התאכזבתי. נתחיל מהדברים הטובים – דיאלוגים מופרכים, חוסר כבוד לקונטיניואיטי או חוקי הצילום והעריכה הקלאסיים – יש. דמויות פסיכיות שמנותקות מהמציאות ומשוחקות בצורה קאמפית (לא בטוח שבכוונה) – יש. וכשהבמאי זאבי נכנס לסרט בתפקיד חוקר פרטי – חייבים להודות שיש לו מעין סטאר קווליטי אאוטסיידרי שכזה, שמתאים לדמות. אבל כפי שציינתי, אחד הדברים שמצפים לו מסרט כזה הוא גם כושר המצאה, ואת זה אין כאן. למעשה, רוב הסרט מורכב משיחות בין זאבי ובין הנשים הלא בריאות נפשית שהוא פוגש במצפה הכוכבים אליו הוא נשלח, שיחות בלתי נגמרות ולרוב משמימות, שאחרי שמיצו את המופרכות הבסיסית שלהן, נותרות די סטטיות. עליהן זאבי מלביש שטיח של מוסיקה קלאסית בלתי נגמרת בפסקול, ומהר מאוד הסרט נהיה מפרך לצפיה, אולי בגלל שנראה שהוא מצפה שגם נעקוב בעניין אחרי הקונספירציה המופרכת שהוא מגולל באמצעות הדיאלוגים. אז כן, גם כשמצפים לסרט גרוע, אפשר להתאכזב.

נדיה – שם זמני (בימוי: טובה אשר)

מאיה גולדווסר, כוראוגרפית מצליחה החולקת את חייה עם יואב ושני ילדיהם, היא אישה החיה בזהות בדויה. היא נולדה כנדיה קאביר, בת למשפחה מוסלמית. בחלוף 20 שנה, עברה מתעורר לחיים. יואב מבחין כי משהו מטלטל את חייה. הוא חושף את זהותה, בידיעה כי שום דבר לא ישוב להיות כפי שהיה, החיים בבית נראים בלתי אפשריים. האם יכול אדם לברוא עצמו מחדש מבלי להתמודד עם השלכות עברו, וכאשר שולח העבר זרועותיו, האם ניתן להכיל את שתי הזהויות יחדיו מבלי שתקרוס המערכת כולה?

כשהסרט הזה זכה בפרס פורום המבקרים בפסטיבל ירושלים הייתי מופתע. מה ראו שם שאני פיספסתי? גם אם יכולתי להעריך ברמה טכנית את הסרט, משהו בו נותר לכל אורך הדרך אטום ולאקוני, וההסבר הקל יהיה לומר שזה בגלל שגם הגיבורה שלו היא כזאת, אבל זה לא הסבר מוצלח אם זה פוגע בסרט. נדיה – שם זמני הוא סרט הביכורים של העורכת הותיקה והמוערכת טובה אשר (נועה בת 17, מאחורי הסורגים, בר 51, נישואין פיקטיביים), אחותה של העורכת הותיקה והמוערכת לא פחות ערה לפיד, ודודתו של הבמאי נדב לפיד (הגננת, השוטר). רבים דיברו על כך שנראה שאשר השאילה לא מעט מהסגנון של אחיינה, ואכן, למרות שאין בו את אותה גודאריות אירונית ודיאלקטית של סרטיו, יש בו את אותו מבט מרוחק ואסתטי, שמסתמך על צילום מאוד אירופאי ברוחו של צילום בלונג שוטים ובצבעים אפרוריים ועריכה לאקונית שחותכת בין רגע אחד של שיגרה לשני. לזכותה של אשר יאמר שגם בסגנון הזה היא משתמשת בצורה מאופקת ולא בולטת מדי, כך שלמרות הקלות שבה הוא יכול להיגרר למנייריסטיות היא מצליחה רוב הזמן להימנע ממנה. לאשר בכל זאת יש סיפור שהיא רוצה להעביר ודמות שהיא רוצה להציג, והיא של פלסטינית שלאחר שהצטרפה לתא טרור וברחה ללונדון, נאלצת לעזוב את מקום מפלטה ולחזור לארץ בזהות בדויה של ישראלית, אותה היא מאמצת למשך עשרים שנה שבה היא בנתה לעצמה כישראלית לכל דבר חיים מקצועיים ומשפחה, שמהם היא מסתירה את עברה. הסיטואציה הדי מדהימה הזאת מטופלת באותו סגנון קר ומרוחק, שאמנם תואם את הגיבורה שנאלצת להדחיק במשך כל רגע בחייה את עברה (ולסרב לדבר על פוליטיקה), אבל מונע מהסיטואציה להגשים את הפוטנציאל הדרמטי שבה. גם הליכה לכיוון הריאליזם של תיאור חיי השגרה היה יכול להיות תחליף מספק, אבל הסגנון האירופאי של אשר מציע רק מראית עין של ריאליזם, שאינו באמת מגובה בפרטים ספציפיים מספיק או בדמויות וקונפליקטים שאינם קלישאות שיקיפו אותה. בסופו של דבר הסרט מציע חוויה קלינית למדי שאינה באמת מגובה באמירה קולנועית, פוליטית או פסיכולוגית מקורית במיוחד (בניגוד לסיטואציה הדרמטית הבסיסית), מה שמשאיר אותו כיצירה מפוספסת שאולי ראויה להערכה מסוימת, אך גם ללא מעט ביקורת.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (נטע שפיגלמן): הייתי די בשוק כשגיליתי שאת נדיה הפלסטינית ואת נדיה/מאיה של 20 שנה מאוחר יותר מגלמת אותה שחקנית, גם בגלל שהן נראות כה שונה (מחמאות לעבודת האיפור של זיו קטנוב), וגם בגלל האנרגיה המאוד שונה בין נדיה הצעירה והתוססת ובין מאיה הכבויה והרצינית. שפיגלמן מגלמת את שתיהן בכישרון וטבעיות ומצליחה לגרום לשתיהן להיראות כדמויות חושבות ובעלות עולם פנימי עשיר שלסביבה אין גישה אליו.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (עודד לאופולד): לאופולד כל כך שחוק בתפקיד זכר האלפא הגברי, המושך, השקט והרציני, וכאן הסרט לא עושה עם הפרסונה הזאת שום דבר מעניין ואף נותן לו טוויסט צדקני כשהוא מגלה את האמת על אשתו, ליהוק עצלני לדמות שכתובה רע; בימוי (טובה אשר): יתכן שהבעיות של הסרט מתחילות כבר בתסריט, אבל הוא כל כך דליל שהבימוי הוא זה שקובע מהותית את הטון של הסרט, וגורם לניכור ולאטימות שבו להישאר על פני השטח, וכשהוא רוצה להתקרב יותר אל הדמות שבמרכזו הוא לא מצליח בגלל הסגנון הלא הולם שבחר לעצמו, שאמנם מעניק לו הילה של אמנותיות וחומרה, אבל לא יותר מזה.

סיפורי מעשיות של רבי נחמן (בימוי: צבי פישמן) *מסלול פרינג'

סיפורי אגדות מלאי קסם עם נסיכים, איכרים, שדים, ומלכים, שמתרחשים לפני כמאתיים שנים ברוסיה ואירופה. מלאי השראה, שמחה, ושירה של רבי נחמן מברסלב. – הרפתקאה כיפית ומרוממת לכל הגילאים, לאומים, ואמונות. בכיכובו של יהודה ברקן בפעם הראשונה באנגלית.

כמות ההפקות החובבניות במסלול הפרינג' השנה אולי מסבירה מדוע סרטים רבים החליטו לברוח ממנו, ונדמה שמלבד צמד סרטיהם של ישראל וינקלר ואלדד בוגנים, זו היצירה הכי לא מקצועית שנראתה בתחרות. אמנם, זהו סרט חסידי דובר אנגלית שבו רק גברים משחקים (גם את תפקיד האישה) שכנראה מיועד למגזר הדתי או למטרות החזרה בתשובה, אבל אפילו ככזה הוא עשוי ברישול. אני לא בקיא בסיפורי המעשיות של ר' נחמן מברסלב, אבל גם דרך הפריזמה העקומה של הסרט הזה ניתן לראות שיש בהם כוח גם אם אני נרתע ממוסר ההשכל הדתי שלהם. הסיפור הראשון על הנסיך שחושב שהוא תרנגול הודו למשל מציג חסיד שבא לרפא את הנסיך, דרך זה שהוא מדבר איתו בשפתו, כלומר כמו תרנגול הודו (מסר די מהפכני שמקדים באיזו מאה וחצי את הגישה ההומניסטית לפסיכיאטריה של ר.ד. לאנג ודומיו). הסיפור השני והארוך ביותר שבסרט, הוא משל לא רע על שני חברים, אחד חכם ואחד תם, כשהחכם בעיקר סובל מחוכמתו והתם בסופו של דבר אף עולה עליו בחוכמה ואושר. מסר די פשטני שברגעים מסוימים גם מבטל בישירות את ערכי עידן ההארה, אבל שמקופל בתוך סיפור לא רע. הסיפורים האלה, וגם האחרים, מסופרים לרוב בעילגות, דרך משחק חובבני, קצב עריכה בעייתי, ומוזיקה חסידית (דווקא לא רעה). ישנם כמה רגעים שבהם נזרקת המצאה קולנועית או שתיים (למשל כשהנסיך שחושב שהוא תרנגול הודו מתחיל לרקוד טראנס על שולחן האוכל), אבל הימצאותם האקראית בעיקר מזכירה את חסרונם בכל שאר חלקי הסרט, שמספר את המעשיות בצורה די ישירה ואיורית, שלא מוסיפה להם דבר. גם יהודה ברקן בתפקיד המלך בשניים מהסיפורים לא מוסיף הרבה, ויותר עצוב לראות שאחד מבכירי הצלמים בעבר של הקולנוע הישראלי, חורחה גורביץ', נקלע לצילום היצירה החובבנית הזאת, שבה הוא לא ממש מצליח לבטא את כשרונו.

פטר השלישי (בימוי: טומי לנג) *מסלול פרינג'

זהו סיפורו של פטר, אלמן בן 65, שחקן תיאטרון שמעולם לא זכה לתפקיד ראשי. פטר מחליט לרוץ לכנסת על מנת לקבל פנסיה כחבר כנסת בעזרתה של אלונה, מלצרית בת 28, כותבת בלוגים מוכשרת. השניים מקימים את מפלגת האלמנים והאלמנות ויוצאים למסע בו שניהם יוצאים מבדידותם ונפתחים לעולמות חדשים הגורמים להם להשתחרר מהעבר.

כותרת המשנה של הסרט היא קומדיה רומנית, ואכן, הקומיות שלו והרומניות שלו די כובשים. לנג הוא יוצר די פורה שזהו כבר הפיצ'ר העלילתי השלישי שלו, ולאחר שלפני שלוש שנים טייארה שלו היה הסרט שהכי הערכתי בתחרות הפרינג' למרות הרישול המקצועי שלו, בזכות האנושיות הכובשת שלו, אותם תכונות בדיוק יכולתי למצוא גם כאן (רק עם יותר בדיחות ורומנים). לנג מביים את הסרט בסגנון פרינג'י מובהק – בלי יותר מדי תשומת לב לפרטים, לצילום, לעריכה או באופן כללי לשפת הקולנוע, וגם הדיאלוגים והמשחק עשויים ברמה די בסיסית, אם להשתמש במילים עדינות. אבל יש משהו בסגנון שלו שמזכיר מעין גירסת הום מייד של רוברט אלטמן – רגעים קטנים, אילתור של השחקנים שמתנהגים בטבעיות ודגש על הדינמיקות ביניהם, הימנעות מדרמות גדולות אך הנעה מתמדת של העלילה, ובעיקר תחושה פועמת של חיים שהמצלמה תופסת אותם באמצע התרחשותם ולא כסצנה שהועמדה במלאכותיות עבור המצלמה. אילולא הרישול המקצועי האימפקט של הסגנון הזה היה יכול להיות רב יותר, אבל מי שיצליח להסתכל מעבר לו יגלה סרט עם הרבה אהבת אדם ואנושיות, עם דמויות ספציפיות ומעוררות אהדה ומעין טוב לב שבו במקום הקונפליקטים והאפלה האנושית שראינו ברוב סרטי התחרות השנה, ישנו חום אנושי בין אנשים שבאמת אכפת להם אחד מהשני, גם כשהקשרים ביניהם רופפים או מסובכים. האנושיות הזאת כל כך נדירה בקולנוע העכשווי, שאני מרגיש צורך להריע לה גם כשהיא לא עשויה בשיא המקצועיות.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (רוברט הניג), שחקנית ראשית (דנה ידלין) ושחקן משנה (נתן נתנזון): כמו הסרט עצמו, גם שלושת השחקנים המרכזיים שבסרט מפצים על מעין חוסר ליטוש מקצועי בהופעה שלהם בעזרת המון חן ואנושיות כובשים. הניג מציג את אותו צ'ארם מופנם אך בשל שהציג כבר בטייארה, ידלין מקסימה בתור המלצרית המתוסבכת שעוברת לגור איתו (אך מנהלת איתו מערכת יחסים דמוית אב ובת במקום מערכת יחסים רומנטית צפויה), ונתנזון גונב את ההצגה בתפקיד כפול של צמד תאומים רומני (לאחד מבטא רומני כבד ומצחיק אך על גבול הגרוטסקי, לאחר לא), שאמנם עובד על הומור פשוט, אך אפקטיבי, ומשתמש בכישרון הקומי של נתנזון שלא נראה בקולנוע הישראלי בערך מאז סוף שנות השמונים.

קטגוריות בעייתיות: בימוי (טומי לנג), צילום (שוקי גוזיק), עריכה (אורי בן דב): בגלל חוסר ההקפדה הבסיסית של כל אחד מהם הסרט לא מצליח להתרומם מעל התחושה שמדובר בהפקת חובבים, וחבל.

פלאפל אטומי (בימוי: דרור שאול)

קומדיה של דרור שאול – שתי נערות מתבגרות מעיירות כור בישראל ואיראן, קושרות קשר חברות דרך האינטרנט בימים האחרונים לפני המלחמה, ויוצאות לקרב טכנולוגי במטרה למנוע שואה גרעינית.

זו ביקורת מאוד מוזרה לומר על קומדיה מטורפת שהיא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות, אבל הפיאסקו האטומי שהוא פלאפל אטומי כושל בדיוק בגלל הפער בין השאפתנות של ערכי ההפקה, ריבוי הדמויות וקוי העלילה והניסיון לאמירה חברתית-פוליטית על אחד הנושאים הכי נפיצים במציאות הישראלית – ובין הכישלון המוחלט שלו להצחיק. זה עצוב במיוחד כי המון זמן ציפיתי ששאול יחזור לתחום הקומדיה. כן, אני אחד מאלה שאפילו צחקו בסימה וקנין מכשפה וחושב ששאול הוא אחד הכותבים הקומיים המוצלחים בקולנוע הישראלי. או לפחות כך חשבתי עד הסרט הזה. פלאפל אטומי כל כך כושל בכל כוונה שלו שהוא גורם לסרט בינוני כמו כידון מלפני שנתיים להיראות כיצירת מופת לעומתו. שני הסרטים עוסקים בקבינט ביטחוני שנאלץ להחליט החלטות הרות גורל (והדמויות בשני הסרטים מעוצבות בערך לפי אותם השטאנצים), ובפעולות בשטח שמובילות לרצף של אירועים עתירי פעולה ומתח. אבל אם בכידון היו כמה בדיחות טובות וקצב לא רע לסרט, כאן כמעט אף בדיחה לא עובדת, והמבנה של הסרט כל כך מבולגן שהוא קורס לתוך חוסר עניין. אף קו עלילה לא מצליח להחזיק עניין, והדמויות של הגרמני והניו-זילנדי לא רק תפלות אלא גם מעוררות תחושת סלידה של אופורטוניזם שנועד לקסום לקרנות שתמכו בסרט שהגיעו מהמדינות הללו. בכלל, נדמה שהבהמיות והוולגריות, שעליהם שאול ליגלג בכישרון בסרטיו הקודמים, נחשפים כעת אצל הבמאי עצמו, בתוספת גם טעם לוואי עדין של גזענות (מדוע למשל מלי לוי צריכה לצעוק "קולולולו" כשהיא מגיעה לאורגזמה? מילא אם זה היה מצחיק). הסרט אפילו מבזבז שחקנים קומיים מוכשרים כמו יוסי מרשק ושי אביבי (שגם בכידון קיבל דמות מעניינת יותר). נראה שהסרט מנסה לומר גם משהו על המתיחות בין ישראל ואיראן והדרך בה הממשל מתמרן את אזרחי שתי המדינות שהיו יכולים להסתדר ביניהם אלמלא השלטונות, אבל אין שום שיניים למסר (הדי בסיסי כשלעצמו) הזה כשהוא מוגש בצורה כל כך עילגת וקלישאתית.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (דרור שאול): מילא תסריט קומי שאין בו כמעט בדיחה אחת טובה לרפואה, אבל הבימוי הבומבסטי והמבולגן של הסרט הוא זה שקובר אותו לחלוטין, כשהוא מנסה לגרום לצופה לעקוב אחר עלילת פעולה מסועפת ומורכבת שלא באמת מעוררת עניין ומבויימת בווליום מחריש אוזניים וקקופוני.

פעם הייתה ילדה (בימוי: נטלי קפלן) *מסלול פרינג'

חייה של נועה נעים בתחום צר בין פחד ממחלה קשה, בדידות ואובדן של היכולת לישון. אישה ילדה אבודה, שמוכנה לעשות הכל כדי לזכות ולו לרגע במבט אוהב או במגע…

זה אולי הסרט שמגלם בצורה המובהקת ביותר את הקולנוע הנשי השנה – אישי, מופנם, אאוטסיידרי, שלא מבקש להסביר את דמויותיו אלא להתבונן עליהם מרחוק. ואכן הדבר המרתק ביותר בסרט היא הדמות הראשית שלו (בגילומה המתמסר והראוי להערכה של ליאת גליק) שהיא אישה בוגרת שכבר קמטים מופיעים בפניה אבל עדיין עולה לאוטובוס עם כרטיסיית נוער, שהאטימות שלה נראית לפרקים כלקות נפשית ולעתים כלקות שכלית, ושהמיניות שלה לא ברורה (היא הולכת לרוב עם טרנינג לא נשיים, מסתכלת בעניין על הנשים העירומות שסביבה במלתחות, ואת יחסי המין בסרט היא מקיימת עם גברים, אך גם בהם היא לא נראית נלהבת במיוחד). כל הסרט נסוב סביב הניסיון לפצח את הדמות האניגמטית הזאת, ובהתבוננות על שיגרת יומה, ששום דבר משמעותי לא קורה בה, אך לאט לאט היא יוצרת קשרים עם שני גברים שסביבה – האחד הוא שכן שאיתו היא ישנה בשביל לעזור לשניהם עם בעיות השינה שלהם (אותו מגלם עודד לאופולד בשבירה מרעננת של דמות המאצ'ו שלו לטובת דמות יותר פגיעה ותלושה), והשני רופא מבוגר (אלי דנקר, גם הוא לא רע) שאותו היא מנסה לפתות. יש משהו בהתבוננות הזאת ובדמות הייחודית הזאת ששומרים על עניין גם כשהסרט לא באמת מתפתח לאפיקים מסעירים, אבל בסופו של דבר כשהסרט נגמר ישנה תחושה של סתמיות, שבה נראה שבניסיון לשרטט תחושה של חוסר משמעות ואטימות, נוצר סרט חסר משקל של ממש ומנוכר, שנדמה שלא רק שהוא לא מציע תשובות, הוא גם לא מציע תובנות.

ציפורי חול (בימוי: אמיר י. וולף)

גופת גבר כבן 80 ששלושה פצעי דקירה מעטרים את חזהו ומספר מקועקע על אמת ידו, מתגלית בנחל הירקון בת"א. אמנון, בלש המשטרה, דור שני לשואה, מקבל את התיק בחוסר רצון. מרגע זה העלילה תנוע בין הווה לעבר, בין השתלשלות החקירה לסיפורו של הנרצח והאירועים שקדמו למותו.

זה היה הסרט שבו היו לי הרבה חילוקי דעות עם עמיתיי – רובם אהבו אותו, חלק אפילו חשבו שהוא המוצלח ביותר בתחרות, ואני לעומתם חשבתי שהוא די פושר. סרטו של וולף הוא ערבוביה של ז'אנרים וסגנונות – מותחן בלשי (שמסופר בקפיצות לא-ליניאריות), קומדיה שחורה, דרמה על ניצולי שואה ואפילו מחווה לקולנוע של אברהם הפנר (לו מוקדש הסרט, ואווירתו המאוד אשכנזית מזכירה את סרטיו דודה קלרה ובמיוחד את אהבתה האחרונה של לורה אדלר). הבעיה היא שלא חשבתי שאף אחד מהסגנונות האלה מבוצע מספיק טוב. נראה שוולף יודע קולנוע – הוא שותל בסרט המון רפרנסים קולנועיים, מספר את העלילה שלו בצורה קולחת, ומוציא מהשחקנים המבוגרים שלו תצוגות משחק נהדרות (בעיקר כשהם נדרשים להיות קומיים). הבעיה היא שעלילת המתח מיותרת, הקומדיה לפרקים עובדת ולפרקים לא, הרפרנסים לא מוסיפים משקל אמיתי לסרט והעיסוק בדרך בה אפילו להיות ניצול שואה נהיה סמל סטטוס נחשק הוא מעניין, אבל לא מעמיק. הסרט נסמך יותר מדי על קלישאות (בעיקר בדיאלוגים, כשהם לא מנסים להצחיק) וגם אם הוא עושה זאת בצורה מודעת לעצמה, זה לא הופך אותן לצפויות פחות. הטון של הסרט כבד מדי עבור קומדיה (למשל באופי הצילום והעריכה) ולא מהודק מספיק בשביל עלילת מתח בלשית, וכך הסרט, שאינו חסר מעלות, יצא קירח להרגשתי מכאן ומכאן בנסיון שלו לערבב את ההשפעות האלה לכדי יצירה מגובשת אחת.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (עודד תאומי) ושחקנית משנה (דבורה קידר): בתוך הקאסט המרשים של הסרט מתבלטים עודד תאומי שבתפקיד הראשי מביא ממזריות בשילוב של צ'ארם מיושן וג'נטלמני שבעזרתו הוא מצליח להקסים ולרמות את הנשים שבסרט, ומולו דבורה קידר בתפקיד קומי לחלוטין שנראה כמו מחווה לשדרות סאנסט ובו היא מספקת את הרגעים הקומיים והשחורים ביותר בסרט, ומגישה אותם באירוניה אכזרית (ופולנית) מושלמת. גם גילה אלמגור ומרים זוהר עושות תפקידים לא רעים אבל אולי יש לי רתיעה אינסטינקטיבית מדיוות; ליהוק (דידי לובצקי): הקאסט המרשים הוא המעלה העיקרית של הסרט, וזה נכון גם לגבי הדמויות הראשיות וגם לגבי הדמויות השוליות יותר, שרובן שייכות לאותו עולם אשכנזי הולך ונעלם שהסרט מיטיב לתאר.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אמיר י. וולף, יצחק וולף ואורלי רובינשטיין-קצפ): למרות כמה בדיחות לא רעות (ובניית הדמויות הנהדרות של תאומי וקידר) הסרט עמוס בקלישאות ברמת העלילה ושאר הדמויות, ובדיאלוגים שכתובים בצורה נוסחתית אפילו עבור סרט ז'אנר שמודע להיותו בנוי מקלישאות. הפנר לא היה נותן לזה לעבור.

קאפו בירושלים (בימוי: אורי ברבש)

1946. שני ניצולים מאושוויץ מגיעים לירושלים. ברונו, רופא ושרה, פסנתרנית. בעיר נפוצה שמועה שברונו היה קאפו שהתעלל באסירים היהודיים. ברונו נאבק על שמו הטוב, ועל העקרונות שלפיהם נהג. ספק מתעורר גם בליבה של שרה המנסה לתמוך בו. עם פרוץ מלחמת 48, הוא מתגייס ונשלח לקרב על רמת רחל הבוערת ממנו לא שב. לפני הקרב הוא עורך חשבון נפש על מעשיו באושוויץ. ב- 1950, בירושלים המלקקת את פצעי המלחמה, בימי צנע קשים, כאשר ניצולי שואה רבים נקלטים בה, עורכים שרה אשתו, יחד עם אוהביו ושונאיו, את חשבון הנפש שלהם.

כבר אמרתי בפתיחה שזו לא היתה שנה טובה לבמאים הותיקים בקולנוע הישראלי, ואין סרט שיותר מסמל זאת מהסרט הזה. גם כאן כמו אצל אייל חלפון, נראה שברבש ניסה לרענן את סגנונו, ויחד עם התסריטאי הותיק מוטי לרנר השתמש בפורמט של דיבור ישיר למצלמה של הדמויות כשהן בלוקיישנים שבהם הם פועלים. אני מבין את הצורך של לרנר, אשף הדוקודרמה הישראלית (קו 300משפט קסטנראגוז, רובם בבימוי ברבש) למצוא דרך חדשה להעביר את הסיפור האמיתי של הקאפו שעלה לישראל, לכדי סרט קולנוע אבל בלי לחזור שוב לדרמה טלוויזיונית סטנדרטית. אבל הניסיון הזה, שבו הדמויות בעיקר מספרות וכמעט לא מתקשרות אחת עם השניה, נידון מראש לכישלון. מה שאנחנו מקבלים הוא בעיקר רצף של אקספוזיציות, רצף של אנשים שמספרים על העבר בצורה יבשה וחסרת עניין. יתכן אגב שפורמט כזה הוא לגיטימי, אבל הוא דורש כתיבה משויפת יותר מזו של לרנר, שבה הדמויות מדברות טקסטים תיאטרליים גסים, כביכול פיוטיים אבל חסרי כל עומק, שבעיקר גורמים לסטטיות נוראית שהופכת את הסרט לכמעט בלתי ניתן לצפיה. הרגעים היחידים שמעניינים בסרט הם אלה בהן כמה נקודות מבט מעומתות, כשברגע אחד אנחנו שומעים עדות על אופיו הסדיסטי של הקאפו, וברגע שלאחריו דמות אחרת מעידה על אנושיותו, או את הקאפו עצמו מסביר את מניעיו. הקונטרסטים הברורים האלה עוזרים ליצור עניין, אבל גם הם טובעים בים של דיאלוגים כבדים ויבשים ובימוי סטטי וחסר דינמיקה. ברבש לא ממש יודע מה לעשות עם הסגנון הזה ומעקר את הדרמה. מכיוון שהסגנון הוא לא פסאודו דוקומנטרי (למרות שהוא מורכב בעיקר מראשים מדברים), נמנעת ממנו אפילו הזרימה הטבעית של סרט דוקומנטרי בו אנו שומעים עדויות של אנשים שונים על אותה סיטואציה, ובמקום זה נשארנו עם תיאטרון מצולם, מה שמסגיר את האופי המיושן של הבימוי של ברבש. אפילו השחקנים שהוא בחר – גיל פרנק, אמנון וולף, מאיה דגן, נתי רביץ – נראים מיושנים ותיאטרליים מדי בכבדות שלהם, אפילו ביחס לשחקנים אחרים בני דורם שמשגשגים בקולנוע היום. אם מכל זה משתמע שהבעיה של הסרט היא התיאטרליות שלו, אציין שאני משוכנע שמאותו טקסט היתה מתקבלת גם הצגה איומה. הבעיה היא לא כל כך עם העובדה שמדובר בתיאטרון מצולם כמו שמדובר במחזה גרוע שמבויים רע.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (מוטי לרנר): לרוב בתסריטים גרועים אנו רואים את הרעות החולות של הקולנוע הישראלי ואילו כאן דווקא ניתן להיחשף לרעות החולות של התיאטרון הישראלי – דמויות שמנסות להסביר את עצמן בצורה שמאכילה את הקהל בכפית, דיאלוגים פיוטיים כביכול שמורכבים מקלישאות של פיוט, שפה לא טבעית שגוררת משחק מאולץ, ויבשושיות שמשוכנעת שהדרך לטפל בנושא "רציני" היא ברצינות עצמית מוגזמת וקצב מונוטוני אחיד, שמעקרים את האנושיות של הסיפור האמיתי שבו מטפלים; בימוי (אורי ברבש): מהסיבות שפורטו בביקורת.

קבלת שבת (בימוי: ישראל וינקלר ואלדד בוגנים) *מסלול פרינג'

3 סיפורים על יחסי אב וביתו המתבגרת המתרחשים ביום שישי. בסיפור הראשון האב והאם מנהלים חנות צעצועים. דרך הדו-שיח בין השניים מתגלה בהדרגה פגיעותו של האב, המנסה ללא הצלחה להשיג שליטה על חייו באמצעות שליטה על חייה של ביתו. בסיפור השני האב והאם גרושים. האב, שלא הגיע למסיבת הבת מצווה של ביתו, מחכה לה למחרת בדרכה לבית הספר, עם מתנה מאכזבת. בספור השלישי מחליט אב המשפחה לוותר על הנסיעה ברכב ולהגיע ברגל עם אשתו, בתו ובנו לבית הסבא.

במקרה יצא לי להיחשף גם לעותק העבודה של הסרט וגם לתוצר הסופי, מה שעזר לחשוף חלק מצורת החשיבה של צמד היוצרים האלה. בעותק העבודה נמצא רק הסיפור השלישי, באורך של שבעים דקות, שבו משפחה לא מתפקדת הולכת ברגל דרך חורשה לבית הסב שממנו אב המשפחה רוצה לבקש כסף, כשבזמן ההליכה נחשפים המתחים הפנימיים בתוך המשפחה והפסאדה המתפקדת שהאב רוצה ליצור מתפרקת מול עיניו. ואילו בסרט הסופי האפיזודה הזו קוצרה ל60 דקות, ונוספו לה עוד שתי אפיזודות קצרות של 9 דקות כל אחת – הראשונה סצינה בודדת של ויכוח בנאלי בין זוג מבוגר על גידול ילדתם, והשניה כמה סצנות בודדות של בת במשפחה חד הורית שנפגשת עם אביה הגרוש והמאכזב. שתי האפיזודות האלה כביכול אמורות להצטרף לשלישית ליצירת תמה של "3 סיפורים על יחסי אב ובתו" שהסרט מכריז עליה, אבל בעצם לא מוסיפות לו דבר, גם בגלל שהן חסרות ערך ביחס לאפיזודה השלישית והמשמעותית יותר, וגם כיוון שגם בגירסה הקודמת של 70 דקות הסרט יכל לעמוד בפני עצמו. יתכן שהיוצרים הרגישו שהוא זקוק להידוק ואינו יכול להיות יותר מ60 דקות, אבל אם כן מדוע לא הפכו אותו לסרט קצר? בדיוק קו המחשבה האופורטוניסטי הזה של תפירת פיצ'ר בכל מחיר מסביר כיצד הם הגישו שני סרטים עלילתיים באורך מלא השנה, ומהווה מעין תמרור אזהרה בולט במיוחד למי שעשוי להתפתות לקיצורי דרך שכאלה. גם כאן כמו בסרטם הקודם ישנו גרעין עלילתי שאינו חסר עניין, במיוחד במתח בין האב והבת (שאמנם משחקם מבויים בצורה חובבנית והדיאלוגים ביניהם על גבול המביכים, אבל דן תורג'מן ולי קוזניק בעלי הכריזמה הטבעית עושים כמיטב יכולתם בשביל להעניק להם עניין כלשהו). גם ב-60 דקות ההליכה האינסופית בחורשה נמתחת שלא לצורך ובוחנת את סבלנותו של הצופה, אבל אז, במערכה האחרונה של האפיזודה הזאת, ישנו טוויסט כל כך בוטה מבחינה סגנונית (הוא נראה כמו משהו שלקוח מסרט של קתרין ברייה), כל כך לא קשור לכל הסרט שלפניו, אבל כל כך מושך תשומת לב, שהוא איכשהו לבדו מעניק סיבה לצפות בתאונת הדרכים הקולנועית הזאת.

קמטי צחוק (בימוי: פיני עדן)

מתנה של "פעם בחיים", מניבה תוצאה הרת גורל. דנה, 24, נושאת את עול משפחתה על כתפיה השבריריות. האנה, הסבתא בת ה- 78, מתאלמנת והופכת לאישה ערירית ומבודדת חברתית. היא חשה שחייה נגמרו, אך הגורל, בעלה המנוח ונכדתה, מייעדים לה סיכוי נוסף ופיתול בלתי צפוי בעלילה. הסוד הלבן של דנה, המעשים והשקרים האפורים – הכול צרוף בכוונות טובות…

העובדה שהוא לא במסלול פרינג' לא צריכה לבלבל אתכם, מדובר בסרט פרינג' לכל דבר, אבל כאמור השנה גם סרטי פרינג' מובהקים החליטו לא להירשם במסלול הזה ומעלים בספק את הצדקת המשך קיומו. הסרט הזה בא ממשפחת סרטיו של ארנון צדוק, שאת חלק מסרטיו כתב הבמאי (אינג'יל, תסתכל לי בעיניים), ולמרות שהוא מעט מוצלח מהם (וגם לשם שינוי לא נושא מסר חברתי בוטה), ניתן לראות את הדמיון. הרישול בצילום, בעריכה ובהדרכת השחקנים שנהיו שם נרדף לקולנוע הפרינג' הישראלי בולטים כאן, ומראש פוגמים בסיכויו של הסרט להעביר את הסיפור שבמרכזו בצורה אפקטיבית. הסיפור, שנושא דמיון מחשיד קצת לחיותה וברל (בשניהם זוג זקנים שרוצים להתאבד, בשניהם משתתף יוסף כרמון), מקרטע לאורך רוב הסרט (ויש בו גם כמה קפיצות לא ליניאריות מיותרות), אבל איכשהו נושם קצת אוויר כשלעלילה נכנסת דמות צעירה של המכר של הנכדה שאצלו היא משכנת את סבתה. הוא הדמות היחידה שאינה לוקה ברצינות תהומית בסרט, ויש משהו יפה בקשר שנרקם ביניהם ומועיל לשניהם – הוא נותן משב רוח צעיר ולא מחייב לתוך חייה העגמומיים והיא עוזרת לו למצוא כיוון מקצועי ולקחת אחריות בחייו. חומרים די בסיסיים, אבל שמתעלים על כל שאר הקונפליקטים הדי משמימים שבסרט, וגם נושאים מסר מעניין על המגבלות שהמשפחה תוחמת לך גם כשאתה בגיל השלישי והצורך להתאוורר מהדאגה המתמדת שלהם, בדומה לאדם צעיר שזקוק לאיוורור הזה. ליא קניג וכרמון לא נדרשים לעשות יותר מדי אבל מצליחים איכשהו לצאת בכבוד מינימלי מהעסק, ודניאל עדן (בתו של הבמאי?) בתפקיד הראשי כנכדה אמנם מודרכת ברישול אבל אני חיבבתי את האנרגיה שהיא הביאה לתפקיד, שעוזרת להעיר טיפה את הסרט מיבשושיותו.

הקטגוריות השונות

כאן אני ארכז לפי כל קטגוריה את אלו שציינתי לטובה במהלך הסקירות, כשהסדר הוא מהסרט שהכי הערכתי באותה קטגוריה, בסדר יורד. כאמור השנה ויתרתי בנוסף על קטגוריות האיפור ועיצוב התלבושות גם על קטגוריות המוזיקה המקורית והעיצוב האמנותי, גם בגלל שאיכות הסרטים השפיעה על הריכוז שלי וגם בגלל שבאמת לא חשתי שהיו השנה סרטים שהצטיינו בהם באופן מיוחד.

ליהוק

היורד למעלה (עמנואל מאייר), בן זקן (נטע יעקב), ציפורי חול (דידי לובצקי), מסווג חריג (קרן אלרום)

עיצוב פסקול

היורד למעלה (ויטלי גרינשפן ואביב אלדמע), ג'רוזלם (אוני אלבר ויובל בר און), למה עזבתני (אורן רביב, נין חזן, יונתן אנגלנדר וגיל תורן)

עריכה

היורד למעלה (אריק להב ליבוביץ'), ג'רוזלם (רעות האן, יואב ודורון פז)

צילום

היורד למעלה (ירון שרף), ירח בבית 12 (עמית יסעור)

שחקנית משנה

דבורה קידר (ציפורי חול)

שחקן משנה

גלעד כהנא (האיש שבקיר), רמי הויברגר (מה כבר יכול לקרות?), דרור קרן (אני לא מאמין, אני רובוט!), צחי גראד (אני לא מאמין, אני רובוט!), עופר שכטר (מה כבר יכול לקרות?), נתן נתנזון (פטר השלישי)

שחקנית ראשית

רותם זיסמן כהן (המילים הטובות), נטע שפיגלמן (נדיה – שם זמני), מורן רוזנבלט (חתונה מנייר), יערה פלציג (ירח בבית 12), יהלי פרידמן (10% ילדה שלי), דנה ידלין (פטר השלישי)

שחקן ראשי

אלירז שדה (בן זקן), אורי קלאוזנר (היורד למעלה), עודד תאומי (ציפורי חול), איתי זבולון (מסווג חריג), איתי טיראן (היורד למעלה), רוברט הניג (פטר השלישי), שמעון מימרן (אני אוהב אותך – הסרט)

תסריט

האיש שבקיר (יבגני רומן), היורד למעלה (אלעד קידן)

בימוי

היורד למעלה (אלעד קידן)

סרט פרינג'

10% ילדה שלי (אורי בר-און), פטר השלישי (טומי לנג)

סרט

האיש שבקיר (יבגני רומן), היורד למעלה (אלעד קידן)

דברי סיכום

שנה מדכאת, חייבים לומר. כל כך הרבה סרטים משמימים, כל כך הרבה קיצורי דרך, כל כך הרבה חוסר רגישות אמנותית שמחופה ע"י סגנון, וכל כך הרבה תסריטים גרועים, אפילו יותר מבדרך כלל. מלבד בן זקן לא ראינו שום המשך לגל הריאליסטי של שנה שעברה (והוא בעצמו סרט מהשנה שעברה), מלבד היורד למעלה לא ראינו שום סרט שמשתמש בשפה האמנותית שלו בצורה מוצדקת (או שמצליח להיות קומדיה ראויה לשמה), ומלבד האיש שבקיר לא ראינו דרמה קלאסית שהכתיבה שלה לא מעוררת צמרמורת של אי נוחות. הקולנוע הישראלי ממשיך לחפש את עצמו, כמו כל שנה באפיקים חדשים: ז'אנרים חדשים נוסו, במאים ישנים המציאו את עצמם מחדש, 16 במאים חדשים עשו סרט עלילתי, אבל זה עדיין לא זה. האם זה מוגזם לייחל לקולנוע שתהיה בו אמת אמנותית? שהכוונות של היוצרים יעמדו ביכולות שלהם? שהעשייה לא תריח יותר מדי אופורטוניסטית והתסריט לא יותר מדי מניפולטיבי? בגלל שכל שנה בכל זאת יש סרטים שמצליחים להימנע מכך, אני בטוח שזה לא מוגזם. השאלה היא האם הכיוונים האלה מעודדים, האם ההתעקשות של במאים עליהם נתקלת בעידוד או במכשולים? לא יודע. אני מקווה שלפחות הצלחתי לתת כאן את כמה הסנטים שלי בנוגע לסוג הקולנוע שאני רוצה לראות, ומדוע. כבכל שנה, אני מדגיש שעצם הדיון הזה הוא חשוב, עצם הדיאלוג עם היוצרים סביב הקולנוע שהם יוצרים והבחירות האמנותיות שהם לקחו הוא מהותי. אני לא מאמין שהוא יגרום לסרטים טובים יותר להיעשות, אבל אני חושב שהוא יכול לחזק לפחות את אלה שרוצים ליצור סרטים עם ערכים דומים לאלה שביטאת, והוא גם הזמנה לאחרים להצטרף לדיון המתמיד סביב ערכים אמנותיים שהוא ליבה של תעשייה וגם אמנות חיים ופועמים.

סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2014

זו השנה השלישית שבה אני מפרסם את הסקירה הזאת, וכל פעם המשימה הופכת למאתגרת יותר. גם כמות הסרטים תופחת (מ-27 בשנה שעברה ל-36 השנה) וגם הרצון שלי לסקר בצורה המקיפה ביותר עולה, מה שמסביר את הפרסום המעט מאוחר (ביחס לדד-ליין של ההצבעה הראשונית, שאולי טוב שהטקסט הזה לא ישפיע עליה). השנה ראיתי את כל הסרטים מלבד אחד (כיפה אדומה, היתה הקרנה אחת שנפלה על יומולדת של חבר…) ועל כולן כתבתי את חוות דעתי באופן מרוכז, בבולמוס אחד, כך שיתכן שחלק מהפרטים נשמטו או התערבבו. הטקסט מחולק ל-3 חלקים: ניתוח המגמות המרכזיות השנה שעלו מתוך צפיה בסרטים, ביקורת מפורטת על כל אחד מהסרטים כולל התייחסות לקטגוריות ספציפיות שבלטו בו, ושיקלול כל הקטגוריות הבולטות שבחרתי מכל סרט מסודרות לפי הקטגוריות השונות. כבכל שנה נאלצתי לוותר על הסרטים התיעודיים והסרטים הקצרים בשל הגודש הרב, ואני מקווה שמישהו אחר ירים שם את הכפפה. זהו טקסט של יותר מ-15,000 מילה, כך שתרגישו חופשיים לדלג כאוות נפשיכם, או לקחת נשימה עמוקה (והרבה זמן פנוי) ולצלול אל כולו. קריאה נעימה.

מגמות מרכזיות

צפיה מרוכזת ביבול השנתי תמיד מחדדת את ההבחנה במגמות שונות שתפסו דומיננטיות השנה ביחס לשנים קודמות, ולעתים לא ברור כמה מהן תוצרים לא מקריים של הגיון כלכלי או יד מכוונת וכמה מהם באמת נובעים מרוח הזמן ומהאופנות המתחלפות. כמובן שצריך לכתוב עבודת דוקטורט בשביל למצות את כולן, אבל אני אנסה לעבור בקצרה על כמה מהן שתפסו את תשומת ליבי השנה.

עליית הקול הנשי

אני לא רוצה יותר מדי להתעכב על זה כי זה כבר נכתב בכל מקום אפשרי, אבל עדיין אי אפשר להתעלם מהמגמה הכי מרכזית של התחרות השנה. שימו לב לנתון המאלף הבא: בפסטיבל קאן האחרון התחרו יותר סרטים ישראליים שבוימו על-ידי נשים מאשר בתחרות פרסי האקדמיה בשנה שעברה. 3 מתוך 5, לעומת 2 מתוך 27. 12 מתוך 36 הסרטים שמתחרים השנה בוימו על-ידי נשים (בשני מקרים יחד עם עוד גבר). שליש לעומת  1/13.5 בשנה שעברה. מעניין שלא מדובר רק בשינוי קוסמטי או אפליה מתקנת אלא גם בשינוי איכותי ממש – את שני הסרטים שהכי אהבתי השנה ביימו נשים, את השלישי כתבה אישה ואת הרביעי גם כן ביימה אשה. מעבר לשינויים בפוליטיקה של הייצוג וכל הדברים הללו, חשוב להבהיר שהניצחון הגדול כאן הוא קודם כל אסתטי. נשים ביימו השנה סרטים יותר טובים מגברים. זה חתיכת הישג.

הנראות של השקופים

כל השנים האחרונות התאפיינו בסרטים רבים שעוסקים בפריפריה, במיעוטים ובמקופחים, אך נראה שהשנה, יותר משנים קודמות, הקולנוע הישראלי מתחיל סוף סוף לראות אותם באמת. ולא מעמדה פטרונית של רחמים או תיקון קיפוח, אלא מניסיון כנה לבטא אותם כפי שהם באמת וללא התייפיפות, גם בידי במאים שבאים מתוך הקהילות הללו וגם בידי כאלה שבאים מחוץ להן. הבולט ביותר בהקשר הזה הוא שקופים של מושון סלמונה שממשיך את הדרך שהחל בוסרמיל, של להסתכל בצורה לא דידקטית (בניגוד לרושם שהשם הבוטה מדי מעביר) במגזר שלרוב אנחנו רואים אותו כאחר בלתי מוסבר, במקרה הזה הבדואים בפזורה. עמק של סופי ארטוס, עוסק בנוער משועמם וחסר עתיד במגדל העמק, ובדומה לאותו וסרמיל, נותן לנו הבנה פסיכולוגית עמוקה למה שמבחוץ נראה לנו כמו נוער עברייני, בריוני ואלים שצריך לבער או לחנך מחדש. העובדה שאת הסרט ביימה מהגרת מצרפת, לא פחות, גם עוזרת לשבור את הפרה-קונספציות שאולי היו לנו לגבי הייצוג של הפריפריה ומי ראוי לעשות אותו. את לי לילה הוא מבט לא צפוי על הטיפול בלוקים בפיגור שכלי, שדווקא מסתכל על המחיר שהטיפול הזה גובה מהדמות המטפלת. מנפאואר מסתכל באופן כללי על המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית אבל מתמקד בעולמם של מהגרי העבודה והשוטרים ביחידות שנדרשות לאלץ אותם באכזריות לעזוב, בלי להפוך אף צד לקורבן או מקרבן. עלים אדומים הוא מבט חסר תקדים באותנטיות שלו על החברה האתיופית בישראל, שגם נעשה בידי במאי אתיופי, מגזר שעדיין לא רבים זכו להשתלב ממנו בתעשיית הקולנוע בתפקידי מפתח. גט הוא תיאור מדוקדק של מדורי הגיהנום שנשים מסורבות גט עוברות בבתי הדין הרבניים, על כל הפרטים הקטנים והאבסורדים עד כדי צחוק מתגלגל שבהם. פרינסס והרחק מהיעדרו עוסקים ביחסים של גילוי עריות, מתוך נקודות מבט ייחודיות סגנונית למדי, ואפילו אפס ביחסי אנוש נותן לראשונה מקום בשרשרת סרטי הצבא הישראליים לעולמן של הפקידות, אלה שמתחרפנות לאט לאט משיעמום בזמן שהגברים מגנים על ארצנו.

משבר גיל ה-60

אם 30 זה ה-20 החדש, 60 זה כנראה ה-40 החדש בדורנו. לא מעט סרטים השנה עוסקים באנשים בין גיל 50 ל-60 שיוצאים לחפש משהו או את עצמם – בהאם זה אתה? זהו אלון אבוטבול בן ה-60 שיוצא לחפש את אהבת נעוריו, בסרט עם קתרין דנב שני חברים רווקים על סף גיל 60 יוצאים למסע לדרום הארץ בעקבות חבר נעורים ובמקביל חולקים בזונה צעירה שניתנה להם במתנה (אל תשאלו), בחלונות מרבית הדמויות הן בנות 50 פלוס ועוסקות ביחסים הלא פתורים שלהם עם בני המין השני, בפרחים של מרציפן קיבוצניקית שקרובה לגיל 50 יוצאת לראשונה לעיר הגדולה בחיפוש אחר עצמאות ובפנסיון פראכט נמצאים אנשים בעיקר בין גיל ארבעים פלוס לפחות משישים שחיים כמו פנסיונרים לאחר שצולקו נפשית במלחמת העולם השניה, ומחפשים לעשות משהו משמעותי עבור התרבות שאותה השאירו מאחור. הדבר המעניין הוא שכל הגיבורים האלה אינם דומים לדימוי שיש לנו על בני 60 בדרך כלל, כולם נראים כמו בני 40 טיפוסיים, מלאי חיות ובעיקר מבולבלים לא פחות מבני הדור שמתחתם. חלקם בוימו על-ידי במאים בני גילם ואת חלקם ביימו צעירים יותר, אבל כולם מנסים לשרטט תמונה עדכנית ומעניינת של הדור הזה, שלא נופל בקלות לתוך התבניות הקולנועיות המוכרות לנו.

סרטים בשפה זרה

אחרי הים דובר צרפתית, עולם אחר והאם זה אתה דוברי אנגלית, מרבית עלים אדומים הוא באמהרית, בערבים רוקדים ושקופים חצי מהסרט דובר ערבית, וחלקים משגר אותי לחלל, סשה דוברי רוסית. בפנסיון פראכט יש אפילו קצת יידיש. תמיד היו סרטים ישראליים שלא כללו כמעט עברית, בין אם כדי לקסום לקהל הבינלאומי (במקרה של אחרי הים ועולם אחר) או בשביל לתאר מציאות חברתי (עלים אדומים, שקופים ואחרים). למעשה זה מפתיע שבמדינה מלאת הגלויות שלנו לא נעשים יותר סרטים בשפות שאינן עברית. אני לא יודע האם אפשר להוציא משמעות עמוקה מהעובדה שהיו הרבה סרטים כאלה השנה, אבל מעניין לשים לב לזה.

הסרטים המתחרים

השנה החלטתי לשלב את המודל של שתי השנים הקודמות, ולכתוב גם ביקורת על הסרט עצמו וגם התייחסות לקטגוריות השונות, אך הפעם כחלק מהביקורת עצמה. בנוסף לכל ביקורת אציין גם את הקטגוריות הבולטות שהסרט מצטיין בהם וראוי לתשומת לב מחברי האקדמיה וגם את הקטגוריות שהיו בעיני בעייתיות בסרט (אם היו כאלה, משני הסוגים). הרציונל בציון הקטגוריות הבעייתיות הוא דווקא מתוך כבוד לעוסקים במלאכה ומתוך רצון להצביע על בחירות שבעיני פגעו בעשיה שאלמלא כן יכלה להיות טובה. לא התעכבתי לכתוב דברים על ביצועים שנראו לי איומים או שלקו רק בצדדים טכניים. כמו כן, הביקורות לצערי הן רק ביקורות – ציון ההתרשמות האיכותית שלי מהסרטים השונים ואלמנטים שונים בהם – ולא ניתוח פרשני עמוק שמנסה לחדור למהות הסרטים (למרות שגם בזה חטאתי פה ושם). אני מודע לבעייתיות של חלוקת ציונים לסרטים ולעוסקים במלאכת יצירתם, אבל נדמה לי שזה שם המשחק בתחרות האקדמיה, ואני אישית רואה בו ערך מסוים, בהצבעה על איזה דברים ראויים בעיני להערכה ואיזה לא. בכל אופן אין כאן שום כוונה להעליב או לפגוע אישית במי מהיוצרים או העוסקים במלאכה, הכל נכתב מתוך נקודת מבט מקצועית ככל האפשר וללא היכרות אישית עם פחות או יותר אף אחד מהאנשים. לפני כל ביקורת צירפתי גם את התקציר לסרט כפי שמופיע באתר האקדמיה, כדי לחסוך ממני את תיאור העלילה ולהסתכן באי דיוקים.

אחרי הים (בימוי: יוסי אבירם)

על חוף שומם במערב צרפת מוטל גבר חסר הכרה. זהותו אינה ידועה, איש אינו מחפש אותו והוא שותק. ראובן ורדי, ישראלי לשעבר, חוקר "נעדרים" בגמלאות, יגיע מפאריז כדי לפענח את מה שמבחינת המשטרה, מוגדר כתעלומה. "אחרי הים" מוצא את גיבוריו על קוי התפר של חייהם החצויים, עברם מטיל עליהם צל, אינו מאפשר להם למצוא גאולה לנפשם.

זהו הסרט שהשאיר עלי הכי פחות רושם בתחרות השנה, והחוויה שהוא הותיר בי היתה כה סתמית וקרה, שלרגעים הרגשתי כאילו אני צופה במסך ריק. הסתמיות של הסרט בעייתית עוד יותר כי לכאורה הכל עשוי כמו שצריך – הצילום מוקפד, השחקנים ידועים (ליאור אשכנזי ומוני מושונוב) ועושים עבודה מיומנת, ואז הסרט אפילו עובר לצרפת ומתחפש לסרט ארטהאוס בעל ניחוחות אירופאיים. אבל שום דבר בעל משמעות לא קורה לאורך כל הסרט מתחילתו ועד קרוב לסופו, שבו לפתע מוצגים כמה הסברים לשתיקתו המתמשכת של אשכנזי לאורך הסרט. כל הסצינות הן סצנות של שגרה, של יומיום, של סתמיות רגשית, אך בדומה לחוויה שהיתה לי בשנה שעברה עם מעל לגבעה (שאיתו הוא התחרה בפסטיבל חיפה הקודם וגם הוא קו-פרודוקציה עם צרפת) מדובר בסתמיות שאינה תורמת לחשיפת השיגרה והיומיום שהוא מתאר, אלא נשארת ברמתם ואינה מוסיפה להם דבר. כל הדמויות נשארות פלקטיות וחסרות רגש, ואם הצופה נאלץ להטעין את כל המשקל הרגשי עליהן בעצמו, מה זה משנה איזה סרט הוא רואה?

קטגוריות בולטות: מוזיקה (אבי בללי): בללי הוא מבכירי המלחינים בארץ, וכמעט כל פעם שהוא מלחין סרט הוא עושה עבודה כל כך מיומנת, שכמעט לא מבחינים באיכות שלה אלא אם כן מנסים בצורה מכוונת להקשיב ולהבין כמה הוא תורם לסרט בנגיעות קטנות וכמעט בלתי מורגשות, וכך הוא עושה גם כאן.

קטגוריות בעייתיות: תסריט ובימוי (יוסי אבירם): אם היו כאלה, אני פיספסתי אותם.

אנשים כתומים (בימוי: חנה אזולאי-הספרי)

במשך שנים נוהרים אנשים מרקע מרוקאי לסבתא זוהרה כדי שתחלום עבורם את העבר של משפחתם במרוקו. זוהרה, חולמת מקצועית, אוחזת בחפץ שלהם ומיד נרדמת. כשהיא מתעוררת, היא נותנת להם עצה לחיים והם משלמים לה כסף רב. לאחרונה הסבתא מרגישה חלשה ומחפשת מחליפה. בלילות היא בודקת את יכולת החלימה של נכדתה זוהר, אבל זו לא יודעת לחלום. לבתה של זוהרה, סימון, דווקא יש את היכולת, אבל היא מסרבת להחליף את אמה. סימון רוצה לעבוד במסעדה הקטנה שלה ושיעזבו אותה בשקט. העניינים מסתבכים כשפאני, אחותה של סימון שנעלמה לפני 16 שנה והפכה לשפית מצליחה בפריז, חוזרת כדי לעזור לאחותה ומעוררת יצרים מן העבר.

סרטה הראשון של חנה אזולאי-הספרי כבמאית, 19 שנה אחרי סרטה הקודם (כתסריטאית בלבד) שחור, הוא מה שנקרא labor of love – פרויקט אישי שהיא נלחמת עבורו מזה קרוב לעשרים שנה (היא כתבה את התסריט שנה לאחר סרטה הקודם ומאז מנסה להפיקו). לכן כשבאים להתייחס לסרט שני האלמנטים הללו נוכחים – ההשוואה לסרטה הקודם, שהפך כבר לקאנוני בתולדות הקולנוע הישראלי, וההתייחסות אליו כפרויקט משמעותי גם בשל האמירה האישית שבו וגם בשל ההקשר הפוליטי שלו (סרט באורך מלא של במאית מרקע מזרחי שעוסק בפולקלור המרוקאי הוא לא דבר שכיח אצלנו). שניהם לא מועילים לו: מההשוואה עם סרטה הקודם סרטה החדש יוצא נפסד, כי הוא לא משתווה לו באיכותו, והרקע הסוציו-פוליטי שממנו הוא נעשה אינו קשור לאיכויותיו האסתטיות (למרות שיש מי שניסתה לטעון כך). למרות איכויותיו בתחום המשחק והצילום, הסרט בסופו של דבר אינו בנוי בצורה מורכבת, או חמור מכך – אותנטית – מספיק (איכויות שהיו בסרטה הקודם) ולכן הוא לא מצליח להתרומם מעל לפולקלור ולמתח בינו לבין המציאות הישראלית העכשווית שמהווים בסיס מרתק לסרט, אבל לא מספיקים בשביל להפוך אותו ליצירה שלמה. כל אחת מהדמויות הנשיות הבאמת ייחודיות שמאכלסות את הסרט לא בנויה בצורה מספיק אנושית ומורכבת, ונשארת כמעין סימון קולנועי ולא כדמות שלמה, וחמור מכך, הקונפליקטים ביניהן גם הם כתובים בצורה נוסחתית ואמנם מכילים רגעים של אינטימיות רגשית ועומק פסיכולוגי, אך הם מעטים מדי בתוך המכלול השלם של הסרט. מעבר לדקויות האלה, הסרט גם לא מצליח באמת לסחוף את הצופים בו (בעיני לא מעט בגלל הסיבות שמניתי, אבל יכול להיות שאני טועה וזה מסיבות יותר בסיסיות) ולכן הוא גם לא הצליח בקופות, שאחרי הצלחות של סרטים כמו מפריח היונים דווקא הוכיחו שהן מקבלות היטב פולקלור מזרחי.

קטגוריות בולטות: שחקנית משנה (ריטה שוקרון): שוקרון, בתפקיד הסבתא המיתולוגית כמעט בכוחותיה ובהשפעתה אך מבפנים מפורקת ומתמודדת עם טראומות הילדות שלה, מהווה את העוגן הרגשי של הסרט, ומספקת הופעה בלתי נשכחת שנהנית גם מהעובדה שהדמות שלה היא זאת שהתסריט עיצב בצורה הכי מעניינת, ויש לה אפילו גם כמה שורות שנחרתות בזיכרון, כמו "זהב אני מאכילה אתכם, ויצאתם חול."; צילום (אסף סודרי ואיתי מרום): לפני שנתיים כשדיברתי על למלא את החלל ציינתי שסודרי, אחד הצלמים המוכשרים בארץ, עבר תהליך מצער של מנייריזציה שהתבטא בעיקר בנטייתו למשחקי פוקוס בין חזית לרקע בכמויות גדולות מדי. כאן הוא מוותר עליהם, אבל משאיר את חותמו באמצעות משחק נוסף בין חזית לרקע – ההעמדה שלו של השחקנים על רקעים בולטים וכמעט אקצנטריים שתופסים את תשומת הלב ויוצרים ניגוד בינם לבין הדמות שבחזית שאמורה לתפוס את מרכז תשומת הלב. זו בחירה מעניינת, שלרוב תורמת לסרט יותר מפוגמת בו, ומשתלבת בתוך עבודת המצלמה (והתאורה) המיומנת כתמיד של סודרי. מעניין שדווקא איתי מרום שחתום רק על הסיקוונסים שצולמו במרוקו, גונב לו את ההצגה ואחראי לצילומים היפים ביותר בסרט, על רקע הנופים היפים של מרוקו הכפרית; מוזיקה (גיא בן שטרית ועומר הרשמן): כמה מפתיע היה לגלות שעל הפסקול האוריינטלי והפולקלורי של הסרט חתום דווקא גיא בן שטרית, הידוע בשל עבודתו בלהקות הרוק הרועשות והעשירות מוזיקלית אינפקציה ואיטליז. אך כנראה הקשר המרוקאי (פתאום נזכרים ששם משפחתו הוא בן שטרית, והוא אף קרוב משפחה של אזולאי-הספרי) חיבר את המוזיקאי המגוון הזה גם לכיוון הבלתי צפוי שכאן, ועזר לו ליצור (יחד עם עומר הרשמן) פסקול יפה שמצליח להתעלות מעל לקלישאות הסגנוניות שהתבקשו ממנו.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (חנה אזולאי-הספרי): מכל הסיבות שהזכרתי לעיל.

אפס ביחסי אנוש (בימוי: טליה לביא)

שלושה סיפורים מגוללים את קורותיו של משרד שלישות בבסיס שריון נידח בדרום הארץ לאורך שנה אחת. מאבקי הכוחות, מבחני החברות, וערימות הניירת מרכיבים יחדיו אפוס צבאי, המעמיד בקדמת המסך את עולמן האפור והדמיוני, הקומי והעגמומי של פקידות המשרד. שכן, גם אקדח סיכות במערכה הראשונה – יהדק משהו במערכה השלישית.

לפני השבחים הרבים שיש לי להרעיף על הסרט המבריק הזה אני חייב לפתוח קודם בכמה הסתייגויות – כשהמרכזית שבהם היא שדווקא ההתלהבות הגדולה סביב הסרט פועלת מעט לרעתו בכל הנוגע לצופים המצפים ליצירת מופת. זהו סרט קטן וממזרי וכך צריך להתייחס אליו. אם כקומדיה הוא עובד כמו שמעט מאוד קומדיות עבדו בקולנוע הישראלי לדורותיו, כדרמה יש בו משהו מעט בסיסי ששואף לסימון של הצדדים האפלים שבו יותר מאשר להעמקה רגשית, ולדעתי צריך להתייחס אליו בהתאם. אך כאמור, מדובר קודם כל בסרט מאוד מאוד מצחיק, עם הברקות בתדירות של כל כמה שניות וממגוון סוגים – החל מסיטואציות אבסורדיות, דרך פאנצ'ים מבריקים (בעיקר של דאנה איבגי וגונבת ההצגה תמרה קלינגון, שלמרבה הצער אינה מועמדת) וכלה בגאגים קולנועיים טהורים (קרב אקדחי הסיכות המפורסם או הקאט בין סיטואציה טרגית לטוסטר). וכמובן, מה שנותן להכל ערך מוסף היא ההיכרות של מרבית הצופים עם הסיטואציה הבסיסית שבסרט והאבסורד שהוא שמו האמצעי של צה"ל. לביא לוקחת אלמנטים מוכרים מההווי הצה"לי (פקידות שמזמרות כמעט מבלי משים, הרצינות התהומית שבה קצינים מתייחסים לעצמם, השיעמום התהומי שכרוך בג'ובניקיות והניסיונות הנואשים להתמודד איתו) ומקצינה אותם לאבסורד. ההישג הגדול ביותר של הסרט הוא היכולת של לביא להמריא מעולם ספציפי מאוד (שהיא עמלה לבנות באמצעות תשומת לב לפרטים הקטנים ביותר) לעבר מחוזות הסוריאליזם, שבו הטירוף שנמצא מתחת לפני השטח השגרתיים והסתמיים ביותר כביכול, מתפרץ במלואו.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (דאנה איבגי) ושחקנית משנה (נלי תגר ושני קליין): למעשה, ההפרדה בין שלוש השחקניות הראשיות היא שרירותית, כיוון שבכל סיפור מישהי אחרת עומדת במרכז הבמה, וכולן עושות עבודה חסרת רבב. איבגי אדירה כחיילת שמצד אחד היא אדישה ובזה במופגן לממסד הצה"לי ומצד שני פגיעה ואנושית מאד, תגר מספקת אינספור רגעים של הגשה קומית מושלמת, כשההומור נובע מחוסר המודעות העמוק והאמין מאד שלה, וקליין מצוינת כקצינה שגם כן לא מפגינה מודעות רבה לפער בין גודל תפקידה ולרצינות שבה היא תופסת אותו. הסרט קם ונופל קודם כל על ההופעות המצוינות של כל שחקן (ובעיקר שחקנית) בקאסט המצוין שלו; ליהוק (אורית אזולאי): אם אמרנו קאסט מצוין צריך גם לתת קרדיט לליהוק המצוין, שבו כל תפקיד קטן כגדול מאוכלס בשחקנים שמשדרים אמינות מוחלטת וגם מצליחים להוסיף לה גוון נוסף של אקצנטריות; עריכה (אריק להב ליבוביץ'): קומדיה, כידוע, נשענת הרבה על תזמון וקצב, וליבוביץ' מתמרן את הסרט הגדוש והעשיר הזה בצורה חלקה שחותכת את הפאנצ'ים בתזמון ובקצב הנכון ופורשת את שלושת האפיזודות של הסרט בצורה נהירה ומדויקת; תסריט ובימוי (טליה לביא): לביא עבדה קרוב לעשור על הסרט הזה ועם יציאתו הפכה בן לילה לחלק מהפנתיאון הקטן מאוד (למרבה הצער) של נשים במאיות חשובות בישראל. הכישרון שלה לכתיבת קומדיה כפי שבא לידי ביטוי בסרט הזה הוא כמעט חסר תחרות בנוף הקולנועי, והתשומת לב שלה לפרטים ולאבסורד הופכים אותה גם לבמאית מרתקת ומלאת ברק. אין עוד הרבה קולות שמגיע להם יותר ממנה עידוד מתעשיית הקולנוע הישראלית.

את לי לילה (בימוי: אסף קורמן)

חלי מקדישה את חייה לטיפול באחותה, גבי, הסובלת מפיגור שכלי. כשנכפה עליה לשחרר מעט את הטיפול באחותה, חלל נפער בה וגבר נכנס לחייה. אלא שהקשר המורכב עם אחותה יוצר משולש חולני וטשטוש גבולות המובילים את חלי להבין שאת הקורים הסבוכים בהם היא כלואה היא טוותה בעצמה.

אחד מהסרטים המפתיעים ביותר בתחרות השנה. אמנם הוא הוצג בפסטיבל קאן, אבל בניגוד לסרטים אחרים שהיו שם השנה וזכו לתגובות מעורבות (בורג, הרחק מהיעדרו, הגננת), נראה שאת לי לילה הצליח יותר לדבר לקהל גם לא אמנותי, ובניגוד לסרטים הללו העוצמה הרגשית שלו נגישה גם כשהוא שומר על ניכור. הסרט עוסק בדמות לכאורה טיפולית ומסורה (בגילומה המצוין של לירון בן-שלוש, שגם כתבה את התסריט בעקבות מצב משפחתי דומה) שככל שהסרט מתקדם כך אנחנו מתמקדים פחות באחות המטופלת (דאנה איבגי בהופעה מצוינת גם היא) ויותר באחות שאנחנו מבינים שהיא דמות מורכבת יותר ממה שהיא נראית, ולא רק שהמחיר האישי שהטיפול גובה ממנה הוא גבוה משהיא מוכנה להודות, אלא שהתלות ביניהן היא גם הדדית במידה רבה. הבעיה העיקרית שלי עם הסרט היא אותו ניכור שנראה שהפך לשם נרדף לסרטים אמנותיים בארץ, והגבול בין חומרה אמנותית ומניירה אמנותית נחצה לעתים שלא לטובת הסרט. לכן היה לי קשה לציין את התסריט או את הבימוי בקטגוריות שאני מתייחס אליהן, כיוון שהם בעלי מעלות רבות (האנושיות של התסריט ולמשל מערכת היחסים היפה שהוא טווה בין האחות המטפלת לגבר חדש בחייה, או הבימוי המדויק והאינטיליגנטי של קורמן) אך גם בעייתיים באותה מידה (הדרך שבה התסריט מסיים את אותה מערכת יחסים, ובאופן כללי הבחירות התסריטאיות במערכה האחרונה שלו, או המנייריזם האמנותי הקל שבבימוי).

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (לירון בן-שלוש): את בן-שלוש אני זוכר לטובה עוד מהתפקיד הראשי הראשון שלה במאיה של מיכל בת אדם מ-2010, וכאן היא סוף סוף פורצת לקדמת הבמה, בתפקיד מורכב וחשוף שהיא מבצעת בצורה מצוינת ונעה כל הזמן בין רוך לאטימות ובחזרה; שחקנית משנה (דאנה איבגי): טוב, כנראה יש לה את זה בגנים (אביה שיחק תפקיד דומה בעיבוד בימתי לאיש הגשם), אבל איבגי פשוט בלתי ייאמנת בטבעיות ובחוסר המאמץ שבהם היא מבצעת את התפקיד. ההליכה, הדיבור, שפת הגוף וגם המראה החיצוני שלה (שנעזר בעבודה מצוינת של המאפרת קרין גבע שנטלה ממנה כל שביב של נשיות), כולם מדויקים ועוזרים לה לבנות דמות נטורליסטית לגמרי של לוקה בפיגור שכלי, ומעלתה הגדולה ביותר היא שהיא מקפידה לא לקחת את תשומת הלב משאר הדמויות שסביבה; שחקן משנה (יעקב זאדה-דניאל): אחת מהדמויות הגבריות הסימפטיות והמכילות הבודדות שנראו השנה בתחרות, זאדה-דניאל משחק את הדמות המצוינת שכתבו לו בטבעיות עממית בלתי מתאמצת ובאנושיות מעוררת אהדה; פסקול (מוטי חפץ, רונן נגל): רואים שזה סרט של עורך, אבל יותר מעריכה מוקפדת, יש כאן עריכת פסקול מדהימה. חלק ניכר מהסרט מתרחש בדירה של שתי האחיות, והקולות שנשמעים מהדירות השכנות (שאין בהן שום הפרדה אקוסטית) מתפקדים כדמות נוספת בסרט. אפילו הבחירה בשירים שהשכנים שומעים בקול רם מדויקת ותורמת המון לריאליזם המוקפד של הסרט שמצליח להישאר אמין אך גם לומר משהו נוסף מעבר לנאמנות פשוטה למציאות.

קטגוריות בעייתיות: צילום (עמית יסעור): חלק ניכר מבעיית אמנותיות-היתר והניכור שבסרט נובעים מהצילום, שנראה כאילו הוא מנסה לתפוס בצורה סכמטית את הדמויות שבו (במקרים רבים דרך מצלמת כתף בלתי נחוצה) ולהציגם כמקרי מבחן ופחות כבני אדם (זו היתה ההרגשה שלי למשל בסצנה בה חבריה למעון של האחות הלוקה בפיגור באים לבקר אותה בביתה). יש גם לא מעט רגעים של צילום מוקפד ומרשים, ויסעור הוא מבחינה טכנית צלם טוב, אבל חוסר האותנטיות של הצילום התנגש באופן חזיתי עם האמינות של שאר הסרט.

בורג (בימוי: שירה גפן)

שתי נשים, אחת ישראלית, השנייה פלסטינית, חיות באותה סביבה אך בשני קצוות שונים. נאדין חפצת חיים, אך חיוניותה נקברת תחת קשיי החיים וההמתנות במחסומים, ואילו מיכל איבדה עצמה יחד עם התהילה שקיבלה, עבור "הפרסונה" אותה היא מייצגת. טעות אנוש גורמת לשתי הנשים להתחלף ולגעת בכמיהה האמיתית שלהן,בצד האחר של הגבול.

יש משהו בהתפנקות המעט ילדותית של סרטה של שירה גפן שמזכיר לי את סרטיה של סופיה קופולה – ההתייחסות לסיטואציות כואבות מתוך אירוניה והשתשעשעות, דרך דמות נשית שנמצאת קצת מחוץ לעולם שהיא לא באמת חלק ממנו, והניסיון לעצב את האירוניה הקיומית הזאת כתחליף לעומק אמנותי. הבעיה המהותית בבורג היא שדווקא לצד האירוניה והתחכום הקולנועי המעודן שלו, הוא גס ובוטה בהומור שלו, שעובד דרך סאבטקסטים שמוטחים בפניך ללא שום עידון ואמורים להיות סאטיריים או מתוחכמים. כל מה שנשאר מרומז בסרט כמו ההתחלפות של ערן קולירין שנושא דמיון מסוים לסרט גם סגנונית וגם תמטית, מועלה לפני השטח בצורה שלא משאירה מקום לפרשנות מורכבת במיוחד.

קטגוריות בולטות: עיצוב אמנותי (ערד שאואט): מאז הערת שוליים, שאואט הפך לאחד ממעצבי התפאורה הבולטים והמיוחדים בישראל, עם חיבה מיוחדת לחללים פנימיים קפקאיים ועיצוב פנים מוקפד (שמתבטא בסרט בדירתה של הדמות של שרה אדלר). כאן גולת הכותרת היא הדרך בה הוא מעצב את המפעל תואם איקאה שמשחק תפקיד מרכזי בסרט, וגם את עיצוב המוצר היצירתי שמלגלג על ענקית הריהוט משוודיה; צילום (זיו ברקוביץ'): את עבודתו של שאואט משלים ברקוביץ', שמצלם את הסרט בסטריליות והקפדה שמנתקים אותו מהיומיום הישראלי/פלסטיני שהוא מתרחש בו ומייצרים את תחושת האבסורד המעודנת שהסרט נשען עליה.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (שירה גפן): מהסיבות שהוזכרו בביקורת.

גט (בימוי: רונית ושלומי אלקבץ)

ויויאן היא מסורבת גט. בית הדין והטוען שלה זקוקים לעילה כדי לחייב את בעלה בגירושין, ובאין אחת כזאת, על ויויאן לחכות שנים. סדרת הדיונים בבית הדין הרבני, הופכים למופע קפקאי, קומי, בו ה"נתבע" הוא המחליט היחידי על פסק דינו.

גם אני חושב שזהו הסרט המרשים והטוב ביותר שהוצג בתחרות השנה. כמו אפס ביחסי אנוש גם כאן ההייפ עלול קצת לפגוע בצפייה, כיוון שכמו מחזה של צ'כוב, הוא מתחיל על מי מנוחות ולאט לאט מקלף עוד ועוד שכבות בשביל לחשוף את האמת שעל דמויותיו. לוקח גם זמן להתרגל לסגנון התיאטרלי במופגן של הסרט – ההעמדה הפרונטלית של השחקנים מול המצלמה (שנראית בתחילה כמו מניירה אבל כשמתרגלים אליה מקבלים גם את מעלותיה), למבטא הגרוני של מנשה נוי (בתפקיד משונה ומרשים) ולהרגשה הכללית שמדובר בסרט שמתאר מציאות קונקרטית וקשה אבל משוחק ומצולם כמו תיאטרון. אבל הקלף הסודי של הסרט הוא לא בדמויות המרכזיות שלו, אלא דווקא בדמויות המשנה, המועלות כעדים אחד אחר השני במשפט שמתמשך לאורך חודשים ושנים. וכך, כל סצינה חדשה מתעלה על קודמתה. בכל אחת מגיעה דמות חדשה (לרוב בגילום שחקן מזרחי אם לא מרוקאי, והסרט מציג את העילית של שחקני האופי המזרחיים בישראל בהופעות מדהימות) ואנחנו למדים עליה יותר משאנחנו למדים על הזוג המרכזי, דווקא דרך התיחקור של שני עורכי הדין לגבי יחסיהם עם בני הזוג. כל סצנה כזאת כתובה בדיוק של מחזאי, מבוצעת ללא רבב, ומשרטטת תמונה רחבה ומורכבת יותר ויותר של הנורמות החברתיות שמאפשרות את הדיכוי הנשי, בלי לגלוש לדידקטיות או נוסחתיות. הבימוי המוקפד, הכמעט קליני, של האלקבצים וההישארות בחלל אחד למשך כל הסרט גורמת להשוואה לסרט כמו 12 המושבעים להיראות במקומה, גם ברמה האיכותית. מכיוון שרוב השחקנים בסרט לא נשלחו למועמדות לפרסי המשחק, חשוב לציין את הבולטים שבהם: גבי עמרני, אלברט אילוז וזאב רווח המצוינים תמיד שמשתמשים בכישרון הקומי הטבעי שלהם בדיוק במידה הנכונה; רובי פורת שובל בהופעה הקומית הכי בולטת בסרט, שכהרגלה משתמשת בוולגריות אקצנטרית בלי להפוך לקריקטורה נלעגת; אוולין הגואל בהופעה מכמירת לב ומשעשעת בו זמנית כגיסתה הרווקה המזדקנת של אלקבץ; ומעל כולם – אלי גורנשטיין. נדמה לי שהקולנוע הישראלי הרציני פיספס בענק את השחקן הזה לאורך השנים, וכאן האיש עם קול הבס הכי מזוהה במדינה מראה מה הוא יכול לעשות בתפקיד הדיין הראשי. היכולת שלו לשמור על שליטה מוחלטת גם כשהוא מאבד את קור רוחו ומוציא את זעמו על יושבי בית הדין, היא פשוט מופלאה בעיני. חבל מאוד שלא כללו אותו גם ברשימת המועמדים.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי ושחקן משנה (מנשה נוי וששון גבאי): בכנות, אני העדפתי את שאר השחקנים על פניהם, אבל כנראה כי יותר קל לחבב את אלה שגונבים את ההצגה. נוי וגבאי עדיין נותנים הופעות מצוינות כחלק מהקאסט המצוין, וכמו השאר מצטיינים בעיצוב המניירות הקטנות, המבטאים והשילוב בין הרציני לנלעג בשביל ליצור דמויות חד פעמיות; שחקנית ראשית ושחקנית משנה (רונית אלקבץ ודליה בגר): אותו דבר לגבי השחקניות, שגם כאן חיבתי נתונה יותר לגונבות ההצגה, אבל אלקבץ נותנת הופעה מרוסנת באופן מפתיע שהופכת את הרגעים הבודדים שהיא כן מתפרצת לחזקים הרבה יותר, ודליה בגר, בתפקיד אישתו הממושמעת של זאב רווח שחושבת מחדש על כל חיי נישואיה במהלך סצנה אחת, פשוט מעולה; מוזיקה מקורית (דיקלה, שאול בסר): זוהי רק טעות כתיב שעל המוזיקה חתומים דיקלה ושאול בסר ולא ז'ורז' דלרו, המלחין הצרפתי הגדול של במאי הגל החדש (ז'יל וג'ים, לחיות את חייה והרבה אחרים) שרוחו נמצאת בכל תו של הפסקול האמוציונאלי ועמוס כלי המיתר, שמשתמשים בו רק פעמים ספורות, בתחילת וסיום הסרט, אך לכדי תהודה מקסימלית; עריכה (ז'ואל אלכסיס): החשיבות של עריכה בסרט קאמרי, שאין בו עלילות מקבילות לחתוך אליהן או אינסרטים של נוף לברוח אליהם, היא מהותית, והעובדה שהסרט צובר כוח ועניין ככל שהוא מתקדם ככל הנראה קשורה גם בתרומתה של העורכת; תסריט ובימוי (רונית ושלומי אלקבץ): רבים דיברו על המסלול המזהיר שהאח והאחות לבית אלקבץ עשו בעשר השנים האחרונות – מולקחת לך אישה הבוסרי משהו, דרך שבעה המצוין ועד לסרט הנוכחי שהוא השיא בטרילוגיה של ויויאן אמסלם. האלקבצים כתבו פה תסריט ברמה של מחזה קאמרי מהודק ומבריק, וביימו בצורה שניתן אולי להתווכח על התיאטרליות המסוימת שבה, אבל יש בה יותר מעלות ממגרעות. מרתק יהיה לעקוב אחריהם בהמשך ולקוות שגרף הצמיחה שלהם רק ימשיך לעלות עם כל סרט.

הגננת (בימוי: נדב לפיד)

לגננת נירה, יש בעל אוהב, בן בצבא ובת בתיכון והיא מסורה לעבודתה ולילדים בהם היא מטפלת. אך לנירה כמיהה סודית, אהבה קנאית לשירה. היא חולמת להיות משוררת ולכתוב שירה גדולה. המפגש של נירה עם יואב, ילד בן 5 מהגן, שמדקלם את שיריו, ישלח אותה למסע, להציל את מילותיו המופלאות של הילד מהבינוניות, הבנאליות והגסות של העולם שמסביב. עולם שמתנכר לשירה ובז למשוררים. היחסים בין הילד המשורר לגננת העומדים במרכז הסרט ינועו בין אושר לכאב, בין חיבה לעוינות ובין גאולה לאבדון.

נדמה שביקורת נגד סרטו של נדב לפיד חייבת להיות מנומקת במיוחד, גם בשל ההערכה הביקורתית הרבה שלה הוא זכה, וגם בשל המורכבות והמקוריות הבולטים שלו. אני לא בטוח שיש לי את הנימוקים הקולעים ביותר, אבל אני אנסה. הגננת, כמו השוטר לפניו, הם סרטים שהדבר הבולט ביותר בהם הוא האמביוולנטיות שלהם. בסרטו הקודם לפיד הסביר את האמביוולנטיות שלו בכך שמצד אחד תפיסותיו הפוליטיות יותר תואמות את אלו של קבוצת האנרכיסטים שבחלק השני, אך המשיכה הטבעית שלו נמצאת לצד של השוטר שבחלק הראשון. לכן בעיני החלק הראשון (גם אם בעייתי סגנונית כשלעצמו כמו כאן, על כך בהמשך) היה מוצלח הרבה יותר מהחלק השני, שבו נדמה שלפיד מתאר את חבורת האנרכיסטים הצעירים כחבורה של קלישאות לא מעניינות במיוחד. נדמה היה שהשורה התחתונה של הסרט היתה שהשמאל, או הכוחות הליברליים והנאורים בחברה, עושים יותר נזק משהם מועילים, בגלל עיוורונם לצד השני, שמאופיין ביצריות, ארציות ואחווה גברית. את אותם אלמנטים בדיוק יכולתי לזהות בסרטו החדש, שלכאורה עוסק בעולם אחר לחלוטין. במקום אנרכיסטים יש לנו גננת חובבת שירה ואמנותית בעיני עצמה, שהולכת לסדנאות כתיבה (שבה חברי הסדנה מוצגים באותה קלישאתיות וסלידה שהוצגו האנרכיסטים מהסרט הקודם), ובמקום שוטר יש לנו את יואב, מוצרט מקומי שבגיל 5 מכתיב שירה לירית עמוקה בהתקפים כמעט סומנבוליסטיים (הליכה מתוך שינה) שמגיעים לאחר שהוא מכריז "יש לי שיר, יש לי שיר" (שורה שכבר הפכה לקאלט). ההבדל היחיד הוא שבניגוד לאנרכיסטים שרוצים לעזור לחברה אך נמצאים בעימות עם השוטר, כאן הגננת רוצה לעזור ליואב אבל נמצאת בעימות עם החברה. הסאבטקסט גם כאן הוא שהיא כנראה עושה יותר נזק מתועלת, דווקא בגלל העיוורון שלה לאותם יצרים גועשים של המשורר הצעיר (הוא מעדיף לשיר שירי שטנה לקבוצות כדורגל מאשר לדבר על שירה). הסאבטקסט הזה אמנם מתעדן מעט ככל שהסרט מתקדם ומתפתח, אבל הוא בולט מאד במרבית חלקי הסרט ומכביד עליו, ומונע מהאמביוולנטיות של לפיד להגיע למורכבות אמיתית. ואז גם יש את עניין הסגנון. נראה שלפיד אוהב מאוד את גודאר, ולחשוף את אמצעי המבע הקולנועיים תוך כדי מניעת הזדהות רגשית. לזכותו יאמר שהוא לא עושה את זה בבוטות או בפלגיאטים בוטים מדי, אך הסגנון שלו (שכולל תנועות מצלמה מודגשות שקוראות תשומת לב לעצמן, הסתכלות של השחקנים אל המצלמה וסגנון משחק ברכטיאני משהו) תמיד מרגיש כאוסף של מניירות ולא כהצהרה אמנותית אותנטית, למרות שהכישרון שלו כבמאי ניכר בכל פריים בסרט. לכן יש לי בעיה מיוחדת כשמבקרים נסחפים לפרשנויות על הסרט (והסרט מתמסר מאוד לפרשנויות ואף מזמין אותן, וטוב שכך) בלי להידרש להאם הבחירות האמנותיות שלו בכלל משרתות את חווית הצפיה המיידית שבו, שקודמת לכל פרשנות והיא הדבר הראשוני ביותר בקולנוע, לפחות בעיני.

קטגוריות בולטות ובעייתיות: שחקנית ראשית (שרית לארי), שחקן ראשי (אבי שניידמן), צילום (שי גולדמן), תסריט ובימוי (נדב לפיד): ברוח האמביוולנטיות של לפיד, אני רוצה לציין את התרשמותי ורתיעתי השווה מהעבודה של כל אחד מאלה שציינתי. לארי למשל מפגינה הופעה אמיצה ומתמסרת, אבל פשוט משחקת לא אמין ברמה הכי בסיסית בחלק מהזמן, וכך גם אבי שניידמן בתפקיד הילד, שכמובן אין כאן שום ביקורת לשחקן הצעיר אלא לדמות המרתקת אך המתנדנדת סביב חוסר אמינות שלפיד עיצב. הצילום של שי גולדמן מיומן כתמיד והוא יודע לקחת סיטואציות בסיסיות ולעשות להם הזרה מוחלטת באמצעים מינימליים, אבל תמיד היתה לי גם בעיה עם הסגנון הדומיננטי מדי של הבחירות האמנותיות שלו, וכך גם לגבי התסריט והבימוי של לפיד, שניתן להעריך אותם על ההעזה והכשרון שבהם, אבל להירתע מחוסר הכנות הבסיסית שאני לפחות מרגיש בהם, גם אם ברור לי שמדובר ביצירה אישית מא' ועד ת'.

האם זה אתה? (בימוי: דני מנקין) *מסלול פרינג'

האם זה אתה? מספר על מקרין בקולנוע שמפוטר מעבודתו ויוצא בגיל 60 למסע בארה"ב כדי למצוא את אהובת נעוריו.

זהו לא סרט פרינג', זה סרט אינדי אמריקאי. אם היינו רואים את אותו הסרט רק עם דמויות ושחקנים אמריקאיים במקום ישראליים, לא היה לנו קשה לקבל אותו כסרט מסע עצמאי קטן ויפה, שמנסה לעסוק בנושאים של החמצה, חרטה, ומהותו של קשר אנושי בין בני אדם. יש בו אפילו שחקנית שנראית כאילו יצאה בול מסרט אינדי (נרונה דה מאסדו קפלן, שדומה שתי טיפות מים לזואי דשנל, ומועמדת באופן מסתורי בקטגורית השחקנית, מה שאומר שיש לה אזרחות ישראלית למרות שהיא נראית אמריקאית לכל דבר ועניין). גם סרטו הקודם של מנקין ז'טאם איי לאב יו טרמינל היה סרט מסע בחו"ל (אז באירופה, וגם בו כיכבה קפלן) אך בוסרי הרבה יותר. גם כאן מנקין (שכתב את התסריט יחד עם הסופר אשכול נבו) לא לחלוטין תופר את כל החלקים בצורה מספקת, וחטאו הגדול הוא הריפרוף שבו הוא מטפל בדמויות המשנה שלו, משגה רציני עבור סרט מסע. אך אם סולחים לו על חוסר ההעמקה שבה הוא בונה את מערכות היחסים של דמויותיו, נותרים עם סרט אנושי מאוד, מפוצץ באהבת אדם ובכמיהה אמיתית לאינטימיות, גם בין זרים וגם בין קרובים שנפרדו. השילוב שלו של חלקים דוקומנטרים שבהם הדמות הנשית שואלת אנשים אמיתיים שיספרו לה על מה הם מתחרטים בחייהם, תורמת גם היא לתוצאה הכללית. רק לא הבנתי את הבחירה לצלם ביחס מסך סינמסקופי שלא בדיוק תורמת לסרט (בהקרנה בסינמטק שטח ההקרנה היה מיניאטורי והחלקים הדוקומנטרים שצולמו ביחס רגיל מתחו את פני האנשים לממדים גרוטסקיים). לא סרט גדול, אבל סרט שעושה טוב על הלב, ובלי מניפולציות. בלי הרבה תחרות זהו הסרט שהכי אהבתי מקטגוריית הפרינג'.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי ושחקן משנה (אלון אבוטבול ורני בלייר): טוב, זה שאבוטבול משחק טוב בטח לא יפתיע אתכם. כן, גם כאן הוא משחק יוצא צבא קרבי שמשלב בין מצ'ואיזם שקט לבין נונשלנטיות ישראלית זרוקה שאי אפשר לעמוד בפניה, והגיל רק עושה לו טוב והופך אותו בגיל 60 לפגיע מאי פעם. אבל זה שהבמאי בדרך-כלל רני בלייר יגנוב את ההצגה ויספק את אחת מתצוגות המשחק הכי שובות לב של השנה? לזה לא הייתי מוכן. שמעתי שגם בתמרות עשן הוא שיחק לא רע, אבל בשבילי זו היתה הפעם הראשונה שראיתי אותו בתפקיד דרמטי, והוא נהדר. הכימיה בינו לאבוטבול (אותו הוא ביים לאורך שנים בשבתות וחגים) מושלמת, וכמו אבוטבול גם לו יש את אותו חן מצ'ואיסטי, רק עם שריטה וזריקות אפילו יותר גדולות, בדומה לבן דורו באוניברסיטת תל אביב גור בנטביץ', שגם התגלה כשחקן גדול לאחרונה. כן ירבו.

קטגוריות בעייתיות: מוסיקה (איסר שולמן): הא, שוב שולמן והקסילופון שלו! ידעתי! בהמשך תראו אותי מתלונן על כך בזינוק בעלייה, אבל בכלל לא זכרתי שהוא הלחין גם את הסרט הזה, וגם כאן יש משהו מתנחמד מדי בפסקול שלו (שאמור לתת אווירה של סרט מסע קליל אבל הוא מזכיר בעיקר פרסומות) ובשימוש באותו קסילופון או כלי דמוי קסילופון. אני מקבל את זה לגמרי אגב שזו כנראה רק שריטה שלי.

הקפות (בימוי: לי גילת)

כשאהרון ניניו בן ה-13, זוכה בהקפת הזכות של שמחת תורה, הוא מרגיש שהנה חייו עומדים להשתנות לטובה. אבל הבחירה באהרון מעירה מתח של שנים בין הוריו והרגע המשמח הופך למאבק מסוכן של ילד הנחוש לשנות את סיפור חייו.

לפעמים שומעים אנשים שסולדים משפה גסה בקולנוע אומרים דברים כמו "לכתוב סתם קללות לא הופך אותך לתסריטאי טוב" (למשל בהתייחסות לסרטים של טרנטינו). הייתי ממליץ להם לראות את הקפות, סרט שהמעלה העיקרית של הדיאלוגים בו היא התיבול הלא צפוי שלהם בקללות לאורך כל התסריט. אותי זה הקסים ובעיני זה נתן לתסריט הדי שגרתי עלילתית הזה נטורליזם מסוים שבלעדיו הוא היה סנטימנטלי הרבה יותר. זכורה במיוחד היא השורה החוזרת שאומר ליאור אשכנזי בתפקיד האב הממורמר של גיבור הסרט – "חרא על הפנים שלי". בחיי שכל מלודרמה משפחתית ישראלית טיפוסית יכולה רק להיתרם ממשפטים כאלה. הבעיה היא, שמלבד הדיאלוגים הנטורליסטיים יחסית אין לסרט הזה הרבה מה להציע. הוא מתרחש בשכונת פועלים (נדמה לי בשנות השבעים, אך זה לא מודגש בבירור, וזו גם בעיה) ועוסק בייסורי הגדילה של נער בגיל בר מצווה שנאלץ להפוך לגבר. באף אחד מהאלמנטים האלה הוא לא נוגע בצורה מעניינת או חדשה במיוחד, ומלבד הופעות לא רעות של ליאור אשכנזי ואסי לוי, הוא נשאר די סטנדרטי גם כשהוא מצליח לעורר עניין או רגש כלשהם. את המקוריות והנטורליזם שהוא הפגין בשימוש בקללות, למרבה הצער, הוא לא מפגין כמעט בשום מקום אחר.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (ליאור אשכנזי): גם כשהוא משחק אב ממורמר, מקלל ולא מוצלח במיוחד, הוא מצליח לעשות את זה בצורה אנושית וחסרת מאמץ.

הרחק מהיעדרו (בימוי: קרן ידעיה)

משה ותמי הם זוג. חיים יחד בדירה פשוטה. ממש כמו בעל ואישה. משה מבוגר, כמעט בן שישים ותמי כבת 22. משה ותמי הם אב ובתו. הסרט מתחיל בתיאור חיי השגרה שלהם בבית. לרגעים השגרה נראית לנו כמעט נורמלית ולרגעים נחשפים החולניות, הכאב, העיוות. מצבה הנפשי של תמי גרוע מאוד. היא חיה עם משה, נתונה למצבי רוחו המשתנים, מנותקת מכל חברה. היא לא מכירה חיים אחרים, אבל החיים האלה עוד יהרגו אותה…

סרטה הסנסציוני של קרן ידעיה עורר די הרבה תגובות שליליות, מאז הקרנתו בפסטיבל קאן, דרך הקרנתו בפסטיבל דרום ועד תגובות חברי האקדמיה בהקרנות, וגרימת המהומה הזאת כבר מעוררת איזושהי הערכה לסרטה של ידעיה. אך גם אני חייב להודות שזה לא סרט טוב. איתן ווייץ שם את האצבע על הנקודה כשכתב שהבעיה עם הסרט היא לא עם נועזותו, אלא דווקא עם פחדנותו, שמתבטאת בהתמקדות בלעדית בקןרבן וחוסר ניסיון להבין את דמות האב. ואכן, דמותו של האב (אותו מגלם לעילא צחי גראד) נשארת סתומה, מפלצתית ובנאלית באותה מידה, וגם אם לא ניתן להבין אותה, לא באמת נעשה ניסיון להבין. לזכותו של גראד יאמר שהוא עושה הכל בשביל להפוך את הדמות שלו לאנושית ויומיומית ככל הניתן, כשבכל הזדמנות הוא מנסה להקל את הרצינות התהומית של הסרט על-ידי איזו ג'סטה ישראלית יומיומית שכמובן מתפקדת כהומור אבסורדי שחור בהקשר שבו היא מובאת (כמו למשל כשהוא לוקח את בתו לבית קפה או מארח בת זוג איתה לסדר פסח). עוד רגע מעניין שמכניס את היומיום לתוך המציאות הקשה היא סצינה בחוף הים, שבה הגיבורה מחפשת קצת חום אצל חבורת נערים וזוכה ליחס לא שונה בהרבה משל אביה (הטבעיות שבה הסצנה המחרידה הזאת נפרשת הזכירה לי את ההישגים של שש פעמים משנה שעברה וחבל ששאר הסרט לא הולך בכיוון דומה). הבעיה היא שידעיה רוב הזמן נוקטת בגישה קולנועית שמתעמתת עם הצופה וכמו מסובבת לו את הפנים בכוח להביט בסיטואציה הבלתי אנושית הזאת (ומעניין שהסופרת שז, שעל ספרה האוטוביוגרפי מבוסס הסרט, מצטיירת כמישהי מפויסת הרבה יותר בראיונות איתה, מה שמעורר חשק לקרוא את הספר). הכוחנות של ידעיה עובדת רק כמה פעמים, ואז האפקט מתקהה ומה שאנו נשארים איתו הוא רצף של סצנות פרובוקטיביות (שמצולמות באמנותיות לקונית מעוררת כעס) שלא באמת חושפות את המצב לעומקו אלא נשארות בפני השטח הסנסציוניים של האלימות המינית והריטואלים שסובבים אותה. אם הכוונה היתה להראות באופן כנה וישיר את הדינמיקה הזאת, הוא לא עשוי בצורה ריאליסטית ומפורטת מספיק, ואם הכוונה היתה להשתמש בסיפור הזה כדי לומר דברים כלליים יותר על גבריות, מצ'ואיזם, ישראליות, ניצול מיני, תלותיות או כל דבר אחר, הוא לא מצליח לעורר שום דבר בעל עניין בנוגע לנושאים הללו.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (צחי גראד): אין עוד הרבה שחקנים שהיו יוצאים בכבוד מתפקיד כזה, ויש שיגידו שגם הוא לא, אבל בעיני הוא היה שביב האור היחיד בסרט, ויצר (יחד עם ידעיה, יאמר לזכותה) דמות מרתקת של רוע בנאלי וחסר מודעות עצמית לחלוטין, שלמרבה הצער הסרט אינו מעמיק איתה יותר.

התאבדות (בימוי: בני פרדמן)

מותחן ירושלמי המרחש כולו במהלך יום אחד. עורכת דין צעירה מנהלת מרוץ של חיים ומוות מול מלווה בריבית אכזרי. כשברקע תקתוק שעון החול, מתברר לה שכדי שמשפחתה תשרוד, עליה לבצע את הפשע המושלם.

כל פעם בכמה זמן יש סרט ישראלי שנראה שהרצון העז של היוצרים הוא שהצופים יצאו ויגידו "וואלה, סרט בנזונה". אסתטיקת ה"בנזונה" היא למעשה נטיה די מרגיזה של יוצרים (בעיקר סטודנטיאליים) לעשות כמה שיותר רושם בכמה שפחות כסף, לרוב באמצעות חיקוי של כל הבא ליד (טרנטינו, סרטי אקשן, סרטי פשע, מד"ב וכו') והגברת הווליום (לא רק בסאונד אלא גם בבימוי, בעריכה וכל השאר). לכן, נורא שמחתי שהתאבדות היה הסרט הישראלי שהייתי הכי קרוב לומר בו "וואלה? באמת סרט בנזונה". אני אפרט בהמשך למה בכל זאת ישנם כמה פגמים שמונעים ממני לומר את זה, אבל בחיי שהופתעתי לטובה. קודם כל, צריך לומר, הסרט הזה נראה מדהים, ובמיוחד בהתחשב בתקציב ההפקה שלו, שככל הנראה לא היה גבוה בצורה יוצאת דופן ונעזר בעבודת פוסט מיומנת במיוחד. הדבר הראשון שחשבתי כשיצאתי מהסרט הוא שמעולם לא ראיתי סרט ישראלי שמושפע כל כך מבאטמן. ירושלים מעוצבת כאן כגות'אם סיטי ודמות הנבל התורן (בגילומו המצוין של יגאל נאור) מזכירה קצת את טו-פייס באנאליות שלה. בתוך העולם הזה פרדמן טווה סיפור פשע שלמרות אלמנטים נסלחים של קלישאתיות ואי-אמינות מצליח אשכרה למתוח ולעורר עניין לאורך רוב הסרט. אבל הנה בעיה ראשונה – הסרט ארוך מדי (130 דקות! הסרט הישראלי הכי ארוך אי פעם אחרי שנת אפס כמדומני). קיצור של עשרים דקות וויתור על קווי עלילה מסוימים היה מהדק את הסרט ושומר על המערכה האחרונה שלו מלהימתח ולגרום לירידת עניין. אבל מעלה נוספת של הסרט היא שהוא מצליח להיות נטוע כל כך בתוך הז'אנר שאתה מוכן לקבל (ואפילו להנות) מדברים שבמותחן אפלולי ורציני היו נלעגים, כמו למשל הדיאלוגים, במיוחד של הנבלים (הקאץ'-פרייז של יגאל נאור הוא "אם אתה מבין למה אני מתכוון", אם אתם מבינים למה אני מתכוון). גם הדמות שמגלם דרור קרן של חוקר משטרתי חסר מוסר לקוחה היישר מהתבנית, אבל משוחקת במספיק קאמפ והומור עצמי בשביל להנות ממנה (כולל סצנה אחת בלתי נשכחת שבה הוא מבקש מנחקרת להפסיק ללעוס מסטיק בצורה יצירתית). אז האם הסרט הזה הגשים את כל הציפיות הגבוהות שהיו לו מעצמו? לא לגמרי, אבל לבוא מלכתחילה עם כוונות כאלה ולעשות הכל בשביל לנסות לממש אותם דורש ביצים, ואת זה יש לסרט הזה.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מלי לוי-גרשון): כמה הפתעות יש בסרט הזה, ואחת המרכזיות היא ההופעה של מלי לוי כעורכת דין חסרת פשרות, שמוכנה לעשות הכל (כולל לעבור על החוק) בשביל להשיג את מטרתה, דמות נשית חזקה אך לא מרתיעה שלוי מגלמת בצורה מעוררת הערכה; צילום (עידו ברלד): חשבתי שאני בקיא במפת הצלמים הישראלית, ולמרות שנתקלתי בשמו של ברלד פה ושם לא ידעתי שזה צלם שצריך לשים לב אליו. ובכן, כאן הוא פחות או יותר אחראי ללפחות חצי מהצלחת הסרט, ולהפיכתה של ירושלים לגות'אם אפלולית ומסעירה (יחד עם אנשי האפקטים). מעכשיו אם צריך לצלם סרט אקשן או פשע בארץ, נראה שברלד הוא האיש. וכן, זה אח של ירון ברלד; מוזיקה מקורית (גל פדה) ופסקול (מיכאל גורביץ' ופרדי טסלר): אם מצלמים סרט כמו באטמן צריך גם מקבילה לדני אלפמן בפסקול, ופדה מספק את הסחורה בפסקול אקשן עוצמתי שמגובה בעיצוב פסקול מרשים ואקשני למהדרין. באוסקרים נהוג שסרטי פעולה זוכים בקטגוריות הטכניות, מעניין אם גם אצלנו הנוהג הזה ישתרש; תסריט ובימוי (בני פרדמן): כאמור, לבנאדם הזה (שזהו סרטו הראשון) יש ביצים. אמנם, יש פה בוסריות מסוימת הן בתסריט והן בבימוי ונדמה שהוא נגס קצת יותר ממה שהוא יכול ללעוס, אבל באופן כללי היומרה העצומה להוציא סרט כזה לפועל ולגרום לו לעבוד ברוב המישורים ראויה לכבוד.

זינוק בעלייה (בימוי: אורן שטרן)

קומדיה מרגשת על משפחת גבע – משפחה בורגנית ותוססת מרחביה שברגע טרגי אחד משתנים חייה. אורה, אם המשפחה, נכנסת בעקבות תאונה לתרדמת עמוקה. משאירה אחריה שני ילדים, בעל וכלה לעתיד. אורה היתה עמוד התווך של המשפחה, הדבק המקשר, המפשר, המפייס, בלעדיה הכל מתפרק. כל אחד מבני המשפחה מנסה, בדרכו המיוחדת, להחזיר את החיוך, לאסוף את השברים ולשקם את החיים. אל מסע השיקום מצטרפים – צמד מנתחים פלאסטיים, מדריכת יוגה, חוקרת פרטית קשוחה, מאמן ריצה על כיסא גלגלים, רקדנית בטן מופנמת וכוכב קולנוע מצרי.

סרט מוזר. במשך רוב הסרט צפיתי בו בעניין, צחקתי, התרשמתי, פחות או יותר נהניתי, ועדיין לא היה לי מושג על מה הוא או למה הוא נעשה. הדרמה הקומית של אורן שטרן, יוצר אלמוני למדי שמסתבר שאחראי לסרט הסטודנטים המוערך לוויה על פארק-דה-פראנס ודרמת הטלוויזיה הדמעות של אמסלם, מלאה בשורות דיאלוג שנונות ומצחיקות, בפרטים שהופכים כל אחת מדמויותיו הרבות לבעלת אופי וספציפית, ובצוות שחקנים מצוין שמצליח להתעלות מעל לטייפקאסטינג שלהם (שלמה בראבא כאב קר וביקורתי לבן שממשיך את עיסוקו, עידית טפרסון כאם אשכנזית טיפוסית, רותם זיסמן-כהן כמזרחית עממית), כשגולת הכותרת היא הופעתם של מלי לוי ויוסי מרשק, שהשנה הזאת תיזכר כשנת הפריצה שלהם. ולמרות כל זה, הייתי אבוד. אמנם, אפשר פשוט לקרוא את התקציר המעט בוטה שההפקה שלחה וצירפתי למעלה בשביל להבין באיזה חומרים הסרט מנסה לעסוק, אבל יש תחושה שהחן והתחכום של הסרט (שרוחו של שבי גביזון שורה עליו, בנטיה שלו להפוך כל סצנה לאבסורדית בעזרת פרטים שמוּצאים מהקשרם ומצד אחד גורמים להזרה ומצד שני הם ישראליים מאוד), לא מצטברים למשהו עמוק או משמעותי באמת, וכשבשליש האחרון הסרט מנסה להפוך לדרמטי יותר, הבעייתיות הזאת נחשפת ביתר שאת.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מלי לוי-גרשון): לוי כאמור הפכה השנה מסלב נוצצת לשחקנית רצינית, וההופעה שלה כאן כרווקה ביישנית שמאוהבת בתרבות הערבית פשוט גונבת את ההצגה, וכפי שטען יאיר רוה, חבל שלא נשלחה לקטגוריית שחקנית המשנה, גם כי מצפה לה שם פחות תחרות וגם כי זה באמת יותר הולם את תפקידה בסרט; צילום (אמנון זלאייט): זלאייט הוא מהותיקים והיציבים שבצלמי הקולנוע בישראל, וגם אם הוא לא מבריק כאן, הוא עושה עבודה מיומנת למדי, שנותנת לסרט נימה של הקפדה וגימור שמקרקעים אותו גם כשהוא גולש למחוזות הפארסה; תסריט (ריקי שולמן ואורן שטרן): יכולת ההמצאה הקומית והיצירתיות שבעיצוב הפרטים הקטנים שבסרט עוזרים להרים אותו מעל לרמת רוב התסריטים שהתחרו השנה, גם אם במערכה האחרונה הוא נוטה לשבלוניות ומניפולטיביות מסוימת בניסיון שלו לסגור את כל הקצוות באופן ברור ולתת לכל דמות שינוי מובהק כנהוג בתבנית המקובלת.

קטגוריות בעייתיות: מוסיקה (איסר שולמן): לכאורה המוסיקה בסרט מוקפדת ודומיננטית, אך הדומיננטיות הזאת מעיקה עליו ככל שהוא מתקדם (בייחוד השימוש המוגזם בקסילופון או כלי הנשמע כמוהו); שחקן משנה (איתי טיראן): כמה חבל שלא הגישו את יוסי מרשק (או אפילו את יוסף סוויד בתפקיד קצר וגונב הצגה כשחקן/זמר ערבי שובר לבבות) במקום את טיראן (שאגב דומה בסרט שתי טיפות מים לנדב לפיד) שכנראה לא באשמתו תקוע עם דמות אנמית וקלישאתית, שלמרות התפתחות מסוימת בסוף היא אחת הנקודות החלשות בסרט; ליהוק (הילה יובל): דווקא בשנים בהן הקטגוריה הזאת זוכה ליותר תשומת לב והישגים, צריך לזכור גם שמחלת הטייפקאסטינג בקולנוע הישראלי רחוקה מלהיעלם, וגם אם נדמה שיש כאן ליהוק שמנסה להיצמד לקלישאות בכוונה תחילה, זה עדיין צורם, כשהדוגמה הבולטת ביותר היא ליהוקן של עידית טפרסון ומלי לוי כאם ובת בפעם השניה באותה שנה (יחד עם התאבדות), ויתכן שהבעיה הזאת מתחילה אצל הבמאי ולא אצל המלהקת, אך כקטגוריה היא חלשה בסרט הזה.

חלונות (בימוי: יעקב איילי)

זוגות זוגות בני חמישים בערך, כל פעם זוג אחר, עומדים ליד חלון בחדר, מוארים בשמש הקיץ האכזרית של תל אביב, כשאחד מהשניים רוצה לצאת דרך הדלת. הסרט יחשוף אותם כשהם עומדים ומביטים מהחלון החוצה ואומרים משהו על חייהם. ברגעי התבוננות אלה, הם עושים חשבון נפש עמוק וחם או שטחי וקנטרני; זה וגם זה נובע מעומק הלב. הם לא יוותרו על כעסם. הם לא יוותרו על האמת שלהם, הם לא יכולים אפילו להסכים על מזג האוויר השורר שם.

לכאורה זה נראה כמו סרט פרינג' לכל דבר ועניין, אבל יוצרו החליט לא לרשום אותו במסגרת הזאת, כנראה בשביל להימנע מהסטיגמה (מה שאני לא חושב שיעזור לו יותר מדי). אני אישית אוהב סרטים שמבוססים על דיאלוגים (לא אכפת לי לראות שוב ושוב את ארוחת הערב שלי עם אנדרה למשל) ולכן חשבתי שהרעיון שעמד בבסיס הסרט מעניין, אך הביצוע ממש לא. נקודת הפתיחה הבעייתית של הסרט היא שמדובר לרוב בריבים או ויכוחים בין בני זוג, בין אם הם ביחד, פרודים, בהליכי פרידה או לא היו בקשר לאורך שנים. ויכוחים בין בני זוג הם משהו שהקולנוע הישראלי באופן כללי שבע ממנו, והעיקרון הבסיסי של קונפליקט בתסריטאות שלרוב מתורגם בקולנוע הישראלי אוטומטית לריב, פגם בלא מעט סרטים גם השנה, כך שלקבל סרט שלם שמורכב מזה זה לא תענוג גדול. זה עוד יותר חבל כי איילי גייס צוות גדול של שחקנים מוכשרים – שמיל בן ארי,  אבי קושניר, קרן מור ומנשה נוי (בסיקוונס יפה שבו הם דווקא שותקים) ועוד. מעניין אגב שאת אף אחד מהם ההפקה לא העמידה בקטגוריות המשחק, שהושארו ריקות, מתוך סולידריות עם כל צוות השחקנים כנראה.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (אשר גולדשמיט): גולדשמיט לאט לאט מבסס את עצמו כאחד ממלחיני הפסקולים היותר מוצלחים בקולנוע הישראלי, ואפילו כשהוא נוגע בפרויקט בעייתי כזה הוא מצליח לתת עבודה טובה ולהעניק כמה מנגינות ליריות ויפות לסרט שרוב הזמן הוא די חסר עידון.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (יעקב איילי): חבל שדווקא בניסיון מעניין כזה, של לבסס סרט שלם על דיאלוגים מול חלונות של זוגות שונים, הדיאלוגים פשוט לא כתובים מספיק טוב.

חרדת הבמאי (בימוי: דן וולמן) *מסלול פרינג'

הסרט "חרדת הבמאי" מלווה במאי סרטים צעיר (גדי), במהלך אירועי הקרנת הבכורה של סרטו הראשון "הניתוח". "הניתוח" הוא סאטירה פוליטית על ארץ קטנה ולמודת סבל, הנקלעת למעגל של מלחמות אינסופיות עם שכנותיה. יום אחד מחליטים כל המוסיקאים לעזוב את הארץ (רק נגני הצ'לו נשארים מאחור וממשיכים לנגן) ובמקום מתארגנת מחתרת המבקשת לשנות את גורל האומה. עבור גדי ההקרנה היא אירוע טראומטי ביותר. הוא לוקח כל תקלה והפרעה באופן אישי ובטוח שכל הקהל עוין וקשור באיזו קונספירציה שמטרתה לשבש את הקרנת סרטו.

לא נעים לראות במאי ותיק וחשוב (ולו רק בשל שיתופי הפעולה שלו עם חנוך לוין בשנות השבעים התמהוני ופלוך, אבל גם בגלל מיכאל שלי, מחבואים, וחייל הלילה) מפשל, אבל לצערי זה המקרה כאן. נדמה כאילו וולמן יותר ניסה להכריח את עצמו בכוח לעשות סרט ויצא לו הירהור על מה הוא היה עושה לו היה מביים סרט מאשר סרט של ממש. למה למשל הוא מעדיף להרחיק את העדות ולבחור לדמות הראשית במאי צעיר וחסר אופי לחלוטין במקום את בן דמותו או גילו, או אפילו את עצמו? זה היה הרבה יותר מעניין מהתוצאה הנוכחית, ונותן איזשהו קשר רגשי לסרט. גם הסרט בתוך סרט נראה תלוש למדי – מותחן פעולה פוליטי רב אינטריגות וסתום לחלוטין שדקות רבות מוקדשות לו (ודווקא מתחיל עם אלגוריה הזויה ויפה) ולא מצליח לעורר שום בדל של עניין כי הוא נראה כמו סכמטיזציה של סרט ולא משהו שלמישהו באמת אכפת ממנו. אפילו בתור סרט קטן וביתי הייתי מייחל שוולמן בפעם הבאה יעשה משהו אישי וכנה יותר, אפילו מאותם חומרים.

טוביאנסקי (בימוי: ריקי שלח)

מרגע שנעצר סרן מאיר טוביאנסקי ב-30 ביוני 1948, ברחוב בתל אביב ועד שהוצא להורג, עברו שלוש שעות וארבעים וחמש דקות בדיוק, בהן נחקר, הואשם בבגידה, נשפט והוצא להורג בירייה. באותן שלוש שעות וארבעים וחמש הדקות עוד הספיקה החבורה לאכול חומוס ברחובות, לסדר כיתת יורים ברמלה, להגיע לכפר בית ג'יז ושם לקיים את ההליך המפוקפק. אחרי שנה נוקה טוביאנסקי מכל אשמה ואחד משופטיו נשפט ונענש קלות. סיפור אמיתי.

אין ספק שהסיפור האמיתי שעומד בבסיס הסרט (שלא הכרתי) הוא מדהים ומקומם גם במרחק של 66 שנה מהמקרה. הסרט מנסה לספר אותו בצורה קורקטית ומותחת (ומשתדל לבנות ציר עלילה שבה מנסים להגיע לטוביאנסקי ושוביו לפני שיהיה מאוחר מדי, שככל שהסרט מתקדם נראה ששכחו ממנו), אך כושל בלבנות סיפור מורכב או דמויות אמינות מספיק. הדיאלוגים הם אוסף של קלישאות והדרמה היא טלוויזיונית במקרה הטוב. הדמות שעוז זהבי מגלם מוצגת כנבל מוחלט וחסר כל רבדים והפקידה שהוא מנהל מערכת יחסים כוחנית איתה נראית גם תלושה ולא הכרחית. זה חבל, כי סרט שעשוי ברישול זה דבר אחד, אבל סרט שלוקח סיפור מרתק ומבזבז אותו זה דבר אחר.

טירוף כפול שלוש (בימוי: דניאל ג'יידלין) *מסלול פרינג'

שלושה צעירים מתוסבכים נפגשים בנסיבות מוזרות. שרשרת אירועים מובילה ללילה גורלי אחד של הרפתקאות, זוועות, שיגעון ותשוקה בו יבינו שבידם היכולת לרפא או להרוס אחד את השני.

דניאל ג'יידלין – מי שחתומה כאן על תסריט, בימוי, הפקה, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב אמנותי ועיצוב תלבושות – חתומה גם על התסריט של באני לאב, סרטה הקצר של רוני קידר (ג'ו ובל). אני מציין את זה כי יש משהו בעולמה של ג'יידלין שמזכיר את זה של קידר – השילוב בין תמימות ילדית שמסרבת להתבגר ומעדיפה להמשיך לשחק עם בובות (בסרט הזה באופן מילולי) ובין עולם של מין, אלימות ושנאה עצמית, בצורה שמזכירה לרוב את עולמם של טינאייג'רים "פריקים". עולמה של ג'יידלין נראה אפילו הזוי ואאוטסיידרי יותר משל קידר, ובמרכז סרטה המשונה נמצאות שלוש דמויות צעירות (אם לא טינאייג'ריות) שמנותקות למדי מהמציאות וכולן מתוסבכות נפשית – האחת לא יכולה לצאת מהבית בשל פחד מלכלוך, האחד מתכנן את התאבדותו והשלישית עובדת כזונה (והיא דווקא הדמות השמחה ביותר בסרט). הסרט לא היה צריך להיות פיצ'ר בעיני, כי ב-20 דקות הוא היה יכול להיות יציאה אאוטסיידרית מוזרה ומגניבה ואילו ב-80 דקות הוא נאלץ להישפט כתוצר שלא עומד בסטנדרטיים הבסיסיים של סרט. עם זאת, יש משהו בעיצוב הצבעוני והמסויט של הסרט, כמו מעין בית בובות גותי, יחד עם הדמויות התלושות שלו והאינטימיות שנוצרת ביניהן, שנותנים לו חן מסוים, גם אם רוב הסרט לוקה בחובבנות בולטת.

יונה (בימוי: ניר ברגמן)

"יונה" מבוסס על סיפור חייה הסוער של יונה וולך, מהמשוררות הגדולות שכתבו בשפה העברית. הסרט מתמקד בתקופה בה עוד לא הייתה מוכרת אלא בת כפר צעירה, יתומה מאב, שמפלסת את דרכה בעולם השירה העברי. אלו הן שנות השישים ומאבקה למצוא את מקומה מתנהל בטרטוריה גברית , שוביניסטית, מרובת סכסוכים. עם פריצתה לתודעה והמעבר המתבקש מהכפר לעיר הגדולה, יונה חווה התמוטטות נפשית מאבקה לחזור לכתוב ולכבוש לעצמה חיי נצח על מדף השירה העברי, המחיר אותו הייתה מוכנה לשלם בעבור אותם חיי נצח, מהווה את ציר העלילה המרכזי של הסרט.

מוקדם יותר השנה שודרה בערוץ 8 הסדרה הפסאודו-דוקומנטרית הייחודית של חגי לוי המקוללים, שניסתה לשרטט פורטרט אנושי מורכב דרך דיאלוגים שלקוחים מראיונות וכתבים אמיתיים של אנשי תרבות חשובים ומסוכסכים עם עצמם, שמגולמים בידי שחקנים אבל מצולמים בסגנון דוקומנטרי. אני אישית התרשמתי מאוד מהסדרה, אבל עם פרק אחד היתה לי בעיה – זה שעסק ביונה וולך. הבעיה הכי בסיסית היתה שהשחקנית ששיחקה אותה לא שידרה במאום את אישיותה של יונה וולך. היא היתה צעירה מדי, רכה מדי, לא נראתה אינטיליגנטית מספיק ובטח שלא מסוכסכת עם עצמה. פשוט היה קשה להאמין לה כיונה וולך, ברמה הכי אינטואיטיבית. בעיה דומה, וחמורה יותר, מאפיינת את הפורטרט העלילתי שיצר ניר ברגמן במקביל לסדרה של לוי (או אפילו לפניה). רבים מהללים השנה את משחקה של נעמי לבוב בתפקיד יונה, שהוא אכן אמיץ, מתמסר ועז מבע, אבל גם כאן בעיני אין בו שמץ ממה ששידרה יונה וולך, ואין בו שום מורכבות רגשית אמיתית. הבעיה בסרטו של ברגמן חמורה יותר כי כאן במקום הטקסטים של וולך שלוי השתמש בהם, ישנו תסריט גס ודידקטי (שכתב ברגמן יחד עם דיתה גרי) שמזכיר דרמות טלוויזיה של ערוץ 1 משנות השמונים. דוגמה אחת מתחילת הסרט: יונה מבקשת מאחותה כסף, ואחותה עונה "בשביל מה? לעוד הפלה?" ויונה משיבה "לא, לאוטובוס". כן, דיאלוגים כאלה עדיין נכתבים בישראל ב-2014. הזילות שהסרט עושה לדמותה של וולך, וגם לדמויות אחרות כמו גבריאל מוקד, מקסים גילן, חזי לסקלי ואחרים (שכולם מגולמים בידי שחקנים צעירים וילדותיים שלא מעבירים קמצוץ מהאינטליגנציה או החומרה שלהם), היא כמעט בלתי נסלחת בעיקר בהתחשב בגודל האחריות שנדרש מעיסוק בדמויות כה משמעותיות בתרבות הישראלית.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (דיתה גרי וניר ברגמן): תסריט שמכיל את רוב הרעות החולות של התסריטאות בישראל, מדידקטיות ודיאלוגים מביכים ולא אמינים ועד לריפרוף מהיר על תחנות חיים בביוגרפיה ידועה בלי טיפול עמוק באף אחת מהן.

לוויה בצהריים (בימוי: אדם סנדרסון)

עיבוד לספרו של ישעיהו קורן. הגר היא סוג של עוף מוזר. חסרת ילדים ומקצוע, היא לא מוצאת את מקומה בכפר בו היא מתגוררת ולא בחיים המשותפים עם בעלה. רק עם יפתח, השכן בן העשר, היא מצליחה לתקשר ולהרגיש חופשיה. יחד הם יוצאים לטיולים בחורבותיו של כפר נטוש סמוך, עוקבים אחר חייל צעיר ויפה המתאמן בשטח. הילד נלכד בקסם המשחק של הגר ועוזר לה להתקרב לתשוקותיה, להתקרב לעצמה אך גם להתקרב לעברה של טרגדיה גדולה.

מתחילת הסרט הרגשתי שרוחו של טרקובסקי שורה עליו. אולי זה הדמיון בין הילה וידור למרגריטה טרחובה בפתיחה של המראה, אבל ככל שהסרט התקדם, בקצב האיטי והמכשף שלו, והכיל יותר סצנות של אור נגוהות מיסטי כמעט והליכה מדודה בשטחים מסתוריים, כך הדמיון לסרטיו של הבמאי הרוסי התעצם. כמו בסטאלקר, סנדרסון מצליח ליצור מתח כמעט היצ'קוקי מסצנות שלכאורה לא קורה בהן כלום, סצנות מסתוריות שבהם דמות שלא תמיד רואים את פניה הולכת במשעולים לא ברורים, בין מבנים הרוסים וטבע אדיש, והיכולת של סנדרסון לבנות את הסיקוונסים האלה בצורה שהיא לא פחות ממרתקת היא מעלתו המרכזית של הסרט. חבל אם כן, שבשאר חלקיו הוא פחות מצטיין. משונה שהסרט הזה מבוסס על ספר, כיוון שהוא כה דל בעלילה, ואני יכול לנחש שרוב הספר מוקדש לתיאור עולמה הפנימי של הגיבורה, שבסרט נשאר בלתי נגיש ואטום (גם אם במכוון). החלקים המסתוריים שבסרט מוצלחים הרבה יותר מהחלקים המפורשים בו – היחסים הקרים שלה עם בעלה, הניכור שלה לסביבתה, המיניות המתעוררת שלה והטרגיות של יחסיה עם הבן הצעיר של השכנה. החלקים האלה הופכים את הסרט לתרגיל יפה בבימוי, ואפילו מרשים בצורה בלתי רגילה, אבל עקר למדי בסופו של דבר.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (הילה וידור): בשנה אחרת היה ניתן לקבוע שמדובר בזוכה ודאית בקטגוריה, אך בשנה כה צפופה לא ניתן אפילו לדעת האם היא תיכנס לחמישיה (אני מקווה שכן). וידור משחקת באיפוק ובאדישות דמות שעולה על גדותיה מרוב קונפליקטים פנימיים ורגשות סותרים, והיא מצטיינת להעביר אותם בצורה מורכבת ועדינה; צילום (נדב הקסלמן): את מעלותיו הטרקובסקיאניות של הסרט צריך לזקוף לא מעט לזכותו של הצלם נדב הקסלמן, שמפליא להשתמש באור ובתנועת מצלמה מדודה ליצירת אווירה שנעה בין הריאליסטי למיסטי והמופשט, ונותנת לסרט את מירב כוחו; בימוי (אדם סנדרסון): כמו שמעריכים יותר שחקנים אחרי שרואים אותם בשני תפקידים שונים לגמרי, כך  אי אפשר שלא להעריך את סנדרסון על בימוי כל כך שונה ברוחו מעבודתו הקודמת – הקומדיה האולטרה-מסחרית זוהי סדום. הורסטיליות שלו והישגיו הספציפיים בבניית עולם ואווירה בסרט הזה ממצבים אותו מיידית כאחד הבמאים המבטיחים ביותר שפועלים כיום בישראל.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (אדם סנדרסון): סרטים כאלה הם הדוגמאות המייצגות ביותר לכך שהקולנוע הישראלי הולך ומשתכלל בכל מה שקשור לצילום, בימוי, מקצועיות הפקה ומשחק, אך עדיין נכשל באופן סדרתי בקטגוריה הכי פחות טכנית והכי אישית של תסריט, שבה ליטוש טכני והבנה עמוקה של המדיום אינם מספיקים, ודרוש ברק נוסף וייחודי, שמאוד חסר בסרט הזה, דווקא על רקע הימצאותו בשאר חלקי הסרט, שאינם מספיקים בשביל להפוך אותו ליצירה שלמה.

מיתה טובה (בימוי: טל גרניט ושרון מימון)

"מיתה טובה" הינה קומדיה שחורה על חברות ופרידה. קבוצה של חברים בדיור מוגן בירושלים ובראשם יחזקאל, בונה מכשיר להמתת חסד עצמית בכדי לעזור לחברם החולה. כשהשמועה בדבר המכשיר עוברת מפה לאוזן, בקשות נוספות לעזרה מגיעות אל החבורה.

סרטם הראשון באורך מלא של שרון מימון וטל גרניט הוא נצר לשושלת כבר די ענפה של סרטים (מימון וגרניט חתומים על כמה סרטים קצרים מוערכים כמשכנתא ולהרוג דבורה, ומימון ביים וכתב יחד עם ארז תדמור את סיפור גדול וגם השתתף בכתיבת התסריט להבן של אלוהים של תדמור וגיא נתיב). המשותף לכל הסרטים הללו (אולי מלבד הבן של אלוהים) הוא השילוב שלהם של קומדיה ודרמה והעיסוק במעמד הביניים הישראלי. כאן מעמד הביניים הבורגני/עממי מפנה את מקומו לבית אבות בירושלים אך הדרמה הקומית נשארת ואף מוקצנת. מיתה טובה מתחיל עם סצנה מצחיקה למדי שבה זאב רווח עובד על אחת הזקנות בבית האבות שהוא אלוהים דרך שימוש במערכת הכריזה. כשהזקנה (שחצי-שותפה לבדיחה) מתקשרת אליו, הוא לא עונה וכשהיא שואלת "איפה אלוהים?" עונים לה "בשירותים". אולי זה לא עובר בטקסט, אבל בסרט זו בדיחה מצחיקה למדי, ויש בה משמעויות נוספות מעבר לפאנץ' המיידי שלה. הסרט משופע בבדיחות כאלה, וזה עיקר כוחו, בהומור שאינו מסתפק בצחוקים זולים אלא מבקש להעביר רובד נוסף של משמעות. הבעיה היא שלאחר הסצנה הזאת ישנה כמעט רבע שעה של דרמה רצינית למדי שעוסקת בנושאים המוכרים לדרמות המתרחשות בבתי אבות – אלצהיימר, מחלות סופניות, כאבים וכו'. מה שהסרט עמל לבנות בפתיחה הקומית שלו הוא הורס בדרמה שלו, שכמעט מוציאה לו את הרוח מהמפרשים, עד שההומור חוזר, וכך חוזר חלילה לאורך כל הסרט. זאת הבעיה המרכזית של הסרט (ואולי של כל הסרטים של החבורה הזאת) – ההיצמדות לנוסחאות תסריטאיות דרמטיות על סף המניפולטיביות (ואין זה מפתיע ששמי זרחין הוא עורך התסריט של הסרט, הוא הכהן הגדול של דרך הכתיבה הזאת) על חשבון הקומדיה, אולי מתוך אמונה שקומדיה זה לא מספיק וצריך "יותר" בשביל לעבות אותה. יותר דרמה, יותר קונפליקטים, יותר רגעים של רגש, של מכאוב, של קשיים, אבל בעיקר של סנטימנטליות ומניפולציה. לכן מצד אחד זהו סרט נורא חינני, שגם נותן הזדמנות יפה לצוות השחקנים המבוגר שלו להוכיח מה הם יודעים (וסביר להניח שגם אחד או יותר מהם יזכו בפרס על כך), וגם מצליח כאמור להצחיק ולעורר מחשבה, אבל המניפולטיביות שלו בעיני היא בלתי נסלחת, ואני חושב שגם הקהל בישראל, שדווקא רגיש למניפולציות, לאט לאט ילמד את היוצרים שזו לא הדרך להגיע אל ליבם. יותר מ-300,000 הצופים של אפס ביחסי אנוש יכולים להוכיח שקומדיה לא צריכה יותר ממעט מאוד דרמה בשביל להצליח, גם אמנותית וגם אצל הקהל בישראל.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (זאב רווח), שחקן משנה (אילן דר), שחקנית ראשית (לבנה פינקלשטיין), שחקנית משנה (עליזה רוזן): כאמור, הגוורדיה הותיקה מקבלת פה סוג של הצדעה ותפקידים עם בשר (ופאנצ'ים, ואפילו עירום), וסביר להניח שגם אחד מהם יזכה בפרס (בשנה פחות צפופה הייתי גם אומר שמגיע להם); תסריט (טל גרניט ושרון מימון): מהסיבות שצוינו לעיל.

קטגוריות בעייתיות: עריכה (עינת גלזר-זרחין): גלזר-זרחין היא מבכירות העורכות בארץ, לכן מוזר לראות שהיא חתומה על סרט עם כל כך הרבה בעיות עריכה, שהמרכזית בהן היא חוסר היכולת ללהטט בין הקומדיה לדרמה (בעיה שאמנם מתחילה בתסריט) ופוגעת בטון של הסרט, ובעיה נוספת היא שהוא מתחיל לאבד קיטור לקראת סופו ומרגיש ארוך מדי אפילו באורך של 95 דקות בלבד; תסריט (טל גרניט ושרון מימון): מהסיבות שצוינו לעיל גם כן.

מנפאואר (בימוי: נועם קפלן)

הסרט "מנפאואר" (Manpower), מספר את סיפורם של ארבעה גברים בגילאים שונים המצויים במשבר בחייהם. כל אחד מהם נאלץ להגדיר מחדש את זהותו וכתוצאה מכך גם את אורח חייו. במקרה או שלא במקרה, ארבעתם גרים בשכונת שפירא בדרום ת"א, צמוד לתחנה המרכזית החדשה, שכונה שאף היא מצויה במשבר זהות. 

אחת ההפתעות הנעימות שהיו לי בתחרות היתה הגילוי של הסרט הזה, שלא הכרתי את שם הבמאי שלו (מסתבר שקפלן אחראי לסרט הסטודנטים המוערך צווארון כחול-לבן מלפני כעשור, קומדיה מוקומנטרית שאפילו הוקרנה מסחרית בקולנוע). המעלה העיקרית של מנפאואר היא התשומת לב שלו לפרטים קטנים שמרכיבים את הישראליות בת ימינו – תוכניות טלוויזיה, רשתות אוכל, להיטי רדיו, מטבעות לשון ועוד – והדרך שבה הוא משתמש בהם בשביל לשאול מהי הישראליות בסרט שהלב שלו הוא העיסוק במתח בין המהגרים המנסים להשתלב בחברה הישראלית ובין החברה המפוצלת והמסוכסכת הזאת. הבעיה העיקרית בסרט היא שהוא מנסה להיות סרט אנסמבל וללהטט בין כמה סיפורים ומגוון דמויות ברחבי אזור התחנה המרכזית, כשלמעשה קו העלילה המשמעותי היחיד הוא זה של השוטר ממשטרת ההגירה (אותו מגלם יוסי מרשק) ואחד ממנהיגי הקהילה האפריקאית שביום מנקה ובערב הולך לישיבות איגוד של הקהילה. שאר הסיפורים פחות עובדים, וככל שהסרט מתקדם הם גם נזנחים לטובת העלילה המרכזית, שבה נמצאות הדילמות הדרמטיות הבלתי אפשריות והמורכבות הרגשית והחברתית של הסרט. קצת יותר ליטוש ודיוק, וזה יכל להיות סרט גדול, אבל גם כך הוא מצביע על הבטחה גדולה בדמותו של נועם קפלן.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (יוסי מרשק): מרשק הופיע בעוד שני סרטים השנה (זינוק בעלייה ושושנה חלוץ מרכזי) אבל רק כאן הוא מקבל תפקיד ראשי ומוכיח (כמו בשני הסרטים האחרים) איזה שחקן מצוין הוא. הוא יודע להיות קומי ודרמטי, בהמי ורך, עממי ומורכב, ובעיקר אנושי מאוד ולעורר אמפתיה בלי להתחנף. שחקן שתמיד לוהק לתפקידי אופי משניים אבל אין לו בעיה גם להחזיק סרט שלם על כתפיו הרחבות; ליהוק (שלי בן שחר): נדמה שבן שחר לקחה את המיטב משחקני השנים האחרונות – פה לשתי שורות את ניב זילברברג משש פעמים, כאן לתפקיד משנה את גל פרידמן מהמשגיחים, ואפשר להוסיף לכך גם את מרשק בתפקיד הראשי ואת כל השחקנים הלא מוכרים בתפקידים של המהגרים האפריקאים שעושים עבודה מצוינת.

סרט עם קתרין דנב (בימוי: עמרי יבין) *מסלול פרינג'

קומדיית מסע שבמרכזה שני גברים מזדקנים שיוצאים למסע בעקבות שמועה שקתרין דנב האגדית מתארחת בחווה מבודדת בנגב, אשר בה מעניק חבר ילדות שלהם טיפולים במין טנטרי לנשים מכל העולם.

התקציר המאופק הזה לא קרוב אפילו להסביר את רמת האקצנטריות (המלבבת, בעיני) של הסרט הזה. שני חברים ותיקים על סף גיל 60 נוסעים לבקר חבר ילדות בנגב ובדרך כשהחבר הנוירוטי (דני שגב בהופעה קומית מצוינת גם אם לא הכי מקצועית) מתעקש לעצור להשתין בצד הדרך, הם מוצאים טלפון סלולרי שמוביל אותם לסרסור רוסי (ולדימיר פרידמן בתפקיד שמחזיר אותו לימי הטייפקאסטינג שלו בטלנובלות) שמציע להם במתנה על השבת הטלפון את הזונה שלו (אסיה נייפלד הזכורה לטוב מחדר 514 ונראית כאן שונה לגמרי), ולאחר שהם רבים מי יתן בג'נטלמניות לשני את ה"מתנה", הנוירוטי נבחר לבלות איתה אך מעדיף לדבר איתה קודם על החיים, ובזמן הזה מגיע האקס האלים של הזונה ומאלץ את החבורה לברוח, כשבדרך הם עוברים אצל דודתו של הנוירוטי שמקבלת שבץ ובמנוסתם מהאקס האלים נאלצים להסיע אותה בואן מסחרי א-לה מבצע סבתא, ואז הסרט מתחיל להיות באמת משונה. אף פעם לא ראיתי סרט שכל כך קלולסי לגבי הפוגעניות שלו (דוגמה צינית יותר לפוגעניות ניתן למצוא בשושנה חלוץ מרכזי, למרות שבשניהם מצאתי את זה נסלח), אבל הקלולסיות שלו היא גם חלק מהחן שלו. חייבים לומר שכקומדיה אין בו באמת הרבה בדיחות מוצלחות (ונדמה לי שגם אין הרבה נסיונות לכאלה), אבל כושר ההמצאה הקומי המוטרף של יבין והכימיה המצוינת בין שני השחקנים הראשיים (השני הוא רפי קלמר, שגם משתמש בחן הטבעי שלו בשביל להתעלות מעל כישורי המשחק המוגבלים שלו) הופכים את הסרט הזה לניסיון חינני למדי לעשות קומדיה מטורפת לבני שישים חרמנים באפס תקציב.

קטגוריות בולטות: תסריט (עמרי יבין): בזכות כושר ההמצאה והמופרכות ששוברת שיאים חדשים בכל סצנה, בלי לגרום מבוכה או לאבד מהחן הטבעי של הסרט.

עולם אחר (בימוי: איתן ראובן)

עולם אחר הוא סרט אקשן פוסט אפוקלפטי המתרחש בעתיד הקרוב, בו העולם עבר שואה ביולוגית. חמשת גיבורי הסרט שלא לקו במחלה, מנסים לשרוד התקפות חוזרות ונשנות של הנגועים. כל אחד מחמישתם מיצג אספקט שונה של הקיום האנושי, תפיסת עולם שונה ומעל לכל השקפה מוסרית באשר למקומו והתנהלותו בעולם כפי שהיה לפני השואה וכפי שהוא כעת.

מה יהיה עם סרטי הזומבים בישראל? אחרי מורעלים ובשר תותחים, מגיע עולם אחר (שהפקתו החלה עוד לפניהם, ונרשם לתחרות כל שנה בשלוש השני ם האחרונות והוצא ברגע האחרון בשביל עוד מקצה שינויים) ומוכיח שאין כאן עדיין הבנה כיצד להשתמש בז'אנר האולטרה-נוסחתי הזה בשביל ליצור משהו מעניין (מטלה קשה שגם רבים בעולם נכשלים בה). כמו כל סרט זומבים מאז ג'ורג' רומרו (והסרט הזה נדמה לי מושפע קצת מיום המתים המצוין שלו) גם כאן הפואנטה היא שהדבר שבני אדם תחת מתקפת זומבים הכי צריכים לחשוש ממנו הוא לא הזומבים אלא האנשים האחרים סביבם (במיוחד אלה עם רקע צבאי). עולם אחר, שכולו דובר אנגלית עמוסת אירוניה וסלנג, נדמה כשואף נורא להיות בי-מובי למהדרין, ולא סתם בי-מובי, אלא כזה שיוצא ישר לצפיה ביתית ומשודר בכבלים בשעות הלילה. אני לא יודע אם לא כדאי לשאוף קצת יותר גבוה, אבל גם למטרה הזאת הוא נכשל להגיע, מאותן סיבות שסרטי הזומבים הישראליים הקודמים נכשלו – האקשן לא מספיק מותח (הצד הטכני מעולם לא היה הבעיה, אלא הבימוי והתסריט), הדמויות נלעגות והזומבים לא מפחידים. לזכותו של הסרט יאמר שהוא כן מצליח לשמור על עניין כלשהו בהתקדמות העלילה ודמות הנבל (שבתחילה אינו נחשף ככזה) וסיפור הרקע הצבאי שלו אכן בעלי פוטנציאל דרמטי, אבל גם הם הולכים לאיבוד בשטף הדיאלוגים המתוחכמים בעיני עצמם והעשייה המרושלת.

עיר מקלט (בימוי: עמיקם קובנר) *מסלול פרינג'

על רקע מלחמת לבנון השנייה מתארחים מוטי וקרן, זוג צעיר שומרי מסורת, מקרית שמונה, בדירה הבורגנית של בועז וילי בתל אביב. מהרגע הראשון עולים חיכוכים ומתחים שנובעים מפערים תרבותיים ומהעולמות השונים שמהם הם באים. בנוסף, העובדה שקרן נמצאת בהריון מתקדם היא תזכורת מכאיבה לחיים שלעולם לא יהיו לילי ובועז. הדירה, שלפתע מרגישה צפופה ורווית מתחים, מתפקדת כמעין מטאפורה לחברה הישראלית, ודרך הקונפליקטים ומערכות היחסים שנרקמות בין הדמויות, בוחנת את הסיפור של החברה הישראלית על המתחים והפערים שקיימים בה.

סרטי הפרינג' בדרך כלל מתחלקים לשני סוגים – הרפתקאות קולנועיות של במאים לא-לחלוטין מקצועיים שהחליטו לעשות סרט בכל מחיר, וסרטי סטודנטים שתפחו למימד של פיצ'ר (לא באמת אבל מבחינת ההרגשה, ורובם שלא במקרה הם סרטים ראשונים של בוגרי בתי ספר לקולנוע). הסרט הזה שייך לסוג השני (וזהו באמת פיצ'ר ראשון של בוגר החוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב), ואני חייב להודות שלסוג הזה, בניגוד לראשון, אין לי הרבה אמפתיה. הסרט מתרחש ב-2006 וגם נראה כאילו צולם ב-2006, או מוקדם יותר – כמו דרמה סטנדרטית שצולמה באמצעים דלים (אז זה היה ב-DV, כאן בוידאו דיגיטלי אפרורי, למרות שמפתיע לגלות שעל הצילום חתום איתי מרום, שרק השנה כבר הצטיין באנשים כתומים). הסיפור מזכיר קצת את הסיטואציה באורחים לרגע המצוין של מאיה קניג – זוג מהצפון המופצץ מתארח אצל משפחה מהמרכז ששונה מהם במנטליות ואשת המארח מפלרטטת עם הגבר המתארח. שום דבר שאינו בלתי צפוי לא קורה בסרט השגרתי מכל בחינה הזה, שאמנם מגולל את העלילה שלו ביעילות ובשמירה על קשב הקהל (מה שכנראה גרם לכמה תגובות חיוביות ולהפיכתו לאחד הפייבוריטים לזכיה בקטגורית הפרינג'), אך בעיני לא מציע שום דבר מלבד כמה רגעים קטנים יפים לקראת הסוף (בעיקר בסצנות של לנה אטינגר).

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (לנה אטינגר): אטינגר לרוב משחקת תפקידי משנה, אבל גם כשהיא מקבלת תפקיד ראשי (כמו בסרטים באורך בינוני המוסד הסגור וסרוגייט) היא עושה עבודה מצוינת. כאן היא היחידה שמצליחה להתעלות מעל לקלישאות שהתסריט נתן לה ומצליחה לעצב דמות שהבורגנות המיושבת שלה והתשוקה שלה למיניות ושינוי אינן נמצאות בסתירה אלא חלק ממכלול אמין ומורכב.

קטגוריות בעייתיות: שחקנית משנה (רותם זיסמן-כהן) ושחקן משנה (נבו קמחי): טייפקאסטינג היא מחלה קשה בקולנוע הישראלי, שפוגעת גם בשחקנים טובים. מבין כל תפקידי העממית שזיסמן-כהן נאלצה לבצע בשנים האחרונות, זה החלש ביותר, למרות שהוא רחוק מלהיות המעליב ביותר. הוא חלש פשוט בגלל שמלבד להיות האישה הנאמנה שבהריון (וגם בזינוק בעליה היא בהריון, מעניין אם רק במקרה) אין לה מה לעבוד איתו, וכך גם אצל קמחי, שברגע שנראה אותו משחק דמות פגיעה, נדע שהוסרה ממנו הקללה הליהוקית הזאת.

עלים אדומים (בימוי: בזי גטה)

מסגניו טדלה, אלמן טרי, בן 74, עלה מאתיופיה לישראל לפני 28 שנה עם אשתו ושלושת ילדיו. לאחר מות אשתו מסגניו מוכר את הבית ויוצא למסע בין בתי ילדיו על מנת לבלות בביתם את הזמן שנותר לו. ההתנגשות האלימה בין התרבות והערכים האתיופים עליהם שמר באדיקות ואותם האמין כי הנחיל לילדיו, אל מול המציאות האכזרית שטופחת על פניו, מביאים את מסגניו לעימות אחרון מול משפחתו.

הקהילה האתיופית לא זכתה לייצוג רב בקולנוע הישראלי, בטח לא על-ידי קולנוען בן העדה (מלבד זרובבל מ-2008 שזכה לביקורות פושרות). לכן בעיני עלים אדומים הוא סוג של אירוע, סרט ראשון שבו החברה האתיופית מדברת בשם עצמה, וגטה מצליח לבטא אותה בצורה חדה, אותנטית ואמיצה, בלי לטאטא את הצדדים הבעייתיים בה מתחת לפני השטח אך גם בלי להטיח אצבע מאשימה בממסד או בחברה. המבנה העלילתי נראה כמו שילוב בין כולם בסדר של ג'וזפה טורנטורה והמלך ליר, ועוסקת באב אלמן שמחליט למכור את ביתו ולעבור לגור אצל בניו ובנותיו, ובמסעו מבית לבית נגלים בפנינו גם הדינמיקות המשפחתיות הלא פשוטות וגם החברה האתיופית שמנסה למצוא את מקומה בתוך החברה הישראלית. הדבר המרתק ביותר בסרט הוא שגטה הצעיר מגלה אמפתיה מוחלטת לדמות המבוגרת, העיקשת וחסרת היכולת להתפשר שבמרכז הסרט, שדבקה במסורת גם כשהיא בבירור פוגעת ביקרים לה. למעשה, אלמלא האלמן הזקן שבמרכז הסרט לא היה בעל אישיות כל כך גאה וחזקה, כנראה העימותים האלה היו נחסכים ממנו, וכך דווקא מה שנותן לו את ערכו (וגורם גם לנו הצופים להעריך אותו), הוא גם מה שמביא למפלתו. הדים של טרגדיה קלאסית בתוך סרט ריאליסטי על העדה האתיופית, חתיכת הישג.

קטגוריות בולטות: ליהוק (אסתר קלינג, סבה ראובן): כמו שציינתי במקום אחר כאן, ליהוק טוב הוא הבסיס לכל סרט ריאליסטי שמשתמש בשחקנים לא מקצועיים, והעבודה המדויקת שנעשתה כאן תורמת לאווירת האמינות הכמעט דוקומנטרית שנמצאת לכל אורך הסרט; תסריט (בזי גטה): המבנה העלילתי הפשוט והמדויק, והעיצוב של הדמות החד פעמית שבבסיסו, והאינטראקציות הטעונות שלה עם סובביו, היא מעלתו העיקרית של התסריט, שאמנם יש בו מעט בוסריות, אך היא נסלחת בשל מעלותיו.

קטגוריות בעייתיות: צילום (עידן ששון): האווירה הכמו-דוקומנטרית של הסרט היתה עובדת גם אלמלא 90% מהסרט היה מצולם במצלמת כתף רועדת, שפוגמת בקוהרנטיות שלו ובהתבוננות בדמויות שהן ליבו, ולא תורמת הרבה מאידך.

עמק (בימוי: סופי ארטוס)

זהו סיפורם של ג'וש, לינוי ודוד , שלושה בני נוער רגישים ממגדל העמק שנאלצים להתמודד עם אלימות: אלימות בבית, אלימות בבית הספר. זהו סיפור של ידידות, של אהבה ושנאה שבו מתגלה עולמם של המתבגרים; עולם אכזרי ויפה כאחד, עולם שבו הרצון למות או להרוג והשאיפה לחיים מגדירים את גורלם.

כנראה הסרט המפתיע ביותר בתחרות, עמק בא משום מקום (הבמאית היא בוגרת תואר שני לקולנוע מאוניברסיטת תל אביב שסרט הגמר שלה לא זכה לתשומת לב מיוחדת) והפך לשיחת היום בתחרות. העובדה שאת הסרט ביימה מהגרת מצרפת, שבאה מבחוץ וכנראה עשתה תחקיר מעמיק למדי על הסביבה שבה הסרט מתרחש, רק מוסיפה להערכה שהסרט זוכה לה. כמו שש פעמים בשנה שעברה, גם כאן זהו סרט שמציע מבט חסר רחמים על חייהם של נערים בישראל בת ימינו, בלי לנסות לחנך או לשפוט, אלא להציג את חייהם בצורה האמינה, הריאליסטית והמורכבת ביותר. הסרט מתחיל עם ג'וש (נווה צור בהופעה מדהימה), בריון כיתתי שצמא לתשומת לב ולהערכה, שלאט לאט אנחנו מתוודעים למציאות הקשה שהוא מתמודד איתה בבית של אח מתעלל רגשית (ולעתים גם פיזית) ואם חד-הורית חסרת אונים. במקביל הוא מפתח קשר דווקא עם הנער הרגיש שהוא בתחילה מנסה להציק לו ועם בת כיתתו שהוא מנסה בחוסר עידון מפגין להתחיל איתה, שנדמה שמגלה יותר עניין ברגיש. הקשרים שמתהדקים ונפרמים סביב החבורה, והמתחים שלה עם הדמויות מבחוץ (בעיקר אותו אח של ג'וש), משורטטים בצורה מדויקת ואמינה, ומובילים לסוף הטעון והבלתי נמנע. אמנם נקודת החולשה של הסרט היא בסוף הזה, שנראה קצת מוגזם ביחס לשאר הסרט, אך מלבדו זהו סרט חזק ומפתיע בצורה בלתי רגילה.

קטגוריות בולטות: שחקן ראשי (נווה צור): לא היה לי מושג מי זה נווה צור לפני שראיתי את הסרט, וההבנה שמדובר בכוכב נוער רק מחזקת את הערכתי לבחירה שלו בתפקיד כה תובעני. הוא מצליח להיות אלים, בריוני, ילדותי, פתטי ומתאמץ לעשות רושם, וכל זאת באנושיות שגורמת לנו להבין את הדמות שלו לחלוטין ולשאוב אותנו עוד יותר לתוך הסרט; ליהוק (גלית אשכול): כמו בעבודתה בשש פעמים בשנה שעברה, אשכול מוכיחה שהיא מלהקת הנוער הטובה בישראל. בשני המקרים היא מעזה ללהק כוכבי נוער לתפקידים לא זוהרים בעליל בסרטים שלא מיועדים כלל לנוער, ומאכלסת את התפקידים הקטנים ביותר בפנים שמתאימות לתפקיד, כשבשני המקרים כל בחירה שלה פוגעת בול; צילום (גיורא ביח): זה לא מפתיע אף אחד כשגיורא ביח (זוכה פרס הצילום בשנה שעברה) עושה עבודה טובה, והמקרה כאן אינו שונה למרות שהצילום לא מנסה להתבלט. הוא מיטיב לתפוס את הלוקיישנים של מגדל העמק וסביבתה – גם החשוכים והמאיימים בעיר וגם המוארים והפסטורלים בטבע שסמוך לה, ובנוסף מצטיין בתנועות מצלמה דינמיות ואנרגטיות; תסריט ובימוי (סופי ארטוס): התסריט של ארטוס מנסה להיצמד כמה שיותר לריאליזם בבניית הדיאלוגים והסיטואציות, ולאחר שהוא בונה את האמינות הזאת הוא משכיל לפתח את הדמויות מעבר למה שהן נראות בתחילה ולהוסיף להם רבדים של מורכבות ואנושיות, אלמנטים שהבימוי המדויק שלה רוב הזמן משרת, למעט רגעים ספורים של אמנותיות יתר בצילום ובעיצוב הפסקול.

קטגוריות בעייתיות: עיצוב פסקול (אלכס קלוד ותולי חן): אין לי ביקורת על העבודה המיומנת שהשניים עשו, אלא רק על השימוש בה. הפסקול כל כך רועש ודומיננטי בסרט, שהוא לעתים מפר את האיזון הריאליסטי שהסרט עמל ליצור, ומשתלט עליו שלא לצורך. למרבה האירוניה דווקא בגלל שהוא כל כך מושך תשומת לב לעצמו ישנו סיכוי טוב שהוא יהיה מועמד ואף יזכה, פשוט כי הוא משאיר חותם בקטגוריה שתפקידה הוא רוב הזמן לא לבלוט.

ערבים רוקדים (בימוי: ערן ריקליס)

סיפורו של איאד, ילד מטירה, שעובר לפנימייה יוקרתית בירושלים ומנסה להשתלב בחברה היהודית. הוא מפתח חברות אמיצה עם יונתן, החולה במחלה ניוונית, והופך לבן בית בביתו שם הוא מתגורר עם אמו עדנה. איאד מתבגר ומתאהב בנערה יהודיה, נעמי, אך כשסיפור האהבה מתפוצץ הוא נאלץ לעזוב הכל מאחור. מתוסכל ושבור לב הוא מקבל החלטה שתשנה את חייו. הסרט בוחן בעין חדה את מרקם היחסים בין יהודים לערבים, את השפעת המהלכים האזוריים על תושביו ואת מסעו המרגש אך גם רווי הומור ואירוניה של נער שמחפש דרך לפרוץ את מעגל החיים הצפוי לו.

לסרט הזה באתי בציפיות מעורבות. מצד אחד ישנו התסריט של סייד קשוע (שמבוסס על ספריו האוטוביוגרפיים בחלקם), כותב קומי מבריק שכבר הוכיח את עצמו בכתיבה למסך בסדרה עבודה ערבית. מצד שני יש את ערן ריקליס, במאי שנחשב בתעשיה למקצוען גדול אבל לי קשה להצביע על סרט אחד טוב שלו בעשרים השנה האחרונות. בסוף הסתבר לי שאכן מדובר בירידת רמה עבור קשוע, אבל בסרט מעל לממוצע עבור ריקליס. יש משהו קורקטי וחסר ייחוד בסרט, כצפוי מריקליס, אבל הוא גם יודע לתמרן את הסיפור בצורה מספיק נקיה וקוהרנטית בשביל לשמור על עניין ומעורבות רגשית, וגם לא לוחץ יותר מדי על דוושת הסנטימנטליות (למרות שנדמה לי שהיה אפשר למתן את קו העלילה שנוגע בשיתוק גופני ובסצנות בית החולים שבאו איתו). כאן אכן באה לידי ביטוי המקצוענות של ריקליס, שרקח סרט שמצד אחד אומר דברים די חריפים על היחס של החברה הישראלית לערבים, ומצד שני מצליח לא לעצבן את הצופה הישראלי הממוצע שיצפה בו (למרות ששמעתי רבים שטענו שדווקא כלפי ערבים הסרט פוגעני, אני לא חשתי כך). חבל שהתסריט של קשוע נותר לא אישי (במפתיע עבור סיפור אוטוביוגרפי), וממחזר קלישאות בכל פעם שהוא זקוק למהלך עלילתי שיקדם את הסיפור. ההומור היבש המפורסם שלו מבליח מדי פעם בסרט, אבל גם לא מספיק.

קטגוריות בולטות: מוזיקה מקורית (יונתן ריקליס): ריקליס ג'וניור יצר פסקול שמשתמש בצורה מעניינת בסגנון אוריינטלי ערבי בלי להיות קישוט קלישאתי נטו, אלא באמת מציע כמה מנגינות טובות, לצד עבודה מיומנת שבה הוא רוב הזמן משרת את הסרט באותה יעילות של הבימוי של אביו.

פנסיון פראכט (בימוי: תמר ירום)

עיבוד לספרו של אהרן אפלפלד 'לילה ועוד לילה'. שנות השישים, בפנסיון פראכט שבירושלים מתגוררים ניצולים מהמלחמה. בלילות, הם שותים קוניאק ומשחקים פוקר בפרוזדור. בימים, הם מנסים להחיות משהו מחייהם שלפני המלחמה ובעיקר את שפת היידיש. את הפנסיון מנהלת ביד קשה גברת פראכט. האופי הבלתי מתפשר שלה, ההתעקשות שלה על סדר ומשמעת מרתיחים את דמם של דיירי הפנסיון. על רקע זה, מנפרד, אחד הדיירים, מחליט לעשות מעשה קיצוני המוביל לסוף הבלתי נמנע.

לפעמים בחירה אחת שגויה בליהוק הדמות הראשית יכולה לחבל בסרט שלם. בפנסיון פראכט צחי גראד מלוהק כדמות הראשית, ניצול שואה מופנם ושקט בגיל העמידה שמשתוקק לתרום את מחצית הונו לאגודה של תרבות היידיש. גראד טוב בלשחק פסיכופטים (כמו בהרחק מהיעדרו השנה או במי מפחד מהזאב הרע שנה שעברה) או לכל הפחות גברים מצ'ואיסטים, מינימום גבריות ישראלית מיליטריסטית אטומה. אבל תפקידים פגיעים פשוט לא הולמים אותו, ובמיוחד לא מופנמים וחלשים. הדמות של גראד לא נדבקת אליו לא משנה כמה הוא מנסה, וזה כבר הופך את העוגן הרגשי הראשי בסרט לרעוע. גם העובדה שהוא מוקף בדמויות שיש להם תו אופי אחד לא תורמת, והחזרתיות של הקונפליקטים בין הדמויות בסרט (המנהלת של הפנסיון בגילום מיכאלה עשת תמיד קשוחה, גראד מתעמת עם כל הקרובים אליו סביב רצונו לתרום, כולל אנשי האגודה עצמה) היא המסמר האחרון בארון, שהופך את הסרט לפספוס, דווקא על רקע צוות השחקנים המרשים וההקפדה האמנותית הגבוהה בעיצוב ובצילום. כמו עם לוויה בצהריים, גם כאן מעניין אותי מה הפער בין הסרט לספר (שלא קראתי) שאני מניח מהמעמד שהוא זכה לו, שהוא עמוק ומרובד הרבה יותר מהסרט.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (ולדימיר פרידמן): פרידמן כל הזמן מלהטט בין הטייפקאסטינג שלו כעבריין רוסי (השנה זה היה בסרט עם קתרין דנב) לבין תפקידים דרמטיים מורכבים שהוא תמיד מבצע בכישרון, וכאן בתפקיד הרומנטיקן הרוסי האנרכיסט שמנסה לשבור את חוקי הפנסיון למען האמנות, הוא כובש למדי; צילום (עמית יסעור): בסרט אחר השנה (את לי לילה) ביקרתי את עבודתו של יסעור, אבל כאן הוא משתמש בפלטת צבעים על גבול הsepia בשביל ליצור אווירה מיושנת ויידישאית למדי, שאוטומטית נוטעת את הצופה במקום וזמן מאוד ספציפיים; עיצוב פסקול (גיל תורן): איזה מיקס יש לסרט הזה, מבית היוצר המקצועי תמיד של גיל תורן ואולפני די.בי. הסאונד בסרט כל הזמן עשיר, כל הזמן מלא רבדים, ולעתים גם מתרומם מעל לריאליסטי (כמו למשל בסצנה אחת בה מספר דמויות מצטטות במקביל ספרים ביידיש והמשפטים כמו מרחפים באוויר ברמות שונות במרחב הקולי).

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (צחי גראד): בגלל התפקיד, לא בגלל השחקן; תסריט ובימוי (תמר ירום): חומרים כאלה, וכנראה גם רומן כזה, דרשו טיפול מתוחכם יותר, ותמר ירום (לא להתבלבל עם הכותבת הקומית תמר מרום) מפגינה מיומנות מקצועית, אך לא שמץ של ייחוד או עומק.

פרחים של מרציפן (בימוי: אדם קלדרון)

מלודרמה צבעונית המספרת את סיפורה של הדס רגאל (48) המתאלמנת מבעלה שנהרג בתאונת אופנוע וטורף באחת את עולמה. רגאל יוצאת למסע המתחיל מקיבוצה הנידח בנגב, עוברת לַכְּרָךְ התל-אביבי ומגלה את עצמה מחדש. מה שנראה תחילה כשינוי בלתי נמנע בעקבות מותו הפתאומי של בעלה, מתברר כתחילתו של מסע כאוּב ואופטימי לגילוי עצמי ולהשלמת חלקים בפאזל חייה. הסרט עוסק בסוגיות מִגדריות ומוטיב המוות השזור לכל אורך הסיפור, מתבטא לא רק במהות סופיותו האובדנית, אלא גם כגורם מטלטל ומעורר.

אם היה ניתן לתת פרס אך ורק לצבעים, הסרט הזה היה חייב לזכות. הצבעוניות הקאמפית, הרעננה ושובת הלב של הסרט הזה, בקונטרסט המעניין עם התכנים הלא מאוד אופטימיים שלו, היא המעלה העיקרית שלו. את הסרט ביים אדם קלדרון, אמן רב תחומי בן 30 (שאחראי בסרט גם על עיצוב התלבושות והמוזיקה המקורית) שביסס את התסריט על סיפורה של אמו, שלאחר מות אביו עזבה את הקיבוץ בגיל 50 ועברה לתל אביב לחיות כמו סטודנטית (ובסוף חזרה לקיבוץ). העובדה שהבמאי הוא הומוסקסואל גם לא מפתיעה בהתחשב לא רק בצבעוניות אלא גם בכך שאחת הדמויות המרכזיות היא טרנסג'נדר שאיתו הגיבורה עוברת לגור שמכיר לה את חיי הלילה התל אביביים ואת שלל הסמים שיש להם להציע (שאליהם הסרט מתייחס בחיוביות מרעננת). הסרט לא כתוב מספיק טוב בשביל להחזיק סרט באורך מלא וגם העשיה הקולנועית לא מספיק מעניינת מלבד האלמנטים שהזכרתי לחיוב, אך בתור סרט קטן ופרינג'י (הוא לא נשלח למסלול הפרינג' אך נכלל בפרינג'ידר של פסטיבל ירושלים האחרון) הוא ניסוי מעניין ומרענן למדי.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (טל קלאי): בתפקיד הטרנסג'נדר (שאינו מוכן עדין לעבור ניתוח) קלאי נותן לסרט גרוב אקצנטרי וייחודי, ומצליח לעצב דמות כיפית ומוחצנת אך גם מלאת שדים בצורה אמינה ואנושית, שלרוב חסרה בגילום הצעקני של דמויות כאלה; צילום (איתי גרוס), עיצוב אמנותי (הגר ברוטמן), עיצוב תלבושות (אדם קלדרון): הסגנון הקאמפי והצבעוני של הסרט הוא שילוב של כל אחת מהמחלקות האלה, שכל אחת מהן נותנת את תרומתה לסגנון המיוחד של הסרט (וצריך לציין במיוחד את הצילום הווס אנדרסוני של גרוס שחובב תנועות של קוים אנכיים ואופקיים). כולם תורמים לסרט שמתפקע מיצירתיות (כנראה בדומה ליוצרו הרב-תחומי), גם אם הוא לא לחלוטין יודע מה לעשות איתה.

פרינסס (בימוי: טלי שלום-עזר)

בזמן שאמה נעדרת מהבית, אדר בת ה-12 ואביה החורג מפתחים משחקי תפקידים הגולשים למחוזות מסוכנים. בעודה מנסה למצוא את מקומה בין מערכות היחסים הסוערות והיצריות בבית, אדר פוגשת באלן – נער חלומי שדומה לה להפליא, ומצרפת אותו למשפחה. אדר יוצאת בעקבות אלן למסע אפל בין ילדות להתבגרות, בין מציאות לדמיון, המשנה לעד את חוקי המשחק בבית.

(זהירות: ייתכנו ספוילרים, לא חושב שאפשר לדון בסרט בלעדיהם)

כמו הרחק מהיעדרו של קרן ידעיה, גם פרינסס עוסק בגילוי עריות ועורר תגובות קוטביות ביותר (גם לאחר שזכה בפרס הסרט הטוב בפסטיבל ירושלים, יחד עם גט). להרבה אנשים היתה בעיה עם הדמות של אלן – הנער בן גילה של הגיבורה שדומה לה מאוד פיזית ולא ברור האם הוא מציאותי או אלטר-אגו שלה. העירפול הזה הרחיק אנשים מהסרט וגרם לו להיות עוד פחות נגיש ממה שהוא. אבל אני חשבתי שהבעיות של הסרט מתחילות ברמה הרבה יותר עמוקה. טלי שלום-עזר היא במאית טובה, את זה כבר אפשר היה לראות בסרט הגמר בן ה-60 דקות שלה סרוגייט, אבל הסרט נדמה כרצף הולך ומקצין של סיטואציות מטרידות שמבוימות בריחוק ובאפאתיות שאמנם מתאימות לנושא הסרט, אבל לא מבטאות משהו עמוק יותר. אני כן מעריך את הניסיון שלה לגעת בנושא הטעון הזה בצורה מרומזת, מעודנת, דרך הרבה רגעים דווקא של משחקיות ואינטימיות (שלאט לאט הופכות ללא במקומן), כך שכשהגבולות כבר נחצים, זה נראה כהמשך טבעי ובלתי מורגש של אותה משחקיות. את הפיצול והניתוק של הדמות הראשית גם יכולתי להבין כביטוי לדיסוציאציה שמופיעה אצל קורבנות אונס רבים, ואת המצב הנפשי הזה גם מיטיבה שלום-עזר להעביר (ומההתרשמות הקצרה שלי נראה שנשים הרבה יותר התחברו לסרט, ובפרט קורבנות תקיפה מינית). אך עדיין יש תחושה מסוימת של זחיחות, שנובעת מההסתפקות של שלום-עזר בטון המרומז ובהתרפקות שלה על סגנון אמנותי שלעתים נדמה כריקני. זה בהחלט סרט מפצל דעות, שיתכן שאנשים שונים יאהבו או ישנאו מאותן סיבות בדיוק, רק כתוצאה מהתגובה הרגשית שלהם אליהן.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (שירה האס): נדמה שכל מי שיצא מהסרט, לא משנה מה דעתו, חשב שההופעה של האס (שמבוגרת בכמה שנים טובות מגיבורת הסרט, כך שאפשר לנשום לרווחה) כנראה תהיה מועמדת לפרס, אם לא תזכה (כפי שזכתה בפסטיבל ירושלים). וכן, היא באמת מצוינת בתפקיד אמביוולנטי מאוד, שבו היא אף פעם לא משחקת יותר מדי (גם בזכות ההדרכה שלה זכתה מהבמאית) ותמיד נשארת ברמה אחת של ריחוק מכל מה שקורה לה, ריחוק שהוא הנושא העיקרי של הסרט ושהיא מיטיבה לבטא.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (אורי פפר): האם הסלידה העזה שפפר עורר בי היא חסרון או מעלה בסרט? יתכן שזה בדיוק מה שניסתה שלום-עזר לעשות, אבל יש משהו כל כך דוחה בדמות של פפר ובדרך המתנחמדת במכוון שבה הוא מגלם אותו, שהיו יותר מדי בשבילי, אבל יכול להיות שזה רק אני; מוזיקה מקורית (ישי אדר): אדר הוא אחד מהבולטים שבמלחיני הפסקולים בארץ (לי הוא זכור בעיקר בזכות בופור, שנדמה כאילו כל פסקול שבא אחריו באותה תקופה ניסה לחקות את הסגנון דמוי הסונאר שלו), ולכן מאוד הופתעתי כשראיתי שהוא חתום על תאונת הדרכים שהיא המוזיקה בסרט הזה. לא רק שהוא מציף את הסרט במוזיקת אווירה אמביינטית שמרדדת אותו (למרות שאני מניח שהבמאית אחראית על השימוש המוגזם בה) אלא שהיא גם לעתים נהיית כמעט דביקה ומאז'ורית (בצורה מעודנת אמנם), בניגוד מוחלט וחסר היגיון לסרט.

רדיקל (בימוי: עומר רייס) *מסלול פרינג'

פרשת רצח של בחורה מסתורית, חושפת סיפור אלים בו מעורבים כנופיה מהפכנית, הטייקון שהם רודפים אחריו ושני שוטרים מושחתים שמנסים לשרוד בין לבין.

צר לי לומר, אבל מכל הסרטים שהתחרו השנה במסלול הפרינג' (ובכלל) זהו כנראה הכושל ביותר מבחינה טכנית. כמעט אף אלמנט לא עשוי בצורה מקצועית או נכונה (לפעמים שניהם) – התסריט מלא חורים ועמוס בדיאלוגים מגוחכים, העריכה לא קוהרנטית או רגישה לשום היגיון צורני או אמנותי, המוזיקה והשימוש בה מוגזמים, והבימוי נדמה אקראי רוב הזמן. וחמור מכל בתור הפקה של אימפרו הסטודיו למשחק – המשחק איום למדי (ודווקא השחקנים לא מאלתרים, הם פשוט לא מקצועיים ולא קיבלו הדרכה נכונה). מה שמעניין הוא שמתחת לכל זה נמצאים חומרים חזקים למדי – זהו סרט שמתחיל כמו עוד סרט על גרעין אנרכיסטים שחוטף בת עשירים (נוסח החצי השני של השוטר או The East) אבל מתפתח למותחן קונספירטיבי על קשרי הון-שלטון-עולם תחתון, ומעצב את העולם הזה כבור צפעים שבו כל אחד מנסה לרמוס את השני ועלול בכל רגע לחטוף דקירה בגב ממי שהוא סמך עליו. זאת ועוד, מכיוון ששתיים משלושת התסריטאים הן נשים, יש אלמנט חזק מאוד של כוח נשי בסרט – נשים חזקות, חסרות מוסר, שמשתמשות במיניות שלהן בשביל להשיג את מטרתן אך נשארות בשליטה ומתמרנות את הגברים שסביבן. אלה לא דמויות מעוררות אהדה במיוחד, אבל הן יכלו להיות מרתקות ולא צפויות לו רק נכתבו ושוחקו נכון.

רשימות קצמן (בימוי: אמנון וינר) *מסלול פרינג'

סרט מוקומנטרי המספר בטון אירוני וסאטירי, אך בפסאדה רצינית לחלוטין, את סיפורה של מדינת ישראל והציונות תוך התחקות אחר קורותיו החמקמקים של שמואל קצמן (אמיל קנבל), והשפעתו הלא מתועדת על תהליכי ההיסטוריה. החיפוש מוביל את הבמאי למסע אל תוך עצמו ולתוך הפחדים והחולשות הנעוצות בנרטיב הישראלי. בסדרה ארוכה של מרואיינים, כל אחד מומחה בתחומו, עולה פורטרט של עם בחיפוש אחר דמות אב, שהיה פעם ונעלם. ולמרות שהוא נתן את כל העצות הכי גרועות, בהיעדרו כולם מתגעגעים.

כבר בתקציר נחשפת הבעיה של הסרט הזה: "סרט מוקומנטרי המספר בטון אירוני וסאטירי, אך בפסאדה רצינית לחלוטין, את סיפורה של מדינת ישראל…". זוהי לא סתם פסאדה רצינית, אלא פסאדה של סרט אמנותי שמושפע מטרקובסקי ומצולם בשחור לבן עם קריינות בעלת טון אישי של הבמאי. הקטעים המוקומנטרים לפעמים עובדים (במיוחד אלה בכיכוב אמיל (מילק) קנבל ז"ל, צלם ומורה אגדי בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, שמשחק את קצמן) ולפעמים לא, אבל הטון המלא חשיבות עצמית של השפה הקולנועית של הסרט הוא זה שמכביד עליו עד שהוא שוקע למצולות. בתור סאטירה הוא לא מספיק חד או מצחיק (למרות כמה הברקות, כמו למשל הקטע בו אחת העצות הגרועות של קצמן שהשפיעו על המדינה היתה לייבא תריסולים – אין מספיק בוז שיכול להיות מופנה לדבר הארור הזה), ובתור סרט אמנותי אין בו באמת עומק אמנותי, פילוסופי או קולנועי, רק סדרה של מניירות נפוחות וצילום יפה שמשתמשים בו למטרות לא נכונות.

קטגוריות בולטות: צילום (אמנון וינר): וינר תמיד היה צלם מצוין, וכאן הוא לוקח את ההשפעות שלו (טרקובסקי, אנטון קורביין) לקצה שלהן ומעצב אינספור שוטים יפים ומלאי אווירה בשחור לבן, שחבל שאינם משרתים שום דבר בעל ערך רגשי או אמנותי.

קטגוריות בעייתיות: כל השאר.

שגר אותי לחלל, סשה! (בימוי: גנית אוריין) *מסלול פרינג'

קומדיה: מדען שעלה לארץ מליטא ועובד במכון סודי אי שם בדימונה, מתבקש ע"י אוליגרך רוסי לפתח תוכנה שתשדך אנשים ברחבי העולם. התוכנה זוכה להצלחה ואנשים מתאהבים, אבל לא תמיד באדם הנכון.

ניסיון מעניין וביזארי במכוון ליצור סרט שלם שמצולם בגרין סקרין (כלומר, שכל הסצנות בו מצולמות כשהשחקנים נמצאים באולפן עם רקע ירוק שלאחר מכן מולבשות עליו תמונות רקע), ושמאופיין בחוש הומור רוסי במיוחד. למעשה, הביזאריות של הסרט היא פחות בשל התפאורה שלו (שמורכבת מקולאז'ים כמעט רנדומליים של לוקיישנים ומסכי מחשב) ויותר בשל הרוסיות האקצנטרית שלו, שמתבטאת בין היתר בדברנות הבלתי נלאית של כל דמויות הסרט והשימוש חסר האבחנה ברפרנסים תרבותיים, מדעיים ופילוסופיים. אין כמעט בדיחות מצחיקות בסרט (ולעתים נדמה גם שהן לא מצחיקות בכוונה), אבל אני מעריץ את המנטליות הרוסית התאבה לידע ותרבות שנושבת מהן. אז כן, בסופו של דבר הסרט הזה הוא מעין תאונת דרכים מתמשכת שלא ניתן להסיר את העיניים ממנה בשל המוזרות שלה, ורק בקושי מצליחה לגרד את האורך של פיצ'ר (וטוב שכך), אבל עדיין יש בה חן בלתי מוסבר שמייחד אותה גם כשהיא מאבדת כל היגיון או לגיטימיות כמוצר שנועד לקהל ששילם על כרטיס. מבין הסרטים במסלול הפרינג', זהו אולי הבולט ביותר שהמושג "פרינג'" זועק מכל רגע בו.

שושנה חלוץ מרכזי (במאי: שי כנות)

עמי שושן, חלוץ כדורגל ישראלי, מצווה על-ידי מאפיונר להתחזות להומוסקסואל כעונש על כך שפלירטט עם חברתו. שושן נרדף ע"י שחקני ואוהדי קבוצתו, אך הופך במפתיע לגיבור הקהילה הגאה בירושלים. 

לא משנה כמה ניסיתי, בחיי שלא הצלחתי לסבול בסרט הזה. לאור התגובה המזועזעת של מרבית מכריי שחזו בסרט, הרגשתי סוג של מבוכה שאני (שלרוב ביקורתי יותר מהם) לא רואה את התועבה הגדולה, אבל יכול להיות שזה בגלל הסלחנות הטבעית שלי לקומדיות, גם כשהן לא מצחיקות. יש משהו בסרט הזה שנורא מנסה לשדר פאן טהור, ולרגעים מסוימים (בעיקר בהתחלה) זה אפילו הולך לו. הצילום הנוצץ והמושקע של עפר ינוב, ערכי ההפקה הגבוהים (למראה, לפחות), הקצב המהיר והדמויות שנראה במכוון שנלקחו מתוך פארסה, עשו לי מצב רוח של הנחת האינטיליגנציה במושב האחורי וניסיון פשוט להנות. בכלל, נדיר לראות בארץ קומדיה שפשוט מנסה להיות קומדיה בלי ערך מוסף דרמטי (השנה אפשר היה למצוא כאלה רק בקטגורית הפרינג'), שהיה בזה משהו מרענן עבורי. תוסיפו לזה את הכישרון הקומי של אלי ומריאנו (ואיזו דרך הם עשו כקומיקאים מאז הימים שהם היו ידועים כאלי ומריאנו) ויוסי מרשק (פעם שלישית השנה, גם אם בליהוק פוגעני למדי כערבי חובב טרנסווסטיטים), וקיבלתם סרט שקשה באמת לצפות ממנו ליותר מקצת גוד טיים. כמובן, הבעיה היא שגם במשימה האלמנטרית הזאת הוא נכשל, ורוב הבדיחות בו לא באמת עובדות. הוא מנסה (ומצליח) להעליב כל מגזר מקופח אפשרי – נשים, ערבים, מזרחים, להט"בים (עם הגבר האשכנזי הסטרייט הוא משום מה לא מתעסק) – וגורם לתחושת אי נוחות גם אצל אנשים כמוני שלא חשבו שזו הסיבה לכשלון הסרט. ובעיקר, הוא נכשל בלעשות גוד טיים, למרות שהיו לו את כל תנאי הפתיחה לעשות את זה. אז לא, לא הצלחתי לשנוא את הסרט, סתם התאכזבתי, אבל גם לא יותר מדי. סך הכל רק סרט שרצה להסב הנאה ולא הצליח.

קטגוריות בולטות: שחקן משנה (אלי פיניש, מריאנו אידלמן, יוסי מרשק): יפה שההפקה בחרה לשלוח את כולם, כולם ראויים. למרות שנראה לי שגלי ההדף נגד הסרט לא משאירים להם הרבה סיכוי; צילום (עופר ינוב): כאמור, הצילום הגלאמי בצבעוניות הניאונית שלו והדינמי בתנועה שלו ממקמים את הצופה ישר בסטייט אוף מיינד של סרט בידורי מהנה, והעובדה שהוא לא מצליח לעמוד בציפיות הללו היא לא אשמתו של עופר ינוב; מוזיקה מקורית (דניאל סלומון): גם המוזיקה הקלילה והקצבית של סלומון אחראית לאותו הלך רוח שהסרט לא הצליח לעמוד בו, וגם אותה יש לציין לטובה, למרות שהקטע המוסיקלי שהכי אהבתי בסרט הוא זה שכמדומני סלומון לא היה אחראי עליו והוא ביצוע הדאנס-מזרחית להמנון הלאומי.

קטגוריות בעייתיות: תסריט (עודד רוזן) ובימוי (שי כנות): האחד לא היה מודע שהוא כותב תסריט כל כך בעייתי, ולשני לא היתה בעיה להוציא אותו לפועל. שניהם אחראים למחדל, למרות שאני מעריך את כוונותיהם.

שקופים (בימוי: מושון סלמונה)

הסרט 'שקופים' מספר את סיפורם של ראיד וסליימן, שני צעירים בדואים, בני דודים מהפזורה, המחפשים את דרכם בחיים בין המסורת כפי שהיא באה לידי ביטוי מצד דור ההורים, ובין רצונם להשתלב בחברה הישראלית שמסביבם. קורותיהם של השניים, חלומותיהם וסיפור התאהבותם באותה צעירה יספר את סיפורה של קהילה הנמצאת בעיצומו של שינוי אשר סופו אינו נראה.

שבע שנים עברו מאז סרטו הקודם של סלמונה וסרמיל שבו הוא התבונן בצורה ריאליסטית ולא שיפוטית או דידקטית על חייהם של שלושה נערים ממגזרים שונים בבאר שבע והמסלולים חסרי המוצא שחייהם בעיר מובילים אותם אליהם, וכעת הוא עושה את אותו דבר רק מעט דרומה יותר, בפזורה הבדואית בנגב. בשנה שעברה יצא שרקייה, שהיה כמדומני הסרט העלילתי הראשון בישראל להתמקד כולו בדמויות בדואיות (בסרטים קודמים הם היו לכל היותר קו עלילה כמו באספלט צהוב), ושקופים מעמיק עוד יותר את אותו מבט ונותן לנו דמויות ועולם עם הרבה יותר פרטים מסרטו הסגפני של עמי ליבנה. בשני סרטיו סלמונה עובד על אש קטנה, מביים בשפה קולנועית סטנדרטית (אפילו הריאליזם שלו אינו קיצוני) ועוסק בסיפורים קטנים של אנשים שאמנם נמצאים בשולי החברה אך מנהלים חיים רגילים למדי. כמו בסרטו הקודם, גם כאן הכוח המצטבר של הסרט, שמתפתח לאט לאט וכמעט בלי להרגיש, הוא בהבנה המוחלטת של סלמונה את דמויותיו גם כשהן לוקחות החלטות גרועות ולא אחראיות. הוא גם אינו מנסה להפנות אצבע מאשימה לעבר הגורמים הסוציו-אקונומיים שלהם, אלא פשוט לתאר את התנאים שמהם הם באים ואת הדילמות והבעיות שנובעות מהם. ההתנגשות בין המסורת הבדואית לעולם המודרני הישראלי, חוסר הקבלה של החברה והממסד הישראלי לדרך החיים הבדואית, הקשר האפשרי בין הדור הצעיר של הישראלים היהודים והבדואים – כל אלה מטופלים בצורה טבעית ולא נוסחתית, גם אם ללא דרמה יוצאת דופן. ואכן, הבעיה של שני סרטיו של סלמונה היא שנדמה שעם קצת יותר דגשים – על הריאליזם או על הדרמה, על עולמן הפנימי של הדמויות או אולי אפילו על השפה הקולנועית – סרטיו היו מקבלים את הדחיפה הקטנה שלה הם זקוקים כדי להפוך מסרטים קטנים ומעוררי הערכה, לסרטים משמעותיים וחזקים באמת.

קטגוריות בולטות: ליהוק (לימור שמילה): כל סרט ריאליסטי, ובמיוחד כזה המשתמש בשחקנים לא מקצועיים, קם ונופל על ליהוק. קשה להצביע על שחקן אחד שנותן הופעה יוצאת דופן, אבל כל השחקנים מדברים ומתנהגים בטבעיות (גם תודות להדרכה של סלמונה) ומאכלסים את תפקידיהם בצורה מדויקת ואמינה, וזה בהחלט הישג ליהוקי מרשים; תסריט (מושון סלמונה): כאמור, יש משהו מעט אנדר-אצ'יברי בסרט של סלמונה וזה מתחיל מהתסריט, שלא מספיק מחדד את היעדים שלו עד הסוף, אבל הוא עדיין רצוף בדיאלוגים אמינים, דילמות דרמטיות מורכבות שמונחות בפני הגיבורים וכמה רגעים אנושיים קטנים ויפים (כמו למשל במוזיאון השומם בבאר שבע שמשמש רקע רומנטי לפגישה בין הגיבור הבדואי לנערה היהודית שיוצאת עם בן דודו).

קטגוריות בעייתיות: מוזיקה מקורית (חיים פרנק אילפמן): חייבים להודות שהבחירה במלחין של מי מפחד מהזאב הרע אינה הכי טבעית לסרט בסגנון כזה, וגם אם אילפמן רחוק מלהשתמש באותו סגנון בומבסטי שנדרש ממנו בסרט ההוא, יש עדיין מתח בין הנטיה שלו להסביר את המצב הרגשי של הסצינה לבין האנדרסטייטמנט של שאר הסרט.

תפוחים מן המדבר (בימוי: אריק לובצקי ומתי הררי)

רבקה אברבנאל (19), בת יחידה להורים מבית חרדי ירושלמי, מואסת במציאות חייה. היא מרבה להיחשף בחשאי לעולם החילוני, ומתיידדת עם דובי, קיבוצניק צעיר מדרום הארץ. אביה ראובן, איש נוקשה ומריר, חושד שבתו הולכת "בדרכים עקומות" ומחליט לשדך אותה לשאלתיאל, אלמן עם ילדים מהקהילה. אמה ויקטוריה מזדעזעת מהרעיון, אך לא מעיזה להמרות את פי בעלה. כשרבקה שומעת על השידוך היא מחליטה לברוח אל הקיבוץ בו מתגורר דובי. רגע האמת מגיע כשמשפחתה מגלה היכן היא נמצאת. העימות הקשה מוביל את כולם לחשבון נפש ומציאות חדשה.

את ספרה של סביון ליברכט מרבית בני דורי למדו בשיעורי ספרות (אני לא, כי זילזלתי בבית ספר, אבל זה לפעם אחרת), אבל צפיה בעיבוד הקולנועי שלו מאת אותו צמד במאים שהביא לנו את הפנטזיה הגדולה של סימיקו הקטן לא תעזור לנו להבין מדוע. לזכותו יאמר שכצפוי מסרט שהערוץ הראשון תמך בהפקתו, הוא קורקטי לחלוטין, וכן משתדל להעביר את הסיפור בצורה הכי יבשה וברורה שיש. אך מעבר לבעיות שלי אישית יש עם קורקטיות, הסיפור הזה, לפחות כפי שהם מציגים אותו, לא מספיק מעניין. רבקה (בגילומה המקסים של מורן רוזנבלט היפה) היא נערה חרדית שהגיעה לפרקה אבל לא רוצה להתחתן עם האלמן המבוגר שאביה ייעד לה. מכאן, לכל בני הבית יש רק פונקציה אחת: לרבקה – לחפש את החופש שלה מחוץ לבית ולהתנגד לאביה בכל פעם שהוא מבקש ממנה לכבד את רצונו, לאביה (בגילומו של שלומי קוריאט, שאין לו כל כך עם מה לעבוד) – להטיף לה מוסר ולהגיד לה ולשאר בני ביתו לעשות מה שהוא אומר, לאמה (ריימונד אמסלם, גם כן רק עם קרעים של תפקיד) – לנסות לפשר בין הצייתנות שלה לבעלה והאהבה שלה לבתה, ולדודה הרווקה המזדקנת (איך אפשר בלי אחת?) – להיות אוזן קשבת לבת ולחטוף ביקורת שבגלל הליברליות שלה היא נשארה רווקה. זהו, זה החצי הראשון של הסרט, בוריאציות שונות שחוזרות על עצמן עד לזרא. בשלב מסוים (מאוחר מדי לתוך הסרט) רבקה מחליטה לעבור לקיבוץ בעקבות ידיד שהיא מכירה בעיר (אלישע בנאי בתפקיד זחוח למדי), ומתחילה לגלות את החופש שהקיבוץ מאפשר לה וגם את המתחים שההתנגשות בין עולמה לבין עולמם של חברי הקיבוץ מביאה. כמו שניחשתם, גם כאן אין יותר מדי מורכבות, אין יותר מדי עומק, אבל במערכה השלישית, כשבני משפחתה יבואו בעקבותיה לקיבוץ יקרה איזשהו שינוי. אני חושד שהשינוי הזה כל כך קתרטי ומספק (עבור מי שהצליח לשרוד עד לאותה נקודה) שהוא עלול להשכיח מהצופים כמה גרוע היה כל הסרט שלפניו. אני מקווה שאתבדה.

קטגוריות בולטות: שחקנית ראשית (מורן רוזנבלט): בתור הדמות הראשית, מורן רוזנבלט מקבלת הכי הרבה עומק שהתסריט הדל מאפשר לה, שזה לא הרבה, אבל מספיק בשביל לסחוט ממנו כל מה שהיא יכולה בשביל לעצב דמות מעניינת ומעוררת אהדה באמת, שהשינוי שהיא עוברת ורוזנבלט מיטיבה להעביר, הוא אחד מהאלמנטים היחידים בסרט שעוזרים לשמור על עניין בו.

קטגוריות בעייתיות: שחקן ראשי (שלומי קוריאט) ושחקנית משנה (ריימונד אמסלם): כמו שהנחתי שהשינוי בסוף הסרט יגרום לרבים לצאת ממנו בסיפוק מוטעה, כך אני מתחיל לשמוע קולות שקוריאט ואמסלם הם פייבוריטים למועמדות על תפקידם בסרט. אין לי שום ביקורת עליהם כשחקנים, אבל אם הם יהיו מועמדים על תפקידים כל כך סטריאוטיפים וחד-ממדיים, זה יהיה חוסר צדק משווע בעיני, גם עבורם.

הקטגוריות השונות

בחלק הזה פשוט אספתי את כל הקטגוריות שציינתי לטובה בכל סרט וסידרתי אותם לפי הקטגוריות השונות, לנוחות אלה שרוצים קצת סדר בין שלל הסרטים והקטגוריות השונות. מפאת העומס הרב ויתרתי על קטגוריות עיצוב התלבושות והאיפור, שאני מודה שאני פשוט לא רגיש מספיק להן כדי לשפוט אותן. סדר המופיעים בכל קטגוריה הוא לפי סדר יורד של העדפה.

ליהוק

עמק (גלית אשכול), אפס ביחסי אנוש (אורית אזולאי), עלים אדומים (אסתר קלינג, סבה ראובן), שקופים (לימור שמילה), מנפאואר (שלי בן שחר)

עיצוב פסקול

את לי לילה (מוטי חפץ ורונן נגל), פנסיון פראכט (גיל תורן), התאבדות (מיכאל גורביץ' ופרדי טסלר)

עיצוב אמנותי

בורג (ערד שאואט), פרחים של מרציפן (הגר ברוטמן)

מוזיקה מקורית

גט (דיקלה ושאול בסר), אנשים כתומים (גיא בן-שטרית ועומר הרשמן), התאבדות (גל פדה), ערבים רוקדים (יונתן ריקליס), חלונות (אשר גולדשמיט), שושנה חלוץ מרכזי (דניאל סלומון)

עריכה

אפס ביחסי אנוש (אריק להב-ליבוביץ'), גט (ז'ואל אלכסיס)

צילום

התאבדות (עידו ברלד), לוויה בצהריים (נדב הקסלמן), אנשים כתומים (אסף סודרי ואיתי מרום), עמק (גיורא ביח), שושנה חלוץ מרכזי (עופר ינוב), בורג (זיו ברקוביץ'), הגננת (שי גולדמן), רשימות קצמן (אמנון וינר), פרחים של מרציפן (איתי גרוס), פנסיון פראכט (עמית יסעור), זינוק בעלייה (אמנון זלאייט)

שחקנית משנה

דאנה איבגי (את לי לילה), ריטה שוקרון (אנשים כתומים), נלי תגר (אפס ביחסי אנוש), שני קליין (אפס ביחסי אנוש), דליה בגר (גט), עליזה רוזן (מיתה טובה)

שחקן משנה

רני בלייר (האם זה אתה?), יעקב זאדה-דניאל (את לי לילה), ששון גבאי (גט), ולדימיר פרידמן (פנסיון פראכט), טל קלאי (פרחים של מרציפן), אילן דר (מיתה טובה), אלי פיניש (שושנה חלוץ מרכזי), מריאנו אידלמן (שושנה חלוץ מרכזי), יוסי מרשק (שושנה חלוץ מרכזי)

שחקנית ראשית

דאנה איבגי (אפס ביחסי אנוש), לירון בן-שלוש (את לי לילה), הילה וידור (לוויה בצהריים), מלי לוי-גרשון (התאבדות), מלי לוי-גרשון (זינוק בעלייה), רונית אלקבץ (גט), שירה האס (פרינסס), מורן רוזנבלט (תפוחים מן המדבר), לבנה פינקלשטיין (מיתה טובה), שרית לארי (הגננת), לנה אטינגר (עיר מקלט)

שחקן ראשי

נווה צור (עמק), יוסי מרשק (מנפאואר), צחי גראד (הרחק מהיעדרו), אלון אבוטבול (האם זה אתה?), מנשה נוי (גט), זאב רווח (מיתה טובה), ליאור אשכנזי (הקפות), אבי שניידמן (הגננת)

תסריט

גט (רונית ושלומי אלקבץ), אפס ביחסי אנוש (טליה לביא), עמק (סופי ארטוס), זינוק בעלייה (ריקי שולמן ואורן שטרן), שקופים (מושון סלמונה), מיתה טובה (טל גרניט ושרון מימון), עלים אדומים (בזי גטה), הגננת (נדב לפיד), התאבדות (בני פרדמן), סרט עם קתרין דנב (עמרי יבין)

בימוי

גט (רונית ושלומי אלקבץ), אפס ביחסי אנוש (טליה לביא), הגננת (נדב לפיד), לוויה בצהריים (אדם סנדרסון), התאבדות (בני פרדמן), עמק (סופי ארטוס)

סרט פרינג'

האם זה אתה? (דני מנקין)

סרט

גט (רונית ושלומי אלקבץ), אפס ביחסי אנוש (טליה לביא)

דברי סיכום

בשורה התחתונה, היתה שנה טובה בהרבה מהקודמת, לפחות לדעתי. 2 סרטים היו מצוינים בעיני, עוד 4 טובים למדי, ועוד 5 שהערכתי. וכאמור, חלק ניכר מהם בוימו ונכתבו בידי נשים. לכן השנה באופן מפתיע הקטגוריה הכי צפופה היא של השחקנית הראשית, ששנה שעברה כללה פחות או יותר רק שתי שחקניות פייבוריטיות. דבר מעניין נוסף הוא ריבוי הקומדיות השנה – גט אמנם אינו קומדיה במוצהר אך הוא מצחיק בקול רם לכל אורכו, אפס ביחסי אנוש היא הקומדיה הישראלית הכי מוצלחת מאז מבצע סבתא בערך, וגם זינוק בעלייה ומיתה טובה הכילו לא מעט בדיחות טובות לצד רגעים דרמטיים בעייתיים, ואפילו בקטגוריית הפרינג' היה אפשר למצוא קומדיות מוטרפות כשגר אותי לחלל, סשה! וסרט עם קתרין דנב. אמנם הקומדיה הכי מובהקת של השנה – שושנה חלוץ מרכזי, כשלה במשימתה להצחיק, אבל באופן כללי ניתן לומר שהיתה שנה לא רעה לז'אנר, לאחר שנים של דממה. גם לצילום היתה שנה לא רעה, לאחר שלפני שנתיים כתבתי באריכות בסקירה על המנייריזם הקשה שפשט במרבית צלמי הקולנוע בישראל. המנייריזם אמנם לא עזב אותנו השנה, וגם הפעם היה ניתן למצוא אותו בסרטים האמנותיים יותר (השנה היה קל לזהות אותם כי כמעט כולם נשלחו לפסטיבל קאן), אבל גם בהם היה ניסיון קולנועי נועז ומעניין יותר מבשנים קודמות, ושניים מהם אפילו הצליחו להתעלות מעל לאותו מנייריזם. התסריט כתמיד נשאר נקודה חלשה, אך גם הוא זכה השנה לעליית מדרגה, בעיקר בזכות הקומדיות (שדורשות תמיד כתיבה טובה, והבעיות בתסריטיהם הם בצד הדרמטי), ובזכות הסרטים הריאליסטיים, זרם שלאט לאט מתגבר בקולנוע הישראלי והשנה כבר כלל 3-4 סרטים.

האם התחרות נהיתה עמוסה מדי? כנראה שכן. 36 זה כבר פחות או יותר הגבול שאפילו פנאטים כמוני מסוגלים להספיק ולזכור בחודשיים של צפיה, ומרבית חברי האקדמיה כנראה לא ראו יותר ממחצית הסרטים (במקרה הטוב). וזה עוד בלי להזכיר את סרטי התעודה והסרטים הקצרים. כנראה שיהיה צורך לעשות משהו עם קטגורית הפרינג' (תחרות נפרדת כמו במקרה של פרסי התיאטרון או יצירת שורט-ליסט כמו בסרטים הקצרים). גם העובדה שהסרטים שנשלחים למסלול הזה לרוב לא עומדים באותה רמה עם שאר הסרטים (למרות שהיו כמה דברים מעניינים השנה, ברמת הביזאר) תצטרך להילקח בחשבון.

בסופו של דבר, אני לא מצטער על אף סרט שראיתי. כל אחד היה כמאמר הקלישאה חלק נוסף בפסיפס של הקולנוע הישראלי. אני עדיין לא מאמין שאנחנו בעיצומו של רנסנס חסר תקדים, אבל אני חושב שכן יש שיפור מתמיד וכן יש פה תסיסה של כשרונות וקולות מעניינים שעדיין מחפשים את עצמם. אני אישית עדיין מחכה לקול הייחודי, האוטרי (מלשון auteur) שיביע את עצמו באמת ובאותנטיות בקולנוע הישראלי וינפיק יצירות מופת, אבל עד שהוא יגיע, עדיין יש בהחלט מה לראות. רק צריך לא להיסחף בסופרלטיבים, אלא להיות מדויק (כמו שאומר הנבל בהתאבדות) בהבעת ההערכה ובהבעת הביקורת, כיוון שהגזמה בכל אחד מהם עושה נזק גם עבור המבקרים שמאבדים קרדיט מקצועי עם כל הפרזה. כמו עם שחקני כדורגל, נדמה לי שלא צריך להעלות ליוצרים את השתן לראש, אלא להחזיר אותם כמה שיותר מהר לאימונים בשביל שיעלו בכושר מקסימלי למגרש.

סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2013

עברה שנה מאז פירסמתי את הסקירה הקודמת של הסרטים המתמודדים על פרסי אופיר של האקדמיה הישראלית לקולנוע וטלוויזיה, וגם השנה החלטתי לנסות לעשות סדר בין שלל הסרטים שהוגשו לתחרות, ובאותה הזדמנות גם לבחון את המגמות הבולטות שעולות מצפיה מרוכזת של יבול 2013 בקולנוע הישראלי (שכתמיד התחרות אינה מייצגת אותו בשלמותו כיוון שיש סרטים שבחרו לא להתמודד בתחרות, אבל הם ספורים). השנה הצלחתי לראות את כל 27 הסרטים העלילתיים המתמודדים, והסקירה המובאת כאן היא חוות הדעת האישית שלי, שבאופן טבעי מייצגת רק את טעמי (גם אם חלק מהניסוחים יהיו מכלילים), ונכתבה באופן אובייקטיבי ככל האפשר, ללא קירבה למי מהיוצרים ובלי שום ניסיון לפגוע בכוונה תחילה או לפרגן מתוך קולגיאליות מקצועית. בשנה שעברה הסקירה התמקדה בקטגוריות השונות, ואילו השנה החלטתי לנסות לסקור את הסרטים אחד אחד ולציין את המועמדים הבולטים שניתן להוציא מכל אחד מהם.

מגמות מרכזיות

קודם כל, מעניין להסתכל על השינויים שעוברים על הקולנוע הישראלי שכל שנה מביאה איתם (שנה שעברה למשל בלטו צמיחתם של סרטי השוליים החברתיים והמיעוטים, לצד צמיחתו של הקולנוע העצמאי). השנה המגמה הבולטת ביותר בעיני היתה ההיחלשות של הדרמה המשפחתית המוכרת יחד עם התסריט והבימוי הקלאסיים שהולכים איתה, לטובת עלייתן של שתי מגמות כמעט הפוכות שתפסו את מקומה – הסרט האמנותי וסרטי הז'אנר. מגמת סרטי הארטהאוס בקולנוע הישראלי אינה חדשה וצמיחתה נמשכת פחות או יותר מאז תחילת הרנסאנס של הקולנוע הישראלי בראשית שנות האלפיים, אך השנה יש לא פחות מ-7 סרטים שניתן לכנות אותם אמנותיים בצורה מובהקת מבחינת השפה הקולנועית שלהם (מקום בגן עדן, הנוער, מעל הגבעה, סוכריות, ו-3 סרטי הפרינג' גולדברג ואייזנברגגולם וקריאוקי עם פרנק סינטרה, שאני מציין בנפרד כי הניסיון האמנותי שבהם הוא בוסרי מטבעם כסרטים לא מקצועיים לחלוטין). באמנותיים כוונתי שהדגש העיקרי שבהם הוא לא על עלילה או בניית דמויות אלא על הדגשת המדיום הקולנועי ופניה לקהל פסטיבלי ובקיא קולנועית ולא לקהל הרחב. בהתאם אלו גם הסרטים הבולטים ביותר השנה בפסטיבלים בינלאומיים. כמובן שאין הכוונה שסרטים אחרים כמו שש פעמים או ההיא שחוזרת הביתה אינם אמנותיים, אלא רק ששאלת הסגנון הקולנועי בהם פחות תופסת את מרכז הבמה. במקביל, המגמה האחרת היא עליית סרטי הז'אנר בקולנוע הישראלי, נושא שרבים נשאו כדגל בשנים האחרונות ונראה שהשנה נושא פרי של ממש. מלבד הסרט הז'אנרי הבולט ביותר השנה, מי מפחד מהזאב הרע, שהוא למעשה עירבוב של כמה ז'אנרים (מותחן משטרתי, סרט נקמה, אימה מז'אנר ה-torture porn וקומדיה), ניתן למצוא השנה גם קומדיית שוד (לצוד פילים), קומדיית ריגול (כידון), קומדיה מוזיקלית קאמפית (בננות), קומדיית זומבים (בשר תותחים), סרט טבע (יללת הזאבים), הרפתקת פעולה (להישאר בחיים), מחווה לפילם נואר (פלאות), שילוב של סרט איגרוף ודרמה עדתית (פנתר לבן), סרט אנסמבל (הורה 79), סרט אנימציה לילדים (המסע אל כוכב המינימיקים), ולו ארי פולמן היה מכניס את כנס העתידנים (שכבר הוצג בפסטיבל קאן ויוצג בפסטיבל חיפה הקרוב) היה לנו גם (חצי) סרט אנימציה למבוגרים. 11 סרטי ז'אנר בסך הכל. כמו עם סרטי ארטהאוס, גם כאן לא מדובר בהגדרה מילונית חותכת ואני מניח שאפשר להתווכח על ההגדרה של חלק מהסרטים, אבל הכוונה שלי היא להצביע על סרטים שבאופן מובהק מאמצים קודים מוסכמים מראש של בניית נרטיב ועיצוב קולנועי שמשוייכים לז'אנר כלשהו שניתן לזהותו. עם 5 קומדיות (או סוג של קומדיות) ו-2 סרטי אימה, ניתן לומר שהטענות על הקיפוח של הז'אנרים האלה בקולנוע הישראלי הולכות ונהיות פחות רלוונטיות.

עם עליית הקולנוע הז'אנרי (ולאו דווקא בעקבותיו, אבל בהחלט במקביל לו), התופעה הבולטת השניה השנה, שכבר שמו לב אליה כמה מבקרים, היא עליית מפלס האלימות בקולנוע הישראלי. קחו את סצנות העינויים במרתף של מי מפחד מהזאב הרע, הנוער, וסוכריות, דם הזומבים הניגר של בשר תותחים, שטחי האש הברוטליים של בית לחםמקום בגן עדן ולהישאר בחיים, או פרצי האלימות הרנדומליים של גולדברג ואייזנברגגולם, וקריאוקי עם פרנק סינטרה, תוסיפו לזה את המזוכיזם המיני של שש פעמים וההיא שחוזרת הביתה, ומתקבלת תמונה של שנה אפלה, ברוטלית ופרובוקטיבית מאוד. מצד אחד זה מראה על חוסר הפשרות של יוצרים רבים, אך זה גם מבשר על מגמה מסוימת של הקצנה וגרוטסקיות שיתכן שלא נובעות ממציאות חברתית או פוליטית כמו משינוי אופנתי של האסתטיקה השלטת בקולנוע בן זמננו.

תופעה בולטת נוספת השנה, גם אם היא מתמשכת כבר לאורך כמה שנים, היא הדומיננטיות המוגזמת של סרטי ביכורים (או סרטים שניים) של יוצרים צעירים. מבין 27 הסרטים המתמודדים השנה, 13 הם סרטי ביכורים עלילתיים ועוד 3 מהווים את נסיונו השני של היוצר בבימוי או כתיבה של סרט עלילתי. כלומר, רק 11 שייכים ליוצרים מנוסים ומבוססים. זה הופך את הקולנוע הישראלי למקום של הרבה הבטחות ומעט מימושים. למעשה, מאז שנת 2000 החלו את דרכם רק 4 במאים שיצרו יותר משני סרטים – יוסף סידר, דובר קוסאשווילי, ערן קולירין (אם מחשיבים את סרט הטלוויזיה המרשים שלו) ואיתי לב, בנוסף לשני זוגות במאים שיצרו ביחד ובנפרד שלושה סרטים ומעלה (גיא נתיב וארז תדמור, ואריק לובצקי ומתי הררי). המצב הזה יוצר כמה אנומליות – כמות לא מבוטלת של סרטים בוסריים בכל שנה, וניסיון מוגזם לעתים של כל במאי צעיר להותיר את חותמו ולהמם את הקהל בסרטו הראשון, כשחלק מהם היו נשכרים מפיתוח איטי ומושכל של סגנונם לאורך כמה סרטים. מצד שני, בשנה בה גם הבמאים הותיקים איכזבו לא מעט, קשה לדעת מהו הצעד שצריך לנקוט בשביל לשפר את המצב (אולי כדאי למשל לפתוח מסלול מיוחד בקרנות לבמאים שיצרו רק סרט אחד או שניים).

הסרטים המתחרים

הסקירה כאן תהיה מורכבת מהתייחסות לכל הסרטים העלילתיים המתחרים השנה (עם הסרטים הדוקומנטריים והקצרים הסליחה), כשלכל סרט מוצמד תקציר העלילה שלו כמו שהופיע באתר האקדמיה, וחוות דעת קצרה שלי עליו, שאמנם מביעה דעה ביקורתית, אבל מהווה התרשמות ראשונית ולא ביקורת רצינית ומנומקת כמו שמגיע להם, ועל כך אני מתנצל מראש.

אני ביאליק (בימוי: אביב טלמור) *מסלול פרינג'

אביב טלמור, במאי, תסריטאי ומשורר, מקבל לירה בירושה מאביו. בחיפוש אמיץ אחר האב שלא היה לו מעולם, הוא מגלה שהוא הנין של ביאליק מרומן סודי עם אירה יאן, הציירת העברייה הראשונה. אמת ודמיון מתערבבים בעולמו.

ניסיון מעניין ליצור סרט מוקומנטרי בכיכוב הבמאי, שמערב כמקובל בז'אנר אנשים אמיתיים ושחקנים בשביל ליצור את מראית העין שאולי באמת מדובר פה בפרשה אמיתית ויתכן שטלמור הוא נינו של ביאליק. אך נדמה שהפנאטיות העיוורת של טלמור הגיבור, שבסרט נסחף יותר ויותר לתוך המסע לגילוי עברו ומסכן את כל מה שיש לו, מעוורת גם את טלמור הבמאי, שמביים את הסרט ברישול ולעתים גם בחובבנות, מה שמוביל להרבה רגעים של מבוכה לא מכוונת בעת הצפיה. כמו כל סרט עצמאי שניכר שהיוצר הקיז דם בשביל ליצור אותו, ניתן להעריך את המאמץ, אבל בסופו של דבר ישנה תחושה שמדובר בניסוי שלא צלח ובסרט שלא נועד לצפיה לקהל רחב.

בית לחם (בימוי: יובל אדלר)

"בית לחם" עוסק במערכת היחסים המורכבת בין רזי, הרכז של נפת בית לחם בשב"כ, לסַנפוּר, אחיו הצעיר של מפקד גדודי חללי אל אקצא בעיר. רזי גייס את סנפור כבר כשהיה בן 15. הוא השקיע זמן רב בפיתוח היחסים עם הנער, הפך לדמות אב בשבילו ונקשר אליו בעצמו. עכשיו, בן 17, סנפור מנסה לתמרן בין הנאמנות שלו לאחיו והדרישות של רזי, חי חיים כפולים ומשקר לשניהם. כשבשב"כ מגלים את מידת מעורבותו של סנפור בפעילות של אחיו, מוצאים רזי וסנפור את עצמם בסיטואציה בלתי אפשרית.

אולי ההפתעה הגדולה ביותר של התחרות, וסרט שקיבל הרבה באזז הודות לשמועות מפה לאוזן ותגובה אוהדת בהקרנות. כעת הוא כבר נבחר להשתתף בפסטיבל ונציה במסגרת צדדית שמוקדשת לסרטי ביכורים, אך במהלך ההקרנות הסרט ויוצרו היו אלמוניים לחלוטין. גם התקציר וחצי השעה הראשונה של הסרט נראים שגרתיים למדי ועוסקים בדברים שכבר ראינו בעבר. אך ככל שהסיטואציה הבלתי אפשרית, כלשון התקציר, מתחדדת, הסרט מקבל כוח דרמטי בלתי רגיל, במה שהופך לאט לאט לטרגדיה במימדים יווניים, כשכל אחד מהצדדים מסוגל לבחור רק בין אופציה הרסנית אחת לאחרת. יורם קניוק אמר בסרטה של סוזאן סונטאג ארצות מובטחות שאחד הדברים שישראלים לא מסוגלים להבין זו טרגדיה, ושהמצב הישראלי-פלשתיני הוא טרגי במהותו. את זה בדיוק סרטו של אדלר תופס, ובזה כוחו. מלבד התסריט שכאמור מצטיין ככל שהסרט מתקדם, אדלר מביים את הסרט באנרגטיות ובמיומנות (במיוחד בקטעי הפעולה). הוא נעזר בשני שחקנים ראשיים מצוינים – הנער שאדי מרעי וצחי הלוי (שמועמד לתפקיד שחקן משנה בכדי לא להאפיל עליו). המוזיקה המקורית של ישי אדר (שנושאת דמיון מסוים לזאת שהלחין לבופור) ראויה לציון גם כן.

בננות (בימוי: איתן פוקס)

"בננות" הוא סיפורן של חמש נשים וגבר אחד, שכנים באותו בניין במרכז הארץ. החבורה מתקבצת מידי שנה לראות ביחד את תחרות הזמר השנתית הגדולה ה"יוניברסונג". הערב השמח הופך לעצוב, כשענת המארחת, מגלה לחברים כי כמה שעות קודם עזב בעלה את הבית. השכנה אפי, שהיא זמרת רוק אלטרנטיבית בתחילת דרכה, לוקחת גיטרה ומתחילה לחבר שיר, שהחבורה כולה שרה לענת כדי לעודד אותה. השכן החמוד עופר, שמנהל גן ילדים בקומת הקרקע, מנציח את השיר באייפון שלו. ואחרי כמה ימים לא מתאפק ושולח את השיר לוועדה הבוחרת את נציג ישראל ל"יוניברסונג" הבא. מה רבה הפתעתם של כולם כשמתברר שהחבורה החביבה נבחרה לייצג את ישראל בתחרות השנתית הבאה. מכאן מתחיל מסע מטורף ומשעשע שמביא את השישה עד לתחרות הענקית בפריז. בדרך הם יגלו שכדי לשמור את השיר הביתי החמוד שלהם בגרסתו האמיתית והפשוטה הם יאלצו להיאבק בסטייליסטים, יחצני"ם ושאר נציגי העולם החדש שאינם זוכרים כמה כיף היה בתחרויות הזמר הישנות של פעם. בדרך הם ילמדו גם שעור על עצמם, ועל העצמה נשית בכלל.

כיצד מיוזיקל קאמפי קליל הצליח להיות כל כך מסורבל, מייגע ומניפולטיבי רגשית? על פניו זהו הפרויקט המושלם לאיתן פוקס, שהרגעים המוזיקליים בסרטיו תמיד היוו את שיאם, עוד מסרט הגמר שלו אפטר ועד לסרטיו הידועים יותר כמו יוסי וג'אגר או ללכת על המיםכאן המוזיקה עדיין מוצלחת, אך מוקפת בתסריט מחופף, לא מצחיק ותפור בגסות. לכל אחת מהדמויות מוצמדת עלילת משנה שעוסקת בחייה האישיים, לרוב סביב בעיות בזוגיות או במשפחה, מה שמכניס בדלת האחורית את המלודרמה המשפחתית גם לסרט קליל וחסר יומרה על פניו. הניסיון להכניס מסרים חברתיים על האותנטיות במאבקה נגד המיסחור של החברה הישראלית בת ימינו מכעיס כפליים כשמדובר בתסריט שכל אותנטיות נעדרת ממנו. העיצוב האמנותי גם הוא מצליח להיות לא אסתטי בצורה קיצונית, כשבמקום קאמפ קליל וצבעוני ישנה בלילה חסרת עניין של צבעים שהותזו ברנדומליות. פוקס נהנה להשתחרר מכבלי הבימוי הסטנדרטי לטובת כמה רגעים של התרוממות קולנועית (בסיועו של הצלם הותיק דני שניאור), אך הם אינם מספיקים לפצות על שאר המגרעות של הסרט, בדיוק כמו צוות השחקנים המצוין שנתקע בסרט שאמור לתת להם לאוורר את כישרונם בצורה קלילה אבל בסופו של דבר מכניס להם דיאלוגים מניפולטיביים לפה. פוקס כבר יצר מיוזיקל מוצלח בקריירה שלו, וזוהי הדרמה הקצרה בעל בעל לב. כל מה שעבד שם נעדר פה, ובעיקר החן.

בשר תותחים (בימוי: איתן גפני) *מסלול פרינג'

דורון גבע הוא סוכן בטחוני בכיר לפני פרישה. רגע לפני ירח הדבש שלו, הוא מוקפץ למשימתו האחרונה – לחטוף מבוקש בכיר בחיזבאללה, החשוד בפיתוח נשק לא קונבנציונאלי. דורון נכנס ללבנון עם כוח צה"לי מובחר שמעולם לא פגש, והמתח בין כולם מאיים על השלמת המשימה. מהר מאד דורון וחייליו מגלים שהאמת אינה כל כך פשוטה, וכי עליהם להתמודד מול אויב חדש ואכזרי, צמא דם, שאינו יודע רחמים או שובע  – וחיזבאללה הם הדבר האחרון שאמור להטריד אותם כעת. כעת כשהמשימה הפשוטה לכאורה הפכה לגורלית ביותר, דורון צריך להתמודד עם חיילים שאינם בוטחים בו, שיתוף פעולה עם כוחות האויב, אפשרות לפעולת חירום צה"לית נרחבת, וגרוע מכל – ניהול קרב לחיים או למוות עם אויב אכזרי שאינו עוצר לרגע. במידה ודורון ייכשל – ייווצר סכסוך מדמם חדש במזרח התיכון.

סרט הזומבים הישראלי הראשון באורך מלא (לאחר שעולם אחר פרש מהתחרות שנה שעברה לטובת המרה לתלת ממד, היה אמור להתחרות השנה, אבל כנראה לא הושלם בזמן) הוא קומדיה צבאית שלוקחת רעיון שכבר בוצע לפני שנתיים בסרט הקצר מורעלים של דידי לובצקי (שניהם אגב החלו את דרכם כסרטי גמר באוניברסיטת תל אביב) אך מממשת אותו בצורה שאפתנית יותר שמנסה לשלב בין קומדיה אבסורדית שחורה ובין אימה פוסט-אפוקליפטית ואקשן גבוה.  מדובר בסרט דל תקציב במופגן, אך רמת האפקטים עדיין מצליחה לשמור על סטנדרט מינימלי גם אם לא להרשים באופן יוצא דופן. הבעיה העיקרית היא התסריט החלש של גפני והקצב המייגע של הסרט, שנע בין התרחשות צפויה ומסורבלת אחת לאחרת, מלבד הסוף שבו מתחיל להתעורר עניין כלשהו. בתור קומדיה אין בו מספיק בדיחות, בתור סרט אימה הוא לא מצליח לשמור על מתח, והאטרקציה של סרט זומבים בסביבה ישראלית אינה מספיקה בשביל להחזיק סרט שלם. לירון לבו אמין בתפקידו הקבוע של החייל העשוי ללא חת, אך גם זה לא מספיק.

גולדברג ואייזנברג (בימוי: אורן כרמי) *מסלול פרינג'

גולדברג הוא איש מחשבים לא מחונן במיוחד. אייזנברג הוא בריון תימהוני. למרבה הצער דרכיהם מצטלבות, וסיפורנו, שמתחיל עם טונים של קומדיה שחורה, הולך ונהיה פחות ופחות מצחיק. זהו מותחן פסיכולוגי על מפגש אקראי המוביל לחרדה ופרנויה, על אנשים בודדים בעיר הגדולה, על אובדן שליטה.

הסרט הקטן והעצמאי הזה עורר תשומת לב מסוימת כשהוקרן במסגרת הפרינג'ידר בפסטיבל חיפה האחרון (לצד אני ביאליק), ואפשר להבין למה. הוא קומדיה אפלה והזויה על טיפוס שקט שפולש לחייו תמהוני מהרחוב שרוצה את קירבתו ולא מוכן לקבל לא. אני קראתי את זה כאלגוריה לישראליות הלוחצת שכופה אינטימיות גם על אלו שאינם מזמינים אותה (זכור לטובה שוט מבריק אחד שבו גולדברג מדבר עם בחורה שהוא מעוניין בה כשבאופק מתקדם אייזנברג לעברו כשבהדרגה הוא תופס יותר ויותר מקום בפריים עד שהוא ממלא אותו כליל ודוחק את הבחורה החוצה). אך עדיין יש תחושה של הצגת פרינג' ששורה על כל הסרט, שמתבטאת בכתיבה לא אחידה וצד אסתטי שלוקה ברישול. גם הצדדים האלימים שהסרט פונה אליהם ככל שהוא מתקדם נדמים כמניירה של יוצר צעיר ולא כהתפתחות אורגנית של הסרט. בסופו של דבר יש כאן פוטנציאל ומדובר בסרט לא שגרתי, אך עדיין יש הרגשה של יצירה בוסרית שהיתה עובדת טוב יותר כסרט קצר.

גולם (בימוי: אדם דויטש) *מסלול פרינג'

"גולם" הוא סרט על 2 דמויות אבודות, תלושות, מנוכרות, החיות בקצה השוליים, הן כבר שכחו כיצד ליצור קשר עם הזולת, ואף על פי כן הן זועקות לקשר ולמגע. הסרט עוקב אחרי 48 שעות בחייהם של ג'וני, אסיר משוחרר שעבר התעללות בכלא על ידי שותפו לתא. ומאי, זונת רחוב אובדנית ובודדה. שני הגיבורים פוסעים לקראת אבדון – עד המפגש שיוצר תפנית. בלב הניכור הקר, השותק, המחוספס, האלים, נפרש בפנינו – כמעט בלי להרגיש, כאילו מעצמו – סיפור אהבה עדין בין שתי נפשות בודדות הצמאות לחום ולמגע אנושי.

מסלול הפרינג', שהיה מקור לכמה הברקות של השנים הקודמות (בפסטיבלים ובתחרות האקדמיה, אליה התווסף בשנה שעברה), הפך השנה כמעט באופן אחיד למקומם של מה שנדמה כסרטי סטודנטים שהתרחבו מעבר לגודלם הטבעי, הן ברמה הטכנית והן ברמה האמנותית. אם בסרט הקודם היה אפשר להתלונן על רישול ואלימות לא הכרחיים, כאן הם זועקים לשמיים, כשעל הכל מכסה מוזיקה בלתי פוסקת בפסקול שמטביעה כל סיכוי לדינמיקה או עניין בעריכה. העלילה והדמויות כמעט מופשטים לגמרי ובנויים מסדרה של אפיזודות לא ברורות שלא פותחו עד הסוף משום בחינה.

הבן של אלוהים (בימוי: ארז תדמור וגיא נתיב)

סרט מסע, שאליו יוצאים יחד אב ובנו, לחפש קוסם יווני שהציל את האב במלחמת העולם השנייה. מסע הפותח פצעים ישנים ומחייב אותם להתעמת עם האמת, לנסות לגשר על הפערים שביניהם ולהיות שוב אבא ובן.

גיא נתיב, ארז תדמור ושרון מימון שיתפו פעולה בכל מיני קונסטלציות שונות בשנים האחרונות, כשנתיב ותדמור היו הצד הדרמטי (הם ביימו ביחד את זרים ונתיב לבדו את מבול), ומימון את הצד הקומי (הוא ביים עם תדמור את סיפור גדול ועם טל גרניט את משכנתא), לכן העובדה ששלושתם שיתפו פעולה בכתיבת התסריט העלתה את התהיה מה יהיה אופיו של סרטם החדש. למרבה הצער, קומדיה זה לא, אלא מלודרמה סנטימנטלית שלוקה באמינות, היגיון פנימי, מעורבות רגשית או עידון אמנותי. מיותר למנות את כמות החריקות העלילתיות שבתסריט, אבל הבעיה הכי גדולה שלו היא המניפולטיביות המוגזמת שבו וחוסר היכולת לבנות דמויות בעלות עומק מלבד זאת הראשית. כמו כן, הרגעים הפיוטיים כביכול מבויימים באסתטיקה של פרסומות, מה שמכביד על הסרט עוד יותר. זהר שטראוס לא שיכנע כדמות שמבוססת באופן חופשי על מתיסיהו, ומכרם חורי המצוין כנראה יזכה למועמדות לפרס השחקן הראשי, אך בעיני התפקיד הטוב באמת שלו השנה הוא בסוכריות.

ההיא שחוזרת הביתה (בימוי: מיה דרייפוס)

בתום זוגיות ממושכת חוזרת מיכל, 33, לגור בדירה הקטנה והצפופה של הוריה בהרצליה, פרוור זעיר בורגני מנומנם. מיכל היא במאית צעירה ומבטיחה אשר אמורה להקדיש את זמנה לכתיבת תסריט חדש, אך במקום היא מסתגרת בחדרה, מתוסכלת, ובעיקר ישנה. הדברים משתנים כאשר מיכל פוגשת את מנהל התיכון המקומי, גבר נשוי בן 50, ומתאהבת בו.

מיה דרייפוס סומנה כהבטחה כבר לפני עשור לאחר סרט הגמר המרשים וזוכה הפרסים שלה ביקור חולים (וגם זה שקדם לו, שעווה זה כואב). לקח הרבה זמן עד שהגיעה לפיצ'ר הראשון שלה, אך בהחלט נראה שיוצרת חדשה תפסה את מקומה בביטחון ובנחישות, עם סרט מרשים, שכתוב בכישרון קומי ארסי ומפוכח, שמשרטט דיוקן של דור שלם שלא מצליח להיסגר על עצמו. הבעיה היחידה היא שנדמה שדרייפוס אולי מצטיינת בלהציג את העולם של הדור הזה ואת הדמות הראשית המרתקת שמתפקדת כמעין אלטר-אגו שלה, אך היא מקיפה אותה בדמויות וסיטואציות שחוקות למדי ואינה מעיזה ללכת צעד אחד קדימה ולהגיד משהו עמוק ומורכב באמת עליו (בדומה לסדרה Girls, שניתן למצוא קווי דמיון לא מעטים בינה ובין הסרט וסובלת מבעיות דומות). יש לקוות שמדובר בסימפטום של סרט ראשון, ושדרייפוס תזכה לפתח את הכישרון שלה לאורך סרטים נוספים, ומהר. טלי שרון מעולה בתפקיד ראשי אמיץ שלא דופק חשבון לכלום, אלון אבוטבול לא יוצא הרבה מהטייפקאסט שלו אך עושה עבודה מיומנת, וליאורה ריבלין גונבת את ההצגה כאימה האקצנטרית של הגיבורה, למרות שיש מידה של הגזמה לא נחוצה בתפקיד שלה לעיתים.

הורה 79 (בימוי: אלי כהן)

זוהי קומדיה העוסקת במחול והזדקנות. להקת מחולות העם "הורה 79", זו שנחשבה ללהקה המיתולוגית של ישראל, התפרקה לפני שלושים וחמש שנה, בעקבות אירוע טראומטי, וחבריה נפוצו לכל עבר. עתה, לאחר עשרות שנים, יוזמת הנהלת פסטיבל המחולות בכרמיאל מופע חד-פעמי – מחווה ללהקה האגדית. וכך, בעקבות הצעה מפתיעה זו, נפגשים חברי הלהקה, ומתאחדים בשנית. האם יוכלו להתגבר על הרוח האפלה של העבר, על הקונפליקטים הישנים שצצים ועולים, על בגידת הגוף? האם יזכו ברגע של חסד ויחזרו, ולו לרגע, אל הנעורים האבודים?

יש לי חשק לשים את הסרט הזה יחד עם סרטי הפרינג' ולסמן אותו כסרט הטוב ביותר לאותה קטגוריה. יש משהו כל כך מיושן ופגום בסרט, שנדמה כאילו זה לא הוגן להעמיד אותו לצד שאר הסרטים כשווה להם, אך עם זאת ישנה מידה של אהבת אדם והבנה אנושית שעדיין מפעמות בסרט הזה שהופכות אותו ראוי לצפיה בעיני, למרות כל פגמיו. כמו האנשים שאותם הוא מתאר, נדמה שגם הבמאי שלו (שחתום לראשונה בקריירה שלו גם על התסריט לבדו, מה שמרמז שמדובר בפרויקט שקרוב לליבו באופן מיוחד) תקוע בעבר ולא ממש מצליח להסתנכרן עם הקודים של ימינו. הבימוי מסורבל, התסריט רצוף בסטריאוטיפים ובהתייחסויות סכמטיות לתופעות כמו הומוסקסואליות, והמשחק (שהופקד בידיה של להקת ריקוד אמיתית) חורק לא מעט פעמים ופוגע בסרט. אך בסופו של דבר נדמה שיש כאן פורטרט של דור, על כל הגינונים והמחוות שאופייניות לו וחלקן נעלמו מן העולם, למרות שהם עדיין לא כל כך זקנים. כאמור, לא כל השחקנים מצטיינים, אבל בכל זאת אפשר לציין לטובה את מנהל הלהקה (שמשום מה לא מועמד לתפקיד הראשי ולא הצלחתי למצוא את שמו) שנושא על כתפיו בהצלחה את מה שהכי דומה לתפקיד ראשי, ואת נתן דטנר בתפקיד משנה קצר ומענג כנבל התורן. כמו שחקניו, זהו סרט גמלוני, אבל עם לא מעט חן.

המסע אל כוכב המינימיקים (בימוי: שי כרמלי-פולק)

סרט אנימציה לכל המשפחה. המיקמקים הם יצורים חביבים החיים בשלווה בכוכב מרוחק לצד חיות המחמד שלהם, המינימיקים. הצרות מתחילות כאשר גברת מיקיאוולי העשירה, שזוממת להחליף את המינימיקים בצעצועים מכאניים שתוכל למכור לילדים במחיר מופקע, משקה את המינימיקים בשיקוי שהופך אותם ליצורים ענקיים המשתוללים ברחובות וזורעים הרס בעיר. המבוגרים מחליטים לצאת למלחמה נגד המינימיקים, אבל מקס, זואי, ג'ימבו וסאני, חבורת ילדים מלאי תושייה, נחושים למצוא פתרון שלא יפגע בהם. הם יוצאים למסע נועז ומלא הרפתקאות כדי להציל את עירם ואת חיות המחמד האהובות שלהם.

סרט האנימציה הראשון לילדים שהוצג בבתי קולנוע בישראל מאז יוסף בעל החלומות של יורם גרוס מ-1962. הסרט מבוסס על סדרת ילדים בשם מיקמק (שגם אותה ביים כרמלי-פולק וכתב יחד עם אלון שטרן ויוני להב), ומוצג בימים אלה בבתי הקולנוע באולמות יעודיים שמעוצבים במיוחד לסרט. אני לא ידעתי דבר מזה כשבאתי לראות את הסרט, מלבד שזהו סרט אנימציה ישראלי לילדים, והתאכזבתי קשות. קודם כל, מדובר באנימציית פלאש מחרידה למדי, בלי שום מחשבה על התאמת צבעים, במה שהוא למעשה קקופוניה של צבעים מלאכותיים וצעקניים שגורמים לסרט להיראות כמו משחק מחשב, ולא מושקע במיוחד. גם התסריט לוקה בחסר, ורק לאחר אקספוזיציה ארוכה ומייגעת הוא מתחיל לתפוס עניין כשהחבורה ממריאה אל כוכב המינימיקים ומגלה שמונדו, עוזרה של הדמות הרעה בסרט, מצטרף אליהם והופך, בערך, לאחד מהטובים. הוא מדובב ע"י הכישרון הקומי המבוזבז אילן גנני, איתו כרמלי-פולק עבד כבר לפני קרוב לעשרים שנה בסרטי הסטודנטים שלו (כמו גם עמי סמולרצ'יק, שגם כן שותף לדיבוב, ושניהם אגב, כמו שאר המדובבים, אינם מועמדים לפרסי המשחק).

הנוער (בימוי: תום שובל)

יקי ושאול הם שני אחים, נערים מתבגרים, שחולקים ביניהם קשר עמוק, כמעט טלפתי. לאחר שאביהם איבד את עבודתו, משפחתם נקלעת לקשיים כלכליים וחובות כבדים. יקי ושאול מרגישים שהם לא יכולים לעמוד מהצד ולראות את משפחתם מתפרקת. העובדה שיקי התגייס לאחרונה לצבא ומחזיק בידיו נשק, מאפשרת להם לקחת את גורלם לידיהם ולהפוך מנערים לגברים.

יש משהו בסרט הזה שמזכיר לי  את מנתק המים של עידן הובל מהשנה שעברה שמוצג עכשיו בקולנוע. שניהם היו סרטים על מצוקה בפריפריה (גם אם כאן היא בורגנית יותר) שבהם משה איבגי משחק אב רך מזג וכושל כלכלית שמאבד אחיזה על משפחתו, ושניהם מעוצבים קולנועית בסגנון אמנותי מוגזם ומנייריסטי שמושך תשומת לב לעצמו ופוגם בסרט. כאן זה בולט בעיקר בחצי שעה הראשונה שלו, שבה ההתרחשויות לקוניות ומינימליסטיות, ולאחר מכן הסרט תופס תאוצה. הברוטליות של האחים בתחילת הסרט גם פוגמת ביחס של הצופה אליהם לאורך כל שאר הסרט ומערערת את המשקל הרגשי בו. יחד עם זאת יש כאן הברקה בבחירה בצלם בירון שרף, שלרוב מתמחה בסגנון צבעוני ומלוטש למדי, אך כאן נאלץ לרסן את עצמו מטבעם המחוספס של החומרים, תוך כדי שהוא מעניק להם אסתטיות ועידון שתורמים ליופי הויזואלי של הסרט גם כשהתוכן ברוטלי. שיאו של הסרט הוא סיקוונס ארוחת ערב משפחתית ארוך בערך באמצעו. הוא מלא באמינות, ספציפיות, מתח ועניין (ואפילו נבואה לגבי קריסתו של שי אגסי), ומהווה מעין רמז לכיצד הסרט כולו היה יכול להיראות לו היה נעשה עם מעט יותר ענווה.

יללת הזאבים (בימוי: משה אלפרט)

על ערש דווי, נזכר זאב זקן במסכת חייו. כשהיה גור זאבים מתבגר, גרם לו דחף לא מוסבר לחופש ומרחבים לעזוב את להקת הוריו החמה והתומכת לנצח. לאחר תקופה קשה של רעב ובדידות הוא פגש את אהבת חייו, וביחד הקימו משפחה חדשה ומאושרת, להקה משלהם. אך הקושי הגדול ביותר, היה עדיין לפניהם – המפגש עם חיה לא מוכרת, מסוכנת מכל אשר הכירו קודם לכן – האדם. הסרט מגולל עלילה מרתקת של מסכת חיים בטבע, חיים מלאים ברגעי אושר, פחד, כישלונות והצלחות. חיים שבסיומם יכול הזאב הגאה להסתכל על שושלת הציידים טורפי-העל המפוארת שהוא מותיר אחריו.

סרטו השני של משה אלפרט אחרי ארץ בראשית ראוי להערכה ולו בשל העובדה שהוא בכוחות עצמו נושא על גבו את ז'אנר סרטי הטבע שמצולמים בישראל. מכיוון שהוא גם הצלם, הוא ראוי להערכה כפולה על העבודה המיומנת, הדקדקנית והמאד אסתטית שהוא עושה. אך עדיין נדמה שזה לא די בשביל להחזיק סרט קולנוע שלם, במיוחד כשהקריינות (בקולו של שמיל בן ארי), כביכול מפיו של הזאב, מושכת אותנו לכיוון חוויה של סרט נרטיבי רגיל, עם עלילה טוויה היטב שמגוללת את סיפור חייו של זאב שמספר אותו על ערש דווי. הקריינות הזאת פוגמת בסרט ומאלצת אותנו למעשה להבחין כמה הסרט אינו מציית לכללים נרטיביים רגילים (וכנראה גם לא יכול), והיא כופה פרשנות מיותרת ומעמיסה על התמונות. למעשה, הצד המעניין ביותר בצפיה היה בשבילי לחשוב על הפער הנרטיבי בין דמות של אדם רגיל לבין דמות של זאב, שגם אם מאנישים אותו חורג מכללי המוסר וההתפתחות האנושיים הרגילים. דווקא אם היה דגש על ההבדלים הללו במקום ניסיון לתחום אותו לתבנית שמתאימה לבני אדם, התוצאה יכלה להיות מעניינת יותר.

כידון (בימוי: עמנואל נקש)

"כידון" היא קומדיית נוכלים המתרחשת בתל אביב. העולם כולו מתעורר בוקר אחד כשעל כל שערי העיתונים פניהם של חברי חוליית החיסול של המוסד שנשלחה לחסל את הטרוריסט מחמוד אל מבחוח בדובאי. אבל ההפתעה האמיתית היא עבור המוסד עצמו, היות והם היחידים שיודעים ש"סוכני המוסד" הללו מעולם לא עבדו בשבילם! למעשה, התעלומה רק מתעבה כאשר אנשי הביטחון הישראלים מצליחים לעצור את חוליית החיסול הקטנה המונה 4 ישראלים- צרפתים, רק כדי לשמוע מהם שהם למעשה חלק מ"תא כידון", חוליית החיסול המפורסמת של המוסד. מי הם באמת האנשים הללו? מי שלח אותם לשם? בעולם שבו שום דבר אינו מה שנראה לעין, השקרן הטוב ביותר הוא בוודאי לא מי שאנו חושבים שהוא.

שימו לב, עמנואל נקש אינו אוליבייה נקש, אחד מצמד הבמאים היהודיים שאחראים ללהיט מחוברים לחיים, אלא הבמאי הישראלי/צרפתי שאחראי לקומדית הפעולה חומר למחשבה מ-2008 (יחד עם סטפן בלאיש). הסרט ההוא כמעט ונעלם לאחר שלא זכה להפצה מסודרת, אבל הפעם נקש עובד עם תקציב גדול (אולי הגדול ביותר מבין הסרטים השנה, מלבד להישאר בחיים של ערן ריקליס). הוא משתמש בו בכדי לטוות עלילת ריגול מסועפת ששואבת את השראתה מחיסולו של מחמוד אל-מבחוח בידי המוסד. נקש מעתיר עוד ועוד דמויות, בדיחות (די מוצלחות ברובן), קטעי אקשן (חלקם מוצלחים, חלקם מייגעים) וטוויסטים בעלילה, כשעל הכל מכסה מוזיקת ג'יימס בונד שמפמפמת בפסקול, כמעט ללא הפסק. אה, ויש גם את בר רפאלי. הגודש הזה, שבתחילה נראה חינני ומספק לשלל השחקנים המוצלחים (ובראשם ששון גבאי, ריימונד אמסלם ושי אביבי שגונב את ההצגה) הזדמנות לענג את הקהל, מכריע בסופו של דבר את הסרט, שהופך לאנדרלמוסיה של תפניות עלילה, מרדפים ורעש. יש לא מעט כישרון בתסריט ובבימוי של נקש, אבל היה צריך לאזן אותו ולחתוך בבשר החי בשביל שהסרט והצופים יוכלו קצת לנשום.

להישאר בחיים (זייתון) (בימוי: ערן ריקליס)

לבנון, 1982, רגע לפני פרוץ מלחמת "שלום הגליל". יוני, טייס קרב ישראלי, נאלץ לנטוש את מטוסו מעל ביירות ומוצא את עצמו בשבי אש"ף. פאהד, ילד פלסטיני בן 12, שמתאמן במחנות של אש"ף, מגלה עניין רב בשבוי. הוא מציע לו עסקה  – הוא ידאג לשחרר אותו מהשבי אם יוני ייקח אותו לישראל כדי לראות את הכפר ממנו בא סבו. יוני מחליט ללכת על זה ומוצא את עצמו יחד עם הילד במסע הזוי, קשה פיזית, רגשית ונפשית שבמהלכו יתקלו השניים בסכנות מכל הסוגים והצבעים תוך בניית מערכת יחסים מורכבת שנעה בין חשדנות ודעות קדומות לחיפוש קשר אנושי בין שני אויבים.

סרטים כמו כידון ולהישאר בחיים מעלים את התהיה האם לא צריך לפתוח מסלול מקביל באקדמיה לפרינג', רק מהקצה האחר של הסקאלה התקציבית. כמעט לא הוגן להשוות את שאר הסרטים להפקת הענק הזאת (בממדים ישראליים, כמובן), שמעלה את התהיה מהו הגבול התקציבי הגבוה ביותר שיכול להגיע אליו סרט שבאופן מובהק אין לו שום יכולת להביא קהל גדול. שכן להישאר בחיים הוא על פניו סרט פעולה/הרפתקה מלחמתי עם אוברטונים פוליטיים בשל זמן ההתרחשות שלו במלחמת לבנון, אך כסרט פוליטי הוא קל כנוצה וכסרט אקשן הוא לא מספק את הסחורה עד הסוף. אין ספק, מדובר בחוויית צפיה לא רעה, אבל המחסור בקטעי פעולה מסעירים באמת במהלך מסעם של פאהד ויוני בגן המשחקים הענק שהוא לבנון מוכת המלחמה (כפי שהיא מוצגת בסרט), נותן תחושה של החמצה. ההרפתקאות שקורות להם בדרך אינן מעוררות תחושה של סכנה אמיתית ונפתרות מהר מדי, באותו אופן מרפרף שהסרט כולו לוקה בו.  עבדאללה אל עכל בתפקיד פאהד הוא תגלית, אבל הבחירה בסטיבן דורף (שחקן נהדר לסוגו בדרך כלל) כחייל ישראלי חורקת כמעט כמו המבטא שלו כל פעם שהוא מנסה להגיד יותר משתי מילים בעברית ברצף (מה שקורה מעט מאוד, מטבע הדברים). בסופו של דבר, בתור המקצוען הגדול שכל הזמן חוזרים ואומרים שערן ריקליס אמור להיות, בסרט הזה הוא לעתים קרובות כושל בתפקידו (גם אם הרבה פחות מפלייאוף, הפיאסקו הבינלאומי הקודם שלו מלפני שנתיים).

לצוד פילים (בימוי: רשף לוי)

יונתן  הוא ילד גאון עם בעיות חברתיות קשות. הוא מאבד את אביו באירוע טראומתי שנגרם באשמתו. בלית ברירה אמו משאירה אותו בבית האבות עם הסבא שלו, טיפוס מריר ונוקשה שלא היה בקשר עם הנכד עד אותו יום. יונתן פוגש בבית האבות שורה של דמויות ציוריות גדולות מהחיים ובראשם סבו אליהו וחברו ניק, שני חברי לח"י בעברם  ששדדו בנקים למען המולדת בתקופת המנדט. מי שמצטרף אליהם הוא דוד אנגלי, שחקן שייקספירי מתוסכל, שמנסה לזכות במעט הכסף שתשאיר אחריה הסבתא של יונתן אחרי מותה. ארבעת החברים, לורד אנגלי, הילד הסבא והחבר העיוור יוצאים ביחד למסע נקמה בבנקים שמתעלמים מקיומם,, ומתכננים שוד בנק נועז.

הפרשה סביב רשף לוי ואורי קליין טיפה האפילה על הסרט עצמו, וצריך לקחת מרחק מסוים ממנה בשביל לשפוט אותו באופן אובייקטיבי. אבל מצד אחד, הדה-לגיטימציה של לוי לפועלו של קליין מקוממת ומריחה מחשיבות עצמית מוגזמת, ומצד שני הביקורת של קליין, גם אם דייקה בציון רבות ממגרעות הסרט, בכל זאת עשתה לו עוול כשטענה שאיש בקהל לא צחק. כי בהחלט מדובר בסרט מצחיק, וכל מי שראה אותו באולם קולנוע יודע שהקהל צוחק כהוגן. זאת בעיקר בזכות הפאנצ'ים המוצלחים שלוי מעניק לשלוש הדמויות המבוגרות שמגולמות בכשרון קומי אדיר על-ידי ששון גבאי, מוני מושונוב ופטריק סטיוארט (שהחליף את ג'ון קליז, מה שמרגיש כמו פספוס, אבל קשה לי לדמיין את קליז כדמות הפתטית והמבולבלת שסטיוארט מתאים לה כמו כפפה ליד). הבעיה של הסרט נמצאת בחלקים הדרמטיים שלו, ובכל הדמויות שאינן שלושת הזקנים. העלילה המלודרמטית שבה הילד מאבד את אביו ואמו כמעט מוכרת את עצמה למנהל הבנק עשויה ברישול ובגסות, והניסיון להעניק לה עומק דרמטי או אמירה חברתית גובלים בנלעגות (שלא כמו תפקיד המשנה הגזעני של רותם זיסמן-כהן המבוזבזת, שעובר את גבול הנלעגות בקילומטרים). אולי התפיסה שמדובר ביותר מרק קומדיה היא זו שעומדת בבסיס היהירות של הטקסט של לוי על קליין, ואולי היא זאת שפגמה מלכתחילה בסרט, שבלעדיה יכל להסתפק בלהיות קומדיה מוצלחת, לא יותר ולא פחות.

מי מפחד מהזאב הרע (בימוי: אהרון קשלס ונבות פפושדו)

שרשרת רציחות ברוטאליות מובילה את חייהם של שלושה גברים למפגש אלים: האחד, אבי אחת הנרצחות שיוצא למסע נקמה פרטי; השני שוטר שפועל מחוץ לגבולות החוק; והשלישי החשוד העיקרי ברציחות – מורה לתנ"ך שנעצר ושוחרר עקב אלימות שהופעלה עליו בזמן חקירתו.

אולי הסרט המדובר ביותר, מקטב הדעות ביותר והבולט ביותר בסצנה הבינלאומית השנה הוא קומדיית המתח/אימה של הצמד שחתום על כלבת מלפני שלוש שנים (קצב מהיר יחסית לישראל), שהתהדר (בצדק או שלא, על זה יריבו ההיסטוריונים) בתואר סרט האימה הישראלי הראשון. אין ספק שזוהי קפיצת מדרגה עבור צמד היוצרים – התסריט מלוטש יותר, השפה הקולנועית מדויקת יותר ומתחכמת פחות, הטון הקומי ברור יותר והמלודרמה המשפחתית כמעט ונעלמה. אך עדיין, מדובר בסרט בעייתי. מעריציו מציינים את ההברקות של השפה הקולנועית שלו, עירוב הז'אנרים המקורי שבו, הקאסט המוצלח והחיבה שנדרשת לסרטי ז'אנר בשביל להבין אותו, כשהם מגוננים עליו מפני מקטרגיו. ואכן, יש רצון להגן על סרטים קיצוניים כאלה מפני קהל שמרני שנחרד מאלימות או מעקם את אפו למראה סרטי ז'אנר. אך הבעיה היא שגם כסרט ז'אנר, או יותר נכון כפסטיש (Pastiche, חיקוי של כמה סגנונות באותה יצירה, לרוב בצורה אירונית אך אוהדת), הוא עדיין לא מספיק טוב. האם הפסטישים המוקדמים של טרנטינו למשל היו עובדים לולא היו כתובים בצורה כל כך מדויקת? דומני שלא. רמת הכתיבה בסרטם של קשלס ופפושדו עדיין לא מצליחה להתרומם מעל לקלישאות שאיתם היא משתעשעת, למרות כמה הברקות וטוויסטים עלילתיים. הבעיה העיקרית השניה, היא חוסר האיזון בין הצד האלים של הסרט לבין הצד הקומי שבו, שפוגעים אחד בשני. גם צופה צעיר ובעל חיבה לקיצוניות וקאלט עלול להתאכזב מהסרט, למרות שנראה שכל דעה שלילית שנאמרת עליו צריכה לבוא עם התנצלות מוכנה מראש. כן יצויינו לטובה הצילום המצוין של גיורא ביח, העיצוב האמנותי המוקפד כהרגלו של ערד שאואט, המוזיקה התזמורתית החזקה של חיים פרנק אילפמן, וכמובן כל צוות השחקנים, ובעיקר צחי גראד ודובל'ה גליקמן, שכנראה נותן את ההופעה הקומית המוצלחת ביותר בשנה שהיתה משופעת בכאלו, בדמות שכתובה נהדר ומשחקת בחוכמה עם הקונטרסט בינה ובין הפרסונה המוכרת שלו. האיזון הממזרי הזה היה צריך להיות מושג גם בשאר חלקי הסרט.

מעל הגבעה (בימוי: רפאל נדג'ארי)

שאול, גרוש החיי בבדידות, אשר מנסה להיחלץ ממצבו הנפשי הקשה אשר בו הוא שרוי. שאול מחליט ללכת לבקר את אביו שמעון בחיפה. שאול מאשים את אביו בכל בעיותיו ומתעמת איתו. שמעון ובת זוגו בטי, מחליטים לטפל בשאול מבלי רצונו בטיפול אלטרנטיבי. למרות מצבו הקשה של שאול, הוא עושה פסיעה אחת לעבר גן עדן.

כמעט כלום לא עובד בסרטו של הבמאי הישראלי/צרפתי (שעבד גם בקולנוע האמריקאי העצמאי בסוף שנות התשעים) רפאל נדג'ארי. הגבול בין לעסוק בריקנות ובתלישות לבין להיות ריקני ותלוש נחצה בבוטות בסרט הזה, שזונח מעט את הסגנון הריאליסטי יותר שאפיין את סרטיו הקודמים, לעבר סגנון אמנותי מהורהר ומינימליסטי שנותן לאירועים לקרות בלי להביע דעה עליהן. הבעיה היא שסגנון כזה צריך להיות מגובה בתוכן שיתן לו משקל, והדבר הזה נעדר כאן כמעט לחלוטין. כמעט שום דבר בעל משמעות אינו קורה, ודמותו של שאול בגילומו של אורי פפר כמעט מעוררת בחילה באפסיות ובאנמיות שלה, וגורמת לצופה לסלוד ממנו במקום לעצב אותו כאנטי-גיבור מעורר עניין. גם שאר הדמויות בסרט (אולי חוץ מבתו של שאול) מעוצבות בצורה מעוררת סלידה לא פחות, גם אם מיכאלה עשת עושה עבודה מרובדת ומורכבת למדי כבת זוגו של אביו של שאול, ומוני מושונוב בתור אביו מצליח להתעלות מעל מגבלות התפקיד שנתנו לו ולתת הופעה מצוינת שמאזנת בין מאצ'ואיזם לרוך (וזאת בשנה בה יש לו שני תפקידים מוצלחים אפילו יותר). העובדה שהסרט התקבל לפסטיבל קאן (למסגרת "שבועיים של הבמאים") מעוררת תהיה האם צריך להיות מקומי בשביל לשים לב לעקרות של הסרט, שאולי נתפס אחרת בעיניים זרות.

מפריח היונים (בימוי: ניסים דיין)

עלילת הסרט מתרחשת בשנות החמישים של המאה הקודמת, מנקודת מבטו של כאבי עמארי בן ה- 16, בן למשפחה ציונית. כאשר דודו חזקאל נאסר, כאבי לוקח על עצמו את המשימה לגלות היכן הוא נמצא, ובעקבות זאת מצטרף למחתרת הציונית. משפחתו של כאבי חיה בעולם רווי סתירות פנימיות ויחסים אמביוולנטיים. היהודים בעיראק חשו קשר עז לעולם המוסלמי ולתרבות הערבית השלטת, אולם בו בזמן חיו בפחד מתמיד מפני גירוש. הסרט מוקדש להנצחת זכרן של קהילות יהודיות שכמעט נכחדו, קהילות שחבריהן לעולם לא יוכלו לשוב אל מי ומה שהיו פעם.     

קודם כל, צריך לברך על חזרתו לבימוי (לאחר 28 שנים) של ניסים דיין, שמוכר כיום גם כמבקר ומרצה מוערך, אך בשנות השבעים והשמונים היה אחד מהקולות העצמאיים ביותר של הקולנוע הישראלי ואחד מנושאי דגל הריאליזם החברתי שבו. בסרט הזה הוא מעבד את ספרו של אלי עמיר (שגם מופיע לרגע קצר בסרט) ואף מעיז להפוך את סרטו לדובר עירקית כמעט מתחילתו ועד סופו, בכדי להציג את חיי הקהילה היהודית בעיראק של שנות החמישים, רגע לפני היעלמותה. הסרט מצליח לקשור את חוטי העלילה הרבים לעלילה מעוררת עניין, שמציגה את המתחים והפוליטיקות של החיים היהודיים תחת שלטון מוסלמי מחד והשפעות מערביות מודרניות מאידך, אך למרבה הצער נכשל במה שהיה סימן ההיכר של דיין, והוא לתת תחושה ספציפית של מקום ותרבות רוחשים ופועמים. אמנם כסרט תקופתי שהוא גם עיבוד ספרותי לא ניתן לצפות מדיין לריאליזם מהסוג שהתמחה בו בעבר, אך עדיין ישנה תחושה לא נעימה של מלאכותיות מהדרך שבה הסרט עשוי (שלא בגלל העיצוב האמנותי המצוין אגב של מיגל מרקין, שדווקא נותן תחושה מאוד אותנטית של מקום). אולי זה עניין של טעם אישי, אבל משהו בקורקטיות שבה הסרט עשוי הרגיש לי לא מתאים לכוונות של דיין, ולדרכו האמנותית עד כה. עם זאת, עדיין חשוב לומר שזה אחד הסרטים המאוזנים יותר שנעשו השנה, וחשוב שדיין יחזור לקריירה רציפה ופעילה, וניתן לקוות גם שהסרט ידבר אל הקהל (לפחות ממוצא עירקי) בקופות.

מקום בגן עדן (בימוי: יוסי מדמוני)

ההלכה היהודית, באופן מוזר ומפתיע,  מאפשרת  סחר או קניית מקומו של אדם  אחר בגן עדן. מה קורה כשסיטואציה כזו עוזבת את ספרי החוק ויורדת אל האדמה? קצין מבטיח בראשית ימיה של מדינת ישראל חוזר מעוד פעולה מוצלחת. הוא כל כך רעב שהוא מקבל את ההצעה המגוחכת של עוזר הטבח הדתי בבסיס שלו – שקשוקה, המאכל האהוב עליו ביותר, בתמורה למקומו בגן עדן. ארבעים שנה אחר כך,  בנו של אותו קצין הוא  חוזר בתשובה, מאמין. על ערש הדווי של אביו הבן מבין שאם ימצא את האיש שלפני ארבעים שנה קנה את מקומו של אביו בגן עדן, הוא יוכל לבטל את החוזה, להציל את אביו מגיהינום ואולי גם למצוא מנוחה לנפשו שלו.

אולי הסרט המקומם ביותר שראיתי בתחרות השנה. יש לסרט הזה כבר כמה מעריצים די קולניים, וגם לא מעט מקטרגים, אבל אין ספק שמדובר באחד הסרטים עם היומרות האמנותיות הגבוהות ביותר בתחרות (הוא גם הארוך ביותר, מלבד סוכריות). העלילה המסועפת, שנעה בין צמתים חשובים בחייו של גיבור הסרט (בגילומו היציב כתמיד של אלון אבוטבול) שמתנגשים עם אירועים חשובים בתולדות המדינה, ולוקחים השראה מחייו של רחבעם זאבי, דווקא מייצגת ניסיון מעניין ליצור ביוגרפיה אפית אינטימית, שבה האירועים החשובים וההיסטוריים מוצגים דווקא דרך רגעים קטנים. אבל הכתיבה השבלונית והסכמטית של התסריט אינה נותנת שום מקום לעומק רגשי או רעיוני. סלדתי כמעט מכל אספקט בסרט הזה – הכתיבה, היומרה האמנותית המיותרת של הצילום, המוזיקה המניפולטיבית ברקע, ובעיקר מהמשמעויות האלגוריות שעומדות בבסיס הסרט, שרובן מייצגות הטפה דתית (או מסורתית לכל הפחות), ומובילות למסר שרק שילוב של כוח האמונה יחד עם כוח הזרוע יכול להציל את מדינת ישראל. סרט גס, נפוח מחשיבות עצמית וקורס תחת עודף סמליות ומעט מדי אנושיות, דווקא תחת מעטה של רוחניות עמוקה.

סוכריות (בימוי: יוסף פיצ'חדזה)

סלאח, סוחר ויזם ערבי-ישראלי, שואף להביא אושר לילדי המגזר הערבי בישראל באמצעות פתיחת רשת חדשה של חנויות ממתקים. "החברה", תאגיד ישראלי השולט בשוק הממתקים הישראלי, והעומד בראשה, קלאוזנר, נוטרים לסלאח על המהלך העסקי הקודם שלו – השתלטותו על שוק הקפה השחור המקומי והפקעתו מידי "החברה". קלאוזנר רואה ביוזמה העסקית החדשה של סלאח איום של ממש, לא רק במישור העסקי גרידא אלא גם במישור הפוליטי תרבותי, עד כדי קריאת תיגר כנגד הציונות עצמה. במסווה של מאבק עסקי, חושף הסיפור דילמות מוסריות ומאבק בין תרבויות: הערבי המנסה להשתלב בישראל המודרנית מול התרבות הציונית השלטת, כאשר אשתו הרוסייה של סלאח, גיסו הצרפתי, שותפו הגרמני ואהובתו הצרפתייה של האחרון, נותנים ביטוי לעובדה שהמאבק אינו מתרחש בחלל ריק אלא במסגרת מציאות בינלאומית סבוכה. המאבק על השליטה בשוק הממתקים מידרדר במהירות לאלימות ברוטאלית שסופה מרחץ דמים חסר תוחלת.

לפני הכל צריך להגיד דבר אחד – יוסף פיצ'חדזה נמצא כבמאי לפחות רמה אחת מעל כל שאר היוצרים שהשתתפו השנה בתחרות. היכולת שלו לעצב דימויים קולנועיים שנחרתים בזיכרון, היד הבוטחת שלו בליהטוט בין כמה מוקדי עלילה ודמויות, עיצוב השוטים והמיזנסצנה של דמויות בפריים, והדמויות הייחודיות שהוא מצליח לעצב יחד עם שחקניו, הופכות אותו לאחד מבכירי הבמאים שפועלים בישראל כיום, ואחד מהיחידים שניתן להגיד שהם בעלי חזון אמנותי אמיתי ביצירתם. כל זה אינו משנה את העובדה שהסרט הזה הוא בלגן. אמנם אחד מהסרטים המרשימים ביותר, המרתקים ביותר (לאורך 125 דקותיו) ואפילו בצורה אכזרית המצחיקים ביותר שנראו השנה, אבל עדיין סרט שסובל מהרבה מאוד בעיות שמונעות ממנו להפוך ליצירה שלמה באמת. זה מתחיל בריחוק האירוני שפיצ'חדזה ושותפו לכתיבה (והעורך המצוין) דב שטויר נוקטים בכתיבת הדיאלוגים, מה שהופך בשלב מסוים למעיק ופוגם באימפקט הרגשי שהסרט דווקא כן חותר אליו. זה ממשיך בצילום של פרד קלמן הגדול (הוא צילם לבלה טאר את הסוס מטורינו וביים בעצמו כמה סרטים מרשימים ויזואלית) שאמנם נותן לסרט לוק שלא מזכיר ברמתו סרט ישראלי ויוצר כמה דימויים נפלאים, אבל הסגנון האיטי והמדיטטיבי שלו (רוב הסצנות מצולמות בסיקוונס-שוט, כלומר שוט אחד ארוך העוקב אחר ההתרחשויות בלי לחתוך, או בכמה שוטים ארוכים בודדים) מתאים יותר לבלה טאר מאשר למותחן הפשע רב התפניות של פיצ'חדזה. הסגנון הזה רק מגדיל את אותו ריחוק שקיים כבר בתסריט ומכביד עוד יותר על הסרט, שאמנם נושא מסרים חזקים מאוד ועוסק בצורה מאוד מפורשת וחסרת פשרות בניכור של החברה הישראלית ובחוסר התוחלת של הסכסוך, אך עדיין מבקש להיות סרט נרטיבי שפועל על הצופה גם ברמה העלילתית והרגשית. למרות כל האיכויות האמנותיות הבולטות שבו, והמשחק המעולה באופן אחיד של כל השחקנים (במיוחד מכרם חורי הבלתי ייאמן ומוני מושונוב בתפקיד בלתי נשכח, וגם עזרא כפרי, שמואל וילוז'ני ומנשה נוי שאינם מועמדים לפרס), עדיין ישנה תחושה של פספוס מסרט שנותר מרוחק מדי מהחומרים שבהם הוא עוסק, ברוטלים ומנוכרים ככל שיהיו, הם עדיין דורשים יחס מעמיק ומדויק רגשית יותר.

פלאות (בימוי: אבי נשר)

"ארנב" – אומן גרפיטי ירושלמי נתקל בשלושה אברכים הכולאים ישות מסתורית בדירה נטושה במוסררה. סקרנותו של ארנב גוברת כאשר מתברר שבפרשייה המסתבכת מעורבים גם חוקר פרטי מיוסר, אשת עסקים מניפולטיבית, עבריין צעצוע, ומלצרית חוזרת בתשובה, כשלכל אחד מהם תכנית פתלתלה משלו. תהליך חשיפת האמת המטלטלת והמפתיעה אודות זהותו וגורלו של האסיר, ישנה לעד את מסלול חייו של ארנב ושל חבריו למסע אל תככי לב המאפליה הישראלית.

סרטו החדש של אבי נשר הוא הטוב ביותר שיצר מאז סוף העולם שמאלה מ-2003, למרות שאני מניח שעבור צופים מסוימים זה לא מבטיח הרבה. מה שנעים במיוחד בסרטו של נשר הוא שבניגוד לסרטיו האחרונים הוא מנסה הרבה פחות לרגש. זוהי מחווה מקומית ומלאת דמיון לפילם נואר, שמשלבת תעלומה בלשית, דרמת חניכה, הבזקים של אנימציה שובבה ברקע ומבט ייחודי על העיר ירושלים, שמרגיש מקומי מאד וחיצוני כאחד (זהו בעיני הסרט הראשון שהופק בתמיכת קרן ירושלים שמצדיק את התרחשותו בעיר). כתוצאה מכך, נשר לוחץ פחות חזק על דוושת הסנטימנטליות, וסרטו יוצא נשכר מכך. האם זה מספיק בשביל להפוך אותו לסרט טוב או חשוב בצורה יוצאת דופן כפי שחלק טענו? בעיני לא. זהו עדיין סרט שנשען על קונבנציות תסריטאיות מאוד ברורות ולא מאוד מורכבות מבחינה רעיונית או רגשית. אך כשמפלס המניפולציה יורד, נשר בהחלט יודע ליצור חוויית צפיה מהנה למדי, ולהישאר אחד מהיוצרים הישראליים היחידים שיודעים כיצד לתקשר עם הקהל שלהם, גם אם זה לעולם לא מגיע אצלו ללא מחיר מסוים. הצילום של מישל אברמוביץ' והעריכה של יצחק צחייק, שותפיו הותיקים, מקצועיים כתמיד, ואדיר מילר אמנם משחזר פחות אותו יותר את אותו תפקיד מפעם הייתי, אך עושה זאת נהדר. גם אורי חזקיה ויהודה לוי מפתיעים לטובה, גם אם הפרסונה הציבורית שלהם כל הזמן נוכחת ולעתים מפריעה במידה מסוימת.

פלסטלינה (בימוי: וידי בילו)

ירושלים 1966, בבניין ישן במרכז העיר בקומה השלישית, גרה משפחה קטנה ושקטה. אלי האב נעדר רוב שעות היום מהבית. רותי אשתו, סגורה בתוך עולמה, מבלה את רוב שעות היום במיטה, קוראת רומנים עבי כרס שבעלה מחליף לה בספרייה. מיכל, בתם בת ה- 11, בודדה ומשעוממת, נאלצת לחפש תשומת לב ועניין בקרב דיירי הבניין. יום אחד כאשר רותי מחליטה לצאת מהמיטה ולמצוא לה עבודה, השקט והרוגע המדומים בבית, מופרים.

סרט עדין, שקט, רגיש ומתבונן, שלא קורה בו כמעט כלום. המניע הדרמטי בסרטה של בילו נעדר במהלך רוב הסרט, ומה שנותר הוא רצף של סצנות אנקדוטליות למדי שעוסקות במערכת יחסים בין בת חולמנית לאם דיכאונית, ולדיכוי הנשי של האם בידי בעלה הפרגמטי והקר. מבין כל הסרטים השנה, זהו אולי השריד היחיד למלודרמה המשפחתית המובהקת (בשאר הסרטים היא מופיעה רק כחלק ממבנה רחב יותר), עם אותם ריבים ומתחים מוכרים שהקולנוע הישראלי כבר שבע מהם. אמנם בילו מעצבת אותם בווליום הרבה יותר נמוך, ובמבט הרבה יותר אסתטי ועדין (לא מעט הודות לצילום של שי גולדמן, העיצוב האמנותי התקופתי של מיגל מרקין והעריכה של ז'ואל אלכסיס), אך עדיין קשה לומר שמדובר בבשורה חדשה. ריימונד אמסלם ויחזקאל לזרוב עושים עבודה מיומנת, אבל לא נדרשים לאתגר את עצמם יותר מדי, כשדווקא חנה לסלאו בתפקיד משנה מספקת את ההופעה האנושית והרכה ביותר שבסרט.

פנתר לבן (בימוי: דני רייספלד) *מסלול פרינג'

אלכס צייטלין מתאגרף ממוצא רוסי הוא חבר בקבוצה אלימה של ניאו נאצים בעיר טבריה. מפגש רב משמעות עם דוד אוחנה, מאמן אגרוף מזרחי-מסורתי החולם להחזיר לטבריה את תהילת העבר שלה כעיר אלופי אגרוף, מובילה את אלכס להפוך למתאגרף מקצועי ובעל פוטנציאל במועדון המקומי. מערכת יחסים תלותית ורגשית נרקמת בין אלכס לדוד ובמקביל נסחף אלכס לרומן עם יסמין אוחנה, בתו של דוד ולראשונה בחייו מוצא את עצמו שייך לחברה הישראלית. אלכס נקרע בין נאמנותו לחבורה הניאו נאצית בראשה עומד אחיו יבגני לבין הזדהות שלו עם ערכיו של דוד אוחנה ,דמות האב החדשה בחייו.

הייתי אומר שהסרט הזה היה צריך להיות דרמת טלוויזיה ולא סרט קולנוע, אך זה לא הוגן במציאות בה פחות או יותר הפסיקו להפיק דרמות כאלה. כל האלמנטים של דרמה באורך בינוני בהפקת הרשות השניה או קרן גשר נוכחים כאן – מצוקה בפריפריה, דרמת התבגרות, ייצוג למיעוטים אתניים ושפה קולנועית קורקטית ומינימליסטית בערכי הפקה. אמנם יש כאן גם את הטוויסט שבו הסרט הופך לדרמת איגרוף (והקרבות המעטים שמצולמים נעשים במיומנות ובהקפדה על פרטים מעולם האיגרוף), אך זה לא מספיק בשביל להפוך את הסרט ליותר מדרמה סטנדרטית. זאב רווח ויבגני אורלוב עושים עבודה טובה בתפקידים הראשיים, וישנם כמה רגעים יפים בין דמותו של אורלוב ויסמין, בתו של רווח בסרט (באופן מפתיע אחת הדמויות הנשיות החזקות והעצמאיות שנראו השנה, בביצוע מצוין של מיטל גל) אך הם מגיעים בשליש האחרון של הסרט, לאחר שעה די קורקטית של דרמת פריפריה שנוגעת בנושאים חשובים אך נעדרת כל מגע אישי של יוצר. לפחות במסלול הפרינג' ניתן לומר שהסרט נמצא רמה אחת מעל כל השאר.

פרדייס קרוז (בימוי: מתן גוגנהיים)

סיפור אהבתם של יוסי, משוחרר טרי מהצבא ודורה, צלמת צרפתייה, נקטע, כאשר דורה מגלה בחפציו של יוסי פריט זיכרון ישן הפותח פצע כואב מהעבר. דורה נוטשת את יוסי ללא מתן הסברים נוספים. יוסי בחיפוש אחר אהובתו, מוצא עצמו מתמודד לראשונה עם פצעי העבר שלו. 

כמו מיה דרייפוס, גם מתן גוגנהיים חיכה לא מעט שנים לאחר שסרט הגמר שלו באוניברסיטת תל אביב זכה להצלחה בינלאומית וסימן אותו כהבטחה (אי שם ב-2005). מאז הוא עמל שנים לא מעטות על השלמת הסרט הזה, שנתקע בעריכה כמה שנים טובות וחתומים עליו לא פחות מ-3 עורכים, ביניהם הבמאי. כל זה כצפוי מבשר שמדובר בסרט בעייתי, בלשון המעטה. הוא מתחיל בקריינות פסאודו-פיוטית בצרפתית של הצלמת הצרפתייה שבאה לישראל לחפש מידע (או נקמה) על אהובה הערבי שנהרג בישראל. באמצע הסרט מחליף את הפוקוס שלו לדמותו של יוסי, שנושא את עול השירות הצבאי על עברו ומתאהב בצרפתייה המסתורית. משם הסרט מתדרדר לסידרה של אפיזודות, חלקן אירוטיות, חלקן מנסות להגיד משהו על המיליטריזם הישראלי, חלקן מנסות להיות סוג של זרם תודעה, ורובן, כמו שתי הדמויות המרכזיות שלו (בגילומם של עוז זהבי והצרפתייה והינה ג'וקנטה), יפות אך שטחיות. היומרה האמנותית והפוליטית שמכבידה על הסרט הופכת אותו לאפילו יותר בעייתי.

קריאוקי עם פרנק סינטרה (בימוי: צבי פינקוס) *מסלול פרינג'

שאול ואיריס נוסעים לחופשה רומנטית בצפון. בדרכם לצימר הם אוספים את בני, ידיד משכבר הימים של איריס. שאול אינו מודע להיסטוריה שבין השניים אך חשדותיו עולים אט אט והשדים מן העבר מתעוררים.חזרה בבית, בזמן שאיריס נוסעת לכנס עסקים בחו"ל, שאול פוגש במסיבת הסילבסטר את פרנק,  ידיד ותיק וכריזמטי, הגורר את שאול למעשי אלימות שהוא זנח מזמן.באותה מסיבה ממש שאול פוגש את סיגל, בחורה שלפתע מאירה את חשכת חייו באור בוהק ומציעה לו אהבה חדשה. שאול, שחדל מלהבחין בין טוב ורע, בין מציאות לדמיון, נכלא בתור ייסורי נפשו ונאלץ להתמודד שוב ושוב עם הבגידה הבלתי נסבלת ועם מעשיו הנוראיים.

גם הסרט הזה סובל מניסיון אמנותי לקפוץ מעל ליכולתם של היוצרים. זה מתחיל כסרט סטודנטים ישראלי סטנדרטי ומתפתח לכיוונים סוריאליסטיים ודייויד לינצ'יים יותר ויותר, אך עם דלות ברמת ההפקה, החזון האמנותי והכתיבה. מצד אחד יש משהו מרענן בכך שזה לא סוג הסרט שאתה חושב שהוא יהיה בתחילה, אך הסטודנטיאליות ששורה על כל הסרט לא מאפשרת לסרט להתרומם לגבהים האמנותיים שאליהם כיוון. כן יצויינו לטובה מיקי יונס היפה בתפקיד הנשי הראשי ובחירת השירים המוצלחת בפסקול, שאמנם לא מועמדת לפרס, אבל הוסיפה לא מעט.

שבלולים בגשם (בימוי: יריב מוזר) *מסלול פרינג'

דרמת מתח פסיכולוגית המבוססת על סיפור קצר מאת הסופר יוסי אבני לוי. ת"א, קיץ 1989. בועז, סטודנט צעיר הממתין לקבל תשובה על לימודי תואר שני באוניברסיטה, מקבל במפתיע מכתבי אהבה אובססיביים ממחזר אלמוני. המכתבים מערערים את חייו השלווים של בועז לצד חברתו נועה ומעלים שאלות בעניין זהותו המינית.

מעניין שעם כל המיעוטים שהקולנוע הישראלי מקפיד לעסוק בהם, זהו הסרט הקווירי במוצהר היחידי השנה (ישנן תת-עלילות קוויריות בבננות והורה 79, אך הן לא מהוות את מרכז העניין בסרט). זהו סרטו העלילתי הראשון של מוזר, במאי דוקומנטרי עד כה (הוא יצר את המלחמה הראשונה שלי ואת גברים בלתי נראים שעוסק בהומוסקסואליות אצל פלסטינים), ונראה שהוא עדיין מגשש את דרכו כבמאי, מה שגם ניכר באופי העצמאי של הסרט, שדווקא נמנע מהאקצנטריות של מרבית סרטי הפרינג' השנה. דבר מעניין נוסף לגביו הוא שרוב הסצנות היפות והאינטימיות שבו הן דווקא בין הגיבור לחברתו (בגילומה היפה של מורן רוזנבלט), שמעניקה לו אהבה חסרת תנאים אך לא מסוגלת לקבל אותה חזרה כיוון שהוא נסחף יותר ויותר למשבר זהות עצמי. ודווקא המשבר הזה, שמהווה את מרכז העלילה, מעוצב בצורה לא מספקת, תוך הסתמכות על שבלונות של מתח ואובססיביות, שלא מבשילות לכדי תמונה שלמה ומורכבת של המצב המתואר. גם ההצבה של העלילה בשנת 89' היתה יכולה להעניק לסרט ספציפיות ואווירה ייחודיים יותר משהוא מנצל, כנראה גם בגלל מגבלות תקציביות. סרט קטן וצנוע, שהיה יכול להיות טוב יותר עם קצת יותר מגע אישי וחידוד הפרטים, בכל מישורי העשיה שלו.

שש פעמים (בימוי: יונתן גורפינקל)

בריאליזם מטלטל וחסר רחמים מוצגת חווית ההתבגרות הישראלית ב-2012, דרך טרגדיה של נערה העוברת ניצול מיני מניפולטיבי. הסרט, שנכתב בהשראת אירועים אמיתיים, מתאר כמה שבועות בחייהם של קבוצת מתבגרים בני 17 בהרצליה. אל החבורה הסגורה מתפרצת גילי, שהרגע עברה לבית הספר שלהם, ועוברת מסכת השפלות. הצצה אל המתרחש מאחורי הדלת הסגורה של צעירים הלכודים בחברת שפע שציפוי צבוע מכסה על ריקנותה הפנימית.

וכאילו תיכננתי את זה מראש, הטוב ביותר נשאר לסוף. שש פעמים הוא, בפשטות, הסרט הישראלי הטוב ביותר שראיתי השנה, ובפער ניכר מהאחרים. בלי יומרות אמנותיות מוגזמות, בדיוק ובצימצום, הוא מצליח להשיג את כל המטרות שהוא הציב לעצמו – ובראשן, להציב מראה אכזרית ומהפכת קרביים מול הנוער בישראל. על פניו זה נשמע דידקטי ומוסרני, אבל הריאליזם המדויק ע כאב של הסרט הופך כל מסר פלקטי על הנייר לאמת כואבת שמוטחת בפרצוף, דרך סדרה של אפיזודות שבהן אנו נחשפים לדרך בה בני הנוער האלה מדברים ומתנהגים, על כל הריטואלים והמחוות הכי קטנות שנדמה שאי אפשר בכלל להמציא. ההישג הזה שייך בראש ובראשונה לתסריטאית רונה סגל, שניכר שביססה את התסריט שלה על היכרות מעמיקה עם הסביבה החברתית הזאת, והיא גם מציירת פורטרט נשי בלתי נשכח של נערה מזוכיסטית ואבודה (בגילומה האמיץ והמדויק של סיון לוי). מה שהפליא אותי בסרט, זה כמה הוא לוקח תמות שחשבתי שכבר מאסתי בהם בקולנוע הישראלי (במיוחד זה שנעשה בידי נשים) – ניצול מיני על גבול האונס, שנאה עצמית נשית, גבריות אטומה ונצלנית – ומראה שכל דבר ניתן לקבל בקולנוע, כל עוד הוא עשוי טוב. הספציפיות המעיקה ומעוררת הבחילה (לפחות עבורי כגבר) של חבורת הנערים האטומה רגשית הזאת, חזקה יותר מכל מאמר שכלתני על תרבות אונס או דיכוי נשים. בימוי השחקנים המעולה של יונתן גורפינקל והדרך שבה הוא מעצב בצורה מדויקת וחסרת הפרעות את ההתרחשויות (בסיועה של העריכה החדה כתער של אריק להב ליבוביץ') ואת הסביבה החברתית בה הן מתקיימות, הופכות אותו לאחת ההבטחות הגדולות של הקולנוע הישראלי כרגע, גם אם קשה לאתר מגע אישי בולט של במאי בסרט. סרט לא קל, לא פשוט ואני מניח שגם לא נעים לצפיה עבור צופים רבים (בין היתר בגלל שהמראה שהוא מציב שמה את האחריות בעיקר על דור ההורים), אבל סרט חשוב, לא רק בגלל המסר שעולה ממנו, אלא בעיקר בזכות הדרך שבה הוא מעביר אותו.

דברי סיכום

בשורה התחתונה, זו לא היתה שנה טובה במיוחד לקולנוע הישראלי, ונדמה לי שאני לא היחיד שאומר זאת. מבין 27 הסרטים, מצאתי רק סרט אחד כמוצלח באמת, עוד שלושה-ארבעה כמעניינים אך בעייתיים, עוד שניים-שלושה כפגומים אך בעלי איכויות מסוימות, ופחות או יותר 20 סרטים שנעים בין הבעייתי מאוד לגרוע. יש משהו מתעתע בקולנוע הישראלי, כיוון שרמת המיומנות הטכנית והאמנותית שבו כל הזמן עולה, כך שכמעט ולא היו השנה סרטים מביכים או כאלה שמעידים על חוסר הבנה מוחלט של המדיום. הבעיה בקולנוע הישראלי היא כבר מזמן לא בטכניקה, אלא בבחירות האמנותיות. בין אם זה החיפוש אחר צורה קולנועית חדשה (סוכריות), הניסיון להתבונן בצורה מרוחקת בדברים (הנוער, מעל הגבעה, פלסטלינה), המאמץ ליצור אלגוריה על החברה הישראלית (מקום בגן עדן, פרדייס קרוז, הורה 79), ההשתעשעות הז'אנרית (מי מפחד מהזאב הרעכידון ופלאות), או הניסיון לספק את הקהל בארץ (שוב פלאות, לצוד פילים) ובעולם (להישאר בחייםהבן של אלוהים), קיימת תחושה ברורה של אובדן דרך ומחסור ביוצרים בעלי חזון ברור, קוהרנטי ומדויק לגבי סוג הקולנוע שהם רוצים לעשות. זה גם מוביל לסרטים לא כנים לחלוטין, גם אם הם נעשו מתוך ניסיון כנה ליצור סרט טוב. הדרישה לפירגון שאותו טקסט של רשף לוי הביע, דווקא תעשה יותר נזק לקולנוע הישראלי מאשר תקדם אותו. נעשים סרטים טובים בארץ, אבל לא מספיק, או לא מספיק טובים, והבעת ביקורת על חסרונותיהם בסופו של דבר נעשית מתוך עניין אמיתי בקולנוע הישראלי וביוצרים עצמם שאליהם מכוונת הביקורת. ואולי הדבר החשוב ביותר הוא לפתוח את הדיון בכלל, לגבי איזה סוג קולנוע אנחנו רוצים לראות בישראל, ומהם הרגישויות האסתטיות והערכים המוסריים שכל אחד מאיתנו מפעיל בשיפוט של סרט ישראלי. אולי ככל שחוות הדעת האלה יכתבו בידי יותר אנשים, ובצורה כמה שיותר מדויקת וללא משוא פנים, יהיה דיאלוג אמיתי בין הקולנוע הישראלי לבין אלה שהוא משמעותי עבורם.

סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2012

שלום, אתם לא מכירים אותי. שמי איתי עמוס, סטודנט תואר שני לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ולוקה כללי במחלת הסינפיליה. בשנים האחרונות אני מנסה לתפוס את מרבית הסרטים בתחרות האקדמיה בזכות ההקרנות הפתוחות למנויים שנערכות בסינמטק (סוגיה שיש מחלוקת  סביבה, אבל לפחות כצופה מהשורה היא משרתת את מי שרוצה להתעדכן בתוצרת השנתית). אני לא חבר אקדמיה, ואני לא הולך באמת להצביע בתחרות, אבל השנה החלטתי שאני רוצה לחלוק את רשמיי מהסרטים גם עם צופים אחרים בטקסט שיעבור קטגוריה קטגוריה וימנה את ההישגים והכשלים של הסרטים הבולטים בכל אחת מהן. מיותר לציין שזוהי דעה סובייקטיבית לחלוטין, וגם אם ניתן להבין ככה מהטקסט לפעמים, אין הכוונה שמדובר באמת אבסולוטית, אלא ברגישות שלי כצופה שאני מאמין שגם אחרים יהיו שותפים לה. מכיוון שמדובר בטקסט של יותר מ7000 מילה, אני מציע לדלג ישר לקטגוריות שמעניינות אתכם, וכולי תקווה שאם אתם חברי אקדמיה זה יעזור לכם לעשות קצת סדר בראש לפני הבחירה (אם לא הראשונית אז לפחות המצומצמת). אז הנה, לאחר שראיתי 24 מתוך 29 הסרטים בתחרות (לא ראיתי את החיים בינתיים, הסיפור של יוסי והדילרים מהתחרות הרגילה ואת העפיפונים של ארמנד והמשימה X מתחרות הפרינג'), הדעה המנומקת שלי על מה היה השנה בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע. ואני מתנצל מראש שהתעלמתי מהתחרות התיעודית, שלא הספקתי לדגום אף סרט מתוכה, למרות שמעיון ברשימת המועמדים הופתעתי לגלות שכמה מהסרטים התיעודיים הכי מעוררי סקרנות של השנה נעדרים ממנה (Home Movie, שבעת הסלילים של יונה וולך, שומרי הסף, דב"א, ועוד).

ליהוק

ליהוק זו קטגוריה חמקמקה. האם השחקנים שזכורים לנו מהסרטים נבחרו ע"י הבמאי או המלהקת? האם יותר חשוב שהשחקן ישחק טוב, או פשוט יתאים לתפקיד מבחינת הטייפקאסט (לרוב המקרה השני הוא זה שנתפס בזיכרון יותר)? וכן, קשה לחשוב על אנסמבל שלם של שחקנים ביותר מעשרים סרטים, ולזכור מהם התפקידים האלמוניים (כלומר אלה שלא נבחרו ע"י הבמאי) שעשו לך את זה. סביר להניח שהפרס ילך להעולם מצחיק, כנראה בזכות עבודה שנעשתה לא פחות ע"י הבמאי מאשר המלהקת, בקאסט שכולל בעיקר כוכבים. אך צריך לקחת בחשבון גם את חיותה וברל, שנראה כאילו לכל תפקיד קטן בו לוהק שחקן חשוב (אפרת בן צור, הגר בן אשר, שי אביבי, ירון ברובינסקי, נתן זהבי בתור הקול של עצמו ואפילו רותם קינן מההתחלפות), ואת מעשיה אורבנית שמורכב משורה של שחקנים מוכשרים שמבצעים מונולוגים שכתובים ברמה משתנה של כישרון. ויש את ד"ר פומרנץ ורווקה פלוס, שמוצאים את כנראה שני במאי השחקנים הטובים ביותר בארץ בסוג של התמוטטות עצבים בדמות גרוטסקות קומיות, שנשענות על עבודת משחק מדויקת אפילו בתפקידים הקטנים ביותר. גם לרדת מהעץ מצטיין בליהוק מעולה, שעוזר לאפיין את העולם התרבותי של הסרט, ותורם לטבעיות ולאותנטיות שלו. כמעט ובחרתי בהתחלפות, שבו באמת אין ולו ביט אחד שלא נבחר בקפידה ומתאים לחלוטין לתפקוד שלו בסרט, אבל בסוף הלכתי עם הלב ובחרתי ב:

המשגיחים (בימוי: מני יעיש, ליהוק: מני יעיש)

הנה, בא מני יעיש ופתר לי את הדילמה מי אחראי לליהוק בסרט, המלהקת או הבמאי, ופשוט חתם על הליהוק בעצמו. האם זה לא הוגן לתת את הפרס לו ולהתעלם מאנשי מקצוע אמיתיים שראויים לו? אולי. אבל מה שבטוח הוא שאין אפילו תפקיד אחד בסרט שמזייף. יעיש הצליח למצוא גם את הפנים המדויקות לכל תפקיד, וגם להוציא מהם עבודת משחק משכנעת וטבעית. כמו בלרדת מהעץ, גם כאן לפחות חצי מהריאליזם יוצא הדופן של הסרט שייך לאמינות של השחקנים – גם של הדמויות הכי שוליות בסרט, מבחינת ליהוק וגם איכות משחק. אם היה פרס לאנסמבל שחקנים הייתי מעניק אותו לסרט גם כן.

איפור ועיצוב תלבושות

אני יודע שאני אשמע סקסיסטי כאן, אבל אני לא באמת חושב שצריך לספור קול של גבר כמו קול של אשה בקטגוריות האלה. נשים מורגלות להסתכל על המרכיבים האלה במציאות, ואילו לגבר אין מושג מה המשמעויות והקודים שהם מסמנים. באמריקה זה קל יותר כי פשוט בוחרים בסרט תקופתי או מד"ב בקטגוריות האלה. אך מכיוון שהשנה לא היה ממש אף אחד מהם (אני מצטער אבל לא היה שום דבר שביטא את רוח התקופה בעד סוף הקיץ או ברוק בקסבה חוץ מכמה פרופס ופרטי טריוויה תרבותיים), אני מניח שהבחירה תלך על הסרט האקזוטי ביותר מבחינה תרבותית שבו האלמנטים האלה שונים מאצלנו, ולכן גם אני אלך על:

למלא את החלל (בימוי: רמה בורשטיין, איפור: אתי בן-נון, עיצוב תלבושות: חני גורביץ')

בעיקר בזכות שמלת החתונה הבוהקת מלובן של הדמות הראשית בסצנה היפה ביותר בסרט.

עיצוב אמנותי

גם זו קטגוריה שהולכת באופן מסורתי לסרטים התקופתיים או עתירי האפקטים, ובארץ לאלה שהצליחו לברוא עולם שחורג ולו במעט מהמציאות המוכרת. עבודה כזאת נעשתה למשל דווקא בשניים מהסרטים הכי דלי תקציב בתחרות – חיותה וברל ואף פעם לא מאוחר מדי – בעיקר בעיצוב האווירה המובחנת של הדירה המרכזית בשני הסרטים. בראשון זוהי אווירה של קלסטרופוביות, חשכה וארכאיות, ובשני רטרואיות עמוסת תרבות שדווקא משדרת חום מסוים (בעיני הרבה בגלל השימוש בעץ). ויש גם את העבודה שעשה בלרדת מהעץ ערד שאואט, שזכור משנה שעברה בשל העבודה המרשימה שלו בהערת שוליים וכאן דווקא עשה תפקיד מינורי יותר אבל עדיין חשוב, כשהפך את המגרש הנטוש שבו מנסים להקים פארק (בהשראת קריית ספר) ליומיומי וקולנועי באותה מידה. גם בהתפוררות העיצוב האמנותי היה אחד ממעלותיו העיקריות של הסרט הכה אסתטי הזה, ובעיקר השימוש בצבעים, שמשלים את עבודת הצילום הוירטואוזית בו (עוד על כך בהמשך). אבל עדיין, בכל מה שקשור להעברת אווירה ורגש דרך עיצוב אמנותי, היה סרט אחד בולט השנה, והוא:

בלדה לאביב הבוכה (בימוי: בני תורתי, עיצוב אמנותי: איל אלחדד)

קודם כל, שימו לב ללוקיישנים בסרט הזה. זהו סרט חסר בטון. כמעט כל המבנים בסרט הם מבני אבן, כאלה שגורמים לך להצטער שלא בונים כאלה יותר. הסרט לא מתרחש בזמן מוגדר כלשהו, אלא במעין מציאות אלטרנטיבית שבה המיכשור האלקטרוני הכי מתקדם הוא טרנזיסטורים ואורגנים, ובגליל יש כפרים עם שמות מצחיקים. את העולם הזה בורא בחלקו העיצוב האמנותי: המסבאות, הבתים, והכפרים שבהם מתרחשת העלילה מעוצבים בצורה שנוטעת אותך בעולם מאוד מובחן ושונה ועם זאת מוכר וישראלי, וזוהי אולי מעלתו העיקרית של הסרט הסימפטי אך המעט חצי-אפוי הזה.

פסקול

גם זו קטגוריה שקשה קצת לזכור את הדקויות שלה בצפיה מרוכזת בכמות כזאת של סרטים. לרוב הפרס הולך למי שהשאיר את הרושם הכי גדול: הלם הכי חזק, התבלט הכי הרבה או היה כמה שיותר יוצא דופן. יכול להיות שבצפיה שניה בחלק מהסרטים זה יבלוט יותר, אבל בינתיים קשה לי להיזכר בסרט שעיצוב הפסקול שלו הרשים בצורה יוצאת דופן או היווה חלק שווה ערך במבע הקולנועי לצילום. בלדה לאביב הבוכה הוא כנראה הפייבוריט הבולט כאן עקב העיסוק הדומיננטי של הסרט במוזיקה, ובכלי נגינה אקוסטיים בפרט, אך גם שם קשה לומר שמדובר בשימוש יוצא דופן בפסקול. ויש את הסרטים שכמעט לא נעשה בהם שימוש במוזיקה והפסקול בהם דומיננטי עקב כך – ההתחלפות, מנתק המים, וחדר 514 למשל – אך למרות עבודת הפסקול המרשימה יש משהו בבחירה לוותר על מוזיקה בהם שנותן טעם של ניסיון מאולץ לחומרה שקשה לי להעריך לחלוטין. לכן הבחירה הולכת ל:

רוק בקסבה (בימוי: יריב הורוביץ, פסקול: מיכאל ליגום, אבי מזרחי, גיל תורן)

כן, מי שהלם הכי חזק השאיר את החותם הכי גדול. והחבר'ה של גיל תורן באולפני די.בי. כרגיל מספקים את הסחורה ויוצרים פסקול חד, דומיננטי ועשיר ברבדים של סאונד. אמנם יש לי בעיה עם השימוש בסרט הזה באפקטים ובמוזיקה כדי לסמן אפקטים רגשיים בצורה מודגשת מדי (כמו השמיעה של פיצוץ שמתחילה לפני שרואים אותו על המסך, שכאילו מסמנת לצופה שעכשיו הוא אמור להזדעזע), אבל עדיין נדמה לי שזו החלטה יותר של במאי, ומבחינה טכנית העבודה היתה מצוינת.

מוזיקה מקורית

הנה קטגוריה בעייתית באופן מסורתי, בארץ וגם בעולם, לפחות בעשרים השנה האחרונות. יש אסכולה (הוליוודית) שטוענת שאם לא שמת לב למוזיקה בסרט, סימן שהיא עשתה את העבודה. אני מאוד לא מסכים איתה, ושייך לאלה שמצדדים במוזיקה אקספרסיבית, עם נשמה ורגש שמוסיפה נדבך נוסף ליצירה ולא רק מאיירת אותה. כמו בכל שנה, ניתן למצוא מייצגים בולטים לשתי התפיסות. בראשונה ניתן למצוא את: איגור ומסע העגורים שהתאפיין במוזיקה סנטימנטלית ומניפולטיבית (אולי כדי לקסום לקהל הילדים שהסרט מכוון בחלקו אליו); העולם מצחיק, שכמו כל אלמנט אמנותי אחר בו גם המוזיקה נועדה להיות פונקציונלית ומלוטשת היטב; עד סוף הקיץ; רוק בקסבה ועלטה. בצד האקספרסיבי ניתן למצוא את אלה שאני באופן אישי העדפתי יותר כמו המוזיקה הסבנטיזית-ארצישראלית של אשר גולדשמידט באף פעם לא מאוחר מדי, שמשתלבת עם השימוש בשירים ישראליים מהתקופה במהלכים ההרמוניים והמלודיים שנשמעים מאוד כמוה (ובאופן כללי היא גם יפה מאוד); הליווי הקרקסי משהו של יוסף ברדנשווילי לרווקה פלוס שמשתלב יפה בפארסה המוקצנת הזאת; והמוזיקה היפה והמרגשת כתמיד של שושן במשגיחים. בכלת הים, סרטה האחרון של אשתו של יעיש, קרן ידעיה, המוזיקה של שושן הצליחה להגיע לשיאים של עוצמה רגשית שהלוואי שהסרט עצמו היה מתקרב אליהם. גם כאן הוא עושה עבודה מצוינת ומדגיש את הצד החם ועמוס הרגש של התרבות והפולקלור שבסרט (ובשיר הפתיחה עם ברי סחרוף גם את החיבור הטורקי-מרוקאי שמקביל לזה של שתי הדמויות המרכזיות). התלבטתי אם לבחור בו, אבל הרגשתי שהשימוש שנעשה במוזיקה בסרט לא מיצה את כל הפוטנציאל שלה (היא בולטת בעיקר בהתחלה ובסוף), למרות שאולי אין זה דבר רע כיוון ששימוש יתר במוזיקה בסרט מסוג כזה היה פוגע בנטורליזם שלו.

אבל הסוגיה הבוערת ביותר בקטגוריה הזאת היא המוזיקה בסרט שכנראה יזכה בתחרות בשל הדומיננטיות של המוזיקה בו, והוא בלדה לאביב הבוכה. סך הכל המלחין מרק אליהו עשה עבודה די טובה בסרט, ובסצנת הנקמה עם המחווה שלו למוריקונה הוא ממש הבריק (כמו כל הסרט בסצנה הבלתי נשכחת הזאת). אבל אחרי כל הבילד אפ שבסרט למנגינת האביב הבוכה, שהיא גם מקור שמו והמניע העלילתי שלו, כשהיא לבסוף מגיעה היא מאכזבת (גם כאן בהתאם לסצנה עצמה, שמבויימת במכניות וללא מספיק השראה). זה אולי קטנוני להיטפל למנגינה אחת בסרט כולו, אבל כשהיא כל כך משמעותית אי אפשר להתעלם ממנה. בטח שושן היה יכול לספק את הסחורה עם מנגינה אתנית, מרגשת וסוחפת מהסוג שהוא כל כך מיטיב ליצור. אבל מכל אלה בחרתי דווקא ב:

לרדת מהעץ (בימוי: גור בנטביץ', מוזיקה מקורית: עדי גלברט)

עדי גלברט, שידוע לחובבי האינדי האלקטרוני בארץ פשוט כגלברט, אחד מעמודי התווך של הלייבל הירושלמי המנוח פאקט רקורדס, גונב את ההצגה לכל הידועים והמנוסים יותר שברשימה, בממזריות מלאת חיים שמתאימה כמו כפפה לסרט הזה שניחן בדיוק באותה רוח. בנטביץ' באופן קבוע מעדיף לעבוד עם מוזיקאי אינדי, בהתאם לאופי העשה זאת בעצמך של הקולנוע שלו. עם גלברט הוא עבד כבר בסרטו הקצר עובר ושב, ואם שם היתה במוזיקה רק קופצניות משחקית וחצי-אירונית, כאן כבר יש גם מלודיה, רגש וגיוון, וכל זה בלי להיות יותר מדי רציני. קצת כמו הסרט כולו.

עריכה

הנה קטגוריה אחת שאין לי כמעט שום טענות לאף אחד בה. נכון, יש עריכה מרושלת בכמה מהסרטים, בעיקר בתחרות הפרינג' ומסיבות של חוסר ניסיון של הבמאי והעורך או תקציב נמוך, אבל רוב הסרטים השנה מצטיינים בעריכה מקצועית, נקייה ולרוב חפה מיומרות (בניגוד הופכי כמעט לקטגוריית הצילום). זה גם נחשב באופן המסורתי לתפקיד כפוי הטובה ביותר, בעיקר בשל היחס הקיצוני בין חשיבות העבודה לסרט ובין אפרוריות התפקיד בתפיסה הציבורית. מעט המנייריזם שמצאתי היה דווקא במשגיחים (שערך אסף קורמן, שכעת עובד על הפיצ'ר הראשון שלו), כנראה כשאריות מחיבתו של הבמאי לסרטי אקשן (ארחיב על זה בהמשך), אבל מלבד זה דווקא הצטיינה בקצב מצוין ורגישות גבוהה למעברים נכונים בין סצינות (נשמע אלמנטרי אבל למעשה נדיר במדינה שבה עדיין מעיזים לסיים סיקוונס שלא נמצא בסוף מערכה בפייד טו בלאק). המועמד הבולט ביותר הוא העולם מצחיק של שמי זרחין, שנהנה מהעריכה של אשתו, עינת גלזר-זרחין, מבכירות העורכות בארץ, שנותנת ניקיון, קוהרנטיות וזרימה נרטיבית קולחת לסרט שעמוס בחומרים שמאיימים כל רגע למוטט אותו. גם רוק בקסבה נעזר בשירותיו של עורך מנוסה כיצחק צחייק בשביל לאזן בין הכאוס של רחובות עזה והמתח ההולך ונבנה של הדינמיקות הנפיצות בין החיילים. חבל רק שאף עורך לא יכל להציל את הסרט מנפילת המתח שמתרחשת מרגע שהחיילים נתקעים על גג אחד למשך חלק הארי של הסרט. עדיין לא ברור לי האם זו היתה החלטה תסריטאית שנבעה מחשיבה תקציבית או מתוך היגיון דרמטי שנכשל.  אבל מספיק ללכלך, צריך לפרגן ל:

ההתחלפות (בימוי: ערן קולירין, עריכה: אריק להב ליבוביץ')

למעשה כל המערכה הראשונה של הסרט בנויה בעיקר מעריכה. הקצב המדוד והמתגבר של הפעולות השגרתיות של הדמות הראשית, שברגע אחד פתאומי מואסת בהם, בנוי בדיוק של שעון שוויצרי. כך גם הרבה מהגאגים הויזואליים שנותנים לסרט את ההומור היבש שהוא מצטיין בו, בנויים בעיקר על תזמון קומי של קאטים (תחשבו על הכניסה המבריקה של דב נבון לסרט כדוגמא). האופי המתבונן, המכאני, השגרתי ושובר השגרה של הסרט בנוי כולו סביב העריכה, והיא מפליאה להעביר אותו. אין לי ספק שהרבה מההחלטות האלה נעשו ע"י קולירין עצמו, אך הקרדיט מגיע באותה מידה גם לעורך אריק להב ליבוביץ'.

צילום

זהירות, אני הולך להיות אכזרי עכשיו. אני מתנצל מראש בפני הצלמים שאני הולך לבקר את עבודתם, וגם כאן איני יכול לדעת כמה הם תרמו וכמה הבמאי, אבל להיות חתום על עבודה מסוימת מביא איתה גם אחריות לתוצר המוגמר. גם צריך לומר בכנות שצלמים כמעט לעולם לא מקבלים ביקורות רעות. הם אמנם מקבלים התעלמות רוב הזמן, אבל אם מישהו כבר טרח להתייחס לצילום (מה שכמובן צריך לעודד יותר בכתיבה על קולנוע בארץ), זה לרוב מפני שהוא הרשים אותו לטובה. אז הנה קצת ביקורת רעה.

זה לא סוד שמה שקרוי הרנסנס של הקולנוע הישראלי לווה גם בהתפתחות טכנית אדירה של הצילום בקולנוע הישראלי. יחד עם הבמאי הצעירים שיצרו את הרנסנס הזה קם דור של צלמים מוערכים ומוכשרים כבעז יונתן יעקב, ירון שרף, גיורא ביח, שי גולדמן, אסף סודרי ואחרים. ההתפתחות הזאת יכלה להעניק לרבים מהסרטים הישראליים שהתאפיינו עד אז ברישול סגנוני וחשיבה ויזואלית פרימיטיבית יחסית, פתאום אופי אמנותי, מלוטש ורהוט, כיאה למוסכמות הקולנוע הפסטיבלי, והתוצאות לא איחרו לבוא. אך עם ההתפתחות הזאת קרו שני דברים: קודם כל, נהיה ברור כמה איכות התסריטים עדיין דשדשה מאחור, ולא הצליחה להגיע לאותה רמת ליטוש של הצילום, כך שכמות הסרטים שנאמר עליהם "טוב, אבל הצילום יפה" רק גדלה משנה לשנה. ודבר שני, כמות המניירות בקולנוע הישראלי עלתה פלאים. פתאום לא רק עמוס גיתאי מעמיד שוטים מלאי חשיבות עצמית שנראים כל כך מרוצים מעצמם עד שלא צריך להשקיע במה שקורה בהם או במשמעות הסגנונית שלהם (והוא לפחות עושה את זה עם מיטב צלמי העולם), אלא גם כל במאי מתחיל שרוצה לשוות לסרטו גוון של חשיבות עצמית כשהוא מכסה בלכה מלוטשת חומר בינוני ומטה. אם בשנים קודמות הבעיה היתה שרוב הסרטים הישראליים אמנם מצולמים טוב אבל כתובים רע, השנה המגמה המנייריסטית התחזקה עד כדי כך שניתן לומר שיש אמנם בסרטים צילום ברמה טכנית גבוהה, אבל הבחירות של איך ומה לצלם הן רעות. והשנה מרבית הצלמים שהזכרתי מקודם הם שותפים לפשע.

נתחיל עם שי גולדמן, שאת דעתי עליו כתבתי ביתר פירוט כבר כאן, אך אומר בקצרה שמדובר בסגנון שבו עצם המיסגור האסתטי של שוט מסוים הוא כבר עילה מספקת להתענגות פטישיסטית על מה שמצולם, גם אם התוכן אינו מצדיק זאת והמֶשֵך של השוט עבר את גבול הטעם הטוב. נכון, קשה להאשים פה רק את הצלם, כיוון שבשביל ליצור סגנון כזה נדרשת בחירה של במאי (ושל עורך, במקרים שבהם השוטים האלה נמשכים יותר מדי זמן או נקטעים בלאקוניות לשוט סתום אחר), אבל עדיין, בחלק ניכר מהסרטים שגולדמן צילם זה חוזר על עצמו (אני הבאתי כדוגמה את השוטר והמשוטט, ולאחרונה יכולתי לזהות את טביעת חותמו גם בסרט הקצר שחקן ספסל עוד לפני שראיתי את הקרדיט). חוסר הטבעיות הזה אינו פוגע בסרט כמו ההתחלפות, שכולו בנוי סביב התבוננות ומיסגור של שוטים שלא קורה בהם הרבה, אבל אפילו בסרט הזה יש הרגשה שיש מידה של התענגות יתר עליו גם אם הוא מוצדק. המגרעת העיקרית ביותר של הסגנון היא שהוא זועק לתשומת לב לעצמו במידה שמנכרת את הצופה מהסרט, אפילו בסרטים רפלקסיביים שמנסים להגיד משהו על המדיום שלהם. מדובר במעין זחיחות של וירטואוזיות שקטה כביכול, שלכאורה לא מתהדרת בתנועות מצלמה אקסטרווגנטיות או אפקטים צעקניים של צילום, אבל עדיין מושכת בדרכה את אותה זעקה נואשת של "תראו אותי". ממשיך דרכו של גולדמן הוא איתי מרום, שהשנה מצליח למצב את עצמו כצלם שסובל מאותן בעיות, אפילו בשני סרטים שונים כל כך בסגנונם כמו מנתק המים ואף פעם לא מאוחר מדי. על הראשון כתבתי כבר בתגובות כאן על כך שהסטטיות של הלונג שוטים שארוכים גם במרחק הצילום וגם במשך, פוגעים בתוכן של הסרט שמושך לכיוון ריאליסטי יותר, והאסתטיזציה הבוטה הזאת יוצרת קרע בסרט וגורמת להרגשה לא נוחה של יהירות. באף פעם לא מאוחר מדי מדובר דווקא בסגנון שונה בתכלית – המון קלוזאפים ומצלמה מוחזקת ביד בהרבה מקרים שמשוטטת ועוקבת אחרי הגיבורים, לעתים ממרחקים שמבודדים אותם מהעולם סביבם (או מפרקים אפילו אותם). כמו בבנא, סרט נוסף שמרום צילם בסגנון הזה, גם כאן הסגנון הזה מוכן לוותר על כך שהצופה יבין מה בכלל מתרחש (דוגמה בולטת היא סצנת הסקס בין נוני גפן לקרן ברגר) לטובת אפקט בוטה מדי של ניכור, חוסר התמצאות ומיידיות שהמצלמה המוחזקת ביד אמורה לתת. אין ספק שמרום, כמו גולדמן, יודע ליצור שוטים יפהפיים, ואי אפשר לקחת מהם את הכישרון הבולט שלהם, אבל הבחירות שלהם הם אלה שפוגמות בו. דוגמה בולטת היא שוט בו המכונית של גפן נוסעת בכביש מפותל (נדמה לי בהרי ירושלים, הוא גם זה שפותח את הטריילר אגב). הוא מצולם בשעת דמדומים עם הבלחות אור יפהפיות שמפציעות בין העצים – המתח בין האור השרוף והכביש החשוך יותר נותן נופך חלומי משהו שמתאים לרומנטיקה הכללית של המסע שהסרט הזה מנסה ליצור (לפחות מבחינה סגנונית, התוכן הוא במוצהר פחות רומנטי), אבל פתאום המכונית מבליחה אל אזור מואר, וכשהאור נחשף במלוא בוהקו המצלמה עולה למעלה והמסך כולו נשטף באור לבן שרוף. אין שום הצדקה לבחירה הזאת באותו רגע בסרט, והיא דוגמה בולטת לכיצד במאי וצלם צריכים קודם כל רגישות מעבר לכישרון טכני, להבין מתי מספיק זה מספיק. ואין מתאים מהסרט הזה בשביל להדגים את כיצד הפרזה באפקטים אסתטיים מותירה סרט חלול ועקר.

אין ספק שמבחינה אחת הסגנון הצילומי השתלם למנתק המים והוא העובדה שהוא הצליח להתקבל לפסטיבל ונציה, כנראה לא מעט בזכות הסגנון האסתטי המוקפד שלו שקוסם למנהלי פסטיבלים בחו"ל. סרט נוסף שהתקבל יחד איתו הוא למלא את החלל, שלדעתי הצילום, ובמיוחד התאורה בו, הם לא הסיבה העיקרית, אלא היחידה, שהוא הגיע לשם, כיוון שהסרט עצמו בנוי מחומרים שמספיקים לסרט באורך של חצי פיצ'ר לכל היותר, והתוכן בו אינו מצליח לצאת מעבר לגבולות הקלישאה. אך הצילום של אסף סודרי, צלם מוכשר מאוד שעדיין זכור בשל העבודה הפנומנלית שעשה בעטאש, מצליח לחבל גם בהישגים של עצמו. סודרי, שלא צילם פיצ'ר כבר הרבה זמן, ביים בתקופה הזאת את סרטו התיעודי האסיר. אחת מההחלטות הצילומיות שם היתה להשאיר תמיד חלק מההתרחשות, לרוב הרקע, מחוץ לפוקוס, ולמקד את העין במישור אחד של ההתרחשות שמנותק מהסביבה שלה. בלמלא את החלל ההחלטה הזאת הופכת כמעט לדוֹגמה, כיוון שקשה למצוא שוט אחד שבו אין חלק של התמונה שאינו באאוט אוף פוקוס מודגש. ההחלטה לעשות זאת לאורך כל הסרט, מצליחה להוציא את העוקץ מעצם הבחירה הזאת, כיוון שאין שום משמעות למתי משתמשים בה ומתי לא אם תמיד משתמשים בה. היא מנטרלת את האפקט של עצמה, ומושכת תשומת לב מוגזמת לצילום בסרט שמכל בחינה אחרת אין בו שום מידה של נסיוניות. סודרי מחבל בעבודה של עצמו כך, כיוון שהתאורה של הסרט הזה מוקפדת ברמה קיצונית. כמעט אין שוט שבו לא ניכרת מחשבה רבה על התאורה, הצבעים והטקסטורות, ולדעתי בלעדי התאורה הזאת הוא לעולם לא היה מגיע לונציה. הוא גם יודע לרקוח שוטים יפים – ההתחלה בסופרמרקט (בו האאוט אוף פוקוס עוד מצליח ליצור ענין לפני שנשחק עד תום), או אותה סצנת חתונה שהזכרתי מקודם שמטביעה את הכלה המתלבטת בים של לובן שיכול להתפרש כאקסטטי או מעורר חרדה. כמו הסטטיות של מנתק המים, גם כאן נדמה שההחלטה על סגנון יוצא דופן שישתמשו בו לכל אורך הסרט פוגע בכל יכולת של הצילום להעביר תחושות ומשמעויות עדינות יותר. גם הצילום של גיא רז בחיותה וברל נטה למעט מנייריסטיות, גם אם ברובו הוא מצליח להיות ספציפי ומטאפורי באותה מידה כמו שציינו כבר, יש כמה הפרזות סגנוניות שנותנות לעתים תחושה של התענגות יתר על האפקטים של הצילום על הצופה.

אבל כל אלה הם זוטות לעומת הסרט היחיד השנה שבו הצילום פשוט החריב כל חלקה טובה בו, והוא חדר 514. כאן אני לא הולך להאשים את הצלם, קודם כל כי אני לא מכיר את עבודתו של עידן ששון (זה הפיצ'ר העלילתי הראשון שצילם), ובעיקר כי ניכר שההחלטה הזאת היא בחירה של במאי. חדר 514, שאני אתייחס למעלותיו הטובות הרבות בקטגוריות אחרות, צולם, כך שמעתי, בכמה ימי צילום בודדים בתקציב קטן, ויתכן שזו הסיבה שבמקום לקבוע שוטינג מדוקדק, הוחלט לצלם כל סצנה במספר בודד של שוטים, במצלמה מוחזקת ביד, ללא הרבה עריכה, שעוקבת אחר הדמויות (שהן לרוב שתיים בחדר חקירות קטן) בסגנון כמו דוקומנטרי. קשה להפריז בהערכת הנזק שההחלטה הזאת עושה לסרט. קודם כל היא נותנת תחושה של חובבנות, כיוון שאין הרגשה של צלם או במאי שיודעים בדיוק מה הם עושים, אלא הרגשה שהם מאלתרים תוך כדי הצילום. אך האילתור הזה לא נותן שום גוון מיידי או דוקומנטרי להתרחשות, וכנראה זו גם לא היתה בדיוק הכוונה, כיוון שהדמויות הן חתוכות לרוב או מחוץ לפריים בזמן שהן אומרות דיאלוגים משמעותיים. אז אם הכוונה היתה לתת גוון אסתטי לסרט ולמנוע מהצופה לראות את מה שהוא הכי משתוקק אליו, גם זו לא החלטה שבוצעה באופן עקבי לאורך הסרט, כיוון שלפעמים רואים את הדמויות ברגעים האלה, ולפעמים לא. היא גם פוגעת בניסיון לתת מתח לסיטואציה הקלסטרופובית של חדר חקירות, כיוון שהמתח מתפוגג כשפשוט אי אפשר לראות את הדמויות כמו שצריך ברגעים הדרמטיים.

היו גם מקרים שהצילום היה מוקפד אסתטית אך לא מוגזם, אבל פשוט לא מתאים לסרט. הבולט הוא של בועז יהונתן יעקב בד"ר פומרנץ, שבו התאורה האקספרסיבית בדירתו של אסי דיין פשוט לקוחה מסרט אחר, ולא מקומדיה מקאברית שעיקר הדגש בה הוא על שחקנים ודיאלוגים, ואין שום אלמנט אחר באסתטיקה של הסרט שמתאים לסגנון הזה. דווקא יורם מילוא היה מתאים יותר לסרט כזה, והצילום שלו ברווקה פלוס נחשב בעיני חלק כמכוער בדומה לתוכן של הסרט, אך אני אהבתי את ההרגשה שמדובר בסרט שפשוט נראה כאילו צולם בשנות התשעים המוקדמות ונתן איזושהי אווירה אנכרוניסטית שנותנת תחושה קלה של חוסר התמצאות מעניין לסרט. ואולי בקרוב כל סרט שיצולם בפילם יראה לנו אנכרוניסטי, כיוון שכמו בכל שנה, גם הפעם גדל מספר הסרטים שצולמו בצורה דיגיטלית, ואין לי אלא להצר על כך, כיוון שהחום הבסיסי והצבעוניות העשירה יותר של הפילם, יחד עם הגרעיניות המסוימת שלו, הם דברים שחסרים בהרבה סרטים השנה שהתאפיינו בצילום קר, חד מדי ומלוטש יתר על המידה. אבל ליטוש מוגזם יכול להיות גם בפילם. דוגמה לליטוש יתר ניתן למצוא בבלדה לאביב הבוכה, שבו אמנון זלאייט עושה עבודה מצוינת בעיצוב העולם המיוחד של הסרט בשילוב עם העיצוב האמנותי, אבל נותן לו גוון מעט גלויתי מדי, שנראה (כמו הפונט של כתוביות הפתיחה של הסרט) קצת כמו קלישאה של טוב טעם אוריינטליסטי שאמור לקסום לתיירים ואין בו אותנטיות אמיתית. סרט כזה, במיוחד מכיוון שכולו עוסק בכמיהה לעולם אנלוגי יותר, היה צריך להיות מחוספס הרבה יותר. ויש את הצילום של ירון שרף בהעולם מצחיק, שלוקח את הליטוש מעבר לגבול הטעם הטוב ונותן אווירה של פרסומת כמעט, עם צבעים מתקתקים ועיצוב יתר של הלוקיישנים, שגם אם היה אמור ליצור מין תחושה של טבריה אלטרנטיבית, לא נותן אפילו שמץ מהאווירה של העיר. אבל אלה בעיות שהולכות יד ביד עם אלה שפוגעות בסרט גם בשאר המרכיבים שלו. מה שכן, בקטעים של הסיפורים בתוך הסיפורים, הצילום, כמו הסרט כולו, פורח.

לכן, יחד עם ההתקדמות האדירה בסטנדרטים של הצילום בארץ, נראה לי חשוב לשים דגש לא רק על האם הצילום יפה, אלא על מה הוא עושה בפועל לסרט, והאם הוא משרת אותו. מבחן שלצערי יותר ויותר סרטים נכשלים בו, למען אפקטים של סגנוניות ואמנותיות שמנוצלים בחוסר רגישות אמנותית. אז בסופו של דבר, הסרט שהצילום בו הכי הרשים אותי הוא:

התפוררות (בימוי: תאופיק אבו ואיל, צילום: קרולין שמפטייה [לא מועמדת])

אני יודע, אם הייתי חבר אקדמיה לא הייתי מסוגל לבחור בה. אז אני מניח שהייתי פשוט לא מסמן את הקטגוריה הזאת. קודם כל כמחאה על החוק המטופש שאינו מאפשר לאנשי צוות לא ישראליים להיבחר לפרס האקדמיה (שגם אם נתעלם מהפטריוטיות האימבצילית שלו עדיין שוכחים שמדובר במתן אות כבוד גם לסרט עצמו), וגם כמחאה על הצילום של הצלמים הישראליים השנה. ומעבר לכל זה, פשוט הצילום בסרט הזה היה ברמה אחרת מכל השאר השנה. הפריימינג המדויק, התחושה הזרה והמיוחדת שניתנת ללוקיישנים הירושלמים, ובעיקר השימוש המופלא בצבע, במיוחד בצבעי יסוד בסצנות שמתרחשות בבית המלון. שמפטייה, שעבדה בשלושים השנה האחרונות עם מיטב במאי צרפת (ז'אן-לוק גודאר, ז'אק ריווט, ליאו קאראקס, פיליפ גארל, ז'אק דוויון) מצליחה להשלים את החוש האסתטי שאבו ואיל הוכיח כבר בסרטו הקודם, בבחירות שמצליחות להיות משמעותיות ויפות להפליא בלי להשתלט על הסרט כולו. אמנם יש משהו בסרט שלא מצליח באמת להגשים את הפוטנציאל שהצילום מרמז עליו, ונשאר קצת ברמת הסקיצה, אבל הוא לפחות מאוד נעים לעין. אולי זה לא הוגן לצפות שהצלמים בארץ, שהם ברובם צעירים ולא זכו לאותו ניסיון (או אמצעים טכניים) שעמדו לרשותה, יפיקו אותן תוצאות, אבל לפחות צריך לציין אותה כאידיאל שיש לשאוף אליו.  

שחקנית משנה

זה לא סוד שיש פחות דמויות נשים טובות בקולנוע מאשר גברים, ובקולנוע הישראלי המצב אינו שונה. מן הסתם זה נובע מהעובדה שאין כמעט במאיות נשים, והשנה היו רק שלוש (פלוס שתי תסריטאיות). אני אגב לא חושב שזה נובע מאיזשהו דיכוי מובנה או אפליית נשים, אבל אין ספק שזה מצב שצריך לשנות. דוגמה קלאסית לשחקנית משנה שפשוט לא היה לה עם מה לעבוד היא קרן ברגר באף פעם לא מאוחר מדי, שחקנית מצוינת שעושה את המיטב, אבל עדיין לא מצליחה להתעלות מעל המעט שהבימוי והתסריט נתנו לה. ואכן, תפקידי הנשים הטובים יותר היו או בסרטים של נשים או בסרטים בהם התסריטים היו טובים מהרגיל. כמו למשל רבקה מיכאלי שכהרגלה עושה תפקיד קומי מצוין בד"ר פומרנץ; שירילי דשא שמשחקת את אשתו המופנמת של דב נבון בהתחלפות כאשה שהשלימה עם חייה אבל מסתירה נפש פצועה וכואבת, וכל זאת במינימום הבעה או דקות מסך; או שרית וינו אלעד כאחות הדיכאונית אך מלאת החיים בעד סוף הקיץ. משום מה דווקא תפקיד המשנה שלה ברווקה פלוס לא נשלח למועמדות, והוא היה אחד הכי חביבים עלי השנה בגרוטסקיות והמוקצנות שלו, כגננת מהגיהנום עם שיער שהיה גורם לאלמודובר להתלונן על טעם רע. גם רובי פורת שובל לוחצת על דוושת הקאמפ בכל הכוח באותו סרט, אבל אצלה זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי, למרות שחייבים להעריך את ההתמסרות. אבל בסופו של דבר, היתה רק דמות משנה נשית אחת השנה שהיתה באמת בשר ודם, והיא:

רותם זיסמן כהן (המשגיחים, בימוי: מני יעיש)

בסרט כל כך גברי ועמוס טסטוסטרון, להפוך את הדמות שבה הגיבור מתאהב (ועצם העובדה שהיא רק דמות משנה מדגימה עד כמה הסרט הזה גברי) לרב ממדית, אנושית ואמינה, זה הישג בלתי מבוטל. היה קל מאוד לשחק את הדמות הזאת כסטריאוטיפ – כמושיעה הסבילה של הדמות הראשית או כאישה החזקה שעומדת על שלה ונותנת לגיבור להבין את טעויותיו. אבל זיסמן כהן, ביחד עם התסריט של יעיש, לא נופלת לאף אחד מהם. היא סבילה וחזקה, נכנעת לרצונותיו של הגיבור אבל גם מבטאת את אופייה, ואת הכל היא עושה בטבעיות כובשת, חסרת מאמץ ומלאת חן, שלא מרגישה לרגע כאילו מדובר בדמות פיקטיבית ולא במישהי מהשכונה.

שחקן משנה

כמה ששחקנית המשנה היא קטגוריה בעייתית, ככה שחקן המשנה היא קטגוריה עמוסה בהברקות, וכנראה מאותן סיבות. אם ציינתי שהמשגיחים הוא סרט גברי, אזי לא חסרים בו תפקידי משנה גבריים מצוינים. הפייבוריט שלי הוא גילי שושן (שבכלל לא הוצע למועמדות) כרב ברסלבי שקורע מצחוק את עדת המאמינים שלו בדרשות הזויות ומלאות להט אמוני מדבק. שושן, שכידוע חזר בתשובה, הסכים להשתתף בסרט רק לאחר שהובטח לו שהסרט יהיה כשר (בלי נגיעה בין גברים לנשים או עירום), והאמת שהמגבלות האלו רק תרמו לסרט. גם גל פרידמן בתפקיד החבר האלים יותר (אך גם המאוד מצחיק וחינני) של הדמות הראשית עושה עבודה כל כך טובה שקשה להאמין שבמציאות הוא שונה לחלוטין. עוד הצטיינו זהר דינר בלרדת מהעץ כשומר זרוק עם לב זהב ודני שטג בהעולם מצחיק בתפקיד יחסית אפור וכפוי טובה שהוא מוציא לפועל בצורה מושלמת וממשיך למצב את עצמו כאחד מבכירי השחקנים בארץ. ולסיום שלושה תפקידים קומים מצויינים: דב נבון בהתחלפות שעושה את התפקיד הקבוע שלו אבל כמו שאף אחד אחר לא יכול לעשות; זהר שטראוס שגונב את ההצגה במעשיה אורבנית במונולוג מצוין שמבוצע בוירטואוזיות (בהקרנה שאני נכחתי בה אנשים פשוט מחאו כפיים כשהוא סיים לדבר); ומיכאל הנגבי בד"ר פומרנץ כפקח חניה שלוקה בתסמונת אספרגר, תפקיד שמתאים לו כמו כפפה ליד.

אבל אחרי כל סרטי הגברים האלה, הבחירה שלי דווקא הולכת לסרט של אישה:

יאיר (קויה) רובין (עד סוף הקיץ, בימוי: נועה אהרוני)

כמעט משום מקום בא התפקיד הזה וגנב את ההצגה לכל שאר השחקנים בסרט (ולכל שאר שחקני המשנה השנה). רובין, שבתחילה מופיע בסרט כמעין פדופיל שכונתי, מתגלה כסבא של גיבורת הסרט והאב האובד של אימה, שיחד עם אחותה נוטרות טינה לו על כך שעזב את המשפחה. אבל למרות שאנו מבינים שמדובר באיש בעייתי, אי אפשר שלא להתאהב בו. החן הכל כך ארצישראלי ולא מתאמץ שלו, מעין גבריות ישנה וממזרית שמזכירה טיפוסים כאורי זוהר או דן בן אמוץ, כובש את הצופה וגם את הילדה שבמרכז הסרט שמפתחת קשר אוהב עם סבה, באחד מקווי העלילה היותר אנושיים ופחות נוסחתיים בסרט.

שחקנית ראשית

הקטגוריה הזאת סובלת מעט פחות מקטגוריית שחקנית המשנה, אבל רוב הדברים שהיו נכונים בה נכונים גם כאן. עם זאת צריך לומר שבקולנוע הישראלי אנחנו רואים הרבה יותר תפקידים נשיים שלמים יותר, מורכבים יותר ומעניינים יותר. בין הבולטות השנה ניתן למנות את אסי לוי שאמנם לא יוצאת יותר מדי מהמשבצת המוכרת שלה בהעולם מצחיק אבל עדיין עושה עבודה מעולה; רבקה גור בחיותה וברל שמבצעת את התפקיד שלה בשקט ומיומנות של שחקנית עתירת ניסיון; ושתי השחקניות הראשיות בעד סוף הקיץ: מיכל ורשאי והילדה בר מיכאלי שהמשחק שלה פשוט לא יאומן בשביל שחקנית כל כך קטנה, ואני מניח שצריך לתת את הקרדיט על כך גם לבמאית נעה אהרוני, שמתגלה כבמאית שחקנים מוכשרת כשבסרטה הראשון היא מצליחה להוציא הופעות נהדרות מכל ארבעת שחקניה המרכזיים. עיטור מיוחד על אומץ במהלך ביצוע תפקידה צריך להינתן ליעל טוקר ברווקה פלוס. כשהיא אומרת לאימה "אני ביזיתי את עצמי בשבילך" מדובר באנדרסטייטמנט. כמעט כל סוג של השפלה הדמות שלה עוברת בסרט (ולאבד את שתי השיניים הקדמיות היא עוד אחת הקלות שביניהן) והיא עדיין עושה את הכל במעין שילוב יוצא דופן של אפאתיות, יאוש ופליאה. לקחת תפקיד כל כך לא מחמיא דורש הערכה. אך התפקיד הטוב ביותר השנה בא ממקום אחר לגמרי, ושייך ל:

אסיה נייפלד (חדר 514, בימוי: שרון בר-זיו)

בעיני נייפלד היא הגירסה הנשית לרועי אסף השנה – שחקנית כריזמטית, לא מוכרת ובעלת עוצמה אדירה, שטורפת את המסך ולא דומה לשום שחקן אחר היום. נייפלד מאזנת בין הקשיחות של החוקרת הצבאית לבין הסבילות של החיילת ששוכבת עם המפקד, בין האומץ ללכת כנגד כל המערכת ובין הקושי הרגשי להתמודד עם הלחצים שמופעלים עליה ומאיימים לשבור אותה לרגעים. היא נעה בין רכות ואנושיות לעוצמה בלתי מתפשרת שלא רואה כלום לנגד עיניה מלבד חשיפת האמת. דמות מצוינת שמשוחקת בצורה חסרת רבב, ואני מאוד מקווה שנראה עוד מנייפלד בשנים הבאות, ושהתפקיד שלה כאן יזכה להתייחסות.

שחקן ראשי

איזה תפקיד כפוי טובה זה שחקן קולנוע. קחו למשל את יוסף כרמון, שחקן תיאטרון אגדי בעל ניסיון וכישרון אינסופיים. ולמרות כל זאת אין לו שמץ מהטבעיות מול המצלמה שיש לרועי אסף. אולי המעלה הגדולה ביותר שצריכה להיות לשחקן קולנוע היא היכולת להתמזג עם הדמות שלו באופן שיתן לה עומק וספציפיות אבל גם יברא אותה כמשהו טיפוסי ואוניברסלי, בלי להיות יותר מדי באף אחד משני הצדדים. לכן הוא גם תלוי בבימוי שניתן לו ובתסריט שיש לו לעבוד איתו, שני תחומים שלא בכל הסרטים השנה טופלו ברגישות מספקת, מה שפוגע בהרבה תפקידים, גם בידיהם של שחקנים מצוינים. לכן אלה שהתבלטו השנה הם או אלה שהתמזל מזלם לעבוד עם במאי ותסריט טוב, או אלה שהיו מספיק טובים בשביל להתעלות מעל למגבלות שלהם. ביניהם ניתן למנות את אורי גבריאל בבלדה לאביב הבוכה, מצוין כתמיד ועם השילוב הנכון בין חיספוס וטבעיות לעומק וניואנסים רגשיים; אסי דיין בתפקיד עצמו בד"ר פומרנץ, שהזכיר לי מעין גירסה מקאברית ואפילו יותר תלושה ל-dude מביג ליבובסקי; וכמובן משה איבגי במנתק המים, שכמה שהמשחק שלו יותר טוב והדמות שלו מרתקת יותר, כך הפיספוס של הסרט בולט יותר. חיבה מיוחדת היתה לי גם לרוברט הניג בטייארה, בתפקיד שלכאורה נראה סטריאוטיפי בסרט שלא מצטיין במורכבות יתר, אבל מבוצע בהמון נשמה. אבל בסופו של דבר היתה הופעה אחת שבלטה השנה מעל כולם, והיא:

רועי אסף (המשגיחים, בימוי: מני יעיש)

כמו שיאיר רוה כתב, יש שחקנים שמבליחים פתאום ואתה יודע שהם כאן כדי להישאר, ורועי אסף הוא אחד כזה, בתצוגת משחק מחשמלת שממשיכה את התפקיד שהוא ביצע באליקו הקצר של יעיש, אך עם בגרות ועומק רבים הרבה יותר. הוא פשוט שולט במסך בכמויות של כריזמה וחן טבעי שהופכות את התפקיד הזה מערס אלים שמגלה את הצד האמוני שבו, לבנאדם שלם ורב סתירות, שמכיל בתוכו אלימות אך גם רכות ורגש, כחלק מיצר חיים מבעבע ותוסס שדוחף אותו כל הזמן קדימה, בין אם זה למסע של חיפוש עצמי או לפעולות של הרס ואלימות. יש המון תום במשחק שלו, ואולי זה הדבר המרכזי שהופך אותו לכל כך קל להזדהות בסרט הזה, שקם ונופל על ההרגשה שאנחנו יכולים להבין את הדמויות שבו ולא לשפוט אותן.

כבר השנה אגב היה אפשר לראות אותו בתפקיד קטן ומשעשע ברווקה פלוס בתור דון ז'ואן מזרחי חלקלק. ניתן רק לקוות שהוא לא יסבול מיותר מדי טייפקאסטינג כפי שנהוג אצלנו ויזכה להוציא לפועל את הכישרון האדיר שלו.

תסריט

אם יש קטגוריה אחת שהקולנוע הישראלי באופן מסורתי נופל בה, זו התסריט. זו כבר נהיתה נורמה לומר שאין באמת תסריטים טובים בארץ, וחלק מהאנשים תולים את האשמה בכך שאין מספיק תסריטאים מקצועיים שמתמקדים בעבודה שלהם ואינם מביימים. אני לא שותף לדעה הזאת, קודם כל בגלל שבעיני יוצר שמוציא את החומרים שלו מדם ליבו ולפחות שותף באופן חלקי לכתיבת התסריט הוא לרוב יותר מעניין, ושנית בגלל שהתסריטים שנכתבו בשנים האחרונות ע"י תסריטאים מקצועיים נטו להיראות כעבודות של שכירי חרב שעובדים לפי נוסחה (נח סטולמן הוא בעיני הדוגמה הבולטת לכך, אבל אולי זה גם מכיוון שהוא עוסק הרבה באדפטציות). דוגמאות לכך היה ניתן למצוא השנה בתסריט של דיתה גרי ואיתן לונדנר לאיגור ומסע העגורים ושל גיא מאירסון ויריב הורוביץ לרוק בקסבה. שניהם מורכבים מתפניות דרמטיות צפויות מדי, מקונפליקטים מוכרים מדי ומסכמטיות כללית בבניית הדמויות והעלילה. אך הנוסחתיות הבוטה ביותר השנה שייכת ללא ספק להעולם מצחיק של שמי זרחין, עליה כתבתי כבר כאן. זרחין, אחד מהתסריטאים ועורכי התסריט הבולטים בארץ, הוא מאמין גדול בנוסחאות של תסריט "כתוב היטב" ומעמיס על הסרט שלו מכל טוב – קונפליקטים קיצוניים, דמויות שנמצאות לפני, אחרי או בזמן טרגדיה אישית, מטרות מוגדרות היטב שעל הגיבורים להילחם עליהם, תפניות דרמטיות בכל נקודה נדרשת – ומלהטט ביניהם כשהוא מעמיס אותם על גלריה רחבה של דמויות ומוסיף גם סיפורים בתוך סיפורים. התוצאה אולי נותנת תחושה של מיומנות טכנית מאוד גדולה, אך גם של מלודרמטיות מוגזמת, מניפולטיביות, קלישאתיות וגסות. דווקא מכיוון שהחומרים שזרחין עוסק בהם מעניינים ונראה שהם מבטאים דברים שחשוב לו להביע, ניתן לראות כמה הכללים האלה שהוא דבק בהם באדיקות כה רבה מתוך ניסיון להחניף לקהל שלו, רק פוגעים בכוונותיו ובערך הכללי של היצירה. קלישאות לא מעטות היו גם בעלטה, שלקח את הנושא המרתק של הומוסקסואליות בחברה הפלסטינית (שזכה השנה גם לעיסוק דוקומנטרי בסרטו של יריב מוזר גברים בלתי נראים), והפך אותו לדרמה סטנדרטית שאמנם עומדת יפה בכל הקריטריונים של סיפוק הצופה, אך מאבדת בדרך כל סממן של ספציפיות וייחוד. כמו כן, התסריט של עד סוף הקיץ הרגיש עשוי מחומרים מוכרים מדי בצורה שגרתית מדי, עם ויכוחים ששמענו כבר יותר מדי פעמים בקולנוע הישראלי וסיטואציות שראינו ביותר מדי מלודרמות משפחתיות בשנים האחרונות. עם זאת צריך לציין שהמספר של מלודרמות משפחתיות השנה ירד דרמטית (אני ספרתי 3) ובהחלט יש לברך על כך. הנוסחתיות גם מפריעה בצורה אחרת לגמרי לרווקה פלוס, שברובו הוא פארסה גסה, עממית וחסרת עכבות, אך לכל אורך אורכו ובמיוחד בסוף מנסה גם לעמוד בכל הקריטריונים של תסריט סטנדרטי. המיזוג הזה לא ממש הולך, ובעיני הבעיה העיקרית של הסרט הזה היא לא שהוא דפוק לגמרי, אלא שהוא לא מספיק דפוק, כי לקחת את ההקצנות שבו עד הסוף היה יכול להפוך אותו למשהו נדיר ומעניין בנוף הקולנועי בישראל, וכמו שהוא עכשיו, נראה שהוא מנסה לתקשר עם קהל שהוא לא יודע שכבר יצא מהאולם באמצע הסרט. בסופו של דבר, תסריט טוב בעיני הוא כזה שניתן להרגיש בו את טביעת החותם של היוצר, ולכן אני מוכן לסלוח לסרט כמו ד"ר פומרנץ על הרישול וחוסר ההקפדה שבו בגלל שאין עוד אף אחד שכותב כמו אסי דיין, ומעבר לכך שהסרט הזה מדבר דיינית שוטפת ונותן לנו הצצה אל תוך נפשו המסוכסכת והדרך העגומה שבה הוא רואה את העולם, הוא גם מאוד מצחיק. סרט אחר שהיה פחות אישי אבל נכתב בכישרון גדול הוא חדר 514. כל מה שאמרתי על הצילום שלו הוא מתוך כאב על החיבול בתסריט הנהדר שלו, שמציג מהלך דיאלקטי של סדרה של חקירות בין חוקרת ונחקר בהם כל צד נאבק כמו בזירת אגרוף רק דרך המילים שלו. גם אם התסריט הזה לוקה בחוסר אמינות ופשטנות לפעמים, ברגעים מסוימים הוא מצליח לגעת בחומרים שמהם מורכב הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין יונים ונצים בכל חברה, ומצליח לרתק ככל שהגיבורה שלו מקלפת עוד יותר שכבות של השחיתות שבהם המנגנון הצבאי (והשלטוני) נגוע, במהלך שהוא גם אמיץ וגם מעורר מחשבה. גם ההתחלפות והמשגיחים זכו לתסריטים מצוינים, אבל אני ארחיב על הסרטים האלה בהמשך. כרגע אני רוצה לתת את קדמת הבמה ל:

לרדת מהעץ (תסריט ובימוי: גור בנטביץ')

כשאומרים לתסריטאי ישראלי ליצור קונפליקטים הוא לרוב נותן לדמויות לצעוק אחת על השניה כמה שהן לא בסדר ופגעו בו, ובאופן כללי להיאבק ביניהן. אבל הנה סרט בו כמעט בכל סצנה שניה מישהו עושה ג'סטה בשביל מישהו אחר. אם יש דבר אחד שמפעם בלב של הסרט הזה הוא אהבת האדם הבלתי מאולצת שלו, בסרט שעוסק בדברים אחרים בכלל. המעלה העיקרית השניה היא הטבעיות והייחודיות של העולם והדמויות שהוא בורא. כיאה לבנטביץ', זהו עולם זרוק, הזוי, מרושל, שלא לוקח את עצמו ברצינות ולרוב נמצא גם תחת חומרים משני תודעה. דמויות בכפכפים, כמצב קיומי. ובניגוד לשני סרטיו הארוכים הקודמים, שלא הצליחו באמת לעמוד כסרטים בעלי עניין ומשקל לכל אורכם, כאן בנטביץ' מראה קפיצת דרך עצומה, לאחר שבשנה שעברה ביצע תפקיד מצוין באורחים לרגע, סרטה של אשתו מאיה קניג, שנהנה גם הוא מתסריט טוב מאוד. בנטביץ' משתמש ביכולת הטבעית שלו לתאר את העולם והדמויות האלה שהוא מכיר ממקור ראשון בשביל להיכנס לתוך העולם הרגשי שלהם ולהבין מה בעצם השריטה שלהם. במקביל הוא גם מצליח לומר משהו מעניין על המחאה החברתית האחרונה ומחאות חברתיות בכלל, שאולי נעשות ע"י השרוטים, אלה שאין להם מה להפסיד, אבל גם הם ממלאים תפקיד חשוב. אולי הבעיה היחידה היא שבסוף הסרט העיסוק שלו בנושא הזה קצת מתמסמס ולא ממש מצליח לומר משהו קוהרנטי, אבל עצם הפרספקטיבה שהוא נותן על הנושא כבר מעוררת הערכה.

בימוי

כמו הצילום, גם הבימוי בארץ הוא מקצוע שעבר בשנים האחרונות תהליך של השתכללות מאוד גדולה יחד עם נטיה מאוד גדולה למנייריזם וגחמתיות. על כל במאי טוב ניתן למצוא שניים שהשתמשו בכישרונם לרעה, והפכו את הסרט שלהם למפגן של יהירות סגנונית. די אם אזכיר את מעשיה אורבנית של אליאב לילטי, שהוא פרובוקציה ברמת הסגנון והתוכן שנשענת על רמת המונולוגים הבלתי אחידים שבה ועל דמויות שאין בהן שום דבר אנושי (ונדמה לי שלפחות בכל מה שמדובר בשתיים הראשיות היתה כוונה שתהיה); את מנתק המים שסובל ממראית עין של חומרה שלא הולמת את הדמויות והסביבה שלו; ואת אף פעם לא מאוחר מדי שמנסה ליצור אווירה מהורהרת, אסתטית ואישית מאד (אני זיהיתי הרבה השפעה של וים ונדרס, והלוואי שהסרט היה תופס שמץ מהאווירה של סרטיו המוקדמים), ולרגעים מסוימים גם מצליח, אך לרוב נופל בתוך הגחמתיות של הבמאי שמעדיף ללכת על קלישאות של קולנוע אמנותי מאשר להתמודד בצורה רגישה יותר עם החומרים שלו. הרבה סרטים אחרים היו פחות בעייתיים, אבל עדיין לא מספיק בלטו בשימוש מעניין ובעל רגישות אמנותית במבע הקולנועי שלהם. בסופו של דבר, שלושת הסרטים שאהבתי השנה הם גם שלושת הסרטים עם הבימוי שהכי הערכתי, והם לרדת מהעץ, המשגיחים ו:

ההתחלפות (בימוי: ערן קולירין)

קשה לחשוב על סרט אחר השנה (או בכלל בשנים האחרונות) שניכרה בו כזאת טביעת יד בוטחת של במאי שמודע לכל אמצעי המבע שברשותו, ומשקיע מחשבה בעיצוב כל שוט ושוט. אני לא אתעכב על הפלאים הרבים שהוא חולל בבימוי של הסרט הזה, שניתן לקרוא בכל ביקורת שנכתבה עליו (המעמיקה ביותר שבהן בבלוג סריטה), רק אציין שקולירין מצליח להעביר בבימוי של הסרט הזה דקויות של משמעות, אווירה ורגש שהן בה בעת שכלתניות וניתן לנתח ולהתעמק בהן בצפיות חוזרות (שהסרט עומד בהן מצוין, אגב), אך גם מאוד אינטואיטיביות ומצליחות להשפיע על הצופה גם ללא שום אנליטיות מצידו, בהנחה שהוא מוכן להתמסר לסרט הבלתי שגרתי הזה ולמאמץ הכרוך בצפיה בו. וכמובן שהאומץ הבלתי רגיל שקולירין הפגין בעצם עשיית הסרט הזה לאחר ההצלחה של ביקור התזמורת, הוא רק סיבה נוספת לבחור בו.

סרט הפרינג'

השנה כידוע, לראשונה בתחרות, נוספה קטגוריית הפרינג', שבה סרטים שהופקו בתקציב נמוך מהמקובל ואינם זוכים לגב כלכלי שיאפשר להם לדחוף את עצמם, יכולים להציע את עצמם לבחירה בקטגוריית הפרינג', שהזוכה בה יתווסף לחמשת המועמדים הנוספים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. השנה מתוך 29 סרטים, 9 הוגשו לקטגוריה הזאת, למרות שהיו עוד כמה שהופקו בתקציב נמוך אבל החליטו לרשום את עצמם בקטגוריה הרגילה. ובכן, האם הניסוי הצליח? במידה מסוימת כן, בכללי הייתי אומר שיש עוד מקום להתפתחות. לאחר שבשנה הקודמת ארבעת הסרטים שהוצגו בפסטיבל קולנוע דרום במסגרת הפרינג' היו כמה מהסרטים היותר מעניינים של השנה (2 בלילה המצוין, חתולים על סירת פדלים המשעשע, פלנטה אחרת שובר הז'אנרים), השנה התוצרת קצת פחות מלהיבה. מתוך אותה תחרות הגיע השנה סרט אחד – ג'ו ובל, שבדיוק פיספס בשנה ההיא את התחרות ונשלח השנה למרות שהוא שייך לשנה שעברה – ולמרות החיבוק הקולקטיבי שהוא זוכה לו, אני חייב לומר שהוא החלש מביניהם. אני חושב שהכמיהה של כולנו לסרט עצמאי אמיתי, בועט, חסר פשרות, אורבני ושנון, מהסוג שהקולנוע העצמאי האמריקני הצטיין בו בשנות השמונים והתשעים, גרם לחלק מהמבקרים להפוך את ג'ו ובל קצת בכוח לכזה, והוא בעיני לא באמת מספיק שנון, מעניין או אמין, למרות שיש בו הרבה חן (בעיקר בזכות הבמאית רוני קידר בתפקיד הראשי) והוא בהחלט מייצג עשייה שונה בנוף הישראלי, וניתן לקוות שסרט ביכורים זה הוא רק מקפצה לתוצאות בשלות יותר בעתיד. ריח פועלים הוא עוד סרט ששמעתי דעות חיוביות לגביו, אבל בעיני למרות הנסיון המעניין שבו לשלב בין סרט עלילתי לתיעוד (פיקטיבי) של הצילומים שלו, נשאר יותר מדי ברמת המציאות שהוא מתאר ולא מצליח לנסוק אל מעבר לה או להגיד משהו מעניין באמת עליה. מה שבעצם רואים במרבית הסרט הוא חבורה של אנשים צעירים מנתחים את הרגשות שלהם למוות בלי שום סוג של תובנה מעניינת או חשיפה רגשית אמיתית. שאר הסרטים (שכאמור, שניים מהם לא ראיתי) גם לא הצטיינו יותר מדי, ולא בגלל מגבלות טכניות. אף מגבלה טכנית, למשל, לא מנעה מיותר איטי מלב להיות קצת פחות פטישיסטי בניסיון שלו ליצור רומנטיקה עירונית, ולשים קצת יותר דגש על בניית דמויות מלאות ודיאלוגים בוסריים פחות. אני חושב שזה חשוב שיש קטגוריה כזאת, וצריך שתקציבים גם יועברו להפקות עצמאיות יותר שמנותקות מתכתיבים מסחריים, בשביל שבמאים יוכלו לקחת סיכונים גדולים יותר, במיוחד בסרטי ביכורים, אך זה עדיין לא צריך לבוא על חשבון ליטוש אסתטי, ברמה של הקפדה על העומק של היצירה האמנותית, גם בלי ליטוש טכני יוצא דופן. לכן אולי הבחירה שלי תיראה מעט מוזרה, והיא:

טייארה (הפקה, תסריט ובימוי: טומי לנג)

נכון, מי שראה את הסרט עלול לתמוה מעט. הרי מדובר בסרט שנעשה במסגרת של פרויקט גמר (של תואר שני) באוניברסיטת תל אביב כבר לפני חמש שנים, וכך הוא גם נראה, על כל המגבלות והבוסריות של סרט סטודנטים. אבל גם ריח פועלים וג'ו ובל נראים כמו סרטי סטודנטים, טאקע מאמע הוא סרט תעשייתי חרדי, ואף פעם לא מאוחר מדי ומעשיה אורבנית אמנם בוימו בצורה מוקפדת ומרשימה יותר, אך סבלו מבחירות אמנותיות שפגמו בהם לחלוטין. לכן דווקא טייארה, על כל הבעיות שלו, הוא הסרט עם הכי הרבה נשמה שראיתי בקטגוריה הזאת, ובכלל אחד הסרטים היותר אנושיים שראיתי השנה. הרבה מאד לא עובד בסרט: המשחק בו לא אחיד, התסריט לא מספיק טוב, הדיאלוגים נוטים להיות מסבירנים מדי, והצילום נוטה לחובבנות בהשוואה לשאר הסרטים. אבל עדיין יש בו אינטימיות אמיתית בין דמויות שניתן להאמין להם. רואים שהוא נעשה ממקום אישי מאוד, וכמות הרגש וההתכוונות שהושקעה בו מפצים לעיתים על החסרונות שלו. וכמו שציינתי מקודם הוא גם נהנה משחקן ראשי שובה לב כרוברט הניג, שמצליח להתחבב על הצופה בלי להתחנף אליו או להיות מוצג כמעורר רחמים או סטריאוטיפי. בסרט כזה, זה לא מעט.

הסרט

אז זהו, הגענו לקטגורית הסרט. ולמעשה כל מה שכתבתי על הקטגוריות השונות צריך להשתקלל לתוכה. ואם קראתם עד כאן, יכולתם כבר לשים לב שלמעשה אני יכול לומר בפה מלא שאהבתי רק 3 מתוך ה24 שראיתי, שזה כנראה פחות ממה שרובכם אהבתם, גם אם ראיתם חצי מהכמות שלי. חיבבתי והערכתי גם את ד"ר פומרנץ ובלדה לאביב הבוכה, והיתה לי סימפטיה מאוד מסויגת להתפוררות, חדר 514, חיותה וברל ורווקה פלוס (כלומר, חשבתי שהם בינוניים פלוס). זהו כאמור לא כדי לומר משהו אובייקטיבי על הסרטים, אלא כדי להביע את ההערכה שלי אליהם כצופה שבא עם סט מסוים של רגישויות ודעות בקשר לקולנוע. אני חושב שבסך הכל זה מספר לא גדול, ויש לקוות שהקולנוע הישראלי יצליח להגיע לאיזון מסוים בין הכמות לבין האיכות, ושסרטים ישראליים ייעשו עם תשומת לב גדולה יותר לא רק להאם ההחלטות שלהם מוצדקות תמטית או מבחינה אסתטית ריקה, אלא גם למשמעות הרגשית שלהם עבור הצופה שמסוגל להבחין מתי בחירה היא מתוך גחמה או מניירה ומתי היא מבטאת משהו אותנטי ועמוק יותר. אז לאחר כל ההטפה הזאת, הנה הבחירה שלי:

המשגיחים (בימוי: מני יעיש, הפקה: מרק רוזנבאום)

האמת שלמעשה, פרסי הבימוי, התסריט והסרט בעיני מגיעים כולם שווה בשווה לכל שלושת הסרטים – ההתחלפות, לרדת מהעץ והמשגיחים. אם הייתי יכול הייתי בוחר בשלושתם בכל שלושת הקטגוריות, ובמיוחד בקטגוריית הסרט. אבל מכיוון שהבימוי של ההתחלפות כל כך דומיננטי והתסריט של לרדת מהעץ כל כך רענן, יצא שהמשגיחים זכה מן ההפקר וקיבל את הבחירה שלי לפרס הסרט. כיוון שקשה לשים את האצבע בדיוק על סוד הקסם שלו – יש בעיות מסוימות בתסריט (למרות שהוא מתחילתו עד סופו מורכב מסצנות מרתקות שכמעט אף אחת מהן אינה מיותרת), והבימוי מעט לוקה בבוסריות מסוימת ומהבלחות מיותרות של השפעתו מסרטי פעולה וטרנטינו, אבל הסרט כמכלול פשוט מופלא. ולמעשה, מבין שלושת הסרטים, הוא זה שהעניק לי את החוויה השלמה והמשמעותית ביותר, גם אם הוא לובש את המסרים שלו די בחוץ.

מעלתו העיקרית של המשגיחים שמפרידה אותו מבין כל היתר, היא שאין בו סכמטיות. כל סצנה, כל דמות, כל שורת דיאלוג וכל פרט מאופיינים ברמת דיוק ואותנטיות קיצונית. אין שום ניסיון ל"סימון" של משהו שאמור לייצג או לרמוז על משהו טיפוסי, הכל זה הדבר עצמו. ועדיין, שום דבר אינו מיותר, שום דבר אינו שם סתם כי ככה זה במציאות, אלא משרת את החזון של המציאות הזאת שיעיש רוצה להעביר. סרט אמוני או לא, אלוהים נמצא בסרט לפחות בפרטים הקטנים, וזה בולט שבעתיים ליד כל שאר הסרטים שלוקים בקלישאתיות, זיוף ומנייריזם. כאמור, גם במשגיחים יש שמץ מנייריזם – בזומים הפתאומיים, באפקטים הקוליים של המכות, בסלואו-מושנים, ובכלל בכל פעם כשיש בסרט מכות, ויעיש מנסה לעורר את הקהל ולפנות גם ליצר של צופיו שבאים מאותו רקע של דמויותיו – אבל זה מנייריזם תמים, של במאי שגדל על סרטי אקשן ורוצה קצת לפלפל את סרטו. אין בו שמץ מההתנשאות והיומרניות של המנייריזם הארטהאוסי שדיברתי עליו מקודם. האותנטיות של המשגיחים, יחד עם העיסוק הפשוט אך הכובש שלו בשאלות של אמונה, אהבה, גבריות, ושנאת זרים, הופכים אותו לתו תקן של קולנוע ישראלי משובח, שהוא בה בעת גם מקומי מאוד וגם מרתק לעיניים זרות, כיוון שהוא מציג תרבות דרך מבט מבפנים, ולא דרך התבוננות עקרה ומאולצת מבחוץ.

 

אז זהו, מקווה שהצלחתי לשפוך קצת אור על דברים מסוימים בסרטי התחרות השנה, ושאף יוצר לא נפגע יותר מדי מהביקורת שלי. הדברים באמת נכתבים מתוך אכפתיות לקולנוע בישראל, ומתוך רצון אמיתי שהסרטים ישתפרו, לא ברמה הטכנית, אלא ברמת האותנטיות. זו לא חייבת להיות אותנטיות נוסח המשגיחים, כיוון שגם ההתחלפות הוא בעיני סרט אותנטי אם הוא הצליח לבטא בצורה משמעותית ורגישה את רוחו של הבמאי. כלומר, כשאני אומר אותנטיות אני מתכוון שהאמן לא שיקר לעצמו או לצופה, וכל בחירה שהוא עשה נובעת משירות לחזון האמיתי של הסרט ולחוויה שנפשו מבקשת להעביר, ולא מתוך שיקולים זרים אחרים. אני חושב שהרגישות של כל צופה לאלמנטים האמנותיים שבסרט צריכה להיות הכלי שדרכו הוא מעריך את איכותו של כל סרט, עוד לפני שניגשים לשאלות של משמעויות, טכניקה או הנאת צפיה. רגישות כלומר קודם כל לשים לב מה הסרט עושה או מנסה לעשות, ואז לבדוק כיצד זה מהדהד אצלך, בלי לנסות לנחש האם זה מתאים לסכמה מוגדרת מראש או לא. זה לפחות מה שניסיתי להעביר כאן, ואשמח לשמוע אם הצלחתי או לא לקלוע במקרים מסוימים גם לרגישויות שלכם או לעזור לכם לחדד אותן בבואכם לשפוט את הסרטים האלה.