השבוע פסטיבל סרטי הסטודנטים ממשיך עוד יומיים, מה שנותן לנו הזדמנות לפגוש את דריו ארג'נטו הגדול, שעל בואו כתבתי בשבוע שעבר. לאחר מכן הסינמטק ממשיך בשגרת המחוות שלו – כשהבולטות הן המחווה לפסטיבל ירושלים שממשיכה להציג סרטים ראשונים של בולטי הבמאים שפעילים כיום, והרטרוספקטיבה לאורי זוהר, שמסתיימת בערב חגיגי במיוחד כחלק מאירועי לילה לבן בתל אביב. באמצע יש גם סרט אהוב במיוחד בסינמטק הרצליה, והזדמנות נדירה לראות סרט שיגנז מהמסכים בקולנוע לב. צפיה מהנה.
יום ראשון 23.06
סינמטק תל אביב
17:00 – כיתת אמן עם דריו ארג'נטו
במאי המתח והאימה הגדול דריו ארג'נטו מגיע לפסטיבל סרטי הסטודנטים, ויעביר כיתת אמן שבה שמוליק דובדבני ודן מוג'ה ידברו איתו על משיכתו לז'אנר והעצות שהטא יכול לתת לבמאים הצעירים בישראל שמתחילים לפסוע גם בנתיבי הז'אנרים האלה. ארג'נטו היה מהבולטים והחשובים שבבמאי ז'אנר הג'יאלו האיטלקי – סרטי מתח ואימה איטלקיים שבדומה לז'אנר הסלאשר האמריקאי (עליו השפיעו רבות), במרכזם עומד לרוב רוצח שהמשטרה דולקת אחריו, ורציחותיו מעוצבות בצורה מסוגננת וויזואלית מאוד, כמו נאמברים בסרט מוזיקלי שאמורים להמם את הקהל. לאחר מכן הוא הפך לבמאי אימה על טבעית חשוב עם סרטים כמו סספיריה ואינפרנו (שעיצב במאי האימה האיטלקי החשוב מאריו באווה). מאוחר יותר הערב יוקרן סרט שיצר בין שתי התקופות הללו, אדום עמוק.
20:30 – הדשוט (פן-אק רטנרואנג, 2011, תאילנד, 105 דקות)
סרטו האחרון של אורח הפסטיבל לסטודנטין פן-אק רטנרואנג, הוא מותחן פשע על שוטר שלאחר כדור בראש מתחיל לראות את העולם הפוך. זוהי גיחה חריגה של הבמאי האמנותי לרוב הזה לטריטוריית סרטי הז'אנר, בעלילה שמזכירה סרטים הונג-קונגיים (לדוגמה הסרט בעל השם הדומה כדור בראש של ג'ון וו מ-1990), אך כמו תמיד אצל הבמאי הייחודי הזה, הוא נותן לו את הטוויסט החריג והפיוטי שלו.
21:00 – דייג לילי (צ'אן-ווק פארק וצ'אן-קיונג פארק, 2011, דרום קוריאה, 30 דקות)
פיספסתי את הסרט הזה כשהוקרן בשבוע שעבר, לכן שמחתי שיש הקרנה נוספת שלו כחלק מהפסטיבל לסרטי סטודנטים שאוכל להמליץ עליה. סרטו הקצר של צ'אן-ווק פארק, אחד מחשובי וטובי הבמאים של סצנת הקולנוע המשגשגת של דרום קוריאה (שבעה צעדים, צמא), אותו ביים יחד עם אחיו צ'אן-קיונג פארק, מתהדר בתואר הסרט החשוב הראשון שצולם כולו בסמארטפון (אייפון 4 במקרה הזה, מה שהופך אותו כבר לסרט תקופתי בימינו). הסרט עוסק בדייג שתופס אישה בחכתו, וגם בו בולטת יכולת ההמצאה הקולנועית של פארק וחוש ההומור המקאברי והממזרי שלו.
22:00 – רומן (קתרין ברייה, 1999, צרפת, 84 דקות)
אחד מסרטיה הבולטים והמוצלחים של היוצרת הפרובוקטיבית קתרין ברייה, וגם אחד החזקים שבהם. אישה צעירה מגלה שבן זוגה האהוב מפסיק להימשך אליה, ויוצאת לחפש התנסויות מיניות שונות ומשונות שבהם היא עוברת תהליכים של חקירת מיניותה אך גם השפלה ובושה, תמות דומיננטיות ביצירתה של ברייה. על הכל הבמאית/סופרת הצרפתית מוסיפה דיבורים אקזיסטנציאליסטיים בלתי פוסקים של הגיבורה בקריינות ובשיחותיה עם בני זוגה (אחד מהם הוא כוכב הפורנו רוקו סיפרדי, שישתף פעולה עם ברייה גם באנטומיה של גיהנום, סרטה הנודע לשמצה ביותר, שגם יוקרן ביום שישי בחצות). שילוב צרפתי מאד בין מיניות להתפלספות, שעלול להיראות נלעג ויומרני בעיני רבים, אך יש בו גם משהו עז מבע ומעורר עניין אם מצליחים להסתנכרן אליו.
24:00 – אדום עמוק (דריו ארג'נטו, 1975, איטליה, 126 דקות)
כאמור, הסרט שנבחר ללוות את ביקורו של ארג'נטו בפסטיבל הוא מעין יצירת ביניים בקריירה שלו, שמשלבת את ז'אנר הג'יאלו שהתמחה בו בראשית שנות השבעים, עם סרטי האימה העל-טבעיים שהתמחה בהם בסוף שנות השבעים ושנות השמונים, וכיום נחשב גם לאחד מסרטיו הטובים והחזקים ביותר. דייוויד המינגס (הזכור מתפקידו האייקוני בבלואו-אפ של אנטוניוני) מככב כפסנתרן שעד לרצח של מדיום, ומסתבך במשחק חתול ועכבר שמעורבים בו הרוצח, פרופסור לתורת הנסתר, בית ישן שעולה בלהבות, ושאר דימויים גותיים מדמיונו הפורה של המאסטר ארג'נטו.
אדום עמוק. הדמיון הפורה של ארג'נטו
יום שני 24.06
סינמטק תל אביב
13:00 + 11:00 – לקראת היסטוריה של קולנוע ישראלי קצר
אחד האירועים המעניינים (והמוצדקים) ביותר בפסטיבל לסרטי סטודנטים השנה, שמוקדש לקולנוע ישראלי, הוא התוכנית הזאת, בת הארבע שעות (בשני חלקים) שמוקדשת להיסטוריה של הקולנוע הישראלי הקצר (הסטודנטיאלי והלא-סטודנטיאלי) שאצרו ליביו כרמלי ופבלו אוטין, שגם כתב לכבוד המאורע טקסט מפורט ומעמיק על הנושא. הסרטים שיוקרנו במקבץ הראשון הם: נופר של יניב טל (1996), הברקה קצרצרה ואסתטית בת 4 דקות שצילם אסף סודרי; מכתבים לפליציה (1993) המבריק של יגאל בורשטיין, שמעמת בין טקסטים של קפקא להתרחשויות במועדון ריקודים בת-ימי; אפטר (1977), סרט הסטודנטים המרשים שיצר רנן שור במסגרת לימודיו באוניברסיטת תל אביב; הישרדות (1983) של רם לוי, סאטירה מושחזת וקצרה שכתב יהושע סובול ונכללה בסרט האפיזודות הפוליטי צוותא 83'; הבית השקוף ( 1987) של איילת מנחמי, מהקולות המסוגננים והייחודים של הקולנוע הסטודנטיאלי בשנות השמונים, שבמסגרתו יצרה גם את סרטה הטוב ביותר, עורבים; אני אחמד (1966) שביים אבשלום כץ וכתב רם לוי, והיה לסרט הישראלי הראשון שהציג את יחסי היהודים-ערבים מנקודת מבטו של הערבי, ועורר מהומה גדולה. המקבץ הראשון יחתם עם משמרת שנייה (1995) שביים אודי בן אריה וכתב רן תלם (שגם מככב), מבט הומוריסטי ושנון על אותו סכסוך, באחד מסרטי הסטודנטים המעוטרים ביותר שיצאו מהחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב.
המקבץ השני יחל ב-13:00 ויכלול את: יום (הולדת) אחד בחורף 74 (1974) של נילי דותן, בוגרת המחזור הראשון של החוג לקולנוע, עוד הזדמנות להתוודע לקולנוע הסטודנטיאלי של שנות השבעים, שרובו נשכח או אבד; נגוע (1982) של עמוס גוטמן, שהיה סקיצה קצרה לסרטו הארוך באותו שם שיצר שנה אחריו; סוסי ים (1998) של ניר ברגמן, גם מעין סקיצה לכנפיים שבורות שברגמן יביים בהמשך, ואחד מהסרטים הטובים והיציגים ביותר של סם שפיגל; לאט יותר (1967) של אברהם הפנר, אחד הסרטים היפים ביותר שנעשו בישראל בכלל, ע"פ טקסט של סימון דה בובואר; הקרקס הסולידי (2003) של ימי ויסלר ונועם ענבר, שהוא מעין רצף מערכונים בן 2 דקות שעושה מחווה לקולנוע האילם ונוצר במקור כקידום מכירות לאלבום של הבילויים. המקבץ יסתיים עם שלום למחסל (1987) של איציק פלורנטין (כיום במאי סרטי אקשן בהוליווד), כנראה ההפתעה הגדולה ביותר למי שטרם ראה אותו, סרט אמנויות לחימה כחול לבן, שנוצר באוניברסיטת תל אביב יותר משני עשורים לפני שהחלה פריחת סרטי הז'אנר בישראל שמתרחשת עכשיו. באופן כללי המסגרת הזאת היא הזדמנות חובה להתוודע לצד אחר של הקולנוע הישראלי שלרוב נותר בלתי מוכר, וכולי תקווה שזו תהיה סנונית ראשונה לתוכניות רבות מאותו סוג שיבואו בהמשך.
15:00 – האדמה שלי (נביל עיוש, 2011, מרוקו/צרפת, 80 דקות)
אחד הסרטים הנפיצים ומעוררי המחלוקת שודאי יוקרנו בפסטיבל (ויכל גם לעורר הד גדול בישראל לו היה מוקרן כאן קודם) הוא סרטו התיעודי של נביל עיוש, שמתעד עדויות של פלסטינים שגורשו מאדמותיהם, ומעמת אותן עם המקומות שכיום ישראלים חיים בהם. הוא בודק מה התושבים הנוכחיים של המקומות האלה חושבים על העבר שלהם, וכיצד הם מגיבים לעדויות המוקלטות של אלו שחיו בבתיהם לפניהם. סוג של חשבון נפש שבקולנוע הישראלי היו נסיונות לרמוז עליו (בית של עמוס גיתאי למשל), אך לעולם לא בצורה כה בוטה.
19:30 – חיי ישו (ברונו דומון, 1997, צרפת, 96 דקות)
הפסטיבל לסרטי סטודנטים נגמר, ואפשר לחזור לשיגרה, ולהקרנות המחווה לפסטיבל ירושלים שחושפות את בכירי יוצרי הקולנוע כיום בסרטיהם הראשונים. הפעם זהו הפילוסוף שהפך לקולנוען ברונו דומון, שכבר בסרטו הראשון (זוכה פרס מצלמת הזהב המוענק לסרטי ביכורים בפסטיבל קאן) מנסח את הקוד האסתטי שיהיה מזוהה איתו וישפיע על הקולנוע האמנותי בן זמננו – שוטים ארוכים ומרוחקים, לאקוניים ומנוכרים, שקורים בהם מעשים של אלימות ומיניות בלתי מרוסנים. הרקע בסרט הזה הוא עיר מבודדת בפלנדריה בה המתח האתני גורם להתפרצות של אלימות. הסגנון הפרובוקטיבי והקר של דומון מחוקה כיום ע"י יוצרים רבים (אצלנו למשל בהנותנת של הגר בן אשר) ויש בו פעמים רבות משהו מאוס ומניפולטיבי, אבל אצל דומון ניתן לראות אותו בשיאו, עם כל החומרה והעומק הפסיכולוגי והפילוסופי שמצדיקים שימוש בו.
22:00 – הוידיאו של בני (מיכאל האנקה, 1992, אוסטריה, 105 דקות)
ומיוצר של אלימות לקונית, למאסטר הגדול של הניכור ודה-הההומניזציה האלימים של הקולנוע בן ימינו. כיום האנקה התעדן והשתכלל בשפתו הקולנועית, אך עד לפני שלושה סרטים הוא היה ידוע בעיקר בשל חוסר הרחמים שהוא מגלה כלפי צופיו בתיאור של אלימות ורוע חסרי סיבה או סיכוי למפלט. אך מתקופתו זאת, שהנודע שבסרטיה הוא משחקי שעשוע, דווקא הסרט המוקדם הזה הוא לדעתי המוצלח ביותר. פורטרט של נער סוציופתי שאובססיבי לצפיה בוידיאו ולתיעוד במצלמת הוידיאו שלו, גם של המעשים המזעזעים שהוא עושה בבת כיתתו שבאה לביתו. הסיבה שהסרט הזה מתעלה על שאר היצירות של האנקה מהתקופה היא דווקא בשל הספציפיות והייחודיות של הדמות הבלתי אנושית שעומדת במרכזו, שהיא בו בזמן מפלצתית אך גם שגרתית לחלוטין ומייצגת ממוצעת לחלוטין של בני דורה, מה שהופך את העוצמה הרגשית של הסרט לחזקה הרבה יותר.
יום שלישי 25.06
סינמטק הרצליה
21:00 – ארוחת הערב שלי עם אנדרה (לואי מאל, 1981, ארה"ב, 107 דקות)
הסרט הזה כבר הוקרן בסינמטק תל אביב ממש לא מזמן, אבל כל הזדמנות היא טובה להתוודע לאחד הסרטים שאני אישית הכי אוהב בעולם. הסרט הייחודי הזה, שהפך בשנות השמונים להצלחת ארטהאוס משמעותית וזכה לשפע של מחוות ופארודיות, מורכב כולו משיחה אחת, שמתנהלת במהלך אותה ארוחת הערב, כש"שלי" מתייחס לשחקן הדגול וואלאס שון, שכיום זכור בעיקר בשל תפקידו כויזיני הגמד מהנסיכה הקסומה, ואנדרה הוא המחזאי אנדרה גרגורי, שכתב את המחזה שעיבד לסרט, ומשחק בתפקיד עצמו. השיחה שהם מנהלים היא על הדברים הרלוונטיים ביותר לחיינו – חיפוש עצמי, מציאת קריירה, מקומנו בעולם המודרני וההשפעה שלו על הטבע האנושי, המסכות שאנו עוטים על עצמנו בעולם והחוויות מעוררות החושים שמפכחות אותנו מהתנהלותנו הרגילה. גרגורי גורם לכל הנושאים הניו-אייג'ים ברוחם האלה להישמע מרעננים, ליריים ועוצמתיים כמו שהיו לראשונה לפני יותר משלושים שנה, והסרט כולו מוכיח כיצד מספיק בשיחה אחת בשביל ליצור סרט מופלא.
ארוחת הערב שלי עם אנדרה. שיחה אחת מספיקה לסרט גדול
יום רביעי 26.06
סינמטק תל אביב
18:30 – חשד (אלפרד היצ'קוק, 1941, ארה"ב, 99 דקות)
יש שמועה שבסוף השנה הולכת להיות רטרוספקטיבה מקיפה להיצ'קוק, ואם זה נכון הרי זאת סנונית ראשונה ומבורכת להקרנת סרט של היצ'קוק שאינו מה5-6 הקאנוניים ביותר שלו, שמלבדם קשה למצוא אחרים בסינמטק. זהו אחד מסרטיו החשובים שיצר בתחילת דרכו בארה"ב (בה התחיל לעבוד שנה קודם לכן עם רבקה שזכה באוסקר לסרט הטוב ביותר), וגם שיתוף הפעולה הראשון שלו עם קרי גרנט, שינהל שיתוף פעולה פורה מאוד עם היצ'קוק בהמשך. הוא מככב כפלייבוי צעיר וחלקלק שמתחתן עם אנגלייה ביישנית (ג'ואן פונטיין), שמתחילה לחשוד שהוא מתכנן להרוג אותה בכדי לזכות בכספה.
21:00 – OFF3 – סרטי ברוס קונר (ברוס קונר, 1958-1981, ארה"ב, 7 סרטים באורך כולל של 40 דקות)
סדרת OFF3 המצוינת, שמוקדשת לקולנוע נסיוני אמריקאי ואותה אוצר חן שיינברג, ממשיכה והפעם במפגש החמישי היוצר שעומד במרכז הוא האמן הרב-תחומי ברוס קונר. הוא התחיל כיוצר של אסמבלאז'ים המורכבים מפריטים שונים שמצא, ובסוף שנות החמישים החל ליצור גם סרטים במתכונת דומה, כשהוא עורך חלקים שונים מסרטים זולים, יומני חדשות, פרסומות וכל הבא ליד כדי ליצור אמירה על טבעו ורוחו של הקולנוע, במה שהפך היום להיות ז'אנר בפני עצמו בקולנוע הנסיוני הקרוי found footage. ההקרנה היא של עותקי 16 מ"מ וזו הזדמנות נדירה להיחשף אליהם בפורמט שבו התכוונו שהם יוקרנו.
22:00 – רהיטים זעירים (לנה דנהם, 2010, ארה"ב, 98 דקות)
לפני שלוש שנים הייתי בפסטיבל ירושלים בהקרנה של הסרט הזה, ולאחריו היתה שיחה קצרה עם היוצרת הצעירה והביישנית של קומדית האינדי הקטנה הזאת, שכבר זכתה להצלחה ביקורתית וכונתה כבר "התשובה הנשית לוודי אלן" אבל לא ממש ידעה מה צפון בעתידה, למרות שכבר אז נדמה לי שהיא סיפרה שהיא עובדת על סדרה עם HBO. שלוש שנים לאחר מכן, דנהם היא מיוצרות הטלוויזיה הבכירות של דורה בזכות Girls, וסרטה הראשון נותר האחרון בינתיים. כמו הסדרה שבזכותה היא ידועה, גם כאן מדובר במבט כנה, קומי וחסר פחד בעוקצניותו של חייה וסביבתה, כשהפעם הדגש הוא על חיי משפחתה הבורגנית בניו יורק וחוסר הכיוון של דנהם הצעירה שסיימה תואר בקולנוע ולא יודעת מה לעשות בו. כמו הסדרה שהיא יצרה, גם כאן יש תחושה שדנהם מפליאה בלתאר את הסביבה שהיא חיה בה ואת הדור שהיא חלק ממנו, אך לא באמת מסוגלת להוציא אמירה יותר עמוקה מהחומרים האלה. אך עדיין מדובר באחת היוצרות המעניינות שפעילות כיום באמריקה, וכנראה צפיית חובה עבור חובבי (שלא לדבר על חובבות) הסדרה.
יום חמישי 27.06
סינמטק תל אביב
19:00 – לול (אורי זוהר, 1970/1988, ישראל, 90 דקות)
הרטרוספקטיבה לאורי זוהר מסתיימת בערב חגיגי שבו מתקים הלילה הלבן של תל אביב, מה שאומר הקרנות אל תוך הלילה של הטרילוגיה שלו (על כך בהמשך) ושל סרטים נוספים שהיה שותף להם במשחק או הפקה, כשהכניסה לכולם היא חינם. בערב יוקרנו גם סרטי פולחן ישראליים נוספים, ובין שאר הסרטים שיוקרנו ועליהם לא אפרט ניתן למצוא את גבעת חלפון אינה עונה (ב-22:00), הכוכב הכחול (בחצות), הלהקה (הסרט האחרון שבו שיחק זוהר, גם כן בחצות) ואחרים. הערב נפתח עם הגירסה הקולנועית לארבעת תוכניות לול שהופקו במקור ב-1970 ונערכו לכדי 90 דקות מרוכזות ב-1988. לול היתה תכנית המערכונים הראשונה בטלוויזיה הישראלית, ומעין חלוץ לכל תוכניות המערכונים והסאטירה שבאו אחריה (למשל ניקוי ראש, שהחלה 4 שנים מאוחר יותר). התוכניות, שהופקו בצורה כמעט מחתרתית עם תקציב מאוד מצומצם ובהפקה עצמאית, שילבו בין המערכונים של זוהר והמוזיקה של אריק איינשטיין, כשמסביבם מה שכיום ידוע כ"חבורת לול" – קבוצה של אנשים יצירתיים באופן בלתי רגיל שהתקבצו סביב הכריזמה והיכולת למשוך קהל של זוהר ואיינשטיין, ביניהם ניתן למצוא את שלום חנוך (שבאחת התוכניות מצולמת לידת בתו הראשונה מאיה והשיר שנכתב לכבודה), בועז דוידזון (שביים את שבלול, שיוקרן בחצות), יהונתן גפן ויענקל'ה רוטבליט, שכתבו מילים לרבים מהשירים, צבי שיסל, שתיפקד על תקן אמרגן/שחקן/ליצן חצר, שמוליק קראוס וג'וזי כץ (שכזכור הכירו את איינשטיין מימי החלונות הגבוהים), ואחרים. חלק מהמערכונים כידוע הפכו לקלאסיקות (כמו המערכון על זוהר ששובר את הטלוויזיה כשבמקום כדורגל משודרת האופרה לה מרמור, שכיום אולי קצת נשכחה העובדה שמקורו בלול), וזו הזדמנות מצוינת להתוודע גם לפחות ידועים שבהם, ולהנות מהמוזיקה העל-זמנית של איינשטיין וחנוך.
20:00 – מציצים + חתונה בירושלים (אורי זוהר, 1972, ישראל, 90 דקות + רנן שור, 1985, ישראל, 10 דקות)
הסרט הראשון בטרילוגיה של אורי זוהר הוא סרטו הידוע והמצוטט ביותר, ואיכשהו גם מסרטיו המוערכים ביותר ביקורתית, לפחות כיום. בסרט הזה לראשונה זוהר הצליח לגשר בין הנטיות האמנותיות שלו לבין היכולת לפנות לקהל גדול, בין הוולגריות לבין הליריות, וגם לראשונה הצליח לנסח סגנון קולנועי אישי שאינו מחקה באופן מובהק סגנונות אחרים (עוד על כך כאן וכאן). זוהר החל פה את הטרילוגיה התל אביבית שלו, שמתבוננת בכנות ובביקורת וחשיפה עצמית אמיצות ובלתי מתייפיפות, על הנפש הגברית הצברית, שנעה בין מצ'ואיזם לאינפנטיליות, ולראשונה גם מלהק את עצמו לתפקיד הראשי (לטענתו מסיבות של נוחות ותקציב יותר מאמירה מכוונת). קשה להאמין שיש מישהו שעוד לא ראה את הסרט הזה, אך התבוננות מחודשת בו (ועוד יותר כחלק מצפיה רציפה בכל הטרילוגיה) תמיד מגלה את הצדדים הפחות נגלים לעין שמראים עוד יותר כמה אישית היצירה הזאת וכמה הסגנון שלו בא בה לכדי בשלות, גם אם כמו בכל סרטיו, יש בה מידה בלתי מבוטלת של חוסר שלמות. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר של רנן שור שמתעד את החתונה המסורתית בין בתו של אריק איינשטיין לבנו של אורי זוהר, שמהווה תיעוד נדיר של זוהר ואיינשטיין בתקופה שלאחר חזרתו בתשובה של הראשון ופרישתו מהופעות ותחילת הסתגרותו בבית של השני.
22:00 – עיניים גדולות (אורי זוהר, 1974, ישראל, 90 דקות)
אך עם כל הכבוד למציצים, עיניים גדולות הוא כנראה סרטו הטוב ביותר של זוהר. שיתוף הפעולה בתסריט עם הסופר הדגול יעקב שבתאי (ששלוש שנים לאחר מכן ישלים את זכרון דברים המופתי שלו, שבו יש לפחות דמות אחת שלוקה באותם "עיניים גדולות" ורעב בלתי פוסק ומייסר לחיים), עזר לזוהר לתמצת בצורה המזוקקת ביותר את הנושאים שמעניינים אותו, ואת דמות הגבר האינפנטילי וחסר השובע שלו (בגילומו), שמונע כמו דינמו בלתי פוסק לחטוף כל מה שהחיים, באפסיותם, מסוגלים להציע לו, ובדרך מחסל את כל מה שכבר יש לו. אריק איינשטיין משחק את החבר הכי טוב שלו, שבמקרה גם משחק בקבוצת הכדורסל שאותה הוא מאמן, סימה אליהו (אשתו של איינשטיין) משחקת את פילגשו, ואליה זוהר (אשתו בחיים של זוהר) את אשתו. לפני הסרט יוקרן סרטו הקצר של גיל ויינשטיין מאוניברסיטת תל אביב שחקן ספסל מ-2012, שבו אסי דיין משחק דמות שהיא ספק המשך של הדמות מהסרט, ספק התכתבות עם זוהר כיום.
24:30 – הצילו את המציל (אורי זוהר, 1977, ישראל, 90 דקות)
הסרט האחרון בטרילוגיה, וסרטו העלילתי האחרון של זוהר לפני שחזר בתשובה, הוא שוב ניסיון של זוהר לפנות לקהל בצורה עממית יותר לאחר כשלון כלכלי של סרטו הקודם. זוהר מגלם גם כאן דמות של גבר אינפנטילי ורודף נשים שמבלה את רוב זמנו בחוף הים (במקרה הזה מכיוון שהוא מציל), שמסתבך כשמתחילים לחשוד בבגידותיו. התוצאה היא קומדית טעויות על גבול הבורקס (ובהשתתפות שחקנים בולטים מהז'אנר כדוגמת יוסף שילוח וגבי עמרני), שהיא אולי לא סיום מפואר לקריירה העשירה של זוהר, אך בהחלט יצירה אופיינית של מי שתמיד עינו האחת חיפשה אחר אמת אמנותית, והשניה פזלה אל הקהל, מתוקף היותו (גם היום) בדרן מבטן ומלידה.
עיניים גדולות. זה סיפור על בני פורמן
יום שישי 28.06
לב תל אביב
11:00 – מעבר לגבעות (כריסטיאן מונג'יו, 2012, רומניה, 150 דקות)
מפגש שני של קולנוע מחוץ לזרם, המיזם המשותף של קולנוע לב והבלוג סריטה, שהמפגש הראשון שבו שלח אותי לכתוב את הטקסט על סרטו האחרון של טרנס מאליק. הפעם זהו סרטו החדש של כריסטיאן מונג'יו, זוכה דקל הזהב על 4 חודשים, 3 שבועות ויומיים, ואחד מהקולות החשובים של הגל החדש של הקולנוע הרומני, אחד מהזרמים המשמעותיים ביותר של הקולנוע בן זמננו. מי שראה את סרטו הידוע (או קולנוע רומני עכשווי) יודע למה לצפות – ריאליזם קר, איטי, חודר קרביים וחשוף רגשית, שלא נותן הנחות לצופה אך מזכה אותו בחוויה יוצאת דופן. הפעם זהו סיפורן של שתי נשים במנזר מבודד באזורים שכוחי האל של רומניה, כשהאחת חוזרת אל חברתה שהפכה לנוצרית אדוקה בשביל לקחת אותה משם, מה שמתברר כלא פשוט בכלל. הסרט לא יוקרן בהקרנות מסחריות ולכן זוהי הזדמנות נדירה לראות אותו (הוא יוקרן גם בסינמטק בהמשך כמה פעמים, למי שיפספס את ההקרנה הזאת).
סינמטק תל אביב
19:00 – מסיבת נישואין (אנג לי, 1993, טייוואן/ארה"ב, 104 דקות)
המחווה לפסטיבל ירושלים מציגה היום באופן חריג שני סרטים מוקדמים (במקום אחד בשאר המקרים) של במאי שהם היו הראשונים להציג את יצירתו בארץ, בדמות שני סרטיו הראשונים של הבמאי הטייואני שפועל כבר שנים רבות בארה"ב (וזוכה האוסקר האחרון על בימוי עבור חיי פיי), אנג לי. דווקא הסרט השני מוקרן ראשון, ובו צעיר הומוסקסואל טייואני שגר באמריקה מזמין את הוריו מטייואן למסיבת נישואין פיקטיבית, בה הוא נאלץ להעמיד פנים שהאישה איתה הוא מתחתן עבור גרין קארד היא אהובתו ולהסתיר את מאהבו. אחד מסרטיו האישיים ביותר של לי, שכידוע בעצמו היגר מטייואן לארה"ב והינו הומוסקסואל, דבר שבלט בעיקר בעשור הראשון של יצירתו ואיכשהו הועם עם השנים כשהפך לבמאי סרטי ראווה.
21:30 – לדחוף ידיים (אנג לי, 1992, טייוואן/ארה"ב, 106 דקות)
סרט הביכורים של אנג לי עוסק גם הוא בצעיר ממוצא טייואני שחי באמריקה וזוכה לביקור משפחתי ממולדתו, בדמות סיפורו של איש עסקים נשוי שמזמין את אביו להגר לאמריקה ולבוא לחיות יחד איתו ועם אשתו, מה שמערער את שיווי המשקל בבית ויוצר שפע של קונפליקטים הנובעים מהבדלי התרבויות. דוגמה נוספת לסגנון העדין והמשועשע של לי בתחילת דרכו, שכמו התמות ההומוסקסואליות, גם ממנו נדמה שלא נותר זכר ביצירתו העכשווית.
יום שבת 29.06
11:00 – אומברטו דה (ויטוריו דה-סיקה, 1952, איטליה, 89 דקות)
אחד מהשיאים המאוחרים של הקולנוע הניאו-ריאליסטי (אני חושב שזהו הסרט האהוב עלי ביותר מהזרם, אולי יחד עם גרמניה שנת אפס), של אחד מבכירי התנועה, ויטוריו דה-סיקה, שיצר כמה מהסרטים הבולטים ביותר שלה (גונבי האופניים, מצחצחי הנעליים, נס במילאנו). זהו אחד מהסרטים העדינים והמופנמים ביותר שנוצרו בתוכה, שבו דרך שימוש בסימני ההיכר של הזרם הניאוריאליסטי – שימוש בשחקנים לא מקצועיים, צילום בלוקיישן, עיסוק בחיי מעמד הפועלים – משרטט את דמותו של אומברטו, זקן בגימלאות שהחברה מקיאה אותו מתוכה, כשהוא נותר חסר כל ועל סף פינוי, כשידידו הטוב ביותר הוא כלבו הנאמן. יצירה קורעת לב שגם אם כיום היא לא נראית לנו דומה לריאליזם שאנו מכירים ויש בה מידה לא מועטה של סנטימנטליות, עדיין מצליחה לגעת בצורה שמעטות היצירות מהתקופה עושות, ומכילה כמה מהסצנות הזכורות בתולדות הקולנוע (למשל זאת בה עוזרת הבית שלו עושה את סידורי הבוקר שלה בזמן אמת).
14:00 – סולאריס (אנדריי טארקובסקי, 1972, ברה"מ, 165 דקות)
סרטו של טארקובסקי אמנם התקבל בחוסר שביעות רצון על-ידי מחבר היצירה המקורית סטניסלב לם, אך הוא ניצב (כמו סטאלקר של אותו במאי) כאחת מיצירות המד"ב המורכבות והפילוסופיות ביותר שנעשו אי פעם. טארקובסקי מציג בסגנונו המדיטטיבי, הפיוטי והמרהיב ויזואלית, את המשל הזה על אנושיות, שבו אסטרונאוט מגיע למקום בו אוקיינוס רוחש של אנרגיה מסוגל להגשים את מחשבותיו, ופוגש בחלליתו התגשמות של האישה המתה שאותה אהב. יצירה שאולי תתסכל מי שמצפה לסרט מד"ב סטנדרטי, אך מספק חוויה יוצאת דופן שמהווה את אחת ההוכחות הבודדות לכך שכשקולנוע אמנותי רציני ניגש לעסוק במד"ב התוצאות יכולות פורות עבור שני הצדדים.
16:30 – הקורבן העשירי (אליו פטרי, 1965, איטליה, 92 דקות)
נקווה שאיכשהו הסינמטק יאחרו קצת את תחילת ההקרנה בשביל שמי שרוצה להספיק מסולאריס יוכל להנות משתי יצירות מדע-בדיוני אמנותיות ברצף. סרטו של במאי המתח אליו פטרי עוסק בחברה עתידנית שבה מתקיים משחק ציד אדם בו הצייד הופך לניצוד ולהפך. נערת בונד אורסולה אנדרס מככבת כשחקנית בלתי מנוצחת שתרה אחרי הקורבן האחרון שיזכה אותה בניצחון במשחק, שמתגלה כמרצ'לו מסטרויאני, שמתאהב בה. התסריט נכתב על ידי שותפו הקבוע של פטרי, טונינו גווארה. זהו הסרט האחרון במסגרת המחווה בת שלושת הסרטים ליצירתו המוקדמת של אליו פטרי.
20:00 – הקו הכחול הדק (ארול מוריס, 1988, ארה"ב, 106 דקות)
אחת הדוגמאות החריגות ביותר להשפעתו של הקולנוע על המציאות היא סרטו של ארול מוריס, שבו דרך תחקיר מדוקדק ועקשני (מוריס היה חוקר פרטי בעברו, מה שמסביר הרבה), הצליח לגרום לזיכויו של אדם שנאשם בעבור רצח שלא עשה ובגינו ישב בכלא 9 שנים (אותו אדם אגב נפטר בשנה שעברה). מוריס לוקח את הסיפור של אותו אסיר שטוען לחפותו, ומשחזר את הסיפור סביב אותו רצח צעד אחרי צעד, כשהוא מציג את העובדות שמצא בתחקירו, את העדויות השונות, ואת ההתנהלות של הרשויות במשפט, כשהכל נטווה כסרט מתח מורט עצבים, והעובדה שהינו סרט דוקומנטרי כמעט ונשכחת. את המוזיקה הלחין פיליפ גלאס, והסרט זכה בשלל פרסים ונחשב היום לקלאסיקה של הקולנוע הדוקומנטרי בן ימינו.
21:00 – מעבר לגבעות (כריסטיאן מונג'יו, 2012, רומניה, 150 דקות)
ראו יום שישי.
אומברטו דה. קלאסיקה ניאוריאליסטית קורעת לב
ארכיסינמה 