To the Wonder של טרנס מאליק ומחשבות על רטוריקה ופרשנות קולנועיים

אתמול בבוקר בתי קולנוע לב בשיתוף עם הבלוג סריטה ערכו הקרנה ראשונה במסגרת "קולנוע מחוץ לזרם" שמוקדשת לסרטים מאתגרים שלב חששו להפיץ מסחרית. הסרט שנבחר לפתוח את הסדרה היה To the Wonder, סרטו החדש של טרנס מאליק, שהוקרן בפסטיבל ונציה האחרון פחות משנה וחצי אחרי שסרטו הקודם של מאליק עץ החיים קטף את דקל הזהב בפסטיבל קאן, זמן שיא למאליק שעובד לאט מאוד בדרך כלל. במהלך הצפיה עלו לי הרבה מחשבות על הקולנוע של מאליק (בעיקר שני סרטיו האחרונים) ועל הדרך בה אנו מגיבים ושופטים קולנוע בכלל, בעיקר נוכח ההתלהבות הביקורתית מסרטו הקודם של מאליק וקבלת הפנים הצוננת יחסית שסרטו החדש זכה לה. זו לא בדיוק ביקורת ובוודאי לא ניתוח מפורט ועמוק (שאני מניח שמגיע לסרט מסוג כזה) אלא התרשמות ומחשבות אישיות יותר. זו גם אגב הפעם הראשונה שאני מפרסם טקסט על סרט ספציפי בבלוג.

To the Wonder. במופלא ממך אל תדרוש

 

לו הייתי נדרש לפתוח בתיאור העלילה של הסרט הייתי צריך לתאר את בן אפלק ואולגה קורילנקו נפגשים בצרפת, מתאהבים, עוברים לגור בעיירתו של אפלק בארצות הברית, נפרדים, מוצאים בני זוג חדשים וחוזרים. אבל זה יהיה תיאור מתאים לסרט בדיוק (אם לא פחות) כמו "קרני השמש בשעת דמדומים מבליחות על שתי דמויות שהולכות על קרקעית ים ששקע לפני הגאות, ובהמשך מתרוצצות בשדה פתוח עם ידיים פרושות לצדדים ואהבה בעיניהם". מבחינת הדיאגזיס, כלומר העלילה, התיאור הראשון יהיה מדויק יותר, והוא זה שאנו רגילים לחפש כשאנחנו בודקים מידע על סרט. אבל מבחינת חווית הצפיה הממשית בסרט, התיאור השני הוא המדויק יותר, והוא גם יותר מעביר את רוח הסרט (ולדעתי גם עוזר יותר לבחור האם אנו רוצים ללכת לראות חוויה כזאת בקולנוע או שלא). והפער הזה הוא בדיוק הפער שאותי מתסכל בסרטיו של מאליק (לפחות ב15 השנים האחרונות) וגורם לי להישאר מבולבל למראה הביקורות המהללות שנכתבות עליהם. כמו שאת העלילה בסרטיו צריך להרכיב רטרוספקטיבית והיא לא משהו שנבנה אורגנית בזמן חווית הצפיה, כך גם המשמעויות והרגשות שעולים בסרט נמצאים ברובד הלא-ישיר שלו, כלומר, בצורה סמלית או כזאת שרק מרמזת על הדברים ודורשת מהצופה להטעין את עולם המשמעויות והאסוציאציות שלו בשביל לא רק לפענח, אלא גם להרגיש את היצירה. ואילו אני לרוב, מרגיש שלפחות מבחינה רגשית, הסרט צריך לעצב בכלים הרטוריים שלו – הדרך שבה הוא מצולם, ערוך, מולחן, כתוב, משוחק – את הרגשות האלה, גם אם בצורה מעודנת, אבל עדיין נוכחת. למשל, בעץ החיים כל החלק האמצעי של הסרט מוקדש לעלילת התבגרות שבה הדמות הראשית גדלה בצילו של אב שמרן וקשוח, שמובעת דרך המון מונטאז'ים עם דיאלוג רופף למדי וכמעט שום סצינה שנשארת בלוקיישן אחד עם התחלה אמצע וסוף. החוויה הרגשית שזה יוצר היא של ניתוק מוחלט מהדמויות והשטחה שלהם לסמלים (לא שזה רע בהכרח). מבחינתי ניתן לדבר על מה המשמעות של הבחירה הסגנונית הזאת ואיך היא משרתת את הסרט ואת החוויה של הצפיה בו, אבל מבקרים מסוימים פירשו את החלק האמצעי של הסרט כעוסק בנושאים של דת מול חילוניות, חופש מול חובה, הצד האבהי הקשוח מול הצד האמהי הרך, וכו', ואפילו הצליחו להתרגש ממנו. עבורי, הרטוריקה של הסרט העבירה סטטיות של עודף מונטאז'ים וריקנות רגשית שלא עשתה שום חשק לפענח אותה, ואילו עבור אחרים היא היתה עמוסה בסמלים שדורשים פיענוח ומלאת רגש.

החוויה בצפיה בסרטו החדש של מאליק היא דומה, אבל קצת אחרת. מאליק מעביר את היומרה האדירה של סרטו הקודם לעסוק בבריאת העולם, מקומו של האדם מול האל והטראומות שמעצבות את נפשו של אדם מילדותו, ליומרה פשוטה יותר – להעביר רגעים של רגשות שנחווים בעוצמה – התאהבות, בילבול, חיפוש דרך, חושניות, ניסיון למצוא גאולה, וכן, גם קצת הטפה דתית, אבל בעיקר רגשות ששייכים לעולם הפנימי של הדמויות והקשר בין האנשים הללו. מכיוון שכבר באתי מוכן מסרטו הקודם, לא ניסיתי למצוא עומק פסיכולוגי בדמויות (שהיו מעורפלות ושתקניות אפילו יותר מבעבר, אולי לטובה), לא הופתעתי ולא התעצבנתי מכך שהקריינות מלאה בקשקושים פסאודו-פואטיים, וגם לא היתה לי בעיה שהוירטואוזיות הטכנית של מאליק והצלם הנהדר שלו בשני הסרטים עמנואל לובצקי מאפילה על התוכן של הסרט. והסלחנות השתלמה, כי רוב הסרט הייתי די מרותק ליופי הבלתי פוסק של הדימויים ושל עבודת המצלמה המופלאה שלובצקי ומאליק יצרו – האור הרך של שעות הדמדומים שחלק ניכר מהסצנות מתרחשות בהן, הדרך שבה גם מקומות שגרתיים כמו סופרמרקט יכולים להצטלם בדרך שגורמת להם להרגיש בלתי מוכרים, התנועה הבלתי פוסקת של המצלמה שנותנת תחושה של חיים פועמים ומלאי תשוקה, והלוקיישנים היפהפיים הרבים שמנוצלים היטב. הסרט הזה הוא חוויה בלתי פוסקת של התבוננות, ואילו הוא היה קצר בחצי שעה היה אפשר לומר גם שניתן להסתפק רק בה בלי להשתעמם. יש שיקראו לזה לוק של פרסומת או של גלויה, אבל אני חושב שהאסתטיקה של מאליק יותר ייחודית מזה ונותנת גם לקלישאות של אסתטיות רעננות מסוג אחר. לכן, מה שנקרא בפי מבקרים מסוימים רשלנות מצידו של מאליק בסרט הזה, נתפס בעיני כמעין ניסיון לאינטואיטיביות, לפשטות ולמיידיות של חוויות. מאליק לא רוצה בהכרח לומר כאן משהו עמוק מאוד, אלא לבטא משהו מיידי יותר (וגם הנרטיב הדי רופף הוא במהותו די פשוט גם אם קצת קשה להתחקות אחריו). וכאן למעשה הרטוריקה של מאליק בוגדת בכוונות שלו, או במילים אחרות, העריכה בוגדת בצילום. העריכה (שנעשתה על ידי 5 עורכים שונים, כמו בסרטו הקודם, ואולי היא גם סימן לרישול המשוער של מאליק) הופכת את הכל, כמו בעץ החיים, לרצף של סיקוונסים שמאוחדים על ידי מוזיקה או קריינות, שמורכבים מסצנות קצרות, כמעט חסרות דיאלוגים ועם דגש על רגש ואווירה יותר מאשר פעולה או פרטים. והחוסר הזה בפרטים, בספציפיות, פוגע בייחודיות שמאליק מבטא כל כך טוב בצילום שלו. הוא רוצה שנחווה כל אחד מהרגעים הללו כהתעלות, כזיכוך של משהו, אבל לא רק העובדה שהם באים אחד אחרי השני ללא הפוגה היא שפוגמת באימפקט הרגשי שלהם, אלא גם הדרך שכל אחד מהם כשלעצמו בנוי – כרצף מונוטוני של סצנות מופשטות, שהפרטיקולרי שבהן נזנח לטובת הטיפוסי, או הסמלי. כמו שחקן דרמטי גרוע, מאליק מסמן תחושות במקום להביע אותן, הוא אומר לך כיצד אתה אמור להרגיש במקום להביע זאת בכלים הקולנועיים שעומדים לרשותו מלבד הצילום. וזהו למעשה השבר הבסיסי בסרט הזה, ששואף לייחודיות ולפשטות ונופל בים של רטוריקות קולנועיות פומפוזיות ומנייריסטיות. אבל עדיין קיימת השאלה מדוע המבקרים אהבו את עץ החיים יותר מאשר את הסרט הזה (ולמה אני אהבתי אותו יותר מאת עץ החיים). אולי זה כי כשעוסקים בנושאים גדולים וסמליים ישנה יותר סלחנות לקולנוע כזה, אולי זה בגלל שהמבנה העלילתי שם (לפחות בחלק האמצעי) היה מהודק יותר, אולי הסמלים היו ברורים יותר. כאן מאליק לא מנסה לסמל משמעויות, אלא תחושות, וזה כבר בעייתי יותר (למרות שעבורי לסמל משמעויות גרוע באותה מידה והעיסוק של מאליק בתחושות הפך את הסרט לנגיש הרבה יותר ומגלומני פחות).

עץ החיים. סמליות ללא אנושיות

 

וכאן אנחנו מגיעים לשאלה גדולה יותר שחורגת מהסרט הזה ומקודמו, ועוסקת בדרך שבה אנו חווים קולנוע וכותבים עליו. האם אנחנו שופטים סרט על פי האפקט הישיר של חוויית הצפיה, או לפי הפיענוח שלנו של הסמלים, המשמעויות הנסתרות, ההרמזים, והמסרים שניתן לדלות ממנו? לכאורה, זוהי דיכוטומיה מלאכותית, הרי אפשר גם וגם. אבל אני חווה את הפער ביני ובין הרבה מבקרים, ובוודאי בין צופים רבים מהשורה ובין מבקרים, כנובע מהנטיה (שניתן לכנות פורמליסטית, אבל אולי זה לא כל כך פשוט) לפענח סרט כמו כתב חידה או פאזל מצד המבקרים, לעומת החוויה המיידית, שנכנה לצורך העניין הגישה האינטואיטיבית, בהערכת סרט כלשהו. אצלי זה עובד ככה: רק אם החוויה הישירה של הסרט עוררה אותי בצורה כלשהי (אינטלקטואלית, רגשית, אסתטית, מוסרית) אז אני מסוגל לרדת לעומקן של המשמעויות שניתן לחלץ ממנו. קצת כמו שרק אם לחן של שיר תופס אותי, אני אתעניין להקשיב למילים. רק אם יש קונטקסט כלשהו שבו הסמלים של הסרט מתפקדים, ולא כשלעצמם במנותק מכל דבר אחר, אז אני מרגיש שהם נחוצים. ברור לי שאצל אחרים זה אחרת, אולי אפילו להפך. ככל שהסמלים עשירים יותר ומתמסרים יותר בקלות לפיענוח, ובמיוחד אם ניתן להחיל תיאוריה מסוימת שקושרת את כולם ביחד, אז מתחילה העוררות הרגשית/אינטלקטואלית/וכו'. האם אלו פשוט רגישויות שונות של סוגי צופים שונים? האם המוח של חלקנו מחווט להפיק הנאה מאיחוי של פריטים חסרי קשר אך טעונים תרבותית ואילו אצל אחרים אותם אזורים במוח מגורים רק כשהקשר בין הסמלים כבר בנוי ואז ניתן להתעמק בכל אחד מהם בנפרד? האם יש צופים שיותר מחפשים את הספציפי ואת החד פעמי (ויטו יותר לכיוון קולנוע ריאליסטי, אתנוגרפי, אולי גם היסטורי או פוליטי) וצופים שמחפשים יותר את ההפשטה והסימבוליות (ויטו יותר לקולנוע מודרניסטי, מופשט, מדיטטיבי)? שוב, דיכוטומיות גסות להחריד, ואני בטוח שכל חובב קולנוע אוהב סרטים מכל הסוגים שציינתי, אבל אני בטוח שלכל אחד יש נטיה קלה לצד כלשהו.

הבעיה היא, שהצד הפורמליסטי הוא לרוב הצד של המבקרים. הוא הצד שנשמע בדיון על קולנוע, הוא הצד שמנוסח, נחקר, מבוטא, ובסופו של דבר גם משפיע, על קוראים, צופים וסטודנטים לקולנוע כאחד. הצד האינטואיטיבי הוא באופן מסורתי הצד של הקהל התמים, הארעי, שקולנוע לא עומד בראש מעייניו והוא מחפש בסך הכל חוויה בעלת משמעות, גם אם הוא מספיק אינטיליגנטי בשביל לא לצרוך בידור קל וחסר מחשבה. והגיע הזמן שגם הצד האינטואיטיבי יתבע את עלבונו, וינסח את הערכים האסתטיים שהוא דוגל בהם. מהם הערכים האלה זה כבר דיון אחר, אבל אני מרגיש שההבדל המשמעותי ביותר שצריך להדגיש הוא בצורת הקליטה של הסרטים שדיברתי עליה מקודם. האימפקט שהרטוריקה של הסרט עושה על הצופה הוא האלמנט הקובע כאן, כי הוא מבדיל בין מה שהסרט מסמן או מדבר עליו לבין מה שהוא עושה באופן מיידי וללא פיענוח. אמנם ניתן שסרט יעטה על עצמו מסכה רטורית אחת בשביל להחביא מסרים שונים לגמרי במישור הסמוי שלו, אבל גם אז מדובר בדיאלוג שהצופה הערני מודע אליו בזמן אמת ואינו נאלץ לפרש יתר על המידה. שאלת הפרשנות כאן היא זאת שקובעת את תגובתו של הצופה – האם הוא מוכן לפרש בכל מקרה, או שהסרט צריך להיות בעל ערך מיידי גם לפני הפרשנות בשביל שהצופה ירצה לפרש אותו?

לכאורה, יש משהו מסוכן בגישה הזאת, שבה הסרט צריך לבוא קודם כל אליך, ואין זו בדיוק כוונתי. צופים רבים מבטלים בקלות על סמך הגישה הזאת סרטים שאין בהם אמינות רגשית, קוהרנטיות עלילתית, הזדהות עם דמויות, מהלך ברור שהסרט מנסה להעביר, ושאר קונבנציות קולנועיות שמסרסות כל ניסיון לחרוג מהן. הצופה האינטואיטיבי האידיאלי הוא אם כן, צופה שקודם כל מוכן לשפוט את הסרט בהתאם לסרט, ולהבין את כוונות היוצר ועל-פי איזה קנה מידה ראוי לשפוט אותו, כמו כל צופה או מבקר אינטיליגנטי. אך הצופה האינטואיטיבי, שמפעיל את עירנותו וכוח השיפוט שלו לא פחות מהמבקר הממוצע, נותן לרגישויות שלו את המשקל המשמעותי בתגובתו לסרט. האם הופעלה עלי מניפולציה עזה מדי? האם המסרים שעומדים בבסיס הסרט הם קלישאות? האם השימוש בכלי המבע הקולנועיים נועד להיות מניירה שנועדה למשוך תשומת לב רק לעצמה? ועוד שאר תגובות שהאפקט הישיר של הסרט על הצופה העירני מוציא ממנו. ברור, גם הצופה הפרשני מפעיל את אותן רגישויות, אך נדמה לי שהוא מניח לפירוש האינטלקטואלי לסלוח להם, כל עוד המערכת הסמלית או המבעית של הסרט מספיק פונקציונלית מבחינה פרשנית בשביל לתפור את הסרט לתזה ביקורתית שאומרת "הסרט עוסק בכך וכך" או "הסרט מביע את זה וזה". ברמה הכי בסיסית, ההבדל בין שני הצופים הוא שכשמופעל היבט כלשהו של מבע קולנועי משמעותי בסרט, הצופה הפרשני שואל "מה המשמעות של זה?" בעוד שהצופה האינטואיטיבי שואל "איך זה גורם לי להרגיש?". אין שום משמעות לתנועת מצלמה שמסמנת עולם ומלואו ומתקשרת למאות סימנים אחרים בסרט שניתן לפרש, אם היא מרגישה כמו מניירה ריקה מתוכן ושרלטנית. אין שום משמעות לשיר שמושמע בפסקול ויש לו את הרלוונטיות הגדולה ביותר לאותו רגע בסרט, אם הוא מערער את כל המשקל של הסצנה וגורם לה להיראות כמו וידיאוקליפ גס וצעקני. העובדה שהסרט דן בנושאים חשובים או משתמש באופן יצירתי במבע קולנועי היא לא ערך כשלעצמו, אלא כלי להעשיר חוויה אמנותית בעלת משמעות גם לפני הפרשנות.

שוב, אלה מחשבות ראשוניות. יכול להיות שהדיכוטומיות שאני עושה כאן הן מוטעות ויש צופים שמרגישים שייכים לשני המחנות או איפשהו באמצע. אבל אני אישית ביליתי שנים בלהרגיש אשמה על כך שלא שמתי לב מספיק לפרטים, סמלים, או כלי מבע קולנועיים בסרטים ויכול להיות שבשל כך פיספסתי את הערך שלהם, וגם כשהפנו את תשומת לבי אליהם, זה לא גרם לי להעריך אותם יותר. הגישה שכל אלמנט בסרט חייב להיות פונקציונלי – כלומר לשרת מערכת רחבה ממנו בסרט – היא הגישה הדומיננטית בביקורת ולימוד הקולנוע. אך הצופה האינטואיטיבי חש את הסרט קודם כל כסדרה של רגעים ייחודיים ובעלי משמעות כשלעצמם, ואם היופי שלהם לא עומד בפני עצמו, אין משמעות למערכת הגדולה יותר. מכאן אני חושב מגיע הפער בין הקאנון הקולנועי ובין צופים רבים שאולי לא בקיאים מספיק בקולנוע ומרגישים זרות כלפיו (ואני בקיא מאוד ועדיין מרגיש בחלק מהסרטים הקאנוניים זרות ואשמה). הדבר החשוב ביותר לצופה הקולנוע הוא עירנות, כלומר להיות נוכח בסרט ולהבין איזו חוויה הוא ניסה להעביר לך. כל צופה שעשה את זה יכול לנתח את הסרט כמו מיטב המבקרים (זה לא סותר את העובדה שבסרטים מסוימים צריך להיות בעל בקיאות קולנועית בשביל להבין איזו חוויה הסרט ניסה להעביר). הדיקטטוריות של גישת הפאזל הסמלי או הפורמליסטי היא זו שמטרידה אותי, ונדמה לי שהגיע הזמן להתייחס בכבוד גם לאלו שחווים סרטים בצורה אחרת, בלי לבטל אותם כצופים שלא אוהבים קולנוע או שלא נכחו בסרט באמת. כאמור, יתכן בהחלט שצופים רבים הם כאלה, והרבה יותר קל למצוא צופה ממוצע שלא יכנס לסרט של מאליק בחיים מאשר כזה שיהלל אותו. אבל מבין אלה שיטרחו לנסח עליו טקסט ארוך, קל יהיה יותר למצוא מישהו שיאהב את הסרט מאשר כזה שלא יאהב אותו. אולי הגיע הזמן שגם הצופים האינטואיטיביים יביעו את דעתם ברהיטות ובעומק, במקום להשאיר את הקרקע הביקורתית לאלו שמפיקים את העונג הרב ביותר מקישור בין חלקים שונים שכל אחד מהם כשבוחנים אותו לעצמו הוא חלש ובעייתי, ופוגם בחווית הצפיה שבשבילה התחלנו לראות קולנוע מלכתחילה. אולי הגיע הזמן לנתח את האימפקט הרגשי שהרטוריקה הקולנועית יוצרת, באותו פירוט, תיחכום ופתיחות למבעים לא שגרתיים, שכיום בוחנים באמצעותם רק את המשמעויות שניתן להוציא ממנה.

מודעות פרסומת

3 Responses to To the Wonder של טרנס מאליק ומחשבות על רטוריקה ופרשנות קולנועיים

  1. drornk says:

    קודם כל לא סבלתי את עץ החיים של מאליק, לא כי מדובר בפאזל ולא כי לא הבחנתי בהכל ובכל מה שרצה לומר באמצעות הסמלים שלו, אלא אולי כי הבנתי מה הוא רוצה להגיד וזה לא מצא חן בעיניי. ובאופן כללי אני יכול ליהנות מיצירה סימבולית, גם אם היא לא ברורה לי ולכן יש לי משיכה קלה לסוריאליזם ולנונסנס שבהם המשמעות היא לא העיקר אלא החוויה, שמבחינתי היא כמעט טרנסדנטלית וזו חוויה שדי נדיר עבורי למצוא באמנות בכלל ובקולנוע בפרט.

    אני גם חושב שיש להבדיל בין סוגי פאזלים, אצל מאליק הדגש היה סימבוליזם ואם הסמלים שחוקים, גם אם מרהיבים, זה לא יעבוד. אצל דיוויד לינץ' הדגש הוא באמת הפאזל והרכבתו ואם אתה מצליח יש הנאה אינטלקטואלית בעצם הרכבת הפאזל ופחות מעניינים לטעמי המסרים ותנועות המצלמה.

    כמו כן, נגעת בזה מעט, אבל אתה לא חושב שהן ההסתכלות האינטואיטיבית והן הפורמליסטית חוטאים בחטא דומה והוא לא לראות או להבין את מכלול היצירה, הפורמליסטים מפספסים הרבה מהצד התסריט והאינטואיטיביים באמת הרבה מהצד של הבימוי והעריכה? ואולי זו לא בעיה ביקורתית אלא בעיה שבגינה יהיו הרבה פחות סרטים לשבח

    • אני חושב שחוויה טרנסנדנטלית זה מה שבסופו של דבר כולנו מחפשים בקולנוע, וזו באמת שאלה האם אפשר להתווכח על הדרכים להגיע לשם או שכל אחד מחווט אחרת – אחד יהנה כמוך מנונסנס וסוריאליזם, אחר יהנה כמוני מריאליזם ואותנטיות רגשית ואחר יהנה מפיצוח כתב חידה דרך תנועות מצלמה וסימנים קולנועיים.
      השאלה לגבי לראות את מכלול היצירה היא מורכבת, כי אני מניח שאף אחד לא יכול לתפוס את מכלול היצירה בצפיה ראשונה או שניה, ואם נגביל את עצמנו רק לסרטים שהתעמקנו בהם לחלוטין, נישאר אילמים לגבי הרבה סרטים.
      ואגב, אני דווקא חווה את הסרטים של לינץ' לגמרי כחוויות אינטואיטיביות של רכבת הרים רגשית וקולנועית. הרבה פחות מעניין אותי למה בכביש אבוד או במלהולנד דרייב הדמויות מתחלפות מאשר החוויה המעוררת חושים של לצפות בהם.

      • drornk says:

        אני באמת לא חושב שחוויה טרנסנדנטלית זה מה שכולם מחפשים, כלומר אני לא בטוח שפתרון תשבצי היגיון מביא לחוויה טרנסנדנטלית, ואני גם לא בטוח שזה מה שמחפשים אוהבי הבידור והאקשן.

        אני חושב שכאן הבעיה. יצירה ממש טובה אמורה להיות עשירה בכול, אבל יצירות שהן עשירות בכול נדירות, ורוב אלו שמנסות לעשות את זה נכשלות. ולכן רובנו מעדיפים לקבוע לעצמנו סדר עדיפויות ועל מה אנחנו מוכנים להתפשר בסרט כדי שהוא ייחשב טוב בעינינו.

        במקרה של דיוויד לינץ' החוויה האינטואיטיבית היא שגורמת לך לרצות לפתור את הפאזל. אם לא מעניינות אותך למה הדמויות מתחלפות אתה פשוט רואה סרט אחר

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: