סרטי השבוע 02.06-08.06

מספר שיא של 22 סרטים נסקרים השבוע ברשימה, וזה עוד בלי להתעמק בתוכניה העשירה של פסטיבל קולנוע דרום, שמתוכה בחרתי רק את ההקרנות של סרטיו של אורח הפסטיבל אלברט מייזלס (להמלצות על שאר סרטי הפסטיבל נסו כאן). השבוע תוכלו לטעום מסרטיו של הבמאי היוגוסלבי האנרכיסט דושאן מקבייב, שניים של הבמאי ההוליוודי הקלאסי ויליאם ויילר, המשך למחווה לפסטיבל ירושלים ולמסגרת הקולנוע הקלאסי של הסינמטק, וחשוב מכל – פתיחת הרטרוספקטיבה המקיפה לאורי זוהר. צפיה מהנה.

יום ראשון 02.06

סינמטק שדרות

14:00 – סוכן נוסע + פסיכיאטריה ברוסיה (אלברט ודייויד מייזלס ושרלוט זוורין, 1968, ארה"ב, 91 דקות + אלברט מייזלס, 1955, ארה"ב, 14 דקות) 

השבוע מתקיים פסטיבל קולנוע דרום בשדרות, וכמו כל שנה זו הזדמנות להיחשף לקולנוע לא שגרתי במיקום לא שגרתי, ועוד בחינם (כל ההקרנות הן ללא תשלום). יהיו שם הרבה סרטים ישראליים עצמאיים שיגיעו עם הזמן למרכז, אבל האטרקציות העיקריות הם הסרטים העכשוויים מרחבי העולם והאורחים שיגיעו מחו"ל. הפסטיבל ידוע בכך שהוא מצליח להשיג את יוצרי הקולנוע הבלתי מתפשרים והחריגים ביותר שפועלים כיום – בשנים קודמות היו אלה קרלוס רייגדאס, ברונו דומון וברילאנטה מנדוזה, והשנה זהו קולנוען פרובוקטיבי פחות אך חשוב יותר – אבי הסינמה וריטה האמריקני אלברט מייזלס. יחד עם אחיו דייויד ויוצרים נוספים כמו רוברט דרו והצלם ריצ'רד ליקוק הם יצרו מהפכה בקולנוע הדוקומנטרי של שנות השישים, כשהם יוצרים קולנוע ישיר, שמצולם במצלמה נישאת ומוקלט במקום (לא עניין של מה בכך, הטכנולוגיה שאיפשרה זאת הופיעה רק אז). מייזלס יתארח בפסטיבל וידבר על סרטיו יחד עם ההקרנות. וזוהי הזדמנות לראות את אחד מסרטיו היפים ביותר – Salesman, קלאסיקה של הקולנוע הדוקומנטרי שעוקבת אחרי מוכרים מדלת לדלת באמריקה וחושפת את חייהם ומקצועם בצורה לא שיפוטית ומרתקת. לפני הסרט יוקרן גם סרטו הראשון של מייזלס, שביקר בברית המועצות באמצע שנות החמישים ותיעד את מערכת בריאות הנפש שם. אם יש אירוע בודד שבשבילו כדאי להגיע לדרום הרחוק השבוע, נראה לי שזהו האחד.

יום שני 03.06

סינמטק תל אביב

22:00 – לא יכולה בלי זה (ספייק לי, 1986, ארה"ב, 85 דקות)

מדהים איך המחווה לפסטיבל ירושלים שמוקדשת לסרטים ראשונים של במאים שהוקרנו בארץ לראשונה שם, נהפכה למעין פסטיבל "במאים שביזבזו את הפוטנציאל שלהם". על טרנטינו, רודריגז וסולונדז כתבתי בשבועות הקודמים, והמקרה של ספייק לי הוא אולי הבולט ביותר בכמה שהוא הפך ללא רלוונטי כיום (מלבד סרטי התעודה המצוינים שהוא עדיין יוצר). כל מה שלי איבד מאז נוכח בסרט הזה, והבולט מכולם הוא חוש ההומור. לי היה כותב ושחקן קומי מוכשר בתחילת הקריירה שלו, ואת הסרט העצמאי והחתרני הזה, שעוסק בבחורה משוחררת מינית שלא יכולה להחליט איזה מאהב להשאיר, הוא מתבל באבחנות יפות ומשעשעות על מגדר, יחסים, והתרבות האמריקאית השחורה של שלהי שנות השמונים, והוא גם מופיע בתפקיד קומי כאחד מהמאהבים. הסרט מצולם בלוקיישנים ב16 מ"מ שחור-לבן וגרעיני, כיאה למיטב הסרטים העצמאיים של התקופה, ומלווה בפסקול ג'אז מצוין באמת של אביו של ספייק לי, ביל לי. בצפיה היום נדמה שרוח הנעורים של התקופה הזאת לא אבדה רק ללי, אלא לקולנוע בן זמננו בכלל.

סינמטק שדרות

16:30 – מסע לירושלים (אלברט ודייויד מייזלס, 1968, ארה"ב, 86 דקות)

מי שלא הספיק להגיע ביום ראשון ורוצה לשמוע את מייזלס יכול לתפוס אותו גם היום, מחר ומחרתיים כיוון שהוא ידבר בכל אחת מההקרנות. הסרט הזה צולם בישראל ומתעד את ביקורו של המנצח לאונרד ברנשטיין לביצוע סימפוניית התחייה של מאהלר בהר הצופים. מייזלס משלב בין תיעוד החזרות ובין התחושות העזות של ברנשטיין שעולות בזמן ביקורו בארץ הקודש, יחד עם המוזיקה המפעימה של מאהלר ברקע.

19:00 –  תנו לי מחסה (אלברט ודייויד מייזלס ושרלוט זוורין, 1970, 91 דקות)

סרטם השני הידוע ביותר של האחים מייזלס אחרי Salesman הוא Gimme Shelter, על מסע ההופעות הידוע לשמצה של הרולינג סטונז שהסתיים באסון באלטמונט, לאחר שחברי כנופיית האופנוענים מלאכי הגיהנום נשכרו לאבטח את המופע ובמקום זאת התעמתו בצורה אלימה עם הקהל והרגו אדם לעיני המצלמה של מייזלס. בעיני זהו סרט פחות מוצלח מ-Salesman, אבל גם הוא מציג את השיטה הישירה והבלתי אמצעית שהאחים מייזלס פיתחו לתיעוד התרחשויות, עם דגש על להיות במקום הנכון בזמן הנכון.

יום שלישי 04.06

סינמטק תל אביב

11:00 – חופשה ברומא (ויליאם ויילר, 1953, ארה"ב, 118 דקות)

ראו יום שבת.

17:00 רחוב הסטר (ג'ואן מיקלין סילבר, 1975, ארה"ב, 100 דקות)

ראו שבת שעברה.

22:00 – סרט מתוק (דושאן מקבייב, 1974, קנדה, 99 דקות)

הבמאי היוגוסלבי האנרכיסטי דושאן מקבייב מעט נשכח בימינו, אך בשנות השישים והשבעים הוא היה אחד מהחשובים שיצאו ממולדתו (שממנה הוא גלה), ובוודאי אחד האבות הרוחניים של אמיר קוסטוריצה שתפס את מקומו כמפורסם מבין במאי מדינתו. הסינמטק יקרין החודש כמה מסרטיו, וזהו אחד מסרטיו הנודעים (יש היאמרו לשמצה) ביותר, והשני שהוא עשה מחוץ למולדתו, שבזמן שלטונו של טיטו לא היתה פתוחה במיוחד לרוח האנטי-ממסדית שלו. מבין כל סרטיו, זהו המופרע, מלא הדמיון ומשולח הרסן ביותר שלו, סדרה של מעין מערכונים או אפיזודות שבמסגרתם מתערערים טאבואים חברתיים ביחס למין, אלימות, קניבליזם, פוליטיקה, טעם טוב ועוד. מעין שילוב בין מונטי פייתון, קרל מרקס ותיאטרון האבסורד.

סינמטק שדרות

13:30 – גריי גארדנס + מונפרנס – לבלואה (אלברט ודייויד מייזלס, הלן הופדה ומאפי מאייר, 1976, ארה"ב, 94 דקות + ז'אן-לוק גודאר, 1965, צרפת, 20 דקות)

אחד מסרטי הפולחן הבולטים של הקולנוע התיעודי, גריי גארדנס נהפך לתופעה, לדימוי של הניתוק של העשירים מהמציאות ואפילו לסרט טלוויזיה של HBO בכיכובן של ג'סיקה לאנג ודרו ברימור. האחים מייזלס תיעדו בסרט את האם והבת בבית משפחת בובייה-ביל (קרובות משפחה של ג'קלין אונסיס-קנדי), שהוא אחוזה בת 28 חדרים שהשתיים חיות בה לבדן ובהזנחה בלתי נתפסת לאחר שהן ירדו מנכסיהן. לפני הסרט יוקרן הסגמנט של ז'אן-לוק גודאר מתוך הסרט הקיבוצי פאריז בעיני שישה שאותו צילם מייזלס, שגודאר כינה הצלם הטוב ביותר בארה"ב.

גריי גארדנס. סרט קאלט תיעודי

יום רביעי 05.06

סינמטק תל אביב

16:30 – המזל הפוזל (אנדז'יי מונק, 1959, פולין, 120 דקות)

לאחר שלפני כמה שבועות הסינמטק הקרין סרט של יז'י קבלרוביץ', כעת הוא נותן לנו הזדמנות להתוודע לעבודתו של במאי פולני פחות ידוע וחשוב לא פחות מהידועים של ארצו, רק חבל שהסינמטק שיבץ את הסרט בשעה שיכולים להגיע אליה רק ילידי פולין. אנדז'יי מונק כנראה היה זוכה ליותר תודעה כיום לו הוא לא היה נהרג לאחר סרטו הרביעי בשנת 1961, בגיל 40. זהו סרטו השלישי והאחרון שהוא השלים בימי חייו, ועוסק כמו רבים מסרטיו בהיסטוריה של פולין ובמצבו של הפרט בתוך מערכת דכאנית. זהו סיפורו של אדם ממוצע, מנעוריו בזמן שבין שתי מלחמות העולם ועד לבגרותו בזמן הפיכתהשל פולין  לקומוניסטית בסוף שנות הארבעים. הוא מנסה למצוא חיים נורמלים ולהתאים למערכת, אך כושל כל פעם בעולם שמשתנה ללא הרף סביבו. מונק נחשב לאחד מהחריפים שבבמאי הגל החדש הפולני של שנות החמישים, שרובם ככולם עסקו בצורה נוקבת אך אלגורית במצבה של פולין תחת הקומוניזם, והמבט הסאטירי שהושחז בסרט הזה הופך אותו לאחד מהחשובים של אותה תקופה.

19:00 – מי אתה אורי זוהר (הרצאה + תרגיל בסמלים פשוטים, אורי זוהר, 1961, ישראל, 13 דקות)

אחד מהאירועים הקולנועיים החשובים ביותר של השנה הוא הרטרוספקטיבה בסינמטקים לכל סרטיו של אורי זוהר (מלבד התרוממות, שנגנז בגלל התנגדות חברי הגשש החיוור), ולאחר שהוצגה בהצלחה בסינמטק הצרפתי בשנה שעברה היא נוחתת אצלנו, ונותנת לנו הזדמנות להתוודע מחדש למכלול יצירתו של אחד מאבות המזון של הקולנוע הישראלי. הרטרוספקטיבה תיפתח עם האירוע הזה, שבו האוצר שלה, ד"ר אריאל שווייצר, ידבר על הקריירה של זוהר בתוספת קטעים מסרטיו, ובסופה יוקרן גם סרטו הקצר הראשון והנדיר מאוד, תרגיל בסמלים פשוטים, על מפעיל מריונטות שמנהל דיאלוג עם המריונטה שלו.

21:00 – התרנגול (אורי זוהר, 1971, ישראל, 100 דקות)

ולאחר ההקדמה, אפשר גם להתחיל לטעום מהמנות העיקריות. את סרטיו של זוהר אפשר לחלק, בצורה גסה, לאלה האמנותיים יותר ולעממיים יותר, למרות שהגבול לא תמיד ברור. כאן מדובר בסוג השני, וזווהי קומדיית מין בכיכובו של חיים טופול שמשחק סמל שעומד בפני גירושין ובינתיים מתהולל ונותן את ההצדקה לשמו של הסרט. המוטיב של הגבר ההולל אך האומלל, זה שיש לו "עיניים גדולות" כשם הסרט שזוהר יעשה לאחר מכן, הוא אחד המוטיבים המרכזיים ביצירה של זוהר, וכאן ניתן לראות את הצד המשועשע יותר של הטיפול בו, גם אם צריך לזכור שמתחת לפני השטח ההומוריסטיים נמצא כאב גדול. את התסריט כתב חיים חפר, בשיתוף פעולה יוצא דופן עם התסריטאי הבריטי החשוב דיק קלמנט (שיחד עם איאן לה-פרניי כתב סרטים כמו הקומיטמנטס, הג'וב הבריטי ומעבר ליקום, וסדרות קומיות קלאסיות כמו Porridge ו The Likely Lads).

22:00 – המרכזנית (דושאן מקבייב, 1967, יוגוסלביה, 79 דקות)

הסרט העלילתי השני והאחרון שמקבייב יצר במולדתו יוגוסלביה הוא דרמה אנרכיסטית וחופשית בסגנונה, על מרכזנית שמסתבכת כשהיא עוברת בין מאהב אחד לאחר, בסגנון שנע בין רבדים שונים של זמן ומציאות ומתובל בדמיון הגרוטסקי, המיני והמשוחרר שאופייני למקבייב ולקולנוע היוגוסלבי של התקופה בכללותו. באנגלית הסרט ידוע כ-Love Affair, or The Case of the Missing Switchboard Operator.

סינמטק ירושלים

21:15 – טובעים במספרים (פיטר גרינאוויי, 1988, בריטניה, 118 דקות)

בסרט הזה של גרינאוויי יש את כל סימני ההיכר שלו – החיבה שלו לרשימות והתמקדות בתחומי ידע מדעיים, הומור מקאברי ואכזרי, מיניות סוטה ומעוותת, וחוש ויזואלי יוצא דופן לעיצוב הפריימים שלו. במרכז הסרט עומדות שלוש אחיות שלשלושתן קוראים סיסי קולפיטס, שרוצחות את בעליהן גם באותה צורה – בטביעה. זוהי התקופה הנגישה ביותר בקריירה של הבמאי הנסיוני והקשה לעיכול לפעמים הזה, והשילוב של שנינות והומור אבסורדי בתסריט ביחד עם שלל פרטים עלילתיים וויזואליים הפכו את הסרט הזה לאחד מהאהובים שלו, גם אם ישנם משמעותיים יותר בקריירה הענפה שלו.

סינמטק שדרות

15:00 – סדנת הרכבות של אלברט מייזלס

האירוע האחרון במחווה שעורך הפסטיבל לאלברט מייזלס הוא סדנה שבה בהשראת פרויקט הרכבות של מייזלס, סטודנטים ממכללת ספיר יצרו סרטים קצרים שמתארים מפגשים של אנשים ממדינות שונות ברכבות. את הסדנה ערכו מייזלס ודנאי אילון במהלך השנה, וכעת יוקרנו התוצרים הסופיים בתוספת דיון בהשתתפות מייזלס שיגיב עליהם.

יום חמישי 06.06

סינמטק תל אביב

21:30 – שלושה ימים וילד (אורי זוהר, 1967, ישראל, 90 דקות)

מסרטיו הידועים והמוערכים ביותר של אורי זוהר ואחד הסרטים הישראלים היפים ביותר שנוצרו מאז ומעולם. אורי זוהר מגלה כאן בהשפעת הגל החדש הצרפתי את הצד הלירי שלו, ולא רק הוא אלא הקולנוע הישראלי בכללותו שבאותן השפעות יתחיל להנפיק עוד יצירות אישיות ומורכבות רגשית כמו זאת במה שלימים יכונה "הרגישות החדשה" של שנות השישים והשבעים. זה גם היה הסרט הישראלי הראשון שזכה בפרס בפסטיבל קאן, עבור המשחק של עודד קוטלר, שמגלם סטודנט ירושלמי למתמטיקה שמתבקש לשמור על בנה של אהובתו לשעבר ומבלה איתו שלושה ימים ששולחים אותו להתבוננות פנימית על חייו. הסרט מבוסס על סיפור מאת א.ב. יהושע ומשקף יותר את הספרות הישראלית של אותה תקופה מאשר את הקולנוע הישראלי שהיה אז דל כמעט לגמרי ביצירות מהסוג הזה. את המוזיקה הטרופית ברוחה שמאזנת את המלנכוליות של שאר הסרט הפליא להלחין דובי זלצר ועל עבודת המצלמה הנפלאה הופקד שותפו הקבוע של זוהר, דוד גורפינקל. סרט חובה, מהסוג שמעורר געגוע לימים יפים יותר.

שלושה ימים וילד. ראשית הקולנוע הלירי בישראל

יום שישי 07.06

סינמטק תל אביב

14:30 – עמוד האש (לארי פריש, 1959, ישראל, 75 דקות)

הרטרוספקטיבה לאורי זוהר כוללת למרבה השמחה לא רק את סרטיו הארוכים והקצרים, אלא גם סרטים שבהם רק שיחק, וזה נותן הזדמנות להתוודע לכמה יצירות מעניינות שלרוב לא יוצא להיתקל בהן. העניין בסרט הזה, שהופק 20 שנה לפני הסדרה ההיסטורית באותו שם, הוא בהיותו שריד לתקופת הקולנוע הציוני של הקולנוע הישראלי בשנות החמישים והשישים. העלילה הטיפוסית מתארת כוח צבאי שנלחם מעטים נגד רבים מול האויב הערבי בהגנה חסרת סיכוי על ישוב במלחמת העצמאות. שחקן הטלוויזיה האמריקאי לורנס מונטיין מגלם את החייל הבודד שנלחם יחד עם החובשת שלצדו (נחמה הנדל) במאבק נגד המצרים, ואורי זוהר משחק תפקיד משנה כאחד החיילים בכוח. ההקרנה תהיה של עותק משוחזר דיגיטלית.

19:30 – קוראים לי שמיל (ג'ורג' עובדיה, 1973, ישראל, 90 דקות)

אבל האטרקציה העיקרית מבין הסרטים שזוהר רק משחק בהם שמוקרנים ברטרוספקטיבה היא קומדיית הקאלט הנפלאה הזאת של ג'ורג' עובדיה, ששונה מהותית ממלודרמות הבורקס שהוא התמחה בהן. למעשה, זוהי גירסה ישראלית רופפת למדי למערבון הספגטי קוראים לי טריניטי (וסדרת הסרטים של טריניטי ובמבינו שנוצרה בעקבותיו) בכיכובם של באד ספנסר וטרנס היל. את מקומם תופסים אורי זוהר ופול סמית' המנוח (שתפקידו הנודע ביותר הוא בלוטו בפופאי של רוברט אלטמן), והעלילה המערבונית על שני נוודים שמגינים על עיירת ספר, מועתקת לישראל של שנות השבעים (וסצנת אכילת השעועית הקלאסית מועתקת ממסבאה לחדר אוכל בקיבוץ). אחד מסרטי הקאלט המהנים ביותר שנוצרו בקולנוע הישראלי, שנשען כמעט לחלוטין על הקסם האישי של שני כוכביו והדינמיקה ביניהם.

19:30 – מונטנגרו (דושאן מקבייב, 1981, שבדיה, 96 דקות)

עוד החלטת שיבוץ אומללה של הסינמטק מאלצת לבחור בין סרט קאלט אחד לאחר. מונטנגרו הוא מסרטיו המהנים ביותר של מקבייב, שנדד בין מדינות באותה תקופה וכמו טרקובסקי חמש שנים מאוחר יותר מצא מפלט זמני בשבדיה הליברלית, והפיק בה קומדיה דוברת אנגלית פרועה ומצחיקה מאוד, שיחסית גם שומרת על אחדות עלילתית שהופכת אותה לנגישה יותר גם לקהל פחות נועז בטעמו. סוזן אנספאך (רסיסי חיים) מגלמת עקרת בית משועממת שנשואה לארלנד יוזפסון (שחקנו הקבוע והמעולה של אינגמר ברגמן) וחולמת על חיים מסעירים יותר. קבוצה של גולים מיוגולסביה מגיעים וסוחפים אותה לכמה ימים של פורקן חושים והשתחררות מכבלי המוסכמות החברתיות. אחד מהמתקפות המדויקות והשנונות ביותר של מקבייב על העולם הבורגני, הסרט גם מכיל את אחת מהסצנות הזכורות ביותר מהקריירה שלו.

22:00 – צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974, ארה"ב, 130 דקות)

אחד מהסרטים שבשבילם הוקמה מסגרת הקולנוע הקלאסי בסינמטק, ובעותק דיגיטלי חדש. הניאו-נואר של רומן פולנסקי הפך כבר לסרט חובה עבור כל חובב קולנוע ואין טעם להכביר עליו הרבה מילים. אציין בקצרה שג'ק ניקולסון מככב כחוקר פרטי שבניגוד למוסכמות הז'אנר יודע פחות מכל השאר, ובכל פעם שהוא חושב שהוא ירד עוד לחקר האמת, הוא מגלה כמה מעט הוא יודע. את התסריט שנחשב לאחד מהמוצלחים והנלמדים ביותר בתולדות הקולנוע כתב רוברט טאון (שזכה עליו באוסקר), ועוד מופיעים בו פיי דנאוויי והבמאי ג'ון יוסטון בתפקידים בלתי נשכחים. הקולנוע האמריקאי הקודר, הפסימי והפראנואידי של שנות השבעים במיטבו.

מונטנגרו. סרטו הנגיש ביותר של מקבייב

יום שבת 08.06

סינמטק תל אביב

11:00 – שנות חיינו היפות ביותר (ויליאם ויילר, 1946, ארה"ב, 170 דקות)

לאחר ארבע שנים של סרטי תעמולה מלחמתיים, מלחמת העולם השניה נגמרה והקולנוע האמריקאי החל להתבונן בחייהם של הלוחמים לא כגיבורים, אלא כאנשים בשר ודם, לאחר שהם חזרו הביתה מהמלחמה, פצועים בגופם ובנפשם. הסרט ההוליוודי הראשון שעשה זאת היה המלודרמה הזאת של ויליאם ויילר, שעוסקת בחייהם של 3 משוחררים שחוזרים הביתה אל משפחותיהם ומרכיבים מחדש את חייהם. את התפקיד הזכור ביותר, של משוחרר שאיבד את שתי ידיו במלחמה, מגלם שחקן קטוע ידיים אמיתי, הרולד ראסל, שזכה עליו באוסקר, יחד עם עוד 6 אוסקרים שהסרט קטף, בין היתר לשחקן הראשי, לבמאי, לעורך, למוזיקה, לתסריט ולסרט הטוב ביותר.

11:30 – אלפרדו אלפרדו (פייטרו ג'רמי, 1972, איטליה, 98 דקות)

בתזמון מצוין לצד הרטרוספקטיבה לאורי זוהר מוקרנת קומדית המין האיטלקית הזאת, מהסוג שזוהר ניסה לחקות בכמה מהקומדיות שלו. דסטין הופמן מגלם מעין גירסה איטלקית של התפקיד שלו בהבוגר כצעיר ביישן שמתאהב בבחורה לא יציבה בנפשה ונאלץ להתחתן איתה, עד שהוא מתאהב באחרת. את הסרט ביים אחד מבמאי הז'אנר הבולטים של התקופה, פייטרו ג'רמי (גירושין נוסח איטליה).

14:15 – חופשה ברומא (ויליאם ויילר, 1953, ארה"ב, 118 דקות)

פעם שלישית ויליאם ויילר בשבועיים האחרונים, במה שכבר אפשר לכנות מעין מיני-רטרוספקטיבה לבמאי ההוליוודי החשוב, שכמו רבים מבני תקופתו, נע בין ז'אנרים בקלילות ובמיומנות אופיינית. אך הסרט הזה נודע בעיקר בשל השחקנית הראשית שלו, שחקנית צעירה שטרם זכתה לתפקיד קולנועי גדול בשם אודרי הפבורן, שלאחר ההצלחה העצומה של הסרט נהפכה לכוכבת ואף זכתה עליו באוסקר. היא כהרגלה מגלמת אישה צעירה מלאת צ'ארם שמפצה על חוסר האחריות והקלילות שלה. היא לא רק מתנהגת כמו נסיכה, אלא היא באמת כזאת בסרט הזה, שבו היא בורחת מכלוב הזכוכית שלה לחופשה ברומא, שם היא מתאהבת בגרגורי פק שמגלם עיתונאי שמנסה לנצל אותה לצרכיו אבל מתאהב בה בעצמו. אחת מהקומדיות הרומנטיות הקלאסיות של הוליווד, והדוגמה הבולטת ביותר לחן שבלתי ניתן לעמוד בפניו של הפבורן.

17:00 – חור בלבנה + הבמאי, הסרט והנח"ל (אורי זוהר, 1964, ישראל, 72 דקות + זאב חבצלת, 1960, ישראל, 15 דקות)

חור בלבנה הוא לא רק סרטו הראשון של אורי זוהר, אלא גם במידה רבה לידתו של הקולנוע האמנותי בישראל. זוהי התפרעות קולנועית אנרכיסטית, שלועגת לערכי הציונות ומשתעשעת באמצעי מבע וז'אנרים קולנועיים, דרך סידרה של מעין מערכונים שעוסקים בשני יזמים (אורי זוהר ואברהם הפנר) שמחליטים להקים קיוסק במדבר שהופך לאולפן סרטים. צילומי הסרט, כמו שניתן לשמוע כאן, היו מעין מסיבה אחת גדולה שהשתתפו בה מיטב בדרני התקופה (דן בן אמוץ, שמוליק קראוס, אריק לביא, שייקה אופיר ורבים אחרים). אין מה לחפש כאן מבנה אחיד או הגיון כלשהו, אלא סידרה של גאגים וניסויים קולנועיים שחלקם הפכו מאז לנכסי צאן ברזל של הקולנוע הישראלי, כמו החלוץ שמנשק את האדמה והיא מנשקת אותו חזרה, הערבים (שאת אחד מהם מגלם אריק איינשטיין) שמבקשים לשחק פעם אחת את הטובים ונותנים להם לשיר את "אל יבנה הגליל", ומבחני בד שבהם אורי זוהר מתעלל בשחקניות צעירות שחולמות להתפרסם ולא יודעות ממש למה. את התסריט שהרבה לא נשאר ממנו כתב עמוס קינן, ואת ההשראה העיקרית קיבל זוהר מסרטו של הבמאי הנסיוני האמריקאי אדולפאס מקאס הללויה לגבעות. בנוסף יוקרן גם סרטו הקצר של זאב חבצלת הבמאי, הסרט והנח"ל, שבו אורי זוהר ובומבה צור משחקים במאי וצלם שמגיעים לעשות סרט תעמולה על יחידת הנח"ל ובמקום זה רודפים אחרי החיילות. לפני הסרטים תינתן הקדמה מפי אוצר הרטרוספקטיבה אריאל שווייצר.

19:00 – כל ממזר מלך + הקרב על היעד (אורי זוהר, 1968, ישראל, 100 דקות + אורי זוהר וחיים חפר, 1963, ישראל, 13 דקות)

יש היאמרו שהמושג "כל ממזר מלך" הוא התימצות הבסיסי של הישראלי המצוי, וסרט המלחמה המפורק של אורי זוהר תופס בדיוק את זה. יהורם גאון, עודד קוטלר וויליאם ברגר משחקים שלושה אנשים שנקלעים למלחמת ששת הימים ומנסים כל אחד להגשים את מטרותיו האישיות בזמן המלחמה שמעניינת את זוהר הרבה פחות. שנה בלבד אחרי מלחמת ששת הימים, זוהר כבר מספיק להתייחס אליה ישירות ולהמשיך לפרק את הפטריוטיות והמליציות הציונית לטובת אותנטיות ישראלית יומיומית. מעניין יהיה לראות את הסרט הזה ביחד עם הסרט הקצר הקרב על היעד שהוא למעשה סרט תעמולה שזוהר וחיים חפר יצרו עבור שירות הסרטים הישראלי ובו מתואר כיבושו של יעד צבאי ע"י חיילי גולני שמשחקים את עצמם.

21:30 – צ'יינטאון (רומן פולנסקי, 1974, ארה"ב, 130 דקות)

ראו יום שישי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: