סקירת סרטי תחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע 2012

שלום, אתם לא מכירים אותי. שמי איתי עמוס, סטודנט תואר שני לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ולוקה כללי במחלת הסינפיליה. בשנים האחרונות אני מנסה לתפוס את מרבית הסרטים בתחרות האקדמיה בזכות ההקרנות הפתוחות למנויים שנערכות בסינמטק (סוגיה שיש מחלוקת  סביבה, אבל לפחות כצופה מהשורה היא משרתת את מי שרוצה להתעדכן בתוצרת השנתית). אני לא חבר אקדמיה, ואני לא הולך באמת להצביע בתחרות, אבל השנה החלטתי שאני רוצה לחלוק את רשמיי מהסרטים גם עם צופים אחרים בטקסט שיעבור קטגוריה קטגוריה וימנה את ההישגים והכשלים של הסרטים הבולטים בכל אחת מהן. מיותר לציין שזוהי דעה סובייקטיבית לחלוטין, וגם אם ניתן להבין ככה מהטקסט לפעמים, אין הכוונה שמדובר באמת אבסולוטית, אלא ברגישות שלי כצופה שאני מאמין שגם אחרים יהיו שותפים לה. מכיוון שמדובר בטקסט של יותר מ7000 מילה, אני מציע לדלג ישר לקטגוריות שמעניינות אתכם, וכולי תקווה שאם אתם חברי אקדמיה זה יעזור לכם לעשות קצת סדר בראש לפני הבחירה (אם לא הראשונית אז לפחות המצומצמת). אז הנה, לאחר שראיתי 24 מתוך 29 הסרטים בתחרות (לא ראיתי את החיים בינתיים, הסיפור של יוסי והדילרים מהתחרות הרגילה ואת העפיפונים של ארמנד והמשימה X מתחרות הפרינג'), הדעה המנומקת שלי על מה היה השנה בתחרות האקדמיה הישראלית לקולנוע. ואני מתנצל מראש שהתעלמתי מהתחרות התיעודית, שלא הספקתי לדגום אף סרט מתוכה, למרות שמעיון ברשימת המועמדים הופתעתי לגלות שכמה מהסרטים התיעודיים הכי מעוררי סקרנות של השנה נעדרים ממנה (Home Movie, שבעת הסלילים של יונה וולך, שומרי הסף, דב"א, ועוד).

ליהוק

ליהוק זו קטגוריה חמקמקה. האם השחקנים שזכורים לנו מהסרטים נבחרו ע"י הבמאי או המלהקת? האם יותר חשוב שהשחקן ישחק טוב, או פשוט יתאים לתפקיד מבחינת הטייפקאסט (לרוב המקרה השני הוא זה שנתפס בזיכרון יותר)? וכן, קשה לחשוב על אנסמבל שלם של שחקנים ביותר מעשרים סרטים, ולזכור מהם התפקידים האלמוניים (כלומר אלה שלא נבחרו ע"י הבמאי) שעשו לך את זה. סביר להניח שהפרס ילך להעולם מצחיק, כנראה בזכות עבודה שנעשתה לא פחות ע"י הבמאי מאשר המלהקת, בקאסט שכולל בעיקר כוכבים. אך צריך לקחת בחשבון גם את חיותה וברל, שנראה כאילו לכל תפקיד קטן בו לוהק שחקן חשוב (אפרת בן צור, הגר בן אשר, שי אביבי, ירון ברובינסקי, נתן זהבי בתור הקול של עצמו ואפילו רותם קינן מההתחלפות), ואת מעשיה אורבנית שמורכב משורה של שחקנים מוכשרים שמבצעים מונולוגים שכתובים ברמה משתנה של כישרון. ויש את ד"ר פומרנץ ורווקה פלוס, שמוצאים את כנראה שני במאי השחקנים הטובים ביותר בארץ בסוג של התמוטטות עצבים בדמות גרוטסקות קומיות, שנשענות על עבודת משחק מדויקת אפילו בתפקידים הקטנים ביותר. גם לרדת מהעץ מצטיין בליהוק מעולה, שעוזר לאפיין את העולם התרבותי של הסרט, ותורם לטבעיות ולאותנטיות שלו. כמעט ובחרתי בהתחלפות, שבו באמת אין ולו ביט אחד שלא נבחר בקפידה ומתאים לחלוטין לתפקוד שלו בסרט, אבל בסוף הלכתי עם הלב ובחרתי ב:

המשגיחים (בימוי: מני יעיש, ליהוק: מני יעיש)

הנה, בא מני יעיש ופתר לי את הדילמה מי אחראי לליהוק בסרט, המלהקת או הבמאי, ופשוט חתם על הליהוק בעצמו. האם זה לא הוגן לתת את הפרס לו ולהתעלם מאנשי מקצוע אמיתיים שראויים לו? אולי. אבל מה שבטוח הוא שאין אפילו תפקיד אחד בסרט שמזייף. יעיש הצליח למצוא גם את הפנים המדויקות לכל תפקיד, וגם להוציא מהם עבודת משחק משכנעת וטבעית. כמו בלרדת מהעץ, גם כאן לפחות חצי מהריאליזם יוצא הדופן של הסרט שייך לאמינות של השחקנים – גם של הדמויות הכי שוליות בסרט, מבחינת ליהוק וגם איכות משחק. אם היה פרס לאנסמבל שחקנים הייתי מעניק אותו לסרט גם כן.

איפור ועיצוב תלבושות

אני יודע שאני אשמע סקסיסטי כאן, אבל אני לא באמת חושב שצריך לספור קול של גבר כמו קול של אשה בקטגוריות האלה. נשים מורגלות להסתכל על המרכיבים האלה במציאות, ואילו לגבר אין מושג מה המשמעויות והקודים שהם מסמנים. באמריקה זה קל יותר כי פשוט בוחרים בסרט תקופתי או מד"ב בקטגוריות האלה. אך מכיוון שהשנה לא היה ממש אף אחד מהם (אני מצטער אבל לא היה שום דבר שביטא את רוח התקופה בעד סוף הקיץ או ברוק בקסבה חוץ מכמה פרופס ופרטי טריוויה תרבותיים), אני מניח שהבחירה תלך על הסרט האקזוטי ביותר מבחינה תרבותית שבו האלמנטים האלה שונים מאצלנו, ולכן גם אני אלך על:

למלא את החלל (בימוי: רמה בורשטיין, איפור: אתי בן-נון, עיצוב תלבושות: חני גורביץ')

בעיקר בזכות שמלת החתונה הבוהקת מלובן של הדמות הראשית בסצנה היפה ביותר בסרט.

עיצוב אמנותי

גם זו קטגוריה שהולכת באופן מסורתי לסרטים התקופתיים או עתירי האפקטים, ובארץ לאלה שהצליחו לברוא עולם שחורג ולו במעט מהמציאות המוכרת. עבודה כזאת נעשתה למשל דווקא בשניים מהסרטים הכי דלי תקציב בתחרות – חיותה וברל ואף פעם לא מאוחר מדי – בעיקר בעיצוב האווירה המובחנת של הדירה המרכזית בשני הסרטים. בראשון זוהי אווירה של קלסטרופוביות, חשכה וארכאיות, ובשני רטרואיות עמוסת תרבות שדווקא משדרת חום מסוים (בעיני הרבה בגלל השימוש בעץ). ויש גם את העבודה שעשה בלרדת מהעץ ערד שאואט, שזכור משנה שעברה בשל העבודה המרשימה שלו בהערת שוליים וכאן דווקא עשה תפקיד מינורי יותר אבל עדיין חשוב, כשהפך את המגרש הנטוש שבו מנסים להקים פארק (בהשראת קריית ספר) ליומיומי וקולנועי באותה מידה. גם בהתפוררות העיצוב האמנותי היה אחד ממעלותיו העיקריות של הסרט הכה אסתטי הזה, ובעיקר השימוש בצבעים, שמשלים את עבודת הצילום הוירטואוזית בו (עוד על כך בהמשך). אבל עדיין, בכל מה שקשור להעברת אווירה ורגש דרך עיצוב אמנותי, היה סרט אחד בולט השנה, והוא:

בלדה לאביב הבוכה (בימוי: בני תורתי, עיצוב אמנותי: איל אלחדד)

קודם כל, שימו לב ללוקיישנים בסרט הזה. זהו סרט חסר בטון. כמעט כל המבנים בסרט הם מבני אבן, כאלה שגורמים לך להצטער שלא בונים כאלה יותר. הסרט לא מתרחש בזמן מוגדר כלשהו, אלא במעין מציאות אלטרנטיבית שבה המיכשור האלקטרוני הכי מתקדם הוא טרנזיסטורים ואורגנים, ובגליל יש כפרים עם שמות מצחיקים. את העולם הזה בורא בחלקו העיצוב האמנותי: המסבאות, הבתים, והכפרים שבהם מתרחשת העלילה מעוצבים בצורה שנוטעת אותך בעולם מאוד מובחן ושונה ועם זאת מוכר וישראלי, וזוהי אולי מעלתו העיקרית של הסרט הסימפטי אך המעט חצי-אפוי הזה.

פסקול

גם זו קטגוריה שקשה קצת לזכור את הדקויות שלה בצפיה מרוכזת בכמות כזאת של סרטים. לרוב הפרס הולך למי שהשאיר את הרושם הכי גדול: הלם הכי חזק, התבלט הכי הרבה או היה כמה שיותר יוצא דופן. יכול להיות שבצפיה שניה בחלק מהסרטים זה יבלוט יותר, אבל בינתיים קשה לי להיזכר בסרט שעיצוב הפסקול שלו הרשים בצורה יוצאת דופן או היווה חלק שווה ערך במבע הקולנועי לצילום. בלדה לאביב הבוכה הוא כנראה הפייבוריט הבולט כאן עקב העיסוק הדומיננטי של הסרט במוזיקה, ובכלי נגינה אקוסטיים בפרט, אך גם שם קשה לומר שמדובר בשימוש יוצא דופן בפסקול. ויש את הסרטים שכמעט לא נעשה בהם שימוש במוזיקה והפסקול בהם דומיננטי עקב כך – ההתחלפות, מנתק המים, וחדר 514 למשל – אך למרות עבודת הפסקול המרשימה יש משהו בבחירה לוותר על מוזיקה בהם שנותן טעם של ניסיון מאולץ לחומרה שקשה לי להעריך לחלוטין. לכן הבחירה הולכת ל:

רוק בקסבה (בימוי: יריב הורוביץ, פסקול: מיכאל ליגום, אבי מזרחי, גיל תורן)

כן, מי שהלם הכי חזק השאיר את החותם הכי גדול. והחבר'ה של גיל תורן באולפני די.בי. כרגיל מספקים את הסחורה ויוצרים פסקול חד, דומיננטי ועשיר ברבדים של סאונד. אמנם יש לי בעיה עם השימוש בסרט הזה באפקטים ובמוזיקה כדי לסמן אפקטים רגשיים בצורה מודגשת מדי (כמו השמיעה של פיצוץ שמתחילה לפני שרואים אותו על המסך, שכאילו מסמנת לצופה שעכשיו הוא אמור להזדעזע), אבל עדיין נדמה לי שזו החלטה יותר של במאי, ומבחינה טכנית העבודה היתה מצוינת.

מוזיקה מקורית

הנה קטגוריה בעייתית באופן מסורתי, בארץ וגם בעולם, לפחות בעשרים השנה האחרונות. יש אסכולה (הוליוודית) שטוענת שאם לא שמת לב למוזיקה בסרט, סימן שהיא עשתה את העבודה. אני מאוד לא מסכים איתה, ושייך לאלה שמצדדים במוזיקה אקספרסיבית, עם נשמה ורגש שמוסיפה נדבך נוסף ליצירה ולא רק מאיירת אותה. כמו בכל שנה, ניתן למצוא מייצגים בולטים לשתי התפיסות. בראשונה ניתן למצוא את: איגור ומסע העגורים שהתאפיין במוזיקה סנטימנטלית ומניפולטיבית (אולי כדי לקסום לקהל הילדים שהסרט מכוון בחלקו אליו); העולם מצחיק, שכמו כל אלמנט אמנותי אחר בו גם המוזיקה נועדה להיות פונקציונלית ומלוטשת היטב; עד סוף הקיץ; רוק בקסבה ועלטה. בצד האקספרסיבי ניתן למצוא את אלה שאני באופן אישי העדפתי יותר כמו המוזיקה הסבנטיזית-ארצישראלית של אשר גולדשמידט באף פעם לא מאוחר מדי, שמשתלבת עם השימוש בשירים ישראליים מהתקופה במהלכים ההרמוניים והמלודיים שנשמעים מאוד כמוה (ובאופן כללי היא גם יפה מאוד); הליווי הקרקסי משהו של יוסף ברדנשווילי לרווקה פלוס שמשתלב יפה בפארסה המוקצנת הזאת; והמוזיקה היפה והמרגשת כתמיד של שושן במשגיחים. בכלת הים, סרטה האחרון של אשתו של יעיש, קרן ידעיה, המוזיקה של שושן הצליחה להגיע לשיאים של עוצמה רגשית שהלוואי שהסרט עצמו היה מתקרב אליהם. גם כאן הוא עושה עבודה מצוינת ומדגיש את הצד החם ועמוס הרגש של התרבות והפולקלור שבסרט (ובשיר הפתיחה עם ברי סחרוף גם את החיבור הטורקי-מרוקאי שמקביל לזה של שתי הדמויות המרכזיות). התלבטתי אם לבחור בו, אבל הרגשתי שהשימוש שנעשה במוזיקה בסרט לא מיצה את כל הפוטנציאל שלה (היא בולטת בעיקר בהתחלה ובסוף), למרות שאולי אין זה דבר רע כיוון ששימוש יתר במוזיקה בסרט מסוג כזה היה פוגע בנטורליזם שלו.

אבל הסוגיה הבוערת ביותר בקטגוריה הזאת היא המוזיקה בסרט שכנראה יזכה בתחרות בשל הדומיננטיות של המוזיקה בו, והוא בלדה לאביב הבוכה. סך הכל המלחין מרק אליהו עשה עבודה די טובה בסרט, ובסצנת הנקמה עם המחווה שלו למוריקונה הוא ממש הבריק (כמו כל הסרט בסצנה הבלתי נשכחת הזאת). אבל אחרי כל הבילד אפ שבסרט למנגינת האביב הבוכה, שהיא גם מקור שמו והמניע העלילתי שלו, כשהיא לבסוף מגיעה היא מאכזבת (גם כאן בהתאם לסצנה עצמה, שמבויימת במכניות וללא מספיק השראה). זה אולי קטנוני להיטפל למנגינה אחת בסרט כולו, אבל כשהיא כל כך משמעותית אי אפשר להתעלם ממנה. בטח שושן היה יכול לספק את הסחורה עם מנגינה אתנית, מרגשת וסוחפת מהסוג שהוא כל כך מיטיב ליצור. אבל מכל אלה בחרתי דווקא ב:

לרדת מהעץ (בימוי: גור בנטביץ', מוזיקה מקורית: עדי גלברט)

עדי גלברט, שידוע לחובבי האינדי האלקטרוני בארץ פשוט כגלברט, אחד מעמודי התווך של הלייבל הירושלמי המנוח פאקט רקורדס, גונב את ההצגה לכל הידועים והמנוסים יותר שברשימה, בממזריות מלאת חיים שמתאימה כמו כפפה לסרט הזה שניחן בדיוק באותה רוח. בנטביץ' באופן קבוע מעדיף לעבוד עם מוזיקאי אינדי, בהתאם לאופי העשה זאת בעצמך של הקולנוע שלו. עם גלברט הוא עבד כבר בסרטו הקצר עובר ושב, ואם שם היתה במוזיקה רק קופצניות משחקית וחצי-אירונית, כאן כבר יש גם מלודיה, רגש וגיוון, וכל זה בלי להיות יותר מדי רציני. קצת כמו הסרט כולו.

עריכה

הנה קטגוריה אחת שאין לי כמעט שום טענות לאף אחד בה. נכון, יש עריכה מרושלת בכמה מהסרטים, בעיקר בתחרות הפרינג' ומסיבות של חוסר ניסיון של הבמאי והעורך או תקציב נמוך, אבל רוב הסרטים השנה מצטיינים בעריכה מקצועית, נקייה ולרוב חפה מיומרות (בניגוד הופכי כמעט לקטגוריית הצילום). זה גם נחשב באופן המסורתי לתפקיד כפוי הטובה ביותר, בעיקר בשל היחס הקיצוני בין חשיבות העבודה לסרט ובין אפרוריות התפקיד בתפיסה הציבורית. מעט המנייריזם שמצאתי היה דווקא במשגיחים (שערך אסף קורמן, שכעת עובד על הפיצ'ר הראשון שלו), כנראה כשאריות מחיבתו של הבמאי לסרטי אקשן (ארחיב על זה בהמשך), אבל מלבד זה דווקא הצטיינה בקצב מצוין ורגישות גבוהה למעברים נכונים בין סצינות (נשמע אלמנטרי אבל למעשה נדיר במדינה שבה עדיין מעיזים לסיים סיקוונס שלא נמצא בסוף מערכה בפייד טו בלאק). המועמד הבולט ביותר הוא העולם מצחיק של שמי זרחין, שנהנה מהעריכה של אשתו, עינת גלזר-זרחין, מבכירות העורכות בארץ, שנותנת ניקיון, קוהרנטיות וזרימה נרטיבית קולחת לסרט שעמוס בחומרים שמאיימים כל רגע למוטט אותו. גם רוק בקסבה נעזר בשירותיו של עורך מנוסה כיצחק צחייק בשביל לאזן בין הכאוס של רחובות עזה והמתח ההולך ונבנה של הדינמיקות הנפיצות בין החיילים. חבל רק שאף עורך לא יכל להציל את הסרט מנפילת המתח שמתרחשת מרגע שהחיילים נתקעים על גג אחד למשך חלק הארי של הסרט. עדיין לא ברור לי האם זו היתה החלטה תסריטאית שנבעה מחשיבה תקציבית או מתוך היגיון דרמטי שנכשל.  אבל מספיק ללכלך, צריך לפרגן ל:

ההתחלפות (בימוי: ערן קולירין, עריכה: אריק להב ליבוביץ')

למעשה כל המערכה הראשונה של הסרט בנויה בעיקר מעריכה. הקצב המדוד והמתגבר של הפעולות השגרתיות של הדמות הראשית, שברגע אחד פתאומי מואסת בהם, בנוי בדיוק של שעון שוויצרי. כך גם הרבה מהגאגים הויזואליים שנותנים לסרט את ההומור היבש שהוא מצטיין בו, בנויים בעיקר על תזמון קומי של קאטים (תחשבו על הכניסה המבריקה של דב נבון לסרט כדוגמא). האופי המתבונן, המכאני, השגרתי ושובר השגרה של הסרט בנוי כולו סביב העריכה, והיא מפליאה להעביר אותו. אין לי ספק שהרבה מההחלטות האלה נעשו ע"י קולירין עצמו, אך הקרדיט מגיע באותה מידה גם לעורך אריק להב ליבוביץ'.

צילום

זהירות, אני הולך להיות אכזרי עכשיו. אני מתנצל מראש בפני הצלמים שאני הולך לבקר את עבודתם, וגם כאן איני יכול לדעת כמה הם תרמו וכמה הבמאי, אבל להיות חתום על עבודה מסוימת מביא איתה גם אחריות לתוצר המוגמר. גם צריך לומר בכנות שצלמים כמעט לעולם לא מקבלים ביקורות רעות. הם אמנם מקבלים התעלמות רוב הזמן, אבל אם מישהו כבר טרח להתייחס לצילום (מה שכמובן צריך לעודד יותר בכתיבה על קולנוע בארץ), זה לרוב מפני שהוא הרשים אותו לטובה. אז הנה קצת ביקורת רעה.

זה לא סוד שמה שקרוי הרנסנס של הקולנוע הישראלי לווה גם בהתפתחות טכנית אדירה של הצילום בקולנוע הישראלי. יחד עם הבמאי הצעירים שיצרו את הרנסנס הזה קם דור של צלמים מוערכים ומוכשרים כבעז יונתן יעקב, ירון שרף, גיורא ביח, שי גולדמן, אסף סודרי ואחרים. ההתפתחות הזאת יכלה להעניק לרבים מהסרטים הישראליים שהתאפיינו עד אז ברישול סגנוני וחשיבה ויזואלית פרימיטיבית יחסית, פתאום אופי אמנותי, מלוטש ורהוט, כיאה למוסכמות הקולנוע הפסטיבלי, והתוצאות לא איחרו לבוא. אך עם ההתפתחות הזאת קרו שני דברים: קודם כל, נהיה ברור כמה איכות התסריטים עדיין דשדשה מאחור, ולא הצליחה להגיע לאותה רמת ליטוש של הצילום, כך שכמות הסרטים שנאמר עליהם "טוב, אבל הצילום יפה" רק גדלה משנה לשנה. ודבר שני, כמות המניירות בקולנוע הישראלי עלתה פלאים. פתאום לא רק עמוס גיתאי מעמיד שוטים מלאי חשיבות עצמית שנראים כל כך מרוצים מעצמם עד שלא צריך להשקיע במה שקורה בהם או במשמעות הסגנונית שלהם (והוא לפחות עושה את זה עם מיטב צלמי העולם), אלא גם כל במאי מתחיל שרוצה לשוות לסרטו גוון של חשיבות עצמית כשהוא מכסה בלכה מלוטשת חומר בינוני ומטה. אם בשנים קודמות הבעיה היתה שרוב הסרטים הישראליים אמנם מצולמים טוב אבל כתובים רע, השנה המגמה המנייריסטית התחזקה עד כדי כך שניתן לומר שיש אמנם בסרטים צילום ברמה טכנית גבוהה, אבל הבחירות של איך ומה לצלם הן רעות. והשנה מרבית הצלמים שהזכרתי מקודם הם שותפים לפשע.

נתחיל עם שי גולדמן, שאת דעתי עליו כתבתי ביתר פירוט כבר כאן, אך אומר בקצרה שמדובר בסגנון שבו עצם המיסגור האסתטי של שוט מסוים הוא כבר עילה מספקת להתענגות פטישיסטית על מה שמצולם, גם אם התוכן אינו מצדיק זאת והמֶשֵך של השוט עבר את גבול הטעם הטוב. נכון, קשה להאשים פה רק את הצלם, כיוון שבשביל ליצור סגנון כזה נדרשת בחירה של במאי (ושל עורך, במקרים שבהם השוטים האלה נמשכים יותר מדי זמן או נקטעים בלאקוניות לשוט סתום אחר), אבל עדיין, בחלק ניכר מהסרטים שגולדמן צילם זה חוזר על עצמו (אני הבאתי כדוגמה את השוטר והמשוטט, ולאחרונה יכולתי לזהות את טביעת חותמו גם בסרט הקצר שחקן ספסל עוד לפני שראיתי את הקרדיט). חוסר הטבעיות הזה אינו פוגע בסרט כמו ההתחלפות, שכולו בנוי סביב התבוננות ומיסגור של שוטים שלא קורה בהם הרבה, אבל אפילו בסרט הזה יש הרגשה שיש מידה של התענגות יתר עליו גם אם הוא מוצדק. המגרעת העיקרית ביותר של הסגנון היא שהוא זועק לתשומת לב לעצמו במידה שמנכרת את הצופה מהסרט, אפילו בסרטים רפלקסיביים שמנסים להגיד משהו על המדיום שלהם. מדובר במעין זחיחות של וירטואוזיות שקטה כביכול, שלכאורה לא מתהדרת בתנועות מצלמה אקסטרווגנטיות או אפקטים צעקניים של צילום, אבל עדיין מושכת בדרכה את אותה זעקה נואשת של "תראו אותי". ממשיך דרכו של גולדמן הוא איתי מרום, שהשנה מצליח למצב את עצמו כצלם שסובל מאותן בעיות, אפילו בשני סרטים שונים כל כך בסגנונם כמו מנתק המים ואף פעם לא מאוחר מדי. על הראשון כתבתי כבר בתגובות כאן על כך שהסטטיות של הלונג שוטים שארוכים גם במרחק הצילום וגם במשך, פוגעים בתוכן של הסרט שמושך לכיוון ריאליסטי יותר, והאסתטיזציה הבוטה הזאת יוצרת קרע בסרט וגורמת להרגשה לא נוחה של יהירות. באף פעם לא מאוחר מדי מדובר דווקא בסגנון שונה בתכלית – המון קלוזאפים ומצלמה מוחזקת ביד בהרבה מקרים שמשוטטת ועוקבת אחרי הגיבורים, לעתים ממרחקים שמבודדים אותם מהעולם סביבם (או מפרקים אפילו אותם). כמו בבנא, סרט נוסף שמרום צילם בסגנון הזה, גם כאן הסגנון הזה מוכן לוותר על כך שהצופה יבין מה בכלל מתרחש (דוגמה בולטת היא סצנת הסקס בין נוני גפן לקרן ברגר) לטובת אפקט בוטה מדי של ניכור, חוסר התמצאות ומיידיות שהמצלמה המוחזקת ביד אמורה לתת. אין ספק שמרום, כמו גולדמן, יודע ליצור שוטים יפהפיים, ואי אפשר לקחת מהם את הכישרון הבולט שלהם, אבל הבחירות שלהם הם אלה שפוגמות בו. דוגמה בולטת היא שוט בו המכונית של גפן נוסעת בכביש מפותל (נדמה לי בהרי ירושלים, הוא גם זה שפותח את הטריילר אגב). הוא מצולם בשעת דמדומים עם הבלחות אור יפהפיות שמפציעות בין העצים – המתח בין האור השרוף והכביש החשוך יותר נותן נופך חלומי משהו שמתאים לרומנטיקה הכללית של המסע שהסרט הזה מנסה ליצור (לפחות מבחינה סגנונית, התוכן הוא במוצהר פחות רומנטי), אבל פתאום המכונית מבליחה אל אזור מואר, וכשהאור נחשף במלוא בוהקו המצלמה עולה למעלה והמסך כולו נשטף באור לבן שרוף. אין שום הצדקה לבחירה הזאת באותו רגע בסרט, והיא דוגמה בולטת לכיצד במאי וצלם צריכים קודם כל רגישות מעבר לכישרון טכני, להבין מתי מספיק זה מספיק. ואין מתאים מהסרט הזה בשביל להדגים את כיצד הפרזה באפקטים אסתטיים מותירה סרט חלול ועקר.

אין ספק שמבחינה אחת הסגנון הצילומי השתלם למנתק המים והוא העובדה שהוא הצליח להתקבל לפסטיבל ונציה, כנראה לא מעט בזכות הסגנון האסתטי המוקפד שלו שקוסם למנהלי פסטיבלים בחו"ל. סרט נוסף שהתקבל יחד איתו הוא למלא את החלל, שלדעתי הצילום, ובמיוחד התאורה בו, הם לא הסיבה העיקרית, אלא היחידה, שהוא הגיע לשם, כיוון שהסרט עצמו בנוי מחומרים שמספיקים לסרט באורך של חצי פיצ'ר לכל היותר, והתוכן בו אינו מצליח לצאת מעבר לגבולות הקלישאה. אך הצילום של אסף סודרי, צלם מוכשר מאוד שעדיין זכור בשל העבודה הפנומנלית שעשה בעטאש, מצליח לחבל גם בהישגים של עצמו. סודרי, שלא צילם פיצ'ר כבר הרבה זמן, ביים בתקופה הזאת את סרטו התיעודי האסיר. אחת מההחלטות הצילומיות שם היתה להשאיר תמיד חלק מההתרחשות, לרוב הרקע, מחוץ לפוקוס, ולמקד את העין במישור אחד של ההתרחשות שמנותק מהסביבה שלה. בלמלא את החלל ההחלטה הזאת הופכת כמעט לדוֹגמה, כיוון שקשה למצוא שוט אחד שבו אין חלק של התמונה שאינו באאוט אוף פוקוס מודגש. ההחלטה לעשות זאת לאורך כל הסרט, מצליחה להוציא את העוקץ מעצם הבחירה הזאת, כיוון שאין שום משמעות למתי משתמשים בה ומתי לא אם תמיד משתמשים בה. היא מנטרלת את האפקט של עצמה, ומושכת תשומת לב מוגזמת לצילום בסרט שמכל בחינה אחרת אין בו שום מידה של נסיוניות. סודרי מחבל בעבודה של עצמו כך, כיוון שהתאורה של הסרט הזה מוקפדת ברמה קיצונית. כמעט אין שוט שבו לא ניכרת מחשבה רבה על התאורה, הצבעים והטקסטורות, ולדעתי בלעדי התאורה הזאת הוא לעולם לא היה מגיע לונציה. הוא גם יודע לרקוח שוטים יפים – ההתחלה בסופרמרקט (בו האאוט אוף פוקוס עוד מצליח ליצור ענין לפני שנשחק עד תום), או אותה סצנת חתונה שהזכרתי מקודם שמטביעה את הכלה המתלבטת בים של לובן שיכול להתפרש כאקסטטי או מעורר חרדה. כמו הסטטיות של מנתק המים, גם כאן נדמה שההחלטה על סגנון יוצא דופן שישתמשו בו לכל אורך הסרט פוגע בכל יכולת של הצילום להעביר תחושות ומשמעויות עדינות יותר. גם הצילום של גיא רז בחיותה וברל נטה למעט מנייריסטיות, גם אם ברובו הוא מצליח להיות ספציפי ומטאפורי באותה מידה כמו שציינו כבר, יש כמה הפרזות סגנוניות שנותנות לעתים תחושה של התענגות יתר על האפקטים של הצילום על הצופה.

אבל כל אלה הם זוטות לעומת הסרט היחיד השנה שבו הצילום פשוט החריב כל חלקה טובה בו, והוא חדר 514. כאן אני לא הולך להאשים את הצלם, קודם כל כי אני לא מכיר את עבודתו של עידן ששון (זה הפיצ'ר העלילתי הראשון שצילם), ובעיקר כי ניכר שההחלטה הזאת היא בחירה של במאי. חדר 514, שאני אתייחס למעלותיו הטובות הרבות בקטגוריות אחרות, צולם, כך שמעתי, בכמה ימי צילום בודדים בתקציב קטן, ויתכן שזו הסיבה שבמקום לקבוע שוטינג מדוקדק, הוחלט לצלם כל סצנה במספר בודד של שוטים, במצלמה מוחזקת ביד, ללא הרבה עריכה, שעוקבת אחר הדמויות (שהן לרוב שתיים בחדר חקירות קטן) בסגנון כמו דוקומנטרי. קשה להפריז בהערכת הנזק שההחלטה הזאת עושה לסרט. קודם כל היא נותנת תחושה של חובבנות, כיוון שאין הרגשה של צלם או במאי שיודעים בדיוק מה הם עושים, אלא הרגשה שהם מאלתרים תוך כדי הצילום. אך האילתור הזה לא נותן שום גוון מיידי או דוקומנטרי להתרחשות, וכנראה זו גם לא היתה בדיוק הכוונה, כיוון שהדמויות הן חתוכות לרוב או מחוץ לפריים בזמן שהן אומרות דיאלוגים משמעותיים. אז אם הכוונה היתה לתת גוון אסתטי לסרט ולמנוע מהצופה לראות את מה שהוא הכי משתוקק אליו, גם זו לא החלטה שבוצעה באופן עקבי לאורך הסרט, כיוון שלפעמים רואים את הדמויות ברגעים האלה, ולפעמים לא. היא גם פוגעת בניסיון לתת מתח לסיטואציה הקלסטרופובית של חדר חקירות, כיוון שהמתח מתפוגג כשפשוט אי אפשר לראות את הדמויות כמו שצריך ברגעים הדרמטיים.

היו גם מקרים שהצילום היה מוקפד אסתטית אך לא מוגזם, אבל פשוט לא מתאים לסרט. הבולט הוא של בועז יהונתן יעקב בד"ר פומרנץ, שבו התאורה האקספרסיבית בדירתו של אסי דיין פשוט לקוחה מסרט אחר, ולא מקומדיה מקאברית שעיקר הדגש בה הוא על שחקנים ודיאלוגים, ואין שום אלמנט אחר באסתטיקה של הסרט שמתאים לסגנון הזה. דווקא יורם מילוא היה מתאים יותר לסרט כזה, והצילום שלו ברווקה פלוס נחשב בעיני חלק כמכוער בדומה לתוכן של הסרט, אך אני אהבתי את ההרגשה שמדובר בסרט שפשוט נראה כאילו צולם בשנות התשעים המוקדמות ונתן איזושהי אווירה אנכרוניסטית שנותנת תחושה קלה של חוסר התמצאות מעניין לסרט. ואולי בקרוב כל סרט שיצולם בפילם יראה לנו אנכרוניסטי, כיוון שכמו בכל שנה, גם הפעם גדל מספר הסרטים שצולמו בצורה דיגיטלית, ואין לי אלא להצר על כך, כיוון שהחום הבסיסי והצבעוניות העשירה יותר של הפילם, יחד עם הגרעיניות המסוימת שלו, הם דברים שחסרים בהרבה סרטים השנה שהתאפיינו בצילום קר, חד מדי ומלוטש יתר על המידה. אבל ליטוש מוגזם יכול להיות גם בפילם. דוגמה לליטוש יתר ניתן למצוא בבלדה לאביב הבוכה, שבו אמנון זלאייט עושה עבודה מצוינת בעיצוב העולם המיוחד של הסרט בשילוב עם העיצוב האמנותי, אבל נותן לו גוון מעט גלויתי מדי, שנראה (כמו הפונט של כתוביות הפתיחה של הסרט) קצת כמו קלישאה של טוב טעם אוריינטליסטי שאמור לקסום לתיירים ואין בו אותנטיות אמיתית. סרט כזה, במיוחד מכיוון שכולו עוסק בכמיהה לעולם אנלוגי יותר, היה צריך להיות מחוספס הרבה יותר. ויש את הצילום של ירון שרף בהעולם מצחיק, שלוקח את הליטוש מעבר לגבול הטעם הטוב ונותן אווירה של פרסומת כמעט, עם צבעים מתקתקים ועיצוב יתר של הלוקיישנים, שגם אם היה אמור ליצור מין תחושה של טבריה אלטרנטיבית, לא נותן אפילו שמץ מהאווירה של העיר. אבל אלה בעיות שהולכות יד ביד עם אלה שפוגעות בסרט גם בשאר המרכיבים שלו. מה שכן, בקטעים של הסיפורים בתוך הסיפורים, הצילום, כמו הסרט כולו, פורח.

לכן, יחד עם ההתקדמות האדירה בסטנדרטים של הצילום בארץ, נראה לי חשוב לשים דגש לא רק על האם הצילום יפה, אלא על מה הוא עושה בפועל לסרט, והאם הוא משרת אותו. מבחן שלצערי יותר ויותר סרטים נכשלים בו, למען אפקטים של סגנוניות ואמנותיות שמנוצלים בחוסר רגישות אמנותית. אז בסופו של דבר, הסרט שהצילום בו הכי הרשים אותי הוא:

התפוררות (בימוי: תאופיק אבו ואיל, צילום: קרולין שמפטייה [לא מועמדת])

אני יודע, אם הייתי חבר אקדמיה לא הייתי מסוגל לבחור בה. אז אני מניח שהייתי פשוט לא מסמן את הקטגוריה הזאת. קודם כל כמחאה על החוק המטופש שאינו מאפשר לאנשי צוות לא ישראליים להיבחר לפרס האקדמיה (שגם אם נתעלם מהפטריוטיות האימבצילית שלו עדיין שוכחים שמדובר במתן אות כבוד גם לסרט עצמו), וגם כמחאה על הצילום של הצלמים הישראליים השנה. ומעבר לכל זה, פשוט הצילום בסרט הזה היה ברמה אחרת מכל השאר השנה. הפריימינג המדויק, התחושה הזרה והמיוחדת שניתנת ללוקיישנים הירושלמים, ובעיקר השימוש המופלא בצבע, במיוחד בצבעי יסוד בסצנות שמתרחשות בבית המלון. שמפטייה, שעבדה בשלושים השנה האחרונות עם מיטב במאי צרפת (ז'אן-לוק גודאר, ז'אק ריווט, ליאו קאראקס, פיליפ גארל, ז'אק דוויון) מצליחה להשלים את החוש האסתטי שאבו ואיל הוכיח כבר בסרטו הקודם, בבחירות שמצליחות להיות משמעותיות ויפות להפליא בלי להשתלט על הסרט כולו. אמנם יש משהו בסרט שלא מצליח באמת להגשים את הפוטנציאל שהצילום מרמז עליו, ונשאר קצת ברמת הסקיצה, אבל הוא לפחות מאוד נעים לעין. אולי זה לא הוגן לצפות שהצלמים בארץ, שהם ברובם צעירים ולא זכו לאותו ניסיון (או אמצעים טכניים) שעמדו לרשותה, יפיקו אותן תוצאות, אבל לפחות צריך לציין אותה כאידיאל שיש לשאוף אליו.  

שחקנית משנה

זה לא סוד שיש פחות דמויות נשים טובות בקולנוע מאשר גברים, ובקולנוע הישראלי המצב אינו שונה. מן הסתם זה נובע מהעובדה שאין כמעט במאיות נשים, והשנה היו רק שלוש (פלוס שתי תסריטאיות). אני אגב לא חושב שזה נובע מאיזשהו דיכוי מובנה או אפליית נשים, אבל אין ספק שזה מצב שצריך לשנות. דוגמה קלאסית לשחקנית משנה שפשוט לא היה לה עם מה לעבוד היא קרן ברגר באף פעם לא מאוחר מדי, שחקנית מצוינת שעושה את המיטב, אבל עדיין לא מצליחה להתעלות מעל המעט שהבימוי והתסריט נתנו לה. ואכן, תפקידי הנשים הטובים יותר היו או בסרטים של נשים או בסרטים בהם התסריטים היו טובים מהרגיל. כמו למשל רבקה מיכאלי שכהרגלה עושה תפקיד קומי מצוין בד"ר פומרנץ; שירילי דשא שמשחקת את אשתו המופנמת של דב נבון בהתחלפות כאשה שהשלימה עם חייה אבל מסתירה נפש פצועה וכואבת, וכל זאת במינימום הבעה או דקות מסך; או שרית וינו אלעד כאחות הדיכאונית אך מלאת החיים בעד סוף הקיץ. משום מה דווקא תפקיד המשנה שלה ברווקה פלוס לא נשלח למועמדות, והוא היה אחד הכי חביבים עלי השנה בגרוטסקיות והמוקצנות שלו, כגננת מהגיהנום עם שיער שהיה גורם לאלמודובר להתלונן על טעם רע. גם רובי פורת שובל לוחצת על דוושת הקאמפ בכל הכוח באותו סרט, אבל אצלה זה כבר היה קצת יותר מדי בשבילי, למרות שחייבים להעריך את ההתמסרות. אבל בסופו של דבר, היתה רק דמות משנה נשית אחת השנה שהיתה באמת בשר ודם, והיא:

רותם זיסמן כהן (המשגיחים, בימוי: מני יעיש)

בסרט כל כך גברי ועמוס טסטוסטרון, להפוך את הדמות שבה הגיבור מתאהב (ועצם העובדה שהיא רק דמות משנה מדגימה עד כמה הסרט הזה גברי) לרב ממדית, אנושית ואמינה, זה הישג בלתי מבוטל. היה קל מאוד לשחק את הדמות הזאת כסטריאוטיפ – כמושיעה הסבילה של הדמות הראשית או כאישה החזקה שעומדת על שלה ונותנת לגיבור להבין את טעויותיו. אבל זיסמן כהן, ביחד עם התסריט של יעיש, לא נופלת לאף אחד מהם. היא סבילה וחזקה, נכנעת לרצונותיו של הגיבור אבל גם מבטאת את אופייה, ואת הכל היא עושה בטבעיות כובשת, חסרת מאמץ ומלאת חן, שלא מרגישה לרגע כאילו מדובר בדמות פיקטיבית ולא במישהי מהשכונה.

שחקן משנה

כמה ששחקנית המשנה היא קטגוריה בעייתית, ככה שחקן המשנה היא קטגוריה עמוסה בהברקות, וכנראה מאותן סיבות. אם ציינתי שהמשגיחים הוא סרט גברי, אזי לא חסרים בו תפקידי משנה גבריים מצוינים. הפייבוריט שלי הוא גילי שושן (שבכלל לא הוצע למועמדות) כרב ברסלבי שקורע מצחוק את עדת המאמינים שלו בדרשות הזויות ומלאות להט אמוני מדבק. שושן, שכידוע חזר בתשובה, הסכים להשתתף בסרט רק לאחר שהובטח לו שהסרט יהיה כשר (בלי נגיעה בין גברים לנשים או עירום), והאמת שהמגבלות האלו רק תרמו לסרט. גם גל פרידמן בתפקיד החבר האלים יותר (אך גם המאוד מצחיק וחינני) של הדמות הראשית עושה עבודה כל כך טובה שקשה להאמין שבמציאות הוא שונה לחלוטין. עוד הצטיינו זהר דינר בלרדת מהעץ כשומר זרוק עם לב זהב ודני שטג בהעולם מצחיק בתפקיד יחסית אפור וכפוי טובה שהוא מוציא לפועל בצורה מושלמת וממשיך למצב את עצמו כאחד מבכירי השחקנים בארץ. ולסיום שלושה תפקידים קומים מצויינים: דב נבון בהתחלפות שעושה את התפקיד הקבוע שלו אבל כמו שאף אחד אחר לא יכול לעשות; זהר שטראוס שגונב את ההצגה במעשיה אורבנית במונולוג מצוין שמבוצע בוירטואוזיות (בהקרנה שאני נכחתי בה אנשים פשוט מחאו כפיים כשהוא סיים לדבר); ומיכאל הנגבי בד"ר פומרנץ כפקח חניה שלוקה בתסמונת אספרגר, תפקיד שמתאים לו כמו כפפה ליד.

אבל אחרי כל סרטי הגברים האלה, הבחירה שלי דווקא הולכת לסרט של אישה:

יאיר (קויה) רובין (עד סוף הקיץ, בימוי: נועה אהרוני)

כמעט משום מקום בא התפקיד הזה וגנב את ההצגה לכל שאר השחקנים בסרט (ולכל שאר שחקני המשנה השנה). רובין, שבתחילה מופיע בסרט כמעין פדופיל שכונתי, מתגלה כסבא של גיבורת הסרט והאב האובד של אימה, שיחד עם אחותה נוטרות טינה לו על כך שעזב את המשפחה. אבל למרות שאנו מבינים שמדובר באיש בעייתי, אי אפשר שלא להתאהב בו. החן הכל כך ארצישראלי ולא מתאמץ שלו, מעין גבריות ישנה וממזרית שמזכירה טיפוסים כאורי זוהר או דן בן אמוץ, כובש את הצופה וגם את הילדה שבמרכז הסרט שמפתחת קשר אוהב עם סבה, באחד מקווי העלילה היותר אנושיים ופחות נוסחתיים בסרט.

שחקנית ראשית

הקטגוריה הזאת סובלת מעט פחות מקטגוריית שחקנית המשנה, אבל רוב הדברים שהיו נכונים בה נכונים גם כאן. עם זאת צריך לומר שבקולנוע הישראלי אנחנו רואים הרבה יותר תפקידים נשיים שלמים יותר, מורכבים יותר ומעניינים יותר. בין הבולטות השנה ניתן למנות את אסי לוי שאמנם לא יוצאת יותר מדי מהמשבצת המוכרת שלה בהעולם מצחיק אבל עדיין עושה עבודה מעולה; רבקה גור בחיותה וברל שמבצעת את התפקיד שלה בשקט ומיומנות של שחקנית עתירת ניסיון; ושתי השחקניות הראשיות בעד סוף הקיץ: מיכל ורשאי והילדה בר מיכאלי שהמשחק שלה פשוט לא יאומן בשביל שחקנית כל כך קטנה, ואני מניח שצריך לתת את הקרדיט על כך גם לבמאית נעה אהרוני, שמתגלה כבמאית שחקנים מוכשרת כשבסרטה הראשון היא מצליחה להוציא הופעות נהדרות מכל ארבעת שחקניה המרכזיים. עיטור מיוחד על אומץ במהלך ביצוע תפקידה צריך להינתן ליעל טוקר ברווקה פלוס. כשהיא אומרת לאימה "אני ביזיתי את עצמי בשבילך" מדובר באנדרסטייטמנט. כמעט כל סוג של השפלה הדמות שלה עוברת בסרט (ולאבד את שתי השיניים הקדמיות היא עוד אחת הקלות שביניהן) והיא עדיין עושה את הכל במעין שילוב יוצא דופן של אפאתיות, יאוש ופליאה. לקחת תפקיד כל כך לא מחמיא דורש הערכה. אך התפקיד הטוב ביותר השנה בא ממקום אחר לגמרי, ושייך ל:

אסיה נייפלד (חדר 514, בימוי: שרון בר-זיו)

בעיני נייפלד היא הגירסה הנשית לרועי אסף השנה – שחקנית כריזמטית, לא מוכרת ובעלת עוצמה אדירה, שטורפת את המסך ולא דומה לשום שחקן אחר היום. נייפלד מאזנת בין הקשיחות של החוקרת הצבאית לבין הסבילות של החיילת ששוכבת עם המפקד, בין האומץ ללכת כנגד כל המערכת ובין הקושי הרגשי להתמודד עם הלחצים שמופעלים עליה ומאיימים לשבור אותה לרגעים. היא נעה בין רכות ואנושיות לעוצמה בלתי מתפשרת שלא רואה כלום לנגד עיניה מלבד חשיפת האמת. דמות מצוינת שמשוחקת בצורה חסרת רבב, ואני מאוד מקווה שנראה עוד מנייפלד בשנים הבאות, ושהתפקיד שלה כאן יזכה להתייחסות.

שחקן ראשי

איזה תפקיד כפוי טובה זה שחקן קולנוע. קחו למשל את יוסף כרמון, שחקן תיאטרון אגדי בעל ניסיון וכישרון אינסופיים. ולמרות כל זאת אין לו שמץ מהטבעיות מול המצלמה שיש לרועי אסף. אולי המעלה הגדולה ביותר שצריכה להיות לשחקן קולנוע היא היכולת להתמזג עם הדמות שלו באופן שיתן לה עומק וספציפיות אבל גם יברא אותה כמשהו טיפוסי ואוניברסלי, בלי להיות יותר מדי באף אחד משני הצדדים. לכן הוא גם תלוי בבימוי שניתן לו ובתסריט שיש לו לעבוד איתו, שני תחומים שלא בכל הסרטים השנה טופלו ברגישות מספקת, מה שפוגע בהרבה תפקידים, גם בידיהם של שחקנים מצוינים. לכן אלה שהתבלטו השנה הם או אלה שהתמזל מזלם לעבוד עם במאי ותסריט טוב, או אלה שהיו מספיק טובים בשביל להתעלות מעל למגבלות שלהם. ביניהם ניתן למנות את אורי גבריאל בבלדה לאביב הבוכה, מצוין כתמיד ועם השילוב הנכון בין חיספוס וטבעיות לעומק וניואנסים רגשיים; אסי דיין בתפקיד עצמו בד"ר פומרנץ, שהזכיר לי מעין גירסה מקאברית ואפילו יותר תלושה ל-dude מביג ליבובסקי; וכמובן משה איבגי במנתק המים, שכמה שהמשחק שלו יותר טוב והדמות שלו מרתקת יותר, כך הפיספוס של הסרט בולט יותר. חיבה מיוחדת היתה לי גם לרוברט הניג בטייארה, בתפקיד שלכאורה נראה סטריאוטיפי בסרט שלא מצטיין במורכבות יתר, אבל מבוצע בהמון נשמה. אבל בסופו של דבר היתה הופעה אחת שבלטה השנה מעל כולם, והיא:

רועי אסף (המשגיחים, בימוי: מני יעיש)

כמו שיאיר רוה כתב, יש שחקנים שמבליחים פתאום ואתה יודע שהם כאן כדי להישאר, ורועי אסף הוא אחד כזה, בתצוגת משחק מחשמלת שממשיכה את התפקיד שהוא ביצע באליקו הקצר של יעיש, אך עם בגרות ועומק רבים הרבה יותר. הוא פשוט שולט במסך בכמויות של כריזמה וחן טבעי שהופכות את התפקיד הזה מערס אלים שמגלה את הצד האמוני שבו, לבנאדם שלם ורב סתירות, שמכיל בתוכו אלימות אך גם רכות ורגש, כחלק מיצר חיים מבעבע ותוסס שדוחף אותו כל הזמן קדימה, בין אם זה למסע של חיפוש עצמי או לפעולות של הרס ואלימות. יש המון תום במשחק שלו, ואולי זה הדבר המרכזי שהופך אותו לכל כך קל להזדהות בסרט הזה, שקם ונופל על ההרגשה שאנחנו יכולים להבין את הדמויות שבו ולא לשפוט אותן.

כבר השנה אגב היה אפשר לראות אותו בתפקיד קטן ומשעשע ברווקה פלוס בתור דון ז'ואן מזרחי חלקלק. ניתן רק לקוות שהוא לא יסבול מיותר מדי טייפקאסטינג כפי שנהוג אצלנו ויזכה להוציא לפועל את הכישרון האדיר שלו.

תסריט

אם יש קטגוריה אחת שהקולנוע הישראלי באופן מסורתי נופל בה, זו התסריט. זו כבר נהיתה נורמה לומר שאין באמת תסריטים טובים בארץ, וחלק מהאנשים תולים את האשמה בכך שאין מספיק תסריטאים מקצועיים שמתמקדים בעבודה שלהם ואינם מביימים. אני לא שותף לדעה הזאת, קודם כל בגלל שבעיני יוצר שמוציא את החומרים שלו מדם ליבו ולפחות שותף באופן חלקי לכתיבת התסריט הוא לרוב יותר מעניין, ושנית בגלל שהתסריטים שנכתבו בשנים האחרונות ע"י תסריטאים מקצועיים נטו להיראות כעבודות של שכירי חרב שעובדים לפי נוסחה (נח סטולמן הוא בעיני הדוגמה הבולטת לכך, אבל אולי זה גם מכיוון שהוא עוסק הרבה באדפטציות). דוגמאות לכך היה ניתן למצוא השנה בתסריט של דיתה גרי ואיתן לונדנר לאיגור ומסע העגורים ושל גיא מאירסון ויריב הורוביץ לרוק בקסבה. שניהם מורכבים מתפניות דרמטיות צפויות מדי, מקונפליקטים מוכרים מדי ומסכמטיות כללית בבניית הדמויות והעלילה. אך הנוסחתיות הבוטה ביותר השנה שייכת ללא ספק להעולם מצחיק של שמי זרחין, עליה כתבתי כבר כאן. זרחין, אחד מהתסריטאים ועורכי התסריט הבולטים בארץ, הוא מאמין גדול בנוסחאות של תסריט "כתוב היטב" ומעמיס על הסרט שלו מכל טוב – קונפליקטים קיצוניים, דמויות שנמצאות לפני, אחרי או בזמן טרגדיה אישית, מטרות מוגדרות היטב שעל הגיבורים להילחם עליהם, תפניות דרמטיות בכל נקודה נדרשת – ומלהטט ביניהם כשהוא מעמיס אותם על גלריה רחבה של דמויות ומוסיף גם סיפורים בתוך סיפורים. התוצאה אולי נותנת תחושה של מיומנות טכנית מאוד גדולה, אך גם של מלודרמטיות מוגזמת, מניפולטיביות, קלישאתיות וגסות. דווקא מכיוון שהחומרים שזרחין עוסק בהם מעניינים ונראה שהם מבטאים דברים שחשוב לו להביע, ניתן לראות כמה הכללים האלה שהוא דבק בהם באדיקות כה רבה מתוך ניסיון להחניף לקהל שלו, רק פוגעים בכוונותיו ובערך הכללי של היצירה. קלישאות לא מעטות היו גם בעלטה, שלקח את הנושא המרתק של הומוסקסואליות בחברה הפלסטינית (שזכה השנה גם לעיסוק דוקומנטרי בסרטו של יריב מוזר גברים בלתי נראים), והפך אותו לדרמה סטנדרטית שאמנם עומדת יפה בכל הקריטריונים של סיפוק הצופה, אך מאבדת בדרך כל סממן של ספציפיות וייחוד. כמו כן, התסריט של עד סוף הקיץ הרגיש עשוי מחומרים מוכרים מדי בצורה שגרתית מדי, עם ויכוחים ששמענו כבר יותר מדי פעמים בקולנוע הישראלי וסיטואציות שראינו ביותר מדי מלודרמות משפחתיות בשנים האחרונות. עם זאת צריך לציין שהמספר של מלודרמות משפחתיות השנה ירד דרמטית (אני ספרתי 3) ובהחלט יש לברך על כך. הנוסחתיות גם מפריעה בצורה אחרת לגמרי לרווקה פלוס, שברובו הוא פארסה גסה, עממית וחסרת עכבות, אך לכל אורך אורכו ובמיוחד בסוף מנסה גם לעמוד בכל הקריטריונים של תסריט סטנדרטי. המיזוג הזה לא ממש הולך, ובעיני הבעיה העיקרית של הסרט הזה היא לא שהוא דפוק לגמרי, אלא שהוא לא מספיק דפוק, כי לקחת את ההקצנות שבו עד הסוף היה יכול להפוך אותו למשהו נדיר ומעניין בנוף הקולנועי בישראל, וכמו שהוא עכשיו, נראה שהוא מנסה לתקשר עם קהל שהוא לא יודע שכבר יצא מהאולם באמצע הסרט. בסופו של דבר, תסריט טוב בעיני הוא כזה שניתן להרגיש בו את טביעת החותם של היוצר, ולכן אני מוכן לסלוח לסרט כמו ד"ר פומרנץ על הרישול וחוסר ההקפדה שבו בגלל שאין עוד אף אחד שכותב כמו אסי דיין, ומעבר לכך שהסרט הזה מדבר דיינית שוטפת ונותן לנו הצצה אל תוך נפשו המסוכסכת והדרך העגומה שבה הוא רואה את העולם, הוא גם מאוד מצחיק. סרט אחר שהיה פחות אישי אבל נכתב בכישרון גדול הוא חדר 514. כל מה שאמרתי על הצילום שלו הוא מתוך כאב על החיבול בתסריט הנהדר שלו, שמציג מהלך דיאלקטי של סדרה של חקירות בין חוקרת ונחקר בהם כל צד נאבק כמו בזירת אגרוף רק דרך המילים שלו. גם אם התסריט הזה לוקה בחוסר אמינות ופשטנות לפעמים, ברגעים מסוימים הוא מצליח לגעת בחומרים שמהם מורכב הקרע הבלתי ניתן לאיחוי בין יונים ונצים בכל חברה, ומצליח לרתק ככל שהגיבורה שלו מקלפת עוד יותר שכבות של השחיתות שבהם המנגנון הצבאי (והשלטוני) נגוע, במהלך שהוא גם אמיץ וגם מעורר מחשבה. גם ההתחלפות והמשגיחים זכו לתסריטים מצוינים, אבל אני ארחיב על הסרטים האלה בהמשך. כרגע אני רוצה לתת את קדמת הבמה ל:

לרדת מהעץ (תסריט ובימוי: גור בנטביץ')

כשאומרים לתסריטאי ישראלי ליצור קונפליקטים הוא לרוב נותן לדמויות לצעוק אחת על השניה כמה שהן לא בסדר ופגעו בו, ובאופן כללי להיאבק ביניהן. אבל הנה סרט בו כמעט בכל סצנה שניה מישהו עושה ג'סטה בשביל מישהו אחר. אם יש דבר אחד שמפעם בלב של הסרט הזה הוא אהבת האדם הבלתי מאולצת שלו, בסרט שעוסק בדברים אחרים בכלל. המעלה העיקרית השניה היא הטבעיות והייחודיות של העולם והדמויות שהוא בורא. כיאה לבנטביץ', זהו עולם זרוק, הזוי, מרושל, שלא לוקח את עצמו ברצינות ולרוב נמצא גם תחת חומרים משני תודעה. דמויות בכפכפים, כמצב קיומי. ובניגוד לשני סרטיו הארוכים הקודמים, שלא הצליחו באמת לעמוד כסרטים בעלי עניין ומשקל לכל אורכם, כאן בנטביץ' מראה קפיצת דרך עצומה, לאחר שבשנה שעברה ביצע תפקיד מצוין באורחים לרגע, סרטה של אשתו מאיה קניג, שנהנה גם הוא מתסריט טוב מאוד. בנטביץ' משתמש ביכולת הטבעית שלו לתאר את העולם והדמויות האלה שהוא מכיר ממקור ראשון בשביל להיכנס לתוך העולם הרגשי שלהם ולהבין מה בעצם השריטה שלהם. במקביל הוא גם מצליח לומר משהו מעניין על המחאה החברתית האחרונה ומחאות חברתיות בכלל, שאולי נעשות ע"י השרוטים, אלה שאין להם מה להפסיד, אבל גם הם ממלאים תפקיד חשוב. אולי הבעיה היחידה היא שבסוף הסרט העיסוק שלו בנושא הזה קצת מתמסמס ולא ממש מצליח לומר משהו קוהרנטי, אבל עצם הפרספקטיבה שהוא נותן על הנושא כבר מעוררת הערכה.

בימוי

כמו הצילום, גם הבימוי בארץ הוא מקצוע שעבר בשנים האחרונות תהליך של השתכללות מאוד גדולה יחד עם נטיה מאוד גדולה למנייריזם וגחמתיות. על כל במאי טוב ניתן למצוא שניים שהשתמשו בכישרונם לרעה, והפכו את הסרט שלהם למפגן של יהירות סגנונית. די אם אזכיר את מעשיה אורבנית של אליאב לילטי, שהוא פרובוקציה ברמת הסגנון והתוכן שנשענת על רמת המונולוגים הבלתי אחידים שבה ועל דמויות שאין בהן שום דבר אנושי (ונדמה לי שלפחות בכל מה שמדובר בשתיים הראשיות היתה כוונה שתהיה); את מנתק המים שסובל ממראית עין של חומרה שלא הולמת את הדמויות והסביבה שלו; ואת אף פעם לא מאוחר מדי שמנסה ליצור אווירה מהורהרת, אסתטית ואישית מאד (אני זיהיתי הרבה השפעה של וים ונדרס, והלוואי שהסרט היה תופס שמץ מהאווירה של סרטיו המוקדמים), ולרגעים מסוימים גם מצליח, אך לרוב נופל בתוך הגחמתיות של הבמאי שמעדיף ללכת על קלישאות של קולנוע אמנותי מאשר להתמודד בצורה רגישה יותר עם החומרים שלו. הרבה סרטים אחרים היו פחות בעייתיים, אבל עדיין לא מספיק בלטו בשימוש מעניין ובעל רגישות אמנותית במבע הקולנועי שלהם. בסופו של דבר, שלושת הסרטים שאהבתי השנה הם גם שלושת הסרטים עם הבימוי שהכי הערכתי, והם לרדת מהעץ, המשגיחים ו:

ההתחלפות (בימוי: ערן קולירין)

קשה לחשוב על סרט אחר השנה (או בכלל בשנים האחרונות) שניכרה בו כזאת טביעת יד בוטחת של במאי שמודע לכל אמצעי המבע שברשותו, ומשקיע מחשבה בעיצוב כל שוט ושוט. אני לא אתעכב על הפלאים הרבים שהוא חולל בבימוי של הסרט הזה, שניתן לקרוא בכל ביקורת שנכתבה עליו (המעמיקה ביותר שבהן בבלוג סריטה), רק אציין שקולירין מצליח להעביר בבימוי של הסרט הזה דקויות של משמעות, אווירה ורגש שהן בה בעת שכלתניות וניתן לנתח ולהתעמק בהן בצפיות חוזרות (שהסרט עומד בהן מצוין, אגב), אך גם מאוד אינטואיטיביות ומצליחות להשפיע על הצופה גם ללא שום אנליטיות מצידו, בהנחה שהוא מוכן להתמסר לסרט הבלתי שגרתי הזה ולמאמץ הכרוך בצפיה בו. וכמובן שהאומץ הבלתי רגיל שקולירין הפגין בעצם עשיית הסרט הזה לאחר ההצלחה של ביקור התזמורת, הוא רק סיבה נוספת לבחור בו.

סרט הפרינג'

השנה כידוע, לראשונה בתחרות, נוספה קטגוריית הפרינג', שבה סרטים שהופקו בתקציב נמוך מהמקובל ואינם זוכים לגב כלכלי שיאפשר להם לדחוף את עצמם, יכולים להציע את עצמם לבחירה בקטגוריית הפרינג', שהזוכה בה יתווסף לחמשת המועמדים הנוספים בקטגוריית הסרט הטוב ביותר. השנה מתוך 29 סרטים, 9 הוגשו לקטגוריה הזאת, למרות שהיו עוד כמה שהופקו בתקציב נמוך אבל החליטו לרשום את עצמם בקטגוריה הרגילה. ובכן, האם הניסוי הצליח? במידה מסוימת כן, בכללי הייתי אומר שיש עוד מקום להתפתחות. לאחר שבשנה הקודמת ארבעת הסרטים שהוצגו בפסטיבל קולנוע דרום במסגרת הפרינג' היו כמה מהסרטים היותר מעניינים של השנה (2 בלילה המצוין, חתולים על סירת פדלים המשעשע, פלנטה אחרת שובר הז'אנרים), השנה התוצרת קצת פחות מלהיבה. מתוך אותה תחרות הגיע השנה סרט אחד – ג'ו ובל, שבדיוק פיספס בשנה ההיא את התחרות ונשלח השנה למרות שהוא שייך לשנה שעברה – ולמרות החיבוק הקולקטיבי שהוא זוכה לו, אני חייב לומר שהוא החלש מביניהם. אני חושב שהכמיהה של כולנו לסרט עצמאי אמיתי, בועט, חסר פשרות, אורבני ושנון, מהסוג שהקולנוע העצמאי האמריקני הצטיין בו בשנות השמונים והתשעים, גרם לחלק מהמבקרים להפוך את ג'ו ובל קצת בכוח לכזה, והוא בעיני לא באמת מספיק שנון, מעניין או אמין, למרות שיש בו הרבה חן (בעיקר בזכות הבמאית רוני קידר בתפקיד הראשי) והוא בהחלט מייצג עשייה שונה בנוף הישראלי, וניתן לקוות שסרט ביכורים זה הוא רק מקפצה לתוצאות בשלות יותר בעתיד. ריח פועלים הוא עוד סרט ששמעתי דעות חיוביות לגביו, אבל בעיני למרות הנסיון המעניין שבו לשלב בין סרט עלילתי לתיעוד (פיקטיבי) של הצילומים שלו, נשאר יותר מדי ברמת המציאות שהוא מתאר ולא מצליח לנסוק אל מעבר לה או להגיד משהו מעניין באמת עליה. מה שבעצם רואים במרבית הסרט הוא חבורה של אנשים צעירים מנתחים את הרגשות שלהם למוות בלי שום סוג של תובנה מעניינת או חשיפה רגשית אמיתית. שאר הסרטים (שכאמור, שניים מהם לא ראיתי) גם לא הצטיינו יותר מדי, ולא בגלל מגבלות טכניות. אף מגבלה טכנית, למשל, לא מנעה מיותר איטי מלב להיות קצת פחות פטישיסטי בניסיון שלו ליצור רומנטיקה עירונית, ולשים קצת יותר דגש על בניית דמויות מלאות ודיאלוגים בוסריים פחות. אני חושב שזה חשוב שיש קטגוריה כזאת, וצריך שתקציבים גם יועברו להפקות עצמאיות יותר שמנותקות מתכתיבים מסחריים, בשביל שבמאים יוכלו לקחת סיכונים גדולים יותר, במיוחד בסרטי ביכורים, אך זה עדיין לא צריך לבוא על חשבון ליטוש אסתטי, ברמה של הקפדה על העומק של היצירה האמנותית, גם בלי ליטוש טכני יוצא דופן. לכן אולי הבחירה שלי תיראה מעט מוזרה, והיא:

טייארה (הפקה, תסריט ובימוי: טומי לנג)

נכון, מי שראה את הסרט עלול לתמוה מעט. הרי מדובר בסרט שנעשה במסגרת של פרויקט גמר (של תואר שני) באוניברסיטת תל אביב כבר לפני חמש שנים, וכך הוא גם נראה, על כל המגבלות והבוסריות של סרט סטודנטים. אבל גם ריח פועלים וג'ו ובל נראים כמו סרטי סטודנטים, טאקע מאמע הוא סרט תעשייתי חרדי, ואף פעם לא מאוחר מדי ומעשיה אורבנית אמנם בוימו בצורה מוקפדת ומרשימה יותר, אך סבלו מבחירות אמנותיות שפגמו בהם לחלוטין. לכן דווקא טייארה, על כל הבעיות שלו, הוא הסרט עם הכי הרבה נשמה שראיתי בקטגוריה הזאת, ובכלל אחד הסרטים היותר אנושיים שראיתי השנה. הרבה מאד לא עובד בסרט: המשחק בו לא אחיד, התסריט לא מספיק טוב, הדיאלוגים נוטים להיות מסבירנים מדי, והצילום נוטה לחובבנות בהשוואה לשאר הסרטים. אבל עדיין יש בו אינטימיות אמיתית בין דמויות שניתן להאמין להם. רואים שהוא נעשה ממקום אישי מאוד, וכמות הרגש וההתכוונות שהושקעה בו מפצים לעיתים על החסרונות שלו. וכמו שציינתי מקודם הוא גם נהנה משחקן ראשי שובה לב כרוברט הניג, שמצליח להתחבב על הצופה בלי להתחנף אליו או להיות מוצג כמעורר רחמים או סטריאוטיפי. בסרט כזה, זה לא מעט.

הסרט

אז זהו, הגענו לקטגורית הסרט. ולמעשה כל מה שכתבתי על הקטגוריות השונות צריך להשתקלל לתוכה. ואם קראתם עד כאן, יכולתם כבר לשים לב שלמעשה אני יכול לומר בפה מלא שאהבתי רק 3 מתוך ה24 שראיתי, שזה כנראה פחות ממה שרובכם אהבתם, גם אם ראיתם חצי מהכמות שלי. חיבבתי והערכתי גם את ד"ר פומרנץ ובלדה לאביב הבוכה, והיתה לי סימפטיה מאוד מסויגת להתפוררות, חדר 514, חיותה וברל ורווקה פלוס (כלומר, חשבתי שהם בינוניים פלוס). זהו כאמור לא כדי לומר משהו אובייקטיבי על הסרטים, אלא כדי להביע את ההערכה שלי אליהם כצופה שבא עם סט מסוים של רגישויות ודעות בקשר לקולנוע. אני חושב שבסך הכל זה מספר לא גדול, ויש לקוות שהקולנוע הישראלי יצליח להגיע לאיזון מסוים בין הכמות לבין האיכות, ושסרטים ישראליים ייעשו עם תשומת לב גדולה יותר לא רק להאם ההחלטות שלהם מוצדקות תמטית או מבחינה אסתטית ריקה, אלא גם למשמעות הרגשית שלהם עבור הצופה שמסוגל להבחין מתי בחירה היא מתוך גחמה או מניירה ומתי היא מבטאת משהו אותנטי ועמוק יותר. אז לאחר כל ההטפה הזאת, הנה הבחירה שלי:

המשגיחים (בימוי: מני יעיש, הפקה: מרק רוזנבאום)

האמת שלמעשה, פרסי הבימוי, התסריט והסרט בעיני מגיעים כולם שווה בשווה לכל שלושת הסרטים – ההתחלפות, לרדת מהעץ והמשגיחים. אם הייתי יכול הייתי בוחר בשלושתם בכל שלושת הקטגוריות, ובמיוחד בקטגוריית הסרט. אבל מכיוון שהבימוי של ההתחלפות כל כך דומיננטי והתסריט של לרדת מהעץ כל כך רענן, יצא שהמשגיחים זכה מן ההפקר וקיבל את הבחירה שלי לפרס הסרט. כיוון שקשה לשים את האצבע בדיוק על סוד הקסם שלו – יש בעיות מסוימות בתסריט (למרות שהוא מתחילתו עד סופו מורכב מסצנות מרתקות שכמעט אף אחת מהן אינה מיותרת), והבימוי מעט לוקה בבוסריות מסוימת ומהבלחות מיותרות של השפעתו מסרטי פעולה וטרנטינו, אבל הסרט כמכלול פשוט מופלא. ולמעשה, מבין שלושת הסרטים, הוא זה שהעניק לי את החוויה השלמה והמשמעותית ביותר, גם אם הוא לובש את המסרים שלו די בחוץ.

מעלתו העיקרית של המשגיחים שמפרידה אותו מבין כל היתר, היא שאין בו סכמטיות. כל סצנה, כל דמות, כל שורת דיאלוג וכל פרט מאופיינים ברמת דיוק ואותנטיות קיצונית. אין שום ניסיון ל"סימון" של משהו שאמור לייצג או לרמוז על משהו טיפוסי, הכל זה הדבר עצמו. ועדיין, שום דבר אינו מיותר, שום דבר אינו שם סתם כי ככה זה במציאות, אלא משרת את החזון של המציאות הזאת שיעיש רוצה להעביר. סרט אמוני או לא, אלוהים נמצא בסרט לפחות בפרטים הקטנים, וזה בולט שבעתיים ליד כל שאר הסרטים שלוקים בקלישאתיות, זיוף ומנייריזם. כאמור, גם במשגיחים יש שמץ מנייריזם – בזומים הפתאומיים, באפקטים הקוליים של המכות, בסלואו-מושנים, ובכלל בכל פעם כשיש בסרט מכות, ויעיש מנסה לעורר את הקהל ולפנות גם ליצר של צופיו שבאים מאותו רקע של דמויותיו – אבל זה מנייריזם תמים, של במאי שגדל על סרטי אקשן ורוצה קצת לפלפל את סרטו. אין בו שמץ מההתנשאות והיומרניות של המנייריזם הארטהאוסי שדיברתי עליו מקודם. האותנטיות של המשגיחים, יחד עם העיסוק הפשוט אך הכובש שלו בשאלות של אמונה, אהבה, גבריות, ושנאת זרים, הופכים אותו לתו תקן של קולנוע ישראלי משובח, שהוא בה בעת גם מקומי מאוד וגם מרתק לעיניים זרות, כיוון שהוא מציג תרבות דרך מבט מבפנים, ולא דרך התבוננות עקרה ומאולצת מבחוץ.

 

אז זהו, מקווה שהצלחתי לשפוך קצת אור על דברים מסוימים בסרטי התחרות השנה, ושאף יוצר לא נפגע יותר מדי מהביקורת שלי. הדברים באמת נכתבים מתוך אכפתיות לקולנוע בישראל, ומתוך רצון אמיתי שהסרטים ישתפרו, לא ברמה הטכנית, אלא ברמת האותנטיות. זו לא חייבת להיות אותנטיות נוסח המשגיחים, כיוון שגם ההתחלפות הוא בעיני סרט אותנטי אם הוא הצליח לבטא בצורה משמעותית ורגישה את רוחו של הבמאי. כלומר, כשאני אומר אותנטיות אני מתכוון שהאמן לא שיקר לעצמו או לצופה, וכל בחירה שהוא עשה נובעת משירות לחזון האמיתי של הסרט ולחוויה שנפשו מבקשת להעביר, ולא מתוך שיקולים זרים אחרים. אני חושב שהרגישות של כל צופה לאלמנטים האמנותיים שבסרט צריכה להיות הכלי שדרכו הוא מעריך את איכותו של כל סרט, עוד לפני שניגשים לשאלות של משמעויות, טכניקה או הנאת צפיה. רגישות כלומר קודם כל לשים לב מה הסרט עושה או מנסה לעשות, ואז לבדוק כיצד זה מהדהד אצלך, בלי לנסות לנחש האם זה מתאים לסכמה מוגדרת מראש או לא. זה לפחות מה שניסיתי להעביר כאן, ואשמח לשמוע אם הצלחתי או לא לקלוע במקרים מסוימים גם לרגישויות שלכם או לעזור לכם לחדד אותן בבואכם לשפוט את הסרטים האלה.